חיפוש בתוכן האתר

רמ"ח אותיות (מג, מה, מו) - שבת קדש פרשת שמיני, כ"ו ניסן ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

שבת קדש פרשת שמיני, כ"ו ניסן ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (מג, מה, מו)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מוסף]

א. אות מ"ב: הצורך בבקורת עצמית

גרסאות רמ"ח אותיות

אנחנו באמצע ללמוד את רמ"ח אותיות – באמצע מלפני יותר מ-30 שנה... יש את השיעורים האלה מוקלטים משנת תשמ"ה וגם הקלידו אותם. יש כמה גירסאות לרמ"ח אותיות ובכולן יש שיבושים. הגליון הישן הזה הוא הסטנסיל המקורי שעבר בין הבחורים בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, אבל יש בו הרבה שיבושים. במשך הזמן רצו להוציא את הקובץ נקי משיבושים, אבל אין שום גרסה נקיה ובכל אחת יש חסרונות.

יש כאן דפים שעשה מישהו שהתיעץ אתנו לפני שנים ונסה לתקן את השיבושים, אבל גם בהם יש טעויות. לפני שנה-שנתיים הוציאו את הספר "כתבי הרש"ג" שכולל גם הוא את רמ"ח אותיות מחדש, אבל גם בו יש שיבושים – מה שכן, הוסיפו בו הערות טובות אודות דמויות החסידים וכו' שמוזכרים בקובץ. יש גם עוד מהדורה שיצא כתשורה לחתונה לפני כמה שנים – יש לי אותה רק במחשב, אבל גם בה יש טעויות, וגם הפכו בה את הסדר. כנראה שהיו אצלו בחתונה פולישער חסידים והוא לא רצה שהם ירתעו מהאות הראשונה, אז הוא קבר אותה באמצע...

בשר שנתעלם מן העין – מדות בלי בקורת המוחין (הצטדקות)

אמרו לי שהגענו עד אות מב. נמשיך עכשיו לאות מג:

אמרו חז"ל: "בשר שנתעלם מן העין אסור" [זו הלכה ביורה דעה סימן סג סעיף ב. שבשר שאין עליו סימן שהנחתי בלי שמישהו ישגיח עליו ויראה אותו הרי הוא אסור, מחשש שמא החליפו אותו בבשר אחר. כעת נראה איך מסבירים הלכה זו על דרך החסידות:].

פירוש הדבר: בשר – זהו ששת המידות ["לב בשר", רומז על מדות הלב. בשר הוא דבר רך, יש "לב אבן" ו"לב בשר", "לב אבן" הוא "קשה כארז" ו"לב בשר" הוא "רך כקנה". כלומר, מדובר כאן על מדות רכות ומתוקנות.]; עין – זהו המוחין, שהמוח הוא עיני האדם. והיינו, שהתעוררות המידות ללא שליטת המוחין היא איסור ממש [שוב, מדובר כאן על מדות טובות, "לב בשר", אך אם הן בלי מוחין הלב הוא כמו בשר שנתעלם מן העין שאסור. כעת הוא מסביר מה הכוונה:], והוא מי שמחשיב את עצמו תמיד גערעכט [= צודק] [מדות בלי ביקורת של השכל מובילות להצטדקות, לחשוב תמיד שאני בסדר. מי שזוכר, בתחלת כללי החנוך וההדרכה כתוב בגנות מדת ההצטדקות. כתוב שם שיצר ההצטדקות הוא יצר הרע הכי גדול שבא לאדם בתור "אויב בלבוש אוהב".

הרבי הריי"צ קבל מהרבי הרש"ב שיש שתי עיניים לאדם, עין ימין ועין שמאל, כדי שבעין ימין הוא יראה את מעלות הזולת ובעין שמאל הוא יראה את חסרונות עצמו ויבקר את עצמו. הבקורת העצמית היא רק על ידי המוחין. המוחין הם אובייקטיביים, מחוץ לאדם עצמו, בלי נגיעה, ואילו במדות "אדם קרוב אצל עצמו" ולכן אין אדם רואה נגעי עצמו, קשור לפרשות הבאות, תזריע-מצורע, שמדברות על נגעים. כתוב ש"כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" כי "אדם קרוב אצל עצמו" – זו תוצאה של מדות בלי ביקורת המוחין. מצד החב"ד אדם בכלל לא צריך לחשוב על עצמו, ואם כבר כן לחשוב על עצמו צריך לבקר את עצמו. הכל קשור לכוונות של ספירת העומר, לכאורה כל ספירת העומר היא מדות – חסד שבחסד וכו' – אבל חדש איר הוא חדש של מוחין, החוש שלו בספר יצירה הוא חוש העיון והמחשבה, והענין הוא להעלות את המדות למוחין ולהמשיך את המוחין במדות, "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'".].

ור' אברהם [מז'עמרוב – ר' אברהם לנדא, ממשפחת לנדא הידועה. הוא היה המשפיע של ר' שמואל גרונם. הוא מופיע כאן הרבה, הרבה מהספר בשמו. ר' שמואל גרונם היה המשפיע הראשי של תומכי תמימים שייסד הרבי רש"ב, אבל הוא ראה את עצמו בעיקר בתור חסיד של הרבי המהר"ש, וכך גם המשפיע שלו, שראה את עצמו כחסיד של הצמח צדק ושל הרבי המהר"ש.] שנא אדם שכזה [שנא אדם שמצדיק את עצמו, מצטדק תמיד ואינו מסוגל לקבל בקורת ולהודות על טעיותיו וחסרונותיו.].

"ותשת עלי כפכה" – להסתכל על עצמי בעין שמאל

נראה קצת רמזים: אמרנו שבעין שמאל מסתכלים ומבקרים את עצמנו. כמה שוה עין שמאל? [501] ועם הכולל שוה בשר.

בספר יצירה יש את הסוד של האותיות בגדכפר"ת, המכוונות כנגד אברי הפנים – האות ב כנגד עין ימין, האות ג כנגד אזן ימין, האות ד כנגד נחיר ימין, האות כ כנגד עין שמאל, האות פ כנגד אזן שמאל, האות ר כנגד נחיר שמאל והאות ת כנגד הפה. יוצא שהאות שכנגד עין שמאל היא האות כ.

כתוב "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה". "אחור וקדם צרתני" אומר שגם כאשר אני בבחינת "אחור" וגם כאשר אני בבחינת "קדם", פנים, אני לפני ה' – "אחור וקדם צרתני" – כפי שמוסבר ב"אתהלך לאזניא" על הפסוק "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", מהפרק החדש של הרבי. הנקודה במאמר היא שלאן שאני הולך אני תמיד מול ה', מתהלך לפני ה', גם בקדם וגם באחור. מה פירוש "ותשת עלי כפכה"? הפשט הוא כמאמר חז"ל, שהפסוק הולך על אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, אבל אפשר לדרוש "כפכה" על האות כ (כף) שכנגד עין שמאל – שבכל ה"אחור וקדם צרתני" האדם צריך להסתכל על עצמו בעין שמאל.

ובעבודת השי"ת, "אחור" היינו העיסוק בתורה ומצות שלא לשמה ואילו "פנים" הוא העיסוק לשמה. והנה ארז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". היינו הסדר של "אחור וקדם צרתני", שמתוך "אחור" (שלא לשמה) בא ל"קדם" (לשמה). אך מבואר בספה"ק שהאדם בא לשמה מתוך שלא לשמה רק כאשר מכיר בעצמו שכעת הוא עובד שלא לשמה ומשתוקק מתי יזכה לבוא אל העבודה האמיתית לשמה. מה שאין כן אם נדמה בנפשו שהעבודה שלא לשמה היא כדבעי לכתחילה, כלומר שהוא מצטדק בעצמו וחושב שהוא עובד את השי"ת על צד הטוב ביותר במצבו העכשוי. בחב"ד מבואר שהדרגה הגבוהה של עבודה שלא לשמה היא העבודה של "אליבא דנפשיה", קיום תורה ומצות מתוך כוונה מודעת לתקן את נפשו. היות שהוא חושב על עצמו (תוך שקיעה בתיקון נפשו) עבודה זאת נקראת "אחור" ולא "קדם". עבודה בבחינת "קדם" היינו שהוא חושב רק על ה' וקיום רצונו יתברך, ומסיח דעת מעצמו (כולל תיקון עצמו) לגמרי. והנה, החידוש של "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" הוא שגם במצב של "אחור", העבודה "אליבא דנפשיה", אפשר להכיר בכך שאין עבודה זו תכלית עבודת השי"ת ושהיא רק אמצעי זמני כדי להגיע לעיקר העבודה לשמה. והוא על דרך המבואר ברמב"ם לגבי העובד מיראה והעובד מאהבה, בין קטנות לגדלות, עיקר התיקון של ימי ספירת העומר. כלומר שגם ב"אחור" צ"ל "ותשת עלי כפיך" בתחושה של בקורת עצמית בונה ומקדמת לקראת ה"קדם" האמיתי. כך היא העבודה של חב"ד.

"אבא יסד ברתא" – בקורת (ממוחין דאבא) לתיקון המלכות

בכלל, עין היא מוחין דאבא – שמיעת האזן היא מוחין דאמא וראית העין מוחין דאבא. ההבדל בין שמיעה לראיה הוא כמו ההבדל בין נגלה לחסידות – כל הפלפולים והשקלא וטריא והסברות החריפות שיש בנגלה הן עדיין בגדר שמיעה (שמעתתא, תא שמע), ואילו פנימיות התורה היא מוחין דאבא (תא חזי) – וכמו ההבדל בין תפילין דרש"י (מוחין דאמא) לתפילין דר"ת (מוחין דאבא).

הבקורת מעין שמאל מגיעה ממוחין דאבא (מבחינת אמא עילאה הכלולה באבא עילאה, ששרשה בכתר עליון, וכמו שיתבאר), ואז היא בסוד "אבא יסד ברתא". כתוב "צדק מלכותא קדישא" – המלכות יכולה להיות מתוקנת או לא-מתוקנת. אצל דוד המלך המלכות מתוקנת, הוא מודה על חטאיו, לעומת שאול המלך שבמקום להודות מצטדק. על הודאת המלך על חטאיו דרשו חז"ל "אשר נשיא יחטא" – אשרי הדור שהנשיא מודה על חטאיו. הצטדקות היא מלכות לא מתוקנת, המציאות של ה'אני' הלא-מתוקן, והבקורת העצמית מגיעה מהחכמה, שהפנימיות שלה היא הבטול, כדי לתקן את המלכות ה'אני' ולדון את עצמו בצדק (במקום להצטדק).

ב. אות מ"ה (ואות קנ"ב): "גבֹה מעל גבֹה" בתורת הקבלה

את אות מ"ד כבר למדנו בסעודת משיח, אז נלמד כעת אות מ"ה:

תורה ועולם – בטול וישות – חסידות והקבלה שקדמה לחסידות

מה. הפרש בין 'תורה' ו'עולם' [יש תורה ויש עולם. (כאן כתוב "פירש") אין בזה הבדל גדול, או שהוא פירש או שבא להסביר מה ההפרש.] – שתורה היינו ביטול והרגשת אלוקות וכנגד זה הוא עולם וישות, וכההבדל בין מוחין ומידות (כנ"ל אות מ"ג [יש כאן המשך של האות שלמדנו. כתוב "גם את העֹלם נתן בלבם" – העולם שייך ללב האדם, למדות הלב. "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ [העולם ומלואו]", בחינת ו"ק, מדות הלב.]).

ועוד יש לומר בפשטות: 'עולם' היינו עולמ'שע [בדרך כלל הכוונה בעולמ'שע היא לבעלי בתים, כמו שאומרים שיש דעת בעלבתים ויש דעת תורה. הש"ך כותב שדעת בעל-בית היא היפך דעת תורה, אפילו אם הבעל-בית הזה יודע ספר ופוסק הלכה עם סברות וכו', פסק הדין הסופי שלו הוא הפך דעת תורה. כמו שאומרים שכשאין לך חסיד או רבי לשאול שאלה תשאל מתנגד ומה שהוא יגיד לך תעשה ההפך. אבל כאן הוא מתכוון לעולמ'שע אחר, נעלה יותר בהרבה:], כגון השל"ה [את השל"ה כאן הוא מכנה עולמ'שע. לפני החסידות היה ביטוי – א של"ה איד, יהודי של השל"ה. כך כונה אדמו"ר הזקן לפני שהוא הגיע למגיד לפי שנהג לפי השל"ה.] שכל תורת הקבלה שאצלו היא רק באלוקות השייך לעולמות [הוא נוגע רק באלקות ששייך לעולמות, אור אין סוף הממלא כל עלמין, ולא רק השל"ה אלא:], וכן הדבר בקבלת האריז"ל; ואילו 'תורה' היינו חסיד'ישע [תורה אין פירושה מה שחושבים, תורה בכלל, אלא חסיד'שע.], ובדוגמת מה שאמר אדמו"ר האמצעי (לקמן אות קנב) שדבריו הם למעלה יותר מספר עץ חיים.

אות קנ"ב: תורת החסידות למעלה-מעלה מקבלת האר"י

כאן ההערות בספר באמת עוזרות לנו להבין. הוא מפנה כאן לאות קנ"ב, נסתכל שם:

קנב. רש"ג סיפר שפעם אחת אמר אדמו"ר האמצעי לר' זלמן מקורניץ: "מאנסט בא מיר חסידות. עץ חיים. [על ספר עץ חיים] [אתה רוצה שאלמד אותך חסידות?]; וואס שטייט אין עץ חיים? [מה שכתוב בעץ החיים?] – [הרי זה] השתלשלות! [מעניין שהוא קורא כאן לדברי האריז"ל השתלשלות. ב"מאמר השפלות והשמחה" רבי אייזיק מהומיל מסביר שקבלת הרמ"ק היא השתלשלות, קבלת האריז"ל היא התלבשות וקבלת הבעל שם טוב היא השראה. אבל כנראה יחסית גם ההתלבשות של האריז"ל היא השתלשלות. כל מה שהוא גילה הוא אחרי הצמצום והקו, הכל הוא באור אין סוף הממלא כל עלמין, לא ברור כשלומדים את דבריו איפה הסובב כל עלמין נמצא, עד שיש מחלוקת אצל תלמידיו אם הצמצום כפשוטו או לא כפשוטו. מהבעל שם טוב והלאה הכל הוא בהשראה, הכוונה באור אין סוף הסובב כל עלמין, שנמצא כאן כי הצמצום לא כפשוטו.] איך רייד העכער און נאך העכער" [=אתה תובע ממני (לומר) חסידות [על ספר עץ חיים]; מה כתוב בעץ חיים? – השתלשלות! אני מדבר למעלה מזה יותר ויותר] [אפשר להסביר את שתי העליות האלה, "העכער און נאך העכער", "למעלה מזה יותר ויותר", שהאריז"ל דיבר בממלא כל עלמין, הבעש"ט בסובב כל עלמין, ואילו בחסידות חב"ד ככל שהתקדמו הדורות יותר ויותר התעצמו עם העצמות שלמעלה גם מסובב כל עלמין, שעדיין מתיחס לעלמין. והוא סוד "למעני למעני [אותיות עלמין עלמין – ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין] אעשה [עשיה לעילא ולעילא, סוף מעשה במחשבה תחלה, בבחינת יחיד, העלם האור בעצמות המאור]". "למעני למעני אעשה" עולה שלמות שעולה ביאת המשיח כנודע.].

יש כאן המשך באות הזאת אבל משהו אחר. אם כן הרווחנו גם את הקטע הזה.

"גבֹה מעל גבֹה שֹמר"

איזה פסוק מזכיר הביטוי "העכער און נאך העכער"? את הביטוי בספר קהלת "גבֹה מעל גבֹה שֹמר" (שומר היינו בחינת מקיף כנודע, נמצא ש"גבה מעל גבה שמר" היינו מקיף מעל מקיף, מקיף דיחידה מעל מקיף דחיה, עצם האוא"ס מעל אוא"ס הסוכ"ע, וכנ"ל). נפתח ספר קהלת ונקרא את כל הפסוק, הוא מתחיל לא טוב: "אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה [אם אתה רואה שיש שחיתות במדינה, דבר מצוי... תכף נראה שיש שתי צורות לקרוא מה שכתוב כאן.] אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ [מתפרש על חפץ הקב"ה, שמביא עליהם רעה, או בדיוק הפוך, אל תתמה על כך שהם יושבים בשלוה.] כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם".

נראה רש"י:

אם עשק רש וגזל משפט וצדקה וגו' - אם תראה במדינה שהם עושקים את הרשים וגוזלים את המשפט ואת הצדק [כלומר שקוראים את הפסוק ביחד "אם עשק רש וגזל משפט וצדק".]: אל תתמה - על חפצו של מקום כשיביא עליהם רעה: כי גבוה מעל גבוה שומר - ורואה את מעשיהם וגבוהים יש עליהם העושים שליחותו של מקום [היינו המלאכים.] וידם תקיפה [הקב"ה נתן לשלוחים שלו כח.] ליפרע מהם: ...עניין אחר אם תראה שהם עושקים רשים וגוזלים משפט ורואה אתה צדק בא לעיר שהקב"ה משפיע להם טובה ואינו נפרע מהם [כלומר, קוראים "אם עשק רש וגזל משפט", זו המציאות, ויחד עם זאת "וצדק תראה במדינה", שהמדינה שלוה.] אל תתמה על חפצו של מקום כי כן דרכו להאריך אפו: כי גבוה מעל גבוה שומר - ממתין עד שתתמלא סאתם: וגבוהים - יש לו עליהם ליפרע מהם בבא עת פקודתם כמו (איוב יד) ולא תשמור על חטאתי (ישעיה כו) שומר אמונים (בראשית לז) שמר את הדבר [כלומר הוא מפרש כאן שומר מלשון ממתין.].

הוא מפרש שגבוה כאן הוא הקב"ה והגבוהים הם המלאכים, כלומר שהגבוהים נמוך מהגבוה [ומה הסדר?] או שהגבוהים הוא מתחת הגבוה השני או מעל, אבל על כל פנים הקב"ה הוא הגבוה מעל גבוה. לפי דרכנו כאן צריך לפרש שה"גבה" הראשון הוא עצמות אוא"ס ב"ה והוא "מעל גבה" דהיינו מעל לאור אין סוף הסובב כל עלמין (בחינת "העכער [(מעל) גבה] און נאך העכער [גבה]") ואילו ה"גבהים" (המלאכים) הם בסוד אור א"ס הממלא כל עלמין (מלאך נוטריקון מלא כל). כלומר ששלשת הלשונות בפסוק הם בדרך של מלמעלה למטה. בחסידות דורשים את הפסוק אחרת, שגבוה מעל גבוה הן שתי דרגות יותר נמוכות מהגבוהים, אף שגבוהים לשון רבים אבל מתייחס לאלקים (לשון רבים) עצמו.

נראה רמז שיעזור לנו למקם זאת בכוונות התפלה: כמה שוה "כי גבה מעל גבה שמר וגבהים עליהם"? 951. מה זה? ["שמע ישראל"] כן. יש במשפט הזה גם כה אותיות, כמספר האותיות ב"שמע ישראל וגו'".

האבן עזרא כותב כאן משהו מעניין, שיש 55 דרגות של "גבה מעל גבה", והוא כותב שזה סוד שהוא לא יכול לפרש. מישהו יכול להבין איך רמוז כאן 55? [המשולש של "גבה" הוא 55.] זה הדבר היחיד שחשבתי שאפשר לרמוז כאן. תפרסמו בפורום אולי יהיה מישהו שיעיין ויהיה לו עוד רעיון...[ב]

עכ"פ, לשון אדמו"ר האמצעי "העכער און נאך העכער" מזכיר את לשון הפסוק "גבה מעל גבה". [מתפרש הפוך קצת, אצל אדמו"ר האמצעי הסדר הוא יותר ויותר, השני יותר גדול, ובפסוק הפירוש יותר מעל יותר, שהראשון גדול יותר.] נכון, אדמו"ר האמצעי מדבר מלמטה למעלה ואילו הפסוק מדבר מלמעלה למטה.

ג. אות מ"ו: לתת לכלה מקום להתקשט

נלמד עוד אות אחת, שיהיה 'חזקה' של שלשה ווארטים:

דמותו של הוואלפער

מו. ר' משה ווילנקער [(בגרסה אחרת כתוב ר' מאיר.) זו טעות, בהערה כאן הוא מביא מ"היום יום" של יח תמוז שר' משה ווילנקער היה מגדולי החסידים של אדמו"ר הזקן.] פגש את הוואלפער

ר' חיים וואלפער היה מחסידי המגיד שירד לשכרות. הוא היה חבר של אדמו"ר הזקן ואמר על תלמידי המגיד ש'כולנו אכלנו מאותה צלחת אבל רק אדמו"ר הזקן לקח את השמנת'. הם ישנו יחד ב'פנימיה' של אותם זמנים. התנאים שם לא היו טובים, התקרה מטה ליפול והכל היה מעופש והוואלפער אמר לאדמו"ר הזקן שאי אפשר להיות כאן יותר. אדמו"ר הזקן אמר שכבר אז הבין שאיזו תולעת מכרסמת בו מבפנים. יש סיפור של אדמו"ר הזקן של התולעים באף, שקשור להילולא של השבוע –  הילולת רמ"מ מויטבסק.

על כל פנים, כתוב שכאשר המגיד היה אומר תורה רק שניים היו נשארים עד סוף התורה. הרבי ר' זושא היה  יוצא מהכלים מיד בתחלת התורה, והיו חייבים להוציא אותו החוצה, אבל למרות שהיה בחוץ, אחר כך היה חוזר על כל התורה כולה. וכך כל אחד בתורו היה נופל מתעלף, כי מרוב התפעלות, לא היו כלים לתורות של המגיד. רק אדמו"ר הזקן והוואלפער היו מחזיקים ראש, אצל אדמו"ר הזקן החזקת הראש היא למעליותא – ככל שהיו יותר אורות כך היו כלי המח שלו מתרחבים, והוא היה עוצר-מכיל בתוכו את ההתפעלות. לוואלפער גם היו מוחין דגדלות אבל היתה לו איזו תולעת בפנים...

הוא נקרא 'יורד', שירד מהדרך, לא שהתרחק מיהדות אלא שנהיה שיכור... יש עליו הרבה סיפורים – הוא היה מסתובב ברחבי רוסיה ואירופה, והיו פוגשים אותו מדי פעם. אם הוא היה רואה איזה אברך רציני הוא היה שולח אותו לאדמו"ר הזקן [אז המשיך לעשות 'מבצעים'...] כן. כאן בהערה כתוב שהוא נפל לשכרות בסוף ימיו, אבל לכאורה זה לא נכון שהיה דווקא בסוף ימיו.

כשהכלה מתקשטת החתן לא יכול לעמוד שם

[שוב, ר' משה ווילנקער פגש אותו], וביקש ממנו שיאמר לו דבר ששמע מהמגיד ממעזריטש. והשיב לו: מפני מה חסר ו' במזמור "לדוד בשנותו" [כשדוד ברח משאול המלך הוא התחבא אצל אכיש מלך גת. עבדי אכיש אמרו לו אתה יודע מי בא אליך? הוא הרג את גלית! מה עשה דוד? עשה עצמו כמשוגע. חז"ל אומרים שלאכיש היתה בת משוגעת שהיתה צועקת אצלו בארמון, ודוד צעק מחוץ לארמון, וכשאכיש ראה זאת הוא אמר "חסר משֻגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי?!" ועזב אותו. פרק ל"ד מתאר את אותו אירוע, "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך" – לפני מלך פלשתים שנקרא אבימלך, כינוי לכל מלכי פלשתים, כמו פרעה במצרים. פסוקי המזמור הזה מתחילים בכל אותיות האלף-בית לפי סדרן – יש כמה מזמורים כאלה, כמו "אשרי יושבי ביתך" – חוץ מהאות ו (ב"אשרי" חוץ מאות נ). המגיד שאל למה חסרה האות ו כאן.]?

לפני שנראה את התשובה נסתכל בפרק: הפרק מתחיל באות ל, "לדוד בשנותו את טעמו", ואחר כך מופיעות כל האותיות כסדרן, חוץ מאות ו. בסוף הפרק הפסוק האחרון מתחיל ב-פ (בנוסף ל-פ שכבר היתה) – "פודה הוי' נפש עבדיו". ל ו-פ הן המילוי של האות אלף. דבר ראשון, מה הקשר בין פ ל-ו? [מתחלפות באותיות בומ"ף.] נכון ובמה עוד? [באתב"ש.] נכון, וגם בחילופי אלב"ם – זה הזוג היחיד שישנו גם באתב"ש וגם באלב"ם, כי ו היא האות האמצעית של 11 האותיות הראשונות, ו-פ היא האות האמצעית של 11 האותיות האחרונות. כמה שוה פו? אלהים. כמה שוים כל ראשי התבות של פסוקי הפרק [1599] מי מכיר את המספר הזה? "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", אהבה פעמים ענג, "אהבה בתענוגים". הרמז הזה קשור להמשך דבריו:

[המגיד ענה:] כי בעת שהכלה מתלבשת אין נאה לחתן לעמוד שם והוא הולך לו [יש היום ביטוי שצריך לתת לבן אדם את המקום שלו. מה המקום של הכלה? יש מי שאומר שאחרי שהיא מתחתנת המקום שלה במטבח, אבל לפני שהיא מתחתנת, כשהיא כלה, המקום שלה הוא חדר האיפור שלה – שם לחתן אסור להיות כשהיא מתקשטת בשבילו (למה?) דבר ראשון, לפי מה שכתוב על אדם וחוה, שהקב"ה הפיל תרדמה על האדם כדי שלא יראה בחסרון ולא במעלה של חוה בזמן הנסירה כשהוא יוצר אותה מתוכו. גם פשוט כדי לא לאבד את ההפתעה, הרבה יותר טוב שהחתן יראה את הכלה שלו פתאום מקושטת מאשר שיראה איך היא מתקשטת. ועוד, ועיקר, הרי תוך כדי שהיא מתקשטת היא מדמיינת לגבי חתנה ואיך יהיה וכו', היא נמצאת 'בעננים', ואם הוא יעמוד שם הכל יהיה מופרך! (ובפנימיות: האמא מקשטת את הכלה תוך כדי מחשבות על אבי הכלה, וכן היא עצמה בזמן זה מזדווגת בפנימיות עם אביה – והיינו "בשנותו את טעמו לפני אבימלך", בתודה שאבי-מלך, אבי הוא החתן הדומה למלך – וכמובן שהחתן האמתי מאד מפריע בזמן כזה, ועל כן "ויגרשהו וילך").]. והבן, שפירוש דבר זה הוא עמוק מאוד: "לדוד" – ספירת המלכות, כנסת ישראל, "בשנותו את טעמו [כאן בגרסת הספר יש טעות גסה: במקור הופיע "את טעמו" בר"ת, א"ט, והם חשבו שזה ר"ת א"ס, ופרשו "בשנותו" – אין סוף. (הלכו רחוק...) רחוק מאד.] לפני אבימלך" – ענין הקישוטים, ודי למבין.

השתטות והתקשטות

יש לנו מאמר במלכות ישראל – שמורחב לספר שלם באנגלית – שמסביר, על פי מאמרי חז"ל, חמש תכונות של המלך. אחת התכונות היא היכולת להשתטות [דבר שקשור להפטרה שקראנו השבת.] נכון. כך כאן, ההתקשטות של המלכות היא "בשנותו את טעמו", ההשתטות של דוד – בשטות דקדושה  – לפני אבימלך. אבימלך כאן מרמז לדרגה גבוהה מאד – אבי מלך (בחינת אבא, חכמה), וגם מלשון אבי-רצון להיות מלך (בחינת אריך אנפין, כח הרצון בנפש, וגם אריך פירושו מלך בארמית, חיצוניות הכתר – "אין כתר אלא למלך").

בשעת ההתקשטות החתן הולך לו. החתן הוא הו"ק, סוד האות ו של שם הוי' ב"ה, והסתלקותו היא בעצם סוד הנסירה – הו"ק נעלם ונשארת המלכות עם הבינה (מקור הדמיון כנ"ל). האמא מלבישה את הכלה, כך שלחתן אין בכלל מה לעשות שם, עם השוויגער שלו... [מה ההשתטות באיש ואשה כשהכלה מתקשטת?] יש שטות דקדושה בכך שהיא מתקשטת בשביל החתן. [קשור לרב שמואל בר שילת שהיה מרקד אתלת בשטות דקדושה מול הכלה, כל החן של הכלה קשור לשטות.] זה הענין. [אפשר לרמוז ש"ויגרשהו וילך" זה ו-ילך, שהולך ה-ו.] כן, זה נרמז כאן, גם ב"ויגרשהו" יש ו בסוף, הוא גרש את ה-ו. יוצא שהווארט שהוולפר אמר בשם המגיד, קשור אליו בעצמו, להשטות וההשתנות שהוא עבר.

ד. אבות פ"א מט"ו: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" מכח רב-חבר

[אחרי מנחה.]

לדון לכף זכות

בפרקי אבות היום לומדים את פרק א. יש כאן משנה של יהושע בן פרחיה (יהושע בן פרחיה עולה הכנעה הבדלה המתקה, כנגד שלשת חלקי המשנה שלו, ודוק): "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות". הדבר קשור למה שדברנו על עין שמאל שהיא אות כ, בסוד "ותשת עלי כפכה" – כאן "כפכה" היינו "כף זכות" [אבל כאן מדובר על לדון את השני לכף זכות, אז לכאורה אמור להיות קשור דווקא לאות ב של עין ימין?!] כתוב "והוי דן" – פעולה של דין, לא של חסד, הסתכלות של עין ימין שכולה אהבה וקירוב, כתוב שבצד שמאל יש יותר מוחין מאשר בצד ימין. עם המוחין והדין של עין שמאל – שכלפי עצמי משמשים לבקורת – אני דן את השני לכף זכות, לא רק מצד חסד אלא גם ממציא בשכל סבות וטענות למה השני בסדר (האות ב של עין ימין הוא מקור הברכה, כמו שארז"ל לגבי ה-ב רבתי של "בראשית", בחינת "טוב עין [עין אחת היינו עין ימין] הוא יברך", והוא מצד מעין החכמה. ואילו האות כ רומזת לכתר עליון, וכידוע שהשרש של אמא עילאה הכלולה באבא עילאה, בחינת עין שמאל, גבוה מהשרש של אבא עילאה עצמו, סוד "גבה מעל גבה שמר", וד"ל).

רמז כף-זכות וכף-חובה

יש סוד של רבי אברהם אבולעפיא בר"ת כף זכות וכף חובה: הוא אומר ש-כח הוא המשולש של 7, ואם נוסיף כז ייצא המשולש של 10 (55, שהזכרנו קודם מהאבן עזרא). יוצא שהמשולש של 7 (ז במספר קדמי) הוא נקודת האמצע של המשולש של 10 (י במספר קדמי). אפשר לעשות מזה חידה לילדים: איך 7 הוא האמצע של 10? יוצא רק במשולש, שהמשולש של 7 הוא האמצע של המשולש של 10.

יש עוד דבר כזה? איזה עוד משולש הוא האמצע של משולש אחר? הסימן הוא "גם אני" – המשולש של גם (946) הוא האמצע של המשולש של אני (1891). אח"כ המשולש של אבנר (32131) הוא האמצע של המשולש של משיח (64261), כאשר אבנר (שר צבא ה)משיח = תורה ("רצוא ושוב")! יש כלל מתמטי בזה שנקרא recursive function, שקופץ כל פעם בערך, פלוס-מינוס, פי 6 (לדוגמה: 253, אבנר, היינו 6 פעמים 43, גם, מינוס 7, המספר שלפני 43, פלוס 2 וכך 358, משיח, היינו 6 פעמים 61, אני, מינוס 10 פלוס 2, וכך הלאה על דרך זה). זה  לא דבר פשוט, זו מתמטיקה מאוד מורכבת.

רב שהוא גם חבר

יש בגמרא[ג] הרבה דוגמאות של חכמים שעשו דברים שלמראית עין לא היו טובים ועל התלמידים היה לדון אותם לכף זכות [זה הכללת השמאל בימין?] כן. "עשה לך רב", "עשה" לשון תיקון, היינו שתדון אותו לכף זכות [עם הכלים שהוא לימד אותך איך לדון] כן... והוא סוד "כד אתתקן רישא דעמא וכו'".

יש כאן ווארט חשוב: אם הרב הוא דמות מלאת בקורת התלמידים שלו יצאו לעולם ורק ימצאו בקורת על כולם. לכן חשוב שהרב יהיה חבר של כולם. הענין מתקשר למה שדברנו בסעודת משיח על אור וכלי, ר"ת אך, "אך טוב לישראל". ששרש הכלים גבוה משרש האורות – שרש הכלים בג"ר דעתיק ושרש האורות בז"ת דעתיק – ולכן האור צריך להתאים את עצמו לכלי, כפי שהמחשנו ממשלים מתלמיד ורב, רבי וחסיד, ומאיש ואשה, שעדיף שהאור יתאים את עצמו לכלי מאשר שיחכה שהכלי יכין ויזכך את עצמו להיות ראוי להכיל את האור.

כל הפרק של פרקי אבות יגידו אחר כך בנחת.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי אליעזר שלמה מזרחי. לא מוגה.

[ב] אכן מפרשי האבן עזרא הסבירו שכוונתו ל-מח צורות ו-ז מזלות (או גלגלים) והמלאכים הממונים עליהם – ואף אחד מהם לא עושה רצונו של עצמו אלא הכל לפי השי"ת. וכך מפרש "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (הוא מפנה שם לפירושו על קהלת). החלוקה של מח ו-ז היינו סוד ארז"ל ש-מח נביאים ו-ז נביאות עמדו להם לעם ישראל ולא הצליחו להחזירם בתשובה..., וד"ל (כל נביא הוא בחינת "צורה" וכל נביאה היא בחינת "מזל"). ובדרך רמז: מח ז כ"א ברבוע = 13 פעמים 181, 3 בהשראה פעמים 10 בהשראה, וכ"א במשולש = יד (אלהים במ"ק) פעמים אלהים (הוי' הוא "אלהי האלהים", "גבה מעל גבה וגו'").

[ג] שבת קכז, ב (וראה גם תענית כג, א-ב). לחביבות הענין נביא שנים מהסיפורים שם:

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל ולמלון השכיבה תחת מרגלותיו למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו ואמר (להן) [להם] בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי אמר להם העבודה כך היה ואתם כשם שדנתונ לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות

תנו רבנן פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרו מי ילך אמר להם רבי יהושע אני אלך הלך רבי יהושע ותלמידיו כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס ונעל הדלת בפניהן אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו ואמר (להן) [להם] בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני אמרנו כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה בשעה שנעלתי במה חשדתוני אמרנו שמא דבר מלכות יש בינו לבינה בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני אמרנו שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדיו של רבי אמר להם העבודה כך היה ואתם כשם שדנתוני לזכות המקום ידין אתכם לזכות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com