בע"ה

שבת קדש פרשת בלק, י"ד תמוז ע"ז – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות צו-צז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי תפלת מוסף:]

ג. המשכת יראת הצדיק לאחר פטירתו (אות צו)

ניגון ניגון מויטבסק.

צו. יוסף מת אבל אלקיו קיים (כן אי' במד') [אמנם יוסף מת אבל האלהים שלו חי וקיים. באלב"ם – 'כלם באלב"ם עשית' – פרצוף הנצח, נצחיות הצדיק, הוא אותיות ח"ק, "כי חק לישראל" ("כי חק לישראל" = "אין מזל לישראל", השרש-מזל של "נצח ישראל" הוא באין האלוקי שהוא "חי וקיים"). בגרסה אחת של רמ"ח אותיות כתוב "אלקיו חיים" במקום "אלקיו קיים" ועל פי הרמז הנ"ל אפשר לתת לזה טעם לשבח ובכלל להבין את הקשר בין חי לקיים, כמו שמוסבר אצלנו לגבי חדש-קדש ועוד, ודוק.] פי' מה שממשיך למטה לנש״י ע״י עבודתו [הווארט כאן מזכיר את מה שכתוב באגרת הקדש כז לגבי הסתלקות הצדיק, שהוא משאיר למטה למקושרים אליו את עבודת ה' שלו – האמונה, האהבה והיראה שלו. שם מוסבר שיש בזה שתי בחינות, מה שהתלמידים מקבלים גילוי פנימי של מדות רבם על ידי התקשרות אליו באהבה רבה ומה שמאיר מנשמת הצדיק בדרך ממילא, בבחינת אור מקיף, לכל נשמות ישראל, כמשל השמש המאירה מתחת לארץ לששים רבוא כוכבים, עיי"ש. כאן מדובר על ההמשכה מנשמת הצדיק בדרך ממילא.]. כן עתה הבעש״ט כו' [הכוונה לכל הרביים מהבעש"ט והלאה – שאף על פי שנסתלקו, עדיין יש המשכה מנשמתם לכל נשמות ישראל שבגופים.].

"אלקיו קיים", דווקא שם אלקים (שהוא "אלהים חיים ומלך עולם", מלשון זה התחלף "אלקיו קיים" ב"אלקיו חיים" כנ"ל), שהוא מדת הגבורה והיראה. כלומר, מודגש כאן שהצדיק ממשיך למטה את מדת היראה שלו, יותר מאשר האמונה והאהבה. לגבי אמונה כתוב "צדיק באמונתו יחיה", האמונה היא כח מקיף, אבל לגבי יראה כתוב "יראת הוי' לחיים", היראה חודרת לתוך הנפש. יוסף אמר על עצמו שהוא "ירא אלהים". גם על אברהם כתוב "ירא אלהים", המלאך אמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", אבל יוסף אמר כך על עצמו ("את האלהים אני ירא"[ב]). לגבי האבות אומרים בתחלת שמונה עשרה "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", הכל עם שם אלהים. יוסף הוא לא מהאבות, שהרי "אין קורין אבות אלא לשלשה", ובכל זאת הרי כתוב "נֹהג כצאן יוסף" ו"משם רֹעה אבן ישראל", והוא גם ממשיך אחרי פטירתו לעם ישראל את מדת היראה שלו.

כתוב כאן "אלקיו", האלקים שלו. כלומר, לכל צדיק יש את האלקים שלו, שממשיך גילוי אלקות באופן שלו. כמו שהרמ"ק ממשיל את התלבשות האור האלקי למים שמוזגים לתוך כלי שמקבלים את הגוון של הכלי, כך כל צדיק הוא מגלה גוון אחר של אלקות.

יראת שמים של הבעש"ט

הוא ממשיך שכמו אצל יוסף "כן עתה הבעש"ט כו'". אדמו"ר האמצעי כותב על הבעל שם טוב שעיקר עבודת ה' שלו היתה מדת היראה שלו, שמששת ימי בראשית עד ביאת משיח לא היתה ולא תהיה יראת שמים כזאת. מסופר שפעם אחרי הסתלקות הבעש"ט ישבו חסידים וספרו מופתים עליו. ישב שם בנו, רבי צבי, והוא נרדם. אבא שלו, הבעל שם טוב, בא אליו בחלום ואמר לו 'למה מדברים עלי מופתים – להם זה לא מועיל ולי זה לא מועיל, שידברו על היראת שמים שלי, זה יועיל גם להם וגם לי'.

[יש סיפור שהכוס בחדר רעדה.] כן, כאשר הבעש"ט היה בדבקות, ולא ראו עליו שום תנועה, המים שבתוך הכוס שבסוף החדר רעדו מרוב היראת שמים שלו. יש גם סיפור על המגיד שפעם ראה את הבעש"ט מתפלל וראה שהטלית שלו נשמטה מעליו, הוא נגע בטלית ליישר אותה ופתאום קיבל רעדה ו'נתפס' בה, עד שהבעש"ט היה צריך להפסיק מתפלתו להרגיע אותו ולהשתיק את רעדתו, שהיה במצב של פיקוח נפש.

יש גם כמה סיפורים על בעל ההילולא של הערב, האור החיים הקדוש, שהיה רוכב על אריות – אריה אותיות יראה – והם היו כורעים לפניו כדי שירכב עליהם (חיותם היתה מבחינת יראה תתאה אך חיותו היתה מבחינת יראה עילאה), הכל בזכות ה"צלם אלהים" שהיה לו ("צלם אלהים" בגימטריא "ליראה" – "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך כי אם ליראה וגו'").

ד. תקון העל-מודע מימות הבעש"ט (אות צז)

צז. אי' בס' האווילעדניקער שקיבל מאבותיו שמימות הבעש"ט תובעים על דקות, שהבעש"ט גילה שגם דקות גסות ונתן לנו כחות ע"ז.

העלם הרע שבנפש

צז. אי' בס' האווילעדניקער [כאן הוא מביא מספר של צדיק לא חב"די[ג], והעובדה שר' גרונם מביא אותו ברמ"ח אותיות אומרת שהוא קיבל את הווארט הזה כדבר אמיתי. מי היה הווילדניקר? קוראים לו ר' ישראל דב בער מהעיירה  ווילדניק. יש לו ספר שנקרא שארית ישראל, הוא לא כ"כ מצוי, יש היום מכון בארצות הברית שמהדירים את הספרים שלו והוציאו הוצאה חדשה של הספר הזה. עוד מעט נספר עליו ונגיד כמה ווארטים מהספר שלו, אבל קודם נקרא מה שאומר כאן:]

שקיבל מאבותיו שמימות הבעש״ט תובעים על דקות [דקוּת היינו העלם הרע, שקיים בלא-מודע של האדם. חידוש של החסידות הוא שיש לא-מודע, 100 שנה מאוחר יותר הגיעו להכרה הזו גם בפסיכולוגיה – הפסיכולוגיה ינקה מאחוריים דאחוריים של החסידות – ועד אז חשבו שיש רק את המודע.

בחסידות לא-מודע נקרא "העלם". יש לא-מודע טוב, האהבה המסותרת לקב"ה והאמונה המסותרת בלב כל יהודי (שגם אם יאמר שהוא לא מאמין, נאמר לו שהוא כן מאמין, אך יתכן והאמונה נמצאת עמוק בלא-מודע שלו), ויש לא-מודע רע, העלם הרע שבנפש. העלם הרע הוא כמו "עברות שאדם דש ברגליו" (שאינו מודע להן), דוגמת אבק לשון הרע.

עד החסידות הדרישה היתה על תיקון המודע, ורק מצדיקים דרשו לתקן גם את הלא-מודע. אפשר לחלק עוד ולומר שיש לא-מודע (unconscious) ויש טרום-מודע (pre-conscoious), ואבק לשון הרע הוא כמו טרום-מודע, על סף המודע. מצדיקים דורשים לתקן גם את העלם הרע שלהם, מבינוני – ומי יכול לומר שהוא בינוני – דורשים לתקן את הטרום-מודע שלו.

(יש ווארט מהבעש"ט על כך שאם אתה רואה רע בשני זה סימן שיש אותו אצלך.) כן, יש סיפורים על האדמו"ר האמצעי והצמח צדק ששמעו ממי שנכנס ליחידות אצלם על עברות שעשו והסתגרו כמה ימים בחדר כדי להתייגע למצוא בעצמם בדקות דדקות את אותו חטא, חטאים חמורים ומשונים מאד שהיה קשה להם למצוא קשר אליהם. הכל כדי להזדהות עם אותו אחד, לתקן את הענין – כמובן בדקות דדקות – בנפשם שלהם, וכך להשכיל מה התיקון של אותו אחד.]

נתינת כח לתקון העל מודע

שהבעש״ט גילה שגם דקות גסות [זה עוד ווארט, שהבעש"ט גילה שגם דקות היא באמת גסות. לפני הבעש"ט חשבו שאבק לשון הרע הוא לא כמו לשון הרע, אבל הבעש"ט גילה שגם האבק הוא אותו דבר. תיקון ה"עברות שאדם דש בעקביו" הוא ענין "והיה עקב תשמעון", קשור לעקבתא דמשיחא.

אבל מה? הבעש"ט לא סתם בא להכביד לנו על החיים, כי בנוסף לכך שגילה שגם דקות נחשבת כגסות:] ונתן לנו כחות ע״ז [דבר נוסף, שממתיק את מה שאמר קודם.].

יש כאן שלשה דברים: א. שמימות הבעש"ט תובעים על דקות; ב. שהבעש"ט גילה שגם דקות גסות; ג. ונתן לנו כחות על זה – הוא הקדים תרופה למכה, כך שיש לנו כחות להתמודד עם הדקות שבנפש. איפה מצינו דוגמה לדבר, שנותנים כוחות לבן אדם לעבור משהו עוד לפני שהתחיל? באיזה תחלת ספר זה כתוב? [תניא, "משביעין אותו תהא צדיק".] כן, "משׁביעין" מלשון שׂובע, שנותנים לו כח להיות צדיק ("תהי צדיק" ולפחות "ואל תהי רשע", אלא בינוני).

ה. ה"שארית ישראל" מווילדניק

רבותיו של הווילדניקער

כעת נספר קצת על הווילדניקער. הוא כותב כאן "שקיבל מאבותיו", צריך להבין מה כוונתו. אפשר לחשוב, לפי הביטוי, שאבותיו היו צדיקים גדולים תלמידי הבעש"ט. אבל לא – אבא שלו היה מלמד, יהודי פשוט. דווקא הווילדניקער הוא דוגמא לצדיק שאין לו יחוס, יש צדיקים כאלה. לא רק שאביו לא היה צדיק גדול, אלא שהוא התייתם ממנו בגיל 4, ומאמו התייתם בגיל 9. כך שלא כל כך ברור למה הכוונה כאן במלה "מאבותיו" – כנראה הכוונה לרבותיו.

מסופר שבהיותו יתום מאב ואם הוא הסתובב אצל הרבה צדיקים, אבל דווקא לליובאוויטש הוא לא הגיע. בהתחלה הלך לרבי לוי יצחק מברדיטשוב. אחר כך הוא הלך לז'יטומיר (הקרובה יחסית לברדיטשוב), שם היה אצל רבי אהרן מז'יטומיר, בעל התולדות אהרן, בנו של רבי זאב וולף מז'יטומיר. אחר כך הוא גם הלך לרבי מרדכי מלעכוויץ', תלמידו של רבי שלמה מקרלין.

כתוב שמכל הצדיקים האלה רבו המובהק של הווילדניקער הוא רבי מרדכי מטשרנוביל, שהיה לו קשר לאדמו"ר הזקן – הם היו מחותנים. מרבי מרדכי מטשרנוביל יש רק ספר קטן עם ווארטים, אבל בספר של הווילדניקער הוא מביא הרבה תורות ממנו. התורות בספרו ארוכות, לפעמים אפילו יותר ארוכות מדרושים בליקוטי תורה. הספר מחולק לשלש, שלשה נושאים: נושא ההחלק הראשון הוא התקשרות לרבי, שם הוא קורא לו חכם, צדיק; נושא החלק השני הוא המועדים; ונושא החלק השלישי הוא תשובה, בקשר לימי השובבי"ם.

ראשית מופתי הווידינקער – ביזמת הצמח צדק

הווילדניקער היה ידוע כבעל מופת גדול. היו מגיעים אליו גם מחסידויות אחרות וממרחקים בשביל המופתים שלו. מסופר שמי שפרסם אותו ראשונה הוא הצמח צדק. פעם הגיעה לצמח צדק אשה עגונה, שלא ידעה היכן בעלה. יש מצוה חשובה בתורה של התרת עגונות, ויש הרבה סיפורים מהבעל שם טוב ומעוד צדיקים שהיו אומרים לאשה איפה נמצא הבעל. האשה הגיעה לצמח צדק והוא שלח אותה לווילדינקער ואמר לה שתגיד לו בשמו שיאמר לה איפה נמצא בעלה. באותו זמן הוא לא היה ידוע כבעל מופתים, אבל הצמח צדק שלח אותה, אז היא נסעה לווילדניק ואמרה לו בשם הצמח צדק שיאמר לה איפה נמצא בעלה. הווילדינקער שמע שכך הצמח צדק אמר, קם אל החלון והסתכל החוצה, ואז פנה אל האשה ואמר לה תסעי לעיירה פלונית, שם תמצאי את בעלך. האשה הסתכלה אחר כך דרך אותו חלון ולא ראתה שם כלום, אך היא הלכה לאן שהוא אמר לה ואכן מצאה שם את בעלה. ומהסיפור הזה הוא התפרסם כבעל מופתים.

הוא כתב בסוף ימיו שמי שיבוא לקבר שלו יוושע בכל בקשה שהוא יבקש. הוא כתב עוד שיגיע זמן שלא יהיה אפשר להכנס לאהל שלו אז אפילו מי שרק יחזיק בדלת של השער יוושע. ואכן בזמן הקומוניסטים, הקומוניסטים גדרו את המקום שלא יהיה אפשר להכנס לציון, והיהודים שהגיעו לשם החזיקו בידית והתפללו. [הוא המכונה 'בעל הידית'?] כן. 

סוד הנסירה בקשר של רבי וחסיד

נגיד כמה ווארטים שהוא כותב בחלק הראשון של ספרו, על ההתקשרות לצדיק: בתחלת החלק הוא כותב ווארט שאיני זוכר כמותו בחב"ד. הוא כותב שההתקשרות לצדיק היא בסוד הנסירה (מצאנו כיוצא בזה גם בחסידות חב"ד, אצל הרבי הרש"ב, אבל מוסבר באופן אחר), כאשר בתחלה החסיד מרגיש ניתוק מהרבי והרבי מרגיש ניתוק מהחסיד[ד]. אדם וחוה היו בהתחלה דבוקים אחור באחור, ועל ידי הנסירה כל הדינים של הדכורא נמשכו אל הנוקבא וכל החסדים נשארו אצל הזכר, ואחרי הנסירה הם מתאחדים פנים בפנים, וזהו הזיווג, להמתיק את הגבורות בחסדים. הוא כותב שכך גם אצל רבי וחסיד. דברנו השבועיד על כך שיש קשר בין אב לבן, רב לתלמיד, אבל הקשר הכי פנימי, בחינת הדביר, קדש הקדשים, הוא בין דוד לרעיה, המשל של שיר השירים, וכמוהו הקשר בין רבי וחסיד – זהו הקשר הכי פנימי ועצמי.

שוב, הוא כותב שבהתחלה יש ניתוק, דהיינו ריחוק הערך, בין החסיד לרבי ובין הרבי לחסיד. מובן שהחסיד מרגיש שהוא כלל לא בערך לרבי ולכן יש תחושת ריחוק בין החסיד לרבי. את הריחוק בין הרבי לחסיד אפשר להסביר בשני אופנים: או שהרבי מכיר שהוא לא בערך, כמו שהרבי לא התבייש לומר בשיחה הידועה בדבר מלכות (פרשת שופטים) שצריך לפרסם לכל אנשי הדור שהקב"ה מינה בעל בחירה שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, והוא ה"שופטייך" וה"יועצייך" של הדור. או שנסביר לצד השני, כמו שהרבי אמר על היום שהוא התחתן עם הבת של הרבי הריי"צ שהוא היום שעשה אותי שייך לכם. כלומר, לפני כן הרבי לא הרגיש שייך לחסידים. גם בתקופה הראשונה לאחר הסתלקות הרבי הקודם הרבי לא רצה לקבל את הנשיאות במשך שנה. כלומר, שהרבי מרגיש שהוא לא בערך להיות רבי לחסיד. אלה שני כיוונים של ניתוק-ריחוק – התנשאות ושפלות.

[מה האחור באחור ברבי וחסיד?] בהתחלה, לפני ריחוק הערך, החסיד מרגיש חלק מהרבי. כלומר, החסיד מרגיש שהוא והרבי באותו רמה פחות או יותר, הרבי קצת מעליו. הוא פותח בויקיפדיה את הערך על הרבי מליובאוויטש ורואה שהוא עשה כך וכך, ומרגיש שאני והוא באותו איזור... הנסירה היא להרגיש ריחוק הערך ואחר כך הקשר השלם ביניהם הוא פנים בפנים, שלמרות הריחוק הם מתקשרים יחד.

בשם הרב המגיד (מובא גם בדרושי חב"ד) יש משהו דומה בסוד השם דוד, המורכב משתי דלתין – ד ו-ד. האות דלת היא לשון "דלית", ועל המלכות כתוב "דלית לה מגרמא כלום", ובשם דוד יש שתי בחינות של "דלית": בחינה אחת בסוד הבטול של המשפיע, שצריך לבטל-לצמצם את עצמו כדי להשפיע למקבל, ויש את המלכות "דלית לה מגרמה כלום", המקבל שצריך לצמצם עצמו כ"נקודה תחת היסוד" כדי לקבל את אורות המשפיע. בכל זאת, הרעיון כאן שונה, משום שבביאור השם דוד הנקודה היא בטול, אבל כאן הנקודה היא ריחוק הערך.

שלש שיטות בהתקשרות לצדיק

נראה עוד ווארט בענין התקשרות. הוא כותב שיש שתי שיטות עבודה[ה] (שכנראה מתכוון בהן לחב"ד ופולין):

האחת היא שחסיד צריך רק לשמוע דברי תורה מהרבי שלו, ואחר כך לעבוד בכח עצמו. התיאור מזכיר את העבודה של חב"ד – ככה הוא תופס את חב"ד, אבל עוד נראה שדרך העבודה שהיא התכלית בעיניו היא-היא עבודת ה' האמתית של חב"ד.

השיטה השניה היא לסמוך על הרבי – אפילו לא צריך לשמוע את הדברי תורה שלו, אלא הכל הרבי עושה. החסיד מגדל פאות כדי שרבי נחמן ימשוך אותו בפאות מהגיהנם... זו שיטת פולין, הדרך של רבי שלמה מקרלין שגרס "וצדיק באמונתו יחַיה".

הוא כותב ששתי השיטות, כל אחת לעצמה, לא טובות. השיטה השניה – פשיטא שלא טובה, כי החסיד לא עובד מעצמו, הכל הרבי עושה. אבל גם בשיטה הראשונה יש בעיה, שהחסיד חושב שהוא עובד מעצמו, אבל באמת הכל בא מכח הרבי. הוא כותב שהתכלית היא עבודה בכח עצמו, אבל עם הכרה שמה שאני עושה – הכל מכוחו של הרבי. בעצם זו דרך חב"ד האמתית.

רבי – "רע בעיני הוי'"

אין לי (בינתים...) את הספר שארית ישראל, דפדפתי בהיברו בוקס, ובסוף החלק הזה יש ווארטים קצרים ממנו, והיה שם ווארט אחד שהקפיץ אותי מהכסא... הוא כותב[ו] ש-רבי ר"ת "רע בעיני הוי'"... בדרך כלל מה ראשי התבות הידועים של רבי? [ראש בני ישראל.]

כן, מה הכוונה בראשי תבות שהוא כותב? אצל מי נאמר "רע בעיני הוי'"? אצל ער בכור יהודה. כתוב "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי' וימתִהו הוי'". הפסוק כתוב בספר בראשית וחוזר בדברי הימים, רק שבדברי הימים לא חוזר שם הוי' בסוף, אך המלה החותמת, "וימיתהו" כתובה מלא י (בניגוד לכתיב החסר בבראשית). כלומר, בדברי הימים נרמז שם הוי' ב-י הנוספת. יש כאן צירוף-היפוך אותיות ער-רע. איפה יש עוד צירוף כזה? "ונח מצא חן בעיני הוי'". הרבי אומר[ז] שדור העשירי קשור עם נח, ש"עשרה דורות מאדם עד נח" הולך על כל העולם בכללות. על כל פנים, המלים "רע בעיני הוי'" כתובות בענין ער בכור יהודה – "ויהי ער בכור יהודה רע בעיני הוי'". במי ער התגלגל אחר כך? בפרץ. ער ואונן התגלגלו בפרץ וזרח, ומפרץ יצא דוד המלך שמצאצאיו מלך המשיח. כלומר, ער הוא נשמת משיח – משיח שחוטא בהתחלה (בסוד "אשר נשיא יחטא").

איך הוא מפרש את ראשי התבות האלה? שרבי צריך להחזיק את עצמו רע בעיני ה' וכך להעלות את כל הרע שיש בעולם אל "עיני הוי'", בהן כתוב "וירא און ולא התבונן", הקב"ה לא רואה רע, וכך הוא הופך אותו לטוב. אדמו"ר הזקן מסביר על מה שנאמר במשה רבינו "ותמֻנת הוי' יביט" שהוא רואה את המציאות כמו שה' רואה אותה, כמו בדעת עליון ויחודא עילאה. כך הוא מסביר כאן שהרבי עושה, מעלה את המבט על כל הרע כפי שהוא "בעיני הוי'", וכך הופך הכל לטוב. [הווילדניקער כותב את המלמעלה?] הוא כותב שמעלה את הרע מלמטה, אדמו"ר הזקן כותב שרואה מלמעלה. מי ש"רע בעיני הוי'", שמעלה את כל הרע לעיני ה', זוכה להיות "ראש בני ישראל" (רבי רבי = משיח בן דוד, שאר האותיות: "רע בעיני י-הוה" "ראש בני ישראל" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). [הווארט על "ותמֻנת הוי' יביט" הוא לא מר' אייזיק?] הוא מביא אותו בשם אדמו"ר הזקן.

התפללו מנחה.