חיפוש בתוכן האתר

פרצוף יצחק אבינו - שיעור חדש אייר באנגלית - י"א אייר ע"ז – ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

י"א אייר ע"ז – ירושלים

פרצוף יצחק אבינו

שיעור חדש אייר באנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פרצוף יצחק אבינו

אברהם ויצחק – ניסן ואייר

בחדש האחרון למדנו והתבוננו על אברהם אבינו, האב הראשון, שנקרא גם "אב המון גוים". הוא הפיץ לכל העולם את האמונה בא-ל (המון לשון אמונה ו"אב המון" אותיות באמונה), במגמה להביא משיח[ב]. אחרי הרבה שנות נישואין – כששרה אשתו היתה בת תשעים ואברהם בן מאה – נולד להם בנם היחיד, יצחק אבינו.

ההבדל הרוחני בין שני האבות הראשונים, אברהם ויצחק, הוא שאברהם התחיל להאיר אור ישר, גילוי מלמעלה, והענין של יצחק הוא אור חוזר, התגובה הרוחנית לאור הישר של אביו. שלא כמו התגלות האור של אביו, יצחק מעורר התעוררות רוחנית שלא יודעים מאיפה היא באה – לא אור מבחוץ – התעוררות ספונטנית, משהו שקורה בתוך הלב שלי וגורם לי לחפש את ה' ולעלות אליו. זו הסבה לכך שיצחק בימי חייו הוא חופר בארות, בהם המים החיים עולים מן התהום (המסמל את הלא-מודע בנפש), מלמטה למעלה, כמו שהלב מתעורר לעלות מלמטה למעלה. אברהם הוא "אור ישר" ויצחק הוא "אור חוזר", הם משלימים אחד את השני[ג], האבא והבן.

אם מחפשים הקבלה לכך בחדשי השנה הרי אלה שני החדשים הראשונים, ניסן ואייר: חדש ניסן הוא חדש של גילוי והארה מלמעלה, כאשר גם בלי שעשינו משהו שמצדיק או מזכה אותנו ה' גואל אותנו. חדש אייר, בו אנו נמצאים, הוא חדש של עבודה, של תיקון מדות הלב. סופרים את ספירת העומר ובכל יום מתקנים מדה אחת מסוימת משבע מדות הלב שמתכללות זו בזו, שבע פעמים שבע, ארבעים ותשעה ימים. כל העבודה הזאת היא פיקוח דייקני עם הרבה בקורת עצמית שהלב יתוקן – זה מתאים בעיקר לדרך העבודה של יצחק.

זה מתאים לפי מה שכתוב בקבלה שתיקון הלב הוא דרך התבוננות. לכל חדש יש חוש בספר יצירה, והחוש של חדש אייר – חדש שבכולו, מהתחלה עד הסוף, סופרים את העומר – הוא חוש של מחשבה עמוקה, חוש העיון. ההתבוננות העמוקה היא לא גילוי אור שבא מבחוץ אלא חפירה בעצמי, חפירה בלב שאני עושה כדי לחשוף ולתקן את עומק הלב שלי. הכלי לעבודה הזו, החוש של החדש הזה, הוא ההתבוננות. במח ההבדל בין אברהם ליצחק הוא שאברהם הוא המח הימני, הארת אור מלמעלה, כברק המבריק, גילוי חדש, ויצחק הוא המח השמאלי שענינו התבוננות ועיון, ודרך ההתבוננות הזו יום אחרי יום מגלים את המדות הטובות של הלב וכך מתקנים את הלב.

זו רק הקדמה פשוטה למה הולכים היום להתבונן בדמותו ואישיותו של נשמת יצחק אבינו, האב השני, כפי שעשינו בחדש הקודם לגבי אברהם אבינו, הראשון באבות.

 

כמו תמיד, נתבונן דרך המדרגות השונות של הנשמה שמקבילות לערוצי האור דרכם ה' ברא את העולם, הספירות העליונות מכתר עד מלכות, ונראה איך הן משתקפות בנשמת יצחק אבינו לפי התורה, בעזרתם הטובה של המפרשים הקלאסיים, של חז"ל ובעיקר של הקבלה.

כתר: מסירות הנפש ו"אחליפו דוכתייהו" בעקדה

מסירות הנפש של יצחק בנסיון העקדה

הכתר של נשמה יהודית הוא כח מסירות הנפש – למסור את הנפש בפועל עבור ה'. מאד ברור איפה מסירות הנפש מופיעה בחיי יצחק אבינו, כי הוא הסכים למסור את נפשו פשוטו כמשמעו – הוא ידע שאביו הולך להעלות אותו לקרבן והסכים לכך, פשט את צווארו לשחיטה, להיות עולה תמימה לה'. אנחנו יודעים שבסוף זה לא קרה, קוראים בתורה שה' לא רצה שאברהם ישחוט אותו, אבל זהו היה הנסיון האחרון והגדול עבור האבא והבן.

הסיפור הזה נקרא בתורה "עקדת יצחק" – אף שזהו הנסיון הכי קשה, העשירי, של אברהם אבינו, אבל הוא נקרא על שם יצחק דווקא "עקדת יצחק", במדה מסוימת אצלו נדרשה יותר מסירות נפש מאצל אביו. אבא שלו הצטווה ישירות מה', הוא שמע זאת מה', ואילו הבן יצחק היה צריך להאמין בנבואת אביו עד כדי הנכונות למסור את נפשו כי אביו אמר שזה מה שה' אמר לו.

התקשרות יצחק לאברהם כ"אב הרחמים"

יש שני ביטויים ביחס לה' בתפלות ימים נוראים. קוראים לה' "אב הרחמן", אבל בתפלות היותר גבוהות, כמו מוסף ונעילה, לא אומרים "אב הרחמן" אלא "אב הרחמים". מה ההבדל בין "אב הרחמן" ל"אב הרחמים"? בקבלה וחסידות כתוב ש"אב הרחמן" הוא מדרגה של אבא – אבא הוא חכמה. מקור כל הרחמים בכתר, מעל החכמה, אבל הרחמים נמשכים מהכתר לחכמה, הם מתבטאים דרך האבא, בטבע האבא לרחם על הבן שלו. אם אני קורא לה' "אב הרחמן" הכוונה שה', כמו אבא – יותר מאבא גשמי, אבל בסופו של דבר הוא – מרחם כמו אב על בניו, הרחמים עוברים ממקור יותר גבוה אך דרכו. אבל אם קוראים לה' "אב הרחמים", אין הכוונה שהרחמים נמשכים בו ועוברים דרכו כמו אבא, אלא שהוא האבא של הרחמים, השרש של הרחמים – הוא מעל הרחמים, זו מדרגה אחרת של אבא, שמעל הרחמים שבכתר עצמם, הוא מקור שמוליד את הרחמים. לכן בתפלות הגבוהות יותר, כמו נעילה, קוראים לה' "אב הרחמים".

למה אומרים זאת כעת? כי אברהם הוא "אב הרחמן", אבל האמונה וההתקשרות של יצחק לאביו בעקדה, "עקדת יצחק" – עד כדי שהאבא אומר, או אפילו רק רומז, שה' רוצה שיקריבו אותי, רוצה את מסירות הנפש שלי, וזה מספיק עבורו כדי לפשוט את צווארו לשחיטה, שאביו יעלה אותו לעולה כליל לה' – היא מדרגת "אב הרחמים". הוא מתייחס לאביו כמקור של הרחמים, ולא רק כאב רחמן. נראה בהמשך שיצחק הוא הדוגמה הראשונה בתורה לילד שבתחלה קרוב יותר רגשית לאמא שלו מאשר לאבא שלו, ילד של אמא (mommy's boy) – הוא הדוגמה הראשונה לכך בתורה – כפי שנאמר בבשורת לידתו על ידי המלאכים "והנה בן לשרה אשתך". כך הוא עד העקדה, אבל לפני שהוא התחתן אומרים לבן ובתואל, אביה ואחיה של רבקה, "ותהי אשה לבן אדֹניך" (מעין שהמלאכים קבעו שהוא בן של אמא ושני רשעים העידו שהוא הפך להיות בן של אבא). עבורו הנסיון של העקדה היה להזדהות עד כדי כך עם אביו עד שדרכו מתגלה המדרגה הגבוהה של "אב הרחמים", האבא שלמעלה מהאבא.

"אחליפו דוכתייהו" בעקדה

לא רק שיצחק הוא ילד-של-אמא[ד] מלידה, אלא כתוב שיש לו נשמה דנוקבא – הוא ילדה בגוף של זכר. כל עוד הוא ילדה בגוף של זכר הוא לא יכול להתחתן וללדת ילדים. כדי שיוכל להתחתן וללדת ילדים הוא צריך לעבור שינוי רוחני, מטומורפוזה, והשינוי הזה נעשה ברגע עקדה – נשמת הילדה עלתה למעלה והוא קבל נשמה של זכר, כמו שנסביר יותר בהמשך אי"ה.

בכל אופן, מה שמדברים בקבלה וחסידות שסוד עקדת יצחק הוא התכללות המדות של אברהם ויצחק, שכל אחד מגלה בעצמו את השרש של השני. אברהם הוא אהבה ויצחק הוא יראה[ה]. כדי להיות מוכן למסירות נפש לכתחילה, יצחק היה צריך להגיע למדה ההפוכה – לאהבת ה' מוחלטת. לעומתו, לאברהם ה' אומר, אחרי שאומר לו שלא התכוון באמת שיהרוג את בנו, הכל רק נסיון והתכוון רק שיעלה אותו להר ולמזבח ויוריד אותו, ואז אומר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". הנסיון של אברהם היה להגיע לתכונה של בנו והנסיון של יצחק היה להגיע למדה של אביו (בסוד הנאמר בבשורת הגאולה על ידי אליהו הנביא, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם").

בספירת העומר אנחנו מתבוננים בהתכללות של מדות הלב זו בזו, בעזרת הכח של המח. השבוע הראשון מתחיל בהתכללות גבורה שבחסד והשבוע השני בהתכללות חסד בגבורה. אבל כאן מדובר על התכללות לא מכח המוחין אלא מכח העל-מודע של הנפש. הכח של ההתכללות שמדובר עליה כאן הוא "אחליפו דוכתייהו" – אם אתה במקום רוחני אחד, במדה אחת, הכח להגיע למקום ההופכי בא מהכתר, מהעל-מודע.

כתר – "קדקד"

זה הכתר של נשמת יצחק – מסירות הנפש המוחלטת שלו, למעלה מטעם ודעת, שהתגלתה בעקדת יצחק. יצחק לא שמע בעצמו מה', והצווי הזה של ה' מנוגד מאד ל'אופי' של ה' הרחמן, שאפילו לגבי רשע לא יחפוץ ה' במות הרשע "כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה", וכל שכן לגבי צדיקים עליהם נאמר "יקר [קשה הדבר] בעיני הוי' המותה לחסידיו" (וכל התורה כולה היא "תורת חיים", ובשמירת מצות התורה "וחי בהם").

עוד נקודה: האריז"ל מביא שיצחק בגימטריא קדקד. קדקד הוא כתר. פעמיים קד, הפוך הוא דק – פרצוף הדעת של אתב"ש. דווקא פרצוף הדעת של אתב"ש, דק, "הדק היטב היטב הדק" ("דק מן הדק" הוא כינוי אצל הראשונים לקב"ה, כמבואר במ"א), במילוי, קוף דלת, שוה כתר. חלק המילוי של יצחק בלבד שוה כתרוד צדיק חית קוף). לכן יצחק עם המילוי הוא סוד "צפנת פענח", שמו של יוסף הצדיק – צפנת בגימטריא כתר, חלק המילוי, ו-פענח בגימטריא יצחק, השרש. יצחק עולה ד"פ בן ו"צפנת פענח" עולה ד"פ אור. "קדקד" מופיע בברכת יוסף דווקא – גם ברכת יעקב ליוסף וגם ברכת משה ליוסף. יוסף מקבל מסבו, יצחק, את ה"קדקד". היום משתמשים במלה קדקד בכמה משמעויות – בגיאומטריה הוא הנקודה העליונה באיזו צורה, בצבא הוא המפקד, בחברה הוא הבוס. כל המשמעויות האלו שייכות ליצחק.

חכמה: "בן חכם ישמח אב"

יצחק בארבעת הבנים

כעת נעבור לחכמה של יצחק – הכח המודע הראשון של הנשמה. אנחנו באים מפסח בו "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" בהגדה בליל הסדר. מיד רואים כאן רמז ליצחק, כי ארבע פעמים בן עולה בגימטריא יצחקבן הוא הערך הממוצע של כל אות בשם יצחק, שהוא הבן היהודי הראשון ("יצחק בן אברהם"). יצחק הוא הבן האולטימטיבי, הכולל את כל ארבעת הבנים – בן-בן-בן-בן. אבל בפרטות מה מקומו של יצחק בין ארבעת הבנים?

יש תורה מפורסמת של רבי נחמן מברסלב – שהיום המיוחד שלו בספירת העומר (כפי שהוא אמר בעצמו) היה אתמול, בשבת, נצח שבנצח, בגימטריא נחמן שבנחמן. הוא אומר באחת התורות שלו שהאבא של הסדר הוא אברהם אבינו (אברהם מלשון אב) וארבעת הבנים הם בעצם שני בנים ושני נכדים שלו ("בני בנים כבנים") – הסבר מאד יפה. הוא אומר שהבן החכם הוא יצחק, הבן הרשע הוא עשו, הבן התם הוא יעקב, שהרי התורה אומרת בפירוש "יעקב איש תם", ואולי הכי מפתיע מהכל, הבן שאינו יודע לשאול הוא ישמעאל. אז אפילו שיצחק הוא ארבע פעמים בן, כולל את כל הבנים, הוא בפרט הבן החכם[ו].

פסוקי "בן חכם"

איפה מופיע הביטוי "בן חכם" בתנ"ך? הוא חוזר שלש פעמים. שלשת האחרים – "בן רשע", "בן תם", "בן שאינו יודע לשאול" – הם לא ביטויים מפורשים בתנ"ך. אבל "בן חכם" מופיע שלש פעמים, כולן במשלי, פעמיים זהות – "בן חכם ישמח אב". המלה "ישמח" היא גם צירוף אותיות משיח, כידוע. פעמיים כתוב "בן חכם ישמח אב" ופעם אחת כתוב "בן חכם מוסר אב" – הוא מקבל ברצון מוסר מאביו, לומד ומיישם אותו. בפסוק אחר במשלי כתוב "שמע בני מוסר אביך" – מוסר הוא האתיקה הרוחנית שהאב מלמד את בנו. מיהו בן חכם? מי שלוקח היטב את המוסר הזה, ועליו כתוב "בן חכם מוסר אב"[ז]. אם כן, כל הפסוקים של "בן חכם" רומזים בפירוש ליצחק.

להושיב "בן רשע" (עשו) ליד "בן חכם" (יצחק) שאוהבו

ארבעת הבנים מכוונים גם כנגד אותיות שם הוי' ב"ה – "בן חכם" הוא כנגד האות י, לכן הוא גם כולל הכל. הבן החכם עושה את אביו שמח – אם הוא יצחק האבא הוא אברהם, יצחק משמח את אברהם. אבל את מי יצחק אוהב? את עשו, "ורבקה אוהבת את יעקב" אבל "ויאהב יצחק את עשו". עשו הוא הבן הרשע. הרבה פעמים שואלים למה בהגדה הבן הרשע סמוך לבן החכם? לפי המדרגות הרוחניות הבן הרשע הוא הכי נמוך, הכי רחוק מהבן החכם – רוחנית הוא אחרון, לא שני – אבל מאיזו סבה בעל ההגדה שם ראשון את הבן החכם ומיד אחריו את הבן הרשע, כך מושיבים את הילדים ליד שלחן הסדר.

אחד ההסברים המפורסמים בחסידות הוא שמושיבים את הבן הרשע ליד הבן החכם כדי שיוכל להשפיע עליו השפעה טובה, הוא יכול להחזיר אותו שיהיה בעל תשובה, שישוב אל ה'. אבל כעת, לפי רבי נחמן, יוצא תוספת הסבר עוד יותר לעומק – יצחק משמח את אביו, אבל הוא אוהב את עשו, הבן החכם אוהב את הבן הרשע. זו סבה יותר יסודית להושיב אותם אחד ליד השני – אם אתה באמת אוהב מישהו, אתה באמת תוכל לקרב אותו. לא די בכך שאתה חכם ותוכיח לו שצריך לעשות תשובה, לא מספיק להיות חכם – צריך באמת לאהוב אותו. הבן הרשע הוא הבן הנבחר בעיני יצחק, ואז יש סיכוי אמתי שהוא יצליח – גם אם בשנים שעברו הוא לא הצליח, שהשנה הוא יצליח – להחזיר את עשו בתשובה, תשובה מאהבה מתוך כך שהמשיב בתשובה עושה זאת מתוך אהבה (היינו פירוש חדש ל"תשובה מאהבה", שהשב מרגיש כמה שהמשיב אוהב אותי, הן אם המשיב הוא חבר או רב בשר ודם הן אם מדובר בקב"ה שמעורר אותי לעשות תשובה).

שרש נשמת יצחק – גבורה דעתיק המלובשת בחכמה דאריך

בכל אופן, ליצחק יש חכמה. בקבלה, השרש האמיתי של יצחק הוא הגבורה של הממד הפנימי של הכתר – הגבורה דעתיק יומין, המתלבשת, כנשמה בגוף, בתוך מוחא סתימאה, החכמה של הממד החיצוני של הכתר (אריך אנפין), "כח המשכיל" שממנו באות הברקות החכמה במודע. העל-מודע הוא חשוך[ח], מאיפה באות ההברקות? מקור הברקים ש'נורים' מהכתר למודע הוא משרש נשמת יצחק.

גם בשרש הכי גבוה (בפנימיות הכתר) יצחק הוא גבורה ואברהם הוא חסד. מבואר בחסידות שבנפש, פנימיות הכתר (עתיק יומין) היא תענוג, עצם תענוג החיים שבעל-מודע של הנפש. חיצוניות הכתר (אריך אנפין) היא רצון שמלביש את התענוג (ככלל, האדם רוצה מה שגורם לו תענוג). הגבורה של התענוג מתלבשת בחכמה של הרצון. שוב, עתיק (פנימיות הכתר) הוא עצם תענוג החיים, התענוג העל-מודע, אבל גם בו יש כל את הספירות והגבורה של תענוג זה היא הנשמה של החכמה הסתומה שבחיצוניות הכתר (רצון) שיורה לחכמה הגלויה את ההברקות. יש משהו לחשוב עליו... בכל אופן, במושגי הקבלה זהו השרש האמתי של יצחק אבינו, וזו הסבה שהוא אדם באמת חכם, "בן חכם" – הוא מגלה את החכמה הנסתרה (הח"ן) של הכתר.

בינה: "צחֹק עשה לי אלהים"

מה פירוש השם יצחק? צחוק. כשאברהם שמע על לידת יצחק הוא צחק וכך גם אמו – ההורים צחקו והם קראו לבן יצחק על שם הצחוק. שם מאד מיוחד. אם באנגלית יקראו לילד צחוק, laugh, זה ישמע מאד מוזר, יצחקו עליו כשיגדל, הוא צחוק גדול. אבל זהו פירוש השם יצחק.

לאיפה שייך השם הזה בקבלה? מוחין דאמא, הספירה הבאה – בינה – בה כתוב "אם הבנים שמחה". אברהם צחק ואז גם שרה צחקה. מי צחק יותר? שרה. להפוך לאמא, ללדת בת תשעים, זה צחוק – כזה תענוג שאדם לא יכול לדמיין, לא יכול להכיל, והביטוי לו הוא צחוק גדול, אין סופי. העובדה שיצחק הוא לשון צחוק היא הבינה בנשמה שלו. יש משהו בתכונה הזו שהיא עצמית יותר מהאחרות – היא השם שלו. כל אחד מההורים שלו צחק, וכשקראו לו יצחק שרה אמרה "צחֹק עשה לי אלהים" – אם ה' עשה לי צחוק, אני קורא לילד צחוק.

דעת: "יצחק מצחק את רבקה אשתו"

יחוד – ידיעה וצחוק

יותר מדהים, כשיצחק התחתן – גם זה היה נס, כי כפי שאמרנו קודם הוא נולד נקבי ונזקק לנס כדי להתחתן – היחס שלו לאשתו מתואר בתורה בלשון צחוק, היחוד שלהם נקרא צחוק, "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". יש עוד מלה בתנ"ך שמתארת יחוד בין איש לאשתו. פעם ראשונה היא בתחלת התורה, בין אדם לחוה – "והאדם ידע את חוה אשתו". יש עוד מקום אחד בתנ"ך בו יחוד איש ואשה מכונה דעת, לא בחמשה חומשי תורת משה, אלא בתחלת ספר שמואל, על אלקנה וחנה, הורי שמואל הנביא – גם שם כתוב שאלקנה ידע את חנה ("וידע אלקנה את חנה אשתו"). אלה שתי המלים המיוחדות בתנ"ך שמתארות יחוד איש ואשה, פעמיים "ידע" והביטוי הנוסף הוא "מצחק" שכתוב ביצחק. רמוז בשם שלו, "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". זה אומר משהו מאד מיוחד על היחוד של יצחק ורבקה[ט].

נחזור: יש ביחוד משמעות של דעת – הוא מדרגה של דעת, כי דעת פירושה יחוד (הכח הפנימי של ספירת הדעת בנפש הוא יחוד) – אבל לא הייתי חושב שצחוק פירושו יחוד. זו לא הפתעה שיחוד מכונה דעת, אבל כן ההפתעה הגדולה שיחוד מכונה צחוק – הפתעה שקשורה למהותו של יצחק, ליחוד של יצחק ורבקה[י].

היחוד של "יצחק מצחק את רבקה" הוא מאד מיוחד, רומז ליחוד העתידי של איש ואשה כאשר הם "שוין בקומתן", מה שיהיה כאשר משיח יבוא (גם ביאת משיח היא לשון "כי יקח איש אשה ובא אליה", אך אין כאן תאר מיוחד מחודש כמו "ידע" או "מצחק". יש גם לשון בעילה וגם לשון שכיבה[יא], כולם על פי הפשט, ודוק).

יחוד יצחק ורבקה – עמוד התפלה

יש גימטריא מפורסמת שיצחק-רבקה בגימטריא 515, תפלה. לכן יש רמז מיוחד בסידור, שמודגש במיוחד במחזור של הימים הנוראים, שישנן ארבע מלים עם האותיות הבולטות יצחק וארבע מלים עם האותיות הבולטות רבקה כי היחוד שלהם הוא התמצית של התפלה ("בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל" – יצחק, האיש, גלוי, בראשי תבות, ואילו רבקה, האשה, צנועה, באות השלישית של כל תבה, ראשית השרש המוסתרת בשתי אותיות "תת"). בשלשת עמודי העולם, עמוד התורה הוא יעקב, עמוד החסד הוא אברהם ועמוד התפלה היא יצחק. אחת הגימטריאות לכך הוא שיצחק ועוד רבקה שוה תפלה, אחד הפירושים של תפלה הוא יחוד, יחוד עם ה'. היחוד עם ה' משתקף ביחוד של יצחק ורבקה.

שרש יחוד יצחק ורבקה בדעת עליון

כעת מדברים על המונח היחודי ליחוד של יצחק ורבקה, הצחוק, ששייך לעצם השם יצחק. דעת ובינה תלויים זה בזה – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". עצם שמו, יצחק, שייך לבינה וכח היחוד עם אשתו, שגם מתואר בלשון צחוק, הוא הדעת של יצחק. בכלל, מפורש בזהר חדש (כפי שמסביר האריז"ל) שזיווג יצחק ורבקה נקרא "חכם בבינה", יחוד ישסו"ת[יב] ששייך בכלל לבינה (לעומת זיווג אברהם ושרה אמנו, שהוא יחוד או"א עילאין, ששייך בכלל לחכמה). לכן יצחק התחתן עם רבקה בגיל ארבעים, "בן ארבעים לבינה"[יג] (בעוד ברבקה ניכר ש"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש", כשהיתה בשלה לנישואין של בינה כבר בגיל שלש...).

נשים לב ש"יצחק מצחק את רבקה" אינו לשם לידת בנים, הפסוק נאמר לאחר לידת בניהם, לא כמו "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר..." ו"וידע אלקנה את חנה ויזכרה הוי'... ותהר...". שהדעת היא דווקא כדי להוליד בנים, בחינת "דעת תחתון", "דעת המתפשט", על מנת להוליד מדות בלב. לעומת זאת, הצחוק של יצחק ורבקה הוא בעצם "דעת עליון", "דעת הנעלם", עצם היחוד בין חכמה ובינה, ששרשו בשעשועים העצמיים של פנימיות הכתר[יד], ודוק (שעל כן יש כאן קשר לבינה, כנ"ל, וגם לחכמה, כדלקמן בפסקה הבאה).

ה"יחיד" ("אחד האמת") של יצחק – אשה אחת וארץ אחת

יש משהו מיוחד ביצחק, שלא כמו אברהם ולא כמו יעקב, שלא רק שהוא בשויון עם אשתו, אלא שהוא היחיד באבות שנושא רק אשה אחת ("אחת היא יונתי תמתי") – לא עוד אשה ולא עוד שפחה. הוא האב היחיד שיש רק אשה אחת בחיים שלו. זה דבר מאד חשוב ביחס ליצחק אבינו.

יש משהו ביצחק שהוא "אחד". אפילו שאביו אברהם נקרא "אחד", "אחד היה אברהם", אבל בנשמת יצחק יש משהו מאד מיוחד שהוא "יחיד", אחד ורק אחד. את הדבר הפשוט אמרנו כעת – שהוא נשוי לאשה אחת, יש רק אשה אחת בחייו, אבל יש עוד דבר 'יחיד' בחייו, גם שייך לספירת ההוד שלו ולספירת המלכות, שיש רק ארץ אחת בחייו. משהו מאד מיוחד שהוא כל חייו חי בארץ הנבחרת ואסור לו לצאת לחוץ לארץ. היו הכי גדולים בעם ישראל, החל משני האבות אברהם ויעקב, שהיו בעוד ארצות, יש שהגיעו לארץ הנבחרת (כמו אברהם) אבל היו – לזמנים קצרים או ארוכים – גם בחוץ לארץ. אבל יצחק הוא רק בארץ ישראל, ה' אומר לו שמכיון שהוא "עולה תמימה" חו"ל 'לא כדאי לך', "גור בארץ". בשבילך יש רק מקום אחד להיות בו. מקום אחד להיות בו ואשה אחת להנשא לה קשורים אחד לשני.

כשאנו אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" משתמשים במלה "אחד", אבל כתוב בחסידות שיש דרגה עוד יותר גבוהה, "יחיד", 'אחד ורק אחד'. מדרגה זו היא מדרגת האמונה של יצחק. אברהם מגלה ומלמד לכל העולם שיש ה' אחד, מונוטואיזם, אבל יצחק מגלה שיש ה' יחיד ומיוחד, אחד ורק אחד (ובזה הוא שולל את אמונת ישמעאל, כמבואר במ"א). ליצחק יש אשה אחת, ורק אחת, ארץ אחת, ורק אחת, וה' אחד, ורק אחד. זו תכונה ששייכת לחכמה, כי בעל התניא אומר בשם רבו המגיד ממעזריטש ש"אחד האמת" (יחיד) מופיע רק בספירת החכמה. כמו שאמרנו קודם, יצחק הוא "בן חכם ישמח אב" – כעת מובן יותר במה הוא משמח את אברהם. אברהם אומר ליצחק – אני למדתי את העולם רק שה' אחד, ואתה (שמשמח אותי מאד, שנשאת רק אשה אחת) תלמד את העולם שהוא 'אחד ורק אחד', יחיד.

 

אחרי שעברנו בקצרה את ארבע הספירות הראשונות של הפרצוף, כתר והמוחין, נגיע למדות הלב:

חסד: אהבות יצחק

שלש האהבות המפורשות ביצחק

המדה הראשונה של מדות הלב היא אהבה. אמרנו שהמדה העיקרית של יצחק היא המדה ההפוכה, היראה, השמאל של הלב. האהבה היא הימין של הלב. בזמן העקדה הוא השיג מדרגה עליונה של אהבה, אבל אמרנו שההחלפה בין יראה לאהבה שהיתה בעקדה באה מהכתר, תלויה במסירות נפש. אבל השאלה היא האם יש לו אהבה פשוטה, האם הוא בחור-אוהב, האם יצחק אוהב דברים בטבעיות? באופן מפתיע, אצל יצחק יש ספקטרום של אהבה יותר מכל אחד בתורה – יש שלשה דברים שונים שכתוב שהוא אוהב:

הוא הראשון בו כתוב שאיש אוהב את אשתו, "ויאהבה", יצחק אהב את רבקה אשתו, בפשטות. מסתמא אברהם גם אהב את שרה, אבל לא כתוב במפורש בתורה. הראשון שכתוב בו שאהב את אשתו הוא יצחק. אחר כך יעקב מאד אהב את אשתו רחל (ממבט ראשון), אבל זה היה משום שקבל מאביו דוגמה חיה של אהבת אשתו. אהבת אשתך באה מיצחק.

מה עוד? יצחק אהב את בנו. לא רק שהוא אהב את בנו הטוב, זה כבר כתוב אצל אברהם בעקדה, ה"אהבה" הראשונה בתורה ("קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק"), אלא שהחידוש של יצחק שהוא דווקא אהב את בנו הרע – לאהוב את הבן הטוב זה לא חידוש, אך אהבת הבן הרע היא באמת אהבה גדולה עד מאד (אהבה של מדת הגבורה, מדתו של יצחק), הוא ידע שהוא רע (כך מבואר בחסידות) ואף על פי כן אהב אותו מאד.

מה הוא עוד אוהב? אוכל טוב, מטעמים, "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי"[טו]. למה הוא אוהב מטעמים? בספירה הבאה, גבורה, נראה שיצחק הוא יסוד האש – אברהם אביו הוא יסוד המים ויעקב בנו הוא יסוד הרוח, אבל הוא אש. מה אש עושה? אוכלת. הוא אוהב לאכול-לבער מזון, אבל רק אוכל טוב, רק מטעמים. כל דבר אצל יצחק הוא הפתעה – אתה מוכרח לצחוק כשאתה חושב על יצחק.

אם כן, יצחק הוא האוהב-הטבעי הכי גדול בתנ"ך, לא מוצאים אף אחד אחר בתנ"ך שאוהב שלשה דברים שונים – הוא אוהב את אשתו (הצדקת), אוהב את בנו (הרע) ואוהב אוכל טוב. הוא אוהב אמתי. כתוב באר"י בפירוש שיש לו כל כך הרבה אהבה כי הוא בן של אברהם, "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק". כמה שהבן שונה מהאבא, לא יעזור...

גבורה: "פחד יצחק", מדת הדין ותיקון ראשו-של-עשו

"פחד יצחק" וחרדתו

כעת עוברים לגבורה, הספירה הבאה – היא הכי ברורה. הוא עובד את ה' ביראה. שלשת הדברים שהוא אוהב, שכבר אמרנו, אינם ה'. איך הוא מתייחס לה' בטבעיות? בעקדה הוא מגיע לאהבה מוחלטת, אבל בטבעיות מדת עבודת ה' של יצחק היא יראה, עד שה' נקרא ביחס אליו "פחד יצחק", הוא עובד את ה' באימה ורעדה. כשהוא חושב שעשה טעות, בברכת יעקב במקום עשו, כתוב "ויחרד" – יש אצל יצחק משהו שהוא קרוב לרעדה-חרדה. את הבעל שם טוב אנו מכירים כאוהב ה' ואוהב ישראל הגדול ביותר, אבל כתוב שהיתה לו כזו יראת ה' עד שמהרעד הפנימי שלו מים רעדו בכוס שעמדה בקצה החדר. הרעדה והפחד האלו, "פחד אלהים", הם כמובן יסוד היראה הפשוט באישיות של יצחק.

חגי יצחק

גבורה נקראת גם מדת הדין, המשפט. יצחק שייך למשפט, הכח הרוחני שלו מופיע ביום הראשון של ראש השנה. אמרנו שחדש אייר שייך ליצחק אבינו, אבל היום המיוחד של יצחק הוא ראש השנה. השופר של ראש השנה בא מהקרן של האיל שהוקרב במקום יצחק – שייך ליצחק. היום הראשון של ראש השנה – בתורה יש רק יום אחד – הוא "דינא קשיא", גבורה, מדרגת יצחק.

בשלשת הרגלים היום השני בשנה של יצחק הוא חג שבועות, השיא של ספירת העומר, יום מתן תורתנו "מפי הגבורה" (מדת יצחק). נמצא שיש לו שני ימים טובים – שבועות וראש השנה[טז]. ראש השנה הוא יום הדין, שייך לדינא קשיא – זו הגבורה, היראה (ימים נוראים) של השנה.

מדת הדין – הפיכת סדום לאחר בשורת לידת יצחק

דינא קשיא בגימטריא בית דין. בתורה השם של מדת הדין הוא אלהים – כפי שנקראים השופטים בתורה, "אלהים", זו מדרגת יצחק. בקריאת השם יצחק כתוב "צחק עשה לי אלהים" – שם אלקים עשה לי את הצחוק הזה, הבן הזה שאני קוראת לו על שם הצחוק.

כולנו זוכרים שבאו שלשה מלאכים[יז] לבשר את אברהם ושרה על לידת יצחק בעוד שנה. אחרי שהם בשרו על לידת יצחק התורה מספרת שהם קמו והלכו לסדום, כשליחי ה' להשחית את סדום. האריז"ל אומר שמכיון שהם בשרו את אברהם ושרה על לידת יצחק – לכן הצעד הבא שלהם היה ללכת להחריב את סדום, כי יצחק הוא דין. רק הבשורה על לידתו מספיקה לתת מוטיבציה לאותם מלאכים ללכת בשליחות ה' להשמיד את סדום.

בירור ראשו של עשו

מהגבורה של יצחק יוצא (כפסולת היוצאת מן הבר) עשו בנו, שכולו דין קשה בלתי מתוקן. יצחק מברך אותו "על חרבך תחיה" – החיות שלך היא משפיכות דמים, מרצח (שהוא הוא התיקון של יצחק בחטא אדם הראשון שכלל ע"ז שפ"ד וגילוי עריות – אברהם תקן ע"ז, יצחק שפ"ד ויעקב גילוי עריות, כמבואר בזהר[יח] ובכתבי האריז"ל[יט]).

והנה, כאשר עשו נפטר (כאשר חושים בן דן הרג אותו כשבא לטעון בעלות על מערת המכפלה ולמנוע את קבורת יעקב) ראשו התגלגל לתוך חיקו של יצחק – "רישיה דעשו בעטפיה דיצחק". "זרוק חוטרא אעיקריה קאי". יצחק ממשיך לטפל בבנו הרשע עשו וכבר מצליח להעלות את ראשו, את המוחין שלו, לשכב יחד אתו במקום קדוש. חיקו של יצחק, היינו מקום אהבת יצחק לבנו, והוא על דרך המבואר לעיל בענין הושבת הבן הרשע בליל הסדר ליד הבן החכם דווקא, עשו ליד יצחק, כדי שיהיה "רישיה דעשו בעטפיה דיצחק" ויחזיר אותו בתשובה.

כל אלה דוגמאות לגבורה של יצחק (וראה עוד על פגם הגבורה אצל יצחק לקמן, בסוף ספירת התפארת).

תפארת: ברכות יעקב ועשו

ברכות יעקב ועשו

מה ביחס למדת הרחמים שלו עצמו? אמרנו שבעקדה אביו עבורו הוא "אב הרחמים", אבל מה ביחס לרחמים שלו? הוא רצה לברך את עשו, הבן הרע שהוא אהב, אבל בסוף יעקב ואמו – כמובן, כחלק מהתכנית האלקית – פעלו שהוא יברך את יעקב. כשנודע לו שהוא ברך בטעות את יעקב הוא נחרד, כאשר עשו נכנס, אבל מיד הוא אמר "וגם ברוך יהיה" – ברכתי אותו באי-ידיעה, חשבתי שהוא הבן השני, אבל הוא מבורך – ואז עשו החל לבכות. "הברכה אחת לך אבי? ברכני גם אני". באותו רגע הרחמים של יצחק התעוררו. כשמישהו בוכה לך מה הוא מעורר בך? את מדת הרחמים.

בטבעיות הוא אוהב את בנו עשו, אבל ברגע הזה – כשהוא צריך לאשר במודע את הברכות ליעקב – מתעוררים בו רחמים. עצם הרחמים הוא יעקב אבינו, שהוא מדת התפארת שפנימיותה רחמים, והשרש של הרחמים הוא בכתר. בלי ידיעה ובלי כוונה, כשיצחק מברך את יעקב, הוא חש שמי שברכתי הוא תמצית הרחמים, כי מגבורה יוצאים רחמים.

עשו מסוגל לעורר על עצמו רחמים, וזו הסבה שהוא מברך גם את עשו, גילוי עצמי שלו עצמו יש רחמים. כתוב שהרחמים פודים את האהבה, מחזירים אליו את האהבה הגלויה לעשו. אפילו כשהוא הזמין את עשו לברך אותו, יותר מאשר אהבה אליו היו כאן רחמים – הוא קוה שזו הדרך להחזיר אותו בתשובה, כפי שאמרנו. המחשבה של יצחק לברך את הבן הרע, כפי שמוסבר בקבלה וחסידות, היא שאפילו שהוא רשע – לברכה שלי יש כל כך הרבה כח שהוא יחזור בתשובה, כח הברכה שלי יעורר אותו לחזור בתשובה. המחשבה הזו גם היא מדרגה של רחמים בנשמתו.

הוא אהב את עשו כי ראה ברוח הקדש שיש ניצוצות מאד גדולים של קדושה בבחור הרע הזה, בני הרע עשו – רבי עקיבא, רבי מאיר ועוד נשמות מאד גדולות, שאולי נזכיר בהמשך, והוא רחם על הנשמות האלה. אבל הוא רואה שבסוף ה' רצה שיברך את יעקב ולא את עשו. כתוב שרבקה ראתה שלא יהיה כח בברכות להחזיר את עשו בתשובה, כפי שיצחק קווה, וגם הוא הבין בסוף שעצם הרחמים שייך ליעקב. בסופו של דבר מתעוררים הרחמים גם על עשו, כשהוא בוכה הוא נוגע עמוק בלבו של יצחק והוא מברך גם אותו.

לימוד הזכות של יצחק – תפלת בעל דין (ותיקון פגם הגבורה)

יש קשר בין הגבורה ליצחק לרחמים שלו, שמתבטא בכך שדווקא הוא מסוגל ללמד זכות, שדווקא "אברהם לא ידענו ויעקב לא יכירנו", רק "כי אתה אבינו" ומרחם דרך שעושה דין עם הקב"ה, להוריד עוד חצי מהעונש ועוד חצי. האריז"ל מביא ודורש את הפסוק "זכֹר רחמיך הוי' וחסדיך כי מעולם המה" – רחמיך-יעקב וחסדיך-אברהם, ואיפה יצחק? הלך להציל בניו משעבוד גלויות, ולע"ל הוא יחזור ויהיה העיקרי. יעקב ואברהם לא הועילו – רק "תפלת בעל דין" של יצחק.

"תפלת בעל דין" כתובה אצל פינחס, שהוא גלגול של יצחק – אחד מהרבה גלגולים שלא אמרנו, פינחס שוה יצחק. הוא שייך לגבורת יצחק. כתוב שיצחק גם פגם בגבורה. איך? שלא דן את עשו. הוא כל כך אהב אותו, החסד שלו, כך שאצל עשו התקבל הרושם ש"לית דין ולית דיין". במובן מסוים הוא אשם בכך שעשו הלך והרשיע, כמו שכתוב שדוד לא הוכיח את בניו. הוא פגם במדת הדין בכך שהוא נתן לעשו להרגיש ש"לית דין ולא דיין". כל פגם צריך לבוא מישהו אחר ולתקן, ופגם זה נתקן בכך שפינחס הרג את זמרי – יצחק הוא פינחס וזמרי הוא גלגול של עשו. בסוף הוא היה צריך להרוג את הבן שלו – זה התיקון שלו, שעשו יבין שיש דין ויש דיין[כ].

נצח: חיי יצחק – שלמות החיים

המדה הבאה היא נצח: נצח הוא נצחון, ותכלית הנצחון היא הנצחון על האויב של החיים – על מלאך המות. לכן נצח הוא גם לשון נצחיות – הנצחון הכי גדול הוא נצחיות החיים. מי שחי בתורה חיים מלאים הוא יצחק אבינו. היו אנשים שחיו יותר זמן בתקופות קדומות, אבל החיים היהודיים הכי ארוכים שמפורשים בתנ"ך – מאברהם אבינו ואילך – הם של יצחק. כתוב "יראת הוי' לחיים", וממדת היראה-הגבורה של יצחק נמשכים החיים הכעין-נצחיים שלו בנצח (בסוד "שכל את ידיו", מיד שמאל, גבורה, לרגל ימין, נצח).

אברהם חי 175 שנים. כתוב שהוא היה אמור לחיות 180 שנה, אבל כדי שלא יראה את עשו נכדו יוצא לתרבות רעה ה' הקדים את הסתלקותו בחמש שנים. הנכד של אברהם, יעקב, חי 147 שנה. אבל יצחק חי סדר חיים שלם – 180 שנה. למה 180 הם משך חיים מושלם? כי 180 עולה י"פ חי. חיים הם 'חי', לכן כשנותנים צדקה נותנים בכפולות של חי. חיים מלאים הם כפולה של חי – הוא חי חיים הכי שלמים, עשר פעמים חי, קומה שלמה של חי בכל עשר הספירות. לכן, ביחס לכל הנשמות בתנ"ך, הוא נשמה נצחית עם 180 השנה שלו.

שייכות יצחק לנצח עולה גם מרמז מפורסם של חז"ל באותיות שמו: י על שם עשרה נסיונות בהם נתנסה אברהם; צ על שם שנות החיים של שרה בלידתו; ח על שם שהוא הראשון שנימול לשמונה ימים, וה-ק על שם שנות אברהם בלידתו. אם מפשיטים זאת, יש כאן נסיונות-שנים-ימים-שנים. כלומר, כל אותיות צחֹק, אותיות השרש בשמו של יצחק, הן בחינת של זמן (רק ה-י של יצחק – שאינה מהשרש, אלא תוספת שהיא לשון עתיד – רומזת לנסיונות). מכל הדברים הללו מה ששייך ליצחק באופן עצמי (ולא להוריו) הוא המילה ל-ח ימים – ה-ח היא גם לשון חיים[כא], גם לשון יראה-חתת ("יראת הוי' לחיים") וגם שייכת כמובן לצחוק של יצחק, חה-חה-חה... (וכן חית בגימטריא ישחק, הצורה השניה של השם יצחק!).

הוד: הזדהות עם ארץ ישראל

שלמות במקום

גם ההוד, המדרגה הבאה, שייך לשלמות שלו – הוא נקרא "עולה תמימה", וכפי שאמרנו קודם זו הסבה שלא יצא מהארץ, "גור בארץ", השאר בארץ ישראל, אל תעזוב את הארץ המובטחת. היחס בין נצח להוד הוא יחס בין זכר לנקבה ("איהו בנצח ואיהי בהוד"), וגם היחס בין זמן למקום[כב]. גם זמן ומקום הם זכר ונקבה בתורה. הוא מושלם בזמן – שהחיים שלו הם משך זמן מושלם, 180 שנה – והוא מושלם במקום[כג], בחיים שלמים ומזוהים לגמרי עם ארץ ישראל, כפי שלא מוצאים בשום דמות בתנ"ך.

הזכירו קודם שחדש אייר שייך בדורנו, בזמן המודרני, לשיבה לארץ ישראל. יצחק מלמד אותנו שצריך להזדהות עם הארץ באופן מוחלט, שאני והארץ נעשים אחד, אחד ורק אחד. כתוב שהשם יצחק כולל את כל שמות ארץ ישראל – ארץ ישראל, ארץ הצבי, ארץ החיים, ארץ הקדש. ארבע האותיות שלו הן ארבעה שמות של הארץ (וכן, ארץ ישראל עולה ד"פ יצחק, על דרך הרמז הנ"ל ש-יצחק עולה ד"פ בן). הוא לחלוטין מזדהה עם ארץ ישראל – הזדהות עם המקום הקדוש.

יסוד: מילת יצחק לשמיני וקץ-חי

מילה לשמיני

הספירה הבאה היא יסוד. יצחק הוא הנשמה הראשונה שמסופר בתורה שנימולה, כפי שה' מצוה לאברהם, ביום השמיני (סוד המשכת יסוד אבא להתלבש ביסוד ז"א, בטול באמת, דרך שמונה הספירות מחכמה עד יסוד). ברית הקדש עם ה' שייכת ליסוד שבנפש, והראשון שיש לו את המצוה הזו בשלמות הוא יצחק.

חיים עד הסוף

הזהר אומר שהשם יצחק מתחלק לשתי מלים – קץ-חי[כד]. איך קץ-חי, סיום החיים, מסתדר עם כך שהוא חי עשר פעמים חי? האריז"ל אומר שהצירוף הזה שייך לשלמות כח היסוד שלו.

בכל אורגניזם, הסיום הוא חומר מת, תאים מתים. תאים מתים בסוף נקראים בקבלה וחסידות "סרח העודף" – חומר מיותר. משהו מיותר נותן מקום ליניקת החיצונים, שכחות שליליים יכולים לינוק כח. יש משהו בסיום שעלול להיות מת ולהניק לרע. דוגמה פשוטה: אדם עושה מעשה טוב, חווה חויה רוחנית, ואם בסוף יש לו ספוק עצמי, טפה של גאוה – זה משהו מת בסוף, נקודה מתה בעקב, שנותנת אנרגיה לרע. זו גם המהות של פגם הברית, בזבוז אנרגיה חיונית, זרע לבטלה.

קץ-חי אומר שגם בסוף הוא חי כמו בהתחלה. נאמר בפשטות: בסיום יכולים להיות תאים מתים, אנרגיה שמתבזבזת. קץ-חי אומר שיצחק חי מההתחלה עד הסוף (עובד את השי"ת ב"אבר חי", כהוראת הבעל שם טוב, מההתחלה ועד הסוף) – משהו מאד עמוק. המיוחד הוא שגם בסוף הוא עדיין חי, גם ה-קץ חי. אם הקץ שלך עדיין חי זה גם אומר שאתה לא מת, חוזר לספירת הנצח. שוב, האריז"ל אומר שתכונת קץ-חי של יצחק היא ביסוד שלו.

מלכות: תפלה, גיור וחפירת בארות

התפלות היחודיות של יצחק

הדבר האחרון, המלכות, שייך ליחוד של יצחק ורבקה שהזכרנו – שיחד הם בגימטריא תפלה, הם בעצם מתפללים, נשמות מתפללות ("הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו"). מלכות היא תפלה (כמו שאומר דוד מלך ישראל על עצמו, מדת המלכות, "ואני תפלה").

יש תפלות מיוחדות של יצחק בתורה – הוא מתפלל על אשה, הוא יוצא לשדה להתפלל, שדה הוא גם מלכות, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", יוצא לשוחח עם ה' תפלה מיוחדת, תפלה ספונטאנית לה'. על מה הוא התפלל? על אשה. התפלל לקבל נשמה של זכר כדי שיזכה להיות ראוי להתחתן. אחרי שהוא התחתן בגיל ארבעים, ועשרים שנה עדיין לא היו לו ילדים, כתוב "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו" – הוא התפלל לה' יחד עם רבקה אשתו, כל אחד מסתכל על השני. אם אתה צריך להתחתן או צריך ילדים, צריך להתפלל לה' – אלה שתי התפלות המיוחדות של יצחק[כה]. התפלה היא המלכות.

שרש אונקלוס הגר – גיור-על-ידי-תרגום

עוד דבר ששייך למלכות הוא גרי צדק. אנחנו רגילים לחשוב שגרי צדק שייכים לאברהם, כי הוא עצמו היה גר צדק ואשתו היתה גרת צדק – כפי שהסברנו בחדש שעבר – ו"אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". חז"ל מלמדים אותנו שכל האבות גיירו גרים, כל אחד בדרכו. אם אמרנו שאברהם הוא הראשון שמלמד את העולם מונותאיזם ויצחק הוא זה שמלמד את העולם את היחוד האמיתי של ה' – שה' יחיד, ולא רק אחד – זהו סוג של גיור. המלה גיור שייכת ליצחק – בו כתוב "גור בארץ" ו"ארץ מגורי אביו". על יצחק כתוב "וישב יצחק בגרר" – המקום בו הוא ישב נקרא גרר. לא רק שהוא גר שם, אלא שהמקום עצמו הוא מלשון גר, גיור, הוא גורר גרים לתוך עם ישראל[כו].

את הסיום נאמר מאד בקיצור: אחד הגרים הכי מפורסמים בעולם היהודי הוא אונקלוס הגר, שתרגם את כל התורה לארמית. התרגום שלו כה קדוש, עד שיש מצוה כל שבוע לקרוא "שנים מקרא ואחד תרגום". אונקלוס הוא גלגול של נכדו של יצחק, אליפז, שגדל בבית יצחק סבו. זו עוד דוגמה של רחמים – עשו שלח את אליפז להרוג את יעקב, אבל מכיון שהוא גדל בבית סבו יצחק הוא רחם על דודו יעקב ולא הרג אותו כפי שאביו צוה אותו. בהמשך הוא חוזר כאחד משלשת רעי איוב, אליפז התימני, ואחר כך הוא מתגלגל באונקלוס הגר – זהו התיקון שלו.

הכח של הגיור הזה, שהוא כח לתרגם את התורה לארמית – תרגום קדוש שמאפשר לתורה להתפשט מעבר לדוברי עברית, משהו מאד חשוב בזמן הזה (אני כעת מתרגם לאנגלית) – הוא הכח לתרגם את דבר ה'. לאונקלוס הגר היה כח אדיר לגייר. אונקלוס היה אחיין של הקיסר והרומאים שלחו גדודי חילים לאסור אותו, אבל הוא גייר את כולם – סיפור ארוך בתלמוד, שאין לנו זמן כעת לספר. הכריזמה הזו, הכח ללמד תורה את המשטרה שבאה לעצור אותך ולגייר אותם – נסו לדמיין את זה היום – לגייר את כולם, פעם אחרי פעם, שלש פעמים. הכח הזה שייך לנשמת אונקלוס והוא בא מכח נשמת יצחק (בחז"ל הוא נקרא תמיד אונקלוס הגר – הגר בגימטריא יצחק).

שוב, כח הגיור הוא מלכות ותרגום הוא מלכות. כמו שיצחק הוא תפלה כך הוא תרגום. אם לשון-האם שלך (אמרנו שיצחק הוא ילד-של-אמא) היא אנגלית, איך אתה יוצא "לשוח בשדה", מתפלל ספונטאנית? בשפת האם שלך. זו המלכות. מעל המלכות צריך להתפלל בעברית, אבל במלכות אומרים – לא, תדבר עם ה' ספונטאנית בשפת אמך. זו מלכות, זה הכח של אונקלוס הגר.

אם כן, מסיימים כאן בפרדוקס: מצד אחד יצחק הוא רק אחד ויחיד – אחד עם אשתו, אחד עם ארץ ישראל – ומצד שני הוא מתרגם את התורה והתפלה לכל שפה שטובה לך, לשפה שמתאימה לתקופה ולדור.

חפירת הבארות – מהבינה למלכות

התחלנו את השיעור בכך שיצחק חופר בארות. האריז"ל אומר שגבורות דאמא, שהן שרש יצחק ב"אני בינה", הן החופרות את הבאר במלכות, כמו בפסוק "באר חפרוה שרים". בעצם חפירת הבארות של יצחק הן מאמא למלכות, מ-ה עילאה ל-ה תתאה.

כתוב ש-יצחק בעצמו בגימטריא בור. "והבור רק אין בו מים" היינו יצחק של הלעו"ז (מדת הליצנות של הפלשתים, שסתמו את הבארות של אברהם) שמלא נחשים ועקרבים. בור שאין בו מים הוא אחד מארבעת אבות נזיקין, כנגד הדומם-העפר. יצחק של הקדושה הוא בור שיש בו מים, וכדי להפוך בור ל-באר (זוג מלים שהראשון כפולת 13 והשני כפולת 7, זו"נ, וד"ל) צריך להחסיר ה. כשה' קרא לאברם אברהם הוא לקח ה משרי ונתן אותה לאברהם, אבל מהנוקבא, שרה, הוא דווקא החסיר ה. היות שיצחק הוא בחינת נוקבא צריך להחסיר ה מהבור שלו ואז הוא הופך להיות באר.

שמות הבארות הם גם התקדמות של מלכות. יש הרבה הסברים לבארות, אבל על פי פשט קודם יש הרבה דינים של מלכות, "דינא דמלכותא דינא", יש לה גם "דינא קשיא" וגם "דינא רפיא" ("דינא דמלכותא דינא") – עשק היא יחסית "דינא קשיא" ושטנה יחסית "דינא רפיא" – אבל התכלית היא רחובות, "שאול מרחובות הנהר", שרש חפירת הבאר על ידי הגעה לאמא, בחינת רחובות, שגם תאיר במלכות כפי שהיא בלי דינים.

עד כאן. כעת אפשר לשאול שאלות.

ג. נשמות זכריות, נשמות נקביות ותהליכי שינוי

[שאלה: איך יצחק הפך מנשמה נקבית לנשמה זכרית, ואיך אני יכול לעשות זאת בעצמי? נושא שתופס היום מאד את סדר היום... (הרב: לכן הזכרנו זאת.)]

יצחק – גלגול חוה והבל

האריז"ל אומר שיצחק היה נשמה נקבית. נשמה נקבית מסוימת או סתם נשמה נקבית? מוצאים באריז"ל שהוא לא היה סתם נשמה נקבית, אלא שהוא היה גלגול-תיקון של חוה, האשה הראשונה. זה נשמע משהו מאד מענין, שיצחק הוא חוה בעצמה (יצחק ועוד חוה = ברכה, "איהי ברכה". ישחק – הצורה השניה של השם יצחק[כז], הרומזת לכח המשחק שיש בו, בנוסף לתכונת הצחוק – עולה כב פעמים חוה). חוה נקראת "אם כל חי" – שייך גם לקשר שלו לאמא, איפה שמקמנו את הצחוק שלו.

כדי להפוך לזכר הוא היה צריך לקבל את נשמת הבן השני שלה – הבל[כח]. גם לאדם וחוה יש בן טוב ובן רע, כמו אצל יצחק ורבקה, והבן הרע הוא באמת רע והוא הורג את הבן הטוב. כל הנשמות באות משני אלה, או מקין או מהבל. יש יחס מאד מיוחד בין חוה להבל: חוה שוה 19 ו-הבל שוה 37 – 19 הוא הנקודה האמצעית של 37. דברנו על ילד של אמא וילד של אבא – קין (ה"איש", "קניתי איש את הוי'") יותר קרוב לאדם (שעל כן הוא נולד בהמשך ל"והאדם ידע"), אם עושים הכאה פרטית של אותיות אדם הוא שוה בדיוק קין, אבל האמא היא הנקודה האמצעית של הבל, שיותר קרוב אליה (שעל כן לידתו מתוארת כבדרך ממילא, ללא ידיעת האדם אלא מחוה עצמה, "ותסף ללדת את אחיו את הבל וגו'"). אחרי שהבל נהרג בידי קין, 130 שנה אחר כך, נולד בן שנקרא שת כי ממנו הושתת העולם. עליו התורה אומרת שהוא "תחת הבל כי הרגו קין" – יש כאן גלגול מפורש בתורה, המקור הכי מפורש לסוד הגלגול בתורה.

השינוי – מתוך רגע של פחד-מות

האריז"ל אומר שכאשר אברהם אמר ליצחק "השה לעֹלה בני" – אתה השה שאני עומד להעלות עולה – ר"ת הבל, הוא התחיל להתעצם עם נשמת הבל. אם יש לך נשמה נקבית הדרך להתהפך לזכר – כפי ששאלו – מתחילה מרגע אחד כזה.

נגיד בצורה יותר ברורה: האריז"ל אומר שאם יש למישהו נשמה נקבית והוא רוצה להתחתן – אין אלטרנטיבה אחרת, הוא צריך להתאים את עצמו לגוף שלו, ואם יש לו גוף זכרי הוא צריך להיות זכר ולהתחתן – יש רגע בחייו שהוא יהיה בסכנה גדולה וממנו מתחיל השינוי. מה שאומרים כעת בא ישר מהאריז"ל. יש רגע בחיים שלו שהוא בכזו סכנה – אנשים מדברים היום על חויה טראומתית, יש לו רגע כל כך טראומטי במשך חייו – שהוא מת בו, יש לו טראומה של חוית מות, והרגע הזה הוא הרגע בו הוא נולד מחדש עם נשמה זכרית (ואצל הבל עצמו, הראשון לתופעה זו – בבחינת "ברישא חשוכא" – אכן היתה מיתה בפועל). חוית-סכנת המות עצמה שייכת למלכות, הנוקבא, בה נאמר "רגליה יֹרדות מות"[כט].

השינוי לא אומר שהחלק הנקבי נעלם, אלא שהוא מקבל כעת כח זכרי שמאפשר לו להתחתן ולהוליד ילדים. הרי רואים שגם כאשר יצחק מתחתן עם רבקה הוא בן של אמא שלו – כתוב "ויביאה האהלה שרה אמו", הוא ראה בה את אמא שלו חוזרת, הרגיש שהיא אמא שלו[ל].

ילדים-של-אמא – שמואל, יונה וחבקוק

איזה עוד נשמות הן נשמות של אמא? אגב, דברנו על ילד-של-אמא אז צריך לדבר על ילדה-של-אבא (daddy's girl). לא כל כך פשוט למצוא בתורה ילדה-של-אבא, אבל בחסידות יש דוגמה ברורה שאולי נאמר תיכף. הדוגמאות האחרות בתנ"ך שהאריז"ל מביא לילד-של-אמא הן שלש נשמות גדולות:

אחד הוא שמואל הנביא, שמופיע בתנ"ך כזרע שה' נתן לאמו חנה – "ונתת לאמתך זרע[לא] אנשים". שמואל שייך לחנה, אבא שלו נמצא ב'מקיף' אבל מה שאמא שלו אומרת קובע, הוא לחלוטין שייך לה. הוא לא גדל אצל אמא שלו, כי היא נתנה אותו למקדש אחרי שהיא גמלה אותו, אבל הוא בן-של-אמא. חוית המות שהזכרנו לפני רגע אצל יצחק היא העקדה. כל אחד מהאנשים האלה, הבנים-של-אמא, חוו כזו חויה. כתוב שכאשר שמואל היה מאד צעיר הוא הורה הלכה בפני רבו, עלי הכהן, ששחיטה בזר כשרה. כשמביאים קרבן למקדש לא צריך שהשחיטה תהיה בידי כהן. אחרי השחיטה צריכים שהכהן יעשה הכל, והעבודה פסולה בזר, אבל השחיטה כשרה בכל יהודי – זו הלכה מאד מיוחדת בתורה, הוא חדש אותה כילד קטן. הוא אמר אותה בפני רבו, עלי הכהן, ועלי הכהן רצה להרוג אותו. למה? כי "המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה". באותו רגע עלי חשב להרוג אותו, ואלמלא שאמו – הוא בן-של-אמא – באה והתחננה (כשמה חנה) ומנעה זאת מעלי הוא היה הורג אותו. הוא הרגיש זאת – כל מה שאומרים כעת בא מהאריז"ל – הוא עבר דרך חוית מות, מכיון שהוא בן-של-אמא (שעל הנוקבא נאמר "רגליה יֹרדות מות").

הדמות הבאה היא הנביא יונה. בן הצרפית שבאמת מת והנביא אליהו החזיר אותו לחיים. גם הוא בתנ"ך בן של אמא שלו, בן הצרפית, ולא של אבא שלו – "בן האשה בעלת הבית". האריז"ל אומר שהצרפית, האמא של יונה, היא ממש שרה אמנו שהיתה ברכה בכד הקמח שלה כמו ברכה בעסה של שרה.

הדמות השלישית גם היא של נביא, חבקוק, שגם מת כשהיה ילד וקם לתחיה על ידי אלישע, תלמידו של אליהו הנביא. גם הוא נקרא בן של אמו, השונמית (בה נאמר, כאמור בשרה, "כעת חיה את חֹבקת בן", ובכל לשונות הסיפור ברורה שייכות הבן דווקא אליה).

שוב, בן האשה הצרפית הוא יונה. איפה עוד היתה לו חוית מות? הוא נזרק למים ונבלע על ידי דג וממעי הדגה הוא קרא לה' – "קראתי מצרה לי אל הוי' ויענני מבטן שאול שועתי שמעת קולי", "מבטן שאול" היינו מן הקבר, חוית מות ממש. כולנו זוכרים את יונה. אם כן, היו לו שתי חויות מות – קודם, כילד, הוא מת וקם לחיים, ואז היתה לו עוד חוית מות.

כל שלש הנשמות האלו באו מהשרש של יצחק – שמואל, יונה וחבקוק.

מטבע ראשון לטבע שני

לגבינו, ככל שההיסטוריה מתקדמת ה' עושה את הדברים יותר קלים. בכל זאת, עדיין צריך איזו חויה טראומטית קטנה בחייך, אם אתה במקרה נקבה בתוך גוף של זכר. כאשר תעבור זאת אתה תוכל להתחתן וללדת ילדים כרצון ה'. זהו נסיון, ה' רוצה שתתגבר על הטבע הראשון שלך ותגיע לטבע השני שלך, שהוא האמת שלך.

לכל אחד, אפילו אם לא צריך להפוך מנקבה לזכר, יש טבע ראשון – שאינו התכלית האמתית שלו – והתכלית האמתית שלו דורשת ממנו מאמץ להגיע לטבע שני. טבע שני בגימטריא אמת, זהו האני האמתי שלך. כל אחד צריך לעשות את המעבר הזה, מטבע ראשון לטבע שני. טבע ראשון הוא תהו והטבע השני הוא תיקון. אמת היא תיקון, טבע שני.

בכלל, כל התנועה מנשיות לגבריות שייכת לכל אחד: במקום אחד מוסבר ביחס ליצחק, שמדתו גבורה, שעד העקדה כל הגבורות שלו היו גבורות דנוקבא ובעקדה הוא השיג גבורות דדכורא (שהן על דרך גבורה שבחסד). כיוצא בכך מבואר ביחס לאברהם, שכל מסע חייו – "הלוך ונסוע הנגבה" – הוא מחסדים דנוקבא לחסדים דדכורא. כלומר, כל אחד מתחיל את חייו במדתו שלו כפי שהיא בפרצוף נוקבא ועבודתו בחיים היא להגיע לאותה המדה בפרצוף הדכורא – להפוך ממקבל במדתו למשפיע במדתו, מתלמיד לרב (כפי שראוי לכל תלמיד להתפתח, כמובן).

נשמות זכריות בגוף נשי

[שאלה: יש עוד הרבה שאלות, אבל מה עם הכיוון ההפוך – מנשמה זכרית בגוף של נקבה לנקבה?]

אמרנו שיש ילד-של-אמא ויש ילדה-של-אבא. בת שקשורה לאביה, נשמה של זכר בתוך נקבה, היא דבר שאפילו יותר מצוי בתרבות שלנו. אני לא משתמש בטרמינולוגיה של הפסיכולוגיה, אותה כולם מכירים, וכל המושגים האלה מופיעים בתורה.

אמרנו שנמצא דוגמה לבת שכל כך קשורה לאביה שכמעט לא צריכה בן זוג – למה היא צריכה חבר? יש לה אבא – ואמרנו שלא כל כך קל למצוא לכך דוגמה בתורה. קודם נאמר את הדוגמה מהמסורת החסידית. [יש את דינה.] כתוב שהיא בת של אמא – "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב" – ועליהן דרשו חז"ל: "כאמה בתה" (באמת היא היתה אמורה להיות ממי'ס בוי, הרי בעיבור היא היתה זכר, רק שתפלת לאה הועילה להפוך אותה לנקבה).

לרבי הראשון של חב"ד, בעל התניא, היו שתי בנות כאלה. בת אחת, יותר מפורסמת, היא דבורה-לאה, אמו של הצמח-צדק. היא מסרה את הנפש, פשוטו כמשמעו, כדי להציל את אביה, ורק בקשה שאבא שלה יגדל את הבן שלה – הצמח-צדק. זו בת אחת, עם מסירות מוחלטת להציל את האבא. יש בת נוספת, פריידא, שהיא לא מסרה את נפשה, אבל היא היתה בחורה מאד חכמה והרבה מהחסידות העמוקה אביה מסר לה, לפעמים יותר מאשר לבן שהמשיך אותו. יש עוד דוגמה לגדולי ישראל שלמדו את בנותיהם – יש את אור החיים (אבל לו לא היו בנים), אבל כאן יש מי שהיה לו בן ולא סתם בן אלא שימשיך אותו, אבל הוא מלמד את עומק דא"ח לבת. מבין כל ילדי אדמו"ר הזקן רק אחד זכה להקבר לידו, בתו פריידא – סיפור שלם בפני עצמו, אף שבדרך כלל מי שקבורה ליד האיש היא אשתו – הבת לה הוא מסר את עומק חכמתו. אפשר לראות זאת עד היום בהאדיטש, שניהם קבורים במקום שאינו 'טבעי'. אז נתנו שתי דוגמאות של בנות שמסורות לחלוטין לאביהן.

לידה מחדש של גרים

דברנו על גרים. כל גר עובר מטומורפוזה גמורה, כמו לידה חדשה ממש (גר שמתגייר כתינוק שנולד). הדוגמאות של הגרים הגדולים בתורה הם נשים. גם אם יש גדולי ישראל מאד גדולים שהתגיירו – כמו שהזכרנו את רבי עקיבא ורבי מאיר שהם בני גרים, שמעיה ואבטליון הם בעצמם גרים (לדעת הרמב"ם, משא"כ לדעת המהר"ל ועוד גם הם בני גרים), יש את אונקלוס שהזכרנו ויש את הגר המפורסם בזמן הבעל שם טוב אברהם בן אברהם, שמסר את נפשו, היו וישנם גברים גדולים שהתגיירו – אבל הגיורים הכי יסודיים שיש בהם סוד עמוק של הפיכת תרבות הגוים לקדושה הם של נשים.

המלך שלמה גייר ונשא נשים שכולן היו בנות מלכים, נסיכה היא תמצית התרבות של האומה שלה, ובכך הוא התכוון לתקן ולגייר את כל העולם – זה לא היה על פי התורה, שהרי במלך כתוב "לא ירבה לו נשים". אם הוא היה לומד מיצחק הוא היה יודע שהכי טוב אשה אחת. בכל אופן, גיור הוא בעיקר של נשים בהיות גיור בחינת מלכות, בחינת נוקבא בעצם.

כל אשה שמתגיירת היא, במובן מסוים, נשמה זכרית בגוף נשי. למה? כששאלו את הרבי מה ההבדל בין יהודי לאינו-יהודי הוא ענה שיהודי – זכר או נקבה – הוא משפיע בעצם, הוא זכר, ולא-יהודי הוא מקבל בעצם, הוא נקבה. אם כן, כל אינו-יהודי שנעשה יהודי הוא כמו נקבה שהופכת לזכר. זה אומר שיש אלמנט זכרי באשה הזו מהתחלה, שהוא דוחף אותה להתגייר. מה ביחס לאשה שנולדה יהודיה עם אלמנט גברי? אולי היא רוצה להיות גדולה בתורה, בבקשה, לשם כך יש היום בתי ספר לבנות. זהו מיסודות המסורת החסידית, שהיו נשים שידעו תורה יותר מהרבנים בקהילות שלהם. אין שום דופי בכך. אם בת רוצה להיות גדולת תורה וצדקת – בבקשה. כל מושג הגיור הוא בעצם נשמה של איש בגוף של אשה. יש 13 גרות מפורסמות – זה נושא בפני עצמו (שרש כל הגיורות היא רות, ממנה נלמדות רוב הלכות גיור, וגם רומזת ליצחק בהיותו "עולה תמימה").

סיכום גלגולי יצחק

ראינו שיצחק שייך לשבע נשמות, חוזר בשבעה שלבים לפי סדר הדורות: חוה, הבל, יצחק, פינחס[לב], שמואל, יונה, חבקוק.

ההקבלה הפנימית כאן, כמו בשביעיות רבות, מתחילה מהבינה: חוה היא "אם כל חי" – בינה; הבל הוא שרש כל נשמות החסד; יצחק אבינו עצמו הוא הגבורה; פינחס התחיל בגבורה אבל הפך לכהן איש חסד, נמצא שהוא בסוד התפארת (וכן התעברו בו נשמות נדב ואביהוא, שמשרש חו"ג); שמואל תקן את הנצח, כנודע בסוד מאמרו "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם וגו'"; ולפי זה יונה וחבקוק הם הוד יסוד – יונה הוא ודאי "הודי נהפך עלי" וחבקוק הוא סוד הנשיקין וצחוק הזיווג שבזיווג. במלכות אפשר להוסיף נשמה שכבר איננה בתנ"ך – את אונקלוס הגר (שהודגש לעיל בספירת המלכות).

כל הגלגולים הללו – חוה הבל יצחק פינחס שמואל יונה חבקוק אונקלוס הגר – עולים 1597, מספר האהבה ה-טוב.

ג. שאלות ותשובות

צחוק מדבק

שאלה: איך צוחקים, בפרט כאשר קשה לנו, ולמה צחוק הוא התרופה הכי טובה?

תשובה: אחת הדרכים לצחוק – היא אם אתה רואה מישהו, במיוחד אדם גדול, צוחק צחוק גדול אתה צוחק יחד אתו. יש תמונה יפה של הרבי הקודם של חב"ד צוחק צחוק גדול – תתלה אותה על הקיר... זו דרך טובה לצחוק. אם אתה רואה אנשים אחרים צוחקים, לכן חסידים מתוועדים יחד, יושבים יחד וצוחקים יחד – כי כשאתה רואה מישהו אחר צוחק גם אתה צוחק. צחוק מדבק (סוד "יצחק מצחק את רבקה" – "ודבק באשתו").

הזדהות עם הנשמה – נצחון על המות

שאלה: נצח הוא נצחון על המות, איך משיגים את המודעות הזו?

תשובה: הנשמה היא נצחית – אם מזדהים לגמרי עם הנשמה זהו הנצח. קודם הדגשנו שצריך להזדהות עם הגוף – אם הוא גוף של זכר או גוף של נקבה – אבל כדי לחוות חיים נצחיים צריך להזדהות עם הנשמה.

שתי יודין

שאלה: למה שתי יודין מייצגות את שם ה' בסידורים? ואיך זה קשור לכך שבשם אייר יש שתי יודין?

תשובה: לפי דקדוק כותבים איר, אבל לפעמים כתוב גם אייר בכתב מלא. לפי האיות איר רומז ל"אני הוי' רפאך", לכן חדש אייר הוא חדש של רפואה. אם כותבים אייר בשתי יודין כתוב שהר"ת רומזים לנשמות של המרכבה – אברהם-יצחק-יעקב-רחל. בתורה, דוד המלך, שהוא הרגל הרביעית של המרכבה, עדיין לא נולד, והמלכות בתורה היא רחל. לכך רומז אייר בשתי יודין. רואים ששתי היודין הן יצחק ויעקב, האבא והבן.

זו לא הסבה הפשוטה שרומזים לשם ה' בשתי יודין. הסבה הפשוטה היא שכאשר מחברים את שני שמות ה' – הוי' וא-דני, איך שנכתב ואיך שנקרא – משולבים, י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י (כפי שאפשר לראות בהרבה סידורים), השילוב מתחיל ומסיים ב-י, וכאשר מחברים את שתי היודין רומזים ליחוד של שני השמות, זהו קיצור הכוונה של שני השמות. במסורת החסידות מוסבר ש-י הוא ייד, נשמה של יהודי, ואם יש שני יהודים, שני יודין, שוים – כמו שאמרנו שאיש ואשה "שוין בקומתן" הם יצחק ורבקה – ה' מופיע, "שכינה ביניהם". אם יהודי אחד מעל היהודי השני זהו 'סוף פסוק', אבל אם שני יהודים שוים השכינה שורה שם.

השפעה מתוך תודעת שליחות

שאלה: הרב הזכיר שהבן הרשע יושב ליד החכם שישפיע עליו לטובה, אבל מה עם "אוי לרשע ואוי לשכנו"? מה אם הבן הרשע ישפיע על החכם?

תשובה: זו שאלה טובה. התשובה היא שצריך להיות חסיד, החכם צריך להיות חסיד, כי אם אתה חסיד אתה מחוסן מהשפעה רעה כי כעת אתה בשליחות. יש כלל בגמרא שמה שפולט לא בולע. צריך להיות במנטליות שיש לך שליחות – אני כל כך אוהב את הבן הרשע הזה, אני רוצה להיטיב לו. אם אני לא אוהב אותו ומתמסר אליו, אם אני יושב  לידו ללא מודעות של שליחות, אם אין לי משימה חסידית, אני אכן עלול להיות מושפע ממנו. אבל אם אתה בתוך משימה – הבן הטוב ישפיע על הבן הרע. [אתה צריך כח מאחוריך?] אם אתה חסיד יש כח מאחוריך – הרבי ששלח אותך.

להט החרב המתהפכת – הספק

שאלה: איך אשה יכולה לתקן את חוה במודעות שלה, ואיך היא יכולה לתקן את להט החרב המתהפכת כדי להכנס חזרה לגן עדן ולהגיע לעץ החיים?

תשובה: זו שאלה קשה... לא רק נשים צריכות להגיע לעץ החיים אלא כולם – ה' שם את "להט החרב המתהפכת" שמונע מכולנו להכנס. יש הרבה פרשנויות ל"להט החרב המתהפכת". אחד הפירושים הוא מצב של ספק בנפש, שמשהו מסתובב שוב ושוב, גם בנפש יש התהפכות רוחנית שוב ושוב, שאינך בטוח במאה אחוז לגבי עצמך, לגבי היכולת שלך, לגבי השליחות שלך, לגבי האמונה שלך – זה מסתובב שוב ושוב, לא ברור, לא מוחלט. ה' הוא ודאי, "הודאי שמו כן תהלתו". האויב הכי גדול של היהודים הוא עמלק, בגימטריא ספק, סקפטיות. הרבי אמר "משיח נאו" – לכל אחד יש נקודה של ספק שלילי, האם משיח באמת כאן, האם הוא באמת יבוא, האם העולם מוכן, אני יוצא לרחוב, קורא עיתון, האם משיח יכול לבוא לעולם במצב הזה ברגע הזה?! זהו להט החרב המתהפכת שמונע מאתנו – גברים ונשים – להגיע לעץ החיים.

הנהגת האש

שאלה: מתקרבים לפסח שני, כולנו צריכים ברכה של הזדמנות שניה, ואחר כך ל"ג בעומר, וצריכים ברכה של התקשרות לפנימיות התורה.

תשובה: אמרנו שיצחק הוא יסוד האש, שייך לאש של ל"ג בעומר. כתוב שבעולם הזה אנשים מפחדים, במיוחד מאש. יצחק ירא מה', אבל בעולם הזה אנשים מפחדים מהפחד, יש פחד מיוחד מאש. כעת יסוד האש לא יכול להנהיג את עם ישראל. אבל אחת מתופעות הגאולה, של ימות המשיח, שהמנהיג יהיה אש.

כתוב בחסידות שהנגלה בתורה נקרא מים ואנשים נמשכים למים, ופנימיות התורה היא אש ואנשים נרתעים מאש. החסידות מביאה את האש של פנימיות התורה ונוגעת עמה בפנים של כל אחד, צריך להביא לו את האש כדי שיראה שהאש הזו לא שורפת, אלא מעוררת את החויה הכי טובה, הכי נעימה.

זו גם הבאת האש של יצחק. כתוב בקבלה שהאש של יצחק היא המנהיגות של העתיד. במדבר ה' הנהיג אותנו באמצעות עמוד אש, והאש הזו היא מה שמתגלה במוצאי שבת הקרוב. בכל מוצאי שבת מברכים "בורא מאורי האש" על אבוקה, אבל הפעם תהיה חוית-יצחק גדולה במדורה של לג בעומר, לכבוד רשב"י. שוב, בסוף יצחק יעמוד בראש. כתוב שבתוך הראש יש אותיות אש וה-ריש היא הראש עצמו, הקדקד, שמלא ביסוד האש (כמו בספר יצירה, שהאש עולה לראש) – ראש נוטריקון ראה-אש. בסוף הוא יהיה באמת הראש, ינהיג אותנו עם עמוד האש הנעים, הצוחק.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] אברהם הוא אבי 'המהפכה הרביעית', שהרי הוא קורא לכל הגוים ("ויקרא שם") ומזמין אותם לבוא, לשמוע את אמת התורה ולהתגייר. כשאברהם מלמד את הגוים אמונה הוא מוליד אותם מחדש, עד שהם הופכים להיות בניו ממש, על דרך "כל המלמד בן חברו תורה... כאילו ילדו".

[ג] אור ישר אור חוזר = 1145 = 5 פעמים 229 שעולה אהבה יראה – שתי המדות של אברהם ויצחק – פנים ואחור. במספר קדמי, אור ישר אור חוזר = 4459 = 13, אהבה, פעמים 343 (גבורות גשמים, מדת יצחק, התגברות החסדים, המים, של אברהם, "כנף" האהבה, על ידי "כנף" היראה), 73, סוד "ואהביו [מדת אברהם] כצאת השמש בגבורתו [מדת יצחק]" "שבעתים כאור שבעת הימים". והוא עולה 7 פעמים "יראת הוי'".

[ד] ילד-של-אמא = יצחק יצחק.

[ה] אברהם-אהבה יצחק-יראה = 685, מספר ההשראה ה-חוה (19 ברבוע ועוד 18 ברבוע – 19 ועוד 18 = הבל), שרש נשמת יצחק דווקא, כמו שיתבאר. 685 = 5 פעמים 137, הגיל של אברהם בעקדה. 685 = בעז רות – בעז הוא משרש אברהם ("איש חסד") ואילו רות היא משרש יצחק ("אשה יראת הוי'" ["איש חסד" ועוד "אשה יראת הוי'" = 1326 = אהבה פעמים אמונה = "ישא הוי' [לשון נישואין] פניו אליך וישם לך שלום [שלום בית]"]). אברהם = בעז ועוד 169, אהבה ברבוע. רות = יצחק ועוד 398. ההפרש בין 169 ל-398 = 229 = אהבה (מדת אברהם) יראה (יצחק).

[ו] בן = אליהו, חכם = הנביא. אליהו הנביא מבשר "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". מכח ה"בן חכם" להשיב את לב כל ארבעת הבנים לאבינו שבשמים.

[ז] "בן חכם ישמח אב" = 481, מספר ההשראה של 16 שעולה 13 פעמים 37. "בן חכם מוסר אב" = 429 = 13 פעמים 33. ביחד, שני הלשונות עולים 910 = 13 פעמים 70, החצי של 1820, "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם".

[ח] יצחק ועוד "בן חכם" = חשך – "ישת חשך סתרו", היינו חשכת החכמה הסתומה שבכתר ("ישת חשך סתרו" = כד צירופי יונה, גלגול יצחק, כמו שיתבאר).

[ט] שלשת הפסוקים: "והאדם ידע את חוה אשתו" "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" "וידע אלקנה את חנה אשתו" עולים ג פעמים 1547 = 7 פעמים 13 פעמים 17 = "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" = שם הוי' ב"ה יחד עם זך מילוייו (שעולים 1521, 39, "הוי' אחד", ברבוע).

[י] גם אשת פוטיפר משתמשת בלשון זה: "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי" (ראה פירוש הרשב"ם על "והנה יצחק מצחק וגו'", שקודם כתוב "לצחק בי" ואח"כ כתוב "לשכב עמי", אך מזה גופא לומד החזקוני אחרת, שהצחוק הוא לפני הבעילה, עיי"ש. וראה אור החיים הק' וראה הכתב והקבלה שראה בראיה שכלית, ומתאים, בפנימיות, למה שמבואר כאן שיחוד יצחק ורבקה המתואר בלשון צחוק היינו בחינת דעת עליון ששרשו בעל-מודע, בשעשועים העצמיים, וד"ל). וי"ל שאשת פוטיפר הרגישה את שרש הסבא יצחק ביוסף (כמו שבהרבה ענינים יוסף דומה ליצחק דווקא).

[יא] יש גם מה שנאמר בתחלת הבריאה (עוד לפני "והאדם ידע את חוה אשתו") – "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אך לא ברור לגמרי מה פירוש "ודבק". לפי התרגומים ורד"ק הוא לשון דירה, ולפי הרמב"ן, בהיות האשה "עצם מעצמי ובשר מבשרי", תחושה הירושה לכל גבר מאדם הראשון, ענינו שמייחד לעצמו אשה, לא כמו הבהמות והחיות שאין להן אשה מיוחדת (מפני שהנקבה לא נבראה מגוף הזכר). ולפי פירוש הגר"א, "'ודבק באשתו' מורה על ענין בעלות ולא על מעשה אישות". ועל שכם נאמר "ותדבק נפשו בדינה" לא על עצם מעשה האישות. ולפי פירוש ההעמק דבר הוא מורה על אהבת האיש לאשתו כגופו. וגם אם נפרש "ודבק" על עצם הזיווג (וכן "והיו לבשר אחד" לפירוש הראב"ע) הוא כינוי כללי ולא נאמר ביחס לזיווג פרטי של איש ואשה מסוימים בתנ"ך (המפרשים חולקים אם אדם אמר פסוק זה או משה או רוח הקדש. גם למ"ד שאדם אמר פסוק זה הוא לא אמר את זה על עצמו ואשתו במיוחד שהרי לא היו לאדם הראשון אב ואם).

ורמז: "ודבק" ("ודבק באשתו") = 112 = 4 פעמים יחוד (הערך הממוצע של כל אות), ואילו "ידע" ("והאדם ידע את חוה אשתו") = 84 = 3 פעמים יחוד (הערך הממוצע של כל אות)! ביחד הם עולים 196 = 7 פעמים יחוד (הסימן של הפסוק הראשון בתורה, "בראשית...", שבו 7 תבות ו-28 אותיות) = יד (די, ראשי התבות של שני השרשים דבק ידע) ברבוע.

ויש לציין עוד רמז מכוון: "ידע" "מצחק" = "שכב". ה"שכב" הראשון בתורה הוא בהמשך ל"והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" – "כמעט שכב אחד העם את אשתך". ועוד, "והאדם ידע את חוה" = "מצחק... שכב"!

[יב] אם כן, רבקה היא סוד התבונה ואילו יצחק הוא "איש תבונה", עליו נאמר "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה", פסוק המתאים מובהק ליצחק חופר הבארות.

[יג] בקבלה מוסבר ששתי האותיות הסתומות – ם ו-ס (ש"בנס היו עומדות" בלוחות) – הן תבונה ובינה, כך שבפרט בגיל ארבעים (ם) היה מוכן יצחק ליחוד ישסו"ת, יחוד עם רבקה-תבונה, ובגיל ס הוא נעשה אבא והעלה את אשתו להיות אמא (עילאה, בינה).

[יד] וראה עוד לקמן הערה כא.

[טו] מטעמים = יצחק ע"ה. רבקה = אשה ע"ה. נמצא שמטעמים אשה = יצחק רבקה. מטעמים (יצחק ע"ה) = הדר, המלך השמיני של מלכי אדום, הנשוי למהיטבאל, שרש התיקון. הדר מהיטבאל = אשה שע"ה = רבקה. מטעמים (הדר) = וה פעמים חוה (שהתגלגלה ביצחק, כמו שיתבאר). "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" – "אהבתי" = ישחק (הצורה השניה של השם יצחק) = מטעמים מטעמים (הדר הדר)! יצחק רבקה ועוד הדר מהיטבאל (גם הדר, כמו יצחק, היה נשוי רק לאשה אחת) = 1820 (כאשר ה-א של מהיטבאל = 1000 [בחשבון זה, הדר מהיטבאל = 1305 = "אשה כי תזריע וילדה זכר" = "דרך ארץ קדמה לתורה"])!

[טז] שבֻעות ראש השנה ר"ת שרה, אמו של יצחק, שהוא מזוהה אתה דווקא – "והנה בן לשרה אשתך". שאר האותיות = ג"פ חשמל, משולש זך, ודוק.

[יז] שלשת המלאכים שבאו לאברהם הם מיכאל גבריאל רפאל, חג"ת, כנגד שלשת האבות אברהם יצחק יעקב. אם כן, שרש יצחק הוא בגבריאל (העולה "צלם אלהים"). וכמה רמזים בכך: מיכאל גבריאל רפאל אברהם יצחק יעקב = 1296 = 36 ברבוע = 6 בחזקת 4. ממוצע ששת השמות הוא 216, חבקוק, 6 בחזקת 3. בדילוג: מיכאל רפאל יצחק = 620 = כתר = חלק המילוי של יצחק, צפנת (פענח) = קדקד (יצחק) במילוי כנ"ל בפנים. גבריאל אברהם יעקב = 676 = 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע. יצחק גבריאל = 454 = ברכה ברכה (וראה לקמן בפנים ש-ברכה עולה יצחק חוה). גבריאל יצחק משיח בן דוד = 878 = משיח במילוי וכו', ודוק.

[יח] ח"ג קיא, ב. זהר חדש (מרגליות) לג, ב.

[יט] ראה באורך יותר בשיעור ה' כסלו (פרצוף יעקב אבינו) ש"ז.

[כ] בהמשך, מסביר האריז"ל, מה שניתן לתקן ולהעלות לקדושה מעשו-זמרי עצמם בא בחמורו של רבי פינחס בן יאיר, כאשר רבי פינחס בן יאיר עצמו הוא שוב גלגול של יצחק-פינחס. ורמז בשלשת הגלגולים: יצחק-עשו פינחס-זמרי רבי פינחס בן יאיר-חמורו של רבי פינחס בן יאיר = 3025 = 55 (הכל, י במשולש, שהוא ד במשולש, שהוא ב ברבוע) ברבוע.

[כא] וכדלקמן בספירת ההוד שבשמות ארץ ישראל רומזת ה-ח של יצחק לארץ החיים.

[כב] אחד מפירושי נצח (נצחיות) הוא זמן, כפשוט. ורמז לשייכות ההוד למקום: פגם ההוד הוא הפיכתו ל"כל היום דוה" – זוב דם מ"אותו מקום", ההופך אותו ממקום טהור למקום טמא.

[כג] בשם יצחק – לצד הזמן (הרמוז באותיות צחק, שרומזות לשנים וימים, כנ"ל בספירת הנצח) ולצד המקום (הרמוז בשמות ארץ ישראל) – רמוזים גם י נסיונות אברהם (כנ"ל בספירת הנצח). בסוד עולם-שנה-נפש ממד ה"עולם" שייך להוד (מקום), ממד ה"שנה" שייך לנצח (זמן) – כמבואר כאן בפנים ובהערה הקודמת – והנסיונות (בהם עומד ה"צדיק יסוד עולם", כשם שנקרא יוסף הצדיק על שם עמידתו בנסיונות) הם ממד ה"נפש" השייך לספירת היסוד, וד"ל.

[כד] יצחק עצמו הוא בסוד קץ-חי, אבל רבקה אשתו אומרת "קצתי בחיי מפני בנות חת". חיי רבקה אשת יצחק הם סוד חפירת הבארות – העלאת מ"נ – ו"בנות חת" סותמות את הבאר (סותמות את הבאר הפתוחה, סוד ה-ה, והופכות אותה ל-ח). יצחק התגבר על הפלשתים שסתמו את בארות אביו, אך כל זמן שעשו בנו נשוי לבנות חת יש עדיין פגם של "קצתי בחיי".

[כה] אשה ילדים = שלמות של 400, ת (ה"קץ חי" של האלף-בית, "ת – תחיה") – כ ברבוע.

[כו] לקמן יתבאר שיצחק הוא גלגול של חוה, ובאמת כל הגרים הם משרש חוה ושייכים לה – שהרי חוה בגימטריא גוי, בסוד גוי הדורות שקדמו להופעת אברהם אבינו, היהודי-הגר הראשון (וממנו מנויים בתנ"ך עוד אדם דורות של "אתם קרויים 'אדם'", עד "ענני שבעה" בדברי הימים, כידוע; וכידוע תיקון אדם היה עד למורנו הבעש"ט וממנו-מדורו החל תיקון חוה). לכן, במובן מסוים יצחק כולל בעצמו את כל הגרים – אברהם הגר ושרה הגיורת, שהקדישו את כל חייהם לגיור, הולידו בן שממצה את כל הגרים מכאן והלאה. יש בכך גם מענה על התמיהה שעולה מכך שדווקא לאחר ברית המילה, בה הופך אברהם ל"אב המון גוים", משפחתו מצטמצמת לאברהם-שרה-יצחק והגר וישמעאל מגורשים – האם הברית הפכה את אברהם לאוניברסלי או דווקא למשפחתי? אכן, אם יצחק הוא שרש כל הגרים, כל "המון גוים" שיספחו להיות בני אברהם, שני ההפכים של משפחתיות ואוניברסליות נכללים בלידתו.

[כז] הרומזת לקשר-משחק שלו גם כגלגול האמא (סוד הבינה, אליה שייך הצחוק, כנ"ל), בסוד "... משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו...".

[כח] יצחק קשור להבל ותיקון של הבל כי שניהם הציצו בשכינה, כפי שכותב האריז"ל. הבל הציץ בשכינה כשה' קבל את מנחתו ברצון והתחייב מיתה, לכן מיד קין הרג אותו (משה רבינו, גלגול הבל, תקן זאת בכך שכסה פניו – ועדיין גם את כיסוי פניו יש דורשים ויש דורשים וכו'). יצחק בעקדה גם הציץ בשכינה אבל ה' רחם עליו ונתן לו לחיות את החיים שלו, ורק ענש אותו ב"ותכהינה עיניו מראות", וגם זה לא מיד אלא רק בגיל 123, ב-חן השנים האחרונות שלו, בסוד "ונח מצא חן בעיני הוי'" (וראה בהתוועדות א' אייר ש"ז בספירת הנצח אודות ר' משה חסיד רמ"מ מויטבסק שנענש בעוורון בסוף ימיו על שהציץ במה שלא ראוי היה לראות – ויש לומר שהוא גלגול יצחק, "בן חכם", שידע לתת עצה טובה להנצחת החסידות, וד"ל).

[כט] יצחק הוא גלגול חוה, "אם כל חי", מצד אמא (ה עילאה) – כנ"ל בפנים – ונמצא בסכנת מיתה מצד המלכות (ה תתאה, כרחל אמנו שמתה בלידת בנה השני, בנימין). אכן, גם בחוה עצמה (שהביאה מיתה לעולם), מלמדים חז"ל שהיתה חוה ראשונה ששבה לעפרה וחוה שניה שהתקיימה. בתורה אי אפשר לדעת שהיו שתי חוות, ולכן ניתן להסביר שחז"ל מדברים על אותה חוה שעברה שני 'גלגולים' בחייה, עם טראומה של מות קליני ביניהן.

[אכן, מבואר שחוה הראשונה היא כנגד לאה (ה עילאה, אמא) וחוה שניה, עליה נאמר "כי היא היתה אם כל חי", היא כנגד רחל (ה תתאה, מלכות), לכאורה היפוך המבואר לעיל ש"אם כל חי" היא מצד אמא וסכנת המיתה מצד המלכות, וע"כ יש לבאר זאת בסוד ההתכללות – חוה ראשונה מצד התכללות רחל שבלאה (רצון לאה להדמות לרחל, להיות אהובה על בעלה כרחל אחותה) וחוה שניה היא "אם כל חי" מצד התכללות לאה ברחל (רצון רחל להדמות ללאה, בלידת הרבה ילדים, כ"אם כל חי" ממש), ודוק היטב.]

[ל] כך שבעצם יחוד יצחק עם רבקה הוא גם יחוד שלו עם אמו – יחוד בו יצחק ורבקה (יחוד ישסו"ת) עולים להיות כאברהם ושרה (יחוד או"א עילאין). ורמז: "יצחק מצחק [את] רבקה" עולה אברהם-שרה. בכח הצחוק הם מעלים את יחוד ישסו"ת ליחוד או"א עילאין (דהיינו את יחוד יצחק-רבקה ליחוד אברהם-שרה, כנ"ל בפנים בספירת הדעת והקשר שלה לספירת הבינה), כאשר "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", לסוד השעשועים העצמיים (כנ"ל שם).

[לא] שמואל מכונה כאן זרע, מלה שמתייחסת בחז"ל דווקא ליצחק אבינו (כמו בביטוי בתפלה "זרע יצחק"), כרמוז בכך ש-זרע בגימטריא יצחק אבינו (וכידוע הרמז שאברהם יצחק יעקב הם ארץ זרע פרי).

[לב] פינחס הוא היחיד מבין הנשמות כאן שלא התבארה הזיקה המיוחדת שלו לאמו, שאף אינה מוכרת לנו – אף שהתורה מספרת שהיא "מבנות פוטיאל" (וחז"ל מדגישים שבני ישראל התייחסו דווקא ליחוס פינחס מצד האם, כאשר גם שם פוטיאל עצמו רומז לכך שאצלו עצמו תופסים מקום משמעותי הן היחוס מצד אביו והן היחוס מצד אמו) – אך יש לומר שיש לו זיקה מיוחדת לסבתו, אלישבע, שאולי לקחה וגדלה אותו לבן לאחר מיתת שני בניה, נדב ואביהוא, ולכן בסופו של דבר נשמותיהם התעברו בו, כנודע.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com