בע"ה

כ"א-כ"ג סיון ע"ז – כפר חב"ד

"ארץ ישראל נקנית ביסורים"

פרי הארץ שלח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[שיעור לבחורים עם צוי הרחקה.]

א. הפקרות ומסירות נפש

נגנו ניגון שמחה ו"צמאה לך נפשי".

לחיים לחיים.

תיקון המרגלים

הרבי של ארץ ישראל הוא רבי מענדלי ויטבסקער, בעל פרי הארץ, לכן רציתי שנלמד מהספר על פרשת שבוע. כל מי שיושב כאן יש לו ענין בארץ ישראל, שארץ ישראל שייכת לנו – ה' נתן לנו אותה, רצה שנתעצם בארץ כדי שנהיה אור לעולם. בשביל זה משה רבינו שלח את המרגלים, רק שהסיפור לא עלה יפה. המרגלים לא הצליחו ליישם, לממש, את הדעת והרצון של משה רבינו בשליחות. זה מה שצריך לתקן. כאן יש קצת יותר מ-יב המרגלים שהיו, כן ירבו, "כולם אנשים", כולם היו צדיקים גדולים. באמת עושים תיקון, כי הם פחדו, "כי חזק הוא ממנו", חשבו שאין לנו כח לרשת את הארץ. כבר תיקון, שבטוח שכל מי שנמצא כאן לא חושב ככה. [יש כאן 12 עם הרחקה מיו"ש...] זה כבר תיקון, ש"הוי' אתנו", אין מה לפחד מעם הארץ, "סר צלם", המזל שלהם כבר אזל.

רק מה? צריך להיות שליחים טובים של משה רבינו, כמו יהושע וכלב. יהושע, כמו שתמיד מסבירים, הוא אחד שמצהיר – אני תלמיד של משה רבינו. כלב קצת מסתיר זאת, כדי שתהיה לו השפעה על כולם, ובסוף מגלה אותו – "רוח אחרת היתה עמו". מסבירים שיש מעלה בכלב אפילו יותר מאשר ביהושע.

ירושת הארץ – התפשטות הגשמיות

בכל אופן, כאן לא מביא זאת, אבל כתוב בהרבה ספרים – כמו קדושת לוי ועוד – שפירוש המלה "שלח" הוא מלשון להתפשט, כמו "פשט את עורו" שתרגומו "שלח". בלשון תרגום, ארמית, שלח פירושו לפשוט עור, כמו להפשיט. השם של פשט הוא פשיטה – יש הרבה פירושים לפשיטה, עושים פשיטה, ואחד הפירושים הוא לפשוט עור. הפשטה היא השם של להפשיט. יש בעור שתי צורות, לפשוט עור או להפשיט עור – פשיטה או הפשטה, גם להפשטה יש הרבה מובנים, כמו שכל עמוק הוא מופשט. בכל אופן, שלח הוא הפשטה, והוא הנושא כאן של הווארט – נאמר בעיקר בעל פה (כל אחד יכול להסתכל קצת בפנים).

הווארט הוא שכדי לרשת את הארץ צריך להתפשט. כשאומרים כזה דבר אפשר לחשוב הרבה דברים, אבל זה הווארט. בקבלה וחסידות ההתפשטות העיקרית היא התפשטות הגשמיות – שאדם מתפשט מהגוף שלו. כמו שאדם מתפשט מבגדיו, כך יש שהנשמה מתפשטת מהגוף. אחרי מאה ועשרים שנה כל אחד מתפשט, הנשמה עוזבת ומתפשטת מהגוף. אבל צדיקים – "ועמך כלם צדיקים" ודווקא "צדיקים יירשו ארץ", כדי לרשת את הארץ צריך לגלות את הצדיק שבנו – כל הזמן בתנועה של התפשטות מהגוף, מהאחיזה בגשמיות.

הווארט הראשון של רבי מענדלי ויטבסקער כאן הוא שיש שלשה דברים שנקנים ביסורים – תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. כולנו כאן בקיאים קצת בלהתייסר. הוא מדגיש את התורה וארץ ישראל, עולם הבא פחות – לא צריך להסביר מה זה עולם הבא ואיך הוא נקנה ביסורים (שמובן מאליו שלהגיע לעולם הבא הוא על ידי התפשטות הגשמיות), אבל תורה וארץ ישראל עומדים על הפרק (בהוה ממש, לא לע"ל) – וכדי לזכות בהם צריך יסורים. מהם יסורים? לא כמו שחושבים, שמישהו ירביץ לך, אלא שאדם מתפשט. עצם התפשטות הנשמה מהגוף, שאדם מתמסר, הוא יסורים (להתמסר להתיסר – לשון נופל על לשון, וכן אותיות י"מ מתחלפות באתב"ש). נסביר יותר: כשאני בתוך הגוף שלי אני מוגבל כמה אני יכול לעשות. אבל כשאני למעלה, מתפשט מהגוף שלי... יש אנשים שחושבים שצריכים להסתיר את הפנים – זה מתוך זה שבאמת צריך לצאת מהגוף. כשאני יוצא מהגוף שלי יש לי כחות אין סוף. מה שמגביל אותי הוא הגוף – הנשמה לא מוגבלת.

לצאת מהגוף בצעקה

לפני התפלה אמרתי שמי שצועק הכי טוב ילך לעמוד, כי כתוב כאן שאחד הדברים שפועלים התפשטות הנשמה מהגוף – יסורים – היא צעקה. צעקה בלי מלים היא למעלה מהמדות שבהן נברא העולם. אנחנו בגבול, בתוך המדות, וצריך להתפשט ולעלות לתורה, ארץ ישראל ועולם הבא – ג' ראשונות, חב"ד. בעצם הוא כותב מהי חב"ד – כל אחד כאן צריך להיות חב"דניק. מה זה חב"ד? להתפשט מהגוף. כשאתה מתפשט מהגוף אתה מגיע לתורה-חכמה, לעולם הבא-בינה, והעיקר מה שנוגע כאן ליושבים הוא ארץ ישראל, דעת (עליה נאמר באופן מיוחד "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת", כמבואר בחסידות שהנסיונות שעוברים על האדם הם על מנת להקנות לו דעת).

אחד הדברים שגורמים להתפשט מהגוף הוא צעקה. בין החסידים, מי זוכר מי הכי צועק? [קרלין.] העיקר קרלין, אמצו זאת קצת בברסלב אבל העיקר בקרלין. כאן הוא אומר שכדי להגיע לחב"ד צריך לצעוק, לצאת מהמדות ולהגיע לתורה-עוה"ב-א"י. איך הצעקה בחב"ד? "צעק לבם". יש קול חיצוני ששומעים, ויש גם קול פנימי ששומעים אותו, שיוצא מקרב הלב, ויש קול עוד יותר פנימי שאף אחד לא שומע אותו, "קלא פנימאה דלא אשתמע" הוא נקרא בזהר. שם צריך כל הזמן לצעוק. לא ככה רגילים לומר, האמת הצרופה היא אצל אחד שכל הזמן יש לו צעקה פנימית בלב, "קלא פנימאה דלא אשתמע".

הפקרות ומסירות נפש

בסוף המאמר הוא משתמש בשתי מלים: הוא אומר שבשביל כל שלשת הדברים האלה, תורה, ארץ ישראל ועולם הבא, צריך הפקרות ומסירות נפש. את המלה מסירות נפש שמענו הרבה, שהולכים על משהו במסירות נפש. המלה המיוחדת כאן היא הפקרות – תראו בסוף המאמר. ידוע שהספר הזה הוא הספר המיוחד של ארץ ישראל, ומי שהכי אהב ודבק בספר הוא אחד שאתם לא זכיתם כנראה להכיר – אני כן זכיתי להכיר – הוא ר' אשר פריינד, צדיק בירושלים. מי שלא מכיר את השם הזה, ר' אשר, כדאי שיקרא את הספר עליו.

בע"ה ניתן לכל אחד ספר של השווער שלי, "דור ודור", שהוא ללמוד איך מתמסרים לרעיון באמת, איך עושים כאן מהפכה באמת, לא בשטויות אלא ברצינות. בשביל זה אני רוצה שכל אחד יקרא את הספר "דור ודור". אבל בשביל הווארט של הפקרות – זו אותה מלה ששמעתי שוב ושוב מר' אשר, והמקור הוא פרי הארץ בפרשת שלח. שוב, ההפקרות שהוא מתעלה-מתפשט מכל הגבול, שהוא הגוף שלו. הפעולה הזו, שהוא מסוגל להתפשט ולצאת מהגוף, נקראת יסורים. יש יסורים של אהבה, יש יסורים של שמחה – אבל אלו היסורים שארץ ישראל נקנית בהם, היסורים של ההתפשטות מהגוף, קרי הפקרות ומסירות נפש. כך סכמנו בקיצור נמרץ את כל המאמר הזה.

[מה ההבדל בין הפקרות למסירות נפש?] איך אתה מבין? [אולי כמו ההבדל בין רבי עקיבא לאברהם אבינו.] רבי עקיבא חפש מסירות נפש, למות על קידוש ה'. אברהם אבינו הלך לפרסם אלקות בעולם ויהי מה – יהרגו אותי? לא משנה. אבל הוא לא חפש זאת, לא רצה שיהרגו אותו דווקא. הוא עשה מה שצריך לעשות, לפרסם אלקות בעולם. בכל אופן, לא חושב שזה ההבדל... [אולי כמו שפלות וחיות, רצוא ושוב, יש לעשות מה שצריך ויתהפך העולם ויש להגיד שיש אחד שמחליט למעלה ומה שיהיה יהיה.] לכאורה הפקרות היא לצאת מכל המוסכמות של העולם, כולל המוסכמות שלי. כשר' אשר היה מדבר על הפקרות תמיד היה אומר את הפסוק "השלך על הוי' יהבך", משליך את עצמי על הקב"ה, מפקיר את עצמי בידי הקב"ה. המלה הפקרות אומרת שאני מופקר, מה שדורש בפנימיות שאעזוב את הכל. מי שמופקר יכול גם בן רגע להתהפך – פושט צורה ולובש צורה. כשאני אומר מסירות נפש יש משימה, כמו נחשון בן עמינדב שבמסירות נפש קופץ לים – כי שם יש הר סיני, ואומרים לי שאני צריך להגיע לשם, אז אני מוסר את הנפש שלי על המשימה. אני לא יוצא מאיזה מוסמכות קדומות. [דומה גם לאמונה ובטחון, באמונה יש חלל ובבטחון אני נכנס.] נכון, דומה.

הגיע דור ודור – דבר ראשון נחלק את הספר.

במסירות נפש ברור על מה אתה הולך, יש לך משימה מוגדרת. בהפקרות או שאתה חייל שמופקר למפקד שלך. בענין יציאת הנשמה מהגוף, שהיא היסורים, ההפקרות היא יותר. לכן ר' אשר יותר אהב הפקרות ממסירות נפש. "דור ודור" זה השווער שלי, שפתח את המרד בארץ נגד הבריטים. [ברית החשמונאים, לא?] בדיוק.

לחיים לחיים.

נגנו "דידן נצח".

כאשר בסוף המאמר הוא אומר שצריך הפקרות ומסירות נפש הוא מדבר בפרט על ההבדל בין צדיק לבעל תשובה. הוא אומר שצדיק שמעיקרא, סתם צדיק, לא יירש את הארץ. צריך "איש ואיש יולד בה", הצדיק צריך להיות בעל תשובה, ולכן משיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה. ומהו בעל תשובה? אחד שמואס בחייו, כמו שכתוב בהרבה מאמרי חסידות, בפרט של הרבי האמצעי. מתוך המאיסה בחיים כפי שהם כעת הוא בהפקרות. שאלו מה בין מסירות נפש להפקרות – בשביל מסירות נפש לא צריך למאוס בחיים, יש משימה ומתמסרים, אבל הפקרות היא רק אצל מי שמואס לגמרי במצב הקיים, מואס בחייו, בשביל מה לחיות כך. זה מביא אותו להפקרות, והוא מסביר שזו תכונה של בעל תשובה אמתי. מתוך המאיסה בחיים – לא שוה לי לחיות ככה – אם יש לו קצת שכל, וגם יש לו איזה מפקד שאומר לו דברים נבונים איך לפעול, הוא מפקיר עצמו והולך על זה במסירות נפש. יש כאן קצת רצוא ושוב – ההפקרות היא עיקר ההתפשטות. גם במסירות נפש יש התפשטות הגשמיות, כי על ידי מסירות נפש מגלים כחות לא מוגבלים כנ"ל, אבל יש משהו מסוים שאתה הולך עליו.

מה הפעילות הנכונה היום?

לחיים לחיים. [היה עדכון על המשפט של שני הבחורים שעצורים בשב"כ.] כולם יודעים את דעתי שחבל לשבת בכלא. אולי המצב בכלא היום יותר טוב ממשהו אחר, אבל לכתחילה חבל שהכח שיושב כאן היום, עם ההפקרות ועם מסירות הנפש – על זה רוצים לדבר – לבלות-לשרוף את הזמן בכלא. לדעתי ממש חבל על הזמן, לכן "בתחבולות עשה מלחמה" – צריך לחשוב, לעשות פעילות, על זה מדברים שנים, שטובה לכם בחכמה שהיא לא מביאה אתכם לא לחקירות ולא למעצרים וכן פועלת את התכל'ס. התכל'ס היא לעשות כאן מהפכה בארץ. כמה שיושבים כאן לא פעם ראשונה שמדברים בענין, מה הפעילות שמתאימה ושבאמת מקדמת אותנו.

בכל אופן, אני חוזר על השאלה (ב-ה הידיעה) שנשאלת פה כל פעם שיש איזה התכנסות של חבר'ה: מה הדברים הנבונים והמתאימים לפעול לכל מי שיושב כאן? אני חוזר על דעתי, שאלה דברים שלא צריך להכנס בשבילם לכלא. כאן כתוב "דור ודור" – הדורות באמת משתנים, מדור לדור זה משהו אחר, "דור דור ודורשיו", האופי של הדור אחרת. רואים מהנסיון הפשוט שלנו שמה שעזר פעם זה לא עוזר היום. שיטה מסוימת של פעילות, מה שעזרה נגד הבריטים, לא שייכת היום – צריך משהו אחר.

[מכאן הפך ליותר שיחת-חברים.]

ב. לימוד מאמר "פרי הארץ"

כל הספר "פרי הארץ" שייך לפרשת שלח, כי הביטוי "פרי הארץ" מופיע בפרשה[ב].

שליחות לדעת ורצון משה – כדי להכשיר את יהושע

בפסוק שלח לך פרש"י ז"ל שהקב"ה לא הסכים רק שלא מיחה (בהם) [בו] ואמר אם תרצה שלח [על "[שלח] לך" דורשים "לדעתך" ועל "שלח" דורשים "אם תרצה שלח" – יש דעת ("לדעתך") ויש רצון ("אם תרצה").].

דעת היינו שיקול דעת – שאם אתה חושב שיועיל וכו', שזה מעשה ראוי, אז דעתך מסכימה לענין. "אם תרצה" אומר שיש למשה איזה רצון פנימי, ולא רק לפי הדעת שנמדדת בתועלת הפשוטה.

יש דגש על דעת ויש דגש על רצון. דעת רצון עולה משולש 40, שייך ל-40 הימים שתרו את הארץ. המספר הזה, שפעם היה עליו פרצוף שלם, הוא גם "ואהבת לרעך כמוך", גם "מעין המתגבר" וכו'.

כתוב "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" וכנראה שעיקר השליחות נוגעת אליו – היא מעצימה אותו. היות שיהושע הולך להיות המנהיג הבא – שליחת המרגלים היא כבר אחרי נבואת אלדד ומידד בפרשה הקודמת ובהמשך לה, אף על פי שנבואתם לכאורה מותנית בחטא המרגלים – שליחות משה רבינו היא הרבה כדי לחנך ולחנוך את יהושע כמנהיג הבא, לתת לו את הכח של "שלוחו של אדם כמותו ממש". משה רבינו מוכן לקחת את הסיכון שהכל יפול – כל המרגלים וכל מה שיסתעף – כדי להתחבר ליהושע, לתת לו את ה-י שלו, הושע-יהושע.

שוב, דעת היינו כדאיות על פי טעם ודעת ואילו רצון הוא למעלה מטעם ודעת, בחינה של "פלא יועץ" שיש כאן, שחוץ מהפשט ששולחים מרגלים לתור את הארץ יש כאן עוד משימה. המשימה הנסתרת הזו, לדעתי, היא הקשר של "שלוחו של אדם כמותו ממש" דווקא ביחס ליהושע. לכן "אם תרצה" שוה משה-יהושע! כדי שמשה יהפוך להיות יהושע הוא צריך לרדת קצת. שואלים, הרי כל דבר משה עושה רק על פי ה' וכאן עשה על דעת עצמו. איך יתכן? זה גופא נצרך כדי למסור את ההנהגה הלאה, שההנהגה הבאה לא תהיה כמו ההנהגה שלו.

אם תרצה לדעתך = 1260 = יהלם לה. המספר הראשון היה משולש וכאן שני משולשים, והוא שוה כח פעמים מה – החכמה של משה ("מן המים [העליונים] משיתהו") היא המחברת בין הרצון לדעת.

שלש המתנות – חב"ד שלמעלה מהעולם

והענין הוא על דרך שאמרו רז"ל (ברכות ה ע"א[ג]) שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל [כעת אנו בשבת, שגם היא "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה". בעצם, שבת כוללת את כל שלש המתנות: הרי "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל" היות שתורה היא סוד קדושת שבת. שבת היא "מעין עולם הבא". שבת בזמן היא כנגד ארץ ישראל במקום כנודע. יש שלש סעודות בשבת, סעודת הלילה דחקל תפוחין קדישין כנגד ארץ ישראל, סעודת היום דעתיקא קדישא כנגד עולם הבא וסעודה שלישית, רעוא דרעוין, כנגד תורה, שלכן נוהגים לומר תורה, לדרוש ברבים תורה המעוררת לתשובה עילאה, תורת משיח, דווקא בסעודה שלישית] וכולן ע"י יסורים תורה וארץ ישראל ועוה"ב ודרשו הכל מהכתוב [הכל נלמד מפסוקים, אך הפסוק היחיד שהוא מביא בהמשך הוא על התורה.].

זהו מאמר חב"די, כי תכלית המאמר היא להגיע לחב"ד – לשלשה דברים שלמעלה מהעולם, מ"ששת ימים". הרי רבי מענדלי מויטבסק הוא הממוצע בין המגיד לאדמו"ר הזקן, לחב"ד.

תורה היא חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"; עולם הבא הוא בינה, כמפורש בקבלה (כאשר "עולם הבא", שבא תמיד ונמצא בהוה, הוא תבונה ו"לעתיד לבוא" אמא עילאה); ועיקר החידוש כאן שדעת – עיקר התכונה של הקדושה, לעומת "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – היא מתנת ארץ ישראל (דעביד פירין דקדושה). עיקר הפסוק שדעת שייכת  לארץ היא "לדעת בארץ דרכך", גם הדרכים שלך, ה', וגם ענין ארץ ישראל הוא לקדש את החולין, "בכל דרכיך דעהו". דבר נוסף, שיש "לשמור את דרך עץ החיים", משם לומדים ש"דרך ארץ קדמה לתורה". עוד פסוק – "ואין דעת אלהים [גם דעת הטבע, אלהים בגימטריא הטבע] בארץ". כתוב "כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ" – מרמזי אחד החשובים שלנו, אולי הכי חשוב שמפורש בתנ"ך. אף על פי שכל שלשת הדברים המוזכרים בפסוק מתיחסים לארץ, העיקר הוא "דעת אלהים".

בתורה כאן הוא מסביר את התורה וארץ ישראל ומדלג על הסבר עולם הבא. באמת "אם אין דעת אין בניה, אם אין בינה אין דעת" – עולם הבא בעולם הזה הוא ארץ ישראל. תורה היא משהו אחר, חכמה, אבל נחלה – בעולם הזה זו ארץ ישראל, בה יש לכל אחד חלק, ולעתיד זהו עולם הבא, שלכל אחד יש בו חלק ("כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"). גם הדעת היא למעלה מהמדות , הו"ק, וההגעה אליה דורשת יסורים של התפשטות הגשמיות, אך בכל אופן היא גם מפתחא דכליל שית. לכן בארץ עיקר העבודה הוא "בכל דרכיך דעהו". תכלית התורה כאן הוא החצי השני, שמדבר על ארץ ישראל.

הצעקה שמעל האותיות

הענין הוא ידוע ארז"ל (זח"א ה ע"א) באורייתא ברא קוב"ה עלמא והם אותיות התורה כידוע. ומבואר בספר יצירה (פ"ב מ"ג) וקבען בפה [רבי מענדלי מאד אוהב את הפה, את הדבור – בדרך כלל מדבר על הרגשת השכינה בפה, "מה נורא המקום הזה", להגיע ליראה עילאה בדבור. כאן קשור, מדבר על התפשטות הגשמיות תוך כדי הדבור. ה' ברא באותיות שמים וארץ, אבל המקור הוא "אלפים שנה קדמה תורה לעולם" ומי שמדבר אותיות התורה והתפלה כדבעי עושה בכך גופא התפשטות הגשמיות, מוציא את האות מהחפץ ומחזירה לשרשה בתורה.], שהאותיות נקבעו בקביעות באדם בפה [וכל אחד יכול ללמוד תורה שקבועה בפיו. אפשר לדרוש מכאן ש"קביעות עתים לתורה" היינו לימוד תורה מתוך הרגשת ה"וקבען בפה" (כל אחת מארבע אותיות "עתים" באה ממוצא אחר בפה – גרון, לשון, חיך, שפתים בהתאמה – וה-ר של "[עתים] לתורה", עיקר אות התורה, משלימה את המוצא החמישי, שינים).

מה זאת אומרת? קודם כל, לפני שאומר שיש בכך הסתלקות הגשמיות אומר שיש בכך בריאה, כיוון הפוך:], ובהברת האותיות מעורר כל העולמות שהם מן המדות ולמטה [פעולה מלמעלה למטה. אבל התכל'ס היא החזרת האותיות לשרש, התפשטות הגשמיות, כמו שימשיך לבאר.] שהם התחלת העולמות והתגלותם ע"ד (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה [מביא פסוק זה, כמובא תמיד בחסידות, אבל תמיד מוסיפים פסוק עוד יותר ברור – "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ", לא 'בששת', אלא ש"ששת ימים" גופא הם בחינת השמים והארץ. בכל אופן, החסד הוא ההתחלה והוא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", "יומם יצוה הוי' חסדו".],

ואין לך שום מבוקש [בגשמיות לכל חפץ יש מבוקש, גם חפץ הוא לשון רצון ובקשה. המלה מבוקש חוזרת בכתבי ר' מענדלי בעל פרי הארץ – צריך להכיר לשון מיוחדת לכל ספר ומחבר. יש חבר'ה 'מבוקשים' – כל זמן שאתה מדה אתה מבוקש, אבל אם תגיע להתפשטות הגשמיות, תהיה חב"דניק שמעל המדות, תפסיק להיות מבוקש, כלומר יבקשו אותך אבל לא ימצאו אותך.] שיהיה למעלה מן המדות רק צעקה [בהמשך יאמר שגם את האותיות אפשר להחזיר לשרש, אבל אם האותיות הן העולמות יוצאים מהם דרך הצעקה בלי אותיות. יש צעקה חיצונית, שנשמעת, יש "קלא פנימאה דאשתמע" ויש "קלא פנימאה דלא אשתמע". צועקים הכי הרבה בחסידות קרלין, אבל בדור האחרון הכי צעק הרבי מליובאוויטש – צעק "עד מתי?!" לביאת הגאולה.]

מוזכר בזוהר (זי"ב יט ע"ב) עומק רום [לפי האריז"ל היינו נצח, אבל בפשט עמק רום הוא הכתר.] שהיא למעלה למעלה מפני שהיא מעומקא דלבא [בשרש צעק יש עק וכן ב-עמק יש עק. ב-עמק עק הוא השער העיקרי וב-צעק גם ה-צ היא עיקרית כאשר האותיות צע של צעק לשון צער. עק לשון עקתא. שרש הצעקה בתורה הוא צעקת בני ישראל במצרים מהעבודה הקשה. עיקר הצעקה הוא כאשר מתקיים אצלך "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", כשאינך יכול לסבול יותר את המציאות – את מציאות העולם הזה בכלל. ברגע שאינך יכול לסבול יותר להיות בעולם כזה אתה נותן צעקה מעומקא דלבא ועולה למעלה מהעולם, לעמק רום.] שא"א להתלבש באותיות [אך לא רוצה להשאר בלי אותיות, ולכן ממשיך.].

עלית הנברא אל עיקרו – התפשטות הגשמיות

והנה ידוע אמיתת וטבע הנבראים למשוך אחר שרשו ובתר עיקרא גרירא [כמו ב-צעק ו-עמק גם בשרש עקר יש עק. אם נעשה רבוע מהשרשים צעק-עמק-עקר יהיה עק-עק-עק, כל אחד במקום אחר, אבל האלכסון הוא צמר, אחד מתיקוני גלגלתא, "עמר נקא".],

כדרך הדומם להצמיח ולעלות יותר ממדריגתו [בדומם יש כח הצומח, ולכן דרכו לעלות כאשר מממש את הפוטנציאל ומצמיח. כך בכח הצומח, אבל באחרים באופן אחר:] ודרך הצומח לגדל בכדי לכנוס בחי [העץ צריך לתת פרי, להיות ראוי לאכילה, ואז נכנס בחי. וכך גם הלאה:] וחי במדבר הגם שאין יודעים מאומה אך נטבעים בטבע [בלי דעת.], וא"כ בוודאי מן הראוי בהזכיר אותיות התורה [לא רק הצעקה מוציאה מהמציאות, אלא גם האותיות – כמו הדצח"מ, האותיות שבדצח"מ – מושכת למה שמעליהם.] שבהם נברא עלמא להתמשך אל שרשו שהוא התורה שהיא היתה אלפים שנה קודם שנברא העולם (ב"ר ח, ב) שהם המדות,

והוא התפשטות כל הגשמיות מעיקרו [קודם "בתר עיקרא גרירא" היה מכוון לשרש, וכאן "עיקרו" הוא הדבר התחתון.] שאין לך דבר שיהיה בלא מדות והוא בהעמיד הגוף מלמטה [כשהוא מתפשטת מהגוף יש בטול שלו, הוא "מעמיד הגוף מלמטה".] והחיות עולה למעלה [קודם אמר שבלימוד מעורר את כל העולמות שנבראו באותיות אלו, וכעת עולה עם האותיות לשרש האותיות.]

יסורי התפשטות הגשמיות

ופירוד החיות מן הגוף עד ביטול ההרגש [בטוי חשוב, שהחושים הגשמיים מפסיקים – אתה מפסיק לראות ולשמוע את העולם הזה על דרך הז' בעטלערס של רבי נחמן שחיו בהתפשטות הגשמיות תמיד.] שאין לך יסורים קשים מהם [בעל "פרי הארץ" מדבר כאן על עצמו, כמו כל מחבר ספר אמתי שכותב על החויה שלו – 'חויה' היא מלה מפוקפקת, יש בה ישות, אבל בהעדר מלה אחרת נשתמש בה.

התפשטות הגשמיות היא כמו יסורי יציאת הנשמה מהגוף במיתה, רק שכאן לא רוצה שהאדם ימות – "'וחי בהם' ולא שימות בהם" – אלא רק "רצוא ושוב". כמו שמסבירים תמיד, ה"רצוא" צריך להיות אמתי, בלי לחשוב על ה"שוב", והכוונה שאתה מתפשט לגמרי מהגוף ויש בכך יסורים.

בחב"ד יש מאמרים, במיוחד של אדמו"ר האמצעי, שעליות העולם הזה הן עם קושי, חיכוך, מה שבעל פרי הארץ קורא יסורים. החידוש שלעתיד לבוא כל העליות תהיינה בלי שום קושי, בדרך ממילא ובכיף. גם בעולם הזה יש בחינה של "מיתת נשיקה", אבל "התורה על הרוב תדבר" ולרוב יש יסורים, קושי, בהתפשטות הגשמיות. כל התפשטות הגשמיות היא כמו עליות הנשמה, שהמשיח אמר לבעש"ט "שיוכלו לעשות עליות כמוך". בעלית הנשמה הבעש"ט לא ידע אם הוא מת או חי, כי לגמרי עזב את הגוף, עד שאמרו לו שרוצים שעדיין תחיה – אתה עושה לנו טוב שאתה מייחד יחודים למטה.]

כידוע מהחוקרים [מענין שמביא מהחוקרים, מזכיר את הרמב"ם, ראש החוקרים של הקדושה. אומר שגדולי החוקרים גם הגיעו בחקירתם להתפשטות הגשמיות. כל החקירה היא "הגברת הצורה על החומר", שתכליתה היא התפשטות הצורה מהחומר.] שכל יסורי הגוף מכח הלב [הלב מרגיש. ברגע שהחיות עוזבת את הגוף הלב מרגיש ומקבל יסורים. הלב הוא מקור המדות בכללות.] וכל דבר יסורים הם פירוד הדביקות [שני דברים היו דבקים ביחד וכעת עושים קרע ביניהם – קריעה היא יסורים.] וכן דרך וענין כל החולשות ר"ל

ז' דינים

כידוע מענין פירוד הנשמה מן הגוף [כל חולי הוא קצת פירוד הנשמה מהגוף וכו'.] שהיא מן הז' דינים כידוע (זח"ב קצט ע"ב),

מוזכרים שם בזהר שבעה דינים שעוברים על האדם כאשר נפטר מהעולם. הראשון הוא מה שכותב כאן, עצם פירוד הנשמה מהגוף. הוא מביא מכאן ראיה שהפירוד הוא דין ויסורים, לא פשוט. הדין השני שמכריזים לפניו את כל מעשיו והוא מתייסר מכך. הדין השלישי הוא הכניסה לקבר. הדין הרביעי השהות בקבר, "דינא דקברא", שכולל לכאורה את רקבון הגוף. הדין החמישי הוא התולעת שיש שם. הדין הששי הוא דינא דגיהנם. הדין השביעי הוא שוטטות הנשמה בעולם – כף הקלע – עד שמוצאת מנוחה. בדרך כלל כתוב שכף הקלע לפני גיהנם, אבל כאן גיהנם לפני כף הקלע.

מה אפשר 'להרויח' מזה? רק אם נשקיע באיזה עסק, נעשה הקבלה[ד]... שבעת הדינים הם מן הסתם לפי הסדר:

"הכל הולך אחר הפתיחה", הדין הראשון, עליו הוא מדבר. הדין הראשון הוא הדין של החסד, יש בו משהו של חסד, עושים חסד עם הנשמה כאשר מוציאים אותה מבית הסהר שלה, הגוף. לכן גם לפי ההסבר כאן, אם אדם זוכה להתפשטות הגשמיות זו מדרגה גדולה, משהו טוב מאד. זהו כל הפרדוקס של התורה כאן, שמחד התפשטות הגשמיות היא הכי טוב ומצד שני הכי רע, איזה דין. שוב, הדין הראשון הוא של החסד.

הדין השני, ש"עובדוהי קמו קמיה ומכרזי עליה", הוא כמו היכל הזכות שמכריזים את זכויות האדם. הוא לא אומר דווקא המעשים הרעים שלו, אם מדובר בצדיק אלה המעשים הטובים שלו. (מדובר לפני הקבורה, אלה ההספדים...) כנראה שאיזה הספד שלא יהיה הוא דין קשה – או שמתבייש, או שמתכווץ.

הכניסה לקבר היא כמו כניסה לגוף, "תפארת גופא". "דינא דקברא" ו"דינא דתולעתא" הולכים יחד, נצח והוד. אחר כך גיהנם הוא כנגד פגם הברית, ספירת היסוד. גיהנם הפוך אותיות מנהיג (הצדיק יסוד עולם), כידוע. הסוף, כף הקלע, הוא המלכות – שכלל לא יודע איפה הוא נמצא בעולם, נדמה לו שהוא עדיין בעולם הזה, ממש כמו המלכות-הממלשה היום. עד כאן דרוש של שבעת הדינים.

התפשטות הגשמיות – הסתלקות זמנית

אם אמנם בנידון דידן אין הפירוד לעולם [לא רוצה כאן שאנשים ימותו.] מפני שנשאר הרשימה [כשהבעש"ט עשה עלית נשמה נשארה רשימה בגוף. גם כשאדם מת יש "הבלא דגרמי", איזה רשימו שנשאר בגוף, אבל כאן מדבר על רשימו יותר ממשי, שמושך חזרה את מה שהסתלק. גם הרשימו של הבלא דגרמי מושך את הנשמה לחזור לגוף בתחית המתים.] כידוע מדרך הרוחניות והסתלקותם.

אעפ"כ מובן גודל היסורים עד שהגוף נשאר מעמד בלי שום חיות כידוע מהנביאים וכתובים מדניאל (ח, כז) ונחליתי שהיו חולים ממש בביטול כל ההרגשות [התפשטות הגשמיות לא היתה כיפית להם. אחר כך, אחרי שהוא גמר עם התפשטות הגשמיות, יתכן שלמעלה בעולמות העליונים הוא מתענג בכל התענוגים שהוא רואה שם, אבל לא פשוט להגיע לשם – זהו הטיפוס המאומץ שיש בעולם הזה.].

שלש מדרגות של יסורי תורה

[כל זה היה הקדמה לפסוק ממנו לומדים חז"ל שהתורה נקנית ביסורים:] והנה הוציאו רז"ל מן הכתוב (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו [פסוק שגם נדרש בתניא פכ"ו על כך שמקור היסורים הוא מהנסתרות לה' אלקינו.], ואפשר לפרש בכמה ענינים [כלומר, בכמה אופנים.]

אחד ידוע הוא כי י"ה הוא חצי השם וכל הפגמים של אדם הוא בהפריד אותיות ה' כידוע ענינו מהו (זוח"ג רכה ע"א) [י-ה אומר שאדם פגם, הפריד מה-וה – כמו שכתוב שעמלק מולק ומפריד בין המוחין (י-ה) למדות (ו-ה), ודרשו "'כי יד על כס יה'... אין השם שלם... עד שימחה זרעו של עמלק" – ולכן מגיעים לו יסורים. מצד שני, "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה". מתי? כאשר מתוך זה "ומתורתך תלמדנו", שעל ידי כך זוכה לדעת תורה. עדיין דורש ביאור.]

והנה יש אנשים עבי הגופים [גראבע מענטשן. גראבקייט הוא מושג חב"די – כנראה גם המושג וגם המציאות שלו... – וכאן יש שימוש טרום-חב"די שלו.] שאינם מתיסרים כ"א בהכאה וביטוש על דרך (משלי יז, י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה [הוא מסביר כאן שהכסיל הוא א גראבע מענטש. בחב"ד כסיל הוא מי שמחפש חויות, "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", ומתברר שהיינו הך. אצלו לא ברור אפילו שמאה מלקות יועילו, אבל אין דרך אחרת.],

כי המבין מתייסר בדברים כמאמר [עוד פסוק במשלי.] (שם כט, יט) בדברים לא יוסר עבד שהוא עב [יתכן שדורש ש-עבד מתחיל עב, שגדר עבד הוא גראבקייט. עבד לא יווסר בדברים, ו"מכלל לאו אתה שומע הן":] משא"כ בן חורין [בן לעומת עבד, מבין לעומת עב.] שהוא בעל תורה [העושה אותו בן חורין, ההיפך מעבד.] הנקרא חרות על הלוחות ודרשו רז"ל (אבות ו, ג) חירות כידוע שהוא עלמא דחירות [אמא בקבלה, אבל כפי שהיא מתייחדת עם אבא.], שהוא המבין וחכם [מתחיל ממבין, והוא גם חכם, "תרין ריעין". גם הפסוק שהביא קודם היה על מבין, "תחת גערה במבין".] כידוע שהם [החכמה והבינה.] אלפים שנה שהוא למעלה מן המדות, יוסר בדברים שהן אותיות כשמתמשכין אל שרשם שהיא התורה [לא שמישהו נותן לו מוסר, אלא כשהוא אומר אותיות תורה הוא מתייסר, עוזב את הגוף.].

והנה דרשו רז"ל (ברכות ה ע"א) בתיבות ומתורתך תלמדנו בק"ו [שהוא משתחרר.] משן ועין שאדם יוצא בהם לחירות יסורין שממרקין כל גופו של אדם, והמירוק הוא הזדככות החומר וביטול הרע לגמרי שהיה מעורב טוב ברע בכל המדות [חידוש, שתוך כדי שהנשמה מסתלקת הגוף מזדכך. זה מסביר למה בעולם הזה צריך יסורים ובעולם הבא לא – היסורים לא עבור הנשמה אלא עבור הגוף. היות שעל ידי היסורים והפירוד הוא הצליח לזכך במשהו את חומרו ולהפריד את הרע מהטוב.] ולא ישוב עוד כשהיה [רוצים שיחיה, לא שימות, אבל יחזור למציאות יותר מזוככת.] כמו שן ועין שאינן חוזרות, ובזה מתורץ קושית העולם [על אותו מאמר חז"ל.] על היסורים שהגוף חוזר לאיתנו [והרי על מה שחוזר לאיתנו, כמו שן חלב של תינוק, לא משתחררים. התירוץ הוא שאכן הוא לא חוזר למה שהיה קודם, כי הפירוד באמת פעל זיכוך החומר.].

והנה אדם שהוא מבין מתיסר בדברים בהשיגו פירוד אותיות ה' על ידו ח"ו [אמר שאפשר לפרש בכמה אופנים, ולכאורה כאן שני הסברים, קצת 'מסתבך'. יש אחד שצריך לתת לו מכות, כסיל שלא יווסר בדברים, הוא גראב. יש מלה שמפוקפקת אצלנו, מצפון, וכאן מדובר באחד שמתייסר בדברים ביסורי המצפון שלו כשמבין מה שעשה. כעת מיד עובר לפירוש העיקרי שרוצה, שהכל למעליותא:] וזהו אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה פירוש החכמה ובינה שלו שהם י"ה וזהו מתורתך תלמדנו שהן הן גופי תורה [יתכן שבאמת הרושם החסיר כאן משהו. כאן מסביר שה-יה גופא הם גופי תורה, שרש כל האותיות. אשרי אחד שהגיע לשרש של התורה על ידי היסורים של אמירת אותיות התורה בדבקות אלקית.

כמו שאמרנו קודם, יש משהו בהתפשטות הגשמיות שאתה מרויח וגם מפסיד. מזכיר את הסיפור של רבי אהרן הגדול מקרלין שהיה בהתפשטות הגשמיות שלשה ימים, ואז אמר שהוא הרשע הכי גדול בעולם – התפשטות הגשמיות שלו נחשבת לו י-ה, יסורי מצפון על שעזב את הגוף ולא הניח תפילין במשך שלשה ימים. כך אפשר להסביר גם את רבי מענדלי בחתונת רבי מרדכי מטשרונביל עם הבת של רבי אהרן, לפני שבא לארץ, שדווקא מיסורי המצפון של רבי אהרן הגדול מעזיבת הנשמה את הגוף הוא זכה ללבושים מאירים שיש רק לחד או תרי בדרא[ה]. אפשר לומר שלא רק בהתפשטות הגשמיות יש גם איזה פגם של הפרדת הנשמה (יה) מהגוף (וה), אלא בכל אתכפיא יש ממד של "מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא" – כפי שהרבי אוהב להביא – של פירוד הנשמה מהגוף (ולכן עיקר עבודת החסידות, דרך מורנו הבעל שם טוב, הוא "קדש עצמך במותר לך", תוך כדי ההנאה מהמותר לך).

יש כאן שלש מדרגות: יש מי שיש לו יסורי גוף ממש, ח"ו, שלא רוצים – לא רוצים להיות עב – וגם בהם "אשר תלמדנו יה", מתעדן ומתחיל ללמוד משהו. יש מי שמתייסר יסורי מצפון על מה שעשה, וגם זוכה ללמוד. אבל העיקר המדרגה השלישית שהיינו הך, שה"מתורתך תלמדנו" הוא עצמו היסורים, שהאותיות נמשכות מלמטה למעלה, לשרש שלהן, ועושות לו התפשטות הגשמיות.].

המן – רוחניות שמגשמת?!

עד כאן היתה התורה, וכעת מגיע לארץ ישראל, שיותר עיקר כאן כי יותר שייך לכל אחד שנמצא כאן בפשטות. אמרנו שזו תורה חב"דית, איך לזכות לחב"ד, אבל התפשטות הגשמיות היא כמו הבעש"ט, עלית נשמה. בחלק הראשון יכולתי לחשוב שמדבר רק לצדיקים. כעת, במיוחד בסוף – עיקר תכלית התורה כאן, הפקרות ומסירות נפש – נראה ששייך לכל אחד ואחד כבעל תשובה. כל אחד צריך להיות בעל תשובה אמתי שמואס בחיים.

ועל דרך זה הוא מתנת ארץ ישראל על ידי יסורים, אבל צריך מעט ביאור [גם יסורי ארץ ישראל הם כדי להגיע למעלה מהמדות, למעלה מהעולם. מסביר גם את הסיפור שהויטבסקער אמר לחסידיו שאם היתה להן עוד טפת התאפקות כח לסבול את הרעב, לחכות שיגיע השליח בלי להתאונן – חטא המתאוננים – היינו זוכים גם לעצמאות כלכלית וגם למדת ארץ ישראל באמת, שהיא כמו עולם הבא.]

הנה ידוע מענין המן [ר"ת הפקרות-מסירות-נפש. הדוגמה העיקרי בתנ"ך למי שיש לו גם הפקרות וגם מסירות נפש היא מרדכי, ש"לא יכרע ולא ישתחוה" להמן. הכל מתחיל מהפקרות, שמוכן להפקיר את כל עם ישראל, "עם מרדכי" – חושבים שהפקרות רק עליך, אבל כאן מפקיר את כולם – ויש לו מסירות נפש. הפקרות מסירות נפש ר"ת המן, גם המן הרשע וגם המן שיורד מן השמים בזכות משה רבינו.] שהוא לחם מן השמים שהוא במדרגה למעלה מן הארץ כידוע שהוא רוחני ולכאורה קשה האיך אפשר למעול מעל בה' להתאוות תאוה [לכאורה בגלל שאכלו את המן התאוו תאוה לבשר. איך יתכן שמהמן, הרוחני, הגיעו למדרגה כזו נמוכה?!] ובהיות מזון רוחני כזה שהוא מופשט מהרע [איך התאוו לרע? בהמשך יאמר שהתפשטות הגשמיות היא שלא נשאר אפילו גרגר חרדל גשמיות, הכל רוחני, וכאן הגיעו לתכלית הגשמיות.]

אבל הענין הוא ידוע מאמר הזוהר (ח"ג קנב ע"א) אפילו מלאך כשרוצה להתראות בזה העולם צריך להתלבש במלבושי עולם הזה [קשור לנפילים המוזכרים בפרשת השבוע, המלאכים שנפלו מן השמים. אפילו סתם מלאך, לא מהנפילים, כדי להתגלות בעולם הזה – כמו המלאך של מנוח ואשתו – צריך להתלבש במלבושי עולם הזה, לכן לא תמיד יודעים שהוא מלאך.], וכן דרך כל הרוחנים הפשוטים שמשתנין בירידתן על אופן ודרך הכלי שמתלבשים בו כידוע ממשל המים שמשתנין להיות כצורת הכלי אם עגולה או מרובעת [בספר הפרד"ס מדברים על המים הפשוטים שמקבלים את גון הכלי וכאן מדבר על צורת הכלי. קבלת צורת הכלי היא גמישות המים. המים עצמם נעשים באמת עגולים, הם באמת מקבלים את צורת הכלי אם הוא עגול או מרובע. במשל הגוון המים בפנים נשארו בלי גון, רק שדרך הכלי אני רואה את הגון שלו במים, כאילו המים אדומים – אף שאינם אדומים באמת. כאן אומר שבאמת מקבלים את צורת הכלי שמתלבשים בו.],

ולכן אפילו הרוחני היותר פשוט ברדתו וכניסתו באדם משתנה אל מה שהוא אדם [באמת נעשה כמוהו.] אם טוב ואם רע ומתגשם והמן היה מתגשם, הכל לפי מה שהוא אדם, והנה באדם בליעל היה הרוחניות פועל הרע ביותר [דווקא הכי רוחני עושה יותר רע. הדבר מסביר את המצב שלנו היום בארץ ישראל, למה יהודי פשוט, בעיקר מעדות המזרח, שבחוץ לארץ היה קשור לאידישקייט וכאשר הגיע לארץ נעשה יותר גראב מאשר בחו"ל – כל מה שיש לנו עכשיו, כל התרבות כאן וכו'. לכן הבבא סאלי כשעלה לארץ לא רצה להשאר כאן, ולכן גם יש תופעה שיש יהודים שיותר קל להחזיר בתשובה בחו"ל – לכן שולחים את החבר'ה לשליחות בהודו. הכל בגלל מה שכותב כאן, בתורה הזו מנבא את הציונות וכו'. כשיש בחינה של גשם, כמה שיש יותר רוחניות עושה יותר רע, יותר גשמיות.] מפני שהרבה חיות רוחני ודק בקליפה והאדם בליעל מתגשם ביותר ומתגשם יותר ויותר.

ארץ הבחירה

והנה כוונת השי"ת היתה בנתינת ארץ ישראל לישראל הוא לזונם ממזון א"י שהוא במעלת המן [ארץ ישראל למעלה מהעולם והמן שלמעלה מהעולם הוא מזון ארץ ישראל.] שהוא למטר השמים תשתה מים (דברים יא, יא) [גם לחם מן השמים. יתכן רומז ש"מים" בגימטריא מן, הכל כאן בחינת מן.] שהוא הקב"ה בעצמו ולא ע"י שום שר וכמבואר בספר חסד לאברהם (מעין שלישי נהר כא) [המגיד אמר לאדמו"ר הזקן ללמוד חסד לאברהם – לרבי אברהם אזולאי, סב החיד"א – ולא מצאנו אף פעם שהוא מצטט אותו. יתכן שאמר גם לחברו, רבי מענדלי, ללמוד אותו. יתכן שהחשק לבוא לארץ גם בגללו, כי מדבר המון בשבח הארץ. הוא אומר שמעלת הארץ שכאן רק ה' זן, לא על ידי שום שר, משהו חשוב מאד. בכלל בארץ ישראל על כל אחד להרגיש את עצמו "נשיא", מי שאין עליו אלא ה' לבדו.] אשר לכן נפסק המן באכלם מעבור הארץ מפני שלא היה מצטרך להם כי ענין אחד הוא [הפסקת המן לא כי ירדו במדרגתם, אלא שכאשר אוכלים מפרי הארץ – וגם ספרנו "פרי הארץ" – כבר לא צריכים מן.].

והנה כבר הקדמנו שהכל לפי מה שהוא אדם וחלילה אפשר להתגשם יותר כנזכר, כי הכל תלוי בהכנה והזמנה מילתא היא לשם מה שהוא אוכל אם להתמרק מתמרק ביותר [כעת חידוש גדול, משיאי התורה כאן, שאכילה לשם שמים היא אכילה כדי להתמרק. (הוא הופך להיות מרק, צריך לאכול הרבה מרק בארץ ישראל...). המירוק הוא יסורים – אוכל כדי להתייסר? יש אנשים שקשה להם לאכול, מתייסרים לאכול. קצת יותר עדין כמו רבי אהרן הגדול מקרלין, שאוכל כדי לברך. יש מי שאוכל כדי ללמוד. יש מי שאוכל ותוך כדי האוכל מקיים את הפסוק "וידעת... כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם", ואז הוא עושה הבדלה ופירוד בין הרוחניות לגשמיות, מעין התפשטות הגשמיות. אמרנו שכל מירוק הוא פירוד. כשאוכל עם "בכל דרכיך דעהו", שיודע שהלחם הוא הקליפה ולא ממנו באה החיות, הוא אוכל כדי להתמרק ומתמרק תוך כדי האכילה. זה הפשט כאן, עיקר האכילה לשם שמים.] ע"י הרוחני היותר דק ואם להתגשם [עם תאוה.] מתגשם ביותר. וכמאמר (נזיר כג ע"א) שנים שאכלו פסחיהם [אחד לשם מצוה ואחד לשם אכילה גסה.] שארז"ל עליהם נאמר (הושע יד, י) צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם [לפי זה התמרקות היא אכילת הפסח לשם מצוה בלבד, ולא לשם אכילה גסה. פסח הוא פה-סח, שייך ל"קבען בפה" שהזכיר בתחלה. אכילת הפסח לשם שמים היא משיכת האותיות שאתה מוציא מהפה, ובכך גופא יש הפרדת הנשמה מהגוף, יסורים.]. והנה אם כוונת האדם להתמרק כל מגמתו והסתכלותו הוא על כל החיות הרוחני שבתוכו משא"כ אם כוונתו לתאוותו כל מגמתו והסתכלותו על הטעם וגשמיות התאוה שממנו [הכל כדי לחזור להתחלה ולהסביר את "אם תרצה שלח":]

לכן אמר השי"ת חייך אני נותן להם מקום לטעות בוודאי [למה משה לוקח את הסיכון לטעות? הוא לא כל כך מסביר. אומר:] שהרי הבחירה נתנה וכל הרוצה לטמא פותחין לו (שבת קד ע"א) [ארץ ישראל היא הארץ הנבחרת, אנו העם הנבחר, ירושלים העיר הנבחרת והמקדש הוא בית הבחירה. ה' בוחר בכל אלה, ואנו מסבירים – במיוחד לגבי בית הבחירה – שה' עושה זאת כדי לתת לנו חופש, בחירה חפשית, להיות "עם חפשי בארצנו". אם אתה רוצה להיות חפשי של משיח (אותו עבד עברי בגימטריא משיח שבשנה השביעית יוצא לחפשי חנם) אתה יכול ואם אתה רוצה להיות חפשי בלי מצוות אתה גם יכול, כל הענין של ארץ ישראל הוא בחירה חפשית. לכן גם משה צריך לבחור. כל השליחות לארץ ישראל היא לחזק את הבחירה, החל מבחירת משה – אתה רוצה או לא רוצה? לדעתך או לא לדעתך? דע שזו מהות ארץ ישראל, הבחירה, כי כל כך רוחני ולכן או שיעלה ויקדם אותך או שיוריד אותך, או שיתקיים "צדיקים ילכו בה", "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ", או ההיפך, "ופושעים יכשלו בה". לכן ארץ ישראל היא ארץ ההימורים בעצם. לכן מנעולה של ארץ ישראל היא יריחו, עיר ההימורים, "עיר התמרים". זו אחת הנקודות החזקות כאן.].

הזוכה לארץ – רק "המצפה לראותה" (בעל תשובה)

ובדרך זה אפשר לפרש פירוש ארז"ל (כתובות עה ע"א) על פסוק (תהלים פז, ה) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה [בחסידות מסבירים הרבה פעמים שלעתיד לבוא כולם, הן "איש מזריע תחלה" והן "אשה מזרעת תחלה", יהיו "איש". כאן מסביר על צדיק ובעל תשובה. הולך יחד, כי בעל תשובה ר"ת בת, כמבואר אצלנו. מי שנולד בה הוא צדיק ו"המצפה לראותה" הוא בעל תשובה, לא נולד שם אבל מצפה להגיע. רבי מנחם מענדל מויטבסק בעצמו עלה לארץ, אך גם בארץ צריכים להשאר "המצפה לראותה". שייך ל"כן בקדש חזיתיך" ששרנו קודם, "הלואי שאזכה להשתוקק אליך בקדש כמו כשהייתי בארץ ציה ועיף בלי מים", כביאור הבעש"ט.],

שהוא ארז"ל (ברכות לד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד [המצפה לראותה יותר ממי שנולד בה.], כמבואר בהרמב"ם ז"ל שחרטת בעל תשובה צריך להיות על כל פנים באופן זה שמתחרט על היותו בעולם כלל ומחליט באמתות הלב כי טוב יותר שלא יהיה בעולם מלעשות רע [כאן אין מ"מ לרמב"ם, ובלי שהיה אומר שזהו רמב"ם הייתי יכול לחשוב שזה אדמו"ר האמצעי. אמנם מדבר כאן על משהו קשה, אבל כבר שוה לכל נפש – לא בעל מדרגה שעושה עליות נשמה. רבי מענדלי עלה לארץ ישראל, רוצה לזכות למתנת ארץ ישראל. עליות נשמה הן בשביל לזכות לתורה בחו"ל, אבל כאן הדרך לזכות לארץ ישראל – "לאתבא צדיקיא בתיובתא".], והוא מסירת נפש הגמור שהיא למעלה מהמדות [שוב אומר בפירוש שלמעלה מהמדות, וכך קונה את ארץ ישראל.

החידוש שגם הצדיק הנולד בה, אם לא יצפה לראותה במסירות נפש, לא יזכה לארץ ישראל – אף על פי שהוא עצמו ציון. חידוש שהוא לכאורה היפך הפשט:]. וזהו ולציון שהם הצדיקים המצויינים כידוע כל אחד ואחד באותיות [כל אחד במדרגה שלו, כנראה זו הכוונה.] שנאמר (קהלת ה, ז) גבוה וכו' יאמר איש ואיש, שהוא אחד צדיק גמור ואחד בעל תשובה שהוא פירוש אחד המצפה לראותה ואחד הנולד בה [אפשר לחשוב שהם שוים, והצדיק אפילו קודם לבעל תשובה. כאן הופך את הסדר, מקדים "המצפה לראותה" ל"נולד בה". למה? כי רוצה לומר שאם הצדיק לא יהיה בעל תשובה לא יזכה לארץ ישראל:], שאפילו צדיק גמור אינו יכול להעלות [למעלה מהמדות, כדי לזכות למתנות – כאן מתנת ארץ ישראל.] כ"א על ידי הפקרות ומסירות נפש ובוודאי ממרקין כל גופו [הסוף שהכל על ידי עבודת התשובה.],

והכל אחד תורה וא"י וחיי עוה"ב [כאן אומר חיי עוה"ב, ולא רק עוה"ב. לפני כמה שיעורים עשינו גימטריא על ארץ ישראל חיי עולם הבא תורה ר"ת אחת, "אחת שאלתי מאת הוי'", כמבואר בכתבי האריז"ל.] שאי אפשר להיות שום נקודה גשמיות כגרגיר חרדל [צריך להתפשט מאה אחוז מגשמיות.] כי שלשתן למעלה מן המדות הם [וכל נקודה גשמית, אפילו חלקיק של פיזיקה קוונטית, הכל מהמדות. אין תקוה בפיזיקה הקוונטית להגיע לכך... צריך התפשטות המדות.].