חיפוש בתוכן האתר

פרק קט"ז בתהלים - ליל שביעי של פסח ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

שביעי של פסח ע"ז – כפ"ח

פרק קט"ז בתהלים

ליל שביעי של פסח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[בבית כנסת אחרי ערבית.]

שיביאו לכולם סידורים עם תהלים. בדרך כלל אנחנו רגילים ללמוד את הפרק החדש של הרבי בסעודת משיח, אבל כעת יש לנו הזדמנות ללמוד.

"אהבתי": פרק שפותח באהבה

הפסוק הראשון בפרק הוא "אהבתי כי ישמע הוי' את קולי תחנוני"[ב]. יש כאן דבר מיוחד מאד – פרק שפותח במלה "אהבתי"[ג]. כנראה שאין עוד פרק בתנ"ך שמתחיל בשרש אהב – בתהלים ודאי שאין פרק נוסף כזה, וכנראה שאין בכל התנ"ך עוד פרק שפותח באהבה.

מוסבר אצלנו שהמלה הראשונה בתורה, "בראשית", היא בגימטריא קטנה אחד, כמו המלה שמסיימת את הפרשיה הראשונה בתורה, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" – אחד בגימטריא אהבה. גם "אהבתי", כמו בראשית, עולה אהבה במספר קטן[ד] – שלש האותיות הראשונות הן אהב ו-תי במספר קטן שוה עוד ה – אך המיוחד כאן ששרש אהב מופיע בפירוש. אם כן, זהו דבר מיוחד – פרק שכל ענינו אהבה (לפי הכלל שהכל הולך אחר הפתיחה).

מבנה הפרק: י"ט כסלו ו"תפלה לעני"

לפני שנתבונן בתוכן של הפרק נאמר כמה רמזים במבנה שלו – מספר הפסוקים, התבות והאותיות:

נתחיל מהקל: יש בפרק יט פסוקים והמספר של הפרק הוא קטז (בגימטריא "חן חן", כל-יכול וכו'), אבל קטז הוא גם שם של חדש, איזה? [כסלו.] אז יש כאן רמז מובהק ל-יט כסלו. צריך להתעצם עם הפרק הזה עד י"ט כסלו, ועד בכלל, וגם אחר כך. יט כסלו בגימטריא מצה – אז יש לכך קשר גם לפסח. רבי לוי יצחק, האבא של הרבי, שיום ההולדת שלו הוא בפסח, מסביר כמה קשרים בין י"ט כסלו לחג הפסח.

כעת נתבונן במספר התבות ומספר האותיות. יותר קל לספור את התבות – יש בפרק 130 תבות (אם סופרים את "הללויה" כתבה אחת), מספר חשוב בקבלה, ה פעמים הוי'[ה] (הרומז להמתקת ה גבורות על ידי ה חסדים). מספר האותיות בפרק הוא 515 – מה המלה הכי חשובה במספר הזה? ["ואתחנן".] נכון[ו]. יש הרבה מלים[ז], אבל הכי חשובה היא תפלה. יש בתהלים "תפלה לדוד" ו"תפלה למשה" אבל לפי הזהר מה התפלה הכי חשובה, שעולה על כל התפלות האחרות? ["תפלה לעני".] יש כאן במבנה הפרק רמז מובהק של תפלה (אותיות) ל-עני (תבות. אם סופרים את הללו-יה כשתי תבות אז יש 131 תבות והסימן הוא תפלה-ענוה או תפלה-עונה – התפלה היא ביטוי העניה שלנו, מתוך ענוה, לקריאת השי"ת להתקרב אליו יתברך, כפי שצועק הנביא "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה וגו'". בעצם, ה"תפלה לעני" היא כולה עניה מתוך כניעה-ענוה עצומה ושפיכת שיח לה' הגם ש"אין מלה בלשוני". והנה בהמשך הפרק נאמר "אני עניתי מאד" ויש מפרשים לשון עני ויש מפרשים לשון עניה-עונה, כפי שתכף נראה, בהתאם לשתי השיטות במנין תבות הפרק, ודוק היטב).

"אני עניתי מאד": הפיכת ה'אני' ל'עני'

כתוב בהמשך הפרק "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד" – לשון של עניות. התרגום ורש"י מפרשים "עניתי" לשון עניה ודבור, אבל שאר המפרשים[ח] מפרשים "עניתי" לשון עינוי ועוני. יש כאן עוד קשר לפסח, בו אוכלים "לחם עֹני" שמתפרש גם לשון עניות ("דרכו של עני בפרוסה") וגם מלשון עניה ("לחם שעונים עליו דברים הרבה"), והרי המצה עצמה היא "מיכלא דמהימנותא" ("האמנתי") וכל ענינו של פסח הוא גאולת הדבור, פה-סח ("כי אדבר").

נתבונן עוד בביטוי "אני עניתי מאד": תמיד מוסבר ש-א היא הפנימיות של ה-ע, ולכן הפנימיות של עני היא אני – "אני עניתי". כתוב "אני עניתי מאד", יש גם ב"אני" וגם ב"מאד" שלש אותיות, אז אפשר לעשות הכאה פרטית – א פעמים מ, נ פעמים א, י פעמים ד – בגימטריא עני. יש כאן משהו מאד יפה, שה"מאד" – "בכל מאדך" – הופך את ה"אני" ל'עני' (חז"ל דרשו "בכל מאדך" "בכל ממונך" וכאשר נותן את כל ממונו לה' אזי ממילא נשאר ה"אני" "עני"), הוא עושה לו את הפעולה של "עניתי" שכתובה ביניהם (הקשר של "עניתי מאד" מודגש גם בכך ש-עניתי עולה יב פעמים מאד וממילא שתי התבות יחד "עניתי מאד" עולות אחד פעמים מאד, בסוד "אדם אחד [= נח, 'ונח מצא חן בעיני הוי''] מאלף מצאתי [א בתוך 'עניתי']". אחד מאד בהכאה פרטית = 64, ח ברבוע, אדם-חוה).

ידוע שקיום מצות נטילת ידים (מז' מצות דרבנן – לפי הסימן נ"ע בשמח"ה היא המצוה הראשונה, "בתר רישא גופא אזיל") היא סגולה נגד עניות, כרמוז בר"ת "על נטילת ידים". הבעל שם טוב אמר שסוד נטילת ידים מוסרים רק לחד בדרא (וכך הרגיש ברגע שנסתלק בעל אור החיים הקדוש). "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" ו"אין אתנו יודע עד מה" ובכל זאת יש לומר שסוד נטילת ידים קשור ליכולת החד בדרא להמשיך שפע פרנסה בגו"ר לעם ישראל (ובכך לזרז את הגאולה). הערך הממוצע של שלש התבות "על נטילת ידים" = 221 (מספר ההשראה ה-11) = אהבה פעמים טוב, שם אהוה, ר"ת "את השמים ואת הארץ", היכולת של הצדיק-יסוד-עולם לחבר שמים וארץ ולהמשיך שפע וברכה משמים לארץ, והכל באהבה. גם "אני עניתי מאד" הוא כפולה של טוב (לח פעמים טוב, "על נטילת ידים" = לט פעמים טוב). שני הלשונות יחד (בכל לשון יש ג תבות ו-יא אותיות) – "אני עניתי מאד" "על נטילת ידים" = מזל פעמים טוב! ועוד רמז: נשיאת ידים ("שאו ידכם קדש וברכו את הוי'") היא סוד נשיאת כל יד ל"כה" (האותיות שלאחר יד) – "כה תברכו את בני ישראל".

"כי ישמע הוי' את קולי תחנוני": ה' שומע את ישראל

שוב, הפסוק הראשון של הפרק הוא "אהבתי כי ישמע הוי' את קולי תחנוני". כמה דברים יש כאן ש"אהבתי" שה' ישמע? בפשט מוזכרים שני דברים – "קולי" ו"תחנוני".  מה היחס ביניהם? [קול-דבור.] יש כאן יחוד של קול ודבור על פי הקבלה, יחוד יעקב ("הקֹל קול יעקב") ורחל (שענינה דבור בכלל ותחנונים בפרט, "תחנונים ידבר רש").

אך אם מעמיקים יותר בפירושים הפנימיים של הפסוק[ט] ניתן לזהות שגם תחלת המשפט קובעת ברכה לעצמה, "אהבתי כי ישמע הוי'" – "אהבתי" את עצם הדבר שה' שומע, עוד לפני שמדובר במה שאני משמיע לו ("קולי תחנוני"). גם הפסוק הבא מתחיל "כי הטה אזנו לי" – יש נכונות של ה' לשמוע והוא מטה אזן עוד לפני שהיהודי מדבר אליו[י]. אם כן, יש כאן כבר שלשה דברים במשפט ש"אהבתי"[יא], שמסודרים היטב במבנה של חש-מל-מל, שתיקה ולאחריה שתי בחינות של הבעה, קול ודבור:

"כי ישמע הוי'" היינו מה שה' מתאוה לשמוע את תפלתם של צדיקים, "השמיעני את קולך כי קולך ערב". עוד לפני שיהודי מתחיל להתפלל, להשמיע את קולו ותחנוניו לה', הוא צריך לדעת שה' מקשיב לו. לפני התפלה היהודי שותק ומתבונן, צריך להתבונן עד שהוא מרגיש שה' מתאוה ומשתוקק לשמוע אותו, ואז הוא מתחיל להתפלל (והשתיקה מחדירה ממד של "חש" גם בתפלה עצמה[יב]). חז"ל אומרים במדרש שני דברים שה' מתאוה אליהם, לשמוע תפלתם של צדיקים ודירה בתחתונים ("נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"), וכנראה שהא בהא תליא – הדירה בתחתונים היא כאשר ה' מתלבש בתוך התפלה של הצדיקים, התפלה של עם ישראל (התפלה היא מתוך דחילו ורחימו – ר"ת דו"ר, כפי שמובא בכ"מ – רמז גם לשרש של דירה). אחרי השתיקה ("חש") בה היהודי מרגיש "כי ישמע הוי'" הוא משמיע קול – ובקבלה מוסבר ש"קול יעקב" הוא היסוד שלו, בו מתחוללת המילה-ההבדלה (ה"מל" הראשון, לשון ברית מילה) – עד לשלמות הביטוי בדבור מפורש, "תחנוני" (ה"מל" השני, לשון מלול ודבור).

"כי הטה אזנו לי": סוד הצמצום

גם הפסוק הבא ממשיך את שמיעת ה': "כי הטה אזנו לי". במדרש תהלים על הפסוק יש כאן ביטוי שה' כורה אזן  להקשיב לעם ישראל ("אין האזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתי בלבד, שנאמר 'אזנים כרית לי', וכתיב 'הטה אזנך לי'"), ה' חופר-כורה בעצמו חלל להאזין לעם ישראל והחלל הזה מזמין ומושך אותנו לגשת אליו. גישה היא גם לתפלה וגם למלחמה, דהיינו תפלת בעל דין. ה' לא רק 'מוכן להקשיב', אלא הוא יוצר ואקום שממש מושך אותנו אליו. יש ביטוי 'להכנס במישהו' – כאן ה' מושך אותנו להכנס בו [כמו בסיפור שרבי לוי יצחק מברדיטשוב התלהב בליל הסדר, קפץ על השלחן וצעק לה': 'או שאני נכנס בך, או שאתה נכנס בי'.]

בלשון החסידות, ה' פועל בעצמו "חותם שוקע" שגורם לנו לפעול בדרך של "חותם בולט" ולהכנס אליו. לפעמים אנחנו צריכים להיות "חותם שוקע", כדי להזמין את ה' להכנס אלינו, אבל ב"כי הטה אזנו לי" ה' עושה "חותם שוקע" ומזמין אותנו להכנס אליו. מה הציור שה' כורה חלל כדי שנבוא אליו? זהו כל החידוש של האריז"ל, סוד הצמצום שה' עושה לעמידת העולמות[יג].

"ובימי אקרא": ימי הקריאה לה'

הפסוק מסיים "ובימי אקרא". מהם "ימי"? רש"י מפרש[יד] "ובימי", לשון רבים, על שני סוגי ימים – ימי טובה וימי רעה. כמו שכתוב בעוד מקומות, גם בימים המוצלחים שלי אני מתפלל לה' וגם בימים הלא-מוצלחים שלי אני מתפלל אליו. היום אומרים שההבדל על איזה רגל קמתי – גם בימים שקמתי על רגל ימין אני קורא לה' וגם בימים שקמתי על רגל שמאל אני קורא אליו.

אבל יש גם פירוש שונה[טו], ש"ובימי אקרא" מדבר על הימים המיוחדים – ימים טובים דווקא. מדובר על הימים הטובים בכלל, אך בפרט כתוב ש"ימי" מתייחס לימים הטובים שנאמר בהם "יום" – "יום השבת", "יום הכפֻרים" וראש השנה שנקרא "יום תרועה"[טז].

זהו פירוש יפה, שלכאורה לא עולה בקנה אחד עם הפירוש הראשון, שהרי לפיו "ובימי" כולו מתייחס לימים טובים, וכלל לא לימי הרעה. איך נחבר את הפירושים? צריך לומר שיש כאן איזו הקדמת רפואה למכה, איזו סגולה בשמירת הימים הטובים – כאשר יהודי שומר כדבעי את הימים הטובים וקורא בהם לה' הדבר יגרום לכך שגם אם יבואו ימים לא טובים הוא יוכל לקרוא בהם אל ה' וה' יטה לו אזן וישמע את קולו[יז].

"ובימי אקרא" בגימטריא שע – סוד ההמשכה מ-שע נהורין של אור הפנים.

הופעות "אקרא" בפרק קט"ז

כמה פעמים חוזרת המלה האחרונה כאן בפסוק, "[ובימי] אקרא", בכל הפרק? [4]. זהו הריכוז הכי גבוה של המלה "אקרא" בתנ"ך[יח], שחוזרת כאן ארבע פעמים[יט] – פעם אחת בפסוק שלמדנו כרגע, ועוד שלש פעמים בהמשך הפרק בביטוי זהה, "ובשם הוי' אקרא" שעולה בגימטריא שם הוי' ב"ה ברבוע (רמז להתעוררות רחמים רבים, שני שמות "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים), ביטוי שלא מופיע בשום מקום נוסף בתנ"ך (אכן המקור לביטוי הוא בדברי משה רבינו בתחלת שירת האזינו "כי שם הוי' אקרא הבו גדל לאלהינו", וכן אומר אליהו הנביא בהר כרמל, "ואני אקרא בשם הוי'"[כ]). האם יש עוד מלה בפרק עם אותה גימטריא כמו "אקרא"? ["אשא"]. בפסוק "כוס ישועות אשא ובשם הוי' אקרא" – רמז מובהק – אז יש בפרק אשא וד"פ אקרא.

הפסוק הראשון של "ובשם הוי' אקרא" (בו הביטוי הזה הוא בראש פסוק) בא בהמשך לפסוק הבא – "... צרה ויגון אמצא [גם 'לשון נופל על לשון' עם 'אקרא']. ובשם הוי' אקרא, אנה הוי' מלטה נפשי" (דברנו באחד השיעורים האחרונים[כא] על תופעה של ו פעמים "אנה" ו-ז פעמים "אנא" – כאן מופיע "אנה" ב-ה). הקריאה הראשונה בשם ה' היא במציאות של קושי ומצוקה.

אחר כך כתוב "כוס ישועות אשא ובשם הוי' אקרא". על הפסוק הזה כתוב במסכת פסחים[כב] (שייך לפסח) תיאור מופלא, כיצד בסעודה שה' עושה לצדיקים לעתיד לבוא (הרמוז בפסוק "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק") – סעודת לויתן – נותנים "כוס של ברכה" לאברהם אבינו שיברך והוא מסרב לברך. יש כאן ציור מופלא, שה' נותן למישהו את הכוס ואומר לו "ברך", והוא אומר – עם כל הכבוד, אבל "איני מברך" מפני סבה שיש לי. למה אברהם לא מברך? הוא אומר "איני מברך שיצא ממני ישמעאל". אחר כך ה' אומר ליצחק אבינו "טול וברך" ויצחק אומר שלא יברך כי יצא ממנו עשו. אחר כך ה' אומר ליעקב אבינו "טול וברך" ויעקב אומר שלא יברך כי נשא שתי אחיות שהתורה עתידה לאסור. אחר כך ה' אומר למשה רבינו לברך, ולמה משה רבינו לא יברך? [כי הוא נשא בת מדין.] היא היתה גיורת, גיור כהלכה, אז זה בסדר גמור. אם כבר הבעיה, לדעת מרים ואהרן על כל פנים, שהוא פרש ממנה בסוף ימיו, אך באמת ה' אמר לו לפרוש. בכל אופן, זה לא מה שכתוב כאן – כתוב שמשה אמר שלא יברך כי לא זכה להכנס לארץ ישראל. באמת שני הדברים האלה הם קשורים, הא בהא תליא – הכניסה לארץ נקראת ביאה, ביאה לארץ, וכתוב בה "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך". משה פורש מן האשה, כך ה' אמר לו, והוא גם לא נכנס לארץ בגזרת ה' – זהו אותו ענין. יש כאן עוד אסמכתא חזקה לכך שמשיח לא יפרוש מהאשה – הרי משיח בוודאי בא לארץ. לפי הרמב"ם המשיח יצמח בארץ, אבל גם לפי מי שאומר שהוא לאו דווקא יצמח בארץ – בודאי שהוא יגיע לארץ ישראל. [גם אהרן לא נכנס לארץ.] כן, אבל חז"ל לא אומרים כאן שמציעים לו לזמן. [כתוב בפרשה שלנו "יין ושכר אל תשת"...] כן, אולי נדבר מחר איך בכלל הכהנים שותים ארבע כוסות בסעודת משיח ועוד קודם איך הם שותים ארבע כוסות בליל הסדר. בכל אופן, אחר כך ה' אומר ליהושע בן נון "טול וברך" – יהושע הוא בסדר בענין של ארץ ישראל, הוא נכנס לארץ וכבש אותה. למה שהוא לא יברך? [הוא התרשל בכיבוש הארץ.] נכון שיהושע התרשל בכיבוש הארץ, הוא לא כבש את הכל, אבל לא זו הסבה שהגמרא אומרת. למה יהושע לא יברך? כי לא היו לו בנים. כן היו ליהושע בנות, כך אומרים חז"ל. אם הסבה היא שלא קיים מצות "פרו ורבו" בבן ובת, גם למשה רבינו היו רק שני בנים, אבל הוא כן קיים מצות "פרו ורבו" כדעת בית שמאי, כמו שאנו תמיד מסבירים על הנטיה של משה רבינו לדעת בית שמאי (משה ר"ת משה שמאי הלל, שמאי סמוך למשה). יש גם דעה בתוספתא שיוצאים ידי חובת "פרו ורבו" בבן או בבת, אבל כנראה שיהושע לא סבר ככה. אחר כך ה' אומר לדוד "טול וברך", ועוד לפני שהוא נותן לו את הכוס דוד אומר מעצמו "אני אברך ולי נאה לברך[כג], שנאמר 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'[כד]". מה מזכירה לנו האמירה ש'כך אעשה!' מעצמי? את רבקה אמנו שאמרה "אלך", מעצמי, גם אם לא תרצו.

הפעם השלישית שהביטוי חוזר בפרק היא "לך אזבח זבח תודה ובשם הוי' אקרא". חז"ל אומרים שכל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מקרבן תודה – בסוף יש הודיה לה' על הגאולה. במדרש תהלים מדגישים כאן לשון הודיה – ""הודיה אני חייב לך". הכרת הטוב ואמירת תודה היא הבסיס של כל עבודת ה' (ושל תיקון המדות בכלל) – "דע לומר תודה" שמלמדת האות ד. זה גם מדגיש את הקשר לדוד המלך, שהשם שלו מורכב משתי דלתין – דע לומר תודה ודע לומר תודה (וכן הודיה אותיות יהודה, שבט המלכות).

ג"פ "ובשם הוי' אקרא" (הכנעה-הבדלה-המתקה) וד"פ "אקרא" (י-ה-ו-ה)

כנגד מה מכוונים שלשת ה"ובשם הוי' אקרא"? [הכנעה-הבדלה-המתקה.] כן, יש כאן שוב חש-מל-מל (כאשר שני האחרונים דומים, בסוד מל-מל, בכך שבאים בהקשר חיובי, משא"כ הראשון כנ"ל, ומופיע אחריהם "נדרי להוי' אשלם"), אך יותר מתאים להשתמש כאן במונחים היסודיים של הבעל שם טוב, הכנעה-הבדלה-המתקה:

ה"ובשם הוי' אקרא" הראשון הוא במצב של הכנעה, כאשר "אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא".

ב"כוס ישועות אשא ובשם הוי' אקרא" מודגשת ההבדלה של דוד המלך משאר הצדיקים, שדווקא לו ראוי לברך. [זה גם פסוק שאומרים בהבדלה...] נכון. אצל דוד ביחס לשאר הצדיקים יש על דרך "המבדיל בין קדש לקדש".

ב"לך אזבח זבח תודה ובשם הוי' אקרא" יש כבר המתקה גמורה, כאשר מבטאים את ההודיה לה' בדבור (ה"מל" השני). כמו שאמרנו, המדרש מדגיש כאן את ה"הודיה", בדבור, ולא רק את קרבן התודה. בכלל, מתי ההודיה לה' מתבטאת דווקא בדבור ולא בקרבן תודה? דווקא בחג הפסח, שאי אפשר להקריב בו תודה כי יש בה עשר חלות חמץ, ולכן גם לא אומרים "מזמור לתודה" מערב פסח ועד סוף החג. [אבל יש משהו שקרבן פסח, שבזמן אכילתו מהללים את ה', הכי דומה לקרבן תודה – גם הוא נאכל רק לילה אחד וגם אליו מצרפים לחמים כי הוא נאכל "על מצות".] כן, לכן גם ב"איזהו מקומן" הם באים יחד[כה].

אבל אמרנו שיש ארבע פעמים "אקרא" בפרק, אז מתאים להכניס את כולם במבנה אחד: ה"אקרא" הראשון הוא "ובימי אקרא", במציאות היולית – יום טוב או יום רע – שמתאימה ל-י של שם הוי', שהיא עדיין היולית (ככלל, "יום" היינו ראשית הגילוי, חכמה, ה-י של שם הוי'). ה"אקרא" השני, "צרה ויגון אמצא. ובשם הוי' אקרא", שייך לבינה, בסוד "מינה דינין מתערין". בכלל, לפעמים הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה הוא מלמטה למעלה ולפעמים מלמעלה למטה, כמו שמוסבר בביאורים שלנו למאמר "הרכבת אנוש לראשנו". בסדר מלמעלה למטה הכנעה-הבדלה-המתקה הם בינה-תפארת-מלכות (סוד "הלך בתֹם"), וכך כאן שלשת ה"ובשם הוי' אקרא" מכוונים כנגד הוה שבשם ("כוס ישועות וגו'" כנגד ה-ו של שם הוי', מדות הלב, מקום הישועה בנפש, כידוע בפירוש "מלך עוזר ומושיע ומגן". "לך אזבח זבח תודה וגו'" היינו הודיה בפה כנ"ל, "איהי בהוד", ה תתאה שבשם).

חנון-צדיק-מרחם

בפסוק הבא, "חנון הוי' וצדיק ואלהינו מרחם", יש רמז ל-חמץ – ר"ת חנון-מרחם-צדיק. כמובן, הם גם ראשי תיבות צמח – שנאמר על משיח – וגם ר"ת מצח ו-מחץ, ארבעת הצירופים בעלי המשמעות של אותיות אלה.

בשלשת הכינויים שמכנים כאן את ה' גם יש חש-מל-מל (לפי הסדר שהם באים בפסוק), מצד ה'. הרמב"ן מסביר על יג מדות הרחמים ש"רחום וחנון ארך אפים" הן מדות עצמיות, שאינן פועל יוצא – ה' הוא "חנון" בעצמו, "חש" ו"פעול" ביחס למציאות לפני שהוא פועל בה. "צדיק", בסוד "וצדיק יסוד עולם", שייך ל"מל" לשון מילה והבדלה. "מרחם" היינו פעולת ה' הממתיקה את המציאות ("חנון" הוא "פעול" כנ"ל ואילו "מרחם" הוא פועל יוצא. יש כאן אם כן תהליך ברור מן הכח אל הפועל, כאשר ה"צדיק" הוא הממוצע המחבר את ה"חנון" ל"מרחם").

כמה שוה חנון-וצדיק-מרחם (כמו שכתוב בפסוק)? [612, ברית.] נכון, ומה מקבלים כשמחלקים ברית לשלש (ממוצע שלשת הכינויים כאן)? יש כאן צדיק-צדיק-צדיק, מובן למה יש ו החבור ב"וצדיק", הכל כאן הוא צדיק[כו].

"שֹמר פתאים הוי'"

הפסוק הבא הוא "שֹמר פתאים הוי' דלֹתי ולי יהושיע". מי הם הפתאים שה' צריך לשמור? יש כאן שלשה פירושים:

הגמרא מביאה את הפסוק הזה לגבי שלש נשים שיש סכנה בכך שהן תתעברנה – קטנה, מעוברת ומניקה – ואומרת ש"זו וזו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ה'". זהו יסוד לכך שאנחנו עונים לכל אשה ששואלת בענין שלא לעשות שום התערבות, לא לעשות שום חשבונות – צריך להיות פתאים בתחום הזה. [במסכת נדה מופיע גם לגבי תשמיש ביום התשעים להריון.] כן, רואים שחז"ל מביאים את הפסוק הזה להלכה בעניני פריון ואישות. הוא מופיע גם ביחס לחישוב של תקופות (וגם ביחס לעוד כמה דברים שיש בהם סכנה), שהן בערך פעם בתשעים יום (שליש תקופת ההריון, וכידוע התיחסות חז"ל לשלשת שלישי ההריון[כז]) – צריך להיות פתי ולא לחשב חשבונות של תקופות וזמנים.

אבל יש בגמרא[כח] עוד פירוש, שמופיע בתוך מחלוקת של רבי ישמעאל ורבי עקיבא לגבי השאלה האם "קטני בני רשעי ישראל" באים לעולם הבא. רבי ישמעאל לומד מהפסוק "אשר לא יעזב להם שרש וענף" שאין הם באים לעולם הבא, אבל שם רואים את "חסידותיה דרבי עקיבא" שאומר "באים הם לעולם הבא, שנאמר 'שומר פתאים ה'', שכן קוראים בכרכי הים לינוקא פתיא". הפשט של הגמרא מדבר על קטני בני רשעי ישראל שמתו והם באים לחיי העולם הבא, אבל יש שיחה של הרבי[כט] שקושר את כל הסוגיא הזו לענין של "תינוק שנשבה" – מאד מתאים ל"קטני בני רשעי ישראל", שגדלו אצל רשעים, וגם כאשר הוא כבר גדול הוא עדיין בגדר "תינוק"  ו"פתיא" – ומסביר שה' שומר על בני הרשעים כדי שיחזרו בתשובה וכך הם באים לעולם הבא (גם בעולם הזה, בסוד "עולמך תראה בחייך", על ידי קיום תורה ומצות). אנחנו בדור שכולם פתיים. אם כן, ה"שֹמר פתאים" שייך לענין של "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה". [כבה האור בבית כנסת.] כעת אנחנו יכולים להיות עוד יותר "פתאים" וה' שומר אותנו.

הביטוי כאן בגמרא הוא מאד מיוחד, "קטני רשעי בני ישראל". כמה הוא שוה בגימטריא? "קטני רשעי בני ישראל" שוה 1352, בן פעמים הוי' (רבוע כפול של שם הוי'). רק קטני שוה 169, 13 (אחד) ברבוע. בהגדה יש ארבעה בנים שבכל אחד כתוב "אחד", ו-ד פעמים אחד עולה בן, וכאן הכל בן כפול פעמיים אחד. הרמז הזה אומר שגם "קטני רשעי בני ישראל" הם בגדר בן הוי', "בנים אתם להוי' אלהיכם", וה' שומר שיחזרו בתשובה ושיבואו לעולם הבא (גם בעולם הזה כנ"ל), כפי שאומר רבי עקיבא וודאי הלכה כמותו.

עוד פירוש ב"פתאים" הוא אלו שמתפתים. עם ישראל נקרא "יונה פותה" – הוא מתפתה לקב"ה. גם הקב"ה בעצמו מתפתה, בתפלת ראש השנה אנחנו אומרים "אפתנו בשופר". [כתוב ש"פתי יאמין לכל דבר" זה משה רבינו.] כן, זה כבר שייך לפירוש השלישי, שהצדיקים מתפתים לה' ומתפתים לדברים טובים שרוצה בהם ה'. כתוב בתניא שמשה רבינו הוא הדעת של עם ישראל, דבר שנשמע הפוך מפתי, אבל גם כתוב בתניא "כי פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו' ולגבי הקב"ה שהוא למעלה מן השכל והדעת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל הכל כפתיים אצלו יתברך". למדנו קודם מאמר[ל] בו הרבי אומר שהמשיח נקרא גם מלך וגם רב – "רב" הוא נקרא לגבי מה שהוא מלמד תורה את עם ישראל ומושג בטעם ודעת ו"מלך" לגבי מה שנשאר עדיין במקיף למעלה מטעם ודעת צריך להאמין בו. כך משה רבינו הוא הדעת של עם ישראל במה שאפשר להשיג בטעם ודעת, והוא "פתי יאמין לכל דבר" שמנהיג את עם ישראל כ"יונה פותה" במה שלמעלה מטעם ודעת וצריך להתפתות אליו (בפרט ביחס לחקי התורה שאין להם טעם גלוי, וכרמוז בתבת פתי נוטריקון "פרה אדמה תמימה" – "זאת חקת התורה").

אם כן, היו לנו שלשה פירושים ב"שֹמר פתאים הוי'" – בעניני נשים ואישות; ביחס לקטני בני רשעי ישראל, תינוקות שנשבו; וביחס לכל עם ישראל (כולל גדולי ישראל, גם משה רבינו) שמתפתים לה'. ורמז נאה: נשים קטנים גדולים = שבת, שבה ג סעודות, שבהן בציעה על הפת, לשון פתי (יש לכוון את ה-י של פתי כרומז ליין). שבת דמעלי שבתא היינו זמן פתיות הנשים (זמן עונת ת"ח לשם הולדת ילדים). שבת דצפרא דשבתא היינו זמן פתיות הקטנים (שמחלקים להם סוכריות בבית הכנסת על עניית אמן, "ויהי אֹמן וגו'"). שבת דרעוא דרעוין ("היום לא תמצאוהו בשדה", היינו שלא תמצאוהו בקטנות) היינו זמן פתיות הגדולים (כמו משה רבינו שנסתלק ברעוא דרעוין, היינו סילוק הדעת לרדל"א, אמונה פשוטה, כמו בפרשת "ואתה תצוה" שאין שמו של משה מוזכר, שכך קיים "מחני נא מספרך אשר כתבת", "ואיננו וגו'").

כוונת עניתי-דלֹתי בקריאת שמע

הפסוק מסיים "דלֹתי ולי יהושיע"[לא]. קודם הזכרנו שיש בפרק סוד של "תפלה לעני" שרמוז במלה "עניתי", לשון עניות, אך כאן יש עוד מלה של עניות – "דלֹתי". הדל הוא עוד יותר מעני, וכאשר "דלֹתי" ה' הושיע לי (וכדברי המלבי"ם עה"פ: "מה שדלותי בחולי, היה מצד שה' שומר פתאים, שבזה רצה לשמור אותי מחטא ולהחזירני בתשובה, כי בזה עצמו אשר דלותי עי"כ 'לי יהושיע' – יושיעני תשועת הגוף והנפש"). מתי מתאים לכוון את הסוד של עניתי-דלֹתי שיש כאן בפרק? בקריאת שמע, שיש בה ע ו-ד רבתי – "שמע... אחד".

מה יהיה אם במקום ה-ע וה-ד נכתוב "עניתי" ו"דלֹתי" (כאילו כותבים את קריאת שמע ומהאותיות האלה 'מורידים' באופן אופקי את המלים "עניתי" ו"דלֹתי")? התוספת בגימטריא תהיה של 910 ("עניתי" "דלתי"), לה פעמים הוי', ומכיון שכל קריאת שמע עולה מג פעמים הוי' (המספר הראשון שמתחלק גם בשם הוי' וגם בשם אלהים, כנודע) הכל יעלה יחד עח פעמים הוי'. עח עולה ג"פ הוי', כך שבעצם יש כאן שלש פעמים הוי' ברבוע – שלש פעמים "ובשם הוי' אקרא" שיש בפרק שלנו!

"כי חלצת נפשי... עיני... רגלי"

נדלג על פסוק אחד, לפסוק "כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי". יש כאן שלשה דברים שה' מחלץ – נפש שעומדת למות, עין שדומעת ורגל שעומדת ליפול. ראשי התיבות של נפשי-עיני-רגלי הם נער, סוד "כי נער ישראל ואהבהו" (וראשי התיבות של מה שה' מחלץ ממנו – מות-דמעה-דחי – הם מדד)[לב].

למה רומז "את עיני מן דמעה"? ראשי התיבות של "עיני מן דמעה" הן דמע. אם מוציאים את ה"מן" הביטוי הוא "עיני... דמעה". יש שני פסוקים בתנ"ך, בספר ירמיהו, בהן כתוב "עיני דמעה"[לג] (גם שייך ל-עד של קריאת שמע[לד]) – בראשון הניקוד כמו כאן, "ותרד עינִי דמעה" ובשני בלשון רבים, "ותרדנה עינַי דמעה". אנחנו מתכוונים לפסוק הראשון, פסוק חשוב מאד – "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי [ה' בוכה ב'בתי גואי'] מפני גוה ['מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם'.] ודמֹע תדמע עיני ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר[לה] הוי' [הולך גם על העדר של 'מגדל עדר', בת עין...]".

"יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו"

נסיים בעוד רמז. אנחנו בחג הגאולה, והרבי אומר ש-גאולה היא החדרת האות א בתוך ה-גולה. נתבונן ברמז שעולה לפני התבוננות בפסוק בהמשך הפרק:

כתוב בהמשך "יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו". המפרשים על הפסוק אומרים ש"יקר" כאן הוא במובן של כבד וקשה – שמיתת צדיקים קשה בעיני ה'. אבל יש בחז"ל ש"יקר" הוא כפשוטו – שמיתת הצדיקים יקרה בעיני ה'. בגמרא דורשים "יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו" על בן עזאי, שהוא כנגד מוחין דאבא בארבעה שנכנסו לפרדס (ששייכים גם לארבעה בנים בהגדה, כמו שהסברנו פעם).

הרבי הריי"צ מפרש במאמר[לו] ש"יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו" היינו עבודת האתכפיא של "חסידיו", הבטול והמתת עצמו, שהרי "מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא". העבודה הכי יקרה בעיני ה' (ויש ב"יקר" גם תיקון קרי) היא דווקא עבודת ה"אתכפיא", בה אדם ממית עצמו, כמאמר חז"ל על "אדם כי ימות באהל" ש"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (וכן "מה יעשה אדם ויחיה? ימית עצמו"). הרבי מסביר[לז] שיש שתי מדרגות, של "קטלה כולה" ו"קטלה פלגא" – בטול במציאות ובטול היש, בלשון החסידות – אך יש מעלה מיוחדת דווקא לעבודה של "קטלה פלגא", האתכפיא ובטול היש של מי שנמצא במדרגה תחתונה יחסית, כמו שמוסבר על המעלה שיש גם ב"דעת תחתון" ביחס ל"דעת עליון" (ושל "יראה תתאה" ביחס ל"יראה עילאה").

מה הגימטריא של "המותה"? [ימות.] ג' תמוז – 'יקר בעיני הוי' ג' תמוז לחסידיו'... יש ב"המותה" חמש אותיות, כאשר המלה מת משולבת בתוך אותיות הוה. הפסוק אומר "הוי' המותה" – יש שם הוי' שלם, אך ה-מת משולב דווקא באותיות הוה, בלי י, כי כאשר ה-י נמצאת מתקיים "החכמה תחיה בעליה" ו"ימותו ולא בחכמה".

באותו אופן אפשר להתבונן בסוד של המשכת ה-א לתוך ה-גולה במלה גאולה: ה-א היא לא האות האמצעית אלא האות השניה מההתחלה. האות השניה מהסוף היא ל, כך שביחד יש כאן שם א-ל משולב (כמו ה-מת במלה "המותה"). הפירוש הראשון של האלף שמשולבת ב-גולה היא "אלופו של עולם" (יש עוד שני פירושים), אבל ברמז כאן יש שם קדוש של ה'. באלו אותיות משולב שם א-ל? גוה. זו ה"גוה" בפסוק שהזכרנו קודם, "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", "מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם". הפסוק מתחיל "ואם לא" – כשהופכים את ה"לא" ל"אל", כשה"גוה" לא נמסרת לאומות העולם ושם א-ל משולב בה, זו גאולה.

עד כאן. נשיר שוב את הניגון החדש לפרק של הרבי.

שרו ורקדו "כוס ישועות".

[בסיום הריקוד הרב אמר בעמידה, סביב הבמה:]

"מה אשיב להוי'"

לפני הפסוק שאנחנו שרים, "כוס ישועות", כתוב "מה אשיב להוי' כל תגמולוהי עלי". יש בפרק עוד גמל? יש "כי הוי' גמל עליכי", שני ביטויים של גמל עם 'על', שני גמלים עולים[לח]...

"מה אשיב להוי'" – צריך להשיב לה' את ה"מה". בהגדה של פסח בשלשה בנים מתוך הארבעה כתוב "מה", בכל אחד מהבנים שמדבר כתוב "מה הוא אומר", וגם הפסוק שהוא אומר אחר כך מתחיל ב"מה" – "חכם מה הוא אומר? 'מה העדֹת והחקים והמשפטים אשר צוה הוי' אלהינו אתכם'", "רשע מה הוא אומר? 'מה העבֹדה הזאת לכם'", "תם מה הוא אומר? 'מה זאת'". שלש פעמים מה בגימטריא מצה.

כמה שוה בגימטריא "מה אשיב"? [משיח.] יש כאן ביטוי מאד חשוב שעולה משיח. כמה שוה ההמשך? "להוי' כל תגמולוהי עלי" שוה משיח-משיח (כך שיש כאן יחס של "שלם וחצי"). כך שכל הפסוק שוה משיח-משיח-משיח. איזה מקום הוא משיח-משיח-משיח? ת"ת (ושאר מוסדות) תורת חיים, פסוק ששייך לת"ת. הביטוי הבא, שפותח את הפסוק הבא, הוא "כוס ישועות", בגימטריא משיח במילוי[לט] (מם שין יוד חית), מה שעוד יותר מדגיש למה "כוס ישועות" שייכת לדוד מלכא משיחא. תופעה מאד יפה – ביטוי ששוה משיח, המשך ששוה משיח-משיח ואז משיח במילוי.

שלשה פירושי כוס

הפירוש הפשוט של "כוס ישועות" הוא כוס ששותים בה יין. נגיד עוד שני פירושים[מ] – אחד שכתוב ואחד שלנו.

מה עוד אפשר לפרש כוס? [ינשוף.] זה הפירוש שלנו... אבל קודם פירוש שכתוב. יש מי שמקשר[מא] בפירוש את ה"כוס ישועות" לפסוק של פסח, "איש לפי אכלו תכֹסו על השה", ומפרש ש"כוס" הוא לשון מנין. רואים מכאן שכדאי לפני ספירת העומר לעשות 'לחיים', להרים כוס לפני שסופרים, אפשר גם אחרי, ובכלל שמי שאוהב לספור ולעשות גימטריאות שיעשה 'לחיים'...

נוסיף עוד פירוש שלנו: אמרנו שיש קשר בין הפרק שלנו לפרק קב, "תפלה לעני". איזה כוס יש שם? "דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות". "כוס חרבות" בגימטריא שבת – צריך להבין את הקשר. שם הכוס הוא עוף, שמופיע בפרשת השבוע שלנו, בשמות העופות האסורים באכילה. בתרגום יש בשמות של החיות והעופות תרגומים שהם לאו דווקא מילוליים. מה התרגום של כוס? המלמדים צריכים לדעת, צריכים ללמד את הילדים עם תרגום, שמו"ת. התרגום אומר "קריא" (יש בו אותיות קרי, תיקון קרי). רש"י מסביר שנקרא כך כי הכוס צועק בלילה. בליל הסדר, אחרי ארבע כוסות, אנחנו נעשים "קריא" – צועקים "אחד מי יודע!" (בנוסח קרלין). מחר עד שנסיים ארבע כוסות כבר יהיה לילה (בחינת תרגום. בלשון תרגום כוס היינו שחט – כאשר צועקים "אחד מי יודע" בלילה שוחטים את היצה"ר), צריך לזכור.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "אהבתי כי ישמע הוי' את קולי תחנוני" = 1965 = 15 פעמים 131, והוא סימן יפהפה לכללות הפרק לפי השיטה ש"הללו יה" הן שתי תבות (כמו שיתבאר) – כאשר יה היא תבה (ושם קדוש) בפני עצמו אזי יש 131 תבות בפרק, והסימן יה פעמים 131!

[ג] הממוצע בין התבה הפותחת, אהבתי, והתבה המסיימת, הללויה, הוא יברכך, פתיחת ברכת כהנים. רוס"ת אותיות אהיה ואמ"ת כג פעמים אהיה – "אהיה אשר אהיה".

[ד] כל הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" עולה 82 במספר קטן וכל הפסוק "אהבתי כי ישמע הוי' את קולי תחנוני" עולה 93 במספר קטן – יחד 175, שנות חיי אברהם אבינו, איש האהבה (סוד אמונה חכמה [כאשר אברהם = אמונה חכמה חכמה] כמבואר במ"א. אהבת אברהם, "אברהם אהבי", כלולה ממה שהוא "ראש כל המאמינים" ו"שכל הנעלם מכל רעיון"). 82 93 כ"א במשולש = אלהי ("אלהי אברהם") פעמים אהבה ברבוע. בראשית-אהבתי עולה 11 בחזקת 3 (משיח במספר קדמי). שלש התבות הראשונות של כל פסוק – "בראשית ברא אלהים" "אהבתי כי ישמע" = 2070 = 6 צירופי משה (הערך הממוצע של 6 התבות), וראה לקמן (הערה ו) שחז"ל דרשו פסוקי פרק זה על משה רבינו. והוא עולה 10 פעמים אור (סוד "עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה") שהוא היהלום של מה (אדם). יש בשני הפסוקים 55 אותיות, משולש 10 (28 אותיות של "בראשית וגו'", משולש 7, ועוד 27 אותיות של "אהבתי וגו'" = 8 9 10, השלמת המשולש למשולש 10. השורה התחתונה של המשולש היא "קולי תחנוני", יחוד קול ודבור, כדלהלן). פנות המשולש הן אותיות יבק (סוד שם מלא, הוי' אלהים וכן אהיה הוי' א-דני) והשאר = 4554 = 22 פעמים אור (כנגד "עשרים ושתים אותיות יסוד"). בפסוק "אהבתי וגו'" – "את קולי תחנוני" היינו יחוד קול דבור (יחוד יעקב ורחל), כמו שיתבאר בפנים, והם כנגד "את השמים ואת הארץ" של "בראשית וגו'" (שמים ארץ קול דבור יעקב רחל = 1449 = 7 [בכל זוג יש 7 אותיות] פעמים אור).

[ה] שם "הוי'" עצמו חוזר בפרק יה פעמים (הרמוז בסיום: "הללו-יה"), בסוד "כי ביה הוי' צור עולמים", כשההופעה השביעית-החביבה שלו היא בפסוק "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים".

[ו] יש לומר שמשה רבינו אמר פסוק זה כשהתפלל להיכנס לארץ ישראל – "אתהלך לפני הוי' בארץ החיים". והוא על דרך דרשת חז"ל על פסוקי פרק זה (דברים רבה יא, ה ועד"ז בתנחומא ברכה ג):

א"ר יצחק היתה נפשו של משה מתקשה לצאת והיה משה מסיח עם נפשו ואמר נפשי תאמר שביקש מלה"מ לשלוט עליך אמרה לו לא יעשה הקב"ה כן כי חלצת נפשי ממות ותאמר שראית אותן בוכין ובכית עמהן אמרה לו את עיני מן דמעה אמר לה ותאמר שבקשו לדחות אותך לגיהנם א"ל ואת רגלי מדחי א"ל ולהיכן את עתידה להלך א"ל אתהלך לפני ה' בארצות החיים כיון ששמע משה כך נתן לה רשות אמר לה שובי נפשי למנוחיכי וגו'.

[ז] מספר זה עולה גם מנחה פנים ואחור, דהיינו ה"פ מנחה, הרומזת גם לארבעת כתלי המקדש ולגגו (ראה לחיות במרחב אלקי ביאור יא ובכ"ד), עליו עומד מלך המשיח ומכריז "ענוים [סוד 'תפלה לעני' או תפלה-ענוה, כמבואר בפנים] הגיע זמן גאולתכם!".

[ח] אבן עזרא, רד"ק מצודות ומלבי"ם.

[ט] ראה באופנים שונים בפירושי הפסוק בתהלים עם אסיפת אמרים מתלמידי הבעש"ט, בפרט במובא משם מהקדושת לוי ובשם רבי מרדכי מנעשחיז.

[י] וראה גם בפירוש המלבי"ם: "'כי הטה אזנו לי' – כמי שמטה אזנו אל בן יחידו אולי ישמיע קולו כי קולו ערב לו ורוצה לשמוע תחנוניו".

[יא] יש כאן קשר נוסף לפסוק "בראשית וגו'". שלשת הדברים ש"אהבתי" (מתאים לרמז הידוע ש"בראשית" = שלשה דברים יחד) – "ישמע הוי'... קולי תחנוני" = "בראשית ברא".

[יב] כמובא באסיפת אמרים על תהלים (בפירוש האחרון על הפסוק):

אהבתי כי ישמע ה' וגו'. ויש להבין מי אשר לא יאהב שישמע ה' את קול תחנוניו? וי"ל אהבתי כי ישמע רק ה' את קולי תחנוני ולא זולתו, על דרך וקולה לא ישמע.

[יג] לפעמים מוסבר שחלל הצמצום הראשון הוא ע"ד תלת חללי גולגלתא, חלל בראש, 'חור בראש' (כאשר הרב מסלק את כל אור השגתו שלעצמו כדי להמציא פתח כל שהוא להשכיל את תלמידו). לפעמים – חלל הלב (סילוק רגש אין-סופי כדי להמציא מדות מדודות), ולפעמים – חלל הפה (שדווקא בתוך חלל הפה אפשר להמשיך 'קו', היינו סוד הקול שממנו הדבור, עשרת המאמרות של בריאת העולם). כאן מוסבר בסוד כרית-חלל האזן. ראש-לב-פה-אזן = 676 = 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע. ממוצע 4 התבות = 13, אחד, ברבוע. חלל הראש כו' = 968, הרבוע הכפול של 22 (אתוון דאורייתא).

[יד] וזה לשונו: "בימי צרתי אקראנו ובימי גאולתי אשבחנו". שני השרשים קרא ו-שבח עולים ביחד תורה.

[טו] מדרש שוחר טוב על הפסוק, וראה גם במלבי"ם (בהמשך לדבריו הנ"ל הערה ד): "'ובימי אקרא' – וע"כ [מכיון שה' מטה אזן לשמוע את קול בנו יחידו הערב לו, כנ"ל] גם בימי אקרא – גם בעת הטובה, לא בדמי ימי, רק בימי הטובים קראתי והתפללתי אל ה' (שסתם ימים נאמר על ימים טובים)".

[טז] על פי יל"ש וזית רענן. וראה גם מדרש תהלים ופנים יפות. יום השבת יום תרועה יום הכפרים = 3 פעמים (ממוצע כל ביטוי) 637, 72 פעמים 13 = "יראת הוי'", הוי' תורה ועוד. הפסוק של שבת הוא "ביום השבת ביום השבת" וביחד עם "יום תרועה" ו"יום הכפרים" = 2678, 103 פעמים הוי' ב"ה, חשבון עשרת הדורות מאדם עד נח (הרומזים לכל ימות עולם מאדם עד משיח כנודע) – אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח (כמו שכתבו בתחלת ספר דברי הימים) – כאשר אדם נח ("נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן") = 103!

[יז] ובפנים יפות (שמות ב, כג – הובא בתהלים עם פנים יפות) כתב עד"ז שבזכות הימים הטובים נצל בימי הצרה, ובאר שגם "ובשם הוי' אקרא" (להצלה מהצרה, "אנא הוי' מלטה נפשי") היינו בזכות השבת שנקראת "שמא דקוב"ה" (ועד"ז כל יום טוב שנקרא שבתון) – עיי"ש.

[יח] המלה "אקרא" מופיע בתנ"ך 28 פעמים, מתוכן 17 בתהלים (בחלוקת 28 לפי 'חתך זהב'), כאשר 4 הפעמים האחרונות הן בפרקנו.

[יט] בפסוקים ב, ד, יג ו-יז – סה"כ לו.

[כ] משה אליהו דוד (ר"ת מאד – "אני עניתי מאד") = 411 (= אלישע, תלמיד אליהו – על ידי צירוף משה דוד לאליהו מקבלים אלישע, על ידי צירוף משה דוד ליעקב מקבלים ישראל, כמבואר במ"א) = 3 פעמים 137, ודוק.

[כא] ח' ניסן ש"ז.

[כב] קיט, ב וז"ל:

מאי דכתיב ויגדל הילד ויגמל עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך ואומר להן איני מברך שיצא ממני ישמעאל אומר לו ליצחק טול וברך אומר להן איני מברך שיצא ממני עשו אומר לו ליעקב טול וברך אומר להם איני מברך שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי אומר לו למשה טול וברך אומר להם איני מברך שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי אומר לו ליהושע טול וברך אומר להן איני מברך שלא זכיתי לבן דכתיב יהושע בן נון נון בנו יהושע בנו אומר לו לדוד טול וברך אומר להן אני אברך ולי נאה לברך שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא.

[כג] "אני אברך ולי נאה לברך" = אברהם יצחק יעקב – דוד הוא הרגל הרביעי של המרכבה המקבל וכולל את מעלות שלשת האבות.

[כד] סוד "לישועתך קויתי הוי'" שעולה אברהם יצחק יעקב משה יהושע דוד.

[כה] ב"פסח מצה ומרור" קרבן פסח הוא בשמאל, בגבורה (יסוד האש, סוד הקרבן בכלל, עיקר מצות ההעלאה בתורה, עמוד העבודה השייך לקו שמאל, סוד "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"), המצה בימין (קמח ומים), חסד (סוד הלחם בכלל שהוא עיקר הסעודה), והמרור באמצע, תפארת, מקום הרחמים (כמקום סידורו בקערת ליל הסדר כנודע).  בקו שמאל, מתחת לספירת הגבורה, קרבן פסח, בא ספירת ההוד, קרבן תודה, ודוק.

[כו] רק חנון וצדיק משלימים ל-חי ברבוע ו-מרחם (בגימטריא רפח) עולה טז פעמים חי.

אם בונים סדרה רבועית משלש המלים בסדר עולה (חנון-וצדיק-מרחם) הבסיס יהיה 18- והמספר שלפי חנון יהיה 0. נמצא ששלת הכינויים של ה' צומחים (הר"ת שלהם הוא צמח כנ"ל בפנים) מאפס! ששת המספרים הראשונים בסדרה (114, 210, 288, 348, 390, 414), שהחל מאפס היינו 7 המספרים הראשונים בסדרה ("כל השביעין חביבין"), יעלו 42 ברבוע (ד"פ אמת, חותמו של הקב"ה – צדיקו של עולם, "חנון הוי' וצדיק" – אמת); בצירוף המספר השביעי (420) יעלה הכל יב פעמים יעקב, בסוד יב שבטי י-ה; וכשמגיעים עד שלשה עשר מספרים (114, 210, 288, 348, 390, 414, 420, 408, 378, 330, 264, 180, 78), כל המספרים החיוביים בסדרה, עולה הכל כא פעמים יעקב (עד המספר העשירי ממוצע כל אבר הוא 330, האבר העשירי בסדרה; עד המספר האחד עשרה ממוצע כל אבר בסדרה עולה חנון-וצדיק שעולה חי ברבוע; עד המספר השנים עשר ממוצע כל אבר הוא יב פעמים הוי', שלמות צירופי שם הוי' ב"ה). בסיס הסדרה הוא מינוס חי כנ"ל וכל מספר שלישי בסדרה הוא כפולה של חי. יש ב-יג המספרים החיוביים של הסדרה שני מספרים שהנם כפולות של שם הוי' ב"ה – 390 = יה פעמים הוי' ו-78 = ג פעמים הוי' (יחד – חי פעמים הוי'). שאר יא המספרים = 3354 = ג"פ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (= הוי' פעמים "הוי' הוא האלהים"). והנה, רת"ס יג המספרים הנ"ל – 114 420 78 = 612 (ברית, ג"פ צדיק) = "חנון הוי' וצדיק ואלהינו מרחם" (ג המספרים הראשונים)!

[כז] פתי ועוד הריון = "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל", מספר ההשראה ה-חוה – זוהי עיקר ההשראה של חוה, "אם כל חי", ותכלית תורת משה רבינו, לגלות זאת "לעיני כל ישראל", שמכאן נסב"ת "בראשית ברא... פרו ורבו...". "שמר פתאים הוי'" ועוד הריון = 1368 = לאה ("אם הבנים שמחה") פעמים חוה-חוה (ראשונה ושניה).

[כח] סנהדרין קי, ב.

[כט] שיחת ש"פ וישלח תשל"א.

[ל] ד"ה "ונחה עליו רוח הוי'" תשכ"ה (קונטרס אחרון של פסח תשמ"ז).

[לא] הפסוק "שֹמר פתאים הוי' דֹלתי ולי יהושיע" משלים את פסוק הישועה השני בפרק, "כוס ישועות אשא ובשם הוי' אקרא", לרבוע של 62.

[לב] נפש עין רגל עולה 793 וכאשר מחשבים נפשי את-עיני את-רגלי מקבלים 1625, תוספת של 832 (ארץ ישראל וכו'). הגימטריא של כל הפסוק – "כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי" – עולה דוד פעמים 210 העולה גם 15 פעמים דוד ברבוע (וכן עולה ו צירופי פתי). רק המלים נפש-מות עין-דמעה רגל-דחי עולות 1380 (6 פעמים, ממוצע, 230 ממוצע) והשאר עולה 1560.

[לג] ג"פ "עיני דמעה" (שתי ההופעות ועוד "עיני... דמעה" בפסוקנו) עולה 777 (תשע"ז) וכאשר מוסיפים את ה"מן" שבפסוקנו ממוצע כל ביטוי הוא טוב ברבוע.

עיני בהכאת אותיות ועוד דמעה בהכאת אותיות עולה ע פעמים חן פעמים יפי (שעולה 203 פעמים מן בהכאת אותיות).

[לד] ואם פותחים את אותיות ע ו-ד רבתי למלים "עיני דמעה" (על דרך הנ"ל בכוונת עניתי-דלֹתי) יעלה כל הפסוק הראשון של ק"ש 1303, כמנין "שויתי הוי' לנגדי תמיד" (ונודע שהפסוקים "שמע... אחד" ו"שויתי... תמיד" – שסימן כל אחד מהם הוא שד – הם בסוד שני השדים עליהם נאמר "בין שדי ילין").

[לה] "עדר" רומז ל"ותרד עיני דמעה"

[לו] סה"מ תרפ"ח עמ' קא.

[לז] ד"ה "אני לדודי" תשל"ב (סה"מ מלוקט ח"ג עמ' רסג).

[לח] "שובי נפשי למנוחיכי כי הוי' גמל עליכי" ו"מה אשיב להוי' כל תגמולוהי עלי" עולים 2275, כא (אהיה, ו במשולש) פעמים צא (הוי' אד', יג, ואו, במשולש, שהוא הפירמידה של ו).

[לט] וכן עולה חשך במילוי (חית שין כף), העולה גם "חשך ענן וערפל" וגם "יתרון האור" – מה שמדגיש את "כיתרון האור מן החשך" שיש ב"כוס ישועות" (וכדלקמן בפנים על צעקת הכוס בלילה).

[מ] נתבאר בהרחבה, ובתוספת פירוש, בתחלת סעודת משיח.

[מא] פנים יפות בראשית לב, י (הובא בתהלים עם פנים יפות ופנים מאירות) וז"ל:

מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, יש לפרש מה שאמר עלי הוא כענין שאמרו רז"ל [זבחים ד ע"ב] בהרי עלי עולה כמאן דטעין אכתפיה דמי, ר"ל שכל הטובות שקבלתי ממנו עלי חובה לשלם גמולם, ועדיין לא שילמתי א' מהן וזהו כל תגמולוהי חובה עלי, ומה שאמר אחריו כוס ישועות אשא י"ל ע"ד שאחז"ל בברכות דף נ"ד [ע"א] במי שנעשה לו נס בב' מקומות כי האי דמר בריה דרבינא הוי קאזיל בפקתא דערבות וכו' בריך ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל בכל א' מהמקומות ע"ש, והטעם בזה מפני שעדיין לא שילם גמול של א' מהן. ויש לפרש לשון כוס שהוא מנין כדכתיב [שמות יב, ד] תכוסו על השה שהוא מנין, ופירש"י בתהלים [טז, ה] כוסי לשון מנין ולשון אשא ג"כ לשון חשבון כדכתיב [שמות כא, ב] כי תשא וז"ש [תהילים קטז, יג] כוס ישועות אשא דהיינו שכל חשבון הישועות שנעשה לו הוא מונה...

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com