חיפוש בתוכן האתר

רמ"ח אותיות (מז-נג) - שבת קדש פרשת תזו"מ, ג' אייר ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

שבת קדש פרשת תזו"מ, ג' אייר ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (מז-נג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מוסף]

ניגנו ניגון לפני יחידות.

א. הדרכה בלי הקפדה (אות מז)

מז. פעם אחת הלשינו אנשי קארלין [חסידי רבי אהרן הגדול התלוננו אצל המגיד ממעזריטש.] על רבי אהרן, באומרם שהוא מקפיד מאוד [במובן של 'דורש' מהם.]. ואמר לו המגיד: [לרבי אהרן.] "גלייבט מיר ר' אהרן, איך און איהר זיינען ניט ווערט א פאנטאפל פון קלענסטן איד". [האמינו לי ר' אהרן, אני ואתה לא שווים נעל-בית של היהודי הקטן ביותר [בהמשך נפגוש את הפאנטאפל של הבעל שם טוב... כנראה שעבור יהודי פאנטאפל זה משהו חשוב מאד, משהו שאי אפשר להסתדר בלעדיו... אצל הבעל שם טוב החסידים רקדו בשמחת תורה עם פאנטאפל. פעם נקרע לחסיד אחד הפאנטאפל שלו והוא היה בצער גדול שנאלץ להפסיק לרקוד. נגשה אליו אדל בת הבעל שם טוב, שעדיין לא נפקדה, ואמרה לו שאם הוא יבטיח לה בן זכר היא תלך הביתה ותביא לו פאנטאפל, והוא הבטיח לה שנים (כנראה כנגד זוג הפאנטאפל) – הבעל שם טוב קרא לראשון שנולד באותה שנה ברוך מפני שנולד בזכות הברכה של אותו חסיד. מכאן נשכיל את שווי הפאנטאפל![ב]]].

קירוב בדרך של אש

הספור כאן קצת תמוה, שהרי רבי אהרן הגדול מקארלין היה בחינת אהרן הכהן הגדול, שפעל ב"ימין מקרבת" לעשות בעלי תשובה, עד כדי כך שמקובל שבחייו הקצרים עשה שמונים אלף בעלי תשובה! הוא היה המשולח העיקרי של המגיד לעשות נפשות לחסידות במדינת ליטא. רבי אהרן נפטר חצי שנה לפני רבו הרב המגיד (הוא הסתלק בי"ט ניסן והמגיד בי"ט כסלו), שכינה אותו 'יד ימין שלי', וכשהסתלק התבטא ש'כעת אבדתי את יד ימין שלי...' (וכך רמז שבקרוב גם הוא יסתלק). אם כן, איך מתאים דווקא לרבי אהרן הגדול מקארלין להיות בעל קפידה, הרי כל עבודתו היתה בקירוב ובחסדים?!

צריך לומר שיש כאן התכללות של גבורה שבחסד: דווקא אהרן הכהן, ש"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", נמצא בספירת ההוד שבצד שמאל. יש כאן בחינה של "שִׂכל את ידיו" בה יד ימין, החסד, הולכת לרגל שמאל, ההוד. כיצד רבי אהרן עשה בעלי תשובה? כשהיה מגיע לאיזו עיירה הוא היה נוהג ללכת לשוק ולעמוד במרכז השוק ולהתפלל בהתלהבות אש-קדש. כל מי שראה אותו מתפלל לא יכול היה לא להרהר בתשובה. יש כאן דוגמא של קירוב בדרך של אש. בכלל החסידות היא עבודה של אש-קדש והתלהבות. הדבר אופייני בפרט לצדיקים שהסתלקו צעירים, שהיו בבחינה של דין ודרשו מכולם להיות כמותם. בדרך כלל צדיקים שנפטרו מבוגרים, כבר יותר מבינים שלא כולם יכולים להיות במדרגה שלהם.

דרישות של צדיקים צעירים

איפה יש עוד דוגמאות לצדיקים שדורשים ומקפידים מהחסידים שלא לפי ערכם? דוגמא מובהקת לכך בחב"ד יש בספור על אדמו"ר האמצעי: בצעירותו מינה אותו אביו, אדמו"ר הזקן, להדריך את האברכים. למרות שחסידי אדמו"ר הזקן היו כולם בעלי שיעור קומה, הדרישות של אדמו"ר האמצעי היו גבוהות גם עבורם. הדברים הגיעו לכך שאחד מהאברכים אמר לאדמו"ר האמצעי: 'מה אתה חושב שכולנו בנים של אבא שלך?!' – אבא שלך הוא אדמו"ר הזקן, הוא המשיך לך נשמה גבוהה מאד עם לבושים עדינים מאד, לא כולם זכו לזה... כשאדמו"ר הזקן שמע על כך הוא אמר לאותו חסיד: 'ישר כח שהפכת את בערל'ה שלי לחסיד!'.

רואים שאצל הצעירים יש דרישה מכולם להגיע לדרגת העבודה שלהם וזאת מתוך אמונה ביכולות של המושפעים. כדי להבין שלא כולם מסוגלים ושהדרישות צריכות להיות בהתאם צריך קצת להתבגר... יש כמה דוגמאות לצדיקים שנפטרו צעירים ודרשו מכולם להיות כמוהם, ביניהם גם רבי נחמן שאמר שכולם יכולים להגיע למדרגות שלי.

תלמיד חכם צעיר נקרא "צורבא מרבנן", כולו "ריתחא דאורייתא", לבו בוער בקרבו באש-קדש, ליחד קובה"ו, על דרך אהבת חתן וכלה, שהיא אהבה כאש (כמו שכותב הבעל שם טוב באגרת הקדש שלו שהמשל לשמחת היחוד העליון, יחוד קובה"ו, הוא שמחת חתן וכלה). אש-קדש מתאימה לעבודה של צעירים כמו רבי אהרן – כמו בספור המפורסם על הרב המגיד ששלח פעם לרבי אהרן שיפסיק לומר שיר השירים כי מרוב הרעש שזה עושה בשמים הוא לא יכול לישון... דווקא בגיל צעיר, הגיל שאצל רוב העולם בוערת אש התאוה, אצל צדיקים שעובדים את ה' בדבקות ובאש של קדושה[ג] (בבחינת "תאות צדיקים אך טוב") עבודתם פועלת את היחוד הכי עליון. צדיקים כאלו דרשו מהחסידים שיעבדו את ה' באופן דומה.

המשכת אורות נדב ואביהוא בכלים דתיקון

צדיקים אלו הם גלגולים מובהקים של נדב ואביהוא בני אהרן, עליהם כתוב שהביאו אש זרה – וכאן לא מדובר באש זרה, חלילה – אבל ידוע שהאור-החיים דורש שהסתלקותם היתה מתוך נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות של קדושה והם חוזרים בכל דור ודור. אפילו באותו דור כתוב שהם התעברו בתוך פינחס במעשה הקנאות שלו. גם קנאות זו היתה מעשה נערות, בבחינת "כי נער ישראל ואֹהבהו" – כפי שמגדיר זאת האיז'ביצער – ואם פינחס היה קצת יותר 'מבוגר' הוא לא היה עושה זאת.

ההתבוננות ש"אני ואתה לא שווים לנעלי-בית של היהודי הכי פשוט" ממשיכה את האורות הגבוהים לתוך כלים. בביטוי של המגיד, על נעלי הבית, יש גם רמז שצריך להכנס לנעליים של השני. מצד אחד, הנעליים מרימות את האדם מהקרקע (בלעדיהן האדם עשוי להפצע ברגליו), אבל מצד שני הן גם המאפשרות לו לדרוך בתוך הארציות, הן המגע שלו עם הקרקע[ד]. הנעליים בכלל שייכות לעולם העשיה, כתוב שהן התחתית של לבוש החשמל (בעוה"ז הן חשות אבל לע"ל הן ממללות).

בכל אופן, המגיד אומר שאם אתה רוצה לקרב יהודי באמת אתה חייב להכנס לתוך הנעליים שלו ולקרב אותו במקומו, ולא לדרוש ממנו שיהיה כמוך. אי אפשר לדרוש מיהודי ברחוב לחשוב כמו יצהרניק, הדרישה הזו לא שוה לכל נפש. כמו שכתוב על משה רבינו – הענו מכל אדם – שזכה לענוה שלו מכך שהסתכל על הדור האחרון של עקבתא דעקבתא דמשיחא [קשור גם לפאנטאפל...] וראה שהנסיונות שהיהודי הכי פשוט עומד בהם הם לאין ערוך מהעבודה שלו... אנחנו לא שווים את הפאנטאפל של היהודים שמסתובבים בתל-אביב (שהרבה מהם גם בחוץ הולכים עם פאנטאפל, כמו חסידים של פעם. יש מי שחובש כפה ויש מי שהולך עם פאנטאפל – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", מי שתחלתו פאנטאפל סופו יארמולקע)...

ב. שעשועי ה' מתפלת אדמו"ר הזקן (אות מח)

שנת הולדתו של רמ"מ מויטבסק

בהשגחה פרטית האות הבאה עוסקת בסיפור של אדמו"ר הזקן עם רבי מנחם מענדל מויטבסק, בעל ההילולא של השבוע. אדמו"ר הזקן היה תלמיד-חבר של רבי מנחם מענדל מויטבסק והיו קשורים מאד. לגבי שנת הלידה של רמ"מ – וממילא לגבי הפרש הגילאים בינו לבין אדמו"ר הזקן – יש מחלוקת שקשה להכריע בה. לפי מסורת סלונים, שככלל נחשבת מוסמכת (ואותה הזכרנו גם בשיעור בטבריה), הוא נולד בשנת תצ"ט, וממילא הסתלק בגיל 49 (בשנת תקמ"ח), אך בכל שאר הספרים כתוב שנולד בשנת ת"צ, וממילא הסתלק בגיל 58. זו נפקא מינה גדולה אם הוא היה גדול מאדמו"ר הזקן ב-6 שנים או ב-15 שנים, וגם נפקא מינה גדולה אם היה מנהיג שאחראי גם בגשמיות ל-300 יהודים – כשעלה לארץ, 11 שנה לפני הסתלקותו – בגיל 38 או בגיל 47.

כתוב שהאבא של רמ"מ שהיה חסיד הביא אותו פעם אחת לבעל-שם-טוב בגיל 9, אבל אחר כך היה מקושר למגיד. לפי זה, אם הוא נולד בת"צ, יוצא שהגרסה של סלונים לפיה נולד בתצ"ט מתייחסת בעצם ליום ההולדת החסידי שלו – כשהוא הגיע לבעל שם טוב הוא נולד מחדש... באמת בציור הדברים נראה יותר סביר שההפרש היה גדול יותר (15 שנים) אבל אז קשה קצת מה הוא עשה עשרים שנה, עד הסתלקות הבעל שם טוב? למה הוא לא הסתופף בצלו? יש קושיות מכל הכוונים, וקשה להכריע.

הנהגת רמ"מ מויטבסק אחרי הסתלקות המגיד

בכל אופן, ידוע שאת רמ"מ הרב המגיד יעד להיות ממשיך ראש תנועת החסידות. למרות שאדמו"ר הזקן היה חביב התלמידים הרמ"מ היה מבוגר ממנו ואותו הרב המגיד ייעד להנהגת התלמידים. אחרי הסתלקות המגיד גדולי התלמידים (אדמו"ר הזקן יחד עם הרבי ר' זושא והמהרי"ל מאנפולי) כתבו "כתב התקשרות" לבנו, רבי אברהם המלאך. זהו למעשה הכתב התקשרות הראשון הידוע לנו ובו הם כתבו שהם מוסרים לו את הנרנח"י שלהם ובכך מבקשים ממנו לקבל על עצמו את ההנהגה. אחר כך היו עוד כתבי התקשרות (כמו לרבי הקודם שהיו חסידים שמיד ביום הסתלקות הרבי הרש"ב כתבו לו כבר כתב התקשרות, וגם לרבי, שהסכים לקבל את הנשיאות רק שנה אחרי הסתלקות הריי"צ).

רבי אברהם המלאך חי בעלמא דין רק עוד כמה שנים (נסתלק בי"ב תשרי תקל"ז) – גם הוא הסתלק בגיל צעיר מאוד (בן ל"ז). גם בזמן שרבי אברהם היה רבי מי שהנהיג בפועל היה הוויטעבסקר, כי רבי אברהם המלאך היה מופשט לגמרי מעניני עולם הזה. אדה"ז כתב לרמ"מ כתב התקשרות, ויש שיחה שבה מעלה הרבי הוה-אמינא חזקה לכלול את רמ"מ בשושלת נשיאי חב"ד.

הפצת החסידות של רמ"מ ואדמו"ר הזקן יחד

רמ"מ ואדה"ז היו מאוד קרובים ופעלו יחד להפיץ את החסידות ולכבות את ההתנגדות. יש מי שסובר שאחת הסיבות שרמ"מ עלה לארץ היא בריחה מהמלחמה הכבדה שהיתה בין המתנגדים לחסידים, שבזמנו הגיעה לכדי סכנת נפשות ורציחה של חסידים ר"ל. מסופר שבשנת תקל"ז (אותה שנה של העליה לארץ) רמ"מ ואדה"ז ניסו לפגוש את הגר"א על מנת להוכיח לו את צדקת דרך החסידות ובכך להמתיק את הדינים, אבל הוא לא הסכים לראותם. לפי גירסא אחת הוא לא פתח להם את הדלת – ולפי גירסא זו אדה"ז אמר אחרי שנים שחבל שלא שבר את הדלת – ולפי גירסא אחרת הוא פשוט ברח מהעיר. יש אומרים שסירובו לקבל את שני הצדיקים היה לפי בקשת אמו, שכנראה היתה מתנגדת גדולה וגזרה עליו בגזרת כיבוד אם שלא לקבל אותם. רואים שלאמא כאן היה משקל מכריע (מוחין דאמא נגד מוחין דאבא, וד"ל)...

אדמו"ר הזקן גם התכונן לעלות ארצה יחד עם רמ"מ אך הוא כידוע מנע זאת ממנו בפקודה שעליו להשאר בחו"ל ולהנהיג את יהודי רוסיה וליטא.

הם גם היו נוסעים יחד לעשות נפשות לחסידות והיו מציגים את עצמם שרמ"מ הוא דרשן ואדה"ז המשרת שלו. מסופר שפעם אחת הם הגיעו לעיר בראדי, שם היה קלויז גדול שבו ישבו 300 גאוני עולם ושקדו על התורה, שם לא הסכימו להרשות לכל אחד לדרוש בפניהם ואם מישהו אכן דרש שלא לפי כבודם ורמתם היו משפילים אותו, מגרשים אותו ואף מכים אותו (ממש סכנת נפשות...). הם הגיעו ובקשו לדרוש לפני הגאונים. רמ"מ עלה ודרש לפניהם ובסוף הדרשה אמרו לו שהדרשה אמנם יפה, אך בכל זאת הדברים אינם לפי רמתם וכבודם. קם אדמו"ר הזקן ואמר להם: 'כנראה אתם לא הבנת את כוונת הדרשן – לא ירדתם לעומק דעתו'. הם הסכימו לתת לו עוד סיכוי ורמ"מ חזר והסביר את הדברים. בסיום הדרשה השניה הם עדיין היו בדעתם שהדברים אינם לפי רמתם וכבודם, אז אדמו"ר הזקן קם ואמר 'אני רואה שאתם עדיין לא ירדתם לעומק דעתו של הדרשן... אני רק המשרת, ואתם תקשו כל אחד כל קושיא שיש לכם ואני אתרץ את כל הקושיות בשיטה אחת'. הם הסכימו וכל אחד מ-300 הגאונים הקשה בתורו קושיא. בסיום הקושיות אדמו"ר הזקן קודם כל חזר על כל הקושיות לפי הסדר, ובכך כבר מאד הרשים אותם, ואחר כך תרץ את כל הקושיות בשיטה אחת. כולם היו אחוזי התפעלות למשך כמה ימים.

אחרי כמה ימים הם שמו לב שכמה מהגאונים פשוט נעלמו מהקלויז... נעשה מזה רעש גדול ונחשו שהדרשן והמשרת הם מסתמא מה'כת' ועשו נגדם חרם ואסרו עליהם להתקרב לקלויז. אחרי שנים אחד הגאונים התקרב לחסידות ואמר לאדמו"ר הזקן: 'כעת אני יודע מי היה ה'משרת' אך מי היה הדרשן?' ואדמו"ר הזקן ענה לו שזה היה רבי מנחם מענדל מויטבסק. בכל זה הארכנו רק כדי שנבין את הקשר הקרוב שהיה בין אדה"ז ורמ"מ.

שמירה מהכשת הנחש בסיום התפלה בדבקות

כעת נקרא את האות:

מח. פעם אחת שהה אדמו"ר הזקן אצל רבי מענדל מהאראדאק בראש השנה. בבוקר אחר התפלה, כשבא רבי מענדל מבית המדרש לסעודת יום טוב, ראה שאדמו"ר הזקן עדיין לא בא ושלח לראות באיזה מקום אוחז בתפילה, ובא ואמר שאוחז בדביקות בתפלה. ור' מ"מ עצמו הלך והביט עליו מעט ואמר לכל המסובים: "דער אויבערשטער פרייט זיך מיט עם, און ער פרייט זיך מיטן אויבערשטען. לאמיר עסען ווארמעס" [הקב"ה שמח (משתעשע) איתו והוא שמח (משתעשע) עם הקב"ה. בא נאכל חמין]. וציוה, שבעת שיבוא לא יתנו לו כבוד.

מבואר בתניא שמצות העבודה היא כעבודת עבד בקבלת עול מלכות שמים. יסוד זה של עבודה ה', עמידה לפני ה' בתפלה "כעבדא קמיה מריה", חייב להיות אצל כל אחד ואחד. אך למעלה מדרגת עבד ("אם כעבדים") יש דרגת בן ("אם כבנים". לדעת רבי מאיר, וכן הלכה, "בין כך ובין כך קרויים בנים". רבי מאיר מאיר עיני חכמים בהלכה, מוחין דאבא, ואילו "אם כבנים אם כעבדים" הוא מצד מוחין דאמא, "אם לבינה תקרא". מצד אמא יש תנאי וספק לגבי קיום התנאי משא"כ מצד אבא, "הודאי שמו כן תהלתו"), אך למעלה משניהם יש "בן שנעשה עבד". וי"ל שזו היתה מדרגתו של רמ"מ בעבודת אותה ראש השנה. אך על משיח ("בני אתה אני היום ילדתיך", בראש השנה – "זה היום תחלת מעשיך") נאמר שהוא בן שנעשה עבד שנעשה בן (כמבואר אצלנו באריכות במ"א) ומי שזוכה למדרגה זו ה' שמח ומשתעשע אתו ("בן חכם ישמח אב") והוא שמח ומשתעשע עם ה' (בדרך ממילא). אותו צדיק המתפלל בדבקות ובהתפשטות הגשמיות חווה ממש (ברובד היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך", שאינו במודע של הנרנ"ח של הנפש) איך שה' משתעשע אתו ואיך שהוא משתעשע עם ה'. היינו שעשועי המלך בעצמותו ממש, גילוי של עצמות אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון.

[למה שלא יתנו לו כבוד?] כדי שלא תהיה יניקה מהתפלה שלו. עבודה אמיתית שבה מתגלה היחידה שבנפש, באה בדרך ממילא, באופן ספונטני. בפרט תפלה שהיא שעשוע עם הקב"ה – במצב כזה אין מודעות עצמית וככה גם אין יניקה. באמת יש קושיא בחסידות, איך מתפללים ומבקשים על צרכים גשמיים במצב בו אין שום מודעות לגוף? התשובה היא שבתפלה בדרגה כזאת כל הבקשות הן על השכינה. בכל אופן, אם יש סיפוק או גאוה בסיום התפלה או המעשה הטוב זו, לפי הבעל שם טוב, 'נשיכת הנחש בעקב [בסוף]'. על הנחש כתוב "והוא ישופך עקב" – הנשיכה של הנחש, המחדירה ארס של סיפוק והגאוה, באה בעקב-בסוף המעשה, ובכך הוא יכול לקחת את המצוה הגדולה או התפלה בדבקות ולהפיל הכל לקליפות.

ג. הלבשת המלך בדחיפות (אות מח)

מט. מורנו הרב יהודה ליב [כ"ק אדמו"ר המהרי"ל, אביו של בעל ה"מגן אבות" מקאפוסט] תבע מהצמח צדק [אביו] מפני מה אין עושים סדר בחסידות [נראה מההמשך הכוונה שאין סדר בין החסידים כשמחכים ליחידות. יש גירסה עם הוספה שהוא רצה סדר בזמן שאומרים חסידות, אך אין נשמע כך מההמשך], כי אנשים רבים באים ודוחקים זה את זה. וענהו: "ישנו אדם אחד בעל מלאכת תנורים [יהודי פשוט], שמכוון בכל יום כוונות האריז"ל [כלומר שבאמת הוא צדיק נסתר. הצ"צ פעם אמר שנוסעים אליו כמה מהל"ו הצדיקים הנסתרים שבדור], און איך דארף עם מער ווי ער מיר [=ואני צריך לו [בתור חסיד] יותר ממה שהוא צריך לי], וכשדוחק את עצמו [משך] שני שבועות [דוחק עצמו להכנס ליחידות (ויש גרסאות שדוחק עצמו במסע לליובאוויטש, פחות משמע כך).] עד שמגיע לדלתי, והמשרת חיים בער  גיט עם א שטופ אז ער פאלט פון טיר ביז צום וואנט – און צוליב עם דארף איך מען זאל זאך שטופן" [=דוחפו, והוא נופל מהדלת עד הקיר, ובשבילו אני צריך שידחפו.].

יש כאן תיאור מעניין שצריך להתבונן בו. בשביל מה הרבי צריך שחסידים ידחפו? מסופר שכשהרבי מגור, ה"אמרי אמת", הגיע לארץ אחרי השואה החסידים היו בטוחים שזהו-זה, 'נגמרה' החסידות, שכן נשארו בחיים רק חסידים בודדים... היה חסיד אחד חכם (גיסו של הרבי, ר' איצ'ה-מאיר לוין) שהעמיד את הבחורים ב'שורה' (מושג שמקובל בגור) ואמר שכשהרבי מגיע צריך שכולם ידחפו! לא משנה כמה חסידים יש, אפילו 5-6 חסידים, העיקר שהיה דחיפות וזה עושה רבי. כך היה, ובאמת הדחיפות הם מאפיין מאוד מרכזי בגור עד היום...

בפנימיות הדחיפות מלבישות את המלך. כתוב בזהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" – צריך להלביש את המלך. בשיעור בטבריה דיברנו על הרצים לפני המלך כמו שהיה אצל רמ"מ ועל הקאפליא והפרשים של אדמו"ר האמצעי, גם הדחיפות מסביב לרבי "מלבישות" אותו ועושות אותו רבי. כדי שאותו בונה-תנורים (שהוא באמת היה צדיק נסתר) ירצה לבוא לצ"צ הוא צריך לחכות שבועיים ולקבל כמה דחיפות, ובאמת היות שהוא יהודי חשוב מאד (כמו שגלוי כלפי שמיא) ביטולו לרבי וההשתדלות שלו במסירות נפש להגיע לרבי "מלבישים" את הרבי מאד (בשמים מסתכלים על הנעשה ומתפעלים מכך שצדיק נסתר זה כל כך מסור לרבי ואומרים שכנראה זה רבי גדול מאד מאד ומגיע לו כבוד מלמעלה וכוחות לפעול למטה ככל העולה על רוחו)...

ד. עבודת הבינוני – נאמנות האשה העגונה (אות נ)

סיפור עגונה עם סוף יוצא דופן

נ. רש"ג [ ר' שמואל גרונם, המשפיע הראשי בתות"ל. את ה"רמ"ח אותיות" רשמו תלמידיו מפיו.] שמע מלוי'ק [(אצלי בגירסא כתוב 'אדם נאמן בשם לוי'ק'). במקור לא כתוב כך, רק בהיות שלא ידוע לנו מי זה הלוי'ק הזה מישהו ראה לנכון להוסיף שמסתמא הוא אדם נאמן, אחרת לא היו מספרים בשמו. באמת זו הוספה מיותרת. חשוב לנו לקרוא ולחקוק בזכרוננו איך כתוב במדויק במקור, שדווקא אז זוכים לגעשמאק האמיתי של התועדות חסידים של פעם. אין להוסיף בגוף הטקסט כדי שנבין יותר טוב (יש דברים שאפשר להוסיף כהערה).] ששמע פעם משו"ב דאודסה, שבהיותו שם אמר השו"ב לדביתהו (לאשתו): "זע דו אליין ווי איך דערצייל וועסטו מיר ניט לאזען לייגען [ראי איך אני מספר, ואל תניחני לשקר] [גם האשה היתה עדה לסיפור. אחד מתפקידי האשה הוא לא לתת לבעלה להגזים בדבורו. יש לגברים נטיה להגזים בסיפור (דווקא נשים מגזימות... לא?) תלוי איזו אשה. דברו חכמים, ולא חכמות, בלשון הבאי...]. וסיפר:

הוא ואשתו בנסעם לבעדער [מקום מעיינות מרפא] עמדו בקרעטשמע [בית מרזח] ובעלת הקרעטשמע מאד זקנה ומשפחתה גדולה, כולם מבניה דרים עמה. והתפלאו על זה. והזקנה הרגישה שהשו"ב מהחסידים; סיפרה לו שנשארה עגונה ושמעה שמע הבעל שם טוב ונסעה אליו (בת כ"ה היתה [יש גורסין בת כ"ח, אך יותר מסתבר שהיתה צעירה יותר, בת כ"ה, ומברכת הבעל שם טוב היא זכתה לחיות עוד שמונים שנה, לפחות, עד גיל מאה וחמש. והסימן: "בן שמונים [תוספת של הבעל שם טוב] לגבורה". על ידי כניסת ה-פ לכ"ה היא זכתה להנאמר ב"אשת חיל" – "כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון".]). ובשום אופן לא נתנוה להיכנס [רואים שהיה קשה להכנס גם לבעל שם טוב, ובפרט לאשה.], ושרתה [ושהתה] אצל הרבנית [לאה-רחל, שהיא אמא של אדל וצבי בני הבעש"ט. אצל הרבה צדיקים הבית היה מוקד אליו הגיעו הרבה אורחים, והמטבח היה צריך לתפקד 24 שעות ביממה כדי להגיש אוכל לאורחים. הרבנית היתה אחראית על המטבח והיו לה עוזרות, ושם חכתה העגונה.]. והרבנית, בהכירה אותה לאשה כשירה השתדלה עבורה, וסיפרה להבעל שם טוב שנתעגנה ויש לה בן קטן מבעלה. והניח ראשו הקדוש על ידיו [בזמן הזה הוא חיפש את בעלה בכל העולמות.] ואחר כך הרים ראשו ואמר לה: "איני יכול לעזרך [י"ל שה'מזל' של הבעל שם טוב ראה זאת מראש ולכן הוא לא רצה להכניס אותה, לולא הפצרת אשתו], שבעלך מת וליכא עדים, ותוכרח [להשאר עגונה] כל ימי חיי[ה]". ואמר לה: "בתי כשתבטיחיני להיות אשה כשירה כל ימיך – אברכך שתראה חמשה דורות מבנך זה, ותהי עשירה", והבטיחה [האשה]. וסיימה [הזקנה]: "כל אלו מבני; חמשה דורות יש כאן [וכנראה פרנסה את כולם בעשירות שקבלה] אצלי והנני בת מאה וחמש" [מקובל שלברכת אריכות ימים היה טווח גילאים אחר אצל כל אחד מהרביים. אצל הבעש"ט הרגיל היה 100 שנים, אצל אדה"ז 80-90 ואצל הצ"צ ירד עוד – בכל דור ירד מעט. היינו ענין ירידת הדורות כאשר "דור דור ודורשיו"].

מה לומדים מהספור הזה? בדרך כלל בסיפורי עגונות הצדיק מוצא את הבעל או שולח את העגונה לאיזה מקום ושם הוא נמצא וכו'. כאן רואים שלפעמים אפילו הבעל שם טוב לא יכול לעזור למצוא את הבעל, אבל במקום זה הוא מברך באריכות ימים ועשירות – בתנאי שהאשה תעמוד בנסיון ותהיה אשה כשרה. בספור שלנו האשה עמדה בנסיון והברכה עמדה לה – יש כאן למוד זכות גדול על נשות ישראל.

עבודת הבינונים – תקופת ה"שטר"

מה אפשר ללמוד לעבודת ה' מהספור? למה דומה המציאות בה אי אפשר למצוא את הבעל אבל מתברכים בדברים אחרים? צריך לומר שכזו היא עבודת הבינוני כפי שמוסבר בספר התניא, ספר של בינונים. עד שלמדתי תניא יכולתי לחשוב שחבל לבינוני על הזמן (לפני התניא סתם אחד שנמנע מלחטוא במחשבה דבור ומעשה, כפי שמוגדר הבינוני בתניא, היה נדמה לו שהוא צדיק גמור. אך כאן מדובר באיש אמת שמבין שאינו צדיק, שמרגיש בעצמו שעדיין יש לו יצר הרע וכלל לא הרגו בתענית וכו') – הוא לעולם לא יהיה צדיק וכל העבודה שלו לא שוה. בתניא אדמו"ר הזקן מסביר שאפילו אם הבינוני נשאר בינוני כל ימי חייו עדיין עבודתו רצויה לפני ה'. היהודי – עם ישראל – הוא כמו האשה וכשהיא נשואה עם בעלה היא בבחינת צדיק. העגונה היא כמו הבינוני שלא יכולה להתייחד עם בעלה אבל במקום היחוד הבעל שם טוב מברך אותה באריכות ימים ועושר.

הבעל שם טוב מסביר בכתר שם טוב[ה] את המשנה הראשונה במסכת קידושין, "האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה". האשה היינו היהודי הנקנה לה' (על דרך הנאמר ב"אשת חיל" – "נודע בשערים בעלה") בשלשה שלבים (עיקר החידוש של פירוש הבעל שם טוב הוא ש"שלש דרכים" אינן דרכים נפרדות זמ"ז אלא שלשה שלבים של דרך עבודת ה'. רק שבהיות כל שלב שונה מאד מחברו כל אחד מכונה דרך בפני עצמו) – כסף, שטר, ביאה: קודם נותנים לאדם אהבה מלמעלה (כסף) כדי לקרב אותו לעבודת השי"ת, אח"כ לוקחים את המתנה מלמעלה כדי שיעבוד בכח עצמו (שטר, מה שנשאר אצלו היא התורה הזאת, אותיות השטר המקשרות בינו לבין השי"ת, כמו מכתב אהבה שנשאר ביד האשה כאשר בעלה נוסע למדינת הים. והיינו מה שבגלות "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד". על הדבקות באותיות התורה, בשטר, נאמר "ארך ימים בימינה בשמאולה עשר וכבוד"), וכאשר עומד בכך תקופה ארוכה (לפי שנגזר עליו מלמעלה) ומתחזק בעבודה אז בסוף זוכה ליחוד האמיתי דהיינו שזוכה לגאולה (ביאה, בחינת ביאת המשיח). והיינו הסדר המבואר תמיד בחסידות של אתערותא דלעילא הקודמת לאתערותא דלתתא, אתערותא דלתתא, אתערותא דלעילא שלאחר האתערותא דלתתא.

לבינוני של התניא יש רק קידושי כסף ושטר ואילו לקידושי הביאה של הצדיק ("עבודת מתנה אתן את כהונתכם", אהבה רבה בתענוגים, דהיינו עבודה ללא עבודה, כמבואר בתניא) יזכו רק בביאת משיח. אפילו הבעל שם טוב, עליו אמר רבי מנחם מענדל מויטבסק שמעולם לא היה כמוהו ושעד משיח לא יהיה כמוהו (ואילו רבי נחום מטשנרוביל אמר שהוא עצמו משיח...), לא הצליח לעזור לאשה העגונה להתייחד עם בעלה... [אולי הבעל שם טוב זיכה את האשה ביחוד עליון, לא בעולם הזה, כמו שהרב אמר לגבי עבודת הצדיקים שהסתלקו בגיל צעיר.] פה קשה להגיד שהבעל שם טוב גרם לאשה ליחוד עליון במקום היחוד עם בעלה, יותר מסתבר שהוא נתן לה כוח על ידי ההבטחה להיות נאמנה וכשרה (להתעצם עם דרגת הבינוני של התניא שלעולם, בעלמא דין, לא יהיה צדיק, לא יזכה ליחוד השלם) – המדרגה (הדרך) של קידושי שטר (העבודה של משטר פנימי – "מח שליט על הלב", "שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך") – ועל ידי כך לזכות לכל הברכות שהוא הרעיף עליה.

ה. המשרת שלא הזיז את נעלי הבעש"ט (אות נא)

נא. רש"ג שמע מפנחס מדאקשיץ, שבהיותו שותף בעסקו עם מתנגד אחד, שמעו שבקירבת מקום יש משרת הבעל שם טוב, ונסעו אליו. ובהגיעם למקומו, ראו שמבחוץ עומד זקן ושאלוהו, הבכאן דר משרת הבעל שם טוב וענה כן, ושאלוהו אם אפשר שהנכם בעצמכם? וענה, לא, כי אם אבי. והוליכם הביתה, וראו [זקן אחד] שמראה פניו עוד נראה צעיר הרבה ממנו. וסיפר המשרת, "פעם אחת בעת כבדו בית הבעל שם טוב [הוא נקה את הבית, היום אם תגיד 'לכבד את הבית', לא בטוח שיבינו מה אתה רוצה... כנראה שהיום לא יודעים לכבד...] (ואז לא היה אז המשרת הקבוע),  והפאנטאפעל [=נעלי בית] היו תחת המטה שהבעל שם טוב היה ישן בה, וחשב האם לקחתם לנקות במקומם, והחליט שלא לנגוע בהם, וכיבד סביבם. ומשהקיץ שאלוהו האם נגעת בם ואמר לו לא, והבעל שם טוב אמר לו "דערפאר זאלסטו לעבן הונדערט און צוואנציק יאהר" [לכן תחיה מאה ועשרים שנה]. [להעיר מספר סיפורים נוראים של ר' יעקב מקיידאן].

[פעם היה שיעור באריכות על הסיפור הזה[ו].] המשרת, שלא היה משרת קבוע, התלבט האם להזיז את נעלי הבית (פה שוב חזרנו לפאנטאפעל...) שמתחת למטה עליה ישן הבעש"ט. באופן ספונטי, בלי התעמקות המחשבה, נפלה לו מחשבה – שכנראה 'הוקרנה' מהבעש"ט אליו – שעדיף לא לגעת בהם, וכך הוא החליט לעשות. [מה יקרה אם הוא יזיז ויחזיר?] כנראה שיזעזע את הבעל שם טוב בעולמות העליונים. שוב הדגש שהחלטתו לא באה מתוך איזה דיון, אלא איזו החלטה ספונטאנית שאם הבעל שם טוב שם את הנעלים פה לא מזיזים אותן.

[כנראה דווקא ליהודי הפשוט יש חוש בנעלי בית של הבעל שם טוב.] היהודים הפשוטים, שכל כך יקרים היו אצל הבעל שם טוב (עד שאמר עליהם שיהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות), הם בעצמם הפאנטאפעל של הבעל שם טוב (מכאן נעמיק עוד יותר בדברי המגיד לרבי אהרן הגדול הנ"ל), כלומר שחוש בנעלי בית של הבעל שם טוב הוא חוש בפנימיות מהות עצמו (שאין להזיז ממקומו כלל, שהרי היהודי עצמו שלם בתכלית, לא חטא ולא יחטא לעולם). ההחלטה לא נבעה מתוך התקשרות ויראה מהבעש"ט – שהרי הוא לא היה משרת קבוע, כמו שרואים שלא פחד לטאטא מתחת למטה עליה ישן הבעש"ט – אלא מתוך רגישות מיוחדת, שהיא אחד היסודות בתורת הבעל שם טוב. הבעש"ט כותב שאם אדם הולך בדרך ו'סתם-כך' קוטף עלה מן העץ – אין זה מעשה רצוי. אין כאן איסור על פי שו"ע, אבל הבעל שם טוב אומר שאדם לא אמור לשנות דברים בטבע ובעולם אלא אם כן יש לכך תכלית ומטרה מוגדרת. לא לעשות דברים 'סתם-כך' אלא הכל מתוך כוונה – "להביא לימות המשיח", בלשון הרבי. כבר בחז"ל יש כלל גדול ש"שב ואל תעשה עדיף".  [כמו שהרבי הריי"צ אומר שאם אדם מכניס כפית מרק לפה בלי לחשוב, הוא כמו בהמה.] כן. המודעות הזו מתאימה לשבת, בה אדם צריך לחשוב לפני כל תנועה שהוא עושה האם היא מותרת לפי הלכות שבת. בפרט, זה קשור להלכות מוקצה, יש הרבה דברים בשבת שאסור להזיז. עבור אותו משרת נעלי הבעש"ט היו בגדר מוקצה (ולפי הווארט הנ"ל שהוא בעצמו הפאנטאפעל של הבעל שם טוב, הוא בעצמו מוקצה אצל עצמו! והיינו מוקצה מחמת חסרון כיס, הסוג החמור ביותר מבין סוגי המוקצה, דהיינו חפץ שעקב ערכו היקר אין מטלטלים אותו בשבת, היום שבו ניתן לחוש ולהכיר בערך היקר עד מאד של כל יהודי).

ו. נר הקרח (אות נב)

נב. רש"ג שמע משמואל, מורה-צדק מקובניץ, ששמע מאיש מהימן שבעצמו שמע ממשרת הבעל שם טוב, שהבעל שם טוב הקיצו בלילה ואמר לו קום עמי, שחפצי לטבול בנהר, ולקח קרדום ונר. ובאמצע הטבילה כבה הנר, ואמר לו הבעל שם טוב: קח נר מהקרח והדלק, ולקח, והאירה עד סיום הטבילה.

זהו ספור מפורסם על הבעל שם טוב[ז],  על דרך הספור על רבי חנינא בן דוסא שאמר "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק". הבעל שם טוב אומר דווקא לקרח שידלק. מה לומדים מהספור? שכל החסידות היא בשביל להדליק את הקרח – את הלבבות הקפואים – לעבודת ה'. איך הבעל שם טוב עושה זאת? על ידי הטבילה, שהיא אותיות 'הביטל', כידוע. יש בטוי "הקרח הנורא" במעשה מרכבה ביחזקאל – הבעל שם טוב יכול להדליק גם את הקרח הנורא (להפוך את הקרח לנר מאיר אור – נורא. גם את היצר הרע בגימטריא "הקרח הנורא" יכול הבעל שם טוב להדליק לעבודת השי"ת – לא רק בבחינת "הרע כסא לטוב" אלא שהרע, כלומר הנטיה של היצה"ר לעשות רע, יהפוך לטוב ממש, "כיתרון האור מן החשך [עצמו]" ממש), ואפילו את קֹרח (בן יצהר, היינו "שמן למאור". יצהר גם רומז ליצה"ר שהבעל שם טוב מדליק לעבודת ה' כנ"ל). כתוב שבכל דור יש משה ויש קרח ושבדור שקרח יודה למשה רבינו – כמו שכעת מכריז עם בניו בגיהנם "משה אמת ותורתו אמת ואנו בדאים" – יבוא מלך המשיח, ואזי קרח עצמו יתעלה מאד כמו שנאמר "צדיק כתמר יפרח" ס"ת קרח.

ז. החסידות נשמת הקבלה (אות נג)

נג. אדמו"ר מוהר"ש אמר: שחסידות הוא נשמת הקבלה".

פתגם זה מבואר אצלנו באריכות במ"א. הקבלה היא נשמתא דאורייתא ואילו החסידות היא נשמתא לנשמתא דאורייתא. בלשון הזה"ק נשמתא לנשמתא מקביל לדרגות החיה-יחידה שבנפש. בזוהר לא מובאות דרגות החיה-יחידה רק הנשמה אך הביטוי נשמה לנשמה רומז לשתי דרגות אלו (כאחת). בסוד פרד"ס הקבלה היא הסוד שכנגד החיה שבנפש (והחסידות היא היחידה שמעל לכל הנרנ"ח, הפרד"ס, וגם מיחדת את כולן, כמבואר ב"ענינה של תורת החסידות" של הרבי), אך כאן הקבלה היא בחינת הנשמה ביחס לרוח ונפש שהן תורה ומצות (כמבואר בתקו"ז), "והנגלת לנו ולבנינו". תורת החסידות היא תורת הבעל שם טוב שקבל מ"בעל הח"י" (אחיה השילוני), היינו שתי דרגות של אמונה (בסוד "וצדיק באמונתו [ב אמונות] יחיה") – אמונה ב"המחדש בטוב בכל יום תמיד מעשה בראשית", מצד החיה שבנפש (לשון חיות – "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". "רצוא ושוב" בגימטריא תורה – "אורייתא מחכמה [סוד החיה] נפקת"), ואמונה ב"כולא קמיה כלא חשיב", קמיה עצמותו יתברך ש"אין עוד מלבדו", מצד היחידה שבנפש.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי גלעד דוד שי' הרמן. לא מוגה.

[ב] שבחי הבעש"ט (ירושלים תש"נ) סיפור קפג (ובנוסח אחר ראה רשימות דברים – תשס"ט – ב"מדור הצדיקים" ב).

[ג] ביטוי מובהק לעבודת רבי אהרן הגדול מקארלין בדבקות ואש קדש (העבודה של שבת קדש, זמן עונת ת"ח, אותה שעה שקרא ר"א את שה"ש בלחש שוכב על הספסל בבית המדרש, בקדושת צניעות הזווג העליון) הוא פיוטו "יה אכסוף נועם שבת...". בארבעת הבתים של הפיוט, אותיות שמו אהרן רשומות בין אותיות שם הוי' ב"ה לאותיות נשמה, לרמוז על כך שאהרן הוא בדרגת "יחידה ליחדך" שמיחד את הנשמה האלוקית להשי"ת (החלק להכל). הוי' אהרן נשמה = אור מים רקיע, סוד המשכת טפת הזרע בזווג העליון כנודע בכתבי האריז"ל. "יה אכסוף נועם שבת" = יה פעמים יה במספר קדמי (1050 = 15 פעמים 70). הרוא"ת ("יה אכסוף נועם שבת") = 525 = הס"ת ("יה אכסוף נועם שבת") = יה פעמים מילוי יה: יוד הי אותיות יהודי כנודע (יש פה שני יהודים, איש [בחינת רוא"ת] ואשה [בחינת ס"ת], המתיחדים בסוד שם יה, כמו שיתבאר)! "יה אכסוף נועם שבת" = תשמיש, סוד הזווג העליון. השם הקדוש "יה" הוא סוד "שכינה ביניהם" כנודע (שכינה היינו שכן יה, וביחד עם יה עולה שלמות של 400, ת, תכלית האלף-בית, שהוא כ ברבוע, "ומספר את רבע ישראל" – הערך הממוצע של כל תבה = 400), יחוד ה-י של איש וה-ה של אשה. השם יה הוא השם של החכמה, אבא (מוחין דאבא), הכולל את שני הפרצופים של אבא ואמא עילאין (סוד אברהם אבינו ושרה אמנו, הזוג היהודי הראשון, שמהם נולד יצחק, "צחק עשה לי אלהים", המצחק את רבקה אשתו) ולכן הוא רשום כ-י של שם ההוי' הכולל שבר"ת בתי הפיוט, ודוק (ארבע התבות הפותחות את ארבעת בתי הפיוט הן: "יה... היה... ויהיו... השבת..." ר"ת הוי' ב"ה ועוד אברהם שרה).

[ד] סוד הזווג של היהודי (המודה בה' אחד יחיד ומיוחד וכופר בע"ז) עם המציאות (בחינת אשה קרקע עולם) לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

[ה] כש"ט (הוצאת קה"ת) י. ראה גם שכינה ביניהם פ"ו הערה ב ויין משמח ח"ג שער בתורה "קידושין במחשבה, דבור ומעשה".

[ו] אור ישראל ח"ג עמ' סו ואילך (ושם הסיפור בשינויים מעטים, לפי הנוסח בלקוטי סיפורים).

[ז] ראה אור ישראל ח"ב עמ' עד ואילך ביאור סיפור אודות נר של קרח (בשינויים גדולים, עפ"י ספר השיחות, עד שיתכן שאלה שני סיפורים).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com