חיפוש בתוכן האתר

שיחת פתיחת הזמן לבחורי תום ודעת - ט' אלול ע"ז – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ט' אלול ע"ז – כפר חב"ד

שיחת פתיחת הזמן לבחורי תום ודעת

פרי צדיק ולקוטי שיחות לפרשת כי תצא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תורה כנגד יצר הרע (זהר חדש כי תצא)

קביעויות מומלצות בישיבה

ברוכים הבאים כולם. שתהיה שנת הצלחה – כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שכל האור יבוא מתורתנו הקדושה, הכל בשמחה.

עכשיו נזכיר כמה דברים שכדאי שתהיה בהם קביעות בישיבה. אחד מהם, שכל יום שיש הילולא של אחד מגדולי צדיקי החסידות – כדאי להזכיר אותו. אם רוצים להדר בזה – כדאי לומר דבר תורה בשמו ואם יש לו ניגון לנגן את הניגון שלו.

היום יום ההילולא של רבי צדוק הכהן מלובלין, לכן נתחיל עם דבר תורה ממנו על פרשת השבוע, מצוה "לחיות עם הזמן". מי יודע מי מחר (כבר עוד מעט)? [רבי פינחס מקוריץ.] נכון. פעם אמרנו שזהו יום טוב לנסוע לקבר רחל.

שני היצרים – ה"טוב" וה"אויב"

כדי שנבין את הקטע מרבי צדוק צריך לראות את מה שהוא מפרש – זהר חדש בתחלת פרשת כי תצא. נקרא בפנים:

כי תצא למלחמה על אויביך. ר"ש פתח [הוא מביא פסוק מספר הושע:], זנח ישראל טוב אויב ירדפו. מאי זנח ישראל טוב [מיהו הטוב?]. דא יצר הטוב [סתם המלה "טוב" הולכת, הוא אומר, על יצר הטוב. איך אני יודע?], דשלמה מלכא קרייה טוב. דכתיב [בקהלת], טוב ילד מסכן וחכם [יש "ילד מסכן וחכם" שהוא יצר הטוב, ומי היצר הרע שם? חוץ מראשי הישיבה, מישהו מכיר? ("מלך זקן וכסיל"). למה היצר הרע הוא מלך והיצר הטוב הוא ילד? כי היצר הרע הוא מהלידה, אבל את היצר הטוב מקבלים בעיקר בבר-מצוה, את הדעת של היצר הטוב מקבלים בבר מצוה, אז הוא ילד. בגן עדן מקדם מי היה היצר הרע? הנחש. ומי היה היצר הטוב לכתחילה? אדם. למה היצר הרע יותר זקן ממנו? כי הוא נברא קודם – ביום ששי קודם נבראו הבהמות, כולל הנחש, ורק אחריהם האדם. חז"ל אומרים שהוא בא לאדם כזקן ומנוסה, אני הרבי כאן – כך הציג את עצמו. בכל אופן, שלמה המלך קורא ליצר הטוב סתם "טוב", "טוב ילד מסכן וחכם".].

[הפסוק בהושע ממשיך:] אויב ירדפו [ישראל זנח את הטוב כי היצר הרע רודף אותו.], דא יצר הרע, דאיהו שנאיה דב"נ [צריך לדעת שהיצר הרע שונא אותך, הוא אויב שלך. יש ביטוי מהרבי הקודם שהיצר הרע הכי מתוחכם הוא "אויב בלבוש אוהב" – אומר לך דברים כאילו הוא אוהב אותך, רוצה לתת לך הנאות עולם הזה, שיהיה לך טוב, אבל הטוב הזה הוא רע. זהו אויב בלבוש אוהב – הוא מתחפש לאוהב. הדעת שבר מצוה מקבל הוא להכיר שיתכן מישהו בתוך עצמי שנראה אוהב אבל הוא באמת האויב שלי.], דשלמה מלכא קרייה שונא [בספר משלי, לא בקהלת.].

דסגיאין שמהן אית ליה [ליצר הרע יש הרבה שמות, יותר מליצר הטוב, כי הוא מאד מתוחכם, כמו שאמרנו. הוא בא בשם אחד, בתחפושת, ואם האדם מזהה אותו הוא בא בשם אחר. לכן צריך המון סיעתא דשמיא, כמו שנראה בהמשך ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". יש פירוש אחד שכמו שני אנשים שנאבקים, היצר הרע הוא עשו, הוא חזק, וצריך עזרה מלמעלה להתמודד אותו ולהפיל אותו. כאן פירוש יותר פנימי, שצריך סיעתא דשמיא כדי להכיר אותו – כזה יצר הרע שלא נאבק איתך בכלל, יכול להופיע כאוהב שלך. "אלמלא הקב"ה עוזרו" להכיר שזהו היצר הרע "אין יכול לו".]

שבירת היצר בתורה

[בכל אופן, שלמה המלך קורא ליצר הרע שונא בספר משלי – "אם רעב שונאך האכילהו לחם". הוא נותן עצה מה צריך לעשות ליצר הרע שהוא שונא:], דכתיב, אם רעב שונאך האכילהו לחם. [מה פירוש "האכילהו לחם"?] ודא היא אורייתא קדישא [הלחם שצריך להאכיל ליצר הרע הוא לימוד תורה. לכן רציתי שנלמד קטע זה – הכנה טובה לזמן החדש של הלימוד כנגד היצר הרע. לכל אחד ואחד מאתנו יש יצר הרע, אנחנו לא צדיקים של תניא, בינתים – לפחות אני, אולי אתם כן – אז צריך עצה נגד היצר הרע, והעצה היא לימוד תורה. "אם רעב שונאך", הוא רעב כדי לאכול אותך, "האכילהו לחם" של תורה וכך תבטל אותו, ובמקרה הכי טוב, של צדיק גמור, גם תהפוך אותו.]. כד"א, לכו לחמו בלחמי [מכאן לומדים שהתורה נקראת לחם.].

וע"ד בעי ב"נ לשוואה מלין דאורייתא עליה, בגין דיהא תבירא ביה [על ידי שהוא שם עליו דברי תורה, מתעצם איתם, הוא שובר את היצר הרע.], דלית ליה קטרוגא ליצר הרע, בר מלין דאורייתא [אין כח שיכול לקטרג על היצר הרע ולבטל אותו חוץ מהתורה.].

תורה לשני היצרים

וע"ד כתיב, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. על תרי יצריך [הפסוק הראשון של "ואהבת" הוא "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך" – לא 'לבך' אלא "לבבך", בשתי אותיות ב – וחז"ל דורשים "בשני יצריך". צריך לאהוב את ה' גם עם היצר הטוב וגם עם היצר הרע. בפסוק השני שוב כתוב "לבבך", "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". שם חז"ל לא מפרשים בפירוש אותו דבר, אך הזהר חדש מפרש כאן על אותו דרך – צריך לשים את דברי התורה על שני היצרים, "על לבבך", את היצר הטוב הם מחזקים ואת היצר הרע הם שוברים. כאן הוא אומר שכאשר שמים את התורה על היצר הרע היא שוברת אותו. ליצר הטוב היא מאירה, נותנת לו אור גדול. עד כאן דברי רבי שמעון.].

א"ל רבי יהודה, יצר הטוב מאי בעי מלין דאורייתא [אמרנו שדברי התורה שוברים את היצר הרע. רבי יהודה שואל למה היצר הטוב צריך את התורה? שאלה תמוהה. איך יכולה להיות שאלה זו אצל תלמיד בישיבה? אם אני מתנהג בסדר, יש לי כובע וחליפה, אני בסדר – אני לא כל כך צריך להתאמץ בדברי התורה. אני ילד טוב, גר בירושלים, הכל בסדר. זו שאלה של רבי יהודה כאן. אני מבין שהיצר הרע צריך את התורה, כדי לשבור אותו, אבל בשביל מה היצר הטוב צריך את התורה?].

א"ל, יצר הטוב אתעטר בהו, ויצר הרע אתכנע בהו [כשזוכים לכתר תורה היצר הטוב מתעטר בתורה. מי שיש לו כתר ועטרה על הראש נעשה מלך – "מאן מלכי רבנן" – ואז שולט במציאות ויכול לתקן אותה. היצר הטוב רוצה להביא משיח. כל אחד כאן רוצה, לשם כך עושים מבצעים – צריך לעשות הרבה מבצעים כדי להביא משיח. אבל כדי לשנות ולהשפיע משהו במציאות צריך את הכתר של התורה. ווארט מאד חשוב – בלי כתר של תורה אינך יכול להשפיע על המציאות. היצר הרע זקוק לתורה כדי להכנע – קודם הוא אמר שהתורה שוברת את היצר הרע וכעת אומר שמכניעה אותו. בחסידות מבואר ששבירה שייכת לג' קליפות הטמאות לגמרי, תאוות איסור, ואילו הכנעה שייכת לקליפת נוגה, תאוות היתר. והם מילה ופריעה בנפש. הפריעה היא "גילוי העטרה", ולכן אמר זאת בהמשך למה שהתורה נותנת עטרה ליצר הטוב, ודוק.].

"כי תצא למלחמה" ביצר-האויב בכח התורה

[הכל נועד להסביר את הפסוק הראשון של הפרשה:] וע"ד כי תצא למלחמה על אויביך דא איהו יצה"ר [כמו שראינו, שהוא האויב, "אויב ירדפו".]. דאנן צריכין למיפק לקבליה במלין דאורייתא [צריכים לצאת מול היצר הרע עם דברי התורה שלנו. קודם חשבתי שיצר הרע הוא רק בתוך הלב שלי, אבל כעת משמע שהוא ממש מדבר ב'מבצעים' – אני יוצא לרחוב להלחם עם יצר הרע של אחרים, לא רק עם היצר הרע שלי. איך אני יוצא אל היצר הרע שנמצא בחוץ? לצאת אל היצר הרע של מישהו אחר אומר שאני רוצה להחזיר אותו בתשובה, בעזרת ה' יתברך, וגם זה רק עם דברי תורה. צריכים לצאת, "כי תצא למלחמה", לצאת מעצמי לקראת המלחמה, מלחמת הקדש – עם דברי תורה.], ולקטרגא ליה [כי רק התורה היא הקטרוג האמתי, הכח המנגד ליצר הרע והמנצח אותו.], וכדין יתמסר בידא דב"נ [אם הוא יוצא לקרב מול היצר הרע בדברי תורה הוא ינצח אותו, היצר הרע ימסר בידו:]. כמה דאתמר [בהמשך הפסוק], ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו.

מלחמת הנשמה והיצר הרע

א"ר שמעון, ווי על דא ווי על דא, תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם. דהא יצר הטוב אשתבאי בידיה, ואיהו מלך עליה [בתחלה היצר הטוב היה בשבי בידי היצר הרע – ויי ויי על המצב הראשוני הזה.]. [על המצב הראשון כתוב שיש בשביה:] אשת יפת תאר, דא היא נשמתא. כד"א, אשה יראת ה' היא תתהלל. דהא בכל יומא ויומא, אינון סיען ומנהיגין דנשמתין, ואינון סיען ומנהיגין דיצר הרע, אינון בקטרוגא תדירא [כל יום יש סיעה של מנהיגי היצר הטוב, כחות שהם בעד היצר הרע, וסיעה של כחות שבעד היצר הרע. הם רבים אחד עם השני], מקטרגין אלין באלין, וכל שייפין דגופא בצערא בינייהו, בין נשמתא ובין יצה"ר [כעת מדבר על מה שכתוב בתניא – ואולי כאן המקור של התניא – ששני הכחות רבים בתוך גוף האדם, כל הזמן בעימות בתוכו, ולכן האדם לא שקט. יש צער – לא תמיד אפילו יודעים למה אני לא מרגיש טוב, אבל הסבה האמתית שמישהו לא מרגיש טוב היא שיש מלחמה בתוך הגוף שלו בין שני היצרים שלו. כאן הוא כבר מכנה את היצר הטוב "נשמה", המלחמה היא בין הנשמה ליצר הרע. הנשמה היא ה"אשת יפת תאר" שהיא היא ה"אשה יראת הוי'" – היפי האמיתי של האשה, הנשמה – "אין אשה אלא ליפי" – הוא ה"יראת הוי'" שלה.].

בזהר הוא ממשיך להסביר את כל המהלך, עד סוף פרשית אשת יפת תאר, אך מה שקראנו מספיק לנו כדי לקרוא את ה"פרי צדיק", בעל ההילולא של היום.

ב. התורה – שם ועזר ה' (פרי צדיק)

נקרא בדרושים לפרשת כי תצא אות ב:

התורה – שם ה'

כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך וגו'. בזוהר חדש ר"ש פתח זנח וגו' וע"ד כי תצא למלחמה על אויבך דא איהו יצר הרע דאנן צריכין למיפק לקבליה במילין דאורייתא ולקטרגא ליה וכדין יתמסר בידא דבר נש כמו דאת אמר ונתנו ה' אלהיך בידך [עד כאן מביא מה שקראנו.]. וצריך להבין היכן הוזכר כאן שכבישת מלחמת היצר הוא על ידי דברי תורה [איפה בפסוק "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו הוי' אלהיך בידך ושבית שביו וגו'" יש רמז לתורה? כל הזהר כאן הוא שהדרך היחידה להלחם עם היצר ולנצח אותו היא בדברי תורה, ודורש זאת על הפסוק הראשון בפרשה. איפה בפסוק הראשון כתובה או רמוזה התורה?].

אך הענין על פי מה שאמרנו כמה פעמים דהתורה נקרא שם ה' [מאד חשוב לנו: הוא אומר שהתורה היא שם הוי', כי כל התורה כולה היא גם "שמותיו של הקב"ה" וגם "שמו של הקב"ה". כאשר משיח יבוא הוא יגלה לנו – וכבר החסידות מגלה לנו – שכל התורה כולה היא שם של הקב"ה. בגלל הווארט הזה – שאיני יודע אם ראיתי כאן – יסוד הלימוד שלנו בפנימיות הוא בכל דבר בתורה ובמציאות לראות את שם הוי', לראות את י-ה-ו-ה שבו. זהו משהו מאד יסודי אצלנו, בישיבה שלנו, שידעו את הווארט שהוא כותב – שכל התורה כולה היא שם הוי'. על כך נאמר "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם".]

וכמו שנדרש (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפניה מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו' [איך חז"ל דורשים שצריך לברך לפני שלומדים תורה? מאיפה לומדים את "ברכת התורה"? מפסוק בפרשת האזינו שנקרא עוד מעט, בשבת תשובה, "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו". "כי שם ה' אקרא" היינו הברכה על התורה בדרשה זו, ומכאן לומדים שהתורה כולה היא שם ה'.] וכמו שאמר בזוהר הקדוש כמה פעמים מאן דאשתדל באורייתא אשתדל בשמא קדישא [בזהר לימוד תורה נקרא "אשתדל" – צריך לעשות הרבה השתדלות כאשר לומדים תורה. כתוב שמי שמשתדל בתורה משתדל בשם הקדוש.].

התשובה על ידי הנהגת התורה את האדם

[אם כן, איפה רמוז בפסוק שלנו שהנצחון הוא בדברי תורה? בשם ה'. מי נותן את היצר הרע, האויב, בידינו?] וזה הפירוש ונתנו הוי"ה אלהיך, היינו על ידי דברי תורה שהוא שם הוי"ה ואלהיך מורה שהוא בעל הכוחות שלך [כמו שדורשים תמיד בחסידות ש"אלהיך" היינו 'כחך וחיותך', הכח והחיות הפנימית שלך. "הוי'" הוא דברי תורה ו"אלהיך" הכח שלך. כל בחור, כשהוא לומד תורה, פשוט מתחבר עם שם הוי'. ככה צריך לחשוב כשאני לומד תורה, שבעצם אני כעת יחד עם שם הוי'.

אני רוצה להפנים – כמו שיסביר – את ה'. כמו שכתוב בתניא, בלימוד תורה יש יחוד נפלא שאין בשום מצוה אחרת, שאני גם תופס את הלימוד, רוצה להבין ומבין לפי ערכי, וגם נתפס ונקלט בדברי התורה. זהו הסוד של "מקלט מקלט" שהיה כתוב על כל פרשת דרכים – והרמז: מקלט מקלט בגימטריא משיח – צריך לקלוט את התורה ולהקלט בה. החדש לשם כך הוא אלול, עיר מקלט, וגם הישיבה שלנו היא עיר מקלט. כאשר מתעצמים עם שם הוי' זהו הכח לנצח את היצר הרע.],

והיינו שהדברי תורה יהיה המנהיג אותך [הכח והחיות שלך.] על ידי זה תוכל לכבוש את היצר להבא [אפילו אם אדם חלילה נכשל פעם בעבירה, אם הוא מתעצם עם התורה וקולט את התורה – הוא קולט את שם הוי' – ועוזר שלא יכשל להבא.] שעיקר התשובה עזיבת החטא מעתה [כמו שכתוב בתחלת אגרת התשובה בתניא – יתכן אפילו שמביא משם. כתוב בעוד ספרים, אבל בכך פותחת אגרת התשובה – שעיקר התשובה הוא מכאן ולהבא לא לחטוא, עזיבת החטא.

יש חרטה על העבר, אבל עיקר התשובה מהתורה הוא קבלה על העתיד – שלא הולך לעשות את הדבר הזה שוב – ואת הכח לקבל לעתיד מקבלים מהתורה – החרטה היא מה שהיצר טוב, הנפש האלקית, מתחרטת ומתביישת, אך הכח לקבל להבא לא לחטוא עוד, "עיקר התשובה מן התורה", היא "מן התורה" דווקא:] וזה יוכל להיות רק על ידי דברי תורה [מתי?] ושתדע שהשם ה' שהוא הדברי תורה הוא מנהיג אותך [צריך לומר שהתורה שלומדים היא שם ה' יתברך, והוא מנהיג אותך – כלומר, הופך להיות "אלהיך".]. וכמו שאמר בזוהר הקדוש (ח"א ר"ב א') דלית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא [אין שום דבר שיכול לשבור את היצר הרע חוץ מהתורה – אותו ווארט שכתוב כאן בזהר חדש.]. וזה מה שכתוב בזוהר חדש הנ"ל דלית ליה קטרוגא ליצר הרע בר מילין דאורייתא [אין שום דבר שיכול לקטרג, לנגח את היצר הרע, חוץ מהתורה.].

וכתיב ונתנו ה' אלהיך בידך על פי שאמרו [בגמרא, בנגלה.] (סוכה נ"ב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו [בכח] לבית המדרש [זה הישיבה.] וכן [עוד מאמר חז"ל בגמרא.] (קידושין ל' ע"ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין [אם כן, כשלומדים תורה יש כמה מחשבות וכוונות – מה אני עושה כשאני לומד תורה? מה שצריך למשוך את היצר הרע לתוך בית כנסת הוא כמו שאני נקלט בדברי תורה, הם מקיף. תבלין הוא פנימי – כשאני אוכל את הדבר הוא הופך להיות תבלין להמתיק את יצר הרע בפנים. מה שכל התורה היא שם הוי' – זהו משהו כללי לגמרי, שכל התורה היא סוד ה' ("סוד הוי' ליראיו" בחינת "אשה יראת הוי' היא תתהלל"). בכל אופן, יש כאן "שם הוי'", בית המדרש ותבלין.].

להתפלל לעזרת ה' על ידי התורה

ומכל מקום באותו מקום בגמרא (סוכה שם [בגמרא של "אם פגע בך מנוול זה וכו'".]) איתא יצרו של אדם מתגבר עליו [בכל יום.] וכו' [לא לחשוב שאם נצחתי פעם אחת את היצר הרע התפטרתי ממנו לגמרי, לא נכון, הוא מתגבר עלי כל יום.] ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו וכו'. והיינו שהאדם בעצמו אין בכוחו לנצח היצר הרע אפילו על ידי דברי תורה [כעת הוא מחדד ומעצים את הווארט שלו. אפילו כשלומד תורה – יש תלמידי חכמים שלומדים ויודעים המון תורה, ולא עוזר כדי לנצח את היצר הרע:] שהיצר הרע יכול להתגבר עליו אף כשהוא עוסק בדברי תורה [אפשר לשבת בישיבה וללמוד גמרא, ופתאום באמצע הלימוד – שוב, היצר הרע מאד חכם, הוא בא בכל מיני לבושים, כל הזמן מחליף שם, ויכול לתקוף אותך גם באמצע הלימוד.

לכאורה הפוך ממה שאמרנו עד כה, שרק דברי תורה מנצחים, וכעת אומר שיכול להתגבר עליך תוך כדי הלימוד. מה כן צריך?] רק צריך תפלה להשם יתברך שיעזור לו שיכנסו הדברי תורה לתוך לבו [מתי דברי התורה עוזרים לנצח את היצר הרע? כמו שאמרנו קודם, רק אם הוא קולט אותם בלב. בשביל שהוא יזכה לקלוט את התורה בלב – כל אחד בלב שלו – צריך להתפלל, להתפלל לה' שיעזור שדברי התורה יכנסו לתוך הלב שלי.]. אך אחר תפלה להשם יתברך אם זוכה לכבוש היצר הרע העיקר הוא על ידי כח התורה [עיקר מה שנתן את הכח לנצח בפועל הוא דברי התורה, אך בתנאי שהצליח להפנים אותם.] שנקרא שם ה' כמו שנאמר ונתנו ה' אלהיך בידך דהא לית ליה קטרוגא ליצר הרע בר מילין דאורייתא. וזה הפירוש בגמרא אלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו, היינו על ידי דברי תורה שהוא שם הוי"ה קודשא בריך הוא [דברי התורה עצמם הם שם ה'.].

ושבית שביו מפרש הזוהר חדש על היצר טוב שהיה בשביה וראית בשביה אשת יפת תואר מפרש דא הוא נשמתא כדא דאת אמר אשה יראת ה' היא תתהלל וכו' [הוא ממשיך לפרש את דברי הזהר חדש, אבל עד כאן עיקר הווארט שרצינו לומר.]

סיכום

נלמד ממנו, בעל ההילולא של היום, שדברי התורה הם ה' עצמו. הוא לא מביא את הזהר הידוע ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", ואם אני מפנים זאת אני מגלה ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", ואז יש לי כח לנצח את היצר הרע בפנים וגם בחוץ ולהביא משיח. מי משיח? מי שיקטול את החויא בישא. יש נחש, הנחש עדיין מסתובב, ומשיח – וגם ניצוץ משיח בכל אחד ואחד – הוא מי שיכול לקטול, להרוג, את הנחש. הכח להרוג אותו הוא דברי התורה שהם שם ה'.

עד כאן דבר אחד.

ניגנו ניגון הכנה.

"שם הוי'" – חשבון

למדנו שהתורה היא שם ה', "כי שם הוי' אקרא". כמה שוה "שם הוי'"? הוי' עולה 26 אבל הפסוק אומר "שם הוי'", מה החשבון שלו? בגימטריא 366. איזו מלה שוה 366 (שכעת אמרתי אותה)? חשבון. חשבון "שם הוי'" הוא חשבון. כתוב "באו חשבון" – רמז שצריך ללמוד לעשות חשבונות. כל החשבונות של האריז"ל הם שמות קדש – "עיניך ברכות בחשבון", אם רק מעיינים בתורה הברכה, שהיא ההתרחבות והשפע, גם קשורה לחשבון.

בחדש אלול צריך לעשות חשבון נפש. מה הרמז של חשבון נפש? צריך לעשות חשבון כמה שוה נפש. ווארט מפורסם אצלנו ש-נפש שוה צדיק יסוד עולם, שוה יודע ספר, שוה חסיד שמח וגם שוה יהודי פשוט (היינו "שוה לכל נפש" באבי"ע, כנגד אותיות "שם הוי'" ב"ה). זה עיקר החשבון אצלנו, לדעת שהיהודי הפשוט וגם החסיד השמח וכו' שוים – עם ישראל הוא "גוי אחד בארץ", כולם אחד.

בכל אופן, זה רק היה לומר שאנחנו אוהבים חשבונות, אוהבים חשבון, ושעיקר החשבון הוא "שם הוי'".

ג. מצות מעקה – גדרים חדשים בהתחלות חדשות (לקו"ש)

שיחות היסוד – לקו"ש א-ב

עוד דבר שמומלץ ללמוד בישיבה הוא שיחות של הרבי, ובמיוחד בשיעור א' – צריך להיות קביעות, עוד תפקיד למדריכים בישיבה – שישתדלו ללמוד הרבה שיחות, ודווקא להתחיל משני הכרכים הראשונים של שיחות הרבי. היסוד בעבודה, לקבל מה העבודה ששייכת לכל אחד, הוא "ספר ראשון" של לקוטי שיחות, שני הכרכים הראשונים, מחזור אחד של שיחות הרבי. עליהן יש לנו את הספרים "לחיות עם הזמן", בהם לומדים גם את השיחות המקוריות וגם את הביאור שלנו – מאד מומלץ בישיבה. לומדים? [כל שנה לומדים שיעורים בספרים אלה, במיוחד בשיעור א'.] זה היסוד, "כפלים לתושיה".

נפתח את השיחה של הרבי על פרשת כי תצא. יש עוד משהו – שכדאי שכל אחד לאט-לאט יתחיל גם להבין את האידיש של הרבי ובכלל. הספרים האלה הם באידיש במקור, והתרגום הוא אף פעם לא טוב כמו המקור. אפשר להבין את התוכן וללמוד את האידיש מתוך התרגום, אם משוים אותם. מי שהוא תלמיד ממולח – בלשון הרבי – ורוצה להדר בלקוטי שיחות, שגם "על הדרך" ילמד את האידיש. מישהו עשה את זה פעם בישיבה? זה אתגר. [היו שעשו.] זה רעיון טוב מאד. את הגעשמאק, טוב-הטעם, אין להשוות בכלל. כל הענין הוא שירגישו קשור, התקשרות, ולהרגיש קשור לרבי צריך להרגיש געשמאק אמיתי בדברי הרבי, ואי אפשר מהתרגום – רק מהמקור...

מחלוקת על ברכת מעקה

נקרא את הרעיון על מצות מעקב שמופיעה בפרשת כי תצא. יש פה גם לימוד שמאד טוב בשביל כל תלמיד בישיבה, במיוחד כשמתחילים זמן חדש, שנה חדשה של לימוד תורה:

ב. בנוגע להענין דמעקה – שאלני א' במכתב:

הטעם למעקה הוא משום סכנה, כמ"ש "ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו", והרמב"ם[ב] פוסק ש"דברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם", ואעפ"כ, בפרק זה גופא[ג] פוסק הרמב"ם "אם עשה מעקה מברך . . אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעשות מעקה".

עוד מלת הקדמה: כשלומדים שיחה מרויחים שני דברים, גם נגלה וגם חסידות. צריך ללמוד גם עם כמה נגלה שאפשר, וכמובן שהתכל'ס היא להגיע לנשמה, "נשמתא דאורייתא", החסידות.

יש כמה ראשונים שסוברים כנגד דעת הרמב"ם – כדעת השואל כאן – ביניהם הראב"ד ובעל הרוקח שאין מברכים על מצות מעקה. אך היות שכל שאר הפוסקים סוברים כמו הרמב"ם, אף שלפעמים כשיש מחלוקת בענין ברכות אומרים "ספק ברכות להקל", כאן הדעות ההן בטלות ברוב וההלכה שכן מברכים.

יחוד וחשיבות ברכת "לעשות מעקה"

אם אתה עושה מעקה לעצמך הברכה היא "לעשות מעקה" ואם אתה עושה לאחרים הברכה היא "על עשית מעקה". זהו כלל ברמב"ם, שכל מצוה אם אתה עושה לעצמך הנוסח הוא "לעשות" ואם אתה שליח לעשות לאחר הנוסח הוא "על עשית". אבל למעשה – דבר מענין, שלא כתוב כאן – אין עוד ברכה בכל הברכות שאנו מברכים בה "לעשות", "אשר קדשנו במצותיו וצוונו לעשות". זה כלל בכל הרמב"ם, שבכל מצוה שאדם עושה הלשון הוא כמו 'לעשות', אבל רק כאן יש את המלה "לעשות" ממש.

עוד משנה תוקף, שהרי "לעשות" הוא סיום מעשה בראשית – "אשר ברא אלהים לעשות" – את כל העולם ה' ברא כדי לעשות-לתקן. החוש של אלול בספר יצירה הוא עשיה, כי זה הזמן לתקן את כל המעשים שלנו. מכך שיש רק ברכה אחת שבנוסח שלה כתוב "לעשות", סימן ש"אשר ברא אלהים לעשות" היינו "לעשות מעקה".

בכלל, יש ווארט שמובא ב-רמח אותיות ובעוד מקומות, שבכל חג שכלומדים את הדרושים שלו כתוב שהוא השיא של כל השנה. אם בראש השנה – אין כמו ראש השנה, הוא הכי-הכי; אם יום כיפור – הוא זמן השיא; אם סוכות, זמן שמחתנו – אין יותר ממנו. הוא הכל. אותו דבר לגבי כל מצוה בשעתה, אבל כאן יש לנו אסמכתא שמצות מעקה הכי חשובה מכל המצוות המעשיות, כי רק בה מברכים "לעשות". למה? כי זהו לשון הפסוק – "ועשית מעקה לגגך". נוסח הברכה לקוח מהפסוק. משהו פשוט מאד, "לעשות", יש המון עשיה בתורה – אבל רק על דבר אחד מברכים "לעשות", "לעשות מעקה" לגגך.

[נעיר שיש עוד מחלוקת הפוסקים: אם אתה בונה לעצמך אומרים "לעשות מעקה" ואם שליח שלך בונה הוא מברך "על עשית מעקה". מה אם הפועלים הם גוים, שאין להם שליחות (כדין חש"ו)? מחלוקת הפוסקים: יש מי שאומר שלא קיימת את המצוה בכלל. פשיטא שהגוי לא יכול לברך, ולדעה זו גם אתה לא יכול לברך, ואם אף אחד לא יכול לברך סימן שלא קיימת את המצוה. זהו מצב מצוי מאד, כי רוב הפועלים בעולם גוים. יש מי שחולק ואומר שבכל אופן בעל הבית כן קיים את המצוה והוא מברך. למה? יתכן שהרב יודייקין כתב על זה מאמר לפני הרבה שנים. השאלה האם העיקר ה"פועל" או "הנפעל" – "ועשית" או "מעקה", העשיה או התוצאה. דוגמה פשוטה להמחיש את ההבדל בישיבה. (מה בעל הבית מברך?) כנראה "לעשות", הגוי בטל במציאות...]

שלשה טעמים בדעת הרמב"ם שמברכים על מעקה

נחזור למה שאמרנו, שהראב"ד אומר שכלל לא מברכים – לכאורה בשל טעם הסכנה רק שהראב"ד מסביר שהכלל הוא שלא מברכים על מצוות שכליות. אם יש דבר שהשכל מחייב לעשות אותו – אני עושה אותו כי אני חייב לעשות אותו, לכן לא צריך לברך. ברכה על משהו כוונתה שאם ה' לא היה מצוה לא הייתי עושה – אני עושה רק בגלל המצוה. אם יש עוד סבה, שהשכל מחייב, הוא אומר כלל שלא מברכים. נחזור למצות מעקה – היות שהיא משום סכנה השכל אומר שצריך לעשות מעקה. אם השכל אומר שצריך לעשות מעקה לגג, "כי יפול הנופל ממנו", לא מברכים. זו סברת הראב"ד כנגד שאר הפוסקים.

אפשר להסביר למה הרמב"ם חולק על הכלל הזה בשלשה אופנים. יותר קל שנאמר בעל פה, לכן כעת אני אומר גם מה שכתוב כאן בהמשך השיחה:

הסבר ראשון: אפשר לומר – ההו"א של כותב המכתב – שהרמב"ם חולק על עצם הכלל, ולדעתו אפשר וצריך לברך גם על מה שהשכל מחייב (היינו במצוה דאורייתא, כמו מצות מעקה שכתובה בפירוש בתורה, משא"כ מצוה דרבנן שמשום סכנה, כמו מים אחרונים, שעל זה לא מברכים – כך מסבירים רבים בדעת הרמב"ם). יהודי יכול, גם כאשר השכל מחייב, לעשות את הדבר כי ה' צוה, לא מפני שהשכל מחייב. למה הדבר דומה? למה שכתוב תמיד בחסידות, שאת המשפטים צריך לקיים כמו חוקים. חוק הוא למעלה מהשכל, איני מבין, ומשפט מובן בשכל. על משפט כתוב שאם לא היתה ניתנת תורה, ח"ו, היינו לומדים כך וכך מהחיות והבהמות. אפשר לומר שהרמב"ם סובר שהיהודי מתייחס גם לשכלי כמצות ה', ולכן צריך לברך. זהו הסבר אחד.

הסבר שני: יש סברה של החזון איש שמצות מעקה היא לא בדיוק מצוה שכלית. למה? כי פועל, כל אחד, כל בחור אם הוא רוצה – לא מומלץ – יכול לטפס על אילן וזה יכול להיות מאד מסוכן. אם מדובר בפועל כתוב שהוא מסכן את החיים שלו בשביל להרויח כמה גרושים. הוא כותב שאדם מבוגר שעולה על הגג שומר על עצמו, לכן השכל לא בדיוק מחייב לעשות מעקה – כי מותר לאדם להסתכן תוך כדי שהוא שומר על עצמו. לכן במצוה זו התורה מהדרת, משהו שהשכל לא מחייב. אם הרמב"ם סובר כמו החזון איש זהו גם טעם למה סובר שצריך לברך – הוא לא חולק על הכלל של הראב"ד, אלא רק על כך שזו מצוה שכלית.

יש טעם שלישי, שהרבי כותב כאן בשיחה – שמצות מעקה היא לאו דווקא בשל הסכנה, אלא על מנת להמשיך אור עליון. הרבי מביא שלרמב"ם יש שתי מצוות, כפי שהוא מביא מהספרי. יש מצות "ועשית מעקה לגגך" ויש מצות "ולא תשים דמים בביתך". בספר המצות, בשרשים שלו, יש לרמב"ם כלל שטעם המצוה לא נמנה כמצוה. אם "ולא תשים דמים בביתך" הוא הטעם ל"ועשית מעקה לגגך" – כפי שמשמע, שצריך לעשות מעקה כדי ש"לא תשים דמים בביתך" – הוא לא אמור להמנות כמצות לא תעשה בפני עצמה לפי כלל הרמב"ם. כאן הוא מונה גם את המצות לא-תעשה, לפי ספרי מפורש, והיות שיש כאן שתי מצוות סימן של"ועשית מעקה לגגך" יש טעם בפני עצמו – לא רק בגלל איסור הסכנה. יש משהו עצמי ועצמאי במצות "ועשית מעקה לגגך". בהמשך השיחה, הוא מסביר (על פי פנימיות) מהו אותו דבר, כפי שנקרא. זהו כבר הסבר שלישי למה הרמב"ם לא מסכים עם הראב"ד.

תיכף נסביר את מבנה שלשת ההסברים שאמרנו. מה המבנה הכי חשוב של שלשה דברים אצלנו? הכנעה-הבדלה-המתקה מהבעל שם טוב. יש כאן דוגמה יפה, כפי שנראה.

מעבר למצב חדש – נסיונות חדשים וגדרים חדשים

קודם נקרא את עיקר החידוש של השיחה, של"ועשית מעקה" יש טעם בפני עצמו, ולא רק משום הסכנה:

ג. והענין בזה בעבודת האדם:

כאשר יהודי בונה בית חדש, לא מספיקים הגדרים שהיו אצלו עד עתה, שעל ידם עמד בכל הנסיונות, ובמילא יכול להיות שיתברך בלבבו לומר שלום יהי' לי, שהרי עברו רוב שנותיו ולא חטא[ד]. עליו לדעת, שכיון שעובר הוא לבית חדש [כתחלת הפסוק, "כי תבנה בית חדש".], מוטלת עליו עבודה חדשה, ועליו לדאוג ("זיך באַוואָרענען") שיוכל לעמוד בנסיונות החדשים שיכולים להיות בעבודה החדשה.

למה רצינו את השיחה הזאת? כי היסוד כאן הוא שכל מעבר למצב חדש בחיים מביא אתו נסיונות חדשים. קודם אמרנו שיצר הרע מתחדש כל הזמן – זהו אותו ווארט, רק באותיות של חב"ד. כל שלב חדש בחיים הוא נסיונות חדשים. אפילו אדם שהיה מאד חזק, והצליח בנסיונות – הוא משתמש דווקא במלה הזו, כתוב באגרת הקדש יא, "להשכילך בינה" (שמצוה שכל אחד ילמד טוב), שאת כל העולם הזה ה' ברא בשביל לעבור נסיונות. ידוע מה שאמר בעל "פרי הארץ", רבי מענדלי מויטבסק, שכל נסיון הוא באמונה. כדי שנתעצם עם האמונה שלנו בה', "לדעת" ("כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת"), ה' נותן לנו נסיונות. בכל שלב חדש בחיים לא לומר שאני גיבור, הצלחתי בנסיונות בחיים – כעת יש משהו חדש. כשאתה עולה כתה, וכל שכן אם אתה עולה מיסודי, מחיידר, לישיבה קטנה – כל מסגרת חדשה, דע לך שעכשיו אתה בבית חדש והצ'ופר של הבית החדש הוא נסיונות חדשים. לכן צריך לקבל הרבה כח נפשי כדי לעמוד בנסיונות החדשים.

הרבי לא מביא כאן, אבל מי זוכר מה המאמר האחרון שהרבי חלק לרבים? ["ואתה תצוה".] מה אחת הנקודות החשובות שם? הרבי אמר שהיו חסידים ברוסיה בדור הקודם, עם מסירות נפש בפועל ממש, שעמדו בכל הנסיונות, וכאשר הגיעו לאמריקה – מקום של רווחה – לא מצאו ידים ורגלים, נפלו ממדרגתם. אמריקה בשבילם היתה בית חדש. זו דוגמה.

כאן הדוגמה שמביא היא מאחד שיוצא לעבוד – גמר את הישיבה ויוצא לעבוד, ופשיטא שיש נסיונות חדשים. אנחנו לא בשלב הזה, אלא אדרבא – בשלב של התחזקות בלימוד, שנכנסים לבית המדרש. כמו שיצר הרע מתחדש, יש את הנסיונות של בית המדרש, של הישיבה. כמה שהישיבה קדושה, עם יראת שמים והכל, אבל היא בית חדש – ולבית חדש צריך לעשות מעקה.

שוב, הדוגמה שהוא מביא היא מאחד שיוצא מכתלי בית המדרש, מ-ד אמות של הלכה, לתוך העולם:

כאשר יוצאים מחוץ לכתלי בית המדרש אל העולם, שכאן מתחילה עבודה חדשה, מתחילים אצלו ענינים חדשים שעד עתה לא היתה לו שייכות עמהם,

וכמו"כ אצל כל אדם בכל יום, שהתחלת היום צריכה להיות בעבודת התפלה, ואח"כ לימוד התורה – בשעה שיוצא מד' אמות של תורה וד' אמות של הלכה, לעסוק בל"ט מלאכות שהם עובדין דחול,

צריך לעשות מעקה, כדי להבטיח שעניני העולם ועובדין דחול יהיו כדבעי, שלא יהי' בזה "דמים בביתך" ו"יפול הנופל".

שמירה לגג ההשכלה

כשם שבגשמיות צריך המעקה להיות גבוה מן הבית, למעלה אפילו מגג הבית – כמו"כ ברוחניות צריכים ליקח את המעקה ממקום שלמעלה יותר ממנו, סיוע ממקום עליון יותר.

באותיות של קבלה, צריך להמשיך מאורות עולם האצילות לגג של עולם הבריאה. המלים האלה מאד חשובות לבחור ישיבה, כי בחור ישיבה אמור להיות בעולם הבריאה. למה? [שכל.] בעולם הבריאה יש שכל, במיוחד בלימוד תורה בעיון. בעולם הבריאה יש גמרא, וכתוב שגם חסידות צריך ללמוד כמו גמרא – זו הפנימיות של עולם הבריאה. דווקא שם יש גג – שיא היכולת שלך להשיג בתורה שאתה לומד – ודווקא בגג שלך, גג יכולת ההשכלה שלך, כמו שאומרים, צריך להמשיך מעולם האצילות מעקה, שיהיה כח לא ליפול מהגג שלך, מגג ההשגה שלך.

מה הדוגמה הפשוטה, איך אדם יכול ליפול מהגג של השכל? למה אדמו"ר הזקן התחיל את ספר התניא עם המלה תניא, ורשב"י התחיל את האדרא רבא עם המלה תניא? כתוב שכדי לבטל את קליפת תניא, קליפה של תלמידי חכמים שלומדים תורה, אלה שנמצאים על הגג של התורה. הם נופלים מהתורה, איך? בגאוה. מהו עולם האצילות? עולם של "אבא מקנן באצילות" – חכמה עילאה, שפנימיותה בטול, בטול במציאות. אור ה', אור של אחדות, שהכל ה'. משם צריך להמשיך מעקה לגגך, לשמור אותך שלא תיפול. כבר מתחילים להבין איך זו המצוה הכי חשובה בכל התורה, תכלית התיקון של כל התורה.

כעת הרבי מסביר למה הרמב"ם פוסק, וכך הלכה, שחייבים לברך:

ולכן שייך, ולא רק שייך אלא צריך לברך על עשיית מעקה, כי: כיצד יכולים לעשות מעקה, ליקח ממקום נעלה יותר מהמקום שבו נמצאים? – על זה צריכים לעשות ברכה, כפירוש רז"ל[ה]: ברכה – מלשון "המבריך את הגפן", דהיינו המשכה – "ברוך אתה הוי'", שהוי' הוא למעלה מהעולם, וע"י "אלקינו" (גבורה וצמצום בשבילנו [להכנס בנו, כמו שראינו ברבי צדוק.]) ממשיכים זאת ב"מלך העולם", ועל ידי זה נעשה "וצוונו", מלשון צוותא וחיבור [כאן הוא כותב את כל כוונת הברכה, כל הברכות, לפי החסידות: "ברוך" לשון הברכה, שיהיה "הוי'" וממנו "אלהינו" ואז "מלך העולם", כך שמגיעים ל"וצוונו", לשון צוותא וחבור.], לעשות מעקה: ענין זה נותן כח לעשות מעקה גבוה עשרה טפחים [כנגד כל עשרת כחות הנפש.] על הגג דעולם הבריאה שהוא הקרקע דעולם האצילות, כדאיתא בכתבי האריז"ל.

הכנה לשנה החדשה

ד. הוראה מפורטת מזה היא [כעת מקשר לראש השנה.]:

ע"ד הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבכל ראש השנה צריך להוסיף דבר-מה בהידור מצוות עשה, בזהירות מלא תעשה ובהנהגה טובה [גם מאד מענין. הוא אומר שבכל ראש השנה כל אחד צריך לקבל – ראש השנה הוא יום הולדת של כל אחד, כי הוא יום בריאת אדם הראשון, "זה היום תחלת מעשיך", וכמו שביום הולדת צריך לקבל החלטות טובות כך בראש השנה – שלשה דברים: הידור במצות עשה, זהירות בלא תעשה וגם הנהגה טובה. מאד מענין שהנהגה טובה לא נכללת בזהירות בל"ת ובהידור בעשה. הוא רוצה להסביר כעת שקבלת ההחלטות הטובות היא בעצם המשכה של מעקה, כי כל שנה היא "בית חדש".] – אפילו אם גם לפנ"ז היו כל הנהגותיו כדבעי [קודם היית מאה אחוז בסדר, כמו שאמרנו, ואף על פי כן בשנה חדשה, "בית חדש", צריך מעקה.] – כיון שבכל ראש השנה נמשך אור חדש, כדאיתא באגרת הקודש[ו],

כמו"כ כאשר יהודי מתחיל עבודה חדשה, אם בצאתו מכתלי בית המדרש לעולם, או בכל יום גופא לאחרי התפלה והלימוד בכל בוקר [וכל הדוגמאות שהבאנו קודם, ובמיוחד מי שמתחיל ישיבה – שיעור א' – שעבורו לגמרי "בית חדש".], כאשר מתחיל להתעסק בעניני העולם – עליו להוסיף דבר-מה על מעמדו ומצבו הקודם [וזהו המעקה.].

וזהו "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך". מלמעלה נותנים כח לעשות מעקה, שהמעקה צריך להיות יו"ד טפחים, כדי להמשיך את האור חדש בכל עשר כחות הנפש, מהכחות חב"ד עד לכח המעשה, ובמילא תהי' הזהירות ש"לא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל וגו'", ואדרבה – שיהי' "כתפארת אדם לשבת בית"[ז].

עד כאן לשון השיחה של הרבי. אם כן, זהו מוסר השכל מאד חשוב לכולם – כשמתחילים משהו חדש צריך להמשיך מלמעלה אור, לעשות מעקה, על ידי שמקבלים הידורים חדשים, החלטות טובות. קודם כל, סימן שכל אחד צריך לעלות על הגג – שכן יש ענין להגיע לגג. כמו שאמרנו קודם, להגיע לגג פירושו להגיע לגג היכולת שלך. לכל אחד יש את הגג שלו – צריך להגיע לגג שלך, אבל שם צריך מעקה שישמור עליך.

שלשת הטעמים – הכנעה-הבדלה-המתקה

נחזור לשלשת הטעמים שאמרנו קודם למה הרמב"ם אומר שכן צריך לברך:

הטעם הראשון, שגם על מצוה שכלית צריך לברך ברכת המצוות, שגם היא מצות ה'. זו הכנעת השכל – שגם המשפט יהיה אצלי חוק. ההרגשה שהמשפט יהיה אצלי חוק היא הכנעה.

הטעם השני הוא הלומדע'ס של החזון איש, שלא כל כך מסוכן – כל אחד יכול לשמור את עצמו – רק שהתורה עשתה הידור מיוחד, אבל זו לא מצוה שכלית שהייתי יודע בלי התורה. הטעם הזה שייך למה שהרבי כותב בסוף על הידורים – מצד השכל מעקה הוא הידור. מהו הידור? סוג של הבדלה. אני לא ממש מחויב, אבל אני נבדל – מאיזה מבט יותר גבוה. כתוב ש"חסיד שורפן" – חסידים יותר זהירים מסתם אדם, גם ממדת הדין. מדת חסידות היא להיות יותר זהיר ממה שהשכל-הדין מחייב. קצת כמו שהרמב"ם מחלק אצל אומות העולם בין חכמיהם לחסידיהם – חסיד הוא יותר מחכם. מסברת החזון איש יוצא שהאדם צריך להבדל מהדין הקר של השכל ולהגיע לאיזה מקום אחר – לראש של הידור. לפי זה, כל הראש של הידור, מדת חסידות, הוא סוג של הבדלה.

מה בדרך כלל ההבדל בין הבדלה להמתקה? שהבדלה היא "רצוא" והמתקה היא "שוב". אם אני נבדל – אני עולה, אם אני ממתיק – אני ממשיך. כל הווארט של הרבי, הטעם השלישי, הוא המשכה. לכן הוא הסביר את נוסח הברכה, "ברוך", "המבריך את הגפן", להמשיך אור עליון – שלפי הקבלה היינו המשכה מהאצילות, שהאצילות תהווה מעקה בגובה עשרה טפחים על הגג שלי. זו כבר בחינת המתקה – המשכת אור. כאן כבר לא מדובר על סתם הידור בסכנה, אלא להדר בכלל – להדר ולהזהר ולהתנהג כמו שצריך.

הידור-זהירות-הנהגה טובה לבחור ישיבה

מה יכול להיות הידור בעשה, זהירות בלא תעשה והנהגה טובה לגבי בחור ישיבה? נשאל את הרמי"ם. מה הרמי"ם היו רוצים לראות שבחורים יהדרו ויזהרו ויתנהגו יפה – דברים שהם בחינת מעקה. מה אתה אומר? [אעשה רשימה.]

יש אולי אחד שאומר שהידור היינו לקום בבקר ולהגיע לסדר.

מהי זהירות? יש דברים שמפריעים את הלימוד, שמן הסתם הם דברים שאסור להחזיק אותם בישיבה – פלאפון או משהו אחר, מכשירים אלקטרוניים למיניהם – וצריכים זהירות יתרה נגד הדברים העלולים להפריע.

מהי הנהגה טובה? התכל'ס היא הנהגה טובה – הנהגה טובה היא החברותא. גם החברותא שלך הפרטי, לקשור קשר הדוק באהבה עם החבר שאתה לומד איתו, וגם עם כולם. עיקר ההנהגה הטובה היא לעשות דברים מתוך אהבת ישראל.

עד כאן שיחת המוסר שלנו לפני תחלת הזמן. אנחנו לא רגילים לזה...

נאמר עוד כמה דברים:

התחלנו ללמוד את "היום  יום" – מאד טוב שילמדו בישיבה – וגם מה שלומדים כאן בשבתות, ה-רמח אותיות, מאד מומלץ שכולם ילמדו את האמרות ואת הביאורים. וגם, בע"ה נעשה עוד התוועדויות יחד, אבל כולם מוזמנים – צריך לסדר מטעם הישיבה – שכל שבת יגיעו כמה בחורים לכאן, בתורנות. אם יש שבת חופשה כולם יכולים לבוא, אבל ככה כל שבת שיגיעו לכאן כמה, לפי כללי ההתנהגות הטובה של הישיבה הקדושה.

כעת אפשר להתפלל תפלת ערבית.

ד. דרשות ועיונים במצות מעקה (השלמה)

ארבעת חלקי הפסוק כנגד עולמות אבי"ע

פסוק המעקה בתורה הוא פסוק מאד מובנה (מתחיל מ"כי תבנה") שמתחלק לארבעה חלקים. ההשראה להתבוננות זו היא דברי הרבי, שיש כאן מצות עשה ומצות לא-תעשה, שתי מצות שונות לשיטת הרמב"ם – זו הדגשה שאלה שני חלקים בפסוק, שמעוררים לשים לב לחלוקת הפסוק כולו. ארבעת החלקים הם:

א. כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ

ב. וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ

ג. וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ

ד. כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנוּ

מתבקש להסביר כנגד אותיות שם הוי' (כללות ענין התורה כנ"ל) – י-ה-ו-ה, אבל הדגש הוא על הקבלת אותיות השם לארבעת העולמות אבי"ע. שתי המצוות שיש כאן, עשה ולא-תעשה, הן באמצע – גם בכך יש חידוש.

הפעולה כאן – "יצא אדם לפעלו" – היא חידוש במציאות, "כי תבנה בית חדש", כנגד עולם האצילות שהוא עולם חדש בעצם (עולם שנתקן על ידי שם מה החדש, כמבואר בקבלה).

מה האות העיקרי שהמבנה מכוון? כתוב בפירוש ש"ועשית מעקה לגגך" היינו הגג של עולם הבריאה. צריך להמשיך ולחבר את ה"חדש" של האצילות עם הבריאה. בכלל, התחדשות היא תמיד חכמה – "אבא מקנן באצילות". צריך להמשיך את האור החדש הזה ולעשות ממנו "מעקה לגגך" בגג עולם הבריאה.

"ולא תשים דמים בביתך" היינו ביצירה, שם יש דמיון – דמים לשון דמיון – של שתי רשויות. יש את ה"בית חדש" באצילות – הוא בית ה' – ויש "ביתך" (כמו 'דרכיך') ביצירה. תמיד עולם היצירה משקף את עולם האצילות.

"כי יפל הנפל ממנו" הוא בפירוש "אף עשיתיו". חז"ל אומרים "הנופל דמעיקרא", שאם לא עושה מעקה הוא ראוי ליפול מעיקרא, נגזר עליו, כמו שנדמה בעולם העשיה שהמזלות שולטים (כמו הפלת גורל, שכתוב שהיא הטיקלא – מלכות דאצילות שמקננת בעשיה).

הופעות "תשים" בתורה

מאמר מוסגר – דרוש על "תשים":

בכל התורה המלה "תשים" מופיעה שש פעמים – חמש פעמים "תשים" ופעם אחת "לא תשים". שנים בבראשית – "ופתח התבה בצדה תשים" ו"ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן".

אחר כך הכי מפורסם, שחז"ל דורשים, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ("תשים" לשון סימא טובה) – הקשר אליה הוא מה שאמרנו שמעקה היא מצוה כללית. דבר אחד כללי שצריך לשים, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", בכל התורה, ודבר אחד כללי שצריך לא לשים, "ולא תשים דמים בביתך", שלא יהיו לך דמיונות בבית.

אחר כך יש פעמיים במצות המלך – "שום תשים עליך מלך אשר יבחר הוי' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך" – פעמיים חוזרות המלים "תשים עליך מלך". לפני הראשון יש "שום" – דוגמה בפני עצמה של חש-מל-מל, ה"שום"-המקור הוא "חש", ה"תשים" הראשון, ממנו לומדים "שתהא אימתו עליך", הוא הבדלה, ברית מילה; ה"מקרב אחיך תשים עליך מלך" מדגיש את הקרבה למלך, המתקה. הכנעה-הבדלה-המתקה באופן מובהק.

מסתמא הולך כאן בדיוק לפי סדר המדות:

"פתח התבה בצדה תשים" הוא חסד – כל פתיחה בתורה רומזת או לפתיחת המח (חכמה) או לפתיחת הלב (חסד).

"ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן" היינו הטמנת החסד (כסף) – שייך לגבורה וצמצום.

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" בתפארת – כל התורה כולה ("משפט רחמי", פנימיות התפארת).

שני ה"תשים" של המלך, זוג, הם נצח והוד.

"לא תשים דמים" ביסוד – עיקר הדמיון הוא פגם הברית.

יוצא שהמעקה שלנו, ביסוד, הוא תחת "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", בתפארת, כאשר ביניהם יש את שני ה"תשים" של המלך. [דוד המלך נפל מהגג לפגם הברית בשל כח המדמה (כמו שמוסבר בשכינה ביניהם).] אמרנו שהמלכות בפסוק מצות מעקה היא "כי יפל הנפל ממנו" – דוד, שהוא בר-נפלא, עולם העשיה, המלכות. גם שלמה נופל בפגם הברית באלף נשים. בעולם התהו שנשבר המלכות היא בעל חנן, שכולל גם את דוד וגם את שלמה בעולם התהו. איך יודעים? בעל חנן עולה 210 – דוד פעמים שלמה במ"ק, 14 פעמים 15 (מספרי הדורות של דוד ושלמה).

רמז אמצעי התיבות

נראה רמז יפהפה בפסוק, באותיות שבאמצעי התיבות:

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו".

במבנה הבסיסי יש כאן בפשט יחוד י-ה ויחוד ו-ה, "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך", "ולא תשים דמים בביתך, כי יפל הנפל ממנו". נקרא הפוך – פיל ש-די. פיל לשון פלא בחז"ל, "הרואה פיל בחלום פלא נעשה לו". שירת הפיל בפרק שירה היא "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך". פלאי הפלאים של הפיל הם להכניס אותו בקוף המחט – שהקוף יאכל את הפיל. שם ש-די היינו "שאמר לעולמו די". פיל ש-די עולה 434 – דלת, צריך לעשות דלת לבית. המלה בפסוק שעולה מספר זה היא "בביתך". יש כאן עוד הרבה גימטריאות מופלאות.

באלף-בית האות ב היא בית והאות ד היא דלת וביניהם יש ג, גג – לא שם האות, אבל הופעה כפולה שלה. יש משהו מיוחד באותיות בגד שקודם יש בית, והגג שלו הוא עוד לפני הדלת (היו לנו שני רמזי דלת בפסוק). למה? ברגע שיש בית יש גג ואת הדלת מוסיפים. זהו סדר האלף-בית. נמצא שהגג הוא סוד הממוצע המחבר בין הבית לדלת, וידוע הכלל שבכל ממוצע המחבר יש שתי בחינות הנאחזות בשני הקצוות שהוא בא לחבר. ובפרט כאן ש"גג" מתחלק לג-ג (ובסוד "בקע לגלגלת" כנודע, חלוקת-בקיעת הגלגלת לרגל-רגל – לגג יש רגל כאן ורגל כאן). נחבר ג אחת לבית ו-ג אחת לדלת ונראה שהממוצע ביניהם הוא "בית דוד" שהוא בית חב"ד, ודוק).

רמז מבנה הפסוק

יש בפסוק 15 מילים ו-54 אותיות. 15 הוא משולש 5 ואם היו 55 אותיות היה משולש 10, שרש כפול, אבל יש רק 54. יש צורה שבדרך כלל לא כתובה אצלנו, אבל קיימת. במספרים הצורניים לא לכולם יש נקודה באמצע. לפי הסוד, לפעמים הנקודה באמצע נעלמת – יש נקודת חלל, עליה הבעש"ט אומר שכל סברה הוא יכול להפריך מפני שהוא קשור לנקודת האין שבאמצעה. ברבועים יש נקודה באמצע כל רבוע שני – אם הוא רבוע של מספר לא זוגי. במשולשים יותר נדיר – יש נקודה רק באמצע כל משולש שלישי (משולש של 1, 4, 7, 10 וכו'). משולש 10 הוא 55, אבל יש כאן 54 אותיות – משולש עשר עם נקודת חלל באמצע, שכנראה דרכה גם אפשר ליפול. לכן נצייר כך:

כ

י  ת

ב  נ  ה

ב  י  ת  ח

ד  ש  ו  ע  ש

י  ת  מ  ע  ק  ה

ל  ג  ג     ך  ו  ל

א  ת  ש  י  ם  ד  מ  י

ם  ב  ב  י  ת  ך  כ  י  י

פ  ל  ה  נ  פ  ל  מ  מ  נ  ו

רואים שהחלל הוא ממש בתוך הגג. בין גג ל-ך. נקודת התורפה היא שאתה חושב שהגג שלך. כמו שאמרנו שבעולם היצירה כבר כתוב "ביתך", והוא עולם הדמיון – אתה מדמיין שהבית שלך. מקור הדמיון הוא המחשבה שהגג שלך, ומשם אפשר ליפול. לכן צריך להמשיך מאצילות, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".

מצות מעקה – שמירה-חינוך לקטנים

בקשר לסברה של החזון איש, שאנשים מסכנים את עצמם, איך מתפרש "בביתך"? בני ביתך. עיקר הטעם שצריך לעשות מעקה הוא בשביל הילדים שאין להם דעת לשמור על עצמם, ולה מסוכן בודאי – אם יש גג לבית צריך מעקה עבור בני הבית הקטנים דווקא. מקשר את מצות מעקה עם חינוך – עושה עוד יותר כלל גדול בתורה, שצריך לשמור את הילדים מכל מיני סכנות.

יש מחלוקת אחרונים אם מברכים כאשר שמים מעין מעקה מסביב לכל מקום מסוכן – בור פתוח וכו'. היות שזה לא "גגך" יש מחלוקת אם מברכים (המנ"ח אומר שכן והחיי"א אומר שלא). שוב, אדם מבוגר אמור לשים לב, אבל קטנים לא – זו מצוה מיוחדת עבור מי שאין לו דעת שלמה, קטנים וגם גדולים שאין להם דעת שלמה. זה "ולא תשים דמים בביתך" – דמיון שאפשר לעלות על הגג ולא יקרה שום דבר. אפילו מדת הגדר – עשרה טפחים – שומרת טוב על ילדים קטנים, אך לאו דווקא מספיקה לגדולים.

הסמיכות לשילוח הקן (דאגה לביצים-אפרוחים-בנים)

כמו שאמרנו (בשיעור לפרשת שופטים) שבעל הטורים אוהב לדרוש סמיכות, אפשר גם לדרוש: זהו הפסוק הראשון של "שלישי", התפארת, כפי שהרבי מסיים את השיחה בפסוק "כתפארת אדם לשבת בית". הפסוק האחרון של "שני" הוא סוף פרשת שילוח הקן, וכל הענין של שילוח הקן רומז לחינוך – "האם רובצת על האפרוחים או על הביצים". יש כאן איזה רמז, שלכאורה מישהו צריך לחשוב עליו – איפה מוצאים את הקן? כתוב בפסוק "בדרך", העיקר שלא יהיה מזומן, אבל גם קן על הגג אינו מזומן. השאלה אם המעקה משנה לגבי דין מזומן – לעוף בפשטות לא משנה. בכל אופן, מדובר ביחס בין הורים לילדים קטנים, והסמיכות היא "ולא תשים דמים בביתך".

כתוב בחסידות שיש שלש מלים – ביצים, אפרוחים, בנים ("לא תקח את אם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך"). האמא היא עיקר הגדלות, אותה דווקא צריך לשלח, ושלשת מצבי הילדים – ביצים-אפרוחים-בנים – הם אולי הדוגמה העיקרית בתורה לעיבור-יניקה-מוחין. גם הבנים, היותר מבוגרים, עדיין צריכים שמירה – "האם על הבנים".

נראה עוד רמז יפה: כתוב קודם אפרוחים-ביצים, אחר כך האפרוחים-הביצים, ואחר כך הבנים-הבנים. מקדים יניקה (אפרוחים) לעיבור (בנים). לגבי המלה אם כתוב והאם-האם-האם. אם כן, יש שני אפרוחים, שני ביצים, שני בנים ושלש אמהות – בכל המשפחה יש תשע מלים. הגימטריא של כל תשע המלים ("אפרחים... ביצים והאם... האפרחים... הביצים... האם... הבנים... האם... הבנים") יוצאת ט"פ קן (הערך הממוצע) – "כי יקרא קן צפור לפניך" – זהו הערך הממוצע, הקן כולל הכל (ידוע שסוד "קן" הוא "[כל] קדמון נצחי" בגימטריא משיח, קן ועוד יצחק, ד"פ בן, "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", היינו קן שבו ארבעה בנים).

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] הלכות ברכות פרק יא הלכה ד.

[ג] הלכה ח.

[ד] יומא לח, ב.

[ה] ראה המצוין במפתח לתורה אור ערך ברכה. המשך חייב אדם לברך תרל"ח.

[ו] סימן יד.

[ז] ישעי' מד, יג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com