חיפוש בתוכן האתר

עדות חקים ומשפטים – סדר עבודת ה' - נקודה מעובדת מסעודת משיח ע"ז הדפסה דוא

בע"ה

עדות חקים ומשפטים – סדר עבודת ה'

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

סדר שאלת הבן החכם

"חכם מה הוא אומר? 'מה העדֹת והחֻקים והמשפטים אשר צוה הוי' אלהינו אתכם'[ב]"[ג]. החכם מפרט בדבריו שלשה סוגי מצוות – עדות, חקים ומשפטים. שואל הרבי מליובאוויטש[ד]:

החילוק בג' הסוגים עדות חוקים ומשפטים הוא[ה], שמשפטים הם המצוות שמחוייבים מצד השכל (כמו גזל, גניבה, כיבוד אב ואם), ועדות הם המצוות שהם אות וזכרון (כמו שבת, פסח, סוכה ותפילין), דמצוות אלו, הגם שהשכל מצד עצמו (לולי ציווי התורה) לא היה מחייבם [דלא כהמצוות דמשפטים שגם אלמלא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה[ו]], מכל מקום, לאחרי שהתורה ציוותה עליהם השכל מסכים לזה, וחוקים הם המצוות שגם לאחרי שהתורה ציוותה עליהם אין להם מקום בשכל, והם רק בדרך חוקה חקקתי גזירה גזרתי[ז].

ועל פי זה היה צריך לומר לכאורה משפטים עדות וחוקים (בסדר דמלמטה למעלה [ממה שמובן מאליו בשכל האנושי, דרך מה שמתיישב בו לאחר שהתורה צוותה עליו ועד למה שלחלוטין למעלה מטעם ודעת אנושיים.]) או חוקים עדות ומשפטים (בסדר דלמעלה למטה [ממה שלמעלה מטעם ודעת אנושיים, דרך מה שמתיישב בשכל לאחר צווי התורה ועד למה שמובן מאליו גם בשכל האנושי.]), והסדר בכתוב הוא עדות [שהם הממוצע, מה שלא היה מובן ללא צווי התורה אך כן מובן לאחריו.] חוקים [הקצה העליון, שלמעלה מהשכל.] ומשפטים [הקצה התחתון, של מה שמובן מאליו בשכל.].

הסדר הנכון בעבודת ה'

על דרך החסידות ניתן לבאר שהקדמת העדות (הממוצע) לחקים (הקצה העליון, שלמעלה מהשכל) ולמשפטים (הקצה התחתון, המובן בשכל) היא על פי הכלל הידוע ששרש הממוצע שמחבר בין שני דברים הוא למעלה משניהם. ואכן, הרבי מבאר בעומק[ח] את מעלת העדות על החקים והמשפטים (כך שהסדר הוא מלמעלה למטה) – העדוֹת הן עדוּת על עצמות ה' יתברך (והיא מתחוללת בעצמות נשמות ישראל, בהם נאמר "אתם עדי"[ט]), החקים מגלים את אור אין סוף הסובב כל עלמין והמשפטים את אור אין סוף הממלא כל עלמין (והתגלות זו בהתבוננות של האדם – שמכיר דרך ההתבוננות בכך שהדברים הם למעלה משכלו, בחקים, או שמסוגל לתפוס דברים בשכלו, במשפטים).

אך עוד לפני ביאור החסידות, מובן גם בדרך הפשט שהסדר של עדות-חקים-משפטים הוא סדר נכון בעבודת ה' (והדברים עולים בקנה אחד עם הסבר הרבי, כמובן למתבונן, ומתאימים גם לדברי הרבי[י] שבכל מצוה ניתן לזהות את שלשת הרבדים):

לפני שאדם מעיד על מציאות ה' אין לו שום שייכת לקיום המצוות. המצוה הראשונה שמונה הרמב"ם היא להאמין ולידע אודות מציאות ה' (כשינויי הנוסח בין ספר המצוות והיד החזקה[יא]) – צריכים להכיר במציאות ה', להאמין בה ולבסוף גם לדעת אותה (דעת אותיות עדֻת). כך, ראשית דרכו של אברהם אבינו, היהודי הראשון, היא חקירה שהביאה לכך ש"הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם"[יב] – אחרי שהוא הכיר את בוראו הוא החל להעיד עליו ולפרסם את אלקותו בעולם כולו. וכך, שבת היא האות המובהק שאנו מעידים על מציאות ה', בורא העולם (שעל כן מומר לחילול שבת הוא כמומר לעבודה זרה[יג]).

רק אחרי שהאדם מכיר את בורא עולם עולה השאלה איך מתייחסים אליו – האם אני מבין את ה' או לא? כלומר, האם אני תופס את ה' כחושב כמוני, וכשם שבעיני רצח הוא דבר נורא מתברר למרבית הפלא שכך גם בעיני ה' (כפי שנראה מהמשפטים שבתורה), או שאין שום קשר בין תפיסתי שלי לתפיסת ה', "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי וגו'"[יד] (כפי שנראה מהחקים שבתורה).

רבי נחמן התבטא (וכמותו התבטאו צדיקים נוספים) שאם היה יכול להבין את הבורא לא היה כדאי בעיניו לעבוד אותו. לכן, אחרי שמעידים על מציאות ה' הדבר הטבעי ביותר הוא לקיים את החקים – מה אכפת לי מפרה אדומה ומשאר החקים שאיני מבין?! תכלית החקים אינה הם עצמם – לא המצוות לכשעצמן 'מענינות' את עובד ה', שכעת הכיר במציאותו ומעיד עליה – אלא המחשה למחויבות שלי לקב"ה שאינני מסוגל להבינו. המצוות הן ביטויים לקשר לה' ו'סגולות' להכיר אותו, ואת התפקיד הזה ממלאים החקים באופן מצוין.

אכן, על אף שמצד עובד ה' אין צורך להבין את בורא העולם וממילא אין לו צורך להבין את המצוות, הרי הקב"ה רוצה שהאדם כן יכיר אותו – על מנת שיוכל למלא את שליחותו בעולם. כשאין הכרות-הבנה עם ה' לא ניתן לעבוד אותו כדבעי, ולכן נתן לנו הקב"ה את המשפטים והוא רוצה שנבין ונפנים את רצונו בעולם וכך נוכל לממש אותו.

כלומר, כל התורה והמצוות באים לממש את האמונה והדעת של היהודי ביחס לה'. אילו הן היו עומדות בפני עצמן הן כלל לא היו מענינות את היהודי הקשור לה', אלא שבאמת "אורייתא וקוב"ה כולא חד" ודווקא דרך התורה והמצוות ניתן לממש את הקשר לה'. בתוך העדות גופא, שתי הבחינות של אמונה ודעת הן-הן המקור לחוקים (המבטאים אמונה שלמעלה מהשכל) ולמשפטים (המבטאים את ההכרה המופנמת בדעת).

"כי שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו"

והנה, הסדר שבפסוק, עדות-חקים-משפטים, הוא גם המקור לדברי רש"י בפסוק "כי שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו"[טו] (המתאר מה שארע במרה, במסע הראשון לאחר קריעת ים סוף שהתחוללה בשביעי של פסח): "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין" – שבת היא הדוגמה הראשונה והמובהקת לעדות, שהרי היא עדות שה' ברא את העולם (והיא המקור לכל שאר המועדים, המעידים על נסי ה'); פרה אדומה היא הדוגמה המובהקת לחקים, שהרי בה נאמר "זאת חקת התורה", "חקה חקקתי, גזרה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחרי"; ודינין הם הדוגמה המובהקת למשפטים, כשמה של פרשת משפטים בחז"ל – "פרשת דינין".

הסדר בו בחר רש"י (שהרכיב את דבריו כאן מכמה מדרשי חז"ל שונים), שממחיש את הדווקנות שבסדר הפסוק (כפי שהוסבר לעיל), מסביר גם כיצד הוא למד מפסוק בו מפורשים "חק [פרה אדומה] ומשפט [דינין]" שקודמת לשניהם גם עדות (שבת) – אין חק ומשפט, מצוות ה', ללא קדימת עדות על עצם קיום ה'! הפסוק מסיים "ושם נסהו", ומבואר בחסידות[טז] כי כל נסיון שעובר על האדם הוא נסיון באמונה דווקא – נסיון הנוגע לעדות עצמה, לעצם הקשר עם ה'. ואכן, בסמיכות לפרשה זו באה פרשת המן בה יש נסיון מפורש בענין שמירת השבת, עיקר העדות.

 

 



[א] נקודה מעובדת מסעודת משיח ע"ז. נרשם על ידי איתיאל גלעדי.

[ב] דברים ו, כ.

[ג] הגדה של פסח.

[ד] ד"ה "כי ישאלך בנך" תשל"ח (קונטרס י"א ניסן תש"נ) פרק ב.

[ה] ראה רמב"ן עה"פ (דברים ו, כ).

[ו] עירובין ק, ב.

[ז] ראה תנחומא חקת ג. שם ח. במדבר רבה ר"פ חוקת ועוד.

[ח] שם פרקים ד-ז.

[ט] ישעיה מג, י.

[י] שם פרק ד (ובכ"ד במאמרי ובשיחות הרבי).

[יא] ראה גם דרך מצותיך מצות האמנת אלקות ובמבוא לספר אמונה ומודעות (ובפרט שם הערות א-ד).

[יב] בראשית רבה לט, א.

[יג] טושו"ע או"ח שפה (ובכ"ד).

[יד] ישעיה נה, ח.

[טו] שמות טו, כה.

[טז] כפי שמביא הצמח צדק בסוף ספר דרך מצותיך (ד"ה "אחרי הוי' אלהיכם תלכו") מדברי רבי מנחם מענדל מויטבסק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com