חיפוש בתוכן האתר

שני חצאי צורה - תשורה לשמחת הנישואין של מרדכי-דוד שי' אקסלרוד וחיה-מושקא תחי' גינזבורג הדפסה דוא

בע"ה

 

שני חצאי צורה

תשורה לשמחת הנישואין של מרדכי-דוד שי' אקסלרוד וחיה-מושקא תחי' גינזבורג

מאת סב הכלה הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. זוגיות החצוצרות

שתי החצוצרות

אחת התופעות ה'זוגיות' בכלי המשכן-המקדש[ב] היא שתי חצוצרות הכסף שנצטווה משה רבינו לעשות לעצמו, "למקרא העדה ולמסע את המחנות", יחד עם הציווי לדורות לתקוע בחצוצרות בעת צרה ועל הקרבנות במקדש.

כל תופעה זוגית – בתורה, במקדש, באדם ובעולם – רומזת גם לקשר שבין בני זוג, אך הדבר בולט במיוחד בשתי החצוצרות, שהיו שוות במראה, בקומה ובנוי (כפי שלומדים חז"ל מהדגשת המספר שתים ביחס אליהן)[ג].

עוד לפני ההסבר התוכני בסוד הזוגיות של החצוצרות, שני רמזים בולטים: חצצרת (בכתיב החסר-התמציתי ביותר שלהן) בגימטריא שלום בית[ד]. וכן, שני הביטויים המובהקים שמדגישים את הקשר המיוחד של משה רבינו לחצוצרות (אודותיו יורחב בפרק ד) – "עשה לך" "והיו לך" – בגימטריא "שכינה ביניהם"[ה].

שני חצאי צורה

המגיד ממעזריטש נ"ע פרש[ו] "שתי חצוצרֹת" כ"שתי חצי צורות" – אין כאן רק קשר בין שני כלים שכל אחד מושלם בפני עצמו, אלא שני חצאים המשלימים זה את זה לשלמות אחת.

המגיד נ"ע פרש, באופן מפתיע, ששני חצאי הצורה הם ה' והאדם המשלימים לצורה אחת שלמה. אמנם, כמובן מכל משל שיר השירים, יחוד ה' והאדם משתקף ביחוד בני הזוג שהשכינה שרויה ביניהם. הדבר רמוז גם בדוגמת ההשלמה בין האדם לבורא שמביא המגיד דווקא מיחוד האבות: "ואפילו זיווג האבות היא תורה שלימה, ואילו נחסר ויבוא גם אל רחל ויאהב יעקב את רחל היה הס"ת פסולה. שהכניסו הקב"ה בהם, והיה להקב"ה תענוג בהם, ואורייתא וקב"ה חד. ואע"פ שהוא גשמיות גדולה נתענג הקב"ה בהם".

[ולאור דברי המגיד יש לומר שהחצוצרות שייכות לעולם היצירה בו נמצאים היצר הטוב והיצר הרע – בסוד "עץ הדעת [כח היחוד-הידיעה של האיש והאשה, הרמוז בחצוצרות, כדלקמן פ"ג] טוב ורע"[ז] – כאשר בכחן להעלות את מה ש"אין ברעה למטה מנגע"[ח] (פגם הברית) עד ל"אין בטובה למעלה מענג"ז (תיקון הברית) ביחוד הקדוש בין האיש והאשה. בעבודה זו מקיימים "'ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך'[ט] – בשני יצריך"[י].]

התחושה שיש כאן אחדות של שני חצאי צורה מתגברת כששתי החצוצרות זוכרות את מקורן בעשת כסף[יא] אחת, מהן הן נעשות "מקשה" אחת ורק אז מתחלקות לשתים[יב] (בדומה לכרובים – סמל הזוג המובהק בקדש הקדשים – הנעשים "מקשה"[יג] מחתיכת זהב אחת[יד]). ורמז נאה: עשת עולה 770, בגימטריא שני חצאי צורה (ב פעמים שכינה, שהיא גם מספר מצות החצוצרות במנין המצוות של הרמב"ם!).

כך צריכים להרגיש כל בני זוג, כשני חצאים הבאים ממקור אלקי משותף ומשלימים זה את זה לשלמות של צורה אחת – "והיו לבשר אחד"[טו].

חצוצרות הכיסופים

על אף שרבים מכלי המקדש עשויים מהמתכת היקרה ביותר – הזהב – שתי החצוצרות עשויות דווקא מכסף, המתכת המסמלת אהבה וכיסופים. גם התוקעים בחצוצרות (לדורות) הם "בני אהרן הכהנים", שענינם חסד ואהבה (על אף שכללות הנגינה במקדש מסורה דווקא ללויים[טז], מקו ההעלאה והגבורה[יז]).

הדבק המחבר בין שני חצאי הצורה הוא האהבה, הכיסופים והגעגועים ההדדיים, כפי שכותב המגיד נ"ע: "כסף לשון תאוה, שתהא אתה מתאוה להקב"ה והקב"ה יאהב אותך. על דרך משל האב שאוהב את הבן והבן אוהב את האב, שהם גוף אחד שיש להם געגועים זה על זה, וכל אחד בעצמו אינו בשלימות ואינו רק חצי צורה, ושניהם ביחד הוי צורה שלימה".

על פי הלכהי, החצוצרות כשרות גם אם לא נעשה מעשת אחת (אלא מ"גרוטאות" כסף), אך חצוצרות שאינן עשויות כסף אינן כשרות גם בדיעבד (וכך "נמצא כשר במנורה [הכשרה בדיעבד אם לא נעשתה מזהב] פסול בחצוצרות, כשר בחצוצרות [אם נעשו מגרוטאות ולא ממקשה] פסול במנורה"[יח]). מכאן נלמד שעל תחושת השרש האחד המשותף בין בני הזוג ניתן  לוותר בדיעבד (כפי שנפוץ בזיווגי "בחירת לבו", המאפיינים נשמות מגולגלות – כגרוטאות... – שזיווגיהן הן בבחינת "זיווג שני"[יט]), אך בשום מצב אין לוותר על דבק האהבה והכיסופים המייחדים את בני הזוג להיות אחד.

יחוד החצוצרה

מעבר לזיווג וההשלמה בין שתי החצוצרות, היחוד בני הזוג רמוז גם בכל חצוצרה בעצמה (כששני חצאי הצורה מתכללים זה בזה).

בכלל, התקיעה[כ] בכלי נשיפה היא דימוי מובהק של זיווג (כמבואר ביחס לתקיעה בשופר[כא], ולא בכדי משמשות המלים שפופרת – מלשון שופר – וחצוצרות ככינוי ליסוד הנוקבא). במלה חצוצרה עצמה, ההופעה הכפולה של האות צ רומזת ליחוד צדיק עליון (יסוד הדכורא) עם צדיק תחתון (יסוד הנוקבא) – יחוד המתרחש מכח ה-ח, סוד החופה, שבראש המלה (צורת האות ח עצמה – צורת החופה – מורכבת מהאותיות ו-ז, בסוד "אור ישר" ו"אור חוזר" של החתן והכלה[כב]). לפי המדקדקים[כג] שרש המלה חצוצרה הוא חצר – הנוקבא היא סוד החצר ("חצרות הוי'"[כד], בהם יש חצר לפנים מחצר, עד בית קדשי הקדשים ממש) וה-צ הנוספת היא הצדיק-הזכר המתייחד עם החצר-הנוקבא ונמשך לתוכה[כה] (בסוד "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב"[כו]).

בעל החינוך מסביר בטעם מצות תקיעת החצוצרות (מצוה שפד לפי מנינו, בגימטריא זכר-נקבה) כי תכליתן "התעוררות אל הכוונה" (כדי שבשעת הקרבן יוכלו המקריבים "לכוון דעתם יפה" ובשעת צרה יוכלו המתחננים לישועת ה' להגיע ל"כיוון גדול") וכן ש"בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן".

כך, מכח סוד החצוצרות, בשעת הזיווג – ה"ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם" של בני הזוג[כז] – יש להסיר מהדעת כל מחשבה אחרת[כח] (ובפרט מחשבות זרות, שהן בגדר "הצר הצֹרר אתכם" ביחס ליחוד הקדוש[כט]) ורק לייחד את הדעות בכוונה אחת של אהבה והתקרבות (קרבן לשון התקרבות, כנודע).

השפעה מהפנים החוצה

לאידך, החצוצרות – שקולן נשמע למרחוק, מקהיל את העדה, מכין את עם ישראל למסע ומסייע במלחמה באויבי ישראל – מלמדות כי תכלית היחוד החשאי והצנוע בין בני הזוג היא לפעול על העולם כולו (כמאמר חז"ל "רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות"[ל]).

מכח הסוד הפנימי של בית קדשי הקדשים ניתן להגיע עד חוצה שבחוצה לבטל את כל הקליפות ולהאיר את העולם כולו (חצ הוא השער של חצר, חצוצרה וחוצה, בסוד היסוד ה"יורה כחץ"[לא] בעת הזיווג). סוד ה"שלום בית" הנלמד מהחצצרת (כנ"ל) הוא הסגולה הגדולה להוושע בשעת צרה ומלחמה ולזכות לשמחה ולהודיה לה' תמיד (וכפי שיתבאר עוד בפרקים הבאים בסוד ה"דירה בתחתונים" וכח השליחות לעולם כולו אותו לומדים כל בני זוג מסוד שתי חצוצרות הכסף).

ב. צלם ודמות

"ויקרא את שמם אדם"

הרב המגיד נ"ע מסביר שסוד חבור שני חצאי הצורה הוא בסוד המלה אדם, בה מתחבר "אלופו של עולם" (א) עם יציר כפיו התחתון שהוא בשר ודם (דם) – "הקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהיה אחדות עם האדם שלא יכול לסבול את בהירותו. והאדם צריך לפרוש את עצמו מכל הגשמיות עד שיעלה דרך כל העולמות ויהיה אחדות עם הקב"ה עד שיבוטל ממציאות".

הגדרת הצורה האחת השלמה כ"אדם", המורכב משני חצאי צורה, מתאימה מאד ליחוד הזכר והנקבה בהם נאמר "זכר ונקבה בראם ויברך אֹתם ויקרא את שמם [ביחד] אדם"[לב], עד ש"כל אדם שאין לו אשה אינו אדם"[לג].

גם צמצום ה' ופרישת ישראל מהגשמיות לצורך היחוד ביניהם מתוארים[לד] באמצעות הדימוי "אהבה דוחקת את הבשר"[לה] – דימוי מפורש של איש ואשה הפונים מכל עניניהם האחרים ורק מתרכזים-מצטמצמים-נדחקים לנקודה אחת של יחוד ביניהם.

"אדם בצלמנו כדמותנו"

בשבע ברכות, בהם מזכירים את בריאת אדם וחוה "בגן עדן מקדם", מברכים "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו". האדם השלם, "זכר ונקבה", כלול מצלם ודמות, "נעשה אדם [ומהו אדם?] בצלמנו כדמותנו"[לו] – "בצלמנו" היינו האיש ו"כדמותנו" האשה[לז] (צלם עולה אדם בהכאת אותיות – א פעמים ד פעמים ם – ו-דמות עולה שלמות התפשטות האדם, י פעמים אדם; פעולת ההכאה מתאימה לגבר ופעולת ההתפשטות לאשה, וד"ל).

וכך, כשם שביחסים בין ה' לישראל ה-א רומזת ל"אלופו של עולם" וה-דם לאדם, כך בין איש ואשתו ה-א היא סוד הצלם-האיש (כאשר צלם האדם רמוז בצורת האות א עצמה[לח]) וה-דם סוד הדמות-האשה (דבר המתבטא גם ביצירת האדם, כאשר האיש תורם את ה"לובן", ה-א, ממנו עיקר קומת הצלם – גידים ועצמות – והאשה את ה"אודם", ה-דם, ממנו העור והבשר המתגמשים והנדחקים לטובת המפגש האוהב עם הזולת[לט]).

ה"צלם" הוא השתקפות ה' באדם – האדם הוא 'צילום' של ה', כביכול, שמהתבוננות בו אפשר ללמוד על יוצרו, "מבשרי אחזה אלוה"[מ]. ה"דמות" היא יכולת האדם להתדמות לבוראו בהליכה בדרכיו והדבקות במידותיו – "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'"[מא]. המגיד, כדרכו בקדש[מב], מדגיש גם את הפן השני של ההתדמות – הנהגת האדם במדות של חסד ורחמים (הנלמדות ממדות החסד והרחמים של ה' המתוארות בתורה) מעוררת את ה' להתנהג בהווה באותו אופן.

כלומר, ה"צלם" הוא עובדה המוטבעת בבריאת ה' את האדם. ה"דמות", לעומת זאת, היא עבודה מתמדת של האדם להתדמות לבוראו ולדבוק בו וגם לעורר תגובה הדדית של ה' (שעל כן, בבריאה בפועל נזכר רק הצלם – "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אֹתו"[מג] – בעוד הדמות היא יכולת התלויה בעבודה עתידית).

דירה בתחתונים

בחיי הנישואין, החויה הבסיסית של האיש שהוא 'מביא את עצמו', כשלכל היותר מוטל עליו להמשיך ולשכפל את אותו "צלם אלהים" – בקיום מצות "פרו ורבו"[מד] (המוטלת עליו דווקא[מה] –כשמכחו יכולים בני הזוג לקיים "פרו", בפרי נוסף בצלמו, אך רק מכח אשתו הם זוכים לקיים "ורבו"[מו] ו"להרבות את הדמות"[מז]). ביטוי נוסף ל"צלם אלהים" הוא לימוד התורה, בה משתקפים חכמתו ורצונו של ה' וצלמו מתגלה בעולם. מתפקידו של האיש להפוך את הבית ל"מקום שמגדלין בו תורה"[מח].

לעומתו, האשה חשה שנישואין הם עבודה מתמדת של התדמות הדדית, שיפור והתאמה זה לזו וגם לרצון העליון (כאשר, בהיותה "'ביתו' זו אשתו"[מט], היא חשה שעליה בעיקר מוטלת האחריות להתאמת הבית והכנתו להשראת השכינה). ההתדמות נפרטת לפרטים בקיום כל המצוות שנועדו להתאים את האדם והעולם לרצון ה'. המצוות נכללות בעמוד גמילות החסדים[נ], המבטא ישירות את ההליכה בדרכי ה'[נא].

גם החויה שההתדמות למדותיו הטובות של ה' מעוררת אותו יתברך להתגלות בהן בעולם (כפי שכתוב שבאמצעות פאר ושבח מעוררים מהעלמן את המדות אותן משבחים ומפארים[נב]) שייכת לאשה, שיש בה כח לפתות ביפיה ולהביא לגילוי את כחות החיים של האיש (כפי שעשו נשות ישראל הצדיקות במצרים, ב'התגרות' בבעליהן "אני נאה ממך"[נג]). במובן זה, ההתדמות הופכת להיות לביטוי של תפלה הפונה אל ה' בבקשה. תפקיד האשה בבית הוא לעשותו "בית תפלה"[נד] ובית של גמילות חסדים"[נה].

בריאת האדם ב"צלם" היא תנאי הכרחי, שמאפשר לו בסופו של דבר להתדמות לה' גם כשהוא בעולם, אבל תכלית הבריאה – "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"[נו] – היא העבודה שבבחינת "דמות", העבודה להתדמות לה' בפועל במציאות התחתונה, לשמה ירד האדם לעולם (שהרי הצלם האלקי הבהיק יותר בהיות הנשמה למעלה, ולשם גילויו לכשעצמו לא היה צורך בירידת הנשמה לעולם).

כמובן, מעבר לכך שהאיש מביא לבית את התורה והאשה את התפלה ואת גמילות החסדים[נז], תכלית הנישואין היא התכללות: על האיש ללמוד מהאשה אודות עבודת ההתדמות ופיתוי ה' להופיע בכל טובו בעולם, כחפצו בדירה בתחתונים, ועל האשה ללמוד מהאיש כיצד 'לקבל את עצמה' ולראות כיצד הנתונים עמם נבראה משקפים את ה' ומבטאים את רצונו.

ג. "והאדם ידע"

החצוצרות – כח הדעת

בכלי הנגינה שתי החצוצרות שייכות לסוד הדעתכד, הכוללת עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, לעומת השופר, השייך לכתר העליון[נח]. את קול התהו הפשוט של השופר, הצעקה שמעל המודע, מלוות ומבטאות החצוצרות בתוך המודע. את ה"אורות דתהו" של השופר ממשיכות החצוצרות ב"כלים דתיקון"[נט], כדי להביא לימות המשיח ולעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

כמובן, כח הדעת הוא עצם כח החיבור בין בני הזוג – "והאדם ידע את חוה אשתו"[ס]. בדימוי של חיי הנישואין, השופר שבין שתי החצוצרות הוא בסוד "שכינה ביניהם", "השותף השלישי" שמופיע בין שני בני הזוג – נמצא מעליהם וגם מתבטא דרכם ומתוכם[סא].

שלש מדרגות דעת

בפרטות, החצוצרות מופיעות בשלש צורות כתיב – "חצוצרֹת", "חצֹצרות" ו"חצֹצרֹת".

ה"חצוצרֹת" מיוחדות למשה רבינו – "עשה לך שתי חצוצרֹת כסף... והיו לך". בהן הוא קורא אליו את ראשי אלפי ישראל (כאבא המזמין אליו את אמא, או להיפך), מקהיל את העדה כולה (בתקיעה בשתי החצוצרות, כאבא ואמא המזמנים אליהם את כל ילדיהם) או מוציא אותה למסע (כשאבא ואמא מוציאים את כל המשפחה לטיול...). חצוצרות אלו שייכות למשה בלבד, ואינן עשויות לדורות[סב] (כנראה שהדינאמיקה המשפחתית משתנה בכל דור לפי המנהיג-האבא, ולא שייך להעביר את אותן חצוצרות ממנהיג למנהיג). ב"חצֹצרות" תוקעים בני אהרן הכהנים, והם מעבר החצוצרות לדורות – "ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצֹצרות והיו לכם לחקת עולם לדֹרֹתיכם". ב"חצֹצרֹת" תוקעים בעת מלחמה, כשצריך להזכר לפני ה' לישועה, ועל העולות בבית המקדש, בימי השמחה, במועדים ובראשי חדשים.

שלש הצורות מבטאות שלש דרגות של הדעתכד: ה"חצוצרֹת" הן בסוד "דעת הנעלם", בה מורגש הכח המייחד את שתי הבחינות שבדעת (כ-ו המופיעה בין ה-צ הזכרית ל-צ הנקבית) עד שאינן נדמות כלל כשתים (ולכן ה-ו של לשון רבים חסרה בכתיב זה); ה"חצֹצרות" בסוד "דעת דתרין עטרין", בהן כבר מורגש שיש שתי עטרות שצריכות להתייחד (לכן ה-ו של לשון רבים מופיעה בפירוש) והכח האלקי המייחד אינו גלוי (לכן אין ו בין ה-צ הזכרית ל-צ הנקבית); ה"חצצרת" הן בסוד "דעת המתפשט" ("דעת דבין כתפין") היורדת למציאות, בה יש מציאות של שמחה ולחלופין מציאות בה יש להתמודד עם הצר הצורר (כאשר החצוצרות מתפצלות לשני קוים כמעט-נפרדים, "חצצרת" המלחמה מצד הדין ו"חצצרת" המקדש מצד החסד).

יחס-יחד-אחד

שלש קומות הדעת מבטאות שלש קומות בקשר הידיעה בין האיש והאשה, בסוד יחס-יחד-אחד[סג]:

בדעת התחתונה ביותר, "דעת דבין כתפין", חשים בני הזוג כשנים נפרדים שצריכים לרקום ביניהם יחס מתוקן. במדרגה זו, עליה נאמר "זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו' להלחם בו"[סד], יתכן שהיחס הוא טוב (בסוד עבודת המקדש, ששיאיה בימי השמחה והמועד) ויתכן גם חלילה שהיחס הוא שלילי ובני הזוג מוצאים עצמם במלחמה ונדרשים להתגבר על "הצר הצֹרר אתכם".

ב"דעת דתרין עטרין" – הדעת המייחדת את עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, את הצד הזכרי והצד הנקבי – מורגש כי אכן יש כאן שנים, אך הם מצליחים ליצור מציאות של 'יחד' מאוזן ומתוקן.

בדעת העליונה, "דעת הנעלם", בו ניכר השרש האלקי המשותף אין עדיין כל התחלקות מורגשת וניכר שבני הזוג הם "אחד" ממש (ודווקא בחצוצרות אלה, בהם נאמר "עשה לך... והיו לך" מתגלה "שכינה ביניהם", כנ"ל).

ובסגנון נוסף: משה זוכה ל"תמֻנת הוי' יביט"[סה], הוא מסתכל על כל המציאות מנקודת המבט של ה'[סו] – מבט של "דעת עליון". חווית "אחד" היא תחושת בני הזוג כיצד ה' מסתכל עליהם ועל המציאות כולה. ממילא, המציאות בכלל וכל מה שעובר על בני הזוג בפרט מתפרשים כחלק מהתכנית האלקית וכמשקפים בעולם את יחסי קוב"ה ושכינתיה.

לעומת ה"דעת עליון" של ה"אחד", חווית ה"יחד" כבר מתייחסת ל"דעת תחתון" והיא מבטאת את האופן בו אנחנו, התחתונים, מסתכלים על ה' ועובדים אותו. חז"ל מדגישים כי רק בעבודת ה' יכולים להופיע יחד האהבה והיראה[סז] (שבדרך כלל הם רגשות מנוגדים) וה"יחד" של בני הזוג הוא האופן בו שניהם עובדים יחד את ה', כשאופיים ורגשותיהם השונים מתייחדים ומשלימים זה את זה. אם משה רבינו יודע לכוון את השעה בתקיעה המתאימה בכל זמן, הרי שב"יחד" כבר מדובר בכללים הנוהגים "לחקת עולם לדרתיכם" ומעצבים-מכוונים נכונה את בני הזוג לייחד את לבבם בעבודת ה' משותפת.

הדעת במדרגה הנמוכה, "דעת המתפשט", כבר לא מסתפקת ביחסים בין ה' ובין בני הזוג (מלמעלה למטה או מלמטה למעלה) – היא מתפשטת אל המציאות החיצונית ודורשת את ההתמודדות הנכונה עמה. ה"יחס" אינו רק בין בני הזוג, אלא גם האופן בו הם מתייחסים למציאות החיצונה – כשבני הזוג משכילים לבנות יחס נכון הם מסוגלים להתמודד עם הרפתקאות החיים, המזמנות שעות צער כמו גם שעות שמחה.

ד. תרועת מלך

חצוצרות בדרך למלכות וגאולה

החצוצרות הראשונות שעשה משה נועדו לשימושו בלבד ונגנזו עמו, כך שניתן לדמותן לאשת מלך, האסורה על הכל גם לאחר פטירתו[סח]. ואכן, החצוצרות נועדו להכתיר את משה למלך לפניו תוקעים בחצוצרות[סט], כפי שתוקעים לפני ה', "מלך הכבוד" החולק מכבודו ליראיו[ע] (ורמז: התקיעה היא לכל הפחות בשופר אחד ושתי חצוצרות, אך במקדש ניתן להגיע עד ל-120 חצוצרות[עא] – סכום כל המספרים, 1-2-120, עולה בגימטריא יחי המלך!).

בפרט, המלכת משה בתקיעת החצוצרות למסע היתה הכנה לכניסה קרובה לארץ[עב] (לפני החטאים שעכבו את עם ישראל במדבר ומנעו ממשה רבינו להכניסם) – כניסה שהיתה הופכת את משה עצמו, "גואל ראשון", למלך המשיח, "גואל אחרון", בפועל ממש באותו הדור.

שלש מצוות נצטוו ישראל עם כניסתם לארץ – העמדת מלך, מחית עמלק ובנין בית הבחירה[עג]. שלש מצוות אלה הן גם סדר הגאולה האחרונה[עד] – העמדת מלך מבית דוד ההוגה בתורה ומחזק את בדקה, "ילחם מלחמות ה'" ו"בנה מקדש במקומו". זהו גם סדר שלש החצוצרות האמורות – חצוצרות משה הממליכות אותו ("ויהי בישֻרון מלך"[עה]); החצוצרות של "וכי תבאו מלחמה בארצכם" והחצוצרות בהן תוקעים על הקרבנות במקדש.

שליחות החתן והכלה

ביום חתונתם – וממנו והלאה – החתן והכלה הם המלך והמלכה, ודימויים לשתי חצוצרות הכסף המלכותיות מלמד על הכח שניתן להם ביום חתונתם לייחד קוב"ה ושכינתיה (כשני חצאי צורות) ולפעול על ראשי בני ישראל ועל העדה כולה.

אכן, עיקר כחם של בני הזוג נובע מהתקשרותם למשה רבינו שבדור ועיקר שליחותם הוא להפוך את משה רבינו שבדור למלך בפועל ובכך להביא את הגאולה. בפרט, תודעת השליחות המשותפת היא בבחינת העמדת המלך; תנועת המלחמה של החצוצרות שייכת ל"איש דרכו לכבוש"[עו] (ורק אם אין הוא עושה את תפקידו, לכל לראש במלחמת היצר, על אשתו לצאת לקרב במקומו, "'כנגדו' להלחם בו"...); ובנין המקדש (הפרטי ובזכותו גם הכללי) שייך בעיקר לאשה, "עקרת הבית", המסתובבת בביתה ככהן הגדול השולט במקדש (כשהוא עטוי מחלצות ותכשיטים המתאימים לבעלת-בית...).

אם כן, מהחתונה יוצאים בני הזוג לשליחותס של המלכת מלך והבאת הגאולה, כשהם משמשים כשתי חצוצרות המריעות לפני ה', מביאות את דברו לעולם ומבשרות ביאתו לשכון בעולמנו, דירתו שבתחתונים.



[א] עפ"י שבע ברכות י"ז סיון ס"ז. נרשם ע"י איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה רמב"ם הלכות שופר פ"א ה"ב; הלכות תעניות פ"א ה"ד; הלכות כלי המקדש פ"ג הלכות ד-ה.

[ג] ירושלמי יומא פ"ו ה"א (ובכ"ד).

[ד] רמזים רבים בסוד מספר זה ראה שכינה ביניהם פ"ה.

[ה] ראה סוטה יז, א.

[ו] מגיד דבריו ליעקב כט. אור תורה בהעלתך קלד. דבריו נתבארו בדרושי דא"ח, וביניהם באריכות גדולה בהמשך "בשעה הקדימו" תער"ב.

[ז] בראשית ב, ט.

[ח] ספר יצירה פ"ב מ"ז.

[ט] דברים ו, ה.

[י] ברכות פ"ט מ"ה.

[יא] רמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ג ה"ה.

[יב] ראה ספרי דבי רב לספרי עה"פ.

[יג] שמות כה, יח.

[יד] וראה גם רבינו בחיי במדבר י, ב (בסופו).

[טו] בראשית ב, כד.

[טז] רמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ג ה"ג.

[יז] ושמא גם לכך רמז הרב המגיד באזכור דברי הזהר על "וחסידיך ירננו" ש"לויך ירננו הוה ליה למכתב".

[יח] ספרי בהעלותך ג (ובכ"ד).

[יט] וראה באריכות בספר מחול הכרמים, בפרט פרקים א ו-ד.

[כ] ראה יבמות נד, א.

[כא] ראה שער הכוונות שער העמידה דרוש ו.

[כב] ראה אותיות לשון הקדש אות ח (בפרט בביאור ממד ה"נשמות" שבצורת האות).

[כג] ספר השרשים לרד"ק שרש חצר.

[כד] תהלים פד, ג.

[כה] אוצר החיים מצוה שפ"ה.

[כו] משלי יח, י.

[כז] ראה גם יין משמח ח"ב שער ששי.

[כח] ראה נדרים כ, ב ויין משמח ח"ג שער ד בתורה "זיווג במחשבה דבור ומעשה".

[כט] וראה גם יין משמח ח"א שער ה בתורה "שלש מצוות הנישואין" (והנסמן שם) על מחית עמלק בעת הזיווג.

[ל] ברכות טו, ב.

[לא] נדרים צא, א (ובכ"ד).

[לב] בראשית ה, ב.

[לג] יבמות סג, א.

[לד] תניא פמ"ט.

[לה] בבא מציעא פד, א.

[לו] בראשית א, כו.

[לז] זהר ח"ג לה, ב (ובכ"ד).

[לח] ראה אלפא ביתא דרבי עקיבא.

[לט] נדה לא, א.

[מ] איוב יט, כו.

[מא] רמב"ם הלכות דעות פ"א ה"ו.

[מב] ראה גם אור תורה ש.

[מג] בראשית א, כז.

[מד] שם פסוק כח.

[מה] יבמות סה, ב.

[מו] ראה שערי אהבה ורצון עמ' קיט (ובכ"ד).

[מז] עמק המלך שי"ד פכ"ד (עפ"י יבמות סג, ב) ובכ"ד.

[מח] מגלה כז, א.

[מט] יומא פ"א מ"א.

[נ] ראה גם הטבע היהודי עמ' פה (וש"נ).

[נא] ראה סוטה יד, א.

[נב] ראה גם יין משמח ח"ב שער ז בתורה "ישיש עליך" (וש"נ).

[נג] רש"י לשמות לח, ח.

[נד] ישעיה נו, ז.

[נה] ראה תענית כג, ב.

[נו] ראה תנחומא נשא טז.

[נז] ראה גם יין משמח ח"א שער ד בתורה "אבא אבא".

[נח] על היחס בין השופר לחצוצרות ראה גם הזמן הפנימי ראש השנה.

[נט] ראה שיחת כ"ח ניסן תשנ"א.

[ס] בראשית ד, א.

[סא] ראה גם יין משמח ח"ה שער ו בתורה "יחוד, ברכה, קדושה".

[סב] במדבר רבה טו, טו (ובכ"ד).

[סג] ראה באריכות יין משמח ח"ד שער א.

[סד] רש"י לבראשית ב, יח (עפ"י יבמות סג, א).

[סה] במדבר יב, ח.

[סו] חנה אריאל שלח (ובכ"ד בכתבי מוהרי"א מהומיל זצ"ל).

[סז] ספרי דברים לב.

[סח] רמב"ם הלכות מלכים פ"ב ה"ב.

[סט] ראה רש"י עה"פ.

[ע] ראה במדבר רבה טו, יג.

[עא] רמב"ם הלכות כלי המקדש פ"ג ה"ד.

[עב] ראה ספורנו עה"פ.

[עג] רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א.

[עד] שם פי"א ה"ד.

[עה] דברים לג, ה. ראה תנחומא בהעלותך קט.

[עו] יבמות סה, ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com