חיפוש בתוכן האתר

חינוך לתפלה - ישיבת צות בי"ס יעלת חן - אור ל-ו' אלול ע"ז – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-ו' אלול ע"ז – כפר חב"ד

חינוך לתפלה

ישיבת צות בי"ס יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[המנהלת עשתה הכרות עם הצות.]

יותר ממנין. כן ירבו, גם הבנות וגם הצות, באיכות ובכמות.

[עדכונים לפי בקשת הרב על תכניות השנה הבעל"ט.]

א. חינוך לתפלה

נאמר משהו כהכנה לחגים, הכנה לתפלות. בכלל, בת היא בחינת תפלה. יחסית בן הוא יותר תורה ובת היא יותר תפלה. לכן צריך הרבה לדבר על תפלה והרבה להתפלל.

"לכוון בשם" – להתפלל על מה שה' רוצה

יש ווארט של המגיד ממעזריטש על מאמר חז"ל: למה מתפללים ולא נענים? גם נושא – להסביר לבנות שמתפללים חזק ולא תמיד רואים את התוצאה. למה? חז"ל אומרים כי לא יודעים להתפלל בשם – לכוון את השם של ה', זהו הפשט – ואם היו מכוונים את שם ה' היו נענים.

על כך נותן המגיד משל – כמו שיש שושבין של כלה (לפעמים אבא ואמא של הכלה), שתפקידו לעודד את הכלה שתגיע לחופה. גם החתן רוצה מאד שהכלה תגיע לחופה. מה הווארט? שהרצון מלמטה בדיוק תואם את הרצון מלמעלה – בעצם אני מבקש דבר שאתה, ה', רוצה, אולי אפילו יותר ממני. כך הוא מסביר 'לכוון בשם' – לא לכוון כוונות של קבלה, אלא לחוש בלב מה ה' רוצה. ה' ודאי רוצה שנתקרב אליו, קודם כל, כמו הכלה לחתן. את הכלה צריך לעודד, 'להדליק אותה', להעלות את הנרות – החתן מחכה, זה בדיוק מה שהוא רוצה.

זה ווארט יפה, בתפלה לחשוב מה ה' רוצה – לא לבקש דבר שיש תחושה שה' לא רוצה אותו ואני מתעקש על דבר שה' לא רוצה. לנסות להתבונן מה ה' רוצה ועליו להתפלל. לדוגמה, כמו האבות שהיו עקרים ועקרות. ה' באמת רצה שיהיו עקרים ועקרות? ודאי שלא. אבל כתוב שהוא מתאוה לתפלתן של צדיקים. התפלה שלי היא לעשות כלי במאמץ גדול, לפעמים גם לחכות הרבה זמן ולא להתייאש, להמשיך להתפלל – אני מתפלל על דבר שיש לי תחושה שגם ה' רוצה. עד כאן ווארט אחד איך צריך להתפלל, מה צריך לחשוב בתפלה. אם מתפללים על משיח, על גאולה, על שנה טובה – ודאי זה מה שה' רוצה. צריך להתפלל לה' – אתה רוצה! לא רק שאני מבקש. עד כאן רעיון אחד.

תפלה מנצחת

יש עוד ווארט של המגיד לגבי תפלה שנשמע ממש הפוך: קודם הזכרת את חוני המעגל. אומר המגיד שממשה רבינו עד חוני המעגל לא היה מישהו שהתפלל כל כך חזק, לכאורה נגד מה שה' רוצה, מה שנדמה שה' רוצה. ווארט בדיוק הפוך.

אחרי חוני המעגל היה את רבי יהושע עם הסיפור שלו ושל רבי אליעזר הגדול, שיצאה בת קול כדי להוכיח את דעת רבי אליעזר ורבי יהושע התעקש – איני מסכים, התורה נתנה למטה. מה היה בסוף? רבי יהושע ודעת החכמים נצחו והקב"ה חייך ואמר "נצחוני בני נצחוני". גם משה רבינו התעקש – ה' רצה לכלות את עם ישראל אחרי חטא העגל וחטא המרגלים ומשה עומד ומתעקש כאילו נגד מה שה' רוצה, מה שה' מגלה לו שרוצה. כך גם חוני המעגל.

זו נקראת תפלת נצח – "נצחוני בני", שאני מנצח את ה'. קודם אמרנו שאני מנסה לכוון למה שה' רוצה ועליו להתפלל – לכאורה יותר נשי, מצד ספירת ההוד, ואילו התפלה לנצח את ה' היא מצד הנצח. נצח והוד הן זוג ספירות. מצד אחד, נצח יותר זכרי, אבל כל עמוד התפלה שייך לבנות – בת יכולה להיות גם כך וגם כך, יש התכללות. בתוך הבת גופא יש את האשה שבאשה ואת האיש שבאשה. כולה תפלה, והיא צריכה ללמוד את שתי הצורות האלה של תפלה.

תפלה שקטה לשינוי הטבע

כדי להשלים, יש עוד ווארט שלישי – כולם מהמגיד ממעזריטש – שלומדים מחנה שמתפללת על לבה וקולה לא ישמע רק שפתיה נעות. כאן הוא כותב רעיון שלישי, שאפשר למקם באמצע. תפלת נצח היא ימין, והתפלה שהיא לחוש מה שה' רוצה היא השמאל, וצריך משהו באמצע.

הוא אומר שיש שמתפללים על דברים שבטבע יכולים להיות – לא נגד הטבע. אם הם נגד הטבע – הם כבר נגד שם אלהים, בגימטריא הטבע, אבל לאו דווקא נגד שם הוי', שהוא נס, ואולי ה' רוצה לעשות נס. לא שאני הולך 'נגד' ה' בתפלה, רק שאני הולך נגד הטבע – אני מבקש רפואה שעל פי דרך הטבע לא יכולה להיות. התפלות של האבות והאמהות היו נגד הטבע, כי אברהם ושרה על פי טבע לא יכלו ללדת. אומר המגיד שאם מתפללים על דבר שאינו נוגד את הטבע לגמרי – מתפללים בקול, אפשר לפרסם את המבוקש, לא נורא. אבל אם מתפללים על דבר שהוא נגד הטבע – שהטבע לא ישמע אותך, צריך להתפלל בשקט, כמו שמו"ע, שאף אחד לא ישמע אלא רק ה' ישמע.

שוב, כמו שאמרנו, יתכן בהחלט שה' רוצה – ששם הוי' מנצח את שם אלקים – רק צריך להגיע אליו בתפלה. זה ממש באמצע, בין שני הדברים שאמרנו קודם. כך הוא מפרש למה חנה מתפללת בשקט, "וקולה לא ישמע", אך בכל אופן היא רוצה שהדבר ימשך בתוך מציאות העולם הזה ולכן "שפתיה נעות", ש"עקימת שפתיו הוי מעשה", ו"שפתיה נעות" מספיק כדי לעשות כלי שהדבר יומשך למטה במציאות.

מה לומדים מכאן? זו הכנה מאד חשובה לתפלות. חושבים שיש סידור וצריך הרבה לדבר. צריך ללמוד איך להתפלל במחשבה – כך הוא כותב. תפלת חנה היא בעיקר תפלה במחשבה, כוונה פנימית במחשבה. אני נותן לה איזה ביטוי בשפתים שנעות, אבל עיקר המבוקש – עיקר העבודה, הרי זו "עבודה שלב" – הוא לבקש מה' במחשבה, משאלת לב. זה אפשר לעשות כל היום, "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו", והתפלה התמידית היא לאו דווקא תפלה בדבור. בכלל, במיוחד בת, אפשר כל הזמן להתפלל. זהו חינוך לתפלה – תפלה היא במחשבה. כך הוא לומד מחנה, כלומר לומדים מאשה, שיודעת להתפלל בשקט.

סיכום

אם כן, אמרנו שלשה דברים מהמגיד שהם שלש צורות תפלה וכל אחד הוא עבודה שלמה: הראשון, איך לכוון את הרצון שלי לרצון ה' – "עשה רצונך כרצונו... רצונו כרצונך"; ואיך לפעמים צריך להתעקש על דבר טוב לישראל אף על פי שיש רושם שה' לא מעונין, שהוא רוצה ההיפך – צריך להתעקש מלמטה. לומדים זאת משלשה – משה רבינו וחוני המעגל ובסוף, לא בענין תפלה אלא בויכוח של תורה, מרבי יהושע; הדבר השלישי, שהוא אולי העיקר יותר מהכל – רוב הלכות תפלה לומדים מחנה, וחנה מתפללת בשקט. עיקר התפלה שלה הוא במחשבה, כי יודעת טוב שמה שאני מבקשת אינו על פי טבע, אז אסור להוציא אותו יותר מדי מהפה. בכל אופן, צריך לעשות כלי של שפתים. כל היום כולו לא צריך שפתים – אפשר להתפלל בלב – אבל כמה פעמים ביום צריך גם את "עקימת שפתיו הוי מעשה".

עד כאן הווארט של הערב, על חינוך לתפלה. הבת, שוב, היא עמוד התפלה של עם ישראל. בזכות התפלה שנזכה לגאולה, למשיח.

[שאלה: לגבי חינוך לתפלה, בעיקר בכתות הגבוהות יש תלמידות שהתפלה ארוכה להן מדי, קשה להן, אבל אם מקצרים לבנות מסוימות זו פגיעה באוירת התפלה.[

לכך התכוונתי קודם. חידוש הוא לחנך שעיקר התפלה הוא במחשבה, ולזה קוראים לכוון, וקורה כל היום. יש שלש פעמים ביום – אותן פעמים שמתפללים – שגם השפתים משתתפות. "עבודה שבלב זו תפלה". תפלה היא לא תרגיל. צריך מאד להדגיש שהתפלה היא לא סתם תרגיל, לפתוח את הסידור ולומר את המלים.

תפלה – ביטוי האמונה; קבלת התפלה – חיזוק הבטחון

אם כבר, נאמר עוד ווארט לגבי תפלה:

אמרנו קודם שיש מאמר חז"ל מפני מה מתפללים ולא נענים – סימן שיש מציאות כזו. אבל אם כל הזמן אני מתפלל ולא נענה אני מתייאש מלהתפלל. צריך להרגיש משהו שכן ה' עונה, כדי לעודד את האדם שהתפלה היא לא לחנם, לא לריק, ואז גם לא ישעמם לו להתפלל כי עושה משהו. כתוב שיש שלשה סימנים איך להרגיש שהתפלה מקובלת. לא כדי לקבל סיפוק – לקבל סיפוק מהעבודה שלי זה משהו רע – אלא פשוט לחזק את הבטחון שלי בה'.

אמרו שהנושא השנתי השנה, ביסודי כמו בתיכון, הוא אמונה ובטחון. נאמר הקדמה חשובה: ביטוי האמונה הוא תפלה – לכן שייך לבת, כי היא אמונה ותפלה – אני מאמין בה' ולכן שופך שיח לפניו, ומוכן שה' יקבל או לא יקבל. כך בתפלה רגילה, חוץ מתפלת נצחון שהזכרנו – תפלת נצחון היא בטחון, לכן שייך לנצח, שפנימיותו בטחון. אם אני כל הזמן מתפלל מתוך אמונה – סתם תפלה היא אמונה, שה' הוא טוב והוא יעשה הטוב בעיניו, או שתואם להבנתי או שלא. לכן מי שמתפלל מתוך אמונה מנסה לשער מה ה' רוצה לכתחילה, לכן שייך להוד-תמימות. אבל, ככל שאני מרגיש שהתפלה מקובלת אני מקבל יותר בטחון להתפלל. שוב, לא לשם סיפוק אלא לשם בטחון, לכן טוב להרגיש שה' מתייחס ועונה לתפלה שלי.

סימני קבלת התפלה

מה הסימנים להרגיש שה' הקשיב לתפלה שלי והיא עשתה משהו? יש שלשה סימנים. שלשת הסימנים הם דוגמה מצוינת של הכנעה-הבדלה-המתקה, יסוד היסודות של עבודת השי"ת כפי שלמד אותנו מורנו הבעל שם טוב:

כתוב שאם אחרי התפלה האדם מרגיש הכנעה טבעית – הוא יוצא מהתפלה ולא מרגיש 'על הגובה' אלא בדיוק ההיפך, הוא התפלל ושפך את לבו לפני ה' ויוצא עם תחושה של הכנעה – התחושה הזו היא סימן שהתפלה התקבלה. אם היה יוצא בהרגשה של כמה כמה טוב התפללתי – סימן שאולי הוא שמע את התפלה, אבל לא הקב"ה. גם זה ווארט מהמגיד – שסימן שהתפלה התקבלה שאתה מרגיש הכנעה, בלי לעבוד על זה, ספונטאני.

מה הסימן השני? רבי חנינא בן דוסא תוך כדי תפלה  ידע אם מקובלת או לא. "אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהיא מקובלת" – אם התפלה באה לי, רצה לי, סימן שיש סיעתא דשמיא והיא מקובלת.

מה הסימן השלישי? אם אחרי התפלה פתאום מישהו נכנס לחדר ומספר לי בשורה טובה – נולד ילד למישהו – או שאני יוצא החוצה אחרי התפלה ופתאום אני רואה איזו השגחה פרטית, סימן שהתפלה שהרגע גמרתי להתפלל מקובלת. מה שקורה לא קשור למה שהתפללתי עליו, אבל בקשתי מה' והנה ה' משמיע לי בשורה טובה או שמראה לי איזו השגחה פרטית – סימן שתפלתי התקבלה.

פשיטא שהדבר השלישי הוא המתקה – שאני מיד חווה משהו טוב. התפללתי וקרה משהו טוב – אפילו בלי קשר למה שבקשתי בכלל. אין המתקה יותר מזה.

הדבר השני, שהתפלה רצה לי, הכוונה שתוך כדי שאני מתפלל אני קצת מתרומם ומתפשט מהגשמיות, מהכובד של הגוף. מה פירוש "תפלתי שגורה בפי"? כמו שאדם רץ מהר, כמו שכתוב על עשהאל שרץ כל כך מהר על השיבולים שהן אפילו לא התכופפו – "רץ כצבי". זה מצב שנעשה מובדל, התרומם 'טפח מעל הקרקע' (כמו הביטוי), בתפלה שלו הוא היה טפה מעל הטבע. זו הבדלה. הדבר הראשון הוא להרגיש אחרי התפלה הכנעה – זו הכנעה כפשוטה. הדבר השני הוא להרגיש תוך כדי התפלה עס דאוונט זיך, 'מתפלל לי'. את אומרת שהבת משועממת מהתפלה. צריך להסביר שאצל חסיד יש ביטוי עס דאוונט-זיך.

דרך אגב, מה עם לימודי אידיש? יש חוג לאידיש? [לומדים קצת בכתה ג', שנה לפני האנגלית.] אמרנו שצריך ללמוד את "היום יום" באידיש, והעיקר מדי פעם לשלב ביטוי. עיקר האידיש הוא הביטויים, כמו דאוונט-זיך, זינגט-זיך, שפתאום מתפלל לי, שפתאום אני שר.

זו בחינת הבדלה, סוג של הבדלה בנפש. ושוב, אם ה' מיד מראה לי משהו טוב זו כבר המתקה.

עוד פעם, כל זה לא בשביל לקבל סיפוק אלא בשביל לקבל בטחון.

עד כאן לגבי התפלה.

ב. שאלות ותשובות

הצגת דמויות

מורה: אנחנו בשנת בת מצוה ורצינו לקחת נשים בתנ"ך ונשים בכל הדורות. האם יש אופן שאסור/מותר, כדאי/לא כדאי להציג תמונות מהתנ"ך? הצגה בכתה ואולי אחר כך בבת מצוה. יש בזה בעיה של תנ"ך בגובה העינים, שגורם לאיזה זלזול, או שאין בעיה?

הרב: מה מקובל?

מנהלת: שנה שעברה הבנות בכתה ח' רצו הצגה מהתנ"ך והרגשתי לא כל כך בנח, חששתי מזה.

מורה: בשיעורים רגילים כן עושים הצגות.

הרב: בבית יעקב/בית חנה עושים דברים כאלה?

[היה דיון ממורות שמכירות מה המציאות.]

פעם היה שיעור גדול על הצגות לילדים. אחת השאלות החמורות – מי משחק את התפקיד הרע? האם זה חינוכי? בדרך כלל בכל סיפור יש מישהו רע. למי נותנים את התפקיד הזה? לא פשוט. [ואם לא נכנס לתפקידים שליליים?] קודם כל, צריך לא לתת לילד – כי מה שילד משחק מאד משפיע עליו, הוא נכנס לתפקיד, ממש נכנס ללא-מודע שלו.

מורה: השאלה גם לציור. כשנותנים הנחיה לצייר פרשת שבוע – יש דמויות שכן ודמויות שלא?

הרב: סתם כשנותנים לילד לקשקש – הוא גם מוציא את הרגש שלו השלילי, ככה גם מאבחנים לפי ציורים. אבל להדריך – צריך להדריך רק לדברים טובים.

מורה: גם בסיפורים חסידיים?

הרב: הצגות לא חייבות להיות מהתנ"ך. אפשר להמציא סיפור, או סיפור מדורות אחרונים יותר. את בקשר עם מ"ע? היא אלופה בהצגות.

מנהלת: פגשנו אותה בקבר רחל בסוף שנה שעברה. עשינו תשובה שלא מספיק בקשר. אחד היעדים להיות יותר בקשר בשנת בת מצוה.

מורה: היא עשתה הצגה של רות ובית לחם, משהו מאד מוחשי ויפה.

הרב: כן, היא מאד הצליחה, מלאה הרבה שנים את בניני האומה עם ההצגות.

יש לנו אשה בלוס אנג'לס שיש לה בית ספר חב"ד לבנות לשם הצגות – עושים שם דברים מאד רציניים, עד להוליווד. כשהיא בארץ אפשר להזמין אותה. לכן היו כמה שיעורים בענין בלוס אנג'לס.

בסדר, העיקר שיהיה בטוב טעם – בצניעות וטוב טעם, ומה שמקובל. כל התפקידים יהיו טובים...

אמנות ואמונה

מורה לאמנות: על תכלית השיעור אמנות ואמונה על האופן בו לעשות זאת.

הרב: פעם היה קשר עם א"י? עכשיו יש לה חוגים לאמנות. היא עושה בקרמיקה דברים מאד יפים, שכמה דברים ראיתי. כלל גדול אצלנו שעיקר האמנות קשור לאותיות, או דברים כמו הלב היהודי (גם אותיות, שתי למדין).

מה שמקשר בין האמונה-התורה והאמנות, בינתים (עד לבנין בית המקדש), אומרים שעיקר האמנות הויזואלית שלנו בקדושה היום הוא צורת האותיות, כל מיני דברים. חוץ מחפצי קדש, לעשות חנוכיה או איזה חפץ של קדושה, אבל לפיתוח של רעיונות וציור צריך ללמוד מאד בעומק את צורת האותיות. אפשר רק מ-א לעשות בלי סוף. הקשר בין אמונה ואמנות ויזואלית, בחומרים וציור, הוא קודם כל אותיות. לכן יש לנו ספר שלם על אותיות האלף-בית, ויש את "אמת למד פיך" – זה החומר.

מורה: מה המקום של הצבע? של ההבעה?

הרב: אפשר לצייר א במליון צורות שונות וצבעים שונים, אם מבינים מה הענין שלה – י למעלה, י למטה, קו באמצע. אפשר לצייר בכל מיני צורות, מים עליונים ומים תחתונים, רקיע, וכך בכל אות יש הרבה תוכן. לא סתם כתוב שה' ברא את העולם עם צורות האותיות. "מעשה ידי אמן" היינו אמנות הקב"ה איך שברא את העולם, עם האותיות.

מורה: אמנות של אותיות הוא משהו שאפשר לתת בו ביטוי חפשי, או שצריך להזהר בו כי הוא משהו של קדש. עד כמה נותנים בו יד חפשית?

הרב: בא נצייר א, אבל נחשוב שהיא נושא דליים עם שתי דליים. משל של החסידות. אז ודאי לא יצא סתם א, אלא נושא דליים. זה נותן המון חופש לילד להביע את עצמו. זה עשיר אין סוף.

מורה: אפשר לומר מים עליונים ומים תחתונים ולתת להן להביע עצמן חפשי?

הרב: בוא נראה איך אתה מצייר את זה. ודאי.

מורה: יש טכניקות או צבעים שונים שטוב לשייך לגילאים שונים?

הרב: כל דבר הוא לפי הרמה של הגיל.

איך משבחים (על תפלה ובכלל)?

מורה: בנושא של משוב בשיעור, של שיתוף – כשהבנות מראות את העבודות או מה שהן עשו. יש איזה ענין להבחין בין משהו טוב למשהו לא טוב וכיו"ב.

הרב: בקורת היא אחד על אחד, אבל לשבח אפשר ברבים – למצוא את הדבר הטוב, בכל עבודה יש משהו טוב, וקודם כל לשבח את הטוב. אחר כך, אחת על אחת, אפשר גם להעיר הערות, מה שנקרא "בקורת בונה".

מורה: מה טוב ומה לא טוב? מה שיפה?

הרב: מה שיפה או מה שהיא הצליחה להביע משהו. גם משהו יפה – אמנות אמורה להיות יפה.

מנהלת: מן הסתם זה כלל תמיד, שמשבחים בפורום כללי ומבקרים אחד על אחד?

הרב: לא להפריז, אבל אפשר לשבח ברבים.

 

מורה: עוד שאלה על תפלה. הציון בתעודה הוא יותר על ההתנהגות בזמן התפלה?

מנהלת: אין לנו תפלה בתעודה, מימי הרב משה גנוט אין.

מורה: יש סימנים שהתפלה מתקבלת או לא, אבל האם אפשר לומר שגם הקב"ה לא נותן ציונים על התפלה?

הרב: מה שאמרנו עכשיו, הציונים הטובים הם שלשת הדברים האלה.

מנהלת: לפעמים מורות רוצות לכתוב על הלוח שמות של בנות שמתפללות יפה. שייך דבר כזה, או ש"ה' יראה ללבב"?

הרב: בכל מסגרת יש את המצטינות. בבית רבקה יש 'השורה הראשונה' וכל מיני דברים. צריך להיות אתגר – בלי לחץ. צריך את שיווי המשקל הנכון.

מורה: שייכת לומר על בת שהיא מצטיינת בתפלה?

הרב: אתה נמצא בתוך הראש שלה? בתוך המחשבה שלה?! יש את החיצוניות של התפלה, המשמעת, להראות את עצמך איך שאת מרוכזת בתפלה, לא מדברת ועושה דברים אחרים – אבל הרגע הסברנו שעיקר התפלה בלב, במחשבה.

מנהלת: צריך לדייק שזה ציון על התנהגות בתפלה ולא על תפלה.

הרב: שמעתי לפני כמה ימים סיפור על אחד שחזר בתשובה. הוא היה אצל הרבי, לפני הרבה שנים, ומי שקצת יודע איך היה שם – יש אולם גדול של תפלה למטה ויש את 'הזאל הקטן' למעלה. פעם, כשלא היו כל כך הרבה אנשים כמו היום, מנחה-מעריב הרבי היה מתפלל בזאל הקטן. אותו אורח ישב וחכה שם לרבי, והרבי נכנס להתפלל מנחה – הוא לא התפלל, אלא רק הסתכל עליו. הוא אמר שמתוך שרק ראה איך הוא עומד – לא ראיתי אף אחד שיכול לעמוד כך, ראה שעומד "כעבדא קמיה מריה" – הוא חזר בתשובה. זה משהו חיצוני – הוא לא ראה מה קורה אצלו בראש – אבל מתוך החיצוניות אפשר גם מאד להתפעל. את זה אפשר לציין. צריך לדעת שאף על פי כן העיקר הוא הפנימיות.

פעם היו לנו כמה שיעורים בתורת הנפש שיצא מהם ספר באנגלית, שהעיקר לא לשבח כמה חכם אתה או כמה עשית טוב אלא לשבח את המאמץ. זה כלל גדול מאד – לא לשבח את התלמיד, הילד, או מי שלא יהיה, 'כמה אתה טוב' אלא 'כנראה עשית מאמץ והצלחת'. כל הזמן לעודד את המאמץ, לא לשבח את הכשרון המולד שלו, כמה שהוא חכם או כיו"ב. אם משבחים את המאמץ בתוך כתה, חוץ מכך שזה חינוכי לילד עצמו זה מעודד את כולם – ממנו יראו וכן יעשו, כמו שהוא עשה מאמץ כך שכולם יעשו. אם אני אומר כמה הוא חכם זה מדכא את כולם – כי רק הוא חכם, וכולנו מטומטמים. לא טוב וגם מדכא את האחרים. אם הוא עשה מאמץ והצליח – גם אני יכול לעשות מאמץ ולהצליח.

חסיד מייקר את הזמן

סגנית: אנחנו רוצים השנה לחזק את הנושא של עמידה בזמנים ושבנות לא ייעדרו מבית ספר. רוצים לעשות פינקס כדי לשקף לתלמידה ולהורים את המצב של הבת. רציתי לדעת מה הגישה של הרב – אם בת מאחרת הרבה פעמים, מה צריכה להיות התגובה? עד כמה היא צריכה להיות חריפה? באיזה שיטות חינוך לנהוג במקרה כזה, בו ילדה מאחרת הרבה?

הרב: כמובן, היא צריכה להבין שלא טוב לה, וגם – כמו שאמרנו עכשיו – הפרט משפיע על הכלל. אם בת אחת מאחרת – לא טוב לה ולא טוב לכולן, יש באיחור הפרעה לכל הכתה. הרבה פעמים מה שהכי מדבר הוא 'מה אתה עושה לאחרות'.

חוץ מזה, לגבי זמן בכלל, שמירת זמנים, היסוד בחסידות הוא ווארט של הרבי הקודם, שאומר שהגדר של 'פנימי' – הערך הכי עליון בחב"ד, פנימיות לעומת חיצוניות – הוא אחד שמייקר את הזמן. את מדברת על שמירת הזמן – זהו ראש של דינים. אבל הראש של לייקר את הזמן הוא כבר חסד, חסידות. כמו לגבי מצוות – יש להחמיר במצוות, ראש של לא-חסידים שכל הזמן מחמירים, דינים, ויש להדר במצוות. גם בענין הזמן, יש שני דברים – לשמור את הזמן, אסור לאחר, ולייקר את הזמן, כמה יקר כל רגע וממילא אם אחרת הפסדת, לעצמך וגם לאחרות, עשית הפסד גדול מאד ממה שהיה אפשר להרויח.

צריך בכל דבר להגיע לשרש, והשרש הוא פנימיות. יודעים שאצל בנות "כל כבודה בת מלך פנימה". חושבים שהפירוש הוא רק צניעות, שתשב בבית. אבל "פנימה" הוא שהיא תהיה 'פנימית' – יש משהו בבת ששייכת יותר לפנימיות מאשר לבן. והנה, הרבי אומר שהגדר של פנימיות הוא לייקר את הזמן. אשה נשואה ומטופלת בילדים יודעת טוב טוב כמה יקר כל רגע, לא להפסיד זמן, "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה". זה כבר לחנך להקמת בית, כמה יקר כל רגע.

אנגלית לשליחות

מורה: לגבי אנגלית – אנגלית לשליחות. יש לרב כמה טיפים איך להחדיר שהאנגלית היא לשליחות? איך להכניס? באיזה כיוונים? כמה לדבר על זה?

הרב: נכון, זה בעיקר בשביל שליחות. היות שזו השפה הכי מדוברת בעולם, והיות שאנחנו רוצים להשפיע על כל העולם – נחוץ לדעת את השפה הזאת. ככה מן השמים.

מורה: אז להצהיר בתחלת שנה?

הרב: אמרנו שלגבי בית הספר מאד חשוב ללמד מתוך מקורות של קדושה. אני ממליץ – תמיד אומר – על ספר הזכרונות של הרבי הקודם. זה ספר מעולה כדי ללמוד אנגלית, ויש עוד ספרים – סיפורים.

מורה: שהלימוד יהיה סיפורי צדיקים?

הרב: כן.

מנהלת: הבעיה שראינו שהבנות עוד לא ברמה.

הרב: באמריקה יש ספרים גם בשביל תינוקות. להתחיל מלמטה. בדיוק כמו חשבון או מדע, שאם המורה יצירתית היא לא צריכה עזרים. הבעיה של הדור שלנו שחייבים חומרי לימוד – הבעיה (ב-ה הידיעה) – שהמורה לא יכול לעשות שום דבר בעצמו והכל צריך חומרים מוכנים. חבל. כל החולין על טהרת הקדש, כולל האנגלית, המדע, המתמטיקה – צריך פשוט לקחת דברים של קדושה ובצורה יצירתית להפוך אותם לשיעור. אם יש חומרי לימוד – מה טוב, אבל זה לוקסוס. צריך להתייחס לחומרי לימוד כאל לוקסוס. כמו שאמרנו שבאידיש אפשר לקחת רק פתגם, שלש מילים, שיכנס לתודעה. גם באנגלית, אם כל יום היו לומדים איזה ניב – כל הצורות איך לומר אותו, כל הגופים, אז במשך השנה היו לומדים.

כמה שעות אנגלית יש?

מורה: שלש שעות שבועיות.

הרב: זה לא הרבה. זה מה שמקובל בכל בתי הספר?

מנהלת: זה המינימום. אנחנו גם מתחילים רק בכתה ד.

הרב: גם חשבון ככה? גם מדע?

מנהלת: חשבון חמש שעות, מדע שעתיים. זה מה שמקובל.

היתה שנה שכן הכנסנו סיפורי חסידים באנגלית – לא של הרבי הריי"צ, דברים יותר מעובדים – והיתה תחושה של איזה שובע של הבנות. נעמה יכולה לפרט יותר. תענוג תמידי אינו תענוג.

מורה: אבל סיפורי החסידים באנגלית לא היו בצורה של תענוג, לא היו ברמה שלהם, לא היו יפים.

מנהלת: הסיפרונים לא יפים?

מורה: לא לילדה בכתה ח'.

הרחבת הידע הכללי

מנהלת: אבל בכלל היתה תחושה כזו בכתה ח'.

יועצת: זו שאלה שעלתה לנו עם כתה ח' לגבי הגודש בחסידות. היו בנות שהגיעו לכך שלא רצו לשמוע יותר 'חסידות' – בנות שהרגישו שצריכות יותר גוף, יותר בשר, לא רק לדבר על הנשמה, להיות יותר מחוברות לידע, לסיפורים, להיסטוריה, לדמויות.

הרב: יש היסטוריה בבית הספר? איזה? תולדות עם ישראל או גם היסטוריה כללית?

מנהלת: תולדות עם ישראל, תנאים, גאונים וכו' – דגש יותר על הדמויות ופחות על אירועים, כפי שהרב אמר.

מורה: זה שיעור שהבנות מאד אהבו. אני לא חושבת שהיה גודש, אלא שלא השיגו לרמה שלהם – לא כיף. צריך להיות כיף גם בגוף.

מורה: משיעורי תניא ברמה שלהם הן נהנו. כשלימדתי אותן תניא בצורה של הרחבת ידע מסביב, בנוסף על הכתוב בתניא, הן מאד אהבו. כשזה היה רק נקודתי הן הרגישו שזה קצת קשה להן. בהתחלה כשמדובר על יהודי וגוי, וכשנכנסתי והסברתי מה זה יהודי, וקצת חברתי לזה שלרבי היה מאד חשוב הענין של "מיהו יהודי", ובדיוק אז העבירו איזה חוק שהתחיל לקידום הדעה של הרבי – מאד ענין אותן להקשיב, אהבו וצטטו.

הרב: מה הבנות הכי אוהבות?

מורה: שאלה בכל כתה ושאלה לכל ילדה. יש כתה שאוהבת להתוועד.

הרב: צריך להדגיש מה שאוהבות.

מה עם נגינה ושירה? "ברוב שירה וזמרה"?

מנהלת: מנגנים הרבה, המון שרים.

הרב: יש שיעור מיוחד?

מנהלת: די צמצמנו את זה. הצגנו בתור אחת המטרות של אביטל, שיש מטרה ללמוד ניגונים בשיעורי חסידות. אבל מהתפלה יש ניגונים, וכל היום. לא בצורה של שעה בתוך המערכת.

הרב: מה שאמרת לגבי חסידות – חסידות היא שליש לימוד החסידות, שליש ניגונים ושליש סיפורים. אם למישהי השליש של הלימוד לעומק מדי מופשט לה, צריך לחלק.

נעמה: זה בתוך החסידות, אבל אם הכל נהיה שליש סיפורים, שליש ניגונים ושליש חסידות – זה מעמיס. אני זוכרת בכתה ח' שאמרו שלא יכולות לשמוע יותר סיפורי חסידות.

מנהלת: המורה בסוף השנה, הרגשת כך?

מורה: הרגשתי שהיה רצון ל'ידע עולם', הן הרגישו שהן לא משכילות מספיקות.

מורה: גם כשספרתי על סדרי חב"ד בשליחות או מופתים עם דולרים של הרבי ענין אותם יותר מאדמו"ר הזקן.

הרב: מצוין. כל יום יש לנו סיפורים חדשים מה קורה בבית חב"ד בהודו. אפשר לספר המון סיפורים חדשים.

מורה: נראה לי קשור למספר, אם מספרים נכון וטוב – צריך לדעת בכל גיל.

מורה: שאלה כללית, עד כמה יש מקום להכניס לבנות חסידיות קצת ידע עולם כללי, היסטוריה כללית, רקע.

הרב: זה לא צריך להיות שיעור מיוחד, אבל מה שנקרא 'על הדרך'. אם כדי להבין את מאסר אדמו"ר הזקן מסבירים מה היתה אז האוירה ברוסיה – זה צריך להוסיף. אם להסביר שהיה אחד שעשה גיור והיה על זה עונש מות – זה חלק מההבנה מה היה. אם היה סיפור של נפוליאון נגד רוסיה – כל המלחמה הזו היא סיפור חסידי. היו צדיקים בעד זה וצדיקים בעד זה – שני מחנות. את הכל אפשר לשייך. הרי כל האומות שיש שם יהודים – הכל קשור ליהודים. ללמוד בעל פה את כל הקיסרים של רומא או כל הנשיאים של אמריקה – זה משעמם אותי...

מורה: אצל בנות בגיל ההתבגרות – זה גיל מרד. לא חסר ידע אלא לא כיף, והן הוציאו על זה...

הרב: מה שאת אמרת, יש סיפורים על הרבי שממש עם מדע, עם רפואה. הרבי ניסה תמיד להסתיר את רוח הקדש בתוך זה שהוא פשוט יודע את הרפואה, מעודכן בחידושים של הרפואה, יותר טוב מהרופאים. יש המון סיפורים כאלה. אפשר ללמוד אפילו ענינים של מה שקורה בעולם במדע ורפואה מתוך סיפורים על הרבי, לדוגמה.

אבל ניגונים זה בסדר? זה לא משעמם?

מורה: הבנות שמתמרדות – מתמרדות על הכל, איפה שאפשר.

מורה: קורה הרבה שבנות שרות לא ניגונים אלא שירים אחרים – להעיר על זה?

הרב: דברנו על זה בעבר. ודאי לא צריך ללמד שירים לא יהודיים או לא מסורתיים. אם זו תופעה כללית – המחנכת החכמה צריכה להסביר שזה לא לענין.

מורה: כן שירים יהודיים אבל לאו דווקא חסידיים.

הרב: אם יהודי-מסורתי זה בסדר.

מורה: מוזיקה עכשווית שמנגנים היום?

הרב: אם זה ברדיו, כל מיני קצב מודרני, רוקנרול, לדאבוננו זה מה שקורה אבל זה ממש לא לענין.

מורה: יש חילוק אם יהודי, אם עדין וכו'.

[נכנס האורח הבא.]

עד כאן. שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה לכולן ולכל הילדות המתוקות.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com