חיפוש בתוכן האתר

פרצוף משה רבינו - שיעור חדש אדר באנגלית - מוצאי ז' אדר ע"ז – ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי ז' אדר ע"ז – ירושלים

פרצוף משה רבינו

שיעור חדש אדר באנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פרצוף התכונות של משה

נוכחות נשמת משה בכל ימות עולם

היום הוא יום מאד מיוחד, ז' אדר, שהוא היארצייט וגם יום ההולדת של משה רבינו. לכן נקדיש את דברינו הערב למשה רבינו. כמו שעשינו בעבר, בהתייחסות לעוד דמויות גדולות בתורה, כך ננסה לצייר ציור של משה רבינו לפי המבנה הקלאסי בקבלה של 10 או 11 ספירות. אחר כך נפתח את ספרי האריז"ל, גדול המקובלים, ונראה איך הוא מתחקה אחרי ההיסטוריה והכרונולוגיה של השתלשלות נשמת משה רבינו בכל הזמנים, כל הדורות של ההיסטוריה. רואים שהוא נמצא בכל זמן, מבריאת העולם, עוד לפני שמשה רבינו נולד בחומש שמות בתורה, הופיע כגואל ביציאת מצרים ונותן התורה. הנשמה שלו היא הנשמה הכי נוכחת, מתחלת הבריאה עד ביאת המשיח, כאשר משה רבינו עצמו הוא המשיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

האריז"ל אומר שהנשמה של משה נולדת-מחדש בעולם כל חמשים שנה. חמשים שנה הם יובל. משה רבינו הוא סוד היובל, שנקרא 'עולם' שלם בתורה, וכל חמשים שנה הוא חוזר ומופיע בתוך הדור. לא תמיד אנחנו מסוגלים לזהות ולהצביע מיהו בדיוק, אבל האריז"ל אומר שהוא לא רק אישיות מסוימת בדור אלא הוא הרוח של כל הדור, הוא שקול כנגד כל הדור כולו ועד שהוא בעצמו זהה לגמרי עם הדור (עד שעל חזרת משה עצמו – בסוד "מה שהיה הוא [שיהיה]" – נאמר "דור הֹלך ודור בא", וכן עליו נדרש הפסוק "כימי צאתך [משה] מארץ מצרים אראנו [לדור שהוא-הוא משה] נפלאות"). כך, בדור של משה בתורה כל נשמות הדור הן ניצוצות מנשמת משה. כל הדור נקרא "דור דעה". משה רבינו הוא הדעת של עם ישראל וכל הדור נקרא דור דעה (אפילו אותו ערב-רב שהוציא משה – באופן בעייתי באותו דור, כפי שעוד יתבאר לקמן – שייך לסוד הדעת). דעת היא הכח לדעת את ה' ולהתקשר אליו, כמו שכתוב בתניא, ולכל יהודי יש את הכח לדעת את ה' ולהתקשר אליו, להרגיש את נוכחות ה'. הרגשת נוכחות ה' בחייך היא ניצוץ משה רבינו שבך. לכן משה חייב להיות נוכח בכל הזמנים, כדי שנוכל לדעת את בוראנו ולעבוד אותו.

כתר: שרש משה באין – "מחציו ומעלה 'אלהים'"

פרשת תצוה – חזרת משה ל"אין"

פרשת השבוע שהתחלנו היום היא פרשת תצוה. היא הפרשה היחידה בחמשה חומשי תורה, מאז הופעת משה בפרשת שמות עד סוף התורה, ששמו של משה רבינו לא מופיע בה בפירוש. הסבה היא מאד מיוחדת, שבקריאה הזו משה עולה למעלה, לשרשו העליון, שהוא מדרגה שנקראת 'אין'. האין הוא השרש והמזל של כל נשמות ישראל – "אַין מזל [שרש הנשמה] לישראל". בקריאת התורה של השבוע התורה מלמדת אותנו שמשה עולה לאותו שרש עליון של 'אין' ולכן השם שלו לא מופיע, הוא 'אין'.

"איש האלהים"

החזרה הזו לשרש של האין היא גם חזרה לשרש הנשמה שלו בתוך אלקים. שם אלקים, בו ה' ברא את העולם ובורא אותו כל רגע מחדש, הוא הכתר של נשמת משה. הכתר הוא העל-מודע, זו הסבה ששמו של משה לא מופיע באופן מפורש-מודע בפרשת תצוה – הופעה מפורשת היא הופעה מודעת. משה נקרא "איש האלהים". יש עוד גדולים אחרי משה שגם נקראים בתנ"ך "איש האלהים", אבל משה רבינו הוא הראשון והבכיר שבהם. אחר כך עוד נקראים "איש האלהים" כי משה רבינו משתקף בהם, הוא מופיע ומדבר דרכם.

"איש האלהים" בגימטריא עולה בדיוק בן עמרם, כינוי רגיל בו נקרא משה רבינו, בנו של אביו. לא כל הצדיקים נקראים על שם אביהם דווקא, בן של אביהם. בכל התנ"ך יש שתי נשמות גדולות שנקראות כך – משה רבינו, שנקרא בן עמרם, והמלך דוד, שנקרא בן ישי. אלה שתי נשמות שנקראות בני-אביהן והן מרכיבות את המשיח. קודם אמרנו שמשה רבינו עצמו חוזר בתור המשיח, אבל הרי הגוף של המשיח – המציאות החיצוניות שלו – הוא ביולוגית מזרע דוד. הנשמה של המשיח, ההוראות והדיבורים שלו, היא חזרה של משה רבינו. המעשים שלו, הפעולות שלו בעולם, באים מדוד המלך, מהכח של דוד המלך. אלה שתי הנשמות שנקראות על שם אביהן, בן עמרם ובן ישי. שוב, בן עמרם שוה בדיוק "איש האלהים".

"מחציו ומעלה 'אלהים'"

איך חז"ל מפרשים את הביטוי "איש האלהים"? בצורה מדהימה. הם אומרים שיש לו שני חצאים – "מחציו ומעלה 'אלהים' ומחציו ומטה 'איש'". חז"ל גם אומרים שכאשר כתוב סתם "איש" בתנ"ך – בלי לפרט במי מדובר – הרבה פעמים הכוונה למשה רבינו. בכל אחד יש נקודה של 'איש' בתוכו. יש כמה שמות לאדם – אדם, איש, גבר ואנוש, ארבע דרגות של אדם. כשאומרים 'איש' – 'איש' בעברית מורה על בגרות, על התפתחות מלאה – מתכוונים למשה רבינו (כתוב "תורה צוה לנו משה" ותורה עולה בגימטריא בגרות). האנושיות של משה היא מחציו ומטה והאלקיות-היחסית שלו היא מחציו ומעלה.

כשאומרים שמשה עולה לשרשו ב'אין' הוא עולה לשיא של ה"מחציו ומעלה 'אלהים'". אמרנו קודם ש"אַין" הוא שרש הנשמה באלקים. כל נשמה היא "חלק אלוק ממעל ממש", ושם אין לה שם פרטי כי היא כביכול אלקים. זה הכתר שלו.

יסוד: "בעלה דמטרוניתא"

"מחציו ומטה 'איש'"

ה"איש" שלו – המדרגה של האנושיות, שהוא איש מחציו ומטה – שייך לספירת היסוד. כתוב "וצדיק יסוד עולם", הוא היסוד של הדור, של העולם. זו הספירה התשיעית מהכתר (כאשר לא מונים את הדעת, או העשירית כאשר מונים את הדעת) – לכך קוראים איש. איש בלשון הקדש פירושו גם בעל. כשמדברים על איש ועל אשה, בעל ואשה, הבעל לא נקרא אדם – בבריאה הכינוי אדם הוא לאדם ולחוה יחד, כאישיות אחת – אלא איש. בצורה מופלאה, הזהר מפרש את הביטוי "איש האלהים" כ"בעלא דמטרוניתא", האיש של השכינה. השכינה היא ההופעה של ה' בצורה אימננטית בבריאה. אור ה' מופיע באופן סובב (טרנסצנדנטלי) ובאופן ממלא (אימננטי), הופעת ה' כממלא כל עלמין נקראת שכינה, זו ההופעה הנשית של ה', ומשה רבינו הוא הבעל שלה. הוא מכניס תוכן רוחני לתוך השכינה, כביכול, מאיר כמו פנס את אור ה' למציאות חיינו בצורה אימננטית.

אם כן, "איש האלהים" – "מחציו ומעלה 'אלהים' ומחציו ומטה 'איש'" – הם הכתר והברית-היסוד שלו, "צדיק יסוד עולם". הסברנו כאן שתי ספירות בפרצוף של משה.

חזרת משה 120 יובלות בימות עולם

נחזור רגע למה שאמרנו בשם האריז"ל, שנשמתו של משה חוזרת לעולם כל חמשים שנה. אם הוא חוזר פעם בחמשים שנה, כמה פעמים הוא חוזר באלף שנה? עשרים פעמים. פרשת תצוה היא הפרשה העשרים בתורה. המלה עשרים שוה בגימטריא כתר, ולא רק שהמלה בגימטריא כתר אלא יש כמה רמזים על הקשר של המספר עשרים ושל הצורה והמשמעות של האות כ לספירת הכתר, ספירת העל-מודע.

אם משה רבינו חוזר כל אלף שנה 20 פעמים, כמה פעמים הוא חוזר בכל ששת אלפי שנות קיום העולם הזה? חז"ל מלמדים אותנו שמשך העולם הוא ששת אלפים שנה. כמה פעמים משה חוזר? 120 פעמים. זה רומז מיד למשה, כי אנחנו יודעים שמשה רבינו חי 120 שנה. אם כן, כל שנה של חיי משה בעולם היא שנת יובל – כל יובל הוא חידוש העולם – כי בכל שנות העולם משה רבינו חוזר 120 פעם, מאה ועשרים יובלות.

אמרנו שמשה רבינו היה אתנו עוד לפני חומש שמות ויציאת מצרים. איפה הוא רמוז קודם בתורה? בדור המבול בזמן נח – אחת ההופעות של משה רבינו, כמו שנסביר – כתוב "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה", ה' נתן עוד 120 שנה לעולם, רמז מאד ברור למשה רבינו, והמלה החד-פעמית בתנ"ך "בשגם" שוה בגימטריא משה. זו ההופעה של משה רבינו במבול, כאלף שנה לפני הלידה הגלויה של משה רבינו בהיסטוריה. שוב, משה רבינו חוזר 120 פעם, מתחלת ההיסטוריה עד סופה.

חכמה: "כי מן המים משיתהו"

נמשיך בספירות של משה רבינו: כשמשה רבינו נולד, לפני שניתן לו שם – לא מופיע שם של משה בפירוש עד שבת פרעה קוראת לו "משה". היא הצילה אותו מתוך היאור כאשר הוא היה בתוך תבה קטנה (כמו שנח היה בתבה). אחר כך היא קראה לו שם, היא קראה לו משה. יש בשם אולי איזה הקשר מצרי, כי היא נתנה לו את השם. היא הסבירה את ההגיון של נתינת השם משה – "כי מן המים משיתהו", הוצאתי אותו מהמים. מכך מובן שמשה הוא נשמת-מים.

אנחנו יודעים ש"אין מים אלא תורה", המים של הנשמה. בספירות זו ספירת החכמה, שהרי "אורייתא מחכמה נפקת", התורה היא החכמה האלקית של ה' שהוא נתן לנו. כשאומרים שמשה בא מן המים הכוונה שהוא בא מספירת החכמה, ערוץ האור והבריאה המודע הראשון (אחרי הכתר הלא-מודע). אם כן, הקשר של משה למים – שמהם הוא בא – הוא החכמה.

בינה: "משה זכה לבינה" ("וראית את אחורי" ו"והאיש משה ענו מאד")

"משה זכה לבינה"

משה בא מהחכמה, אבל כתוב "משה זכה לבינה", הספירה הבאה – הוא בא מהחכמה והולך אל הבינה. בקבלה חכמה ובינה הם אבא ואמא, הצד הימני והצד השמאלי של המח. משה בא מהחכמה והולך אל – וזוכה ומשיג את – הבינה.

"וראית את אחורי" – השגת הנהגת ה'

מה זה אומר בחיי משה בתורה? איפה קוראים שהוא "זכה לבינה"? משה בקש מה' לראות את פניו וה' אמר לו "וראית את אחורי ופני לא יראו". בקבלה כתוב שראית אחורי ה' היינו הבנה. הוא לא ראה את פני ה', את עצמות ה', זו מדרגת פנימיות החכמה (עליה נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק", מדרגה שתתגלה רק לעתיד לבוא), אלא ראה את אחורי ה', הנהגת ה' את העולם. ה' הראה לו את הדרך בה הוא מנהיג את העולם, מה הוא עושה ואיך הוא עושה. למה הוא עושה זאת? זו שאלה אחרת. כדי לדעת למה ה' עושה את מה שהוא עושה צריך לראות את פניו של ה', לדעת את עצמות ה'.

המדרגה הזו היא סוד השער החמשים של הבינה (עליו נאמר "פנימיות אמא פנימיות עתיק", מדרגה המתאחדת לגמרי עם פנימיות החכמה הנ"ל), לה זכה משה בשעת הסתלקותו מהעולם הזה. במתן תורה זכה משה רבינו לשער הנון, אך בחטא העגל – עליו נקרא בקריאת התורה בעוד שבוע –הוא נלקח ממנו, והוא זוכה לו שוב בשעת ההסתלקות[ב]. במשך חייו, ה' אמר לו – אחרי חטא העגל – אתה לא יכול לראות את פני אך תוכל לראות את אחורי, את הדרך בה אני מנהיג את העולם.

"והאיש משה ענו מאד"

יש עוד דבר שאנחנו יודעים ביחס למשה, שהוא השבח הכי גדול של נשמתו במדות – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". בקבלה ענוה היא גם ביטוי של ספירת הבינה. הוא מבין ששום דבר שהוא עושה בחייו אינו שלו. הכל מתנות שהוא קבל מלמעלה. הוא אפילו מבין, אומר לעצמו, שאם מישהו אחר היה מקבל את המתנות והכשרונות שהוא קבל יתכן שהיה משתמש בהם עוד יותר טוב ממני. הענוה של משה היא תכונת הבינה שלו. לכן, כשכתוב "משה זוכה לבינה" זה כולל את הענוה היחודית שלו, שאף אדם אחר לא הגיע אליה.

דעת: דעת ה' בכל נשמה

דעת ה' בדורו ובכל נשמה

אחרי שיש לנו חכמה ובינה, הספירה הבאה בקבלה היא דעת. כבר אמרנו שדורו של משה נקרא "דור דעה". הוא המנהיג של הדור והוא גם הנשמה הכללית של הדור, וכל הדור נקרא על שמו דור דעה. כמו שאמרנו קודם, דעת בקבלה – ובפרט כמו שמוסבר בספר התניא – היא הכח של התקשרות, ידיעת ה', ובכל נשמה הנוכחות של משה היא הכח לדעת את נוכחות ה', הוא הדעת של כל נשמות ישראל.

הלעומת-זה של "יֹדע דעת עליון" בקליפה

עוד דבר: לכל נשמה גדולה – עד ביאת המשיח, שאז הסטרא אחרא תתבטל – יש אנטי-נשמה ("לעֻמת זה"), כמו שבפיזיקה לכל חלקיק יש אנטי-חלקיק. בפיזיקה הרוחנית של הנשמות לכל נשמה יש אנטי-נשמה. האנטי-נשמות מופיעות בצורות שונות. אחת מהאנטי-נשמות הגדולות של משה היא נשמת בלעם. כמו שיש את משה רבינו בצד הקדושה, בדיוק כמותו יש את בלעם בטומאה. בלעם הוא הנביא שרצה לקלל את עם ישראל, ובסוף ה' הפך את הקללה שלו לברכה, הכריח אותו לברך במקום לקלל.

בלעם אמר על עצמו "יֹדע דעת עליון". מכאן מובן שהוא ה"לעֻמת זה" של נשמת משה רבינו. משה הוא הדעת של הקדושה, שהיא היכולת להתחבר במחי ובלבי לטוב, ובלעם הוא הלעֻמת-זה שלו, התקשרות מאד חזקה למה שאינו טוב, לא אמונה ודעת ה'. מכך שהלעומת-זה של משה הוא דעת אנו לומדים עד כמה הוא בעצמו דעת – יודעים על הטוב מהמנגד שלו ברע, מבינים על משה מבלעם.

חסד: "משה אוהב ישראל היה" ו"מוליך לימין משה"

"משה אוהב ישראל היה"

חז"ל אומרים על משה רבינו "משה אוהב ישראל היה", הוא היה אוהב ישראל הכי גדול. ה' אמר לו ללמד את עם ישראל כך וכך, ומשה לימד את היהודים ממד יותר עמוק של התורה, שהוא לא נצטוה ללמד את העם. על כך נאמר שהוא נהג בעם ישראל בטובת עין, הוא שיתף את כולנו במתנות שהוא קבל, ולכן חז"ל אומרים ש"אוהב ישראל היה".

עוד בענין זה: על משה כתוב "ויקרא" ב-א זעירא. דברי הימים פותח ב רבתי בפסוק "אדם שת אנוש", וכתוב שגם א זו שייכת למשה רבינו, בסוד אלף אורות להם זכה במתן תורה. אחרי שהסתלקו ממנו אלף האורות בעגל נשאר בו אחד מיני אלף, הרמוזה ב-א זעירא. לכל מה שהוא נחסר כשלקחו ממנו את האורות הוא זכה כאשר הופקדו אצלו כל הכתרים-העדיים שנלקחו מעם ישראל. אך בערב שבת נותנים חזרה למשה את כל אלף האורות שלו, ואז הוא מיד מחזיר בשמחה רבה את החלקים לכל עם ישראל – הוא מקבל תוספת נשמה וכל יהודי מקבל תוספת נשמה לקראת שבת. מכאן גם לומדים שיש לו עין טובה – שייך למדת החסד. הוא מיד מפרגן ומחזיר לכל אחד ואחד את העדיים שלו. על כך כתוב "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו" – "מתנת חלקו" היינו שמקבל חזרה את החלק שלו, ואז הוא "עבד נאמן" בכך שמחזיר לכולם את העדי שלהם, מה שבטבע הוא מזכה את הרבים. מה הופקד אצלו הוא מיד מחזיר כאשר מקבל את שלו. על זה רמזו חז"ל "משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו". כך גם כתוב שבכל ערב שבת הוא יורד להעלות פושעים – גם זהו חלק מאהבת ישראל שלו.

"מוליך לימין משה" – הנהגה נסית

על משה גם כתוב "מוליך לימין משה" – משה מוליך את עם ישראל עם יד ימין. יד ימין בקבלה היא החסד, הספירה הבאה אחרי דעת. אחרי הדעת באה האהבה שהיא פנימיות החסד. החסד, האהבה הגדולה, הוא ענף החכמה. החכמה היא התורה, ומשה רבינו נהג בתורה בחסד, טובת עין.

בארבעים השנה שמשה הנהיג אותנו הוא עשה זאת בימין. אחת המשמעויות של הנהגת ימין היא נס (ויש על זה רמז מובהק: ימין שוה בגימטריא נס). שמאל וימין בקבלה הם טבע ונס. הימין הוא על-טבעי. כפי שאנחנו קוראים בתורה, במשך כל ארבעים השנה משה הנהיג אותנו בנסים – המן ירד, ענני הכבוד הקיפו אותנו והיתה לנו באר מרים. שלשת האחים, שני האחים והאחות, המשיכו את הנסים לעם ישראל – המן ירד בזכות משה[ג], הבאר לוותה את עם ישראל בזכות מרים, האחות, והעננים שהקיפו אותנו והגנו עלינו היו בזכות אהרן (שעל כן, אומר האריז"ל, הם מכונים "המתנדבים בעם" – באר-עננים-מן, כפי סדר לידת האחים). כשמרים ואהרן הסתלקו כל המתנות חזרו בזכות משה. הנהגת משה היא בימין, בנסים, הוא יודע שכך ה' מנהיג את העולם והוא נותן את הכח להנהיג את הדור בחסד ואהבה, שאחד הביטויים שלהם הוא הנהגה על-טבעית.

גבורה: "ויך את המצרי" – הכאת הקליפה

משה היה גם נשמה של גבור ואמיץ. הפעולה הראשונה שהתורה מספרת שמשה עשה היא לנקום במצרי שהכה עובד יהודי – "ויך את המצרי". הפעולה הראשונה שהתורה מספרת עליה היא פעולה של גבורה.

כאשר משה ואהרן פעלו יחד להוציא אותנו ממצרים היתה ביניהם חלוקת תפקידים. התפקיד שנתן לאהרן היה לעורר בלבבות ישראל את אהבת ה' ואת הרצון לצאת ממצרים. אבל הפעולה של משה רבינו, שאהרן לא היה מסוגל לעשות, היתה להכות את פרעה  ואת מצרים. פעולת הגבורה כנגד הרע נתנה למשה, כי רק הוא מסוגל להלחם נגד הרע. פרעה הוא המחסום שלא מאפשר לעם ישראל לצאת ממצרים ומשה צריך להוריד אותו. הפעולה של אהרן היא פנימית יותר, התעוררות בלב של עם ישראל. מאד ברור שפעולת משה ביציאת מצרים היא הגבורה של משה רבינו.

תפארת: הרחמים שבין משה למרים (כנסת ישראל)

"ותתצב אחותו מרחוק" – יחס המלכות והתפארת

הספירה הבאה היא תפארת שהכח הפנימי שלה הוא רחמים. כדי להסביר זאת עלינו להסביר סוד שהאריז"ל מלמד אותנו. כאשר משה היה תינוק קטן בתבה מרים אחותו, שהיתה בת שבע – היא היתה מאד בוגרת לגילה – פקחה עין לראות מה יעשה איתו. הפסוק אומר "ותתצב אחותו מרחוק", לראות ולהשגיח מה קורה עם אחיה בתבה שביאור.

האריז"ל אומר על הסוד של הפסוק הזה – למה היא צריכה להסתכל "מרחוק"? מרים היא סוד ספירת המלכות, סיום עשר הספירות. היא המלכות, סיום עץ החיים, וקרוב למלכות עומדת מעליה שלישית הספירות נצח-הוד-יסוד, שהן קרובות למלכות. אבל מעל שלש הספירות האלה יש עוד שלישית ספירות, מדות המורגש שבלב, חסד-אהבה, יראה-גבורה ותפארת-רחמים.

כעת מסבירים ענין עמוק בקבלה: משה הוא הארת ספירת החכמה שעוברת דרך הלב, המורגש, ומגיעה עד לכחות המוטבע של הנשמה, השלישיה שקרובה למלכות. המלכות לא יכולה לקבל את האור מהספירות הקרובות אליה, כי הוא גדול מדי, והיא יכולה לקבל את האור של משה רק ממקום יותר גבוה של הספירות – ממדת הרחמים שבלב, פנימיות התפארת. זה ענין עמוק שננסה להסביר.

הדהוד הרחמים בין משה ומרים

איך מרים מסתכלת ומשגיחה על משה? איזה רגש מלווה אותה באותו זמן? היא מרגישה רחמים. יש לה אח קטן בנהר, היא מרחמת עליו. אותו רגש של רחמים שהיא מרגישה כלפיו הוא גם הפידבק שחוזר אליה ממנו. יש ביניהם גלים, ויברציות, של רחמים זו לזה וזה לזו. הרחמים של משה (בהיותו תינוק היינו מרובד הלא-מודע של נשמתו) הם המשכה למדה שלה, מדת המלכות, שפנימיותה היא מדת השפלות – מדתו של המלך האמתי, כמו דוד המלך. בחבור בין מרים למשה יש יחוד של רחמים ושפלות.

מרים היא המלכות של כל עם ישראל, היא נקראת "כנסת ישראל", והקשר בינה למשה – היא מסתכלת עליו והוא מסתכל עליה חזרה – הוא קשר של רחמים, רחמים של אחד על השני. עם ישראל, מתוך שפלות, מרחם על משה, הוא רואה שמשה רבינו במצב קשה, מצב מסוכן – בגלל החטאים שלנו (היינו סבת השפלות – הכרת החטא), כמו שהאריז"ל מלמד – עלינו לרחם על משה רבינו, על משה רבינו שבדור, ומשה רבינו מרחם עלינו. לכך קוראים "אור ישר" ו"אור חוזר".

במדרגת הדעת, הספירה שעומדת ישירות מעל הרחמים, אמרנו שהמדרגה של משה מתפשטת בכל ישראל – היא הדעת של כל יהודי, בכל יהודי יש ניצוץ משה. כשמשה מופיע בדרגה אחת למטה, בספירת התפארת, מתגלה היחס של משה רבינו אלינו והיחס שלנו אליו. כל הענין הזה רמוז, לפי האריז"ל, בהתייצבות מרים מרחוק להסתכל ולהשגיח על אחיה משה בתבה ביאור.

משה נשמת יעקב

עוד בענין הקשר של משה לתפארת-רחמים: כתוב שמשה רבינו הוא הנשמה הפנימית של יעקב אבינו. יעקב אבינו מכוון בין האבות כנגד ספירת התפארת, ומכל האבות משה רבינו הוא הנשמה הפנימית של יעקב אבינו. הוא יורד מהדעת, מקומו בעץ החיים, והוא נעשה הנשמה של יעקב שמדתו רחמים.

נצח: "הרה ויולדת יחדו"

נצחיות משה בכל דור

כעת נגיע לשלישית המוטבע, ההתנהגות, שהזכרנו – נצח-הוד-יסוד. על ספירת היסוד כבר דברנו, ה"איש" שב"איש האלהים". כתוב בחסידות שרגש הרחמים הכי גדול הוא מהאיש על אשתו. זה היחס בין יעקב ליוסף במושגי הקבלה – יעקב הוא הרחמים בכלל על נשמות ישראל, כרחם אב על בנים (כולנו בני יעקב), ואילו יוסף הוא הרחמים המיוחדים (התעצמות רחמי אביו) של האיש כלפי אשתו. על הקשר המיוחד של יעקב ויוסף נאמר "אלה תלדות יעקב יוסף", שבזהר נדרש "גופא [יעקב, תפארת] ובריתא [יוסף, יסוד] חשבינן חד".

מה בנצח? בין שבע מדות הלב משה רבינו הכי מזוהה עם ספירת הנצח, שמשמעותה נצחון ובפרט ביחס למשה גם נצחיות. את הסבה שהוא שייך לנצח כבר אמרנו בהתחלה – הוא הנשמה הכי נצחית, שחוזרת בכל דור, הוא תמיד אתנו. אין נשמה כל כך נצחית כמו משה. מכיון שהוא נצחי "דידן נצח". בזכות הנוכחות הנצחית של משה אנחנו עם הנצח, "נצח ישראל" – עם ישראל ממשיך לנצח מכח הנוכחות של משה בתוכנו.

"הרה ויולדת יחדו" בראשית הבריאה ובימות המשיח

איפה מופיע משה רבינו ברגע הראשון של בריאת אדם וחוה? כשאדם וחוה נבראו הם התייחדו ובאופן מידי, באותו רגע של היחוד, נולדו להם ילדים, בלי להמתין. חז"ל אומרים שהם "עלו למטה שנים וירדו ארבעה", ועם התאומות שנולדו עם השבטים כתוב שירדו שבעה (עם הבל נולדו שתי תאומות). אין אצלם משך זמן בין הזיווג לבין ההולדה. איפה מופיע שוב הנס המדהים הזה בתורה? כתוב שבזמן הגאולה יתקיים "הרה ויולדת יחדו". לפני חטא אדם זה היה המצב של המציאות והוא יחזור להיות בביאת המשיח. גם בביאת המשיח ישנם שלבים. לפי הרמב"ם בתחלת הגאולה "עולם כמנהגו נוהג", זהו השלב הראשון, אבל אחר כך תהיה תקופה של נסים, שאז יתקיים כפשוטו "הרה ויולדת יחדו".

אנו לומדים שהנס המיוחד הזה של הריון ולידה יחדיו הוא הגילוי של נשמת משה, כי הוא מזוהה עם ספירת הנצח. נצח הוא גם נצחיות בתוך הזמן אבל הוא גם מעל הזמן. העובדה שמשה רבינו חוזר כל חמשים שנה היא לא רק כי הוא מדלג במשך כל ההיסטוריה מדור לדור אלא כי הוא מעל הזמן. הכתר הוא לגמרי מעל הזמן והתכונה הזו של הכתר מתגלה בספירת הנצח, שהוא גם מעל לזמן וגם בתוך הזמן. להיות מעל הזמן פירושו להיות מעל לכל תהליך טבעי, החל מתהליך תשעת חדשי ההריון. אם אתה בתוך הזמן אתה צריך לתת את הזמן הדרוש כדי שמשהו יתפתח ויבשיל ויופיע (וצריך להזהר לא לדחוק את הקץ), אבל מי שמעל הזמן יכול שהכל יהיה בבת אחת. זו ספירת הנצח של משה רבינו, בה הוא מופיע אצל אדם וחוה לפני החטא והוא יחזור ויופיע בזמן הגאולה בתופעה של "הרה ויולדת יחדו". כל זה שייך לנצח.

הוד ומלכות: קרני ההוד של משה

הספירה הבאה היא ההוד. בנוסף להודאה והודיה הוד הוא גם הארה, הוד מלכות. ההוד מופיע ביחס למשה בפירוש בתורה, כאשר הוא ירד מהר סיני כתוב "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו". הקרנים האלה נקראות "קרני הוד", היתה לו הילה של הוד. האריז"ל אומר שהיו למשה שני אורות – אור פנימי ואור מקיף. את האור הפנימי הוא קבל בלידה. כאשר משה נולד כתוב "ותרא אֹתו כי טוב הוא", ו"טוב" פירושו אור, כמו שכתוב בראשית הבריאה "וירא אלהים את האור כי טוב". כשמשה רבינו נולד התמלא כל הבית אורה – "האור כי טוב". אפשר לחשוב שהבית מתמלא באור מקיף, אך כתוב שהאור הזה בא מהאור הפנימי של נשמתו של משה. האריז"ל אומר שהאור שהיה לו מרגע לידתו הוא אור פנימי. אבל כאשר הוא זכה לקרני הוד שיצאו מפניו, אחרי שהוא הוריד את התורה, הוא זכה לאור מקיף. האור המקיף הזה שלו נקרא ההוד שלו.

המלה הוד מופיע גם ביחס למלך, היא שייכת גם לספירה האחרונה, ספירת המלכות. בפרשה האחרונה בתורה כתוב "ויהי בישרון מלך" – ישורון הוא כינוי לעם ישראל ובתוכו יש  מלך. מי המלך? יש שני פירושים: פירוש שהכוונה לקב"ה ופירוש שהכוונה למשה רבינו. אם יש שני פירושים לאותו פסוק שניהם נכונים ברמות שונות ויש ביניהם קשר ויחוד. מצד אחד ה' הוא המלך ומצד אחר משה הוא המלך, כי משה בטל לה' לחלוטין. למלך יש את ההילה של ההוד. על כך כתוב בקבלה "איהי בהוד", המלכות מוקרנת בהוד, וההוד של משה הוא קרני ההוד שהאירו ממנו.

סיכום

עד כאן אמרנו בקיצור 11 ספירות, כי התחלנו מהכתר וכללנו גם את ספירת הדעת. אמרנו שלכתר יש קשר מיוחד להיום, לקריאת התורה של יום ראשון, הפרשה בה לא מופיע שמו של משה רבינו, שמתחילה השבוע ביום הזה, ז' אדר. למה שמו של משה לא מופיע? כי הוא עלה לכתר, לאין, לשרש שלו באלקים (והרמז: בפרשה הבאה אומר משה רבינו "ואם אַין מחני נא מספרך" – "ואם אין" שוה "מחני" – כמבואר בספרי הקבלה והחסידות).

ולסיכום:

 

כתר

"מחציו ומעלה 'אלהים'"

 

חכמה

"מן המים משיתהו"

 

בינה

"משה זכה לבינה" (ראית אחורי ה' וענוה)

 

דעת

דעת ה' בכל נשמה ובכל דור

 

חסד

"משה אוהב ישראל היה"-"מוליך לימין משה"

 

גבורה

"ויך את המצרי"

 

תפארת

רחמי משה

 

נצח

"הרה ויולדת יחדו"

 

הוד

"קרן עור פניו"

 

יסוד

"בעלה דמטרוניתא"

 

 

 

מלכות

"ויהי בישֻרון מלך"

 

ב. פרצוף גלגולי משה

נתקדם לעוד נושא, שנאמר אותו עוד יותר בקצרה:

אמרנו שמשה רבינו חוזר בכל ההיסטוריה – כל ההיסטוריה היא גלגולי הופעות של נשמת משה. הסברנו שהוא חוזר בכל ההיסטוריה דווקא כי האַין האלוקי, השרש שלו, הוא מעל הזמן. מצד אחד הוא מעל הזמן, בפנימיות ספירת הנצח (שרש הנצח בכתר עליון), אבל הוא נמצא בכל דור, ובמיוחד, כפי שאומר האריז"ל, הוא חוזר בכל יובל, כל 'עולם', כל חמשים שנה. נתבונן ב-11 הופעות עיקריות של משה רבינו[ד].

שרש משה ב"אלהים" ובאדם הראשון

כאשר משה עולה לשרשו העליון באין הוא נקרא "איש האלהים", יש לו יחס מיוחד לשם אלקים. אדם הראשון נברא ב"צלם אלהים", אז במובן מסוים אדם נברא בצלם של משה. האריז"ל אומר שאדם הראשון הגיע למדרגה שנקראת בקבלה חיה – החכמה, האצילות, של הנשמה – ולאותה מדרגה הגיע גם משה רבינו.

נשים לב שהענוה של משה מתחילה מראשית הגלגול – ענוה שוה אלהים אדם, משם הוא מקבל את הענוה. מה הנקודה בענין? לענוה מגיעים מתוך התבוננות ברוממות א-ל (אלקים) ושפלות האדם (אדם) – שאלקים הוא אין סוף והאדם הוא גארנישט. ההשוואה בין אלקים לאדם, שהאלקים בשמים ואתה על הארץ, היא שרש הענוה. זה עוד הסבר עמוק למה צריך לכלול את אלקים בהשתלשלות נשמת משה – לא רק כי משה הוא "איש האלהים" אלא כדי להשוות אליו את מי שיוצא ממנו, את האדם.

שרש משה בהבל והשלמתו באליהו הנביא משרש קין

מ"אלהים" בא אדם, שהוא נברא "בצלם אלהים", ואז אדם מתפצל לשני שרשי נשמות – הבל וקין, קין משמאל והבל מימין. משה רבינו שייך לשרש הבל. האריז"ל אומר – כפי שגורסת גם דעה אחת בחז"ל – ש"ויסתר משה פניו" במראה הסנה היה דבר טוב, תיקון חטא הבל שהציץ בשכינה[ה] (עד שעל ידי משה יתוקן הבל, האדם הראשון שמת, ויתקיים "בלע המות לנצח"). קין הרג את הבל אחיו, אבל זה לא אומר שקין כולו רע – גם בקין יש טוב. הטוב של קין מתגלה במיוחד בסוף ההיסטוריה, בדורות שלנו, לקראת ביאת משיח, אבל גם בכל ההיסטוריה קין הופיע – גם הטוב שלו, לא רק הרע.

הנשמה הטובה העיקרית בה מופיע קין הוא הנביא אליהו. לכל אחד מאתנו, כל נשמה יהודית, יש שני מרכיבים עיקריים. לכל אחד מאתנו יש חלק ימני, חלק של משה, שהוא ימין ("מוליך לימין משה" כנ"ל) כי הוא בא מהצד של הבל, וחלק שמאלי ששייך לאליהו, אליהו הוא קנאי, כי בא מצד הגבורה. בסוף אליהו עובר מהפך והוא מבשר השלום. בחייו בעולם הזה הוא היה קנאי. משה רבינו גם החל כקנאי, כאשר הוא הרג את המצרי, אבל אחר כך התעצם במדת הרחמים (בהיותו נשמת יעקב אבינו כנ"ל).

יש הרבה סודות שהאריז"ל מלמד אותנו ביחס להריגת המצרי – הוא לא רק לקח ממנו נקמה, אלא גם פעל בו עליה. אותו מצרי הוא חלק מנשמת קין, שהרג את משה, כי משה הוא הבל. כעת משה צריך להרוג אותו לא כי הוא שונא אותו, רק כדי לנקום בו, אלא מתוך תחושת אחוה, הוא רוצה להעלות אותו. כשהוא העלה את הנשמה שלו הוא חזר בתוך יתרו, חותנו של משה רבינו שהתגייר, שגם הוא בא מקין. כאשר משה הרג את המצרי הוא העלה את נשמתו והחזיר אותו דרך נשמה אחרת שגם באה מקין, שהתיקון שלו יהיה שיתגייר – את כל זה משה פעל.

חז"ל אומרים שמשה, אפילו שהיה קנאי בתחלת דרכו, הרג את המצרי עם השם המפורש. כאשר פינחס (שהוא אליהו) הרג את זמרי ואחר כך כשהוא הרג את בלעם כתוב בזהר שהוא הקפיד שלא להרוג אותם בשם המפורש אלא בחרב, אבל משה רבינו בקנאותו כן השתמש בשם המפורש, שם קדוש, שכאשר אתה משתמש בו עליך להיות קדוש ושהתוצאות תהיינה קדושות.

שת-נח-שם ומשה השביעי החביב

מאלהים בא אדם, אדם מתפצל להבל וקין ומשה הוא הבל. אחרי שהבל נהרג נולד שת, והתורה אומרת בפירוש שהוא "תחת הבל כי הרגו קין", אז גם משה רבינו חוזר בשת. האריז"ל אומר ראשי תיבות מאד פשוטים בשם משה, שהוא ההיסטוריה שלו למפרע – משה-שת-הבל.

מהבל משה ממשיך לשת. כעת נאמר יותר מהר: משת הוא ממשיך לנח, מנח לשם בן נח (נח הוא חזרה של אדם ושם הוא חזרה של שת), משם (משה למפרע הוא אותיות השם) – כולנו שמיים, באים משם – הוא מגיע להיות משה. אז כמה שלבים יש מאלקים עד משה? אלקים, אדם, הבל, שת, נח, שם, משה. הוא השביעי מאלקים – "כל השביעין חביבין". זה מה שנאמר בחז"ל על משה, שהוא באופן כרונולוגי הדור השביעי מאברהם אבינו, הוא כמו שבת, היום השביעי. גם בסדר המיסטי של התגלגלות הנשמות הוא השביעי – השביעי מהאין, מהשרש שלו באין, השרש שלו באלקים.

אחיה השילוני

מה קורה אז? מכל הנביאים, הוא מתגלגל באחיה השילוני. הוא מהנביאים הראשונים והוא שנבא את קריעת הממלכות בין שני המלכים, רחבעם בן שלמה וירבעם בן נבט. אחיה הוא זה שחתם על החוקה של ירבעם. כמה גדול שהוא היה, מה שהוא חתם על החוקה של ממלכת הצפון היתה עבירה, כפי שנתגלה שממלכת הצפון היתה כולה מכורה לעבודה זרה (מפני ירבעם שחטא והחטיא את העם), ואף שהיא היתה באופן לא-מודע, הוא אחראי לכך וצריך לחזור ולהתגלגל כדי לתקן. הוא חוזר כדי ללמד תורה (תורה חדשה, תורת משיח) את רבי שמעון בר יוחאי ואת מורנו הבעל שם טוב. שמו אחיה הוא מלשון לאחות – הוא צריך לאחות ולחבר מחדש את שתי הממלכות, הוא קרע ופלג והוא צריך לאחד.

זכריה בן יהוידע

הקפיצה הכי מדהימה היא גלגול של משה מאחיה השילוני בעוד נביא, זכריה בן יהוידע. לא מדובר בזכריה שבספר תרי עשר, זהו זכריה אחר, שהתנבא בתחלת תקופת בית שני. כאן מדובר בזכריה שהיה בזמן בית ראשון.

הוא עצמו היה כהן גדול ואביו היה כהן גדול, יהוידע, והוא היה גם נביא – בתורה הוא נקרא נביא – וגם היה דיין. היו לו שלשה תפקידים. הוא היה בזמן שמלך יהודה היה יואש. יואש הוחבא כתינוק במשך שש שנים בקדש הקדשים, כי המלכה של אותם ימים, עתליה, הרגה את כל הטוענים לכתר, את כל צאצאי בית דוד. יהושבע, אשת יהוידע, הצילה את הנצר הזה מבית דוד והחביאה אותו במשך שש שנים בקדש הקדשים במקדש. אז עשו מהפכה כנגד עתליה המרשעת, בהנהגת הכהן הגדול יהוידע, ויואש התחיל למלוך בגיל שש. במשך כל חיי יהוידע הוא הדריך את המלך יואש בדרך טובה, אך כאשר יהוידע נפטר השרים באו והסיתו את יואש שהוא אלקים – הרי הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים רק פעם אחת בשנה ואתה היית שם שש שנים רצופות! מוכרח להיות שאתה אלקים. הוא, למרבה הצער, קבל את השקר שלהם והתחיל לעבוד את עצמו יחד עם כל אלה שרצו לעבוד אותו, וזה התדרדר מיד לעבודה זרה בכל מלכות יהודה.

הבן של יהוידע, ששמו זכריה, היה כהן גדול ונביא ודיין. לפי הרמב"ם הוא חלק משלשלת העברת התורה מדור לדור, הוא קבל את התורה מיהוידע אביו והעביר אותה לנביא הראשון שנבואותיו כתובות, הושע בן בארי. הוא קם והוכיח את עם ישראל – אתם עוזבים את ה' אז הוא יעזוב אתכם. מה קרה? העם כעס עליו והרגו אותו בבית המקדש (ועליו מקונן ירמיהו במגילת איכה "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא"). ברגע שהנביא זכריה נהרג המלים האחרונות שלו היו "ירא הוי' וידרוש", ה' יראה זאת ויקח נקמה, אלה היו מילותיו האחרונות. זה מה שקרה, מיד היתה מלחמה נגד יהודה ויואש נרצח על ידי עבדיו בסופה, אבל זה לא היה הכל – מאתים שנה אחר כך, בחורבן הבית הראשון, כפי שאנחנו קוראים בקינות, דמו עדיין רתח. שפכו את דמו במקדש והדם לא כוסה. נבוזארדן, קצין של נבוכדנצר, שאל מהו הדם הרותח הזה. בהתחלה שקרו לו, ואחר כך כשנאלצו לספר לו הוא הרג את כל הכהנים ואת כל הסנהדרין, אחד אחר השני, כדי שהדם יפסיק לרתוח, אבל הוא לא הפסיק. אז הוא פנה לה' ושאל האם אתה רוצה שאהרוג את כל אנשי ירושלים, את כל הבנים שלך, את כל היהודים?! ובאותה שעה, כשנבוזראדן טען כך, ה' אמר לדם להפסיק לרתוח. הסוף של הסיפור הזה, שאותו קצין בבלי שהרג אלפי ועשרות אלפי נפשות, מכיון שראה את הנס הזה במו עיניו, הלך והתגייר. אין סיפור דומה לזה בכל התנ"ך. בכל אופן, האריז"ל אומר שאחרי אחיה השילוני, זכריה זה, שנהרג ודמו המשיך לרתוח במשך מאות שנים, הוא משה רבינו עצמו[ו]. אחריו, הדילוג הבא שהאריז"ל מציין, הוא רבי שמעון בר יוחאי – הרבה יותר מאוחר – והדילוג הבא הוא משיח.

כמה גלגולים היו לנו? עד משה רבינו היו לנו שבעה, ואחר כך עוד ארבעה – אחיה השילוני, זכריה בן יהוידע. הוא כהן ונביא ודיין שנהרג, איך ה' נתן לכך לקרות? הוא הוכיח אנשים והם הרגו אותו. הכל בשליטת ה', האם הוא עשה עבירה? כתוב בתנ"ך כאשר הוא הוכיח את העם "ויעמֹד מעל לעם"[ז], הוא הרגיש מעל העם, החזיק מעצמו גבוה מכולם, ובלשון חז"ל הוא "הניח ענוותנותו". זו הסבה – שיש בה רמז מדהים למשה רבינו, "והאיש משה ענו מאד" – לכך שהוא נהרג. ברגע הזה שהוא התגלגל בזכריה הוא הניח ענוותנותו – הוא התנשא על האנשים שהוכיח אותם, ולכן הם הרגו אותו עם כל התוצאות הנוראיות של זה.

הקבלת גלגולי משה לספירות

צריך להקביל את הגלגולים של משה לספירות. נאמר כעת רק בקיצור:

אמרנו בתחלת השיעור ש"אלהים" היא מדרגת האין של משה, הכתר.

אדם הוא החכמה בקבלה.

הבל הוא צד ימין של הבינה.

שת הוא הדעת, שממנו הושתת העולם.

נח ושם הם בדיוק תחת אדם והבל, חסד וגבורה.

משה הוא כאן תפארת, הספירה השביעית ואמצע מדות הלב (שת, הדעת, הוא הפנימיות שלו, ו"אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", היינו השרש של משה בהבל, הכל בסוד משה ר"ת משה שת הבל כמבואר לעיל בשם האריז"ל).

שתי הדרגות הבאות, אחיה השילוני וזכריה בן יהוידע הם נצח והוד. על ההוד כתוב "הודי נהפך עלי למשחית", ההוד מתהפך וממנו מתחילים כל האסונות, מתאים בדיוק לזכריה שגרם לחורבן והוא משה עצמו (הוא הניח את ענותנותו של משה – שרש הענוה של משה הוא בבינה כנ"ל, עליה נאמר "בינה עד הוד אתפשטת", וכאשר זכריה הניח את מדת הענוה של משה התקיימה בו "הודי נהפך עלי למשחית" כנ"ל).

אז בא רבי שמעון בר יוחאי שהוא היסוד, "צדיק יסוד עולם" (ה"חד" בדרא – "אם אחד הוא אני הוא"). מלך המשיח הוא המלכות כמובן.

ולסיכום:

 

כתר

אלקים

 

חכמה

אדם

 

בינה

הבל

 

דעת

שת

 

חסד

נח

 

גבורה

שם

 

תפארת

משה

 

נצח

אחיה השילוני

 

הוד

זכריה בן יהוידע

 

יסוד

רבי שמעון בר יוחאי

 

 

 

מלכות

מלך המשיח

 

 

זו השתלשלות נשמת משה רבינו מכתר עד מלכות. הגימטריא של כל יא השלבים של השתלשלות גלגולי משה שהזכרנו: אלהים אדם הבל שת נח שם משה אחיה זכריה שמעון משיח[ח] היא 2701, המשולש של 73, חכמה, הגימטריא של הפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים [הכל מתחיל מאלהים, האין האלוקי עליו נאמר 'אין מזל לישראל', שרש נשמת משה] את השמים ואת הארץ [בין הנשמות הנ"ל יש נשמות שעיקר ה'חוש' שלהן הוא בשמים ויש נשמות שעיקר ה'חוש' שלהן הוא בארץ]", הכולל כל ימות עולם! כך משה רבינו חותם את שמו בתחלת ספרו!

עלית משה וסבלו (ישעיה נב-נג)

הנקודה האחרונה שנאמר: בפרק נג בישעיהו מתואר הסבל של עבד ה'. יש שני פירושים, שעבד ה' הוא עם ישראל או המשיח (וכולם יודעים מה הגוים אומרים על הפרק הזה...). אבל לא יודעים שהאריז"ל אומר שכל הפרק הזה מתאר את משה רבינו, משה במשך כל ההיסטוריה של גלגולי הנשמה שלו.

הפרק מתחיל, בפסוקים שבסוף הפרק הקודם, "הנה ישכיל עבדי" – האריז"ל אומר ש"עבדי" הוא שילה, שגם עולה בגימטריא משה (ורומז אליו ישירות), והוא גם כינוי למשיח. "ישכיל" פירושו יחכם וגם יצליח – ואז "ירום ונשא וגבה מאד", עוד למעלה ממדרגת אדם הראשון לפני החטא. יש שם חמש עליות. האריז"ל אומר שכל הביטויים האלה מתייחסים למשה רבינו.

הפסוק הבא הוא "כאשר שממו [יסורי משה[ט]] עליך רבים כן משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם" – מפרש ש"איש" היינו משה ו"תארו" רומז לקרני ההוד שלו.

אחר כך, פרק נג פותח "מי האמין לשמֻעתנו וזרוע הוי' על מי נגלתה" – זרוע ה' נגלתה על משה, בו כתוב "ולכל היד החזקה". בסיום הפרק כתוב שעבד ה' שם את קברו עם הרשעים ("ויתן את רשעים קברו"). האריז"ל אומר שהכוונה שמשה רבינו קבר את עצמו בתוך כל דור – הדור הזה נקרא "רשעים" ביחס אליו. הוא קובר את עצמו, הוא הורג את עצמו, כדי לגאול ולהציל את כל הדור וכל דור בהיסטוריה[י]. הפרק מסיים "לכן אחלק לו ברבים וגו'" – שיטול שכר כנגד כולם, כל הדורות שבהם היה. "ואת עצומים יחלק", כל צדיקי הדורות שמקבלים דרכו. "ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא" – אומר ש"רבים" היינו גדולים, והולך כאן על חטא אדם וחוה ("חטא רבים" שוה 270, רע, ששוה כל ששת הצירופים של אדם)[יא].

בכל אופן, זה דבר מאד מדהים וחשוב לדעת, שהאריז"ל מפרש את כל הפרק הזה ביחס להופעות של משה רבינו[יב] בהיסטוריה. בכך נסיים.

משה וגילוי שמות הקדש (השלמה)

נוסיף עוד כמה דברים שכתובים באריז"ל על משה רבינו ושמות ה' שקשורים אליו:

כאשר כתוב בתורה "וידבר אלהים אל משה" היינו מוחין דאמא ("אלהים חיים" בבינה), כאשר כתוב "וידבר הוי' אל משה" היינו מוחין דאבא ("הוי' בחכמה") ו"ויאמר הוי' אל משה" היינו כתר (הוי' יותר גבוה, שהולך עם אמירה שהיא בלב יחסית לדבור) – גילוי הג"ר למשה רבינו. אלהים הוי' הוי' = בן אלהים = מנחם = ו פעמים (דהיינו ששת צירופי) חיה.

בסנה קודם כתוב "אהיה אשר אהיה", אחר כך כתוב שם הוי' ו"זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר". האריז"ל מפרש "אהיה אשר אהיה" ממטה למעלה – בינה-חכמה-כתר (והדברים מתאימים לפירוש הפשט, ש"אהיה" ראשון הולך על גאולת מצרים ו"אהיה" שני על גאולת משיח – גאולת מצרים היא לידה מתוך רחם האם וגאולת משיח היא לידה מ"עד דלא ידע", היינו מה שנסתם הקץ, של הכתר). אחר כך הוא אומר שמה שכתוב בהמשך שם הוי' היינו ז"א ובסוף "וזה זכרי לדר דר" – שם א-דני, "כשם שאני נקרא" – הוא נוקבא. אם כן, סדר ההתגלות בסנה הוא בינה-חכמה-כתר-ז"א-נוקבא – משהו מופלא, כי בדיוק כסדר עבודת חב"ד שמסביר רבי הלל בתחלת ביאורו על שער היחוד, התבוננות-הסתכלות-דבקות-התפעלות-התגלות (הבעה/התגלות), כמבואר אצלנו בכ"מ.

עוד רמז מהאר"י: משה אומר לעם "כי שם הוי' אקרא [אז אתם] הבו גדל לאלהינו" – גדל עולה לז, מילוי שם סג. כלומר, אני אומר את השרש, "הוי'", ואתם תוסיפו לו את המילוי שלו, "גדל", וכך תגדלו אותו, דווקא בשם סג, שם של הבינה, של אורות דתהו, של "בכל מאדך" כמבואר בתניא.

זיווגי משה (השלמה)

ועוד כמה רמזים מהאריז"ל השייכים לשרש זיווגו של משה:

"תפלה למשה איש האלהים" ר"ת לאה וס"ת משה למפרע. כל זיווגי משה הם בחינת לאה, עלמא דאתכסיא, נוני ימא. משה הוא רת"ס מחשבה. אחר כך כתוב "מעון היית לנו בכל דור ודור" – "היית לנו בכל" ר"ת הבל, השרש שלו.

אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו" – מפורסם ש"שככה" שוה משה. שלש המלים הבאות, "לו אשרי העם", ר"ת לאה – גם זיווג של משה ולאה.

לפי זה סוד הצלם הוא צפרה-לאה-משה – הוא נשוי לצפרה ושרשה לאה. צפרה-לאה שוה תהו. ביחד צפרה-לאה-משה שוה חשמל-חשמל, יהלם זך.

עוד פסוק מפורסם עם ר"ת משה – "מתוקה שנת העֹבד". למה השינה מתוקה? הוא אדם הראשון, וכשהוא נרדם בוראים לו חוה בשינה, בוראים לו בת זוג. זו המתקה – הוא מזדווג בשינה. לפי זה, האיחול של 'חלומות חסידיים' הוא 'תישן כמו משה רבינו'. כתוב שהוא לא אכל ולא שתה ארבעים יום, אבל לא כתוב שלא ישן. אם ישנים לא צריך לאכול ולשתות. [כתוב שהוא למד תושבע"פ בלילה?] יתכן שלמד מתוך שינה מתוקה.

ג. שאלות ותשובות

חבור הממד הזכרי והממד הנקבי בדור הגאולה

שאלה: פעם הרב לימד שמשיח יהיה דווקא נשוי, ואשתו, מיסיס-משיח, תגלה את הממד הנקבי של המשיח והמשיח יגלה את הממד הזכרי של אשתו. איך הענין הזה מתייחס לסיטואציה היום בעולם, שיש כל מיני סיבוכים בעניני מגדר?

תשובה: משה רבינו פרש מהאשה במצות ה', משום שהיה עליו לדבר עם ה' תדיר ועליו היה להיות תמיד מוכן לנבואה בטהרה. זה עצמו יתוקן בכך שמשיח לא יפרוש מהאשה. הענין קשור למדת היסוד, לכך שמשה נקרא איש. כאשר משה רבינו פרש מאשתו בגשמיות, צפורה, הוא נשא את השכינה. משיח לא יהיה ככה, הוא יהיה נשוי לשכינה ולאשתו בו-זמנית, בלי סתירה ביניהן.

אמרנו שלכל נשמה יש צד ימני וצד שמאלי, צד ימין בא ממשה רבינו וצד שמאל בא מאליהו הנביא. לאליהו היה יפי גדול בפניו שכל אשה שהביטה בו – גם דבר מדהים שאנשים לא יודעים – מתה במקום. נשמע מוזר מאד, אבל ככה חז"ל אומרים. למה? יש משהו באליהו שאצלו מופיע היפי האולטימטיבי. יפי הוא תכונה נשית  – נשים יפות, גברים לא צריכים להיות יפים, אם איש יפה זהו ממד נקבי שלו. בכל אחד יש זכר ונקבה – הימין והשמאל שלו, והיפי בא מהצד הנקבי – אליהו ואלישע תלמידו (שניהם משרש קין, צד השמאל).

האריז"ל אומר עוד דבר מדהים, שבדור האחרון – הדור של משיח – חוזר דורו של משה רבינו, דור דעה. הסימן לכך הוא שהנשים שולטות על הגברים. כמו שיש לנו סימן למשיח, ש"מורח ודאין", כך יש סימן לדורו של משיח שהנשים שולטות על הגברים. למה? כי בדורו של משה, בחטא העגל, מי נתן את הזהב? הגברים. אולי הם לקחו בכח מהנשים, אבל הנשים לא רצו לתת את התכשיטים שלהם לעגל הזהב. לכן בדור שלנו, שהוא חזרה של אותו דור, נותנים לנשים את הכח לשלוט על הגברים[יג]. יש תופעה של "אחליפו דוכתייהו" בלשון הקבלה, חילוף תפקידים בין הגברים והנשים במיוחד בדור הזה. כל דבר יכול להיות טוב או רע, זו יכולה להיות מעלה – עלית האשה – או התדרדרות (דור הוא לשון התדרדרות). הצד השלילי הוא התדרדרות של חילוף הגברים והנשים שהאריז"ל אמר שהיא הסימן של דור הגאולה.

נאמר משהו אחר: משה היה אלם, ולכן בכל דור שהוא חוזר הוא מתחיל כאלם[יד]. הוא צריך את אליהו שידבר בשבילו, שיפתח את פיו. אחד מתפקידי אליהו הוא לפתוח את הפה של משה. מה זאת אומרת? שהאשה – האשה היא אליהו והאיש הוא משה – היא שצריכה לפתוח את פיו של האיש, האלם לכשעצמו. כדי לדבר צריכים כח חיוני, לאשה (בחינת חוה, "אם כל חי", מקור החיוניות) יש כח חיוני להשפיע לבעלה את כח הדבור ("ויהי האדם לנפש חיה" – חיה היא שמה של חוה לולא החטא – "לרוח ממללא").

שאלה: הרב אמר שמשה רבינו פרש מהאשה במצות ה', כדי שיהיה תמיד מוכן לנבואת ה', אבל כתוב בגמרא שזה אחד משלשה דברים משה עשה מדעתו וה' הסכים. איך זה מסתדר, של מי היזמה?

תשובה: משה ידע שה' יכול לדבר איתו בכל רגע, ולכן הבין מדעתו שעליו לפרוש מהאשה כי לפי הלכה הוא לא יכול לדבר עם ה' כשהוא צריך טהרה, צריך ללכת למקוה, ולכן הבין שזה מה שמצופה ממנו וה' הסכים לכך ואף צוה אותו על כך אחרי שהוא חשב זאת.

נר"נ דקין: המצרי, קרח ויתרו

שאלה: האם כמו שמשה חוזר גם האנטי-נשמה, הנשמה בלעומת זה, גם חוזרת בכל דור?

תשובה: כן. אמרנו שבלעם, שכנגד הדעת, הוא אחד מהאנטי-נשמות, האנטי-חלקיקים, של משה. כתוב שלקין, שכנגד הבל-משה, יש שלש רמות, נפש-רוח-נשמה. הנפש של קין מופיעה במצרי שמשה הרג בתחלת הקרירה שלו, הדבר הראשון שהתורה מספרת עליו – נפש שהיא הכח החיוני שלו. הרוח של קין מופיעה בתורה בקרח, שחלק על משה. הנשמה, החלק היותר רוחני, של קין מופיעה ביתרו, חותנו של משה שהתגייר (בחשבון, היחס בין יתרו לקרח הוא "שלם וחצי").

רק אצל יתרו הנשמה הזו התקרבה, הוא לא חלק על משה. היתה לו בקורת על הדרך שמשה שפט את העם, הוא נתן עצה טובה ומשה קבל אותה. זו התנגדות טובה, בקורת חיובית, בקורת בונה. הרבה צדיקים חפשו מישהו שיעביר עליהם בקורת (כמו המעשה של הגאון מווילנא והמגיד מדובנא). לכל אחד יש מישהו נגדו – לפעמים זה התפקיד של אשתו... כל אחד צריך מתנגד והלואי שהמתנגד יהיה מתנגד טוב שרק מעביר בקורת בונה.

אצל משה ה'מתנגד' הגבוה היה חותנו, אבל למטה ממנו היו קרח שחלק עליו והמצרי שהכה את אחי משה ומשה הרג אותו ובכך העלה אותו למדרגה של יתרו. יש ארבעה אנטי-משה – בלעם ושלשת אלו, שרק אחד מהם הוא טוב, יתרו. זו התייחסות לשאלה ששאלו – כולם חוזרים. כתוב שבדורו של משיח גם קרח יודה למשה רבינו – הוא יודה ש"משה אמת ותורתו אמת", וכשהוא יודה באמת של משה זהו מהסימנים הגדולים של ביאת משיח.

כלי זינו של משה – ידיעת ניגונו של כל יהודי

שאלה: אמרת שיש שבעה שלבים עד הופעת משה. שבע היינו האות זין, שמשמעותה גם חרב. מה הקשר בין ה-ז, החרב ומשה רבינו?

תשובה: זין פירושו נשק, אבל גם כתר, כמו כתרי האותיות (התגין של טנת"א) שנקראו זיינין. האות זין הוא גם רומז ל"זמירות ישראל נגן". דוד המלך נקרא "נעים זמירות ישראל" ר"ת זין. על משה רבינו כתוב בזהר שהוא ידע את הניגונים של כל נשמות ישראל. הוא יכול היה לשיר עם כל הנשמות, את השיר היחודי של כל נשמה בעם ישראל. כך הוא פרנס וזן אותן ברוחניות (ברכת "הזן", לשון זין – רש"י מפרש את המלה "מן", שירד בזכות משה, "הכנת מזון" – נתקנה על ידי משה). זה הסימן שהוא נשמה כללית. אם כן, זין הוא גם כלי נגינה (לא רק כלי נשק).

משה רבינו היה לוי. יש שני תפקידים שהלויים ממלאים במקדש – יש לויים שוערים, שפותחים וסוגרים את השערים, ויש לויים משוררים, ששרים ומנגנים על הקרבן. כתוב שמשה רבינו היה מהמשוררים. אם כן, משה היה זמר (ר"ת זה משה רבינו, סוד אות הזין של משה רבינו). נמצא שהאות זין שייכת לשירה. השירה בתורה מתחילה "אז ישיר משה", א-ז, 1 ו-7. המשמעות החשובה של ז היא שירה. א-ז הוא כמו סולם מוזיקלי, בו יש שבעה טונים, והשמיני הוא כבר חזרה באוקטבה יותר גבוהה או נמוכה לטון הראשון. אבל הסולם עצמו הוא שבע, זה עיקר הקשר של שבע – ז – למוזיקה.

משה, דגים וחדש אדר

שאלה: סבת השיעור היום היא ז' אדר, משה מאד קשור לאדר (וגם ל-ז כמו שכעת הסברת). המזל של אדר הוא דגים – מה הקשר בין המזל של החדש הזה למשה? והאם אפשר להסביר את הקשר בין דג, משה ופורים?

תשובה: קודם כל, דג = ז! מצוה מיוחדת לאכול דג, ז, ביום ה-ז, יום השבת, בחינת משה השביעי, החביב. והנה, הסימנים של מזלות החדשים מקבילים גם לארבעת היסודות שחוזרים על עצמם שלש פעמים (החל מניסן הסדר החוזר הוא אש-עפר-רוח-מים: טלה הוא מזל אש, שור מזל עפר, תאומים מזל רוח, סרטן מזל מים, וכך הלאה, נמצא שאדר, דגים, הוא מזל מים, כפשוט). מזל דגים שייך ליסוד המים, והסברנו קודם שמשה בא מהמים, "מן המים משיתהו".

העובדה שביום הזה, ז' אדר, משה גם נולד וגם נפטר, או נפטר ומיד שוב נולד, מזכירה את מה שהסברנו בספירת הנצח על "הרה ויולדת יחדו". הריון הוא כמו כניסה לקבר, כי לרחם קוראים קבר בחז"ל, ולהוולד היינו לקום לתחיה מתוך הקבר, כמו תחית המתים. כמו שהריון ולידה קורים בו זמנית בסוד "הרה ויולדת יחדו", כך המיתה והלידה-מחדש של משה רבינו קורים בו זמנית. אדר ופורים הם למעלה מטעם ודעת, "עד דלא ידע". משה הוא מדרגת דעת, אבל בפרשת תצוה – שקוראים בחדש אדר – הוא עולה לאין, למעלה מהדעת, אין שם דעת. זו מדרגתו כ"אלהים", אין. בפורים מגיעים למדרגה הזו של 'אין'. אם משה נולד היום ברית המילה שלו היא בפורים. משה נולד מהול, אבל היתה לו הטפת דם ברית בפורים. אם הוא נולד ביום השביעי של החדש הברית שלו היתה ביום ה-יד (דג ועוד דג, מזל דגים – "מיעוט רבים שנים". בפורים זוג הדגים פרים ורבים), פורים הוא יום הברית של משה רבינו, הטפת דם הברית (כי לא היתה לו ערלה, כך הוא נולד). כל הדברים האלה צריכים להיות יחד.  

אחת הסבות שמשה הסתלק באדר כי הוא כולל את כל החדשים. לפי האריז"ל בכל חדש מאירה מדה אחרת ממדות הרחמים של ה', וכולן מאירות יחד בחדש אדר. כך במיוחד בשנה מעוברת, אבל אפילו אם זו לא שנה מעוברת. הסוד הזה של משה שהוא מחבר את כל מדות הרחמים וכך גם מחבר את כל השבטים, את כל האנשים, שהרי הוא שקול כנגד כל השבטים, כנגד כל הדור.

מה היחוד של דגים, שהם מעלמא דאתכסיא. משה בא משם, הוא בא מהמים, מתחת לפני המים. הוא עצמו נקרא דג. תלמידו נקרא יהושע בן נון. נון פירושו דג, ומפרשים שבן נון מתייחס לאבא הרוחני של יהושע, משה, שמכונה כאן נון. זה ההסבר. כל הדברים האלה באים יחד.

"נפתלי אילה שלֻחה" וסוד אליהו הנביא

שאלה: זהו החדש של נפתלי, השליח-הצבי, כפי שמציירים על תבות הדואר וכו', האם אשתו של משה היא השליחה בינו לבין המציאות?

תשובה: הסברנו שמשה צריך את אליהו, שהוא האשה ביחס אליו. על נפתלי כתוב "נפתלי אילה שלֻחה", זו האליה שרואים על תיבות הדואר. "אילה" אותיות אליה ו"שלחה" רומז "להנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא", ה' שולח את אליהו, את האילה, נפתלי, כדי להביא את הגאולה. הוא "הנתן אמרי שפר", דבורים יפים, הוא שאמרנו שמשה זקוק לאליהו שיפתח את פיו. אליהו הוא השליח שפותח את פיו של משה. האשה פותחת את פיו של האיש משה, שאחרת הוא אלם.

הזדהות עם הרחמים שבין מרים ומשה

שאלה: הרב דבר על היחסים בין מרים ומשה והדהוד הרחמים שביניהם. איך זה משפיע על כולנו?

תשובה: הדרך לחשוב על כך היא, אם לכל אחד מאתנו יש אחות גדולה – כתוב שהקרבה הכי גדולה היא בין אח לאחותו. יש אפילו מצוה בתורה לשאת את בת אחותך, כי יש אהבה גדולה בין אח לאחותו – לפי התורה אינך יכול לשאת את אחותך, אבל אתה יכול לשאת את בת אחותך לפי התורה. זה הזיווג האולטימטיבי.

כמו שאמרנו קודם, הרגש העיקרי של נישואין הוא גם רחמים. יש קשר בין יסוד למלכות, אך כאן מדובר על היחס בין תפארת למלכות. התפארת היא 'מבוגרת' מהמלכות, ספירה מעל המלכות, אבל כאן אומרים שהמלכות מבוגרת מהתפארת, מרים גדולה ממשה. כמו בבית, כשאחות גדולה מסתכלת על אח צעיר שנולד היא מרגישה כמו אמא, יש תינוק קטן שהיא צריכה לדאוג לו ולהשגיח עליו. כך מתוארת מרים. רק לתאר את היחס הזה, בין אחות גדולה לאח קטן, שאחר כך גדל, הוא גואל, נעשה גבוה ממנה – אך כעת היא גדולה ממנו, אבל היא המלכות, מייצגת את כל עם ישראל. אם מצליחים להתבונן בכך – כל אחד יכול להרגיש זאת מאד עמוק בלבו.

גלגולים נוספים של משה

שאלה: הרב דבר על גלגולי משה רבינו. מה עם מרדכי היהודי?

תשובה: בכל דור יש לנו משה רבינו ו"מרדכי בדורו כמשה בדורו", כך חז"ל אומרים, אבל לפי האריז"ל זה לא אומר שהוא אחד מעיקרי גלגוליו של משה, הוא רק כמוהו ("כמשה בדורו"). לפי מה שאמרו קודם, יהושע הוא הממשיך של משה, מנהיג את הדור, למה לא מזכירים אותו? לא רק כי הוא היה בחיי משה, הוא לא גלגול, כי יש גם עיבור וגם הוא טוב מספיק כדי להנציח את השארתו של משה (אצל כל תלמיד מובהק רוח הרב מפעם בקרבו). למה לא מונים את יהושע? לא תמיד אותה נשמה שממשיכה את משה היא מאותו צד שלו. יהושע שייך לאלישע ששייך לאליהו ששייך לקין.

גם למרדכי יש הרבה גבורה, "לא יכרע ולא ישתחוה". ודאי שהוא המשה שבדור, אבל בהשתלשלות הזו שהאריז"ל מלמד אותנו הוא לא אחת ההופעות של משה. אמרנו שהוא ממשיך מרשב"י למשיח – מה עם כל מי שבאמצע? האריז"ל הוא משה רבינו, הבעל שם טוב הוא משה רבינו, בכל דור יש משה רבינו גדול. צריך להבין שיש משהו מיוחד ב-11 הנשמות האלה – אלקים ו-10 הנשמות – המנויות בכתבי האריז"ל. לפי סדר הדורות, מרדכי הוא בין זכריה לרשב"י ובהיות מרדכי בחינת "צדיק יסוד עולם", כפי שמכנים אותו "מרדכי הצדיק", יש לומר שהוא נכלל ברשב"י (ידוע בקבלה שיש שרש של ספירת היסוד בתוך הגוף וכו'). בהיות משה, לפי סדר הגלגולים הנ"ל, בתפארת נמצא שמשה הוא בדיוק מעל מרדכי-שמעון ר"ת ממש (המלה הכי אהובה על הרבי).

זמן גילוי משה בחייו שלו

שאלה: אם משה רבינו חי 120 שנה, והוא חוזר כל חמשים שנה, מה קרה כשהוא היה בן חמשים שנה?

תשובה: ההופעה האמתית של משה, בחייו כמשה, התחילה כשהוא היה בן 80. לפני כן הנהיגו את הדור אביו עמרם וסבו קהת, אז הוא נולד אבל באותו זמן המשה שבדור היה אבא שלו. למשה היו 40 שנה של הנהגה בפועל, ואליהן מצטרפות עוד 10 שנים לפני או אחרי – אלה חמשים השנה של משה. יש התכללות, שאחד נכלל בתוך השני. באיזה משה אנחנו כעת? חן-חן, משה ה-116, ההופעה ה-116 של משה. זהו זמן טוב למשיח להגיע, "חן חן".

שלשת חטאי משה (טעויות נכונות) כנגד שלשת חטאי הדורות הכוללים (טעויות לא נכונות)

שאלה: חלק מחטא אדם וחוה הוא שלא המתינו עם היחוד עד שבת, אז איך אפשר להבין שנולדו לאדם וחוה ילדים באופן נסי – בדרגה שלפני החטא – אם עצם היחוד באותו זמן היה חטא?

תשובה: זו שאלה טובה, יש כאן פרדוקס. בכל חטא של יהודי יש פרדוקס ("חטא ישראל" – אף על פי שחטא ישראל הוא, ולע"ל יתגלה שלא חטא כלל). דברנו קודם על חטא העגל, החטא הכי כולל של עם ישראל בתנ"ך. כתוב שבכל ההיסטוריה יש שלשה חטאים עיקריים – חטא אדם וחוה, החטא הקדמון שהביא מיתה לעולם; אחר כך החטא הכולל של עם ישראל, חטא העגל, שנקרא עליו בפרשה הבאה; והחטא של דוד המלך – ממנו גופו של משיח – עם בת שבע. כל החטאים האלה הם תופעות של "אכלה פגה", של אימופלסיביות, של פזיזות, עשית דברים לפני הזמן.

אמרנו שמשה רבינו הוא ההופעה המתמדת בהיסטוריה שבאה מעל הזמן לתוך הזמן. זה אולי התמצית והעיקר של כל מה שדובר הערב – שהסוד של המבט של ה' על ההיסטוריה, מעל ההיסטוריה, הוא התגלגלות הופעת משה בכל ההיסטוריה. גם למשה יש שלשה דברים שהוא עשה לפני זמנם והוא סבל מהם. הדבר הראשון, שהוא הרג את המצרי מוקדם מדי. הוא היה צריך לעשות זאת כדי לתקן אותו, אבל המצרי מצד עצמו עדיין לא היה מוכן לתיקון. הדבר השני, שהוא הוציא את הערב-רב ממצרים, מצרים שרצו לעזוב את מצרים יחד עם עם ישראל, והוא קבל את כולם כגרים. היו לו כוונות טובות מאד, אבל הם עוד לא היו מוכנים לגיור. היו אלה נשמות שעתידות להתגייר בנקודה מסוימת בהיסטוריה, אבל הוא הוציא אותן מוקדם מדי. הדבר השלישי, שהוא הכה את הסלע במקום לדבר אליו. הוא דבר בהתחלה, אבל הוא פספס את הנקודה, כי הופיע סלע אחר – והוא ראה שמים לא יוצאים מהסלע – אז הוא הכה את הסלע. כתוב שהוא היה צריך להחזיק את עצמו. "אכלה פגה" הכוונה שאדם לא יכול להחזיק את עצמו ולהתעכב. הוא היה צריך להתעכב ולהמשיך לדבר אל הסלע, גם אם היה לוקח זמן מה עד שהמים היו יוצאים.

מה היחס בין שלש הפעמים האלה שמשה היה אימפולסיבי לשלשת החטאים הגדולים של ההיסטוריה שנבעו מאימופלסיביות? הם מקבילים זה לזה. לפעמים עושים דבר נכון לפני הזמן ולפעמים עושים דבר מוטעה לפני הזמן. מה הכוונה? כשעושים דבר נכון לפני הזמן זו פעולה של כעת-או-לעולם-לא (now or never, "אם לא עכשו אימתי"). מה היה קורה אם משה היה עושה חושבין שהמצרי הזה עוד לא מוכן לההרג, שבוע הבא – הוא עוד לא מוכן להתעלות, תן לו זמן, הפרי עוד לא בשל. אבל כעת הוא מכה את אחי, ואני רואה מה הוא עושה לו בלילה הקודם, הוא אנס את אשתו! כעת הזמן! כמו בזמן המודרני, שאם חס ושלום פועל מחבל – או שאתה מגיב מיד בכל התוקף, ואתה חושב שתקבל תמיכה ציבורית, או שאתה מפספס את הרגע. אי אפשר לומר לחכות, שבוע הבא, שבוע הבא כבר לא יהיה הזמן. אפילו שאתה עושה את הדבר הנכון – עדיין הוא לא בשל. יש משהו פרדוקסלי, שמשהו מצד אחד הוא 'פגה' ומצד שני הוא כעת-או-לעולם-לא. יש משהו בעייתי בכך שהמצב לא בשל, אבל כעת-או-לעולם-לא. אם אתה עושה אותו מוקדם יותר אתה יודע שתישא בתוצאות, אך אם לא – לא תעשה אותו בכלל.

אותו דבר עם הערב-רב, הם לא היו מוכנים עדיין לצאת ממצרים – אבל אם משה היה משאיר אותם, הוא היה חוזר בעוד שבוע, בשנה הבאה או אחרי ארבעים שנה להוציא אותם? או כעת או לעולם לא.

בהכאת הסלע היו יהודים בלי מים, הם יכולים למות בצמא, זו סיטואציה של אס-או-אס – נסיתי לדבר רגע, אין זמן, אני צריך מים, כעת אני צריך מים, לא מחר, אפילו לא עוד שעה, מישהו יכול למות בינתים. הדבר היחיד שאני יודע לעשות הוא להכות את הסלע (כך עשיתי בפעם הראשונה, על פי דבר ה'). כתוב שהסלע הוא סמל ליהודים עצמם. הכאת הסלע היא כפית היהודים לקיים מצוות. כאשר משיח יבוא כתוב ש"יכוף כל ישראל" לקיים מצוות. זו הפעולה הראשונה של משיח. האם משיח יכה את עם ישראל? האריז"ל מסביר, כפי שמבואר בחסידות, שזו בדיוק היתה הטעות של משה בהכאת הסלע. הוא היה צריך לדבר אל הסלע. הסלע הוא לב האבן וצריך להמתיק ולרכך אותו בדיבורים מתוקים. לכן אנחנו מסבירים שבדור שלנו צריכים ללמד קבלה וחסידות לפני שמלמדים הלכה – לדרוש מהצבור הכללי לשמור הלכה לפני שלומדים חסידות היינו להכות את הסלע. צריך קודם ללמד חסידות, אבל זה לוקח זמן, צריך סבלנות. אי אפשר להיות אימופלסיבי, זה יקח זמן.

הכאת הסלע היא כמו כפית האשה ליחסים, דבר חמור מאד, כך אומר האריז"ל – היחס בין המנהיג לדור הוא כמו בין איש לאשתו[טו]. לכן, הכאת הסלע מקבילה לחטא של דוד עם בת שבע, ש"אכלה פגה" (בלשון האריז"ל הכאת הסלע במטה היא סוד זיווג דקטנות, כאשר המטה עצמו הוא היסוד דקטנות, המכונה גם נחש). הוצאת הערב רב מקבילה לחטא העגל, אותו הערב רב עצמו עשה. המעשה הלא-בשל הראשון של משה, הריגת המצרי, מקביל לחטא אכילת אדם וחוה מעץ הדעת. למה? אחת משבע מצוות בני נח היא לא לאכול אבר מן החי, לא לקחת את האבר מהבהמה כשהיא חיה ולאכול אותו. העץ הוא כמו חיה ולקיחת הפרי לפני הזמן היא כמו אבר מן החי. זה מה שמשה עשה כאשר הוא הרג את המצרי לפני הזמן.

שלשה מקבילים לשלשה, אבל כמו שהסברנו קודם יש משהו פרדוקסלי בהרגשה של משה שבכל שלש הפעמים היתה סיטואציה של כעת-או-לעולם-לא. הוא לקח על עצמו את התוצאות, שהוא יסבול מהן. זה נקרא לעשות משהו לפני הזמן באופן נכון. שלשת החטאים האחרים עשו משהו לפני הזמן באופן מוטעה, אבל יש הקבלה ביניהם.

כל זה כדי לענות לשאלה שלך: אצל אדם וחוה יש פרדוקס, נשיאת הפכים. מצד אחד, היחסים שלהם היו מוקדמים מדי, וזהו חלק מהחטא – שם היה מצב שאפשר להמתין, לא כעת-או-לעולם-לא כפי שהיה אצל משה – אך לא היתה להם גדלות מוחין שתדריך אותם להמתין לשבת. יש כאן פרדוקס, היחוד היה דבר טוב, אבל הטעות שעשו אותו מוקדם מדי. הם עשו דבר שהיה צריך לעשות אותו יותר מאוחר, והיה אפשר לעשות אותו מאוחר, אבל יש כאן תופעה של משהו נכון ולא-נכון בו-זמנית ובמצב כזה אפשר לזכות גם לסיעתא דשמיא.

שאלה: לאור זאת, איך מבינים את כל הענין של "בעתה אחישנה", שמשיח יבוא בזמנו אבל במהירות? "אנחנו רוצים משיח עכשיו" ואנחנו מוכנים לשלם על זה. מצד שני כשיהודים עלו לארץ בדורות האחרונים היו שאמרו שזה עדיין לא הזמן, אבל אחרים אמרו שכעת-או-לעולם-לא, ובאמת אח"כ באה השואה. איך מיישמים זאת היום?

תשובה: זו שאלה קיומית גם היום, כי עדיין יש אנשים שחלוקים אם זה חיובי או שלילי, יש עדיין שתי דעות. אין כאן המקום והזמן לדון מי צודק ומי טועה, לא לוקחים צד כעת. כל הרעיון הוא שיתכן משהו שהוא נכון ומוטעה בו זמנית, והצד המוטעה אינו מבטל את המרכיב הנכון. כשמדברים על חזרה כעת לציון, לישראל, בדור שלנו – נכון לעשות זאת (אם אין לך תפקיד חשוב המשרת את עם ישראל בגולה, כמדובר הרבה פעמים, ובשם הרבי), נכון להיות כאן, זה הדבר הנכון, אבל יתכן שהיו כוונות לא טובות או שרשים אידיאולגיים לא נכונים, השקפות חילוניות, אמונות לא-מאמינות אצל החלוצים ומנהיגיהם של הדורות האחרונים. שני הדברים יכולים להיות יחד. לא השלמנו את התשובה לשאלה, יש בזה עוד הרבה דברים עמוקים, אבל עד כאן כרגע. פורים שמח!

ד. נספח: מ-23 ל-37

הזכרנו הרבה פעמים שאצל משה רבינו יש תנועה מ-חיה (23) ל-יחידה (37). שייך לז' אדר, יום ה-37 של ביאור משנה תורה, מאז ר"ח שבט בו החל משה "באר את התורה הזאת". עשה זאת ב-37 ימיו האחרונים, ימי ה-יחידה שלו, בהם "שכינה מדברת מתוך גרונו" ב-הבל פיו.

נרשום כמה תופעות שמראות זאת (זו עדיין רשימה חלקית מאד):

כינויי משה, מדותיו ושרשי נשמתו

א. משה כפולת 23 (15 פעמים 23) אבל שרשו ב-הבל (37).

ב. משה כפולת 23 אבל כאשר מגיע למשיח – "ישמח משה" – שוה משולש 37, יט פעמים 37.

במטבע התפלה כתוב "ישמח משה במתנת חלקו" – "במתנת חלקו" שוה 1036, כח פעמים 37 (היחס בין יט ל-כח שייך לסוד העבור, מחזור קטן ומחזור גדול). כל הביטוי שוה בטול (שילוב הוי'-אהיה) פעמים 37.

ג. הכינוי של משה הוא משה רבינו (תריג) וכינוי משיח הוא משיח צדקנו (608, 5 פחות), והחבור שלהם הוא גם כפולת 37 – 1221, 1 כפול 11 כפול 111, גל פעמים 37.

ד. "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" = 1190 = ה"פ (ממוצע כל עליה) רחל. אם נוסיף חמש פעמים משה רבינו (שהאריז"ל אומר שהכל מדבר בו) = ה"פ 23 כפול 37 (תריג ועוד רחל).

ה. משה רבינו עליו השלום = 30 פעמים 37.

ו. משה, משה במילוי ו-משה במילוי המילוי (שלש דרגות ההתפתחות) = 42 פעמים 37.

משה באתב"ש אותיות צבי, ו-צבי בשלש המדרגות – פשוט ומילוי ומילוי המילוי – 78 (ג"פ הוי') פעמים 37.

ביחד 120 פעמים 37, כנגד 120 שנות משה.

ז. פעם אחת משה נקרא מנשה, עם נ תלויה. מנשה אותיות נשמהמשה זוכה בשער ה-נ ואז נעשה נשמה. משה-נשמה עולה "חלק אלוה ממעל ממש", 20 פעמים 37 (מן במספר גדול, כנ"ל, תחלת מנשה).

ח. השם שנתגלה למשה (345) רבינו בסנה (כששאל "מה שמו", גם על עצמו) הוא "אהיה אשר אהיה" (543, הוא ראה את ההשתקפות שלו, שהיא גם הגימטריא של בנו הבכור גרשם) והחבור שלהם עולה 888 = 24 פעמים 37.

ט. בשבע מדות הלב משה הוא ספירת הנצח. נצח = ד"פ 37.

י. במוחין משה הוא חכמה ("מן המים משיתהו"), שבמספר סדורי עולה 37 (הנקודה האמצעית של חכמה במספר הרגיל).

יא. משה הוא הדור (כפי שנתבאר בשיעור). משה דור (סוד הביטוי "רדו שמה" שיעקב אמר לאחים) = 555 = 15 כפול 37 (עליה מ-15 כפול 23). משה-דור בהכאה פרטית עולה 2960 = 95 כפול 37 = 5 פעמים "ישמח משה".

יב. מן, שירד בזכות משה, במספר גדול = 20 פעמים 37.

יג. משה הוא נשמת יעקב, בו כתוב "הקל קול יעקב", וכתוב "משה ידבר והאלהים יעננו בקול". משה-קול = 13 פעמים 37 (קודם היה אלם, לא היה לו קול – לא רק שלא היה לו דבור).

יד. ארבעת מנגדי משה רבינו (כולל יתרו, שהוא טוב): בלעם יתרו קרח מצרי = 38 כפול 37, יהלם 37. כדי לתקן אותם הוא צריך להתעצם עם ה-יחידה.

נבואת משה

טו. משה רבינו התנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" – 851, כפולת שני המספרים, 23 פעמים 37.

היות ש-משה הוא 15 פעמים 23 מוסיפים כאן עוד 22 פעמים 23, יהלם 22 אותיות התורה, השם הקדוש היוצא מר"ת "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה".

טז. בתחלה משה התנבא גם ב"כה אמר הוי'", יש לו שתי הבחינות, כמו שכתוב "מוסיף עליהם משה". כה-זה שוה 37.

יז. משה במספר קטן שוה זה, נבואת משה. ההפרש בין המספר הרגיל (משה) למספר הקטן (זה) הוא 333 = 9 פעמים 37.

יח. שני לשונות נאמרו במשה רבינו – "פה אל פה" ו"פנים אל פנים" – בגימטריא 592 = 16 פעמים 37.

יט. על פני משה היה מסוה = 111 = ג"פ 37.

משה ופסוקי היסוד

כ. הפסוק הראשון של תורת משה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", עולה 37 פעמים 73.

כא. בכל 7 ימי בראשית יש 469 מלים, ז"פ בינה, ז פעמים זין, מספר השבת ה-13 כידוע. היות שמשה הוא כאן הסופר, אם מצרפים את משה מקבלים 22 פעמים 37 = משה רבינו פה אל פה (מתאים ל-22 אותיות).

משה בראשית = 34 (טוב-טוב, "ותרא אֹתו כי טוב הוא") פעמים 37.

כב. פסוק הכותרת של עשרת הדברות שנתנו על משה רבינו הוא "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" = 36 כפול 37.

"אנכי הוי' אלהיך" (ששוה "גל עיני" ורומז גם למשה, כידוע בזהר) ועוד משה עולה 14 פעמים 37. כאשר "אנכי הוי' אלהיך" הוא הנקודה האמצעית של משה עצמו.

כד. בפרשית "בחדש השלישי", שלפני עשרת הדברות, יש 37 ברבוע אותיות.

כה. משה אמר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" עם שתי אותיות גדולות, עד, שהממוצע שלהן הוא 37.

עד הוא חצי נצח, שני עדים הם נצח, אז משה עצמו הוא שני עדים. משה רבינו הוא עד ראיה על אחדות הוי' וכן עד ראיה על סגולת ישראל, "עד הוי' בכם", סוד "עד ועד בכלל", "בטחו בהוי' עדי עד" (בטחון הוא פנימיות הנצח).



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ורמז לשאיפת משה לשער ה-נ: הפסוק העיקרי שמשה רבינו אמר לעם ישראל הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". איפה רמוז שמו בפסוק זה? הוא לא מופיע בדילוג שוה, אך אם נתחיל מה-מ של "שמע" (כדי למצוא את שמו ישר, לכן לא התחלנו מה-ש של "שמע"), ל-ש של "ישראל" ול-ה הראשונה של שם הוי' – דלגנו 3 מה-מ ל-ש ו-5 מה-ש ל-ה. מתחלת הפסוק אלו האותיות השניה, החמישית והעשירית, "ב-י-ה". מה הסדרה הזו אומרת? על ידי הפרשים ותרגום הנוסח זו סדרה של 2n פלוס 1. אם n שוה 1 – התוצאה היא 2. אם n שוה 2 – התוצאה היא 5. אם n שוה 3 – התוצאה היא 10 וכו'. אפשר לעשות אותו דבר על ידי דילוג – דלגנו 3, 5 וכעת צריך לדלג 7. לפי זה האות הבאה, האות ה-17 בפסוק – כאשר n שוה 4 – היא האות נ של "אלהינו", אות שמופיעה רק פעם אחת בפסוק, סוד שער ה-נ לו זוכה משה בסוף, שאז הוא נכנס בו והופך ל-משנה (אותיות נשמה). יש כאן רמז יפהפה ש-משה שואף ל-נ, שואף ליובל, שואף ל"אלהינו" – אלקים שלנו, ביטוי בו משה כולל את עצמו (בפסוק "ואהבת" כבר אומר "אלהיך", אבל כאן כלול בתוך העם – בתוך האלקות של העם, "כחנו וחיותנו"). גם ה-ה שלו כאן בדילוג היא ה עילאה של שם הוי', "משה זכה לבינה", אבל אחר כך זוכה ל-נ של "אלהינו" – "ויתעבר הוי' בי למענכם", חוזר ונולד מחדש בכל יובל – והיא שער ה-נ. האות הבאה היא 26, אבל אין בפסוק 26 אותיות, כך שחוזר ל-ש הראשונה (גם סוד ה-ש של משה).

[ג] כשם שמשה חוזר בכל הדורות כך המן שירד בזכותו קיים בכל דור בתוך המזון, סוד ה"מוצא פי הוי'" שבתוך הלחם (מן ועוד "מוצא פי הוי'" שוה 343 שעולה 7 פעמים 7 פעמים 7, סוד "גשם נדבות תניף אלהים", טל תחיה). היות שעיקר הענין שלו הוא להוריד מן לעם ישראל, לכן הוא תקן את ברכת "הזן", הברכה הראשונה בברכת המזון (הרומזת גם לסוד "וקם העם הזה וזנה" – ראה לקמן הערה י). המן אינו נודע, "מן הוא כי לא ידעו מה הוא", רומז לאמונה – "וגם בך יאמינו לעולם", "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – ולכן הוא הנשמה הנצחית, סוד המן, דהיינו שמשה רבינו הוא-הוא "הנפש השנית בישראל" שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", בגימטריא מן (בגימטריא גדולה, בה ה-ן סופית שוה 700).

[ד] בכתבי האריז"ל מופיעים גלגולים רבים (כולל כאלו שלא נזכרו כאן) אך לא באופן מרוכז. ה'שלד' של המבואר לקמן בפנים הוא שבעת הגלגולים המופיעים במרוכז בספר גלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו (הבל, שת, שם, משה, אחיה, זכריה, רשב"י), כשעליהם נוספים הגלגולים העיקריים –  אדם ונח – המפורשים בשער הגלגולים. עוד נוספו, בגדר "אני ראשון ואני אחרון" שרשו של משה באלקים וסיום דרכו כ"גואל אחרון".

[ה] לפי סדר הגלגולים נסביר שהבל הוא בבינה. הבינה היא "במחשכים הושיבני כמתי עולם" יחסית לחכמה, ותיקונה לא להסתכל.

[ו] זכריה פתח את נבואתו "כה אמר האלהים" – ביטוי חד-פעמי בכל התנ"ך, אצל כל שאר הנביאים נאמר "כה אמר הוי'" (ו"מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה'"). והנה, "כה אמר האלהים" בגימטריא זה משה ("משה נתנבא ב'זה'") – רומז ל"איש האלהים", ממנו מקבל את כח נבואתו.

[ז] ב"ויעמד מעל לעם" יש השתקפות האותיות במלים מעל-לעם. בעצם הוא הפך את העם על פניו, "עולם הפוך ראיתי". כנראה שגם לא הבין את הסוד של "עליונים למטה", שבעולם הזה הוא היה הכי למעלה, אבל יתכן שבעולם הפוך הוא הכי למטה, ולכן הוא צריך להיות שוה עם כולם. "ויעמד מעל לעם" שוה שמע, "שמע ישראל וגו'". כשאומרים "שמע ישראל" אפשר לכוון לתקן את חטא זכריה בן יהוידע, ההוד של גלגולי משה רבינו, "הודי נהפך עלי למשחית". למה "שמע" הוא התיקון? כי הוא כח האיזון, שוה גם שפל וגם גאות, כידוע אצלנו.

[ח] רק הקו האמצעי – אלהים (כתר) שת (דעת) משה (תפארת) שמעון (יסוד) משיח (מלכות) – עולה 1955, ה פעמים (ממוצע) יהושע (שגם הוא, כמו משה, כפולה של 23 – טוב פעמים חיה). כלומר, יהושע הוא הממוצע של כל הקו האמצעי – כולל משה עצמו, שבאמצע הקו האמצעי. רוב דרושי האריז"ל על משה הם בענין הפסוק "ויתעבר הוי' בי למענכם", שדורש על סוד העיבור והחזרה של משה בכל דור ודור – בכל יובל, ר"ת "ויתעבר הוי' בי למענכם" – ושם כתוב גם "רב לך". האריז"ל אומר משהו חשוב, שמה שבכל דור משה מתעבר ונולד אלם, וצריך את אליהו שיבוא ויפתח את פיו, התקיים בסוף ימיו של משה, שנסתתמו ממנו מעינות חכמה והוצרך ללמוד מיהושע שנעשה רבו, על כך ה' אומר לו "רב לך", יש לך רב. דווקא באותו יום זכה משה לשער הנון, אבל יהושע הוא תמיד בן נון – יש בו משהו שהוא הבן של שער הנון של משה (מה שממתן תורה ועד ההסתלקות נעלם ממשה עצמו, "ותחסרהו מעט מאלהים"). פה מתגלה גדולת יהושע בן נון, ממוצע הקו האמצעי. כל הקו האמצעי רק עד יסוד, בלי משיח, עולה 1597, 'מספר האהבה' ה-טוב.

[ט] כדלקמן בסוף הערה יב.

[י] ובאופן נוסף: האריז"ל מפרש באופן מופלא את הפסוק "וקם העם הזה וזנה". ידוע חז"ל מפרשים ש"וקם" מתפרש לכאן ולכאן – גם על משה, "הנך שוכב עם אבותיך וקם" בתחית המתים, וגם על העם, "וקם העם הזה וזנה". האריז"ל מחדש שאין מדובר בשני דברים, אלא היינו הך – מה שאתה קם היינו שאתה קם בתוך הדור הזונה (כפי שפרש על "ואת רשעים קברו"). "וקם העם הזה וזנה" הוא תחית המתים שלך!

[יא] ועוד יש לומר ש"חטא רבים" רומז לחטא העגל, ממנו לומדים על אפשרות התשובה של הרבים. וכן רומז לחטא דוד ובת שבע, גלגולי אדם וחוה, רבים לשון גדולים וחשובים.

[יב] ראה גם סוטה יד, א בדרשת פסוקי סיום הפרק על משה רבינו.

[יג] האריז"ל כותב שגם בישראל וגם ביעקב יש גם הבל וקין. בישראל נמצא "קין עצמו" וביעקב קין הוא יובל – הצאצא של קין – שהיה לוטש וכו', בחינת גבורה ודין. הוא אומר שדווקא דורו של משיח הוא "בית יעקב" בו משה-משיח מתקן את יוּבל (אותיות יוֹבל), הקין שביעקב (כמובן, יש גם קשר בין יובל להבל). הוא לא אומר, אבל אפשר לדרוש מכאן שדורו של משיח הוא דור נשי, "'בית יעקב' אלו הנשים". הוא אומר שרוב אנשי דורנו – כך כבר בדור האריז"ל – הם מערב-רב.

[יד] בדור הראשון משה היה כבד פה, ובכל דור הוא יותר אלם, והרמז באר"י: "נביא אקים להם מקרב אחיכם כמוך". אחרי שהוא אלם מתקיים בו המשך הפסוק, "ונתתי את דברי בפיו", ה' יפתח את פיו על ידי אליהו. האר"י דורש את כל הפסוק  "נאלמתי דומיה החשתי מטוב וכאבי נעכר" – שאנו דורשים בענין "דם נעכר ונעשה חלב" – על משה רבינו. הוא מסביר שקודם הוא אלם, "נאלמתי דומיה", "החשיתי מטוב", אין לי תורה ("אין טוב אלא תורה"), "וכאבי נעכר" היינו יסורי משה, שהוא בעל יסורים, עליו כתוב בזהר ש-משה אותיות שמה, לשון שממה (מתאים לכך שהוא נשמה דתהו).

[טו] ועוד דרוש נאה מהאריז"ל בענין זה: "[הסבי עיניך] מנגדי שהם הרהיבוני" ר"ת משה. "מנגדי" היינו עינים מבקרות (כמו "עזר כנגדו") – החתן אומר לכלה שלא תסתכל עליו בדינים ובקורת, דהיינו משה רבינו שבדור מבקש מהכלה-הדור להפסיק לכתוב עליו מאמרי בקורת והשמצה בעיתונות...

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com