חיפוש בתוכן האתר

התוועדות ח' ניסן - בר מצוה יוסף יצחק שי' איטח - אור ל-ח' ניסן ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-ח' ניסן ע"ז – כפ"ח

התוועדות ח' ניסן

בר מצוה יוסף יצחק שי' איטח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יב ימי הנשיאים

נגנו ניגון בית הסהר, "כוס ישועות".

לחיים לחיים, מזל טוב.

עיבור כל השבטים בכל אחד בקריאת הנשיאים

אנחנו עכשיו בתחלת ימי ניסן, ש"בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להגאל", וקוראים כל יום את ה'נשיא' של היום. יש יב נשיאים, וכשם שהנשיאים אז הקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח כך אנו מזכירים אותם כל שנה, "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום"[ב]. כנראה שזה משהו מאד כללי, שייך לכל אחד ואחד בכל שנה ושנה (בבחינת "נזכרים ונעשים" מחדש ממש, בחדש ניסן, חדש ההתחדשות בעצם, כמ"ש "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'").

כשאומרים את הנשיאים כתוב שכל אחד, גם כהן וגם לוי, אומר כל נשיא ואומר את ה"יהי רצון" בסוף ש"באם אני עבדך משבט פלוני וכו'". כלומר, ביום הראשון כל אחד אומר שאולי הוא משבט יהודה, וביום השני משבט יששכר וביום השלישי משבט זבולון וכך הלאה. כששאלו את הרביים שכהנים הרי יודעים את היחוס שלהם, כהן הוא לא מיהודה, הם אמרו שגם כהן אומר את ה"יהי רצון" וזה נוגע לסוד העיבור. כלומר, אף שאתה כהן באמת וכאשר יבנה המקדש תעבוד בו ככהן, מצד העיבור יתכן כהן שיש בתוכו נשמה של יהודה.

היחוס הוא מצד הגוף. כמו שגם לגבי משיח, מצד הגוף הוא צאצא של דוד המלך, משיח בן דוד, אבל מצד הנשמה הוא משה רבינו, משבט לוי, שבט אחר ונשמה אחרת, "הוא גואל ראשון והוא גואל ראשון". כך יהודי צריך להרגיש דווקא בימים אלה שמצד הגוף יתכן שאני מיוחס כך וכך, אבל מצד הנשמה, לא רק שאני יכול להיות מישהו אחר, אלא בקריאת יב הנשיאים אני כולם. ביום הראשון אני יהודה – באמת מתעבר בי ביום הראשון ניצוץ של נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה. ביום השני מתעבר בי ניצוץ של נשמת נתנאל בן צוער נשיא שבט יששכר, וכך הלאה. כלומר, יש משהו מיוחד בזמן הזה של התכללות עצומה, "יחד שבטי ישראל", והוא תנאי לגאולה העתידה, "בניסן עתידין להגאל" כנ"ל.

יב ימי ראית הנולד ב-יב החדשים הבאים

כתוב שבכל יום בימים האלה כלול כל מה שיהיה בחדש המקביל לו במשך השנה. הרי השנה היהודית מתחילה מניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים". ביום הראשון של חדש ניסן כלול כל החדש, הוא הראש של החדש, אבל ב-ב' ניסן כלול כל חדש אייר, ב-ג' ניסן כל חדש סיון וכו'. לכן היו צדיקים גדולים שראו בימים אלה מה שעתיד להיות באותה שנה. מספרים זאת במיוחד על החוזה מלובלין, שבכל יום מהימים האלה ראה בדיוק מה עתיד לקרות בחדש המקביל בשנה הבאה שמתחילה מניסן. בשנה האחרונה, ב-ה' ניסן שכנגד חדש אב, הוא ראה את ההסתלקות של עצמו שהיתה בתשעה באב.

כתוב שהחוזה מהלובלין קבל את העינים שלו לראות מהרבי ר' אלימלך, שחלק את החושים הפנימיים שלו לארבעת התלמידים המובהקים שלו – את העינים הוא נתן לחוזה. זה רק כדי לייחס את החוש הזה לבעל נעם אלימלך שכתוב שהוא 'בעל שם טוב קטן', הוא קבל זאת מהמגיד והמגיד מהבעל שם טוב. חוש חסידי מובהק, לראות בימים האלה כל מה שיתרחש בשנה הבאה.

ב-יב הימים האחרונים של אלול (בגימטריא בינה, עבודת התשובה כמ"ש "ולבבו יבין ושב ורפא לו") עושים תשובה על כל השנה הקודמת, השנה שמתחילה מתשרי, אבל ב-יב הימים האלה כבר רואים את העתיד, אלה ימי חכמה, על החכם כתוב "איזהו חכם? הרואה את הנולד". אלה ימים של ראית הנולד, מכח זה ש"יחד שבטי ישראל" – שלכל יהודי יש את כל השרשים של כל השבטים דבר יום ביומו.

חלוקת יב הנשיאים ל-ז (שלמות הטבע) ו-ה (שמעל הטבע)

היום יוסף יצחק שלנו, הבר מצוה, הוא בן שלש עשרה, מקבל דעת. הוא נעשה בר דעת ועם הדעת הוא מקבל חיוב לקיים את כל מצוות התורה "בשמחה ובטוב לבב מרב כל", "עבדו את הוי' בשמחה". שוב, היות שיום ההולדת שלו הוא היום, ז' ניסן, בפרט הוא שייך לשבט אפרים, לאלישמע בן עמיהוד[ג] נשיא שבט אפרים. כעת ההתוועדות היא כבר ב-ח', האח – האח הגדול – של אפרים, מנשה, שהנשיא שלו הוא גמליאל בן פדהצור[ד]. מנשה אותיות שמֹנה (הכי מכוון ליום שלו בנשיאים).

בשביעי יש מעלה של "כל השביעין חביבין" ובשמיני יש מעלה ששמונה הוא למעלה מהטבע. שבע הוא שלמות הטבע, כמו יום השבת, ושמונה הוא למעלה מהטבע, נס, בחינת שמיני למילה ("עד שתעבור עליו שבת אחת"), דהיינו שינוי הטבע (של גוף היהודי) למעליותא, שעצם גוף היהודי יהיה מעל לטבע. לכן הנס של יציאת מצרים, נס גלוי מעל לטבע, במדה מסוימת מתחיל מ-ח' בניסן.

קודם, בדברים ששמענו מפי חתן הבר-מצוה[ה], הוא הזכיר את הפסוק של חדש ניסן – "ישמחו השמים ותגל הארץ", גילוי הנס, שם הוי', בתוך הטבע. ר"ת הוי', הצירוף הישר של חדש ניסן. יש לומר שהשלמות של "ישמחו השמים ותגל הארץ" היא באמת ב-ז' ניסן, בשבט אפרים, אבל התחלת נס הגאולה ממש – שלמעלה מהשמים והארץ, למעלה מהטבע לגמרי, כמו נסי יציאת מצרים ("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות") – היא מ-ח'.

ב. "גורעין ומוסיפין ודורשין" כש"פסיק טעמא בגווייהו"

חלוקת יב הנשיאים ל-ז ו-ה

מה החלוקה ב-יב הנשיאים? חלוקה מאד חשובה. מצד אחד, על אבני השהם השבטים הם ששה וששה, זו החלוקה הפשוטה. אבל החלוקה היותר סודית של יב היא בסוד המלה זה – נבואת משה רבינו, "כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי'', מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי''".

זה שוה 12, אך הוא לא מתחלק ו-ו, אלא 'לווה ופורע', לוקח אחד מה-ו והופך להיות ז ונשאר ה, בסוד "גורעין ומוסיפין ודורשין" – גורעין אחד מה-ו השניה, שנעשית ה, ומוסיפים אותה ל-ו הראשונה ונעשית ז. לפי זה חלוקת הנשיאים היא דווקא בין שני האחים, בין אפרים ומנשה – עד אפרים ה-ז וממנשה מתחיל ה-ה.

"זה קרבן..." – התכללות הנשיאים ושיא הקרבנות

איך יודעים שסוד הנשיאים בתקופה הזאת הוא בסוד המלה זה? רואים זאת כאשר קוראים את הנשיא כל בקר. יש יב פרשיות, התורה כאילו חוזרת על עצמה יב פעמים עם אותם קרבנות, כל הפרטים אותו הדבר – בפנימיות הם משהו אחר לגמרי, כך במדרשים על הנשיאים, אבל כשקוראים בתורה ממש אותו הדבר – וכולם נגמרים "זה קרבן פלוני בן פלוני", "זה קרבן נחשון בן עמינדב", "זה קרבן נתנאל בן צוער" עד הסוף, אחירע בן עינן נשיא שבט נפתלי, "זה קרבן" (בטעמי המקרא, יש תביר[ו] מפסיק בין "זה" ל"קרבן" – המלה "קרבן" מחוברת לשם הנשיא – הדגשה יתרה למלה "זה").

אם כן, המלה "זה" חותמת את הנשיא כל יום – לא סתם "זה קרבן", אלא בא לומר שהקרבן של כל אחד כולל את כולם. יש משהו בקרבנות האלה שמביא את הנשיא ומקרב-מחבר אותו לנבואת משה רבינו, שהיא תהיה נחלת הכלל, כפי שהיה בקריעת ים סוף שכולם אמרו "זה אלי ואנוהו", כל אחד מצביע באצבעו ואומר "זה", מצביע על גילוי הקב"ה. כך כל יום בימים האלה מסיימים את הנשיא "זה קרבן".

בכלל, התחלנו בשבת לקרוא את חומש ויקרא, תורת כהנים, חומש של קרבנות. הנשיאים הם לא בויקרא אלא בתחלת במדבר, בפרשת נשא. בכל אופן יש איזה קשר, הנשיאים הם שיא של "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' וגו'". תכלית הקרבנות היא להתקרב לה' ולהתדבק בה'. כמו שהסברנו לאחרונה[ז], כשם שאני מקריב את עצמי לה', מוסר את עצמי אליו, כך הקב"ה מקריב את עצמו אלי – וכך אנחנו נדבקים ונעשים אחד ממש. הקרבן הוא עבודה להתאחד ממש עם ה'. ה' רק מחכה שאני אמסור את עצמי אליו לגמרי, באופן טוטאלי, ואז הוא עושה אותו דבר – "הוי' צלך על ימינך", "דע מה למעלה – ממך", כל מה שאתה עושה הקב"ה עושה כנגדך, אם אני מקריב את עצמי לה' הוא מקריב את עצמו אלי. השיא הוא הקרבנות האלה של הנשיאים, "זה קרבן".

מ"יעקב יעקב" ליוסף-יצחק על ידי הנסירה

את כל זה אומרים לכבוד הבר-מצוה, כי אם נעשה את החשבון של "זה קרבן", כמה שוה? השם של הבר-מצוה, יוסף יצחק. זו גימטריא ראשונה שעשינו לכבוד הבר-מצוה. זו גם כפולה של שם הוי'. תכלית הקרבן היא להגיע ל"זה קרבן", שהקרבן יהיה בבחינת "זה", בחינת "זה הדבר אשר צוה [לשון צוותא וחיבור לשם] הוי'". כמה פעמים שם הוי'? יד, "יד הוי'", דוד פעמים הוי'.

מה הממוצע בין שני השמות יוסף-יצחק? בעצם יוסף-יצחק הוא יעקב-יעקב, יעקב הוא ז"פ שם הוי'. אין פסוק בתורה 'יוסף-יצחק', רק מנהג ישראל לצרף את שני השמות של הנכד והסבא, עם כל הפירושים ש"יֹסף הוי' לי בן אחר" ויצחק לשון צחוק, "פחד יצחק", שהפחד הופך להיות צחוק אחד גדול, כשיוצאים מבית סהר זה צחוק אחד גדול. אבל יוסף יצחק, שצריכים כל הזמן להוסיף צחוק ותענוג בלימוד התורה וקיום המצות, זה בעצם "יעקב יעקב" שכן כתוב בתורה.

בתורה כתוב "יעקב יעקב" עם פסיק טעמא, "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", אבל בשאר השמות בתורה – "אברהם אברהם", "יעקב יעקב", וגם "הוי' הוי'" – יש פסיק טעמא, ואחד הסודות של ה"פסיק טעמא" הוא סוד הנסירה, שעליו נאמר גם "גורעין ומוסיפין ודורשין", ואז נעשים אחד. אז "יעקב יעקב" ש"פסיק טעמא בגווייהו" אומר להוריד משהו מ-יעקב הראשון ולהוסיף לשני. מה צריך לקחת? יעקב הוא ז"פ הוי', נקח הוי' אחד שכנגד המלכות – אם יש שבעה יש אחד שהוא המלכות, הכולל – נוציא אותו מ-יעקב הראשון, וישאר יוסף, אז צריך להוסיף אותו ליעקב השני, "גורעין ומוסיפין ודורשין". הורדנו שם הוי' אחד מ-יעקב הראשון והוא הפך להיות יוסף, הבן שלו, וכאשר מוסיפים אותו ל-יעקב השני הוא נעשה יצחק, אבא שלו.

מ"הוי' הוי'" לשם א-ל על ידי הנסירה

יג מדות הרחמים מתחילות "הוי' הוי' אל". איך שם א-ל יוצא מ"הוי' הוי'"? יש שם בין שני שמות ההוי'  פסיק טעמא בגווייהו. מה קורה אם בשם הוי' הראשון אני מוריד את המלכות, ה אחרונה? אני מקבל שם אהיה. כשאני מוסיף את ה-ה לשם הוי' השני מה אני מקבל? שם אל, שני שמות של ה'. אם כן "הוי' הוי'" הוא בעצם אהיה-אל (בחכמת המספר היינו שני מספרי ברית סמוכים, שגם הכפל שלהם הוא מספר ברית, כמו שהסברנו לאחרונה[ח]), ואז כתוב שם אל בפירוש.

מ"אברהם אברהם" ליצחק-רפח על ידי הנסירה

נעשה זאת על "אברהם אברהם" שגם פסיק טעמא בגווייהו, סוד הנסירה. שאני מוריד את ה-ם הסופית (בחינת המלכות) מ-אברהם אני מקבל יצחק (סוד ברכת הוי' לאברהם בסוף העקדה, "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך" כנודע). צריך להוסיף אותה ל-אברהם השני ואני מקבל רפח, סוד רפח ניצוצין (שנפלו לתוך המציאות על ידי שבירת הכלים ועלינו לברר ולהעלות בסוד חפירת הבארות של יצחק). אברהם-אברהם עולה מלכות וגם יצחק-רפח שוה מלכות (והוא עיקר סוד בנין המלכות מן הגבורות של יצחק המעלה רפח מתוך המציאות). רפח הוא סוד "מרחפת", מת-רפח, המלה החי בתורה – משיח בא להחיות את ה-רפח בסוד קץ חי אותיות יצחק.

הכלל: "פסיק טעמא בגווייהו" – "גורעין ומוסיפין ודורשין"

בכל אופן, אמרנו כעת כלל גדול, כלל חדש, שאיני זוכר שאמרנו פעם, שעצם סוד ה"פסיק טעמא בגווייהו" הוא סוד הנסירה, והוא הסוד של "גורעין ומוסיפין ודורשין". את כל זה אמרנו בשביל יוסף-יצחק, שהוא בעצם התיקון של יעקב-יעקב (ברא, יוסף, מזכה אבא, יעקב, וכן אבא, יצחק, מזכה ברא, יעקב), יש תיקון בדרוש הזה. ב"משה משה" לא צריך לעשות זאת, לכן אין שם פסיק טעמא, אין נסירה (בהיות משה כולו מוחין, הנסירה היא תמיד בסוד זו"ן).

מה שלא עשינו, נשאיר לעבודת בית: יש את כפל השמות "שמואל שמואל". גם בביטוי "חן חן [לה]" יש גורסים עם פסיק טעמא בגווייהו אך יש גם גורסים בלי (ראה מפרשים, שהיו זקנים שזכרו את בית המקדש הראשון והשני לא מצא כל כך חן בעיניהם, היינו סוד הפסיק טעמא בין החן של המקדש הראשון לחן של המקדש שני, אבל ביחס לדור הצעיר, הדור החדש, המקדש השני מצא חן חן ללא פסיק טעמא). גם "שלום שלום" חוזר ה פעמים בתנ"ך, כולם עם פסיק טעמא בגווייהו. גם "אמן אמן" שמופיע פעמיים בתנ"ך עם פסיק טעמא בגווייהו, בפרשת סוטה ובימי עזרא כאשר העם קבל את התורה מחדש ("אמן אמן" = יעקב, פעמיים "אמן אמן" היינו "יעקב יעקב" שבסוד הנסירה נעשה יוסף יצחק)[ט]. צריך להתבונן בסוד הנסירה גם בכל אלה (כדלקמן בסיום השיעור).

ג. "זה קרבן"

"זה קרבן אהרן" בפרשת צו

נחזור ל"זה קרבן" (ששוה יוסף-יצחק): אמרנו ש"זה קרבן" הוא השיא של כל הקרבנות. השאלה האם חוץ מ-יב הפעמים שכתוב "זה קרבן" בסוף כל נשיא, שאומרים בימים אלה, יש עוד פעם בתנ"ך שכתוב "זה קרבן"? ["זה קרבן אהרן ובניו".] נכון. יש רק עוד פעם אחת בכל התנ"ך "זה קרבן", דווקא בתחלת פרשת צו.

יש מצוה "לחיות עם הזמן" וזו השגחה מאד יפה, שהביטוי-השיא של קרבן, "זה קרבן" (יד פעמים הוי', יוסף-יצחק וכו'), כתוב קודם כל לגבי אהרן ובניו בפרשת השבוע, פרשת "צו את אהרן ואת בניו"[י] ("צו" = ח"פ "זה"[יא]; "צו" בהכאת אותיות, צ פעמים ו = מה-אדם פעמים "זה", כנגד יב שבטי יה שכל אחד נקרא "אדם") – "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו להוי' ביום המשח אֹתו". ב"זה קרבן אהרן ובניו" מדובר בכהן, רמז נפלא שגם כהנים צריכים לומר את כל הפעמים שכתוב "זה קרבן", לומר אותם וגם את ה"יהי רצון" שאחריהם.

התחדשות תמידית מכח "זה קרבן אהרן"

"זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו להוי' ביום המשח אתו" – "יקריבו" לשון עתיד ופירש"י: "זה קרבן אהרן ובניו. אף בהדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה אבל כהן גדול בכל יום שנאמר מנחה תמיד וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו חקת עולם וגו'". היינו התחדשות תמידית[יב] (סוד חדש ניסן, "החדש הזה לכם") של "זה קרבן" (ובבחינת משיחה – "ביום המשח אתו" – בחינת משיח, גילוי אורו של משיח).

אחר כך, יב "זה קרבן" של הנשירים שעל פי פשט כבר היו בעבר, רק שמכח ה"זה קרבן" המקורי – "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו" – הם מתחדשים תמיד (בכל שנה ושנה ב-יב הימים הראשונים של חדש ניסן).

בהקבלה ל-יג מדות הרחמים, "זה קרבן אהרן ובניו" הוא כנגד שם "אל" (שרק הוא שם קדוש, גילוי אלקות ממש שמעל לזמן ומקום לגמרי. "זה קרבן אהרן" = כתר, "אל עליון") ו-יב "זה קרבן" של הנשיאים כנגד "רחום וחנון...  ונקה".

כל יהודי הוא 'זה'

אמרנו שיש פעם אחת "זה קרבן" בפרשת צו, הפרשה ה-כה בתורה, "זה קרבן אהרן ובניו", ואחר כך יש יב פעמים "זה קרבן" בפרשת נשא, הפרשה ה-לה בתורה. צו היא הפרשה השניה בחומש ויקרא ונשא הפרשה השניה בחומש במדבר. מה הקשר בין המלה לה ל-זה? ז פעמים ה = לה = יהודי. כל יהודי הוא בחינת "זה", "זה הדבר אשר צוה הוי'", כל יהודי ראוי להיות מנהיג.

צריך להצביע על הבר-מצוה ולומר "זה הדבר אשר צוה הוי'" – שהילד הזה, שזה עתה נעשה איש (מצביעים באצבע של יד ימין) הוא "הדבר אשר צוה הוי'". זו נבואת משה רבינו, הוא מצביע על כל יהודי ואומר "זה הדבר אשר צוה הוי'", שאתה צריך לגלות את הניצוץ – משה אומר לכל אחד לגלות את הנקודה שלו, הניצוץ שלו, ניצוץ המנהיגות. "זה הדבר" לשון דבר-מנהיג. מנהיג הוא מי שמרגיש את זיהוי ה' ומרגיש זאת מתוך אושר, "אשר צוה הוי'". כעת הוא בר מצוה, צריך לשמור את כל המצוות מתוך אושר, "אשר קדשנו במצותיו", כל מצוה, עליה מברכים, היא אושר. "זה הדבר אשר צוה הוי'", זו נבואת משה רבינו.

אם כן, מה ראינו כאן? רמז יפהפה – זה שוה 12 ובכל התנ"ך יש בדיוק יג פעמים "זה קרבן" (זה, 12, של הנשיאים, ועוד אחד, הכולל, שמשלים ל-יג, של אהרן הכהן), רמז יפהפה לסוד הבר-מצוה. ["זה הדבר אשר צוה הוי'" לומדים בפרשת מטות.] כן, מדבור משה לראשי המטות לומדים ש"מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי''".

חבור כל השמות – ו"ק בחמשה ממדים

אם כבר אמרנו רמז זה נוסיף רמז איך התורה משלימה עצמה, "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר", אם מצרפים. זה חשבון מורכב, עבודת בית, יש כאן הרבה אנשים שאוהבים לחשב והרבה אנשים שגם מלמדים זאת הלאה. אם נחבר את כל השמות שכתוב בהם "זה קרבן..." – כמו היום "זה קרבן אלישמע בן עמיהוד" וכו'" – ומוסיפים להם "זה קרבן אהרן ובניו" (זו דוגמה יפהפיה איך שהתורה מכוונת לנו להשלים) מקבלים 7776, שבעצם הוא הסימן של שנה שעברה לשעשועים (השנה 7777).

מה מיוחד במספר 7776? 6 פעמים 6 פעמים 6 פעמים 6 פעמים 6, 6 בחזקת 5. מספר מאד מיוחד, ו"ק – המדות של הלב – בחמשה ממדים. יש התכללות אחת, שש פעמים שש. שש ועוד שש עולה 12, "זה", ושש פעמים שש עולה 36, קשר בין זה (בלשון יחיד) ו-אלה (בלשון רבים). אם מוסיפים עוד התכללות, מדות לוחות הברית הם ו על ו על ו, 216, שלשה ממדים של מקום. אבל יש עוד ממד של זמן, ואם מוסיפים עוד ו מקבלים 1296, 6 בחזקת 4. אבל לפי ספר יצירה יש עוד ממד, ממד הנפש, "עמק טוב" ו"עמק רע" (ממד הזמן נקרא "עמק ראשית" ו"עמק אחרית", שלשת ממדי המקום הם "עמק דרום", "עמק צפון", "עמק מזרח", "עמק מערב", "עמק רום" ו"עמק תחת"), הוא הממד החמישי-המשיחי – סוד ה-ה שאברהם אבינו קבל בברית, השגת ה ממדי המציאות (עם דגש על הממד החמישי), כמבואר בהרבה מקומות. כשלוקחים את כל הו"ק, ששת ימי בראשית, ב-ה הממדים, מקבלים את כל יג השמות שנאמר עליהם "זה קרבן", בגימטריא יוסף-יצחק.

ה-ז ו-ה של זה – כוונה-הצבעה (ז) להתגלות (ה)

לפני שנעזוב את "זה קרבן" נסביר עוד משהו לגבי המלה "זה", משהו פשוט: על הים כל אחד הצביע ואמר "זה אלי ואנוהו", "זה" הוא גילוי אלקות. אבל בתוך המלה 'זה' גופא יש שתי אותיות, ז ו-ה (שהגענו אליהן על ידי "גורעין ומוסיפין ודורשין", סוד הנסירה כנ"ל). מה ההבדל בין ה-ז ל-ה? איך החבור בין ה-ז ל-ה עושה את ההתגלות של "זה הדבר אשר צוה הוי'", "זה קרבן", "זה אלי ואנוהו", "זה הוי' קוינו לו"?

למעלה מהאותיות יש תגים. ידוע שיש טנת"א בתורה. תג הוא כתר. בלשון חז"ל התגים, שמעל האותיות, נקראו זיינין, כל תג הוא ז. מה התג הזה עושה? בעצם מצביע. כמו שאמרנו שב"זה אלי ואנוהו" כל אחד הצביע באצבעו, "זה הוי' קוינו לו", כך נאמר לעתיד לבוא. בעצם מכאן אני לומד שה-ז היא כח בכתר שלי, תג, בעל-מודע שלי, להצביע – יש שם כח שמצביע כלפי מעלה, כלפי "יֹשב בסתר עליון", כח שמצביע על מנת לגלות, לגלות את ה' בחיים שלי. עצם הגילוי הוא סוד האות ה. הא לשון הנה, לשון נתינת וגילוי העצם (גילוי העצמות), על דרך "הא לכם זרע"[יג] (נתינת המשפיע, יוסף, למקבל, ובכלל נתינת השי"ת את עצמו אלינו, כנסת ישראל).

באמת 'זה' ו'הנה' הולכים יחד, "הנה אלהינו זה", "קול דודי הנה זה בא" ("הנה" = ה פעמים "זה", "הנה זה" = הא פעמים זה). בתוך המלה זה ה'הנה', שהוא עצם הגילוי, הוא האות ה. אבל הכח בנפש, בעל מודע, בכתר של הנפש, שהוא התג שלי המצביע כלפי מעלה, הוא ה-ז.

כלי הנשק בצבא ה' – כלי נגינה

ז היא כלי זין ("זה אלי ואנוהו" = כלי זין!), אבל כתוב שהיא גם ר"ת "נעים זמירות ישראל". כמו שאנחנו מלמדים את סוד האלף-בית, זין אומרת "זמירות ישראל נגן". לכן, לכבוד כל מי שמנגן על כלי זמר, שיש פה כמה אנשים טובים – הרבי רצה שכולנו נהיה חילים, חסיד-יר"ש-למדן, וכל הילדים הם צבאות ה'.

מה כלי הזין של הצבא? יש תורה ומצוות, יש מבצעים, יש הרבה דברים טובים. אבל כלי זין של חיל בצבאות ה', מאד פשוט ומכוון שהוא כלי נגינה. אפילו בצה"ל אפשר להתגייס לתזמורת צה"ל... הכי טוב (אם תהדר לנגן רק ניגונים חסידיים כמו "ה' מלך... אבדו גוים מארצו"). אם אתה גם יכול להיות המנצח של תזמורת צה"ל זה עוד יותר טוב, נצחון בטוח, יש לנו אחד כזה. בכל אופן, הרבי אמר שנביא את הגאולה "ברוב שירה זמרה". אנחנו כעת מתקרבים ל-יא ניסן, ההתוועדות שלנו עכשיו היא גם לכבוד יא ניסן, יום ההולדת של הרבי.

כלי הזין הוא כלי הנגינה. כולנו מנגנים בפה, אבל כל מי שיש לו כלי, שידע שהכלי הזה הוא סוד של אצבע שמצביעה. הנגינה עצמה היא ה-ז של המלה "זה". כשאתה מנגן צריך לכוון לגילוי אלקות. יש כח בנגינה, ב-ז, לכוון להתגלות. היום אצל כל החב"דניקים המלה הכי חשובה היא התגלות. התגלות היא בעצם ה-ה של "זה". מהו "זה"? לשון זיהוי, אבל בפרט כח הזיהוי שלי זה ה-ז של ה"זה". הרבי אמר שצריך לזהות – צריך לזהות (כח שלי להצביע על המזוהה) ויש התגלות (של המזוהה בעצמו, שנותן ומגלה את עצמו כלפי). שני הדברים האלה הולכים יחד, אבל הם שני דברים, ה-ז וה-ה של המלה זה (חלוקת ימי הנשיאים מיהודה עד אפרים וממנשה עד נפתלי[יד]). הדבר הזה שייך במיוחד לימים האלה, של "זה קרבן".

"וקרבנו" ("משיחו") – כלל קרבנות הנשיאים

עוד השלמה בענין: לפני כמה ימים, כשדברנו על המלה קרבן, אמרנו ש"קרבנו" שוה משיח. מי ששם לב, בפרשת ויקרא יש הרבה מאד "קרבנו" ובפרשת צו עוד כמה. סך הכל בכל התורה יש לו פעמים "קרבנו", כנראה שכל צדיק מ-לו הצדיקים שבדור הוא בחינת משיח, והמשיח שבו הוא מה שהוא מקריב את עצמו, "אם עֹלה קרבנו". מתחלק מאד יפה, מתוך ה-לו פעמים "קרבנו" יש בחומש ויקרא כא ובחומש במדבר טו. 6 ברבוע מתחלק ל-6 במשולש ו-5 במשולש, לפי הכלל שכל רבוע הוא שני משולשים, שלו ושל המספר שלפניו.

אבל כעת יוסף-יצחק הוא 364, "זה קרבן". אמרנו ש-זה מתחיל מ-וו, רק שעל ידי "גורעין ומוסיפין ודורשין" וו נעשה זה. אבל מה יהיה אם אשים ו לפני קרבן ו-ו אחריה? יהיה 'וקרבנו', שוה יוסף-יצחק וכו'. השאלה האם בכל התורה כתובה המלה הזו? בכל התנ"ך יש רק פעם אחת "וקרבנו", תחלת פרשת הנשיאים, כתוב על נחשון – רק על נחשון. כלומר, נחשון כולל הכל, כמו שאת כל יב הנשיאים אומרים בחדש ניסן, החדש של נחשון, אז הכל נכלל בתוך יהודה, "וקרבנו". גם משהו פלאי, מתחיל "וקרבנו", ואחר כך הופך להיות "זה קרבן נחשון בן עמינדב", "זה קרבן נתנאל בן צוער" וכך הלאה עד הסוף.

היות ש"קרבנו" הוא משיח, אז יוסף-יצחק יהיה משיחו. כמה "משיחו" יש בתנ"ך? שבעה, "כל השביעין חביבין". הראשון הוא בסוף שירת חנה, "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו". האחרון הוא בתהלים, "הוי' עֹז למו ומעוז ישועות משיחו הוא". גם ה"משיחו" הראשון, יוסף-יצחק עם כל הרמזים, וגם האחרון, השביעי-החביב, הולך יחד עם עז. ת'הא ש'נת עז, השנה שלנו. בשני אפילו פעמיים עוז, עז ומעוז... עז משיחו שוה אמת (ששוה "ציר נאמן", ראה להלן), 21 ברבוע ("אהיה אשר אהיה"). מדת האמת היא עז משיחו, "החכמה תעֹז לחכם". עוד השלמה חשובה.

ד. מסורת אנא-אנה – הדעת ממי לבקש

"זה" ו"זו"

אמרנו שיש יג "זה קרבן" בתורה. בעצם יש עוד סוד שלא אמרנו, שהופך את המלה "זה" ל"זו", זה שוה 12 ו-זו שוה 13. היום בר המצוה הוא בן זו שנים, אבל הוא זוכה להתגלות של "זה". איפה כתוב "זו"? שירת הים מתחילה עם "זה אלי" אבל נגמרת בפעמיים זו, "עם זו גאלת" ו"עם זו קנית". יש רק עוד פעם אחת בתנ"ך "עם זו", "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"[טו].

בכלל, "זוּ" (עם שורוק) הוא לשון "אשר", לשון אושר. "עם זו יצרתי לי" הוא 'העם אשר יצרתי לי' וכו'. מאד מענין ש-זוּ בעברית אינו זה. אם רוצים ש-זו יהיה כמו זה צריך לנקד זוֹ. איפה מקפידים בכך? בקידושין "בטבעת זוֹ". כשאתה הולך כעת להתחתן, לקדש את אשתך בע"ה, תזכור זאת – צריך להקפיד לומר בטבעת זוֹ ולא בטבעת זוּ, כי אלה שתי משמעויות שונות לגמרי. "טבעת זוֹ" היא הטבעת הזאת ו"טבעת זוּ" היא 'טבעת אשר'.

יש רק פעמיים בתנ"ך זוֹ, אבל זוּ יש 15 פעמים, ששלש מהן הם "עם זו" (ועוד זה פעמים "זוֹ"), פעמיים בשירת הים ועוד פעם אחת בנביא ישעיהו, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". יש עוד דבר בתנ"ך שנכתב "זו", בניקוד אחר, לא זוֹ ולא זוּ, אלא זִו – פעם אחת "חדש זִו" ופעם אחת "ירח זִו" (כתוב כך, בלי י) – דווקא בשלישי ה-ו היא כבר עיצור, לא רק במקום ניקוד. אם כן, יש פעמיים זוֹ, פעמיים זִו וחמש עשרה פעמים זוּ, משהו אחר. בכל אופן הגימטריא אותו דבר, 13, שייך לבר מצוה.

ז פעמים "אנא" ו-ו פעמים "אנה"

אם אמרנו זאת נחזור לעוד תופעה של 13 לפי החלוקה של זו, ז-ו, ויש בה רמז מאד יפה ליוסף יצחק, שם הבר-מצוה שלנו. יש שבע פעמים שכתובה בתנ"ך המלה "אנא", לשון בקשה, בגימטריא בן, כמו "אנא הוי' הושיעה נא, אנא הוי' הצליחה נא" שאומרים בהלל. כמה עולה ז"פ אנא? ז"פ בן, יד פעמים הוי', שעולה יוסף-יצחק. יש סוד במספר יוסף-יצחק שיש לו מסורה בתנ"ך, ז"פ אנא (יוסף = ג"פ אנא ויצחק = ד"פ אנא).

איפה יש פה איזה רמז של 13? אנא הוא 52, מתחלק ל-13, אבל אפשר להוסיף עוד משהו שמשלים את הרמז ל-13? כן, עוד שש פעמים בדיוק שכתוב "אנה" לשון בקשה עם ה בסוף במקום א. כשאני פונה לה' אנא, וגם אפשר לפנות לאדם ולומר אנא, אפשר לכתוב עם א בסוף ואפשר עם ה בסוף. אם בודקים בכל התנ"ך רואים שז"פ כתוב עם א בסוף ועוד ו"פ עם ה בסוף – סה"כ 13 שמתחלקים זו, ז-ו.

בר מצוה וסוד יגהמ"ר – להסתדר בלי זכות אבות

איפה 13 מתחלק ל-זו? קודם דברנו על 12 (זה) וכעת על 13 (זו) לכבוד הבר-מצוה. מה המקום העיקרי של 13 בתורה? יג מדות הרחמים. מה קורה בגיל בר מצוה? קודם כל, בר-מצוה שייך ליציאת מצרים, כי נעשה ברשות עצמו – בר מצוה יוצא מתחת הסינר גם של האבא וגם של האמא שלו. האבא מברך "ברוך שפטרני" וכעת הנער כבר אחראי על עצמו. אז באיזה מקום בר-מצוה היא סוג של יציאת מצרים, סוג של חירות, "זמן חרותנו", של התקופה שלנו.

מהן יג מדות הרחמים? באיזה הקשר ה' גלה אותן למשה רבינו? אמר לו שאתה התפללת אחרי חטא העגל רק בזכות האבות, וחשבת שאם תמה זכות אבות אין תקוה – אלמד אותך את מדות הרחמים להן אענה בכל מקרה. כלומר, סוד יג מדות הרחמים הוא מה פועל אפילו כאשר תמה זכות אבות. למי זה שייך? זו דעת של בר מצוה, שאני כעת עצמאי, יכול להסתדר. עם מי אני יכול להסתדר? יש לי הקב"ה, אני יכול להסתדר איתו גם בלי כל הזמן אבא ואמא. זה ווארט מאד פשוט, סוד של יג מדות הרחמים והשייכות שלהם לגיל שלש עשרה, "בן שלש עשרה למצוות" (לשון צוותא עם הקב"ה, שייך במיוחד לפרשת השבוע, פרשת צו) – כעת הקשר שלי הוא ישיר לה', אני משוחרר מהתלות בהורים. איך אני מתקשר לה' דרך יג מדות הרחמים? עד עכשיו כשהיה חסר לי משהו בחיים בקשתי מאבא ואמא. כעת, בר מצוה, הסימן של אחד שבאמת הוא בר מצוה שכעת אני מבקש מהקב"ה, לא מבקש יותר מאבא ואמא.

יש כאן רמז מופלא בכך שיש 13 פעמים המלה אנא-אנה, לבקש מה', כנגד יג מדות הרחמים. כעת הכתובת, ממי אני מבקש דברים, היא הקב"ה. למה הן מתחלקות ל-ז ו-ו? איך ב-יג מדות הרחמים יש חלוקה של ז ו-ו? יש שני פסוקים בתורה בהם מופיעים יג מדות הרחמים, בראשון שבע מדות, עד "ואמת", ובפסוק השני, "נצר חסד לאלפים נֹשא עון ופשע וחטאה ונקה", יש ו מדות, שדווקא בהן יש את המזל העליון, "נצר חסד", והמזל התחתון, "ונקה". דווקא לנו, עם ישראל, יש יג מדות הרחמים – "עם זו", גאלת-קנית-יצרתי. אז ה-ז הוא מדות הרחמים מ"אל" עד "ואמת" וה-ו הוא מדות הרחמים מ"נצר חסד" עד "ונקה".

חלוקת המסורה בתורה ובנ"ך

אמרנו שז"פ אנא, שוה יוסף-יצחק. כמה שוה ו"פ אנה? אנא הוא כפולת 13 ו-אנה הוא כפולת 7, זוג. ו"פ אנה שיש בתנ"ך שוים 336, פורים, אנחנו יוצאים מפורים, ו"פ יום, כמו ששה ימים. ביחד הם שוים בדיוק 700, משלימים ל-700, הסימן הוא שת (בן אדם הראשון).

יש עוד דבר: הרבה פעמים בתורה השבע מתחלק לשתים וחמש, כמו המלה זהבז = הב. אף על פי שהרגע אמרנו שבסתם "אנא" אני פונה לה', "אנא הוי' הושיעא נא, אנא הוי' הצליחה נא", יודע שהכל מה' ושרק הוא יתברך הכתובת לכל הבקשות. בכל אופן, מי יכול לזכור את הפעם הראשונה שכתוב בתורה "אנא"? "הכל הולך אחר הפתיחה". קודם כל נאמר ששבע פעמים "אנא" מתחלקות לשתים בתורה וחמש בתנ"ך (חלוקת זהב כנ"ל). שש פעמים "אנה" כולן בנ"ך, אין אפילו פעם אחת בתורה.

ה"אנא" הראשון – שינוי מפני השלום של אחי יוסף

ה"אנא" הראשון הוא "אנא שא נא פשע אחיך" – האחים אמרו זאת ליוסף בשם יעקב. ה"אנא" הראשון הוא שקר. [הם התכוונו בארמית.] "אנה" בארמית הוא אני, בתנ"ך. משהו מאד יפה, האחים פוחדים שיוסף נוטר להם איבה על זה שמכרו אותו לעבד למצרים, רצו להרוג אותו, ובאים וכאילו משקרים, ממציאים – על כך כתוב ש"מותר לשנות מפני השלום", לדעתם, ואדמו"ר הזקן פוסק כפי הראשונים שאומרים שגם "מצוה לשנות מפני השלום" – ואומרים שאבא לפני שנפטר צוה לומר לך שבבקשה ממך יוסף "שא נא פשע אחיך", תסלח לאחים שלך על מה שעשו לך.

פלא שפעם ראשונה "אנא" היא בהקשר כזה, הקשר מאד לא פשוט – זה שקר, זה לא שקר. והיינו לפי הכלל הגדול אצלנו (שראינו בהרבה מאד מקרים) שההופעה הראשונה של מושג חשוב בתורה היא בהקשר לא הכי טוב, בסוד "ברישא חשוכא והדר נהורא".

מה רש"י כותב? כותב בפירוש שיעקב לא צוה, הם המציאו זאת. למה יעקב לא צוה? כי לא חשד ביוסף, הכיר את טיב נשמת יוסף בנו ומאה אחוז היה בטוח שלא נוטר להם איבה. אבל הם לא הרגישו ככה, כי אחרי שיעקב נפטר הרגישו ריחוק מסוים – עד אז סעדו ביחד וכעת הוא לא מזמין אותם לסעודות (הם הרגישו רק את החיצוניות, איך הוא נהג אתם בפועל, לא את הפנימיות, מה שיש בלבו כלפיהם). הם חשבו שיש לו משהו נגדם וחששו מה יכול להתפתח מזה.

לבקש סליחה או לא לבקש סליחה?

מה אפשר ללמוד מכאן בדרך ארץ לגבי בן דעת? אמרנו עכשיו שבר מצוה היא דעת, ולדעת לבקש – וגם הכתובת הנכונה, ממי לבקש – מאד קשור לדעת של בר מצוה. קודם נלמד זכות על האחים, שהם באמת רצו – הם המציאו סיפור לגבי אבא שלהם, אבל הכוונה היתה כוונה כנה – לבקש סליחה וכפרה. הם חשדו מה יש ליוסף בלבו כלפיהם, אבל בקשו ממנו – כאילו בשם אבא – שיסלח להם (יש בזה גם מצות בקשת סליחה וגם מצות כיבוד הורים, ביטולם והתכללותם בתוך אביהם, כאילו שהוא המבקש). מה אני יכול ללמוד מזה? שכאשר יש גם איזה חשש רחוק שאולי פגעתי בך ואולי אתה נוטר לי איבה כדאי לבקש סליחה.

הגם שאצל חסידים לא פשוט מה שאמרתי הרגע, כי אצל חסידים מקובל שאפילו לפני יום כיפור לא כל כך מבקשים סליחה. למה? [מה יותר גרוע, טינה או איבה, לנטור טינה או לנטור איבה?] אין כל כך הבדל, שני גוונים של אותו דבר, איבה היא לשון שנאה וטינה היא מועקה עמוקה בלב. לפי זה איבה היא יותר אובייקטיבית וטינה יותר סובייקטיבית (שנאה היינו שאני שונא אותך על שפגעת בי ואילו טינה היינו שאני מרגיש את עצמי נפגע עמוק ממך), יותר פנימית.

אמרנו שצריך שיקול דעת אם לומדים הלכה למעשה מהשבטים כאן עם השקר שלהם. שוב, למה חסידים לא מבקשים סליחה? חסידים הם כמו יעקב אבינו (נשמה דאצילות, זרע אדם. גם יוסף הוא נשמה דאצילות), שאצל יעקב אבינו פשיטא שאף אחד פה לא נוטר איבה לאף אחד. [גם לא רוצים לשקר...] נכון. אבל הפשט הפשוט הוא שאצל חסידים אף אחד לא נוטר, לא איבה ולא טינה – ככה 'מונח' – לכן אין טעם לעורר זאת בכלל. זה ווארט מאד יפה, שבדבר הזה חסידים הם כמו יעקב אבינו (בבחינת "יחודא עילאה", שעל זה אדמו"ר הזקן מסר את נפשו ממש, שכל או"א מהחסידים יזכה לטעום את טעם יחודא עילאה). אבל על פי פשט, גם בשו"ע, צריך לבקש סליחה – וכאן צריך מאד לחשוש ולבקש סליחה, כמו בסיפור הזה – אפשר לומר שזו מדת... איני רוצה לומר מדת מתנגדים, אבל מדת כל אדם (היינו נשמות דבי"ע, זרע בהמה, יחודא תתאה).

"אנא חטא העם הזה וגו'" – תנועה נפשית של "אנא"

מה הפעם השניה? יש בתורה רק פעמיים "אנא". ["אנא חטא העם".] מי אמר זאת? זה כבר באמת כלפי ה'. מי אומר זאת לה'? משה רבינו אומר לקב"ה אחרי חטא העגל, כשהוא מתפלל לה' הוא אומר לו "אנא". מענין, "אנא" לשון בקשה, אך הוא אומר "אנא חטא העם", לא מיד מבקש, "אנא" הוא תחלת סיפור. אני כבר יכול ללמוד מזה שבקשה היא תנועה נפשית, מתוכה אני יכול גם לספר סיפור – אבל הכל מתוך "אנא" ('רחמנות! קרה כך וכך'). ההמשך הוא "ועתה אם תשא חטאתם", הוא גם לא אומר 'מוטב', 'בסדר', לא אומר אך מובן מאליו, וממשיך "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", שיא מסירות הנפש של משה רבינו על עם ישראל. רואים כאן גם משהו, ש"אנא" היא בקשה, בקשה שהוא אפילו לא מפרט את המבוקש אלא מתחיל לספר סיפור. אחר כך הוא אומר "אם תשא", אפילו לא מוסיף 'בסדר', ומיד מוסיף, 'מאיים' על הקב"ה, "ואם אין [אם לא תשא] מחני נא", תוציא אותי מכאן, מכל התורה שלך.

בכל אופן, רק פעמיים אלה הם "אנא" בתורה, ואחר כך יש עוד ה"פ בנ"ך. חוץ מהפעמיים בהלל יש עוד שלש פעמים, אחת בתפלת דניאל ופעמיים בתפלת נחמיה. אלה הופעות "אנא", וכאמור יש עוד ו"פ "אנה".

אם כן, עשינו כעת שני דרושים של תופעה של 13, קשור לבר מצוה – 13 "זה קרבן" ו-13 "אנא-אנה". לחיים לחיים.

נגנו "ממצרים גאלתנו".

החתונה – חזרה לבקש מבן-הזוג

לחיים לחיים. בגיל 13 כבר מקבלים דעת ויודעים ממי לבקש, לא צריך לבקש מאבא ואמא כל דבר – מבקשים מה'. כמה זמן זה מחזיק?! חמש שנים, עד "בן שמונה עשרה לחופה", שאז מבקשים מהאשה... זה בדרך בדיחותא.

איזה אמת יש בדבר? "חתן דומה למלך" וכלה למלכה. עוד מעט אנחנו הולכים לומר שיר השירים, שלש פעמים בפסח (לפחות), ושם החתן הוא הקב"ה והכלה היא כנסת ישראל. כלומר, מה שהחתן מבקש מהכלה הוא בעצם מה שה' מבקש מאתנו. היות שמתלבשים הקב"ה וכנס"י בתוך החתן והכלה הגשמיים, הביטוי הוא שהחתן מבקש מהכלה שלו, שהאיש מבקש מהאשה שלו. דרך אגב, גם הפוך כמובן, גם האשה מבקשת מהבעל. זה כבר יחס של הקב"ה ועם ישראל. אם זה יחס מתוקן בין איש ואשה הבקשה הזו, 'תעשי לי כוס קפה' או משהו כזה, היא בעצם שהקב"ה מבקש מעם ישראל שיעשו מצוות. כשהכלה מבקשת מהחתן משהו – עוד יותר פשט – זו ממש בקשה מה' שיעשה משהו, שיברך אותנו בבני חיי ומזוני רויחי, בכל טוב סלה.

נאמר זאת עוד יותר לעומק: הרי לא כל הזמן האיש הוא הקב"ה והאשה היא כנסת ישראל. מה בכל אופן התורה אומרת כשהיא נותנת לך חמש שנים סטאז' לבקש רק מה'? בעצם הרווקות הוא עולם התהו.

חינוך הבת – בלי "ברוך שפטרני"

נקדים עוד משהו מאד חשוב, שאיני יודע אם מישהו העיר או שם לב. כשילד נעשה בר מצוה האבא מברך "ברוך שפטרני", מה לגבי ילדה שנעשית בת מצוה – גם האבא או האמא מברכים? לא, אין כזה דבר. למה? הפשט של "ברוך שפטרני מענשו של זה" הוא שכעת אתה מחויב במצות, והרי גם בת מחויבת. [היא לא עושה עבירות.] רוצים יותר פשט... [היא לא מפסיקה לבקש.] נכון.

לפי מה שהסברנו עכשיו, לא רוצים שהבת תצא מהבית, תהיה עצמאית. ב"ברוך שפטרני" האבא אומר – צא מכאן. אצל בת זה לא הכיוון, לא רוצים שהיא תצא, רוצים לשמור עליה עד שתתחתן (בתורה סתם בת מצוה כבר מאורסת או נשואה), אדרבא, שתמשיך לבקש מההורים. אם היא בת טובה היא גם עוזרת הרבה בבית, היא ברכה בבית. זה הבדל מאד חשוב בחינוך, שעל בן אומר האב "ברוך שפטרני" ועל בת לא. [חושבים שהיא תעלב...]. כשהיא מתחתנת, לוקח קצת זמן – שבע ברכות – שהיא מבינה שאין כל כך ממי לבקש... אז כבר היא פונה ישירות לקב"ה (וכידוע אצלנו שהאשה היא עמוד התפלה בבית).

המתקה – נשיאת הפכים בפניה לה' ולאדם

נחזור לבן שמתחתן, הוא עכשיו חושב שיש לו ממי לבקש. מה התיקון בזה? נישואין הם נשיאת הפכים. אם זה באמת בתיקון, החינוך של הבחור, הרווק, שהוא עולם התהו – בעולם התהו אין נשיאת הפכים – הוא רק לבקש מה', יש רק כתובת אחת, זה החינוך וזו העבודה של בר מצוה עד החתונה, אבל אם החינוך הצליח יש שלב נוסף אחרי החתונה.

כמו ההבדל בין הבדלה להמתקה, שאם הצלחת באמת בהבדלה, יש בהמתקה חזרה למה שנבדלו ממנו. ילד קטן, עד בר מצוה, הוא תלותי, עם כל המשמעות השלילית, אבל אם בבר מצוה הוא השתחרר מהתלות אז כעת, כשמתחתן, הוא יכול להחזיק בשני הקצוות, המתקה. כעת לא נורא שמתוך בטול, וידיעה שהכל מה' – והוא ממשיך להתפלל ולבקש מה' (ועל כך מקבל השראה מאשתו) – הוא גם יכול לבקש מהאשה. זו כבר עליה במדרגה, שהוא יכול את שניהם, שני הכיוונים. זו השלמה קטנה לגבי מה שדברנו קודם. [למה הוא מבקש ממנה והיא לא מבקשת ממנו?] היא מבקשת... נברך את כל הנשים שיצליחו.

ה. "חכמה ודעת ושמחה" לששה שטובים לפני ה'

התחדשות ב"חכמה ודעת ושמחה"

נלך לעוד נושא. לחיים. "החדש הזה לכם", צריך להתחדש עכשיו, שחרור, חירות, התחדשות. יש רמז שודאי הזכרנו בעבר, דווקא פסוק בקהלת, של שלשה מושגים שהולכים יחד כנגד חב"ד וראשי התיבות שלהם חדש. כעת הנושא הוא התחדשות, איך מתחדשים?

כתוב "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה...". יש המשך לפסוק, נאמר את ההמשך בהמשך, אבל החלק הראשון בפסוק הוא "כי לאדם שטוב לפניו [לפני ה', לפני האלקים] נתן חכמה ודעת ושמחה", ר"ת חדש, לפי הסדר. בשביל להתחדש צריך קודם כל להיות טוב, שתהיה טוב לפני ה', ואז ה' נותן לך חכמה-דעת-שמחה ואתם אתה מתחדש, נעשה בריה חדשה, "חדש ימינו כקדם", "תתחדש כנשר נעוריכי".

חכמה-דעת-שמחה כנגד חב"ד ובסוד מצה-מרור-פסח

חכמה-דעת הם חכמה ודעת, וכאן יש מקור ששמחה היא פנימיות הבינה. אין כאן בפירוש בינה, אבל אם עושים את הגימטריא של כל הלשון "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" מקבלים ל פעמים בינהל היא "מגדל הפורח באויר", סוד הבינה בקבלה.

רש"י אומר ש"חכמה ודעת" הם מה שאנחנו מכירים, אבל לא מפרש ששמחה היא פנימיות הבינה על פי פשט, אלא שיחד עם שה' נותן לך חכמה ודעת הוא גם נותן לך מאכל ומשתה וכסות נקיה. אם לאדם יש מה לאכול ומה לשתות ויש לו גם בגדים נקיים – לאו דווקא יקרים, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", רבי נחמן אומר שזהו תיקון הברית, עיקר תיקון הברית הוא בגדים נקיים – יש לך שמחה, זו שמחה. כך הוא מפרש את המלה שמחה – "מאכל ומשתה וכסות נקיה". בשביל להיות שמח צריך לאכול ולשתות ושיהיו לך בגדים נקיים. אבל שוב, זו פנימיות הבינה, צריך להבין שבאמת כך, "אם הבנים שמחה".

הסדר של חב"ד בפסוק הוא חכמה-דעת-שמחה, חכמה-דעת-בינה, י-ו-ה, סדר החב"ד שמוליד בלב את מדת הנצח, "נצח ישראל". יש משהו נצחי (נצחון לעד) בחב"ד הזה, "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה".

נצח בגימטריא פסח וחכמה-דעת-שמחה, ר"ת חדש, הם בשביל להתחדש ב"החדש הזה לכם" ובחג הפסח "זמן חרותנו". יש לומר שחכמה דעת שמחה הן כנגד מצה מרור פסח: פנימיות החכמה היא בטול, בטול הרצון בטול היש ובטול במציאות, ענין המצה, שלוש המצות של הקערה; הדעת היא פנימיות התפארת, מקום המרור בקערה, והיינו מה שהשבירה מתחילה מהדעת, לשון "ויֹדע בהם את אנשי סכות" וכלשון קהלת "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב"; על אכילת בשר הפסח נאמר "אין שמחה אלא בבשר" ובזמן הזה, מדרבנן, מקיימים זאת בשתית ארבע כוסות – "אין שמחה אלא ביין"[טז]. לפי זה הכל נכלל בשמחה, באכילה ושתיה, בחג הפסח, על שם קרבן הפסח, דווקא.

"חכמה ודעת ושמחה" – רמזי הלב היהודי

נעשה חשבון יפה: כמה שוה חכמה דעת שמחה? בדיוק 900, ל ברבוע, שלמות, סוד הלב היהודי (בחינת "בינה-לבא", "מגדל הפורח באויר" כנ"ל, שוב התכללות הכל בשמחה, פנימיות הבינה), תכשיט של אשה ("בינה יתרה הנתנה באשה"), ל פעמים ל, שתי למדין זו מול זו. הלב היהודי הזה הוא דווקא חכמה-דעת-שמחה.

נראה עוד משהו: נקח את המלה חדש ונחשב רק את חלק הנסתר שלה, אותיות המילוי: חית דלת שין – גם שוה 900. כבר רמז יפהפה, שחלק הנסתר של המלה חדש שוה חכמה-דעת-שמחה, שהם ר"ת חדש.

אם זה סוד הלב היהודי, הלב הוא בעיקר שתי המדות אהבה ויראה. נעשה עוד חשבון: כמה שוה אהבה-יראה במספר קדמי (סכום כל האותיות עד אותה אות)? 900, אותו דבר, סוד חדש. זה רמז יפהפה בפני עצמו, כי זהו הלב היהודי, ל פעמים ל (ל של אהבה ו-ל של יראה הכלולה באהבה, "ובשתים יעופף", היראה מגבירה את האהבה ונותנת לאהבה לעוף ליעדה). אז יש לנו כאן שלשה דברים שיצאו לנו אותו מספר, 900, אותו מספר שלם של ל ברבוע, שיש קשר ביניהם.

מתנות "לאדם שטוב לפניו... ולחוטא"

מה ההמשך? "ולחוטא נתן ענין לאסֹף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים גם זה הבל ורעות רוח"[יז]. לטוב לפניו ה' נותן חכמה דעת ושמחה ולמי שחוטא, ההיפך ממנו, מה ה' נותן? מענין, ה' נותן לכל אחד משהו, מתנה. אתה טוב – המתנה שלך היא חכמה דעת ושמחה. אתה חוטא, לא טוב, גם נותן לך – נותן לך ענין. בקהלת כל הענינים, איזה ענין שלא יהיה, הוא לא הכי טוב (בלשון המעטה).

מה הענין שהוא נותן לחוטא? "ענין לאסֹף ולכנוס" – הוא כילי, אוסף כסף, מצליח בעסקים, יש לו ענין לרדוף כסף ולהצליח. בשביל מה הוא נותן לו את זה? כדי שאחר כך יתן לטוב לפני האלקים, בסוף לוקח זאת ממנו ונותן למי שטוב לפניו. למי שטוב לפניו ה' נותן חכמה דעת ושמחה. למי שלא טוב ה' נותן בראש שיעבוד קשה, ירויח הרבה כסף, כדי שבסוף כל מה שהוא עושה, אוסף וכונס, ה' יתן למי שטוב לפניו.

דרשת הפסוק על אברהם אבינו

נלך לחז"ל, איך הם דורשים את הפסוק? על ששה אנשים, שהראשון ביניהם הוא אברהם אבינו, עיקר ההתחדשות. השבוע[יח] דברנו על התחדשות שאב הטיפוס שלה הוא אברהם אבינו, ראש כל הגרים, שהחליט להתחדש לגמרי, להתגייר, נעשה יהודי. כך הוא מחדש את כולם, עם אמונה, עם חסד, עם האהבה שלו – "בהבראם", הוא כל הזמן בורא את המציאות יחד עם ה' יש מאין, התחדשות, "ישמחו השמים ותגל הארץ". חז"ל אומרים שהאדם הזה, "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה", זה אברהם אבינו (ויש לזה סימן מובהק: המבנה של המשפט "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה" הוא ח מלים ו-אל אותיות, והסימן – ח פעמים אל = אברהם). כאשר דורשים שהטוב כאן הוא אברהם אבינו, מי החוטא? נמרוד, שהוא גם אמרפל שזרק אותו לכבשן האש. בסוף שאברהם יצא לנצח אותו – קשור למדת הנצח של אברהם (ולצירוף הנ"ל של חכמה-דעת-שמחה, צירוף הנצח) – הוא גם הרג אותו וגם ירש כל מה שהיה לו. הוא לא לקח שום דבר, אבל הוא ירש, קבל הכל – אחר כך הוא החזיר למלך סדום וחלק לחבריו ששמרו על הכלים. בכל אופן, דורשים זאת על אברהם ונמרוד.

אחר כך חז"ל ממשיכים לדרוש עוד חמש דרשות. בכל אופן, בהתחלה דורשים על אברהם, לומר שכל מה שידרשו אחר כך נכלל בו (כנ"ל שסימן המשפט = אברהם, הכל נכלל בו), כמו שכל הנשיאים נכללים בנחשון, "בתר רישא גופא אזיל".

המלכת אברהם ב"עמק שוה"

אחרי מלחמת המלכים כל המלכים הושוו והמליכו את אברהם ב"עמק שוה הוא עמק המלך". יש ווארט יפה שלא זוכר אם פעם אמרנו: למה המליכו אותו ב"עמק שוה הוא עמק המלך"? כל האו"ם התכנסו להמליך אותו. אם מחפשים דמות בתנ"ך של מלך המשיח אין מישהו כמו אברהם אבינו, לא משה רבינו ולא דוד המלך. הרמב"ן כותב זאת בפירוש. הוא מגייר את כולם ובסוף כולם ממליכים אותו.

למקום שממליכים אותו קוראים "עמק המלך" וגם "עמק שוה". למה גם "עמק שוה"? כולם הושוו להמליך אותו, אבל יש עוד דברים בגו. הוא זוכה להיות מלך על כולם, ו"מלכותו ברצון קבלו עליהם", כי יש בו משהו שכמו ש"אחד היה אברהם", שהוא מהעבר האחד וכל העולם כולו מהעבר השני, שהוא מתייחס לכולם בשוה, שויון. בזכות עמק השוה, מושג שמאד אוהבים היום, בזכות השויון שלו – שכולם שוים – ממליכים אותו.

אברהם הוא אחד כזה שמצד אחד הוא גזען, עתיד להיות גזען גדול מאד, ה' בעצם מכריח אותו להיות גזען ש"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה" (הגזענות באה משרה), אך מצד עצמו, כך עושה רושם, לגמרי בעד שויון, כולם שוים אותו דבר. לכן באמת כולם באים וממליכים אותו. אבל הלעומת-זה, שבעצם זה עתה הוא הרג אותו, הוא נמרוד. נמרוד רצה להרוג אותו כשהיה ילד קטן, השליך אותו לכבשן האש באור כשדים.

חמש הדרשות הנוספות

בכל אופן, הדרשה על אברהם היא תחלת הדרוש על פסוק ה-חדש, חכמה-דעת-שמחה. אחר כך דורשים על עוד חמשה אנשים. על כל אחד יש סיפור, אך נאמר כעת בקיצור וכל אחד יבין מעצמו (וגם יסתכל במדרש המקורי[יט]): דורשים על יצחק אבינו ואבימלך ואבימלך מלך גרר, מלך פלשתים. אחר כך על יעקב ולבן. אחר כך דורשים על עם ישראל שנכנסו בימי יהושע בן נון לארץ ישראל ועל הכנענים. לישראל ה' נתן חכמה ודעת וכו' (רק כאן המדרש לא מצטט "ושמחה" לרמוז שעד הכניסה לארץ, הכיבוש והישוב, אין שמחה בשלמות) ולחוטאים הכנענים הוא נתן במשך כל ארבעים השנים שישראל היו במדבר ענין לאסוף ולכנוס כמה שיותר כדי שבסוף ישראל יכנסו ויקבלו הכל, לתת לטוב לפני האלהים. זה כבר הדרוש הרביעי. אחר כך קופצים לחזקיהו המלך ודורשים על חזקיהו וסנחריב, שעל חזקיהו כתוב "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה", ולחוטא-סנחריב נתן ענין וכו', שמכל העמים שכבש לפני ירושלים אסף המון וכאשר נפלו קרבן בלילה אחד, ליל פסח, הכל קבל חזקיהו, "לתת לטוב לפני האלהים". אחרון חביב, הששי, דורשים על מה שיצאנו כעת מגאולת פורים, "מסמך גאולה לגאולה", מרדכי והמן. מרדכי לכתחילה קבל חכמה ודעת ושמחה, סימן שמרדכי הוא טיפוס שמח, גם תוך כדי כל השק ואפר שלו – בעצם יש לו חכמה דעת ושמחה – ולהמן יש רק ענין לאסוף ולכנוס, הכל בשביל לתת לטוב לפני האלקים, לתת למרדכי.

עד כאן המדרש. הילקוט שמעוני מביא עוד מדרש ממקום אחר על הפסוק, אבל המדרש המקורי כולל את ששת אלה[כ] – אברהם, יצחק, יעקב, ישראל, חזקיהו, מרדכי[כא] – ולכל אחד יש את הלעו"ז שלו.

הקבלת שש הדרשות לו"ק

מה המבנה? פשוט מאד, ו"ק. אברהם-יצחק-יעקב הם האבות. קודם כל, מאד מענין – מתחיל באבות האומה דווקא, אין פה יוסף ואין פה משה ואהרן ואין פה דוד, "אין קורין אבות אלא לשלשה", ומהפסוק הזה אני מבין משהו לגבי אבות האומה, שהם הגנים היהודיים שלי. אבות האומה הם שלשה אנשים, דור אחרי דור, שלכל אחד יש לעומת-זה והם עובדים ביחד – הטוב מקבל חכמה דעת ושמחה והשני מקבל הרבה עושר וכבוד, אבל בסוף את הכל ה' נותן לטוב לפניו. זה גדר של אב, של אברהם יצחק ויעקב.

אחר כך קופץ באמת לבנים, אין עוד מישהו פרטי שבא מיד אחריהם – אז בא עם ישראל כולו שנכנס לארץ ישראל. צריך לומר שעם ישראל הוא נצח, "נצח ישראל". כמו שאברהם אבינו לחם נגד ד המלכים עם ישראל לחם נגד לא מלכים וכבש את הארץ, הולך על כיבוש הארץ, נצחון.

למה חזקיהו הוא הוד? הוא בטחון סביל. המדרש הזה הוא מקור, שאיני זוכר אם פעם צטטנו כמקור – מקור מובהק לאיך שאנחנו מסבירים תמיד את ההבדל בין דוד שאומר "ארדוף אויבי ואשיגם" בבטחון פעיל לחזקיהו שהולך לישון, אין לו מה לעשות, וה' מפיל את אויביו לפנים חללים-חללים, בבטחון סביל. חזקיהו הוא אב-טיפוס של בטחון סביל, והוא מלך כי "איהי בהוד", המלכות בהוד, אבל כל הסיפור שלו סביל לגמרי. המדרש הזה הוא ממש מקור. תמיד משוים בין דוד לחזקיהו, שדוד הפעיל אומר "ארדוף אויבי ואשיגם וגו'", וחזקיהו הכי סביל – יש עוד כמה דרגות באמצע, אבל הם הקצוות – הולך לישון. ממי דוד קבל את המדה של "ארדוף אויבי ואשיגם"? מאברהם אבינו. אברהם הוא החסד, אבל הנצח של אברהם – כמו שהסברנו לאחרונה – הוא מלחמת המלכים, הוא יוצא לנצח כמו דוד (והרמז: אחורי חסד – ח חס חסד = נצח), לא כמו חזקיהו[כב]. בכל אופן, חזקיהו כאן הוא ההוד.

מה לגבי מרדכי? מרדכי הצדיק היינו היסוד כמ"ש (חותם המגלה – "הכל הולך אחר החותם") "ודֹבר שלום לכל זרעו", תיקון הברית, והמן הרשע הוא פגם הברית, הלעומת-זה של "והמן כזרע גד" – אין צדיק ורשע כמו מרדכי והמן.

אם כן, המדרש הזה הוא מדרש מאד יפה, כמו שאנחנו תמיד אומרים – 'שיעור ראשון בחסידות, בקבלה וחסידות' – של שש המדות, ולמה חז"ל מתוך כל ריבוי הדמויות בתנ"ך בוחרים דווקא באלה, "כי לאדם שטוב לפניו וגו'" שייך דווקא באלה. ולסיכום:

חסד

אברהם (ונמרוד)

 

גבורה

יצחק (ואבימלך)

 

תפארת

יעקב (ולבן)

 

נצח

ישראל (והכנענים)

 

הוד

חזקיה (וסנחריב)

 

יסוד

מרדכי (והמן)

 

 

מי בחסידות הם אברהם, יצחק ויעקב? הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן. מה כתוב עליהם? משהו דומה, שלכל אחד מהם היה לעומת-זה (ויש על זה תורה שלמה של הבעל שם טוב). לא כל כך כתוב על הבאים אחריהם, אלא דווקא על שלשת הראשונים – לכל אחד יש את הלעו"ז שלו. אם רבי אייזיק אמר שלפני ביאת המשיח צריך להיות עוד פעם בעש"ט, מגיד ואדה"ז ("סדר חדש", שייך ל"החדש הזה לכם" ולליל הסדר). איך אפשר לדעת שכבר התחיל? כנראה זה הסימן. אם לאברהם אבינו יש נמרוד אחד כבר בסדר, כבר סימן טוב. אפשר גם לצמצם את כולם בדור אחד, כמו שאנחנו רוצים.

המלכות: סיפור על אבא בן ועבד

אמרנו שיש עוד מדרש אחד (שמצורף בילקוט עה"פ ממקום אחר[כג]) שמשלים את המלכות. הששה הם הו"ק. המיוחד במדרש הזה שאין בו שתי דמויות אחת נגד השניה אלא שלש. מי הן שלש הדמויות? אבא בן ועבד. הסיפור הוא ככה:

היה בן לאבא – גם לכבוד הבר מצוה – בן טוב, בן שיושב בישיבה ולומד. הוא היה בארץ ישראל, תלמיד חכם. היחס בין האבא לבן היה משהו כמו יששכר וזבולון – הבן היה יששכר והאבא יצא לעשות מסחר, האבא היה זבולון, פרנס את הבן. פעם אחת האבא היה באיזו נסיעה במרחקים, במדינת הים, ופתאום הוא חש שלא בטוב והרגיש שהוא הולך להפטר מהעולם. כל הרכוש שלו היה אתו. היה עם האבא הזה עבד ששמש אותו, אז האבא הבין שאם הוא יפטר העבד יגנוב את כל מה שיש לו ויברח. איך הוא יכול לעשות שהירושה שלו תגיע לבן שלו? הוא חשב וחשב, היה חכם, ה' נתן לו "חכמה ודעת ושמחה" – הוא קרא לעבד שלו ואמר לך ללבלר, תביא לי קלף בשביל לכתוב שטר, חוזה. הוא מרגיש שכעת הוא נפטר מהעולם, ואומר ללבלר שיכתוב לו בנוכחות העבד – כך באמת עשה – את כל הרכוש שלי, הכל של העבד, חוץ מדבר אחד שהבן שלי בארץ ישראל יבחר לו, שתהיה לו למזכרת. שלבן תהיה איזו מזכרת ממני, אבל הכל אני נותן לעבד. האבא הבין שהעבד הזה, אם לא היה עושה כך, היה לוקח הכל ובורח – אבל כאן הוא יכול לקבל הכל חוקי. העבד מעדיף לקבל את הכל  באופן חוקי, אם אפשר להרויח הכל חוקי הכי טוב, הוא גם יעשה מאמץ לשם כך. כך הוא עשה והעבד נורא שמח. באמת האב נפטר, ומה עשה העבד? חזר לארץ, נכנס לבית דין, הראה את הצוואה, הביא איתו את כל הרכוש שהיה עם האבא – הכל שלי, כך כתוב, חוץ מדבר אחד שהבן יבחר. בית הדין קרא לבן שהבן יבחר מה שהוא רוצה מתוך הרכוש. כשהבן הזה שמע זאת כמובן התגובה הראשונה היתה שכמעט התעלף, חשכו עיניו, מה הוא יעשה?! כתוב שהיה שם איזה חבר או איזה רב טוב שקרא לבן ואמר – תדע שאבא שלך היה חכם גדול מאד, הבין כך וכך, ונתן לו עצה מה לעשות. באמת הבן חזר לבית דין וכששאלו אותו – תבחר דבר אחד, מה אתה רוצה? הוא מיד הרים את היד שלו ושם אותה על ראש העבד, אמר שהוא קונה את העבד, ו"מה שקנה עבד קנה רבו" – ביחד עם העבד הוא קנה את כל הרכוש. על הסיפור הזה דורשים חז"ל "כי לאדם שטוב לפניו [האבא] נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא [העבד] נתן ענין לאסֹף ולכנוס [ענין כאן הוא רצון חזק שיהיה לו הכל, והכל בשביל] לתת לטוב לפני האלהים [הבן]".

כאן מחלק בין האבא לבן. עד כאן היו שנים וכאן כבר יש שלשה (שבעצם הם שנים, שהרי "ברא כרעא דאבוה" ו"יפה כח הבן מכח האב"). יש לסיפור זה גם קשר למרדכי והמן – קשר בין שתי הספירות האחרונות, יסוד ומלכות – שהרי מסופר בחז"ל שמרדכי קנה את המן לעבד וכו'. זהו סיפור מהחיים (והמות, "רגליה יורדות". חכמת האב היא חכמת המלכות, חכמת "אין מלכות נוגעת בחברתה". חכמת המלכות מכינה את המלך הבא בסוד "איזהו חכם הרואה את הנולד" – "עת ללדת ועת למות" – ו"אין מלך בלא עם" ר"ת 'עוד מלך', כמבואר אצלנו במ"א), סיפור מהשטח. הסיפור הזה של אבא-עבד-בן הוא כאן המלכות של כל מבנה הדרושים על הפסוק הזה. כל עם המלך הם עבדים למלך ו"מה שקנה עבד קנה רבו". על המלך (הבא) לקיים את הפסוק "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה [לקנות אותי לעבד וכך הוא 'קונה שמים וארץ' וכל אשר בם]".

מישהו נפגע מהסיפור הזה? [לא, אני רק מבין שעובד כל הזמן בשביל הבן שלי.] בסדר, זה טוב, שהקב"ה יעבוד כל הזמן בשביל הבנים שלו. לחיים לחיים.

נגנו "פדה בשלום".

ז. השלמת תופעות "גורעין ומוסיפין ודורשין" ב"פסיק טעמא בגווייהו"

בינתים כבר עשינו עבודת בית על "שמואל שמואל", "חן חן", "שלום שלום" ו"אמן אמן", איך יש בהם "גורעין ומוסיפין ודורשין" כאשר "פסיק טעמא בגווייהו":

מ"שמואל שמואל" לשאול ואדם-דוד-משיח על ידי הנסירה

יש שאלה לגבי שמואל הרמתי, הרי כתוב "ותקרא את שמו שמואל כי מהוי' שאלתיו" (ובהמשך אומרת חנה לעלי: "אל הנער הזה התפללתי ויתן הוי' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו. וגם אנכי השאלתהו להוי' כל הימים אשר היה הוא שאול להוי'" – עוד ד פעמים לשון שאלה כאשר הסיום הוא "שאול"!), אז המפרשים אומרים ששמו היה צריך להיות שאול ולא שמואל. רואים במפורש שה-מ שלו נוספה לו מאיזה מקום, ואכן שאול הוא המלך הראשון שהמליך – "ראשית אונו" בתור מושח את המשיח. דרך אגב, מי שנקרא "משיחו" – יוסף-יצחק, מצד אחד הוא דוד פעמים הוי', אבל העיקרי שנקרא "משיחו" כמה וכמה פעמים – הוא שאול.

אם כן, פשוט שצריך להוריד משמואל את ה-מ ואז הוא נעשה שאול, וכשמוסיפים את ה-מ ל-שמואל מקבלים 417. שאול אני מבין, אבל מה הצד השני? כל סוד הנסירה, "גורעין ומוסיפין ודורשין", הוא מאד יפה, תיקון מאד גדול. איך באמת הגיעו לשאול? מה שמואל עשה? גורל, "וילכד שאול בן קיש". מי בצד השני? 417. האריז"ל אומר שאדם ר"ת אדם-דוד-משיח, והנה, אדם דוד משיח שוה 417! משהו יפהפה, שמצד אחד יש שאול ומצד שני אדם-דוד-משיח, "רמה קרני", זה דוד, "ולא פכי", זה שאול. אם כן, זה דרוש מאד יפה על "שמואל שמואל" עם הפסיק טעמא.

מ"חן חן" לכל-יכול על ידי הנסירה

מה לגבי "חן חן"? "תשֻאות חן חן לה", האבן הראשה של בית המקדש השני (הרומזת גם לבית המקדש השלישי). מאד פשוט, מה צריך להוריד מה-חן? מה אפשר להוריד מה-חן? צריך להוריד את ה-ח ואז נשאר ן, שער ה-נ, ואם מוסיפים את ה-ח ל-חן השני מה מקבלים? [נ נח.] לא, זה הפוך, ח-חן. מה מקבלים? [בן דוד.] כן, אבל יש משהו יותר מכוון. על ידי הנסירה של "חן חן" מקבלים 50-66.

בכלל, מהו סוד הנסירה? שהז"א מוסר את כל הדינים לנוקבא – הוא פוחת והיא מתוספת. אם זה השם יוסף-יצחק של הבר-מצוה, של הרבי הקודם, יוסף הוא הז"א שהוריד מעצמו הוי' אחד, שיחסית הוא הוי' של המלכות, דינים, כמו שאמרנו, והנוקבא כאן הוא יצחק, מאד מתאים כי הוא נשמה דנוקבא ובנין המלכות מהגבורה. אז בעצם בשם יוסף-יצחק הזכר הוא יוסף והנקבה היא יצחק.

אם נותנים ח מ-חן ל-חן השני מקבלים 50-66, 50 שוה כל ואם מוסיפים 16 מקבלים את המלה יכול. זה סוד שמובא אצלנו, שהקשר בין חמשים לששים ושש הוא כל-יכול. יש שלש בחינות בעצמות, בבחינת יחיד – נמנע הנמנעות, נושא הפכים, כל יכול – כמו שמוסבר אצלנו באריכות. כל יכול הוא שרש התהו בעצמות, שרש אמא, דהיינו שרש האשה בעצמות. כל יכול יוצא מנסירת "חן חן", שייך לבנין בית המקדש (לאחר חורבן וגלות), לאבן הראשה.

צריך הרבה לתת את הדעת. חן הוא בכלל תכונה נשית, "תמורת חן כעור" במלכות, והייתי חושב ש"כל יכול" הוא מאד גברי. כל הוא יסוד, כח אין סוף, יכול לעשות מה שהוא רוצה, ו"חן חן" הוא יפי שביפי. איך כח ויפי הולכים יחד? כאן רואים שעושים סוד הנסירה ב"חן חן לה", מדגישים שהוא "לה", ומקבלים כל-יכול. אז מי כל-יכול? אשתך, כמו שכתוב "הכל [יכול] מן האשה". ח ניסן ר"ת חן, והוא כנגד חדש חשוןחן אשה (כמאמר חז"ל, "חן אשה על בעלה") – "חן חן לה" הוא הוא הכח הכל יכול להביא את המשיח (דמורח ודאין, החוש של חדש חשון) ולבנות את בית המקדש במהרה בימינו.

מ"שלום שלום" לשלו ולב אחד על ידי הנסירה

ומה לגבי "שלום שלום" (הקרוב ל"שמואל שמואל" בהפרש של א, תוספת הכולל, ודוק[כד])? אם נגרע את ה-ם (אות המלכות, כמבואר לעיל כמה פעמים, גם בנוגע ל"שמואל שמואל") משלום נקבל שלו לשון שלוה. ואכן שלום הוא מצב של שלוה, כמו שהוקשו שני המושגים פעמיים זה אחר זה ("על פי שני עדים"): "שאלו שלום ירושלם ישליו אהביך. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך". כאשר מוסיפים ם לשלום, בסוד "לםרבה [להרבות את ה-ם] המשרה ולשלום אין קץ [עם שתי אותיות ם סתומה, חותם בתוך חותם, מקיף על גבי מקיף, של שלום אמת, שלום אין קץ]", מקבלים 416 = לב פעמים אחד (טז פעמים הוי', יצחק יצחק, סוד קץ חי – שלום אין קץ).

במספרים קבלנו 336 ו-416, זוג של כפולת 7 וכפולת 13 – 7 פעמים 48, מח (7 ועוד 48 = 55, משולש 10) ו-13 פעמים 32, לב (13 ועוד 32 = 45, משולש 9, יחד כל ארבעת המרכיבים = 100, לפי הכלל הידוע בזה, שלמות של 10 ברבוע, יפ"י), כאשר היחס של מח:לב הוא יחס של ג:ב (מח ולב הם זכר ונקבה בסוד "הנסתרֹת", "חכמה מוחא... בינה ליבא", והם בסוד אדם וחוה בגן עדן מקדם, כאשר הנחש הוא בסוד הכבד כנודע. בדרך כלל בזוג של 7-13 כפולת ה-13 היא הזכר וכפולת ה-7 היא הנקבה, אבל כאן ונהפוך הוא, וכמו שהוסבר לעיל שדווקא גורעין מהזכר ומוסיפים לנקבה, ודוק).

מ"אמן אמן" לאם-נאמן על ידי הנסירה

ולגבי "אמן אמן": ידוע שהשרש של המלה אמת הוא אמן רק שה-נ נופלת מהשרש (כמו גם בבן ובת), סימן שה-ן היא עיקר המלכות בשרש (מלך המשיח נקרא בר נפלא), ובסוד "לפני שמש ינון שמו", לשון מלכות. כאשר ננסר את ה-ן מה"אמן" הראשון ישאר "אם"[כה] וכאשר נוסיף את ה-נ ל"אמן" השני נקבל "נאמן".

מה פירוש 'אם נאמן'? האשה הסוטה אומרת "אמן אמן" ופירש"י "אמן אמן. קבלת שבועה אמן על האלה אמן על השבועה אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה". ואם אכן היא נמצאת נאמנת לבעלה אזי היא מתברכת "ואם לא נטמאה האשה וטהֹרה הִוא ונקתה ונזרעה זרע" ופירש"י "'ואם לא נטמאה האשה'. בסתירה זו. 'וטהורה היא'. ממקום אחר. 'ונקתה'. ממים המאררים ולא עוד אלא 'ונזרעה זרע' אם היתה יולדת בצער תלד בריוח אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים"[כו]. מאמירתה "אמן אמן" היא נעשית "אם הבנים שמחה" (אם בלשון חז"ל הוא גם במשמעות של רחם, כאשר היא נמצאת נאמנת השי"ת מרחם על רחמה), והשי"ת נאמן לקיים את הבטחתו לה הכתובה בתורה, "תורת אמת" ("אין אמת אלא תורה").

את המלה "אם" אפשר לקרוא גם "אִם" ונמצא כאן רמז יפהפה לדברי אחיה השילוני לירבעם: "והיה אם תשמע את כל אשר אצוך והלכת בדרכי ועשית הישר בעיני לשמור חקותי ומצותי כאשר עשה דוד עבדי והייתי עמך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד ונתתי לך את ישראל".

הנאמנים במקרא

אצל מי נאמר "נאמן" במקרא? בתורה רק משה נקרא "נאמן" – "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". בנ"ך מצאנו שנאמר לשון נאמן גם באברהם, שמואל, דוד, צדוק (מבני אלעזר ופינחס שקם, בימי שלמה בן דוד, להיות כהן גדול נאמן תחת אביתר מזרע איתמר ועלי), ירבעם (כנ"ל, שלא קיים את תנאי ה"אם"), יהודה (לעומת בית ישראל – "ויהודה עֹד רד עם אל ועם קדושים נאמן") שבנא (שדמה בעצמו להיות נאמן על בית המלכות), אליקים בן חלקיהו (שנכנס תחת שבנא להיות נאמן על הבית). אברהם משה שמואל דוד צדוק ירבעם יהודה שבנא אליקים = 2080 = 80 (יסוד, כלל) פעמים הוי' ב"ה = משולש 64 (8 ברבוע, דין, אדם-חוה – עיקר הנאמנות הוא בין האיש לאשתו). והוא עולה י פעמים יצחק, שהיה נאמן בתכלית לאשתו (עיקר הנאמנות כנ"ל), שלא נשא אשה אחרת כאביו אברהם ובנו יעקב (ולא כמו משה שפרש מאשתו)[כז].

נשמת משה ויונת נח

והנה, "ציר נאמן לשֹלחיו" דרשו חז"ל על היונה של נח (לעומת העורב שלא היה ציר נאמן). נשמת משה – "בכל ביתי נאמן הוא" (והוא בחינת "אם-נאמן", שזכה לבינה, "אם הבנים שמחה") – היה בזמן נח, כמ"ש "בשגם [= משה] הוא בשר [הגואל אותנו ממצרים, המבשר את הגאולה האחרונה – 'הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון'] והיו ימיו [בגלגולו הבא] מאה ועשרים שנה". "ציר נאמן" = אמת (משרש אמן כנ"ל) – "משה אמת ותורתו אמת". משה תקן את נח באמרו "מחני נא" – "מחני" אותיות "מי נח", כמבואר בזהר.

כמו שאצל משה נאמר "משה משה" ולא פסיק טעמא בגווייהו כך אצל נח נאמר "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים" ולא פסיק טעמא בגווייהו (אלא שאצל נח על פי פשט וטעמי המקרא אין חיבור בין שני השמות אלא שבזהר כן דורשים "נח נח" כשתי דרגות מחוברות של נייחא דרוחא, לעילא ולתתא, בלי פסיק טעמא בגווייהו, כמו ש"משה משה", משה דלעילא ומשה דלתתא, בלי פסיק טעמא בגווייהו). ועוד, "ונח מצא חן בעיני הוי'", והרי עיקר מציאת החן בעיני הוי' בתנ"ך שייך למשה דווקא. והיינו בסוד "תשאות חן חן לה" שיש גורסים עם פסיק טעמא בגווייהו ויש גורסים בלי.

היונה נאמן לבן/בת זוגו, עיקר ענין הנאמנות כנ"ל. "ציר" לשון ציור, תמיד הוא מצייר בלבו את צורת בן/בת זוגו ומשתוקק לו/ה (בסוד "עיניך יונים", "אחת היא יונתי תמתי"). הערך הממוצע של יונה "ציר נאמן" הוא 256 = 16 ברבוע (4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8) = אהרן, אותיות נראה, מקור האהבה-רבה בין בני הזוג. יונה משה = יצחק יצחק (ההפרש בין יונה למשה עולה מרדכי – "מרדכי בדורו כמשה בדורו". הכנף = 137, קבלה וכו'), שהוא כללות ענין הנאמנות (בפרט בין איש לאשתו) כנ"ל. לחיים לחיים.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] אין עוד "אחד ליום" בתנ"ך. "אחד" פעמים "ליום" (אלהים) = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"! ר"ת "אחד ליום" – אל, "אל אחד". והוא רומז לאברהם אבינו, "אחד היה אברהם" – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" (האל והעולם הכל אחד. הערך הממוצע של ה תבות "שם בשם הוי' אל עולם" = "אל עולם"!).

[ג] אלישמע בן עמיהוד = אברהם יצחק יעקב, כללות שלשת האבות (ובפרט, על פי מדת "גורעין ומוסיפין ודורשין" [שנאריך להסבירה בהמשך], סוד הנסירה: אלישמע = אברם יצחק ועל ידי שנגרע את ה-ה, אות המלכות [ראה לקמן], מעמיהוד ונוסיף אותה לאלישמע יעלה אברהם יצחק והשאר יעלה יעקב, ודוק), כנגד חג"ת. וביחד עם אפרים = 969, הארבעון של טוב שעולה בגימטריא "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו"! אלי-שמע היינו יחס של א:י, עמי-הוד היינו יחס של ח:א (עמי = משולש הוד, ועוד – עמי = הוד בהכאת אותיות), ודוק.

[ד] גמליאל בן פדהצור נשיא שבט מנשה = 1618, מספר חתך הזהב, תכלית החן והיפי בעולם שה' ברא לכבודו. אלישמע בן עמיהוד יחד עם גמליאל בן פדהצור = 1189 = 29 פעמים 41, מספד מאד חשוב בחכמת החשבון בהיות 1189 ברבוע שוה 1681 (41 ברבוע) במשולש.

[ה] דרוש לבר מצוה – "תפלין דרש"י ותפלין דר"ת" – הנדפס בספר אשא עיני.

[ו] תביר אותיות ברית = נא פעמים זה, וביחד עם "זה" = 624 = 24 פעמים הוי' = בן פעמים זה ("זה [קר]בן") = חדש חדש = ד"פ יוסף (יהלום "זה"), שומר הברית (שייך במיוחד לשני השבטים אפרים ומנשה, בני יוסף הצדיק. יוסף אפרים מנשה = 882 = אמת אמת, בחינת "זכאי קשוט", צדיק אמת).

[ז] סעודת ר"ח ניסן ש"ז.

[ח] י"ז אדר ש"ז.

[ט] יש גם ג"פ "אמן ואמן" עם פסיק טעמא בגווייהו, כולן בספר תהלים (בסיום ג הספרים הראשונים של תהלים, בפרקים מא עב פט).

[י] הערך הממוצע של שני הלשונות, "צו את אהרן ואת בניו" "זה קרבן אהרן ובניו" = 961 = אל ברבוע, רמז מובהק ש"זה קרבן" זה מכוון כנגד שם "אל" של יג מדות הרחמים, כמו שיתבאר.

[יא] "צו" במילוי: צדיק וו = 216, יראה = זה פעמים חי. "זה" במילוי: זין הא = 73 = חכמה. "ראשית חכמה יראת הוי'" – יראה חכמה = 289 = טוב (שם אהוה ב"ה, ר"ת "את השמים ואת הארץ") ברבוע = "ברא [בחכמה] אלהים [יראה]" ("צו את אהרן ואת בניו לאמר" = "את השמים [אהרן] ואת הארץ [בניו]"). "צו" "זה" בהכאה פרטית = 660 = הכל פעמים "זה". "צו את אהרן ואת בניו לאמר" (1499) ועוד פירש"י (לשון חז"ל): "אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות" (1501, הפרש של 2, שני כוללים מכאן ומכאן כאשר הממוצע, 1500 = שם הוי' ב"ה בהכאת אותיות, י פעמים ה פעמים ו פעמים ה) = 3000 = 250 ("דרך הוי'") פעמים "זה"!

[יב] מעלת הביטוי "זה קרבן" וכח ההתחדשות שבו נתבארו באורך ב'פרשה החסידית' – לקו"ת פרשת צו ד"ה "מהאוכל יצא מאכל".

[יג] "זה אלי ואנוהו" ועוד "הא לכם זרע" = 500 = "פרו ורבו"!

[יד] יהודה אפרים מנשה נפתלי (ר"ת מאין, "מאין יבוא עזרי") = 1326, משולש 51, 26 פעמים 51, אלהינו (אמונה) פעמים אחד (אהבה) = "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום".

[טו] "עם זו גאלת" "עם זו קנית" "עם זו יצרתי לי" = 2113, מספר ההשראה של גל. יש כאן 10 מלים, פנות המשולש עם הנקודה האמצעית, "זו" = 273, מספר הברית ה-טוב = 3 פעמים 7 פעמים 13 = זו פעמים אהיה (שני מספרי ברית סמוכים וכן שני מספרי אהבה סמוכים).

[טז] בגמרא לומדים ש"אין שמחה אלא בבשר" מהפסוק בתורה "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני הוי' אלהיך" ו"אין שמחה אלא ביין" מהפסוק בדברי קבלה "ויין ישמח לבב אנוש". שני הפסוקים משלימים ל-59 ברבוע. וביחד עם "אין שמחה אלא בבשר" "אין שמחה אלא ביין" = 4949 = עז בר"פ (תהא שנת עז).

[יז] בכל הפסוק יש יד מלים ו-נה אותיות. הסימן: יד פעמים נה = 770. כל הפסוק – יחד, טובה, מלים ו-אלהים, אל-הים, אותיות, ודוק. חלוקת "אל הים" רומז לתחלת ספר קהלת – "כל הנחלים הולכים אל הים וגו'".

[יח] בשיעור החדשי באנגלית – ו' ניסן ש"ז.

[יט] קהלת רבה ב, ל:

כי לאדם שטוב לפניו וגו' כי לאדם שטוב לפניו זה אברהם אבינו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה נמרוד ולמי נאמר לתת לטוב לפני האלהים זה אברהם שנאמר (בראשית כ"ד) ואברהם זקן בא בימים וגו'.

ד"א כי לאדם שטוב לפניו זה יצחק נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה אבימלך ולמי נאמר לתת לטוב לפני האלהים זה יצחק שנאמר (שם כ"ו) ויזרע יצחק בארץ ההיא.

ד"א כי לאדם שטוב לפניו זה יעקב נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה לבן ולמי נאמר לתת לטוב לפני האלהים זה יעקב שנא' (שם ל"א) כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך.

ד"א כי לאדם שטוב לפניו אלו ישראל שהיו במצרים נתן חכמה ודעת ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס אלו הכנענים א"ר לוי אפילו טפת שמן לא היה נותן אחד מהם בגריסין שלו ואפילו נשברה ביצתו לא היה טועמה אלא היה מוכרה ועושה אותה דמים כדי שיכנסו ישראל לארץ וימצאו אותה מלאה ברכות ולמי נאמר לתת לטוב לפני האלהים אלו ישראל שנא' (במדבר כ"ו) לאלה תחלק הארץ.

ד"א כי לאדם שטוב לפניו זה חזקיה נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה סנחריב ולמי נאמר לתת לטוב לפני האלהים זה חזקיה שנאמר (ד"ה ב' ל"ב) וינשא לעיני כל הגוים.

ד"א כי לאדם שטוב לפניו זה מרדכי נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן ולמי נאמר לתת לטוב לפני האלהים זה מרדכי שנאמר (אסתר ח') ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן וגו'.

[כ] ובקהלת זוטא פ"ב מובאות כסדרן (ובקיצור נמרץ) רק חמש הדרשות הראשונות.

[כא] אברהם יצחק יעקב ישראל יחזקיהו (כך כתוב בפסוקים המובאים במדרש) מרדכי = 1599 = 13 פעמים 123, אהבה פעמים ענג (עם זו), הכל נכלל בסוד "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו", "אהבה בתענוגים". כנגדם: נמרד אבימלך לבן כנענים סנחריב המן = 1144 = 13 פעמים 88 = מרדכי (הששי, החותם – "הכל הולך אחר החיתום") במילוי: מם ריש דלת כף יוד!

[כב] אברהם חזקיה = חשמל, משולש זך = דוד פעמים זך (בהכאה פרטית, אברהם חזקיה = 20272 = חשמל ועוד חן פעמים ז בחזקת ג, "גשם נדבות"), וביחד עם דוד = הרבוע הכפול של דוד ( 20272 הנ"ל ועוד דוד = 20286 = דוד פעמים 1449, 7 פעמים אור = אור פעמים צח). אברהם חזקיה דוד ר"ת אחד.

[כג] תנחומא לך לך ח (בהקשר של ירושת אברהם את נמרוד-אמרפל – "נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן").

[כד] אם היינו גורעים משמואל הראשון את ה-א ומוסיפים אותה לשמואל השני היינו מקבלים שלום בשלום (אותיות מלבוש, סוד חשמל כנודע). יש בתנ"ך 135 "שלום" ו-34 "בשלום". 135 ועוד 34 = 169 = 13 – אחד, אהבה – ברבוע.

[כה] אם ובמילוי ובמילוי המילוי ובמספר קדמי = 804 = 12 פעמים בינה (יב צירופי אלול) – "אם [אִם-אֵם] לבינה [לבינה = מהיטבאל, 'אם לבינה' = מנחם כו'] תקרא ['לבינה תקרא' = חוה, אם הבל ושת, פעמים יוכבד, אם משה ר"ת משה שת הבל, כמבואר בכתבי האריז"ל]". כל הפסוק, "כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך" = 2368 = אדם-חוה פעמים הבל. דילוג תבות: "כי... לבינה... לתבונה... קולך" = 776 = 4 פעמים צדק (הערך הממוצע של 4 התבות) = 8 פעמים "לבינה" ("לבינה" ועוד ז פעמים "לבינה") = מהיטבאל (יחוד מה בן כו')!

[כו] "ונקתה ונזרעה זרע" = 1176, משולש 48 (24 פעמים 49) = "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (פתיחת ספר הרמב"ם). וביחד אם "אמן אמן" – אם נאמן = 1358 = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (יחודא תתאה, תיקון המלכות, האשה) = ז פעמים צדק (מלכותא קדישא) = דוד (מלך ישראל חי וקים) פעמים מהיטבאל ("ושם אשתו מהיטבאל"), אשת עולם התיקון (שהוא חי וקים לעד – בהדר ומהיטבאל נאמר בתורה רק "וימלך" ללא "וימת", כמו שנאמר בשבעת המלכים שקדמו. הדר מהיטבאל = אשה ["ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא" – "האשה" ב-ה הידיעה] = ג פעמים אמונה, בחינת אם נאמן, הערך הממוצע של ג אותיות אשה. יש כאן רמז לסדרה לינארית בהפרשים של מהיטבאל-מהיטבאל החל מ-יה, סוד "שכינה ביניהם" (י של איש ו-ה של אשה): 15 [יה] 112 [הוי' אלהים, שם מלא, שעולה גם אהיה הוי' א-דני, סוד יבק, סוד המעבר מעלמא דשיקרא לעלמא דקשוט, מתהו לתיקון, מ-ז מלכין קדמאין דמיתו למלך השמיני ואשתו – לראשונים לא היתה אשה – הדר ומהיטבאל] 209 [הדר] 306 [אשה = הדר מהיטבאל] 403 [אל פעמים אחד, "הלוא [אותיות אלוה] אל אחד [ע"כ = אלהים] בראנו [שבעה הבלים של קהלת]" = משה] 500 ["פרו ורבו"]! עד כאן (6 המספרים הראשונים של הסדרה) = 1545 = 3 פעמים תפלה, רמז ל-ג "תפלה ל..." בספר תהלים: "תפלה לדוד" (סוד תפלה של יד = דוד) "תפלה למשה" (סוד תפלה של ראש, בחינת משה, ראש בני ישראל. עד כאן שתי תפלות שכנגד שתי המצות של הנחת תפילין, ההכנה לעיקר עבודת התפלה) "תפלה לעני" (עיקר העבודה שבלב זו תפלה, ובבחינת עיניו [עני-עין] למטה ולבו למעלה, תכלית עבודת התפלה) – עבודה שבלב זו תפלה היינו ענינה הפנימי של מהיטבאל אשת הדר [הערך הממוצע של מהיטבאל תפלה = אשה = הדר מהיטבאל!], והיא כוללת את ג התפלות הנ"ל. דוד משה עני = ג פעמים נצח-הוד, מקור המוחין חו"ב של הנוקבא, מהיטבאל [והוא עולה מילוי שם אהוה, שם הדעת, מילוי יודין המקביל למילוי עב דהוי': אלף הי ויו הי, והוא סוד אצבע, כמבואר במ"א]. ראשי התבות של דוד משה עני – דמע – היינו תפלה בדמע דשערי דמעות לא ננעלו. דמע = ו פעמים-צירופי חוה, ערך הס"ת של דוד משה עני. רת"ס אותיות ש-די ("והריקתי לכם ברכה עד בלי די" בזכות מתן הצדקה לפני התפלה, ברכה בגשמיות כפשוטה בזכות הצדקה וברכה ברוחניות על ידי התפלה שלאחר מתן הצדקה, סוד "ואני בצדק אחזה פניך" – גילוי אור הפנים של השי"ת). דוד משה עני בהכאה פרטית [ד פעמים מ פעמים ע וכו'] = 101400 = 6 פעמים 16900 = 130, עני ברבוע [6 פעמים כנגד ו צירופי עני. הכל יצא מתוך סכום 6 המספרים הראשונים של הסדרה הנ"ל של סוד מהיטבאל, מ"יה", "שכינה ביניהם" עד "פרו ורבו" (יה פרו ורבו = תפלה)] – "תפלה לעני" היא העולה על כולנה ("תפלה לעני כי יעטף ולפני הוי' ישפך שיחו", בבחינת "שפכי כמים לבך נכח פני ה'". מבואר בדא"ח שעיקר תפלת העני הוא שתמיד יהיה "לפני הוי'" לשפוך שיח ולב), כמבואר בזהר ובדא"ח!).

[כז] האותיות שבאמצע השמות שלהם מספר לא-זוגי של אותיות: אברהם משה שמואל דוד ירבעם יהודה = 520 = 10 פעמים בן. שאר כל אותיות השמות = 1560 = 10 פעמים יוסף שעולה ציון. נמצא רמוז שיצחק היינו בן ציון (ורמז מובהק לצירוף השמות יוסף יצחק, ושיצחק הנו בן יוסף הגם שעל פי פשט הוא סבו של יוסף, וד"ל).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com