בע"ה

אור לי"א תמוז ע"ז – תל אביב

שבע ברכות דביר ורעיה שי' שפירא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יחסי הדוד והרעיה בדביר

חצר-בית-דביר – חב"ד בעליה

לחיים לחיים. מזל טוב לחתן ולכלה וגם לסבא ולסבתא. לחתן קוראים דביר ולכלה רעיה. זו התקופה שנזכרים בבית המקדש, שיבנה במהרה בימינו ­– דביר קשור לבית המקדש. בכללות יש כמה חלקים לבית המקדש. יש את החצר, בו נמצא מזבח העולה וכו'. יש את ההיכל, שהוא הבית, ויש את הדביר, קדש הקדשים.

הסימן הוא חב"ד – חצר, בית, דביר. צריך לתת את הדעת למה החכמה היא הכי חיצונית, יותר פנימית הבינה והכי פנימית הדעת, קדש הקדשים, הדביר. מה שהדביר הוא בחינת דעת מובן, שהרי קדש הקדשים נקרא במקום אחר חדר המטות, המקום של היחוד – תכלית הכוונה של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהשכינה שורה בקדש הקדשים, בדביר, על הארון הקדש – ברור ששם הדעת, "והאדם ידע את חוה אשתו". הדביר הוא חדר היחוד של החתן והכלה, קודשא בריך הוא ושכינתיה, כנסת ישראל.

רואים שלפעמים חכמה-בינה-דעת הוא סדר עליה, ולא תמיד סדר המשכה. אצל האמן של המשכן, בצלאל, שה' מלא אותה בחכמה תבונה ודעת, רש"י כותב בפירוש שזהו סדר של עליה – חכמה היא "מה שאדם למד מרבו", "ראשית חכמה" במובן של ראשית דרך התלמיד, כשהוא רק מתחיל להתחנך, ותכונת החכמה שלו היא שהוא מסוגל לקבל מה שהוא שומע מרבו; יותר מהחכמה היא בינה-תבונה, כשהתלמיד הרבה יותר מתקדם והוא כבר "מבין דבר מתוך דבר"; על דעת רש"י כותב שהיא "רוח הקדש", ברור שהיא תכלית העליה. קודם צריך ללמוד, יותר מזה צריך להתבונן – קודם למיגרס ואחר כך למיסבר, "למיגרס" היינו החכמה שהוא לומד מהרב ואחר כך "למיסבר", כח הסברא, היינו הבינה ש"מבין דבר מתוך דבר" – ובסוף התכלית שהתלמיד יגיע לדעת, שהיא רוח הקדש, על דרך מה שכתוב בדוד המלך "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום", שיש לו סיעתא דשמיא "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", מה שמעטים זוכים לו. יש שלשה שראויים לכך, או מי שהוא מבית לוי, מורי ההוראה לעם ישראל, או שהוא מבני יששכר, שישבו בסנהדרין, או שהוא מלך מבית דוד. כתוב "והוי' עמו" דווקא על דוד המלך.

כאן, בסדר העליות בבית המקדש, אנו רואים שבנוסף לנאמר אצל בצלאל, אמן המשכן-מקדש, חכמה-בינה-דעת הם בסדר עליה, מהחצר אל הבית ועד לדביר.

ענין חצר-בית-דביר במקדש

לפי זה אפשר לדרוש, על דרך ווארט, שעיקר ההלכות שצריך ללמוד מהרב (חכמה, מה שהתלמיד לומד מפי הרב) הן הלכות הקרבנות, מה שקורה בחצר (בחינת חכמה). כאן בבית הכנסת החצר היא בחוץ. אמרנו קודם שכמה חבר'ה יצאו החוצה, לחצר, להביא כמה קרבנות... צריך להתחיל להקריב אותם בחוץ, לקרב אותם בחוץ לה'. יש קרבנות שמביאים את הדם (החיות-התלהבות) גם פנימה.

תמיד אנחנו אומרים שהכהן הגדול – שעיקר עבודתו יום-יום היא בבית, לא בחצר – הוא כמו בעלבוסטע, בעלת הבית. הוא מדליק את הנרות ומסדר את השלחן וגם מקטיר את הקטרת. בשביל עבודות הבית צריך בינה יתרה שנתנה באשה יותר מבאיש. האיש לא מסתדר עם עבודות הבית, לא בשבילו... צריך "בינה יתרה" נוטריקון בית, "ביתו זו אשתו".

אבל עיקר התכלית, במיוחד לפי הרמב"ן שעיקר כוונת בית המקדש היא (לא להקריב אלא) קדש הקדשים, שם השראת השכינה. יש איזה סימן להשראת השכינה בנר המערבי, בבית. כאשר יצחק הביא את רבקה "האהלה שרה אמו" הכל חזר להיות כמו אצל אמו – שהנר דלוק מערב שבת לערב שבת (במקדש לחם הפנים הוא משבת לשבת). בכל אופן, "'ביתו' זו אשתו", אבל השראת השכינה ממש היא בקדש הקדשים.

חצר-בית-דביר בקירוב נשמות

איך אפשר לקשר את שלשת אלה? עוד פעם, החכמה היא בחוץ, בחצר. בשביל לקרב מישהו בחוץ צריך חכמה. כשמכניסים אותו הביתה זו כבר עבודה של בינה. אם החכמה היא מה שאדם מקבל מהרב שלו, עיקר החכמה היא עכשיו, הרגע הזה, לצאת החוצה ולקרב מישהו – זו הוראה. לשם כך אנחנו נמצאים כאן עכשיו. לעניננו, מה שאדם למד מרבו היא הוראה לקרב יהודים. הרב הראשון הוא הקב"ה, שאמר לאדם הראשון "פרו ורבו", שעל יהודי לעשות עוד יהודי. שוב, הקירוב מתחיל בחצר (חצר ר"ת חסיד צדיק רשע, היינו שהחסיד של הצדיק מקרב את הרשע ומחזירו למוטב. ועוד, מבואר בדא"ח שמדרגת חסיד גבוהה יותר ממדרגת צדיק, וידוע הווארט של הה"מ שצריך לאהוב רשע גמור בדיוק כמו שאוהבים צדיק גמור, וזוהי דרגת החסיד, ומכח זה מתגלה אצל החסיד ניצוץ משיח לאתבא צדיקיא בתיובתא, צדיק כרשע כאחד, ודוק. והיינו כידוע הרמז שמשיח הוא מלך חסיד ירא שמים, חסיד דווקא).

אבל הבינה, להבין דבר מתוך דבר, היא יותר פנימה. ה"בהעלתך את הנרות" של אהרן, איך הוא מעלה את הנשמות שקרב בחוץ – כעת הוא מכניס אותן הביתה, מארח אותן, וצריך להדליק אותן. בחוץ רק שוחטים אותן, כלומר שמעוררים אותם על ידי ווארט שפועל אצלם ביטול היש וממילא מתעוררת האהבה המסותרת לה' ולתורה של הנפש האלקית כמבואר בתניא, אבל בפנים, בבית, צריך להדליק אותן "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – שהוא נדלק, נתפס לגמרי, עוד מעט הוא בעצמו יהפוך להיות שליח – ולשם כך צריך בינה יתרה שנתנה באשה, להבין דבר מתוך דבר. מה הפירוש לעניננו? למצוא את הנקודה הפנימית שלו. איך מקרבים מישהו בפנימיות? יש לקרב מישהו בחיצוניות, להניח לו תפילין, מצוה שוה לכל נפש, אבל לקרב אותו בפנימיות עושים בתוך הבית, בשיחת נפש, ללמוד איתו אליבא דנפשיה הוא, להבין דבר מתוך הדבר שלו, מתוך הנקודה שלו, "מאין באת", מאיפה שהוא בא. ככה מדליקים אותו בפנים.

אבל אחר כך, התכלית האמתית היא בדביר, שם יש זיווג ממש, דעת, רוח הקדש, גילוי ממש – ה' פה, הגאולה פה, משיח פה. יש ווארט שהרבי אומר, שכאשר משיח יבוא לא נלך רק לבית המקדש, לא מספיק, ולא רק לקדש, לא מספיק, אלא כל יהודי יכנס ישר לדביר, לקדש הקדשים, ושם ירקוד עם קוב"ה. זו תכלית הקירוב, שיזכה להכנס לדביר בהשראת שכינה, גילוי אלקות, ולרקוד יחד עם קוב"ה. עוד פעם, הדלקת הנר שלו בהיכל, בבית, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", היא תשוקה אדירה לה', אבל עדיין לא הזיווג עם ה'. הזיווג עם ה' ממש, כמו שכתוב ש"האשה נקנית בשלש דרכים, בכסף בשטר ובביאה [ממש]", הוא בדביר.

חצר-בית-דביר – מלכנו-אבינו-דודנו

נקשר זאת לעוד נושא שדובר לפני שנים רבות עוד בשכם, ועיקר הדברים כתוב בספר אני לדודי ודודי לי, במאמר "אבינו, מלכנו, דודנו": יש שלשה יחסים שלנו עם ה'. או שאנו כעבד המשמש את רבו-מלכו, שלא על מנת לקבל פרס, כמובן. או שאנו כבן אצל אביו, יותר גבוה. או, עיקר התכל'ס, שאנו רעיה אצל דודה, יחד עם דודה.

איני זוכר אם רמוז בספר – יתכן שלא – ששלש המדרגות האלה, העליה הזו ממלכנו לאבינו לדודנו (הסדר מלמטה למעלה), היא בעצם מה שקורה בבית המקדש. כל המצוות הן מצוות המלך, "מלכנו", זו עבודת החצר, להקריב את הקרבנות. אבל "אבינו" היינו עבודת הקדש, הכלים שבתוך הבית, המנורה והמשכן ומזבח הקטרת. זהו יחס של אב ובן, בן שמשרת את אביו, מקיים מצות כיבוד אב. אבל תכלית הכוונה, מה שיתגלה בימות המשיח, עכשיו, תיכף ומיד ממש, הוא יחס אחר – לא אבינו או מלכנו אלא דודנו. מי מתגלה בתוך הדביר? רעיה.

כל זה היה לדרוש את שמות החתן והכלה, למה הזיווג שלהם הוא מן השמים לבנין עדי עד. עוד פעם, היחס של רעיה לדודה הוא בתוך הדביר של בית המקדש.

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן מה עיקר המקדש

הזכרנו קודם את הרמב"ן. לרמב"ן ולרמב"ם יש מחלוקת מה עיקר תכלית המקדש – עבודת הקרבנות בחצר או השראת השכינה בדביר. דווקא דעת הרמב"ן הרבה יותר ברורה, לכאורה, מהשקפת הרמב"ם. רק, כמו שגם כתוב אצלנו בהרבה מקומות, עיקר ההבדל הוא – בעצם כמו ההבדל בין נגלה לנסתר – האם העבודה שלנו היא העיקר או שהתגובה האלקית היא העיקר, האם העיקר הוא "ועשו לי מקדש" או שהעיקר הוא "ושכנתי בתוכם". המלה מקדש כוללת הכל, אבל בפרט המקדש הוא הבית והחצר וה"שכנתי", כמו שאמרנו קודם, הוא קדש הקדשים, הדביר.

ידוע הדרוש ש"'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'", הדביר שבתוך כל יהודי הוא הנקודה הפנימית, קדש הקדשים שבלב, הרעותא דלבא, ושם יש את השראת השכינה, "בתוכם" (סוד ה-ם סתומה של מלך המשיח, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ") ולא 'בתוכו'.

שלש מדרגות "דבר הוי'" בחצר-בית-דביר

המפרשים מסבירים שקדש הקדשים נקרא דביר כי הוא קיצור של "דבר הוי'". כלומר, ה-י של "דביר" היא של שם הוי'. "ודבר הוי' מירושלם", על דרך "ומעין מבית הוי' יצא". כתוב בחסידות ש"כי מציון תצא תורה" היינו הלכות, צדיקים שמצוינים בהלכה – תורת צדיקים – אבל "ודבר הוי' מירושלם" היינו תורה של בעלי תשובה, וה"דבר הוי' מירושלם" יוצא מהדביר, הוא המעין שיוצא מבית ה', מהדביר.

ידוע, וגם כתוב אצלנו בכמה מקומות, שיש שלשה פירושים ל"דבר הוי'" – "'דבר הוי'' זו הלכה" או "'דבר הוי'' זו נבואה" או "'דבר הוי'' זה הקץ", "קץ שם לחשך", קץ הגאולה, קץ משיח.

לגבי הלכה יש ללמוד הלכה, להצטיין – להיות מצוין – בלימוד ההלכה, עד כדי כך שאתה יכול, לפחות מתוך הספר, לפסוק את ההלכה. רוצים שכל אברך ילמד הלכה עד שיוכל לפחות בבית שלו להיות פוסק הלכה, כך הרבי רוצה מכולם. לכן מאד חשוב שתהיה תכנית הלכה למעשה, אבל זה עדיין בגדר מה שאדם למד מרבו. יש "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" שכבר רוח הקדש. אם כן, הלכה היא "אני ראשון ואני אחרון". מתחילים מלגרוס הרבה הלכות, "'עלמות אין מספר' אלו ההלכות", יש אין סוף הלכות וצריך לגרוס אותן. אחר כך מתקדמים הלאה, נכנסים לבית ושם זוכים לסברא ישרה, מה שנקרא 'ראש ישר', כמו שיש לבעלבוסטע ראש ישר. ידוע שבסברות עיקר הענין או שאתה ראש ישר או שיש לך ראש עקום – זה שייך לסברות. תיכף נראה למה אני מדבר על ראש. אבל התכלית של "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" היא בדביר, זיווג, רוח הקדש.

בכל אופן, אם נאמר ש"'דבר הוי'' זו הלכה" היינו שינון ההלכה, "ושננתם לבניך" בהלכות, עדיין זהו החצר. הייתי יכול לחשוב שנבואה היא רוח הקדש, אבל כתוב שמקור הנבואה הוא בינה (ואילו רוח הקדש היא דעת כנ"ל). לימוד הלכות הוא חכמה. שלשת פירושי "דבר הוי'" הם יחסית חכמה-בינה-דעת. נבואה היא בינה, בחינה של "מבין דבר מתוך דבר". אבל "'דבר הוי'' זה הקץ" היינו רוח הקדש, כי "לבא לפומא לא גליא", "עין לא ראתה אלהים זולתך". מיעקב אבינו, הבחיר שבאבות, נסתם הקץ כאשר הוא רצה לגלותו. למדנו הרבה פעמים שעצם ה"לבא לפומא" אצלי, אם אני זוכה ויכול לבטא בפה מה שקורה אצלי בלב, בדביר, אז גם אצל הקב"ה – "הוי' צלך על יד ימינך" – יש "לבא לפומא גליא" והוא גופא ביאת המשיח. כלומר, "'דבר הוי'' זה הקץ" היינו משיח, "כי מלאה הארץ דעה את הוי'", "דעת אלהים בארץ", כמו שנסביר. והרמז: ראינו לעיל שהדביר נקרא גם "חדר המטות" בתנ"ך – דביר חדר המטות = "קץ שם לחשך" (888), "'דבר הוי'' זה הקץ".

עוד פעם, הרמב"ם סובר שהעיקר הוא ראשית העבודה מלמטה למעלה, עיקר המצוות היום-יומיות בבית המקדש, הקרבת הקרבנות במזבח החיצון. הרמב"ן סובר שהעיקר הוא התכלית, לא ה"רצוא" של הקרבות אלא ה"שוב" של השראת השכינה, לשם כך יש מקדש. כמובן, "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

מלכנו-אבינו-דודנו בין רב ותלמיד

נקשר לעוד ענין: דברנו על יחס של עבד לאדון שלו – הרב, האדון והמלך הם אותו ענין. יש יחס יותר פנימי, של אב ובן. יש יחס עוד יותר פנימי ועצמי – "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", היחס העצמי ממש – היחס של דוד ורעיה, מה שקורה בתוך הדביר. נשאלת השאלה: אנחנו יודעים שהרב המגיד ממעזריטש אמר שהמשל ב-ה הידיעה, דרכו אפשר להבין את כל סודות הקבלה, כל סדר השתלשלות, הוא יחס של רב ותלמיד. איפה פה הרב והתלמיד?

יש תורה מפורסמת בלקוטי מוהר"ן שבן ותלמיד הם לעומת אב ורב-אדון, תורה על תשובה, על "דרי מעלה" ו"דרי מטה". "דרי מטה" הם בחינת תלמיד ו"דרי מעלה" הם בחינת בן. בכל אופן, ברור שם שהוא מדמה רב ותלמיד לרב ועבד, שהעבד הוא כמו תלמיד לגבי רבו. אבל פשיטא שיש מדרגה יותר גבוהה של רב ותלמיד, שהתלמיד הוא ממש כמו בן (והיינו בן שהוא גם תלמיד, כמבואר שם, ובחב"ד הלשון הוא "בן שנעשה עבד"). הרי כתוב "'ושננתם לבניך' אלו התלמידים", התלמידים בפירוש נקראים בתורה בנים. יש עוד מדרגה, שבעיקר מתקיימת אצל רבי וחסיד – הווארט הידוע בחסידות שאם שלמה המלך היה חסיד, במקום לכתוב את שיר השירים (שהוא קדש קדשים, הוא הדביר, הספר בתנ"ך של הדביר הוא שיר השירים ש"כל הכתובים-השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים" והמשל שם חתן וכלה) הוא היה כותב את שיר השירים על רבי וחסיד. כך אמרו החסידים, כמובן קצת בדרך צחות.

כלומר, המשל הכללי – שכולל את כל סודות הקבלה וההויה בכלל, כמו שאומר המגיד – מתפרש בעצמו בשלש דרגות. יש את הרב והתלמיד של החצר, של הרמב"ם, המצוות המעשיות, שבמקדש היינו הקרבנות. יש את הרב והתלמיד של ההיכל, הבית, שם לומדים תורה – "ושננתם לבניך". יש הרב והתלמיד, הרבי והחסיד, של קדש הקדשים, הדביר.

אם יש לנו חתן וכלה שבצורה הכי ברורה רומזים לקדש הקדשים, הדביר והרעיה, גם שיזכו בתור תלמיד להיות בקשר, בהתקשרות עם רבי, בדרגה של הדביר. עוד פעם, אפשר שהרב שלך יהיה רב-חצר, יש רב-בית ויש רב-דביר, שהוא הרבי, הוא ה"מעין מבית הוי' יצא", הוא נביעת האין סוף, ה-י של רבי. עם רבי שיש לו נביעת האין סוף אפשר להתקשר כמו דוד ברעיה – כל היחס הוא בדביר. [יש אותיות רבי מהחצר עד לדביר.] הדביר הוא ה-י (ה-י של שם הוי', דביר – דבר הוי' כנ"ל), מתאים; הבית הוא ה-ב כפשוט, והחצר היא ה-ר, "ראשית חכמה". אך כד דייקינן, הרבי נמצא כולו בדביר, כך שאפשר לראות במלה דביר יחוד של חסיד רבי (ידוע שחסד הוא חס-ד, חס דלית, חס על מאן דלית ליה מגרמיה כלום. כך הרבי חס במיוחד על החסיד שמרגיש דלית ליה מגרמיה כלום רק האור שמקבל מהרבי. והיינו מה שה-ד דווקא של החסיד מתחברת לרבי בסוד דביר ואף נעשה עטרה בראש הרבי, ודוק).

עד כאן פתיחה לכבוד החתן והכלה.

ב. פרצוף גימטריאות ראש (דביר-רעיה)

התכלית: בית אֹשר

הרבי הוא "ראש בני ישראל". מה הגימטריא שלכם, דביר-רעיה? התחלנו מהענין, מהו דביר ולמה הולך עם רעיה. הגימטריא שלכם ביחד היא ראש, אתם תהיו לראש כי אתם כבר לראש, אתם כבר בגימטריא ראש.

המלה הראשונה של התורה היא "בראשית", שדורשים או ראש-בית – מקימים בית נאמן בישראל, שכל בית הוא מקדש מעט, המקדש עם החצר-בית-דביר שלו, החב"ד שלו, עם הקרבנות שלו והדלקת הנרות שלו והכרובים שלו – או בית-אשר, כי ראש מצטרף למלה אשר. תכלית הכוונה לשמה ה' ברא את העולם רמוזה במלה הראשונה בתורה, כך כתוב בתיקוני הזהר. ה' ברא את העולם כדי שכל העולם יהיה דירה לו יתברך, שכל העולם יהיה בית מקדש בשבילו ובעצם שכל העולם יהיה דביר, זו התכלית האמתית. אז יהיה בית-אשר, גם הקב"ה יהיה מאושר וגם אנחנו נהיה מאושרים. אם כן, הצירוף הפשוט של בראשית הוא בית-אשר.

כל פעם שמברכים "אשר קדשנו במצותיו" צריך לכוון שבזכות המצוות אנו זוכים לאושר, האושר האמתי של היהודי הוא מצוות. גם מצוות, אפשר לקיים מצוה בחצר, אפשר בבית ואפשר בדביר, שם המצוה היא לשון צוותא ממש. ידוע שהחסידות תמיד דורשת מצוה לשון צוותא וחבור, והמצוה שהיא צוותא לגמרי היא דווקא בדביר. כמו שאמרנו, שהזוג יזכה וכולנו נזכה ליחוד של חסיד ורבי כמו ויותר מהפן הנגלה של שיר השירים, ככה נזכה לאושר האמתי של קיום המצוות בתור צוותא, שכל מצוה היא צוותא חדא עם קוב"ה. אם כן, הדבר הכי פשוט בגימטריא של החתן והכלה הוא ראש ו-אשר. יש עוד צירוף, ארש, השרש של אירושין (הרי בתורה אירושין הם ב-שׂ, לא ב-ס), וגם שאר – "שאר ישוב שאר יעקב אל אל גבור" (כל הפסוק עולה שאר ועוד ז פעמים יעקב). על דוד מלכא משיחא (בשעת משיחת דוד למלך על ידי שמואל הרמתי) נאמר "עוד שאר הקטן". מלך המשיח הוא מי שמבער בתכלית את ה"שׂאֹר" שבעיסה, וכך הופך את השאר לראש.

מה עוד יש בגימטריא הזו? נעשה בקיצור פרצוף שלם של דברים ששוים ראש. עוד פעם, כל מה ששוה ראש קשור לכם וקשור כעת לכולנו, שכולנו נכנס לראש של ראש...

כתר וחכמה: אֹשר וראש

החילוק הפשוט בין אֹשר לראש הוא שאֹשר בכתר, כי פנימיות הכתר היא תענוג. ראש גם שייך לכתר, כל הד"ר הן בכלל ראש, אבל בפרט ראש משתייך ל"ראשית חכמה". יש גם "ראשית דעת", בסדר מלמטה למעלה, אבל כעת הסברנו ש"ראשית חכמה" גם היא בסדר מלמטה למעלה (כלומר שהיא "ראשית" בשני הכיוונים, ודוק). ב"פתח אליהו", כתוב ש"חכמה מוחא", בעצם החכמה כוללת את כל המוחין שבראש, כל החב"ד (כמבואר בקבלת הרש"ש).

[מישהו נכנס לבקש עזרה בשכר דירה.] דבר חשוב, כל מי שבא לתל אביב צריך להיות גביר – גם בשביל שכר דירה וגם בשביל צדקה, זה לא מבצע בשביל דלפונים. הסברנו שבחול עיקר הצדקה בחצר, אבל בשבת עיקר הצדקה בבית כי אסור להוציא החוצה, להוציא מרשות לרשות. כאן אנחנו זוכים לאוירה שבתית. שנזכה בקרוב למצב של "לא יהיה בך אביון", לא בגשמיות ולא ברוחניות, שהוא כאשר "עושין רצונו של מקום", שכולנו עולים לראש (ולא לזנב).

בינה: "אם הבנים שמחה"

אם נשים את אֹשר בכתר ולראש נייחד את החכמה (שכוללת את כל המוחין שבראש כנ"ל. לפי זה, מתאים למקם את צירוף ארשׂ ביסוד – יסוד אבא מסתיים ביסוד ז"א – שם החתן מארשׂ את הכלה, ואת צירוף שאר במלכות כמובן), יש משהו הכי יפה בשביל הבינה (כמח בפני עצמו). יש לנו גם שני ניגונים על הפסוק הזה, סוף הפרק הראשון של ההלל – "אם הבנים שמחה".

שמהבית הזה, של דביר ורעיה, יצאו הרבה ילדים, בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות ובחסידות, הכל בבחינת דביר ורעיה, בהשראת הדביר והרעיה של קדש הקדשים, ושרעיה תהיה "אם הבנים שמחה" וגם דביר יהיה מאד שמח. אם כי תפקיד הבעל הוא להיות בטל במציאות (אבא-חכמה היינו בטול כנודע), אבל גם הוא יהיה שמח – אם הוא רואה כמה שמחה אשתו. המצוה שלו היא לשמח את אשתו, "ושמח את אשתו", בפרט בשנה הראשונה ומשם לכל החיים.

אם כן, יש לנו "אם הבנים שמחה" – בגימטריא דביר-רעיה – שכמובן שייך לספירת הבינה.

דעת: משה-יוסף; רמח-רנג

"ויקח משה את עצמות יוסף עמו"

מה נשים בדעת (כמח בפני עצמו כנ"ל)? יש שני צדיקים שקשורים יחד, משה רבינו ויוסף הצדיק, "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". כאשר יצאו ממצרים משה רבינו לקח את העצמות של יוסף כדי לסייע לו במנהיגות שלו. כמו שהאריז"ל אומר – למדנו לפני כמה ימים – גם לסייע לו לקרב את הערב-רב, מה שהתחיל יוסף בכך שמל את המצרים. בכלל, יש זיקה עמוקה בין משה ליוסף. משה ועוד יוסף שוה ראש. ידוע שיש תפילין של ראש ויש תפילין של יד. תפילין בלשון יחיד היינו תפלה – תפלה של יד היא "תפלה לדוד" (דוד שוה יד) ותפלה של ראש היא "תפלה למשה" בתהלים, אבל כדי ש-משה יהיה שוה ראש צריך לצרף לו את יוסף, "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", העצמוּת של יוסף שמשה לוקח עמו.

"מי בראש" – טענתו וטעותו של ירבעם

ידוע מה שחז"ל מספרים אודות ירבעם בן נבט, שחטא והחטיא את ישראל, שבתחלת ממלכתו הקב"ה הציע לו ש"אני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן". הוא שאל את הקב"ה "מי בראש?" וכשה' ענה לו "בן ישי בראש" הוא סרב, לא מוכן שבן ישי יהיה בראש (בדרך צחות – הוא לא הבין שבשאלו "מי בראש" הוא בעצם מזמין את התשובה "בן ישי בראש", שהרי "מי בראש" ועוד "בן ישי בראש" עולה דוד פעמים אמונה, בחינת שרש מלכות דוד ב"תשורי מראש אמנה", ברדל"א-אמונה, שעל כן "בן ישי [דווקא] בראש"). הוא היה חכם גדול, מה הוא התכוון כשאמר "מי בראש"? הוא התכוון ש-מי ר"ת משה-יוסף ושמשה-יוסף שוה ראש, ואני מיוסף. מסתמא משה רבינו מצטרף אלי וממילא ה"מי" – "מי יעלה בהר הוי'", "מי יעלה לנו השמימה" ועוד הרבה "מי" מאד חשובים בתנ"ך – הוא בראש. ה"מי" הזה הוא אני, ואני צריך להיות בראש. אני מיוסף, ומשה הולך יחד עם יוסף, לוקח את עצמות יוסף עמו, ואז שוה ראש.

סברא טובה. מה ענה לו הקב"ה? "בן ישי בראש". אבל זה נגד הגימטריא?! נגד ראשי התיבות?! איך זה מתאים? הקב"ה אמר שלפני שמניחים תפילין של ראש צריך לקיים את מצות "וקשרתם לאות על ידך", להניח תפילין של יד, ומשה כמו שמצטרף ליוסף מצטרף גם לדוד. מתי? דווקא על משיח בן דוד כתוב שפנימיותו נשמת משה וחיצוניותו גוף דוד. המחלוקת כאן היא מי זוכה למשה, האם יוסף זוכה למשה או שדוד זוכה למשה? ירבעם אומר בפשטות שיוסף זוכה למשה. פשיטא שמשה בראש, כי משה הוא ראש בני ישראל, והשאלה עם מי משה הולך. ירבעם אומר שפשוט שהולך עם יוסף, כי פסוק מפורש וגם יחד משה יוסף שוה ראש, והוא לא הולך עם דוד.

אומר לו הקב"ה שאתה חצי חכם, אבל לא חכם שלם. אתה לא מבין את הסוד בו קראתי למשה בתחלת ההתגלות בסנה "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", המשה הראשון הוא גואל ראשון, שלוקח עמו את עצמות יוסף ובאמת יותר מצטרף ליוסף מאשר לדוד, אבל המשה האחרון, הגואל האחרון, מצטרף דווקא לדוד מלכא משיחא, בסוד משיח בן דוד. כך אפשר להבין את כל הדו-שיח בין ה' לירבעם.

בכל אופן, הרמז הוא רמז נכון, משה-יוסף הולכים יחד ושוים ראש. ה'זיווג' הזה, בין משה ליוסף, פשיטא ששייך לספירת הדעת – משה רבינו הוא הדעת של כללות נשמות עם ישראל (וכן יסוד-יוסף עולה עד הדעת בסוד הלולב כנודע, בפרט כאשר משה לוקח את עצמות יוסף עמו, מעלה אותו למקומו הוא בדעת).

יחוד רמח אברי החתן ו-רנג אברי הכלה

יש עוד משהו יפה בדעת: כבר בשבת, אחרי החופה, הכלה – שעכשיו היא אשה – הדליקה שני נרות לכבוד שבת קדש, "להדליק נר של שבת קדש". למה הכלה מדליקה שני נרות? כתוב שעל פי פשט היינו נר של החתן ונר של הכלה, אבל הרמז היותר עמוק הוא שלפי דעת אחת בחז"ל לחתן יש רמח איברים ולכלה רנב איברים, יחד 500, נר-נר, וכן "פרו ורבו", רמז מפורסם שמובא בספרים הקדושים.

על רמח אברי האיש "לית מאן דפליג", כמו הרבה דברים – שאיש הוא פשוט, בלי סיבוך. לאיש יש רק רמח אברים. אבל באשה לא פשוט, אולי יש לה שלשה יותר, או ארבעה, או חמשה. רבי עקיבא סובר שיש לה חמשה אברים יותר מהאיש, וממילא יש לה רנג אברים, ואז אם נחבר את אברי החתן והכלה יחד – הדעת שלהם – יעלו ראש, רמח-רנג. בסוד הזיווג הזה החתן והכלה עולים לראש, כי ביחד יש להם ראש אברים.

גם מכוונים זאת בהדלקת נרות, כי יש את סוד הכולל – שני נרות והשותף השלישי, השכינה ששרויה ביניהם, כבר 501, ראש, עליה לראש. קשור לשבת, כי כתוב "כי תשא את ראש בני ישראל", כשאני נושא את אותיות ראש לאותיות שמעליהן אני מקבל שבת. נשיאת הראש עולה לסוד השבת, לכן מדליקים את הנרות, בכוונה שהדלקת נרות היא לפני כניסת השבת ואז עלית הראש של שני בני הזוג עולה להכלל בסוד שבת. החתן גם מכוון זאת במקוה, כשהוא טובל במקוה בערב שבת, שכאשר יצא מהמקוה טהור לכבוד שבת קדש הוא יהיה ראש אחד יותר גבוה, כמו שמסופר על צדיקים, על ה"באר מים חיים", שאחרי המקוה עלה פיזית בראש אחד, זה קשור לתוספת נשמה, השבת עצמה. זאת אומרת שהשכינה, השותף השלישי, מופיעה לפי הדעה הזו באבר הנוסף של הכלה, בסוד "אשת חיל עטרת בעלה". עוד פעם, יש רמח, רנב ועוד אחד – העוד אחד, שכנגד השכינה, שייך בפרט לאשה. רמח-רנג שוה ראש. היות שזהו זיווג חתן וכלה גם הרמז הזה שייך לספירת הדעת.

חסד: עולם-שנה

כתוב בספר יצירה שהעולם נברא בעולם-שנה-נפש, שלשה ממדים של המציאות, מקום זמן ונפש. ברור שנפש היא אחרת מהעולם והשנה. אם תשאל אדם מה העולם הוא יאמר שהמרחב כולל זמן ומקום, עולם-שנה. עולם-שנה שוה ראש. לאיזו ספירה שייך הרמז הזה?

קודם כל נאמר פשט, שבחז"ל "עולם" מתפרש כמו אצלנו, העולם הזה, אבל בתנ"ך, במקרא, עולם הוא זמן, נצח. בכל אופן, יש פסוק אחד בתנ"ך שיתכן שגם בו הפירוש "עולם" הוא כמו בחז"ל, "עולם חסד יבנה" (תהלים פט). "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", "באברהם", ה' ברא את העולם ואת הזמן בנפש של אברהם אבינו. דרך צינור הנפש של אברהם, "בהבראם", ה' ברא את העולם – "עולם חסד [לאברהם] יבנה". לכן הרמז של עולם-שנה שייך לחסד, היקום הגדול הוא "עולם חסד יבנה" שכולל עולם-שנה. לתוך המרחב הזה, החלל שנוצר על ידי הצמצום הראשון, חודר עוד קו של נפש, בסוד "טוב הוי' לקוו לנפש תדרשנו" ("לקוו לנפש" – מכאן לומדים שהקו הוא סוד הנפש – עולה יד-דוד פעמים "טוב הוי'").

בכל אופן, הרמז הוא שעולם-שנה יחד שוים ראש. בשביל להיות ראש צריך להיות בעל הבית על העולם שלך וגם על הזמן שלך. יש ווארט מפורסם של הרבי הקודם, בעל הגאולה ויום ההולדת של יב-יג תמוז, ממחר בלילה. הוא אמר שחסיד צריך להיות 'פנימי', ופנימי הוא מי שמודע לזמן ושומר עליו. כך הוא מגדיר פנימי בחסידות. לכל אחד (לכל נפש) יש עולם וזמן, והמטרה היא למלא את העולם והזמן שלך בחסד, כמו שכתוב "ואברהם זקן בא בימים", שבכל יום עושה ריבוי מצוות וכך הוא מתקן את לבושיו – כי הוא מודע ליוקר של כל רגע בזמן, שכל רגע הוא הזדמנות לעשות צדקה ומשפט בארץ, לשמור את דרך ה', ללכת בדרך ה', צוותא עם הקב"ה בדביר. כל זה קשור ל"עולם חסד יבנה".

גבורה: "ויזרע יצחק"

הספירה הבאה היא כבר גבורה, יצחק אבינו, בו כתוב "ויזרע יצחק", בגימטריא ראש, בגימטריא דביר-רעיה. שתי המלים הבאות בפסוק, "בארץ ההוא" בגימטריא שי, השווער (של דביר). הוא מוצא "מאה שערים" מתוך ברכת ה' ("מאה שערים" עולה 666, סוד "יתרון האור מן החשך", משולש לו וכו'. "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים" עולה 1998 = 3 פעמים "מאה שערים", חזקה של "מאה שערים", שלמות ההמשכה וההתעצמות של הנס בטבע, ודוק).

יש במלים האלה ברכה מאד גדולה לחתן ולכלה, שכל מה שיזרעו בחיים שלהם יהיה כמו "ויזרע יצחק", שיש שם ברכה מרובה שלמעלה מדרך הטבע לגמרי. יש פה הרבה אנשים שגם היו שמחים לקבל ברכה זו של "ויזרע יצחק", שיזכו במעשים שלהם לראות כזה רווח שירויחו "מאה שערים" יותר מן המשוער. לא מאה פעמים מההכנסה, אלא מאה פעמים מהכי טוב שהיה צפוי לצאת – היה צפוי לצאת רווח גדול, בו אמדו את השדה, ויצא פי מאה. מאה פעמים יותר מהחלום הכי ורוד שלך, זה מה שיוצא מ"ויזרע יצחק". "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד", "זורע צדקות מצמיח ישועות", והישועה כשמרויחים את הפי-מאה מעל לכל משוער – אין לך צחוק יותר מזה. כלומר, מהזריעה נולד צחוק. כל הרמזים האלה הם להכנס לראש של "ויזרע יצחק", צחוק אחד גדול.

תפארת: "אלהי משפט הוי'"

בתפארת נשים רמז, לשון שמופיע פעם אחת בנביא, "אלהי משפט הוי'" (הערך הממוצע של כל תבה הוא "הוי' אלהינו הוי' אחד", "שמע ישראל", שייך לישראל סבא, יעקב אבינו, מדת התפארת). שם הוי' הוא שם הרחמים, וכתוב בפתח אליהו "משפט רחמי" – משפט הוא לא מדת הדין אלא מדת הרחמים. כתוב על ה' "אלהי משפט הוי'". גם אנחנו כאן, אחת המשימות, אחד החלומות, שבע"ה יתממשו בקרוב הוא תיקון המשפט, שהמשפט כאן יהיה "משפט הוי'", משפט התורה, משפט של רחמים אמתיים, כמו שכתוב אצלנו בתיקון המדינה, שמשפט התורה הוא משפט של רחמים ולא משפט של דין. ה' הוא "אלהי משפט הוי'", זה הראש, כזה ראש צריך, ואת הרמז הזה נשים בתפארת.

נצח והוד: דצ"ך עד"ש באח"ב

נעשה רמז אחד לנצח והוד יחד: נצח והוד הם משה ואהרן. ביציאת מצרים אהרן העלה את הנשמות ומשה הכה את פרעה, הוא גרם לקליפה להכנע – הכניע את הקליפת פרעה ומצרים. הכנעה היא הוד, ומי שמכניע הוא הנצח. איך הוא עשה זאת? בעשר מכות. כוונה זו של ראש כתוב בספרים הקדושים. בליל הסדר, בהגדה של פסח, רבי יהודה נותן בהן סימנים – דצ"ך, עד"ש, באח"ב. למה צריך סימנים? אי אפשר לזכור את עשר המכות? יש הרבה רמזים בספרים הקדושים, וכתוב שבגלל הגימטריא – דצ"ך עד"ש באח"ב שוה תקא, שוה ראש. קודם שרנו "ידין בגוים... על כן ירים ראש".

אם כן, יש לחתן ולכלה שלנו גם כח להכות את פרעה בעשר מכות כדעת רבי יהודה, הוד, שהיה נותן בהן סימנים. קודם כל להכות את היצר הרע בעשר המכות. כמובן, יש בדור שלנו כל הדברים שפעם היו, אבל באופן אחר לגמרי – הדם הוא משהו אחר, הצפרדע היא משהו אחר, הכנים באופן אחר (הגם שגם היום יש כנים כפשוטו בראש, מתפקידי האשה בבית לדאוג לנקות את הראש מהכנים, כמו ששרה אמנו חופפת את הראש של אברהם אבינו כנודע. והוא שייך בפרט לעבודת הקירוב והגיור כהלכה – מכת כנים בהוד, ודוק). הכל הוא כפי מנהג אנ"ש בזמן האחרון. צריך להתבונן מה בדיוק מנהג אנ"ש בזמן האחרון לגבי דם, צפרדע וכו'. רוצים לעשות משהו טוב, לקרב יהודים, ויש הפרעות, יש קליפות – צריך כח, שיש דווקא למשה רבינו, לתת עשר מכות. עשר מכות שלנו, בדור הזה, שכולן בדרכי נעם ובדרכי שלום. בכל אופן, לחתן ולכלה ששוים ראש, יש את הכח של דצ"ך עד"ש באח"ב עם כל סודי הסודות שכתוב שיש בו (רמז אחד: מה-ח של חשך יוצא למפרע תבת חשך בדילוג שוה של ג-ג אותיות. שאר האותיות = "גל עיני" שעולה "אנכי הוי' אלהיך", תחלת עשרת הדברות, עיקר גילוי עצמות האלקות שבעקבות עשר המכות למצרים, שעיקרן להכות את חשכת קליפת מצרים ולהפוך את החשך לאור).

יסוד: ממוצע המחבר; חותם בולט

אחרי הנצח והוד, כחות המעשה, מגיעים ליסוד, הברית, ה"צדיק יסוד עולם", ושם יש שני רמזים מובהקים ביותר. הצדיק-אמת הוא ראש בני ישראל, אבל אחד הלשונות שמובאות בחסידות בפירוש על ה"צדיק יסוד עולם" הוא "ממוצע המחבר" בין נשמות ישראל לקב"ה. יש ממוצע מפריד, ר"ל, ויש ממוצע מחבר. "ממוצע המחבר" בגימטריא ראש. זה ענין ההתקשרות לצדיק יסוד עולם, למצוא אותו צדיק שהוא "ממוצע המחבר". כמו שכתוב אצלנו, ממוצע המחבר תוך כדי שהוא מחבר אותך הוא כאלו יוצא מהתמונה, הוא שם אבל אין שום הפסק בכלל בינך לבין הקב"ה. זהו הקונץ – אדמו"ר הזקן אמר על עצמו שהוא עושה קונצים – שהוא מחבר אך לא מפסיק בכלל, הוא לא שם (מפני שהוא בטל כל כולו לאלקות). שוב, צדיק-אמת הוא "ממוצע מחבר" ששוה ראש (שוה ארשׂ, ארושי חתן וכלה כנ"ל).

עוד ביטוי מובהק של היסוד ששוה ראש הוא "חותם בולט". יש חותם בולט וחותם שוקע. הצדיק הוא חותם בולט, דהיינו חיות רבה בעבודת ה' יתברך. כך מסביר הבעש"ט, שחותם בולט הוא הכח לצאת מה-ד אמות שלי ולהשפיע בחוץ – כמו עכשיו, אם היינו רק מצטנעים (צניעות היא מדה טובה) לא היינו באים לכאן. לא באים לתל אביב כדי להצטנע, להיות חותם שוקע, אלא כדי להיות חותם בולט בקדושה – מי שיוצא החוצה ומביא חבר'ה לכאן, מקרב, מדליק, עם המון חיות. עוד פעם, תכונת ה"צדיק יסוד עולם" שהוא חותם בולט, שוה ראש – זה הראש שלו. כל הרמזים הם כדי 'להכנס לראש' – להכנס לראש שצריך להיות חותם בולט בשליחות, לא שוקע. שוב, זו פונקציה של מדת החיות שלך – כמה חיות יש לך בזה.

מלכות: "מאימתי"

אחרון חביב, הרמז של המלכות: כתוב "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה", המלכות היא התורה שבעל פה. איך פותחת התורה שבעל פה, שהיא המלכות, "מאן מלכי רבנן"? המלך הוא החכם, שפוסק את התורה, מצוות המלך, והתורה שלו היא המלכות. התורה שבעל פה פותחת "מאימתי" – "מאימתי קורין את שמע בערבית" – בגימטריא ראש. דווקא התורה שבכתב סימנה לב, "נעוץ סופן בתחלתן", "ישראל בראשית", ואחרי לב בא ראש (בראשית). דווקא ה-ראש הוא תחלת התורה שבעל פה. רבי זושא דרש "מאימתי קורין את שמע בערבית", איך מייחדים את ה' בזמן החשך? מאימת המלכות, "שום תשים עליך מלך", "שתהא אימתו עליך", אימה של קדושה. מי שיש לו ראש של התורה שבעל פה – המלכות גם נקראת חכמה, חכמה תתאה, חכמת המלך – יודע ש"ראשית חכמה" של התורה שבעל פה היא "מאימתי", שמייחדים את ה' בערבית מתוך אימה של קדושה, אימת מלכות שמים.

אם כן, המושג זמן הופיע כאן בשני הקשרים – עולם-שנה בחסד ו"מאימתי" במלכות.

סיכום

עד כאן עשינו פרצוף של רמזים ששוים בגימטריא ראש, הגימטריא של החתן והכלה שלנו, דביר-רעיה. ולסיכום:

ג. מתקדמים יחד!

הרבי מליובאוויטש והרבי מקלויזנבורג

נסיים עם עוד משהו[ב]: החתונה היתה בין שני ימי הילולא, ג' תמוז וט' תמוז – דברנו בימים האחרונים על כך ש-ג' תמוז שייך לרבי, ובאותו שבוע, ממש בסוף השבעה של הרבי, הסתלק עוד צדיק מאד גדול – הרבי מקלויזנבורג. תוך כמה ימים, הם בערך היו באותו גיל ויש הרבה קוי דמיון בין שני הצדיקים האלה.

ידוע שהרבי מקלויזנבורג הוא קרוב-משפחה, אחיין, של רבי יואל מסאטמר. כולנו יודעים שהרבי מסאטמר הוא מי שהכי התנגד לתנועת הציונות, בחירוף נפש לגמרי, ואילו האחיין שלו – רבי גדול – בתחלת דרכו, לפני השואה (הוא עבר את השואה בעצמו, ואבד אשה ואחד עשר ילדים, רק הוא נשאר, ואחרי השואה הקים מחדש משפחה לתפארת וגם החיה את החסידות שלו, ועשה הרבה דברים גדולים כאן בארץ, בנה את בית הרפואה לניאדו בנתניה ויסד את מפעל הש"ס ועוד הרבה). כמו שאמרנו, יש כמה קוי דמיון בינו לבין הרבי, אם כי לא כל כך קשר גלוי ביניהם. שמנו לב שהרבי מקלויזנבורג כתב צוואה באותו פרק זמן שהרבי חלה בהתקף לב, חמש עשרה שנה לפני ההסתלקות של שניהם. באותו פרק זמן שהרבי על היה ערש דוי הרבי מקלויזנבורג כתב צוואה. כדאי שכל אחד יקרא את הצוואה שלו, חיבור שלם של הנהגה.

מה עיקר הדמיון בין שני הצדיקים? שלא סברו כמו הרבי מסאטמר, עד כדי כך שהרבי מקלויזנבורג – אף שהרבי מסאטמר היה דודו, והוא שמינה אותו להיות רב בקלויזנבורג – נפרדו דרכיהם לגמרי, עד שהיה הרבה חיכוך ביניהם, כמו שבסאטמר חלקו מאד על חב"ד. הגם שהאמרות ממש שהיו בין הסאטמר-רב לרבי מליובאוויטש, משני הכיוונים, היו מלות הערכה. היה פעם אחת שהרבי מסאטמר אמר על הרבי מחב"ד שהוא יותר קנאי ממני, רק שהוא פועל בדרכים אחרות לגמרי – עושה זאת בצורה אחרת, בצורה הפוכה. בכל אופן, ידעו שסאטמר חלק גם על קלויזנבורג וגם על חב"ד, על השיטה. פעם אחת הרבי התבטא: למה אני לא בשיטה של הרבי מסאטמר? כי אני יודע לחלק בין איש לשיטה. הוא מזהה לגמרי בין האיש לבין השיטה שלו, אין לאיש אלא השיטה שלו, ואני יודע לחלק בין האיש לבין השיטה. גם ווארט מאד חשוב איך צריך להתייחס ליהודים ולקרב יהודים. מה שהוא אומר שהוא סובר – מהיכי תיתי, תאמר מה שאתה חושב – אני מתייחס אליך, אפילו לא למה שאתה חושב, יותר פנימי מזה. אני מגיע לדביר שבך, לא לחצר שלך וגם לא לבית שלך.

המהפך של הרבי מקלויזנבורג

בכל אופן, הרבי מקלויזנבורג אומר ששינה דעתו מהקצה אל הקצה מלפני השואה לאחרי השואה. לפני השואה היה קנאי כמו הדוד, כמו הסאטמר-רב, ואחר כך נקט בשיטה הפוכה לגמרי – שהוא צריך לבוא לכאן, דווקא החרדים לדבר ה', ולהשתתף בבנין הארץ. אדרבא, לעשות יותר למען בנין וישוב ארץ ישראל אפילו מהלא-דתיים, כך היה רוצה אם היה מתאפשר לו. הוא התבטא בביטוי מאד מענין. אנחנו רוצים כעת טפה להגדיר מהי סאטמר, מהי קלויזנבורג, מהי ליובאוויטש ומה אנחנו, חב"ד היום... הגם ש-שי בגימטריא סאטמר, אבל עכשיו הוא גם גלגול חדש, הוא בא לכאן לתקן את סאטמר.

אחד הווארטים היפים שהרבי מקלויזנבורג אמר: הוא זיהה שכאן בארץ 90-98% מהיהודים מאמינים בלב, ויש רק שני אחוזים אפיקורסים קשים. בחב"ד אין בכלל אפיקורסים. אצל הרבי מסאטמר 100%... זה דבר אחד שהוא אמר, שיש 98% בסדר בלב, רק שמי שמנהיג אותם – התקשורת והממשלה – הם שני אחוזים בלבד. בהזדמנות אחרת הוא אמר שגם שני האחוזים האלה יעשו תשובה. מאד האמין ש"לא ידח ממנו נדח", שכולם יעשו תשובה "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד".

בכל אופן, יותר מפורסם מה שאמר על התפנית שלו. הוא יהודי הונגרי, אם יודעים מה זה אומר. זה אומר, כמו הרבי מסאטמר, שאם הוא סבר שמישהו אפיקורס, עוכר ישראל, הוא מקלל אותו. הוא קלל את הציונים כמו הדוד שלו, אבל ראה שלא עזר. ראה שיש פה איזו בעיה, ה' לא רוצה את הקללות שלי – לא עוזר. אז פתאום חשב לעצמו, הסיק מסקנה, למה שהם יעשו מעשים בפועל – בונים את הארץ – ואני יושב כאן ומגדף אותם? בואו נתחלף, שאני אתחיל לבנות את הארץ – זו הארץ שלי – ושהם יקללו אותי. כך הוא אמר כשהיה בדרך לארץ, בלונדון, באריכות. הונגרי נשאר הונגרי, אבל זו תפנית עצומה. הראש, החידוש הזה, ההברקה הזו, שאני אבנה את הארץ ואתה תקלל אותי במקום הפוך – אפשר לומר שזו התקדמות עצומה. שוב, לגבי המדינה, הוא לא החזיק שהיא אתחלתא דגאולה, חס וחלילה, אבל יחד עם זאת אמר והתייחס שזו עובדה קיימת – צריך לדעת שיש כאן מדינה, ולהסתדר ולהתייחס אליה כעובדה קיימת. בניגוד לסאטמר, שרק מתפללים שהמדינה תהרס כמה שיותר מהר. הוא סבר שלא, זה מן השמים, יש פה מדינה, עובדה קיימת, צריך לזרום עם זה. אבל לגבי ארץ ישראל בכלל, הציונות, יש הרבה שהגדירו אותו כגדר חדש בציונות – "ציונות חרדית". ככה אומרים פרופסורים באוניברסיטה, שרוצים להגדיר כל אחד מהו. ציונות חרדית – עד עתה לא היה כזה דבר, מותג חדש.

קודם כל נעשה רמז, שכנראה שהפרופסורים עוד לא עלו עליו: צאנז (נצח) קלויזנבורג (אור אין סוף) – השם המלא – שוה 562, שכל מי שיושב כאן (אני מקוה שגם החתן) אמור לדעת כמה שוה, ציונות. ציונות חרדית, ציונות לכל דבר...

בחב"ד אין 'אנחנו והם'

מהי חב"ד? מה ההבדל בין הרבי מקלויזנבורג לרבי מליובאוויטש? ודאי שיש הבדל גדול מאד. ההבדל הוא, כמו שדברנו הרבה פעמים, לא רק לגבי קלויזנבורג אלא לגבי הרבה – מכנה משותף, לדאבוננו, של רוב החרדים – שהמנטליות היא 'אנחנו והם'. למשל, חינוך בנות בבית יעקב – מפורש שזהו חינוך של 'אנחנו והם'. זה הדבר שהרבי מליובאוויטש הכי שנא. הרבי מקלויזנבורג, כפי שהסברנו עכשיו, עדיין תופס 'אנחנו והם'. בסאטמר לגמרי ככה, הוא רק הפך את הקערה על פיה – רצה ש'אנחנו והם' יתהפך, שאנחנו נעשה והם יקללו, ולא שהם יעשו ואנחנו נקלל. רק לזכותו, כמו שאמרנו קודם, הוא אמר בכל זאת שבסוף 'הם' יהפכו להיות 'אנחנו', הם יעשו תשובה וודאי נקבל אותם בזרועות פתוחות. בחב"ד הס מלהזכיר והס מלחשוב, צריך לשרש את המחשבה הזו מהראש בכלל, אין פה 'אנחנו והם', "כל ישראל חברים" ו"כל ישראל ערבים".

בכל אופן, מה יכול להיות "מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו"? מה אנחנו כשבאים כאן לתל אביב אמורים להוסיף עוד נדבך לסיפור של אחדות עם ישראל? בעצם אנחנו מסבירים כאן שיש שלבים של גילוי אחדות עמנו. בקיצור הכי נמרץ, בחב"ד שיטת הפעולה היא עדיין – דברנו עם כמה חבר'ה ששייכים לגרעין שלנו בתל אביב, במיוחד אחד שלא נמצא כאן עכשיו – מה שהגדרתי קודם שאני הולך החוצה ומחפש קרבן. מתוך אהבה, הכהנים ודאי אהבו את כל הבהמות שהקריבו בבית המקדש, אהבת ישראל – אבל עדיין יחס של, נאמר בהרבה דרך ארץ, משפיע ומקבל. פשיטא שאם אנחנו באים לכאן באים כדי לשבת עם יהודים, ללמוד אתם תורה, וכמו שהרבי אמר שאם אני יודע א' מחובתי ללמד מי שלא יודע א' עוד לפני שאלמד ב' בעצמי. מה יכול להיות ההבדל? יש מישהו שקשה לו עם זה – הוא רוצה לבוא לכאן, אבל קשה לו השיטה שאני צריך להיות הרב, שאני הרב ואני המשפיע, שלי יש כאלה לבושים, מה איתו?! אנחנו אשמים בלבושים...

הכנעה-הבדלה-המתקה ביחס בין שומרי תומ"צ לשאר העם

אם כן, מה הווארט? שיש שתי מדרגות של המתקה. ביחס לעמך ישראל – אם מדינת ישראל היא עובדה, גם עובדה היא שמשום מה ההשגחה הפרטית סובבה את הענינים שרוב העם שלנו עדיין לא שומרי תורה ומצוות, בחו"ל פשיטא וגם כאן בארץ, אז מה היחס לכל עם ישראל ממי שכן זוכה לתורה ומצוות?

אם היחס הוא סאטמר אני קורא לכך הכנעה – רק חושב איך מכניעים את הקליפה, אצלו זו קליפה.

אם היחס הוא כמו בקלויזנבורג, לעשות מהפך, להתחלף בתפקידים, אבל בכל אופן עדיין מאד מורגש 'אנחנו והם', זו הבדלה – יש פה עדיין הבדלה, אבל עם התחלפות תפקידים, לפחות בחזון, ברצון. הוא רצה מאד שהחרדים ירימו ראש, שהחסידים לא יהיו נעבעכים – היה ווארט חזק מאד אצלו, שהחסידים שלו לא יהיו נעבעכים בפני אף אחד.

אז מהי חב"ד? כבר המתקה, כי חס וחלילה לחשוב 'אנחנו והם' – זו כבר המתקה, שכולנו דבר אחד.

שדרוג ההמתקה – מדירוג לשויון

שוב, אחרי ההמתקה מה עוד יכול להיות? היום משתמשים במלה לשדרג – צריך לשדרג את ההמתקה. התפקיד שלנו הוא לשדרג את ההמתקה של חב"ד. מה זאת אומרת תכל'ס? שיש עוד בחינה של המתקה. כעת נסביר גם על פי סוד שיש שתי המתקות, המתקה א' והמתקה ב':

המתקה א' שכולנו עם אחד, אבל יש לי תפקיד של משפיע – אני מאד רוצה שאתה ברצון, בכיף, תשמע אותי ולטובתך תעשה מה שאני אומר ומלמד אותך, אני דואג לך, להניח תפילין זה פיקוח נפש עבורך כפרט ועבור כלל ישראל (שאתה, כמו אני, חלק בלתי נפרד ממנו). זו המתקה, אבל עדיין יש מעלה ומטה, יש דירוג.

יש המתקה ב' של שויון אמתי. יש לנו הרבה דיבורים על שויון לעומת אי-שויון. לפעמים אי-שויון הוא גם דבר חשוב בתורה, לא הכל שוה, אבל גם שויון יכול להיות משהו מאד יסודי. כעת מדברים במעלת השויון.

מתקדמים יחד

בכל אופן, יש לי את הלבושים האלה וזקן והכל, אני פה הרב. אז מה פירוש שויון? אנחנו אוהבים לעשות משפטים קצרים, סימני דרך. מה שחשבתי בדרך לכאן, שבשתי מלים מה שאנחנו רוצים כאן הוא 'מתקדמים יחד' – זה הראש. החתן והכלה שלנו הם ראש, צריך להכנס לאיזה ראש – ראש משותף שטוב לכולם. הראש שלנו הוא 'מתקדמים יחד'. קודם כל, המלה השניה כאן היא יחד. מה מזכיר לי? "יחד שבטי ישראל", כולנו יחד.

כל אחד צריך להתקדם, החיים הם כדי להיות מהלך, "האי עלמא דאזלינן מיניה", שנעשים מכחו מהלך. או שאתה מתקדם או שאתה נסוג. בשביל שאני אתקדם אני זקוק לך ובשביל שאתה תתקדם אתה זקוק לי. אם נתחבר ונעשה דברים בשיתוף – למשל, הדבר הכי פשוט, חברה עסקית שיש בה עובדים עם כפה ועובדים בלי כפה – נתקדם יחד, לא רק במישור הפיננסי, הגשמי, אלא בטוח, אני מאמין בלב, שאם נתקדם יחד נתקדם גם ברוחניות. אתה תתקדם כשתבקש ממני ללמוד איך להניח תפילין, וגם אני אתקדם כי כל אחד צריך לעשות תשובה – יתכן שבפנימיות אני צריך לעשות תשובה יותר ממך. כך אנו מתקדמים יחד, וכל העם מתקדם.

אנחנו גם חב"ד, רק שאנחנו רוצים לשדרג את ההמתקה של חב"ד. כל השנים אנחנו רגילים לומר שאנו חיל האויר, וכעת אומרים גדר חדש – שדרוג ההמתקה של חב"ד. לא רק המתקה שאנחנו ביחד אבל בכל אופן יש הירארכיה של עליון ותחתון, יחסית, אלא יחד לגמרי. לא חדשנו שום דבר, על זה נאמר בספר תניא קדישא ש"כל אחד מתוקן מחברו" – שאני זקוק לך ואתה זקוק לי, איך שאתה, גם כשאתה בלי כפה אני זקוק לך, גם ברוחניות אני זקוק לך, לא רק בגשמיות שתעזור לי להרויח כסף – אני זקוק לך ברוחניות, לדביר שלך. דביר הוא "דבר הוי'", יש לך דבר הוי', יש לך דביר, ואני צריך לשמוע את הדבר הוי' שיוצא מהדביר שלך.

"וקבצנו יחד"

איפה יש ראש שצריך להתקדם יחד? בשמו"ע הברכה העיקרית שמבקשים את הגאולה היא "תקע בשופר גדול לחרותנו...", ושם כתוב "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו".

מסתמא כולם זוכרים את הכוונה שיש לכוון שם לתיקון הברית – פגם הברית מעכב את הגאולה, ברית היינו הקשר בין הנשמות, הקשר בינינו – מכוונים ב"יחד מארבע כנפות", שהאותיות השניות לפני הסוף הן אותיות חבו, השם הקדוש שהוא ר"ת "חיל בלע ויקיאנו", עמו מוציאים מהסט"א כל הטפות שיצאו ממנו לבטלה, כל מה שהקליפה בלעה. כמו שאמר הרבי מקלויזנבורג, גם אלה שיושבים בתקשורת ושוטפים את המח שלי ושל כל הצבור, גם הם יעשו תשובה שלמה ויהיה "חיל בלע ויקיאנו". שוב, האריז"ל מסביר ששם מחזירים לתחום הקדושה את כל מה שיצא לבטלה. תיקון הברית הוא התנאי של ביאת הגואל, של "תקע בשופר גדול לחרותנו". מה סופי התיבות? משהו פשוט מאד. "יחד מארבע כנפות" ס"ת דעת, לפי הסדר. קודם אמרנו שדעת היא דביר, "והאדם ידע", "כל הכתובים-שירים קדש ושיר השירים קדש קדשים". יש עוד מקום בשמו"ע שיש לכוון את השם חבו, ולא סתם באותיות שניות מהסוף אלא בר"ת? "וחננו מאיתך חכמה בינה ודעת", לפי נוסח ספרד והאר"י. אם כן, יש פעמיים שם זה – בברכת הדעת, שם כתוב "חכמה בינה ודעת", וכאן, "יחד מארבע כנפות".

סוד ההמתקה הנוספת

נעשה גימטריא: חדשנו שיש הכנעה-הבדלה-המתקה – סאטמר, קלויזנבורג, חב"ד – אבל הוספנו המתקה ב', כמו שיש גדלות א' וגדלות ב' יש המתקה א' והמתקה ב'. הכנעה-הבדלה-המתקה-המתקה שוה מספר שלם מאד, רבוע בקבלה – לו (כמו לו צדיקים שבדור) ברבוע. היות שיש פה ארבע מלים, ממוצע כל מלה הוא חי ברבוע – "חי חי הוא יודך כמוני היום" (מאמר חזקיהו המלך, שראוי היה להיות משיח). כלומר, יש כאן שלמות מאד יפה.

איפה זה רמוז? הבעל שם טוב דבר על הכנעה-הבדלה-המתקה-המתקה או רק על הכנעה-הבדלה-המתקה? "מארצך וממולדתך ומבית אביך" – הכנעה-הבדלה-המתקה – "אל הארץ אשר אראך" – המתקה ב'. בדרך כלל מפרשים ש"אל הארץ אשר אראך" היינו עוד הכנעה, זה שי בגימטריא סאטמר, אבל כעת הסאטמר הוא נגד עצמך, הסאטמר של שי, "שי למורא", ויחד עמו העיקר הוא המתקה ב', גדלות ב'. כתוב שכאן בארץ צריך להיות מוחין דאבא, תפילין דר"ת, גדלות ב'.

זה היה במיוחד בשביל גרעין תל אביב, להבהיר בכלל מהי עבודת הדור שלנו.

בית משיח

נחזור להתחלה, "נעוץ סופן בתחלתן". אם יש חב"דניק שנפגע קצת נעשה לו כעת טוב... אמרנו שיש חצר-בית-דביר. מי ש-on the ball מחשב תוך כדי, לא מחכה שנשאל. חצר-בית-דביר שוה 926 וחכמה-בינה-דעת שוה 614, הממוצע ביניהם הוא 770, בית משיח בגימטריא, צורת היהלום בשלשה ממדים של 10 (ביחד הם עולים 1540, משולש 55, שהוא משולש 10, וכן הארבעון של 20, מספר השרשים האפשריים בלשון הקדש של 3 אותיות שונות על כל 6 צירופיהם). הכל בית המקדש, שיש לו חצר-בית-דביר, שהם חכמה-בינה-דעת, ממוצע הכל הוא בית-משיח, 770.

הדביר בכל מקום

עוד צימוק לסיום: אמרנו ש"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כולל שני דברים, "רצוא [מקדש] ושוב [ושכנתי]". "מקדש" הוא "בית קדושה לשמי" ואילו "ושכנתי בתוכם" היינו השראת השכינה בישראל, והיא דווקא בדביר. אבל היא מתפשטת מהדביר, "ומעין מבית הוי' יצא". לפי הדרוש של "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'", בתוך הלב של כל אחד, השכינה נמצאת בתוך כולם. כתוב "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם... ואולך אתכם קוממיות". ג"פ "ונתתי" – גשם-שלום-משכן (ר"ת גשם כנודע).

אני חושב ש"משכני" הוא בית המקדש – קודם תהיה ברכה בגשמיות, "ונתתי גשמיכם", אחר כך יהיה שלום, כאשר מלך המשיח ינצח כל האויבים מסביב יהיה שלום ובטחון, ואחר כך "ונתתי משכני בתוככם", בית מקדש. בסדר. אבל מה בדיוק הפשט של "ונתתי משכני בתוככם", בית המקדש או משהו קצת אחר? [המשך הפסוק, "ולא תגעל נפשי אתכם".] והפסוק הבא הוא "והתהלכתי בתוככם". איפה ה' מתהלך בתוכנו? זה ה"משכני בתוככם". הסיום הוא "ואולך אתכם קוממיות", הכל אותה ברכה. "ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם... ואולך אתכם קוממיות". איפה זה קורה, רק בתוך כתלי בית המקדש?

קודם היה "גשמיכם בעתם" ואחר כך "שלום בארץ" ואז ה' נותן את המשכן שלו בתוכנו, הולך אתנו ומוליך אותנו קוממיות. איפה זה קורה? בבית המקדש, בקדש הקדשים? זה קורה בקדש הקדשים שמשתקף ומאיר בכל מקום שיש יהודי (בכל מקום שבו יורדים גשמי ברכה, הרי גשם שלום משכן ר"ת גשם כנ"ל, הכל כלול בגשם). שוב, הפשט של "והתהלכתי בתוככם" הוא בכל מקום שאתם נמצאים, כמו "'ושכנתי בתוכם', 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל אחד ואחד". דווקא הכי מקודש, הדביר, הוא שנמצא בכל מקום – אותה "שכינה במערב" דווקא היא "שכינה שבכל מקום", וה"שכינה בכל מקום" היא גם יותר מה"שכינה במערב". זה ה"ונתתי משכני בתוככם... .והתהלכתי בתוככם... ואולך אתכם קוממיות".

בכל אופן, זה מה שעושים כאן בתל אביב, לקיים פה את הדביר, את ה"ונתתי משכני בתוככם וגו'", וכאשר ארץ ישראל תתפשט לכל העולם (אחרי ההכנה שעושים כעת, 'מאך דא ארץ ישראל') גם שם יתקיים "ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם... ואולך אתכם קוממיות". זה מה שעושים כאן – להביא לכאן לא את החצר של בית המקדש (מה שקודם דברנו על עבודת הקרבנות בחוץ כעת מתברר שהכל מדובר בעבודה לפני ולפנים, כמו עבודת הקטרת של הכהן הגדול ביום הכפורים, ככה מקרבים כאן יהודי העומד בחוץ) ולא את הבית אלא את הדביר. התחלנו להביא לכאן את הדביר ונקווה שיתקיים.

להתוועד יחד

לחיים, שיהיה בנין עדי עד, שיהיה יחד. איך עושים יחד? "הילכו שנים יחדו בלתי אם נועדו" – הפסוק בנביאים ששוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (הפסוק בכתובים הוא "הוי' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו". הערך הממוצע של פתיחת שלשת הפסוקים – שמע הילכו הוי' – עולה אחד ברבוע). המלה "יחדו" מבטאת אחדות אפילו יותר מיחד – כתוב במפרשים ש"יחדו" הוא כמו "כאחד" – איך מגיעים לכך? "בלתי אם נועדו", רק כשעושים התוועדות, שיושבים כאן ביחד ומתוועדים, לחיים לחיים. השנים הם קודם כל האיש והאשה, החתן והכלה – הרבה להתוועד יחד באהבה ואחוה שלום ורעות. לחיים.