בע"ה

י"ד אדר ע"ז – כפ"ח

סעודת פורים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אלי אלי למה עזבתני" בפירוש האר"י

תפלה על הסתלקות רוה"ק (דעת שבמלכות)

פרק כב בתהלים מתחיל "אלי אלי למה עזבתני". חז"ל אומרים[ב] שאסתר המלכה אמרה פרק זה, שמתחיל "למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. אלי אלי וגו'". אסתר היא "אילת השחר" המבשרת את אור הבקר, את הגאולה הקרובה לבוא (בנס פורים, שיבת ציון ובנין בית המקדש השני). כשהיא נכנסה למלך אחשורוש היא היתה צריכה לעבור דרך בית עבודת אלילים וכשהיא עברה באותו מקום הסתלקה ממנה השכינה – עיקר שכינה הסתלק ממנה. לכן היא צעקה לה' "אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי דברי שאגתי".

הפסוק אומר "ותלבש אסתר מלכות" וחז"ל אומרים שמלכות היא רוח הקדש, השראת השכינה. בכלל, אפשר ללמוד מכאן שמלכות היא רוח הקדש. בדרך כלל, כמו בפרשת שבוע שכתוב על בצלאל "ואמלא אֹתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", דעת היא רוח הקדש (כפי שכותב רש"י), אבל במגלה מלכות היא רוח הקדש. אם כן יש קשר פנימי בין דעת למלכות. זה מתקשר לכוונות האריז"ל בענין פורים, כמו שנסביר, שבסוף הגלות יש דורמיטא דז"א ואז המוחין דאו"א מתלבשים בתוך המלכות – המלכות מקבלת דעת ורוח הקדש (היינו הארת תוקפו של נשמת מרדכי בתוך אסתר, והרמז: דעת רוח הקדש = "[ומרדכי] לא יכרע ולא ישתחוה"). המלכות היא אסתר, היא בחינת רחל בסוף שבעים שנה של גלות בבל, כבר יש הכנה לגאולה (היינו הזמן של "אילת השחר" כנ"ל).

בכל אופן, כשהיא עוברת בבית הצלמים בדרך לאחשורוש מסתלקת ממנה רוח הקדש ואז היא צועקת "אלי אלי למה עזבתני"[ג] – בגימטריא הדִבר השני של עשרת הדברות, ששמענו מפי הגבורה, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". כשעברה אסתר דרך בית עבודה זרה ואמרה פסוק זה היא היא בטלה את קליפת הע"ז.

חן ויראת שמים

קודם כל, רואים שהיא נקראת אילת, בגימטריא אמת, קשור למה שאמרנו אמש שאסתר משקפת עצמות. איפה עוד כתוב אילת? בפסוק מפורסם בתחלת משלי, כתוב על התורה "אילת אהבים ויעלת חן". ידוע ש-אהבים שוה חן, וגם אסתר וגם מרדכי במספר סידורי שוים חן, "תשֻאות חן חן לה". חז"ל אומרים שהתורה מעלה חן על לומדיה, ועוד אומרים חז"ל ש"כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים"[ד] – חן של קדושה הוא סימן של יראת שמים, לא יתכן חן של קדושה בלי יראת שמים. על אסתר כתוב "אשה יראת הוי' היא תתהלל", היא אשה יראת שמים.

נעשה גימטריא לענין שמחת פורים: כל מי שיש לו חן בידוע שיש לו יראת שמים, אז צריך לחבר יחד חן עם יראת שמים – ר"ת חיש, חיש מהר, כמו משיח (אותיות חשים בן דן, גם מלשון חיש מהר) שגם יבוא חיש מהר – 58 ו-1001 (= "אלי אלי" בהכאה פרטית) = 1059 שעולה ג"פ (ממוצע כל מלה) שמחה. כלומר, מי שיש לו חן ויראת שמים יש לו שמחה בשלמות – חזקה של שמחה, ג"פ שמחה, ושמחה היא "סוד הוי' ליראיו".

הסתלקות (והחזרת) ה"אל עליון" דווקא – "מי אל כמוך"

התחלנו להסביר את "אלי אלי למה עזבתני", פסוק שאומרת אילת השחר, אסתר המלכה. אומר האריז"ל שיש שתי בחינות של שם א-ל, שתיהן התחלת יג מדות הרחמים. יש שתי שמועות בכתבי האריז"ל לגבי שתי ההופעות של יג מדות הרחמים – היחס בין המדות של התורה לבין המדות של מיכה (שאומרים בתשליך), "מי אל כמוך". לפי שמועה אחת, מה שמשה רבינו אומר היינו שערות הדיקנא דאריך ומדות דמיכה הן האורות שתוכן. אבל יש שמועה שניה ש"אל רחום וחנון וגו'" היינו הדיקנא דז"א ומדות דמיכה הן הדיקנא דאריך, שתי שמועות שעולות בקנה אחד.

האר"י אומר[ה] ש"אלי אלי למה עזבתני" משמע לכאורה ששתי הבחינות של אל (של אריך ושל ז"א) הסתלקו, אבל באמת רק בחינה אחת הסתלקה. יש הרבה דברים כאלה באריז"ל, כמו פירוש האריז"ל על "עולימתא שפירתא דלית לה עינין" – אפשר לחשוב שאין לה עינים בכלל, אבל האר"י אומר שיש לה עין אחת. גם כאן, "אלי אלי למה עזבתני", קודם היה לי "אל רחום וחנון" דז"א ו"מי אל כמוך" דאריך, אבל כעת כשעברתי דרך בית הצלמים הסתלק ממני האל העליון, "מי אל כמוך", עיקר מקור רוח הקדש, ונשאר לי רק "אל רחום וחנון" דז"א.

מסביר האריז"ל שצריך להחזיר את הארת "מי אל כמוך" לאסתר. "מי אל כמוך" עולה 167, בדיוק מספר פסוקי מגלת אסתר, בגימטריא "ונהפוך [הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם]" ("מי אל כמוך" ועוד אסתר עולה 828 = 4 פעמים אור, אור "פנים ואחור"[ו]). אם כן, כל ה"ונהפוך" הוא כאשר ה"מי אל כמוך" מתגלה בחזרה.

"מי כמוך באלִם הוי'"

שוב, יש פעמיים א-ל, "אל עליון" שהוא "מי אל כמוך" ו'אל תחתון' שהוא "אל רחום וחנון". כשה"מי אל כמוך" מתגלה בחזרה יש חבור של שני שמות א-ל. כתוב "מי כמכה באלִם הוי'" ואומר האריז"ל שהיינו שני קוים, קו ימין וקו שמאל. הסברנו אמש שגוי הוא בגדר נקודה ויהודי הוא קו. שרש לשני הקוים יש אפילו בעולם התהו – מה שיש לגוי בכח להתגייר (בבחינת נקודה מצוירת, העלם שישנו במציאות), אבל עיקר שלמות הקוים הוא כשיש קו האמצעי, ועליו כתוב "מי כמכה באלִם [א-ל וא-להים, שני 'אל'ים, ימין ושמאל] הוי' [באמצע]".

כאן האריז"ל מסביר "מי אל כמוך" דאריך, בו כתוב "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא", אבל האל דאריך הוא יחסית גבורות, דינים. ז"א הוא יחסית דינים, לכן קוראים לו זעיר אנפין, הוא קטן, לא אריך, עליו כתוב "חד קציר" (קו שמאל) ועל אריך כתוב "חד אריך" (קו ימין). לכל אחד יש שם אל, שהוא קו – במספר קדמי אל שוה קו – ויש הוי', שהוא קו האמצעי, שבמספר קדמי גם שוה קו!

אל הוא 31 ו-הוי' הוא 26, ביחד דגים, מזל דגים של חדש אדר, של "מרבין בשמחה", ששייך למגלה, כל אחד הוא מספר אחר, אבל במספר קדמי (בבחינת "קדמון") מתברר ש-אל שוה הוי', והשווי הוא קו.

יש שני קוים של אל, ימין ושמאל, "חד אריך וחד קציר", ויש עוד קו של הוי' שהוא מדת הרחמים, עליו כתוב "מי כמכה באלִם [שני 'אל'ים, ימין ושמאל] הוי'"[ז]. והנה, ה-י של "אלי" היא ה-י של הוי', הארת שם הוי', הקו האמצעי (עצם מדת הרחמים) בכל אחד משני הקוים ימין ושמאל. כאשר יש "אלי אלי" (הארת שם הוי', "חד בינוני", ב"חד אריך וחד קציר") יחד זוכים לרוח הקדש. זה פירוש הכתוב "אלי אלי למה עזבתני".

ב. חמש פעמים "על הנסים" – חמש עליות פורים

חמש פעמים "על הנסים" כנגד חמשת הלשונות בנוסח

ב"על הנסים", לפי הנוסח שלנו, אומרים חמשה לשונות – "על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות". יש שמוסיפים עוד, אבל כך בנוסח שלנו.

כמה פעמים אמרנו "על הנסים" (מי שאכל סעודה גם בלילה)? כעת אנחנו בפעם החמישית. אמרנו בערבית, אחר כך עשינו מלוה מלכה – וכל שנה אנחנו עושים סעודת פורים גם בלילה (בידיעה שלא יוצאים בה ידי חובת סעודת פורים, כמבואר במפורש בגמרא) – בבקר אמרנו בשחרית (לא נטלנו ידים לסעודה בבקר – אצלנו לא מספיקים להכין את הסעודה עד לאחר המנחה. מי שלא נוטל ידים בלילה צריך להשלים בבקר, ואכן זהו מנהג המקובלים, להקפיד ליטול ידים לסעודת פורים בבקר לאחר תפלת שחרית הגם שנוטלים ידים שוב לסעודה לאחר תפלת המנחה[ח]), במנחה אמרנו, וכעת אנחנו בסעודת פורים שהיא סיום החג. לכן רציתי מאד שכל אחד שסועד אתנו יהיה בשיא של החג, "עד ועד בכלל" ("בטחו בהוי' עדי עד וגו'"), שאין אחריו שום דבר – זו כבר הפעם החמישית שהולכים לומר "על הנסים".

חמש העליות בעל הנסים – נרנח"י דיחידה

י"ל שחמש פעמים "על הנסים" הם כנגד חמשת הלשונות של "על הנסים"[ט]. יוצא שכעת אנחנו ב"על הנסים" שכנגד "ועל הנפלאות", בחינת "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (בחינת "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[י]). זו דווקא הפעם החמישית, הפעם המשיחית, של "על הנסים" – זו גם העליה החמישית ("על הנסים", ה עליות של נס "מחיל אל חיל"), כמו חמש העליות של מלך המשיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". בפרט, הנפש היא "על הנסים", הרוח "ועל הפורקן", הנשמה "ועל הגבורות" ("אני בינה לי גבורה"), החיה "ועל התשועות" והיחידה היא "ועל הנפלאות".

פורים היא היחידה של שמחת כל השנה – שמח"ת החיה ופורים היחידה – ובתוך פורים גופא יש חמש עליות, כמו חמש העליות של משיח שהן כנגד הנרנח"י של היחידה הכללית של נשמות עם ישראל. גם ביום הכפורים, כ-פורים, יש חמש תפלות – חמש עליות. ביום כפורים הם אחת בלילה וארבע ביום ובפורים, כמו שהסברנו, שתים בלילה ושלש ביום, כפי מנהגנו. גם יכול להיות כמו ביום הכפורים ממש, אחת בלילה וארבע ביום כנ"ל, שלפי זה סעודת הבקר היא כנגד תפלת מוסף ועיקר סעודת פורים כנגד תפלת נעילה. איך שלא יהיה כעת אנחנו מתפללים תפלת נעילה ובאכילה ושתיה שלנו צועקים שמע ישראל וגו' במס"נ ממש. היו פעמים שהרבי בקש ממישהו למסור את הנפש ולקיים "עד דלא ידע" כפשוטו, ובכך להוציא ידי חובה את כל הצבור.

כעת אנחנו בזמן השיא של פורים, כשמקיימים "עד דלא ידע", וזה הזמן הכי מסוגל לגלות את הנפלאות של התורה ובכלל נפלאות של גאולה ("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"). מתחיל מ"על הנסים" ונגמר ב"על הנפלאות", נפלאות הם יותר מנסים, מדרגה אין סופית יותר (כידוע שפלא הוא א יותר מנס, ובאותה א מאיר אור אין סוף ממש).

חמשת הנסים ב"על הנסים"

איך רואים זאת משתקף גם בסוף תפלת "על הנסים" של פורים? בחנוכה "על הנסים" יותר גדול ומורכב. גם "על הנסים" של חנוכה מבוסס על המספר חמש, מתחיל אותו דבר, ואז "מסרת גבורים וכו'" יש חמשה "ביד" וגם אחר כך יש עוד חמשה דברים, "ואחר כך באו... ופנו... וטהרו... והדליקו... וקבעו...".

בפורים חותמים במטבע קצרה יחסית – "ואתה ברחמיך הרבים", מה עשית למי שרצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד? "הפרת את עצתו, קלקלת את מחשבתו", קודם צריך להפיר את העצה שלו, אחר כך צריך לקלקל את המחשבה שלו. צריך להבין מה ההבדל בין הפרת העצה לקלקול המחשבה. הפרת העצה היינו שהעצה לא מצליחה, לא יוצאת לפועל, אבל קלקול המחשבה משמע שבתוכו פנימה המחשבה משתבשת ומתקלקלת, והוא סימן מובהק שהוא הולך ליפול. אחר כך כתוב "והשבות לו גמולו בראשו" (דהיינו הנפילה בפועל), שהוא עיקר החידוש של הקטע הזה, שצריך להשיב לו את גמולו בראשו. מה כתוב אחר כך? "ותלית אותו ואת בניו על העץ" – "העץ גבוה חמשים אמה", שער הנון, גם בחינת חמש, חמש שמח חמשים שמחים, כולנו שמחים בפורים. כאן שני האחרונים הולכים יחד, כמו "וגבה מאד", "אותו, ואת בניו, על העץ".

איך אני יודע ש"אותו" בפני עצמו ו"ואת בניו" עוד דבר? קודם כל הפשט, מתי זה התקיים? בשני זמנים שונים לגמרי. אותו תלו בחדש ניסן ואת בניו בחדש אדר, כמעט שנה אחרי, ואף על פי כן הולך יחד. סימן לפי זה ששיא הנסים הוא לא לתלות אותו אלא לתלות את הבנים שלו, עד ויזתא, בגימטריא משיח בן דוד, הוא הלעו"ז של משיח בן דוד.

"כאשר אבדתי אבדתי" – חסול ושתי וזרש

יש המן, יש זרש – יש להם הרבה ילדים, אבל במגלה מוזכרים עשרה בנים. לא כתוב שאת האמא גם תלו על העץ, כנראה שלא היה מנהג פרס לתלות את האמא על העץ (את ושתי הרגו בלי לתלות אותה על העץ). לא ראינו מה קרה לזרש. אמרנו שכל הרשעים במגלה הלכו לאיבוד. אסתר אמרה "כאשר אבדתי אבדתי" – כאשר אִבדתי את ושתי כך אִבדתי כעת את זרש.

כתוב ש"אין מלכות נוגעת בחברתה", ברגע שהגיע הזמן של אסתר למלוך צריך לקפל את ושתי. לכן אסתר הרגישה שהיא עולה לגדולה ואז היא הרגישה שהיא מאבדת את המלכה הקיימת, ושתי הרשעה. בעצם מי אבד את ושתי? כתוב שממוכן נתן את העצה, הוא המן. אבל יותר מדי טוב לזקוף להמן את זכות הריגת זרש. אם מגיעה להמן הזכות של הריגת ושתי, אז כל הכבוד להמן, אולי זה הניצוץ שאומרים עליו 'ברוך המן'. אבל חוץ מכך שממוכן נתן את העצה, בפנימיות מי שדאגה 'לקפל' את ושתי היתה אסתר. היא היתה ילדה קטנה באיזה מקום, אבל היא הרגישה שכבר הגיעה השעה שלה ולכן נגמר הזמן של ושתי.

וכעת, כאשר אִבדתי את ושתי, כעת כשהיא הולכת לאחשורוש ברצון ובמסירות נפש ממש היא מצילה את עם ישראל היא מאבדת את זרש. קודם היא חסלה את ושתי ועכשיו היא מחסלת את זרש. לא רואים בדיוק מה קרה עם זרש, אבל יש להניח שהיא כבר מחוסלת. אם כן, יש את המן, את זרש ואת עשרת הילדים שלהם. דווקא תלית עשרת הילדים היא ה"מאד", "וגבה [על עץ גבוה חמשים אמה] מאד [פנימיות שער הנון]".

חמש גבורות בברכת "הרב את ריבנו"

איפה עוד יש חמשה דברים? כוונה מפורשת של האריז"ל, בברכת "הרב את ריבנו והדן... והנוקם... והנפרע... והמשלם גמול..." יש חמשה דברים שהאריז"ל אומר שהם חמש גבורות. הנקמה נגד המן ונגד הרשעים שבקשו "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" היא דווקא חמשה דברים, חמש גבורות, שהן פועלות את כל תוקף הנס. זה היה מאמר מוסגר.

שיא הנס – פגיעה בהמשכיות של המן

אם כן, יש חמש פעמים שאומרים על הנסים בפורים, חמשה דברים ב"על הנסים" ובסוף חמשה דברים שה' פעל כנגד המן הרשע. השיא הוא "ואת בניו על העץ", פגיעה בהמשכיות שלו, עיקר הנס, כנגד הנצחיות שלו, "נצח ישראל" שהוא מרדכי, כמו שהסברנו אתמול. "ותלית אותו ואת בניו על העץ" ("על העץ" = "על הנסים" – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"!), "עץ גבוה חמשים אמה". הכל מתחיל מ"הפרת את עצתו", הנפש, ו"עצתו" היא לשון עץ. בסוף היה "ונהפוך הוא", הוא עשה את ה"עץ גבוה חמשים אמה" כדי לתלות את מרדכי היהודי, ואתה "הפרת את עצתו" ובסוף תלית אותו על אותו עץ וגם את בניו. אז "וחמת המלך שככה", בגימטריא משה (סוד הדסה – הדס פעמים ה), "אשרי העם שככה לו[יא] אשרי העם שהוי' אלהיו".

ג. "גדול תלמוד תורה"

"גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות"

יש פירוש "אהבת איתן" על העין יעקב, אחד מגדולי ישראל בזמן אדמו"ר הזקן. יש לו כמה פירושים ואחד מהם אהבת איתן. הוא מדבר בקיצור על סוגיא[יב] שלמדנו לפני כמה שבועות[יג], על רבי יהושע בן לוי שהיה יושב עם המצורעים ולומד תורה ולא היה נדבק מהם אף על פי שהיו חולים מחלה מדבקת מאד. הוא מפרש לפי מה שכתוב במסכת מגלה "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות".

הזכרנו אמש מה שהגמרא אומרת לגבי "ורצוי לרֹב אחיו", ולא לכל אחיו, שפרשו ממנו מקצת סנהדרין. אחר כך, בהמשך הגמרא, כתוב שלא רק שפרשו ממנו מקצת סנהדרין – שעדיין רצוי לרוב, הרוב איתו – אלא "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות". לומדים זאת מפסוקים אחרים, לא מ"ורצוי לרֹב אחיו". אחד מהם בעזרא, כשמונים את החכמים שעלו לארץ ישראל, ושם מונים את "מרדכי בלשן" – שחכמים אומרים שהוא מרדכי היהודי – חמישי בין החכמים, אחרי ארבעה. המספר במנין הוא לפי החשיבות שלו. אבל יש פסוק בנחמיה, עשרים ויותר שנים אחרי הפסוק בעזרא, בו מונים אותו ששי, אחרי חמשה אנשים. למה הוא ירד ממספר חמש למספר שש (י"ל מ-ה עילאה שבשם ל-ו שבשם)? חז"ל אומרים שמכאן ש"גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות". בינתים הוא נעשה שר. בפסוק הראשון הוא לא עסק בשררה, לכן היה חמישי, אבל אחרי שהתחיל להתמסר לצרכי צבור, נכנס לפוליטיקה, הוא ירד מדרגה אחת. מכאן ש"גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות".

פלאי פלאות, שהרי פשיטא שמפסיקים מלימוד כדי להציל נפשות. אלא מה? כאן מדובר שזה הסדר התמיד שלו, שלפי ערכו מרדכי מזניח את לימוד התורה שלו כדי להיות שר בממשלה. כמו שהסברנו אמש, היות שאחשורוש מלך רשע מתחלתו ועד סופו, גם אחרי גזרת פורים הוא רשע מרושע וגם טפש, הוא מסוכן. מאחר שהוא גם רשע וגם טפש אין לסמוך עליו כלל וכלל, לכן צריך לשבת שם באופן קבוע בתוך הממשלה כדי לדאוג שלא יעשה שטויות ויגזור גזרות נגד עם ישראל.

חז"ל אומרים שהפסוק הראשון הוא לפני שהתמנה והפסוק השני אחרי. איך הולך יחד שהוא גם שר בממשלת פרס בשושן הבירה וגם עלה לארץ וישב בסנהדרין וגם יש לו תפקיד מסוים בבית המקדש, ממונה על קיני יולדות. גם שייך לפורים, לשון "פרו ורבו". כנראה שהוא טיפוס לא מקומי, הוא גם בפרס וגם יכול לשבת בסנהדרין בירושלים. באמת קצת קשה להבין על פי פשט שהוא נמצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת. אסתר המלכה היתה בקיאה להתפצל ולשלוח את השידה שלה לאחשורוש, וכתוב בפירוש שאת החכמה הזאת היא למדה ממרדכי. גם למרדכי יש את החכמה הזאת וגם לאסתר יש את החכמה הזאת.

אהבת איתן: מצוות-תורה דיחיד-הצלת נפשות-תורה דרבים

שוב, אנחנו בהסבר של בעל "אהבת איתן"[יד]. הוא לא כותב שמפירושו יוצא מבנה מובהק של ארבע אותיות י-ה-ו-ה, אבל בעצם הוא בונה מבנה של י-ה-ו-ה:

הוא אומר שסתם מצוה מצילה, "שלוחי מצוה אינן ניזוקין", אבל אם שכיח היזקא, אם הנזק מצוי, כן ניזקים. אבל בתורה אפילו במצב של "שכיח היזקא" התורה מצילה ומגנה והאדם ניצל. יש בחינה של מצוה, שהוא מקיים מצוה, ויש יותר מזה הכח של התורה להגן ולהציל את האדם. [בהוראת הגר"ש דאום: תציין שגרעין תל אביב הגיע.] לחיים לחיים. אם כן, יש מדרגה של מצוה ולמעלה ממנה תורה, הן וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו", פשט.

למעלה מהם יש הצלת נפשות, ה עילאה שבשם, כבר "הנסתרֹת להוי' אלהינו". למעלה מזה יש גם תלמוד תורה, ומה שהגמרא אומרת "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות" קאי דווקא על תלמוד תורה דרבים, אחד שמלמד את הרבים תורה. כמו שכתוב שמי שדורש בסעודה שלישית ומחזיר את האנשים בתשובה בדרשה שלו יכול לוותר גם על סעודה שלישית לשם כך, יותר חשוב.

[הראשונים אומרים ש"תלמוד תורה דרבים" הוא רק אם כל ישראל, לא מספיק רבים.] כן, כל ישראל. ה"אהבת איתן" אומר "תלמוד תורה דרבים" אבל אפשר לומר שהכוונה כל ישראל – הוא יותר מהצלת נפשות כמקצוע. לא יותר מהצלת נפשות ברגע הזה שצריך להציל, אבל מי שעוסק בקביעות בפוליטיקה כדי להציל נפשות – תלמוד תורה דרבים הוא יותר מזה. תלמוד תורה דרבים הוא י של שם הוי', אבל ה עילאה היא דווקא העסק בהצלת נפשות (שייך למוחין דאמא עילאה, "אם הבנים").

  י        תלמוד תורה דרבים

  ה       הצלת נפשות

  ו        תלמוד תורה דיחיד

  ה       מצוות

אם כן, יש תורה שהיא מוחין דאבא ויש תורה דז"א, "מה שמו ומה שם בנו כי תדע", ויש מצוות ב-ה תתאה, מצוות המלך, ומצוה מיוחדת ב-ה עילאה, הצלת נפשות, שבאמת יש לומר שהיא חשובה מתורה כי היא ישראל, ושרש ישראל למעלה מהתורה. רק מה? התורה דרבים היא כדי לגלות את מעלת עם ישראל, כמו שהסברנו אמש בשם הרבי – התורה של מרדכי מגלה את המעלה העצמית של אסתר. אם הצלת נפשות היא אמא ות"ת דרבים הוא אבא, כתוב באריז"ל שיש מעלה בפנימיות אמא פנימיות עתיק לגבי פנימיות אבא פנימיות עתיק.

"גדול תלמוד תורה..."

כתוב ש"גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות"[טו] וכתוב שם גם ש"גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש" וגם ש"גדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם" ובמקום אחר כתוב יותר מקרבנות ("גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין"[טז]). יש כאן שתי מערכות של י-ה-ו-ה. הראשונה מצוות-תורה-הצלת נפשות-ת"ת דרבים (מלמטה למעלה), כנ"ל. ויש עוד מבנה, מה שכתוב "גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש" הוא חכמה (ת"ת) למעלה מבינה (בנין בית המקדש), "כיבוד אב ואם" הוא ו, מה שהבנים מכבדים את ההורים, ו"מהצלת נפשות" היינו מ-ה תתאה, הצלת כנסת ישראל. אסתר המלכה:

  י        תלמוד תורה

  ה       בנין בית המקדש

  ו        כיבוד הורים

  ה       הצלת נפשות

היה אפשר גם להפוך את הצלת נפשות ובנין בית המקדש, אבל יותר ניחא לומר כך.

שוב, אמרנו שמרדכי וגם אסתר הם חן במספר סידורי. התורה "מעלה חן על לומדיה" ו"כל מי שיש לו חן בידוע שיש לו יראת שמים", חן-יראת-שמים בגימטריא שמחה-שמחה-שמחה, ג"פ "סוד הוי' ליראיו". כעת אנחנו ב"על הנפלאות" – "על הנפלאות" עולה פורים פורים!

יש לנו עשרה או אחד עשר ניגונים מיוחדים של פורים, ועד כה שרנו רק אחד – הניגון שלפי המסורת הרבי הראשון מויז'ניץ היה שר פעם בשנה, בפורים. מתוך עשרת הניגונים של פורים יש חמשה שלנו ועוד חמשה של הדורות הקודמים, הראשונים. התחלנו עם אחד מהדורות הראשונים ועכשיו נשיר אחד משלנו – "שושנת יעקב".

ד. "אל תדור בעיר דריש מתא אסיא" – היחס בין הנהגת התורה למציאות

אדר – "אל תדור בעיר דריש מתא אסיא"

כתוב שאדר הוא לשון דירה – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". אבל יש גם מאמר חז"ל, שהרבי מפרש, שמתחיל "אל תדור" – גם "אל תדור" נוטריקון אדר. על איזה מקום כתוב "אל תדור"? "אל תדור בעיר דריש מתא אסיא"[יז], אל תגור בעיר שראש העיר הוא אסיא. מה זה אסיא? רש"י אומר שני פירושים, או רופא או תלמיד חכם, ו"חד טעמא נינהו" אומר רש"י. זו התבוננות מיוחדת של אדר, לא לדור בעיר דריש מתא אסיא – או רופא או תלמיד חכם.

בן איש חי: המנהיג צריך להיות מופקר לצרכי צבור

מה הווארט? קודם נביא את דברי הבן יהוידע, הבן איש חי. הוא מפרש[יח] שאסיא הוא רופא, מה הבעיה? יש לו ווארט מאד יפה, שרופא מאד מודע ורגיש לכל כללי הבריאות, מה טוב לאכול ומה לא טוב לאכול, איפה טוב לגור ואיפה לא טוב – הוא כל כך שומר על כללי הבריאות שאוי ואבוי אם הוא ינהיג את הצבור. כך כותב הבן איש חי, שלמנהיג אסור להקפיד על כללי בריאות, הוא צריך להיות מופקר – להפקיר את עצמו לצרכי הצבור, ולא להיות כזה רופא מומחה שיש לו כל מיני כללים של מה טוב לאכול ומתי צריך לישון, מתי צריך כך ומתי צריך כך, כדי לשמור על הבריאות. אחד כזה לא ראוי להנהיג את הצבור.

הוא לא מפרש לגבי תלמיד חכם, אבל רש"י כותב שיש שני פירושים ל"אסיא", רופא ותלמיד חכם, ו"חד טעמא נינהו". [תלמיד חכם אומר שכעת צריך להתפלל, כעת צריך ללמוד וכו'.] אני רואה שכבר הבינו את הווארט של הבן איש חי...

הרבי: אין לכפות את התורה על המציאות

בכל אופן, יש שיחה של הרבי על המאמר הזה. שיחה מתשמ"ח, מהשנים האחרונות. בכל השנים הרבי הדגיש שלא יתכן שמציאות העולם תתנגד לקיום מצוות התורה, היות ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" – הקב"ה ברא את העולם לפי התורה, ולכן מובטח שהמציאות לא תתנגד לקיום התורה. בשיחה מתשמ"ח הרבי לא מזכיר את היסוד הזה  (לא במלים האלה, לא אומר בפירוש שכך אמר פעם, אבל יוצא מהשיחה חידוש ביחס לכך), הוא רק אומר שיש תלמיד חכם שרוצה שהמציאות תתאים את עצמה לכל ההלכות שכתובות בתורה בעניני צבור. הוא אומר שיש עניני צבור גם בתורה. לדוגמה, מי שעוד לא קבל את תורת המלך ח"ב מוזמן להסתכל בו. כאן הרבי אומר שיש הלכות בתורה איך הצבור צריך להתנהג, ומי שהוא תלמיד חכם ורוצה לכפות על הצבור להתנהג כפי איך שהתורה אומרת שהצבור צריך להיות – אוי ואבוי לאחד כזה.

[צריך להתאים את התורה לצבור ולא את הצבור לתורה.] בדיוק כך הרבי אומר. לפי ההגבלות של התורה, לא לחרוג ולעבור על דברים אסורים, אבל לפי המותר של התורה – שהוא תחום גדול מאד – צריך לנהוג ולהגיב לפי מציאות הצבור ולא לפי איך שכתוב בתורה. שוב, זו שיחה שכל אחד מאתנו חייב להיות בקי בה – שיחה של יא-יג ניסן תשמ"ח, השיחה הראשונה של החלק השני בספר השיחות תשמ"ח[יט], שבין היתר מוקדשים בה כמה עמודים לענין שלא "אל תדור בעיר דריש מתא אסיא", המאמר שאנחנו מקשרים לחדש אדר. אל תדור במקום שראש העיר הוא תלמיד חכם (בפרט אם הוא בן אסיא שנים, תחכה לשנה הבאה). כמו שהבן איש חי לא מתייחס לפירוש של תלמיד חכם כך הרבי לא מתייחס לפירוש של רופא. זה ווארט שקובע ברכה לעצמו, לכל מנהיגי הצבור שיושבים כאן – שיקחו את זה ללב.

הרבי מביא שם בהערה 32 אגרת של הרמב"ם שמה שצריך להיות בכל עיר עשרה בטלנים הכוונה כאלה שתלמודם כל כך שגור בפיהם, שלא צריכים כל הזמן לחזור על התלמוד, ויהיו פנויים לעסוק בצרכי ציבור. [רש"י אומר שישבו בבית כנסת, שלא יתערבו...] זו מחלוקת רש"י ורמב"ם. לפי הרמב"ם הכוונה בטלים מהתורה, שהיא שגורה בפיו ולא צריך לחזור, ואז יהיה פנוי לצרכי צבור (לפי זה המלך הוא הבטלן הכי גדול בעם... מלך ע"ה = בטלן).

אם כן, יש שני תנאים איך תלמיד חכם יכול להנהיג צבור – שאתה לא כופה את הצבור לנהוג לפי תורת המלך, ושאתה בקי לגמרי בכל מה שכתוב שם כך שאתה פנוי להתעסק בצבור "באשר הוא שם", להתאים הכל למציאות הצבור בתחום ההיתר של התורה. לחיים לחיים.

נגנו "ארור המן" (השני), "תתעורר".

ה. כוונות האר"י במצוות פורים

סתירת פרצוף המלכות בגלות כדי לבנות את פרצופה בגאולה

האריז"ל מסביר בענין המצוות של פורים שהכל שייך לבנין פרצוף רחל, אסתר היא רחל. הנס של פורים היה בסוף שבעים שנה של גלות בבל, אז היה מצב של "אילת השחר" – החשך החזק ("כי אתה נמצא בחשך חזק") לפני הזריחה. היה פרצוף של המלכות בגלות בבל, עולמות בי"ע, וידוע שכדי לחזור לציון ולבנות את בית המקדש צריך לסתור את פרצוף הגלות ושהמלכות תחזור להיות נקודה אחת תחת היסוד ואחר כך שהיא תבנה מחדש בעולם האצילות כפרצוף שלם של אצילות.

בין הפרצוף של הבריאה לפרצוף של האצילות יש סתירה, לכן קוראים לה אסתר – אחד מפירושי אסתר הוא לא רק לשון "הסתר אסתיר פני" אלא גם לשון סתירה, "סותר על מנת לבנות". דווקא אסתר, שהופכת להיות המלכה של הממלכה שאז היתה שלטת מסוף העולם ועד סופו, "מהדו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה", צריכה סתירה.

קודם פרשנו "כאשר אבדתי אבדתי" על ושתי וזרש, אבל בפשט היא צריכה לסתור את עצמה בבריאה, לעלות לאצילות, ואז לבנות את עצמה מחדש באצילות. זה בעצם בנין בית שני. לחיים לחיים. כל מי שנכנס צריך לשתות. [אפילו אם שתינו כבר ארבע כוסות?] מה שהיה בתל אביב (בגימטריא משקה) לא נחשב...

הדורמיטא והנסירה של פורים

ועוד, באר"י, בגלות המלכות עומדת אחור באחור והסוד של בנין הפרצוף למעלה באצילות הוא להחזיר אותה פנים בפנים. כדי להחזיר אותה פנים בפנים צריכה להיות דורמיטא דז"א וסוד הנסירה, כמו בראש השנה. בפורים זה קצת אחרת, אבל בכללות דומה לסוד הנסירה של ר"ה. אז "ישנו עם אחד", "אלקיהם של אלו ישן הוא", וכשהז"א ישן המוחין דאו"א מסתלקים מז"א ונכנסים להאיר ישר בתוך הנוקבא, בתוך המלכות, להגדיל את פרצוף הנוקבא ולהחזיר אותה פנים בפנים.

אבל מצב הבינים, המצב של האין, הוא מצב מסוכן. האריז"ל אומר שהמן היה אסטרולוג גדול – מכשף גדול – ומענין שלפי האריז"ל אסטרולוג-מכשף גדול הוא גם מקובל גדול שיודע בדיוק את המצב בעולמות העליונים. הוא ידע שיש מצב מסוכן, דורמיטא דז"א, והוא ידע – והסביר לאחשורוש – שזה הזמן הכי מסוגל לטפל ור"ל להשמיד את שונאיהם של ישראל. המצב הזה הוא שלב הכרחי של הכנה לגאולה, שהמוחין מסתלקים מז"א ונכנסים למלכות.

ההארה הנסית של פורים

האריז"ל כותב משהו מופלא, שבפורים יש מעלה שאין לא בשבת ולא ביום טוב, שבשבת ויום טוב המצב באמת חוזר בעולמות העליונים, אבל מה שהיה בפורים בהיסטוריה לא חוזר בהמשך, ואף על פי כן ה' עושה נס, נפלאות, שהארת פורים חוזרת בכל שנה. המצב שגרם לכך לא חוזר אבל ההארה חוזרת. זה ממש השכל של "וזכרם לא יסוף מזרעם" – המצב לא חוזר ואף על פי כן ההארה חוזרת, כאילו הארה על כלום, כמו "תֹלה ארץ על בלימה", שהדברים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו בכלל. פורים הוא מצב, הארה, בלי שום בסיס במציאות. ה' רוצה שהענינים יחזרו מדי שנה כמו שהיה אז, אף על פי שהמצב לא כמו אז בכלל.

מה קורה? מהי ההארה הזו? כאילו שאין ז"א, ז"א הלך לישון, וכעת כל המוחין של או"א צריכים להמשך ולהאיר לתוך הנוקבא, לתוך כנסת ישראל. כמו שאמרנו קודם, בי-ה-ו-ה, אין תורה (דז"א), אבל עם ישראל, אסתר (מלכות, נוקבא), קיימת. צריך להבין מי הוא מרדכי. אמרנו שהוא "הלכות", אבל זה לא ז"א – בדרך כלל תורה היא ז"א, תפארת – הוא הלך לישון. "ישנו עם אחד", הוא הלך לישון, וכעת קיימת וערה רק המלכות, כנסת ישראל באשר היא כנסת ישראל, והמוחין מאירים לה ישירות.

עיקר פורים – קריאת מגלה (הארת יסוד אבא ארוך מחוץ ליסוד המלכות)

עיקר מצות פורים היא קריאת המגלה. כתוב בהלכה, ויש על כך שיחות של הרבי, שיש רק ברכה אחת – לא מברכים על משלוח מנות, על מתנות לאביונים או לפני שנוטלים ידים לסעודת פורים או לפני ששותים כעת. היה צריך לברך 'אשר קדשנו במצותיו וצוונו לבסומי בפוריא', אבל משום מה לא תקנו כזה ברכה. תקנו ברכה רק על מקרא מגלה, סימן שזו המצוה העיקרית. יש מצוה זו גם בערב וגם בבקר ("בערב היא באה ובבקר היא שבה"[כ]. "בערב" = מרדכי, "ובבקר" = "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר", מלכות, בחינת אסתר), וכאשר מברכים שהחיינו בבקר מכוונים גם על שאר מצוות היום.

עד שנגיע לעיקר, מקרא מגלה, נסביר קודם את שלש המצוות, כולל מה שעושים עכשיו (הסעודה), שבמדה מסוימת הוא השיא, "על הנפלאות" של "על הנסים": כל המצוות הן הארת מוחין דאבא, בפרט יסוד אבא שהוא מרדכי. הכל צריך להכנס כדי לבנות את כנסת ישראל. בכנסת ישראל יש בנין הגוף שלה, יש המשכת המוחין של כנסת ישראל – עם ישראל כפי שהוא – כהוראה נכונה, מוחין. יש בחינת היסוד שלה, היסוד של כנסת ישראל הוא היכולת שלה להוליד. הרי כנסת ישראל צריכה להוליד, זה התפקיד שלה, "דור ישרים יבורך". כדי שכנסת ישראל תוליד צריך לבנות ולחזק את היסוד שלה. אבל יש עוד משהו, רביעי, שהוא הארה – והוא עיקר סוד מרדכי (המקור לשלש המצות הנ"ל), עליו נאמר "ויעבור מרדכי", היות שיסוד אבא ארוך הוא עובר את היסוד של רחל (כאשר התלבש בז"א, לפני הדורמיטא דז"א, הוא הסתיים בעטרת היסוד דז"א ולא יצא החוצה, שבהיות יסוד ז"א יסוד דכורא הוא ארוך משא"כ יסוד הנוקבא) – הארה מיוחדת שלא היתה מאז בריאת העולם.

האריז"ל מדגיש שהארת פורים לא היתה מאז בריאת העולם, ואחרי פורים גם היה אמור שלא יהיה אף פעם, רק שבחסדי עליון, פלאי פלאים, ה' עושה שהיא תחזור כל שנה. זו הארת מרדכי היהודי שיוצאת מיסוד הנוקבא ומאירה לחוץ, הארה גדולה מאד, שנקראת "עטרת זהב גדולה" – "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה... והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". העיקר הוא ה"עטרת זהב גדולה".

מתנות לאביונים: בנין עיקר פרצוף רחל

שוב, כשאנחנו נותנים מתנות לאביונים ו"כל הפושט יד נותנים לו" – מה ההבדל בין פורים לכל השנה? תמיד צריך לתת צדקה, אבל מה היחוד של "כל הנותן יד נותנים לו". האריז"ל אומר שכל אחד צריך לתת מתנות לאביונים, כל פרט, אבל עיקר ה"כל הפושט יד נותנים לו" הוא על גבאי הצדקה שיש לו מעות פורים. גבאי הצדקה הוא בחינת מרדכי בפורים. מה ההבדל? כל השנה גבאי הצדקה הוא ז"א, יסוד ז"א – הגבאי שאחראי לחלק את הצדקה הוא ספירת היסוד, יסוד ז"א, והיות שכל מה שקשור לז"א הוא "חד קציר" (יחסית לאריך, "כולא ימינא", "חד אריך" כנ"ל), בצמצום והגבלה מסוימת, לכן גבאי הצדקה כל השנה כולה צריך להקפיד לדייק למי הוא נותן את הכסף. שלא יבוא סתם איזה רמאי ויבקש כסף והוא יתן לו, כי הוא היסוד של ז"א. אבל גבאי צדקה של פורים הוא לא יסוד ז"א, כי יסוד ז"א הלך לישון יחד עם כל פרצוף ז"א, ואז גבאי הצדקה של פורים הוא יסוד אבא – הוא אור עצום, לא מתחשב, לא מקפיד, לא מצומצם.

הייתי יכול לחשוב שהדין של "כל הפושט יד נותנים לו" הוא מצד המקבל, מצד העני, אבל כאן האריז"ל אומר שהוא דין מצד המשפיע – לא שלמקבל יש איזו זכות מיוחדת בפורים, יש לו זכות אך ורק בזכות מי שנותן לו. היות שבפורים יסוד אבא הוא גבאי הצדקה, ולא יסוד ז"א, והוא לא מוגבל ולא מתחשב. פלא, הייתי חושב שיסוד אבא הוא תורה, "אורייתא מחכמה נפקת", והוא מצומצם לפי גבולות התורה, אבל אומר אחרת. יש שתי בחינות תורה. יש תורה של יסוד ז"א, שמסתכלת על הכל לפי שיעורי תורה, אך דווקא יסוד אבא לא מקפיד, ההסתכלות שלו היא הסתכלות מתוך תענוג, בסוד "והחכמה מאין תמצא" (מרישא דאין, תענוג. התענוג דעתיק מתגלה ביסוד אבא. והרמז לעניננו: מרדכי היהודי גבאי צדקה = תענוג), הסתכלות על הנקודה הפנימית, נקודת הטוב של המציאות, ולכן הוא נותן לכולם. ככל שעולים יש יותר חסד, בפרט במוחין.

גבאי הצדקה, ה"צדיק יסוד עולם", הוא משהו אחר בפורים – הוא מתחלף והוא נותן לכולם בלי הגבלה. זה רבי מיוחד של פורים. הרבי היה אומר שפורים-תורה היא תורה אמתית, לא סתם בדיחותא – תורה מיוחדת של פורים, "תורה חדשה מאתי תצא". כך יש גם גבאי צדקה של פורים, איך מקיימים מצוות בפורים, "עד דלא ידע", משהו אחר. כל זה היה לומר שבמתן צדקה בפורים בונים את פרצוף רחל, זה עיקר בנין הפרצוף.

משלוח מנות: בנין יסוד הנוקבא (סגולה להולדה)

מה לגבי "משלוח מנות איש לרעהו"? כתוב שבפורים ה"איש" הוא יסוד אבא, מרדכי (מרדכי יסוד אבא בגימטריא משיח), אבל מי ה"לרעהו"? בגימטריא הם שוים, "איש" שוה "לרעהו". מיהו? יסוד הנוקבא. אמרנו שצריך לבנות ולחזק מאד-מאד את הכח של כנסת ישראל להוליד, הוא גם על פי פשט כמו רב שמחזק את כל הנשים שבאות לשאול לגבי כל מיני דברים שקשורים ללידה, לפוריות, פורים לשון "פרו ורבו", שלא יהיה חשש – לחזק את הרצון וגם את הכח הפיזי של האשה ללדת עושים על ידי מצות "משלוח מנות איש לרעהו". שוב, "איש" הוא יסוד אבא ו"רעהו" הוא יסוד הנוקבא.

כתוב שההבדל בין מתנות למנות, כמעט אותן אותיות, הוא שאם יש תו אחת בונה את יסוד הנוקבא ואם יש שתי תוין בונה את הגוף של הנוקבא. והרמז בגימטריא: מנות שוה מלכות ו-מתנות שוה תמימות (פנימיות ההוד, "הוד מלכות", "איהי בהוד").

משתה וסעודה: בנין המוחין של הנוקבא

מה לגבי המשתה והסעודה של פורים? חידוש נפלא, עדיין צריך לאכול, כמה שנשאר – צריך לגמור את כל האוכל, לאכול כמה שיותר – כי האוכל בפורים בונה את המוחין של הנוקבא. אכילה היא אכל י-ה ושתיה היא שת י-ה, י-ה הם המוחין, וצריך לאכול כמה שיותר ולשתות כמה שיותר.

כמובן, העיקר הוא השתיה, "חייב איניש לבסומי בפוריא" (להתבסם, לא להשתכר, ככה מדגיש האריז"ל. ביסום היינו הרגשת התענוג שביסוד אבא, התענוג של מרדכי היהודי כנ"ל). כמו שהסברנו קודם בסוד תלמוד תורה והצלת נפשות וכו', השתיה של פורים היא הצלת נפשות. האכילה בפורים היא תלמוד תורה דרבים, "לכו לחמו בלחמי", אבל השתיה של פורים היא הצלת נפשות. יש מי שחושב שפיקוח נפש לא לשתות יותר מדי, אבל בדיוק ההיפך נכון – שפיקוח נפש לשתות כמה שיותר (מבלי להשתכר, רק להתבסם כנ"ל). לחיים לחיים.

התקדמות ה"בכח" באומות העולם

אמרנו אתמול שככל שיותר מתבגר, כמו שהרבי אומר שעם ישראל יותר מוכן לגאולה והגוים יותר ויותר מוכנים להכיר בשקר שלהם ובאמת של התורה, לכן אפשר לשתות קצת פחות – לפי המצב של הגוים. צריך להבהיר שוב מה שאמרנו אתמול שהגוי הוא בחינת בכח והיהודי הוא בפועל – שלכאורה בית שמאי היה צריך להיות ה"בכח" של הגוי ובית הלל ה"בפועל" של היהודי, אבל בגמרא רואים ששמאי הזקן דחה גרים ובית הלל גייר אותם.

הפירוש, הווארט, כמו שהוסבר באריכות ובעומק בשיעור הידוע שלנו על בית שמאי ובית הלל, שדווקא בית הלל שהוא סובר ד"אזלינן בתר בפועל" שרשו ביכולת, בהעלם שאינו במציאות. אצל רוב הגוים הבכח להיות יהודי הוא בהעלם שאינו במציאות, ולשם מגיע דווקא בית הלל. זה היה הווארט של השיעור הידוע על בית הלל ובית שמאי שהם בפועל ובכח. שה"בכח" של בית שמאי הוא ההעלם שישנו במציאות, מה ששמים קדמו לארץ, אבל בהעלם שאינו במציאות יש חוש דווקא למי שהוא קשור לבפועל, לקדימת הארץ במחשבה תחלה, לו יש כח לחזור לשם.

לפי זה איך נסביר שלעתיד לבוא פוסקים כבית שמאי? בדיוק מה שאמרנו עכשיו, ככל שהדורות מתקדמים ה"בכח" של הגוי נעשה יותר ויותר העלם שישנו במציאות, כשלהבת הקשורה בגחלת (לא כאש בצור החלמיש). לפי זה בית הלל צריך לשתות יותר, עד דלא ידע, ושמאי פחות. לחיים לחיים.

נגנו "ליהודים היתה אורה". כעת לכבוד רבינו יצחק (נתיב) נשיר את את השיר שלו לפורים (פורים-קובליץ).

ו. חילוף האיש והאשה בפורים (תיקון סטיות הדור)

הארת המגלה – אגרת בדורה וספר לדורות

שוב, העיקר הוא ברכת "על מקרא מגלה"[כא] (אין עוד ברכות על שאר מצות הפורים, כל המצות כלולות במקרא מגלה, הכל בא מכח הארת יסוד אבא מחוץ ליסוד רחל). שוב, כשיסוד דאבא מלובש בתוך ז"א עטרת היסוד מסתיימת ביסוד ז"א, הוא מתלבש, לא מתגלה החוצה. אבל כאשר המוחין מלובשים בתוך הנוקבא שלו, והיסוד של הנוקבא הוא קצר, עטרת היסוד של אבא יוצאת החוצה – לא כמו בז"א. זה סוד המגלה וזה עיקר ההארה של מרדכי (וסוד כל המצות שמקיימים בפורים).

צריך להסביר מה זה בעבודה: המגלה נקראת גם אגרת וגם ספר. פעמיים בסוף קריאת המגלה כשאומרים את המלה "אגרת" מנענעים את המגלה. בסוף, אחרי שמזכירים את האגרת, אומרים "ונכתב בספר" – המגלה נקראת גם ספר. מה ההבדל בין ספר לאגרת? אומר האריז"ל שאגרת היא ההארה של יסוד אבא בנוקבא אבל ספר הוא הארה של יסוד אבא בז"א – יסוד אבא ארוך, גם הספר ארוך וגם האגרת ארוכה, הציור של שניהם הוא ציור של יסוד אבא, רק שהספר הוא כאשר יסוד אבא מאיר בז"א ומסתיים בו והאגרת היא כאשר יסוד אבא מאיר בנוקבא ובולט החוצה. ההארה דפורים היא בעיקר סוד האגרת אך לדורות נאמר "ונכתב בספר" (שנכלל בתוך התנ"ך).

ישנו רמז יפהפה לאסתר, וגם למרדכי, בשתי התבות אגרת ספר – ר"ת אגרת ספר אס (= אביחיל, אבי אסתר) וסופי תבות אגרת ספר תר, אותיות אסתר (לפי הסדר)! אמ"ת אגרת ספר = זכרון (יסוד אבא, מרדכי) = "זרעו", התבה החותמת את המגלה ("הכל הולך אחר החיתום"), "ודבר שלום לכל זרעו", זרעו של (עם) מרדכי.

כוונות "ויעבֹר [מרדכי]"

לפי האריז"ל, עיקר הארת מרדכי היהודי רמוזה בשתי התבות "ויעבר מרדכי". "ויעבֹר" הוא סוד רפח. "ויעבר מרדכי" בגימטריא 562, מהמספרים הכי אהובים עלינו – ציונות ועוד הרבה דברים (עולם התהו, "וימלך... וימת" וכו'). לפי האריז"ל זה נקרא "מור עובר", מור הוא מרדכי והוא עובר את היסוד ומתגלה כהארה בפני עצמה.

ההארה הזו היא ההארה של נס פורים, וזו בדיוק ההארה שהמן הרשע רצה לבטל. המן הרשע גם הרגיש בהארה הזו של "ויעבר מרדכי" ורצה לבטל אותה. כל גזרת המן היתה לבטל את אותה הארה, עליה כתוב "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". למה? כמו שהסברנו אמש, כך הוא מתקן את החטא של יעקב אבינו וגם את החטא של שאול המלך, כשהוא לא קם ולא זע ממנו, לא כורע ולא משתחוה.

ההארה הזו חוזרת כל שנה, זה עיקר הנס, אף על פי שלא שייכת לפי המציאות. אבל אפשר בהחלט לומר שדווקא בדור שלנו, הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, באמת דומה לדור של אסתר, סוף הגלות, סוף שבעים שנה, שיש התעוררות של "אילת השחר" ודווקא בגללה יש סכנה חמורה מאד שמרחפת על עם ישראל, המן רוצה להשמיד ר"ל את שונאיהם של ישראל (ובכן בשואה הוא הצליח במקצת).

הרגשת הנוקבא שהיא זכר

מה אומר הדבר הזה? מי שמעיין היטב בכתבי האריז"ל יבין שזה אומר שהנקבה, האשה, פתאום בפורים מרגישה שהיא זכר – "וזכרם לא יסוף מזרעם" – כי ההארה של יסוד אבא בולטת מחוץ ליסוד שלה. איזו הרגשה זה עושה לה? אם אתה אשה, בת, שמרגישה שמתוך היסוד בולטת הארה גדולה מאד, הארה של יסוד אבא, מה זה עושה לך? שהבת פתאום מתחילה להרגיש שהיא בן.

[זה קשור לתל אביב...] לכן מדברים על זה, ולכן אמרנו שתל אביב שוה משקה, בחינת עד דלא ידע (עד שאינו יודע מאיזה מין הוא. זו קליפה קשה, אך בפורים היא באה על תיקונה). נמצא שעיקר התיקון של תל אביב הוא בפורים (ומי שמתנחל בתל אביב לשם קירוב לבבות צריך להיות בבחינת א גאנץ יאר פורים, כולל תחפושת, עם הרבה ניגונים – "אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש [לשון תחפושת] רוחי"[כב]. הערך הממוצע של שתי התבות "ויחפש רוחי" = מרדכי היהודי).

זה דבר טוב? ה' עושה נס שהמצב הזה יחזור משנה לשנה. כל שנה זה לא צריך להיות, זה נגד הטבע, וכל שנה ה' רוצה שבפורים הבת תרגיש שהיא בן. לכאורה זה איזה מין תסביך. זה דבר רצוי או לא רצוי? כנראה שזה מאד טוב, בפורים זה מצוין – זה מה שנותן את התוקף, "ותכתֹב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תֹקף". תוקף היא תכונה גברית, של זכר, של איש, לא של אשה. אסתר כאן בתוקף מכח מרדכי (היינו "אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי" – מרדכי היהודי יוצא מאסתר המלכה בת אביחיל).

יפה שעה: "אחליפו דוכתייהו" (של זכר ונקבה) במוחין

יש פירוש "יפה שעה" על שער הכוונות, מהפירושים הכי חשובים על כתבי האריז"ל, והוא מתפלפל מאד, כי בכוונות של ראש השנה – סוד הדורמיטא – כתוב שהיסוד של אבא לא נכנס בנוקבא ממש ובפורים כן. הוא מעמיק ומאריך בזה, ואחר כך הוא מאד מתנצל שהוא מחדש חידושים בכתבי האריז"ל 'אבל מה הוא יכול לעשות' (ראה גם פירוש השמן ששון שם).

הווארט העיקרי הוא שבעצם יש מצב של אחליפו דוכתייהו במוחין, שאין כאן המקום להסביר. במוחין הזכר נעשה (חלקית) נקבה והנקבה נעשית (חלקית) זכר, ויסוד אבא שנכנס בתוך הנוקבא – אף שבגשמיות הוא נראה כיסוד אבא, יסוד של זכר – בפנימיותו, בתוכו, הוא מוחין דאמא. אמרנו בקיצור וצריך ללמוד בדבריו בעומק. בעצם יוצא מדבריו שמרדכי הוא זכר אבל בתוכו הוא אשה, ואסתר היא אשה אבל פתאום היא מרגישה את עצמה בן.

היפוך המינים ובירור הסטיות בפורים

מה זה מזכיר? מה שחשבנו הרגע, מזכיר מציאות של מה שקורה היום, "ונהפוך הוא". יש משהו בפורים של "ונהפוך הוא", שה"הוא", הזכר, מתהפך, חושב שהוא בת, והבת מתהפכת וחושבת שהיא זכר. מזה צומח הנס של פורים, כלומר – יש משהו בדבר הזה. מה זה בא ללמד? שאם אתה במקרה נולדת בן אבל אתה מרגיש שאתה באמת אשה, מה צריך לעשות? לא צריך לעשות ניתוח, רחמנא ליצלן. מה כן צריך לעשות? צריך לחפש בת זוג, שידוך, שהיא בגוף אשה אבל בפנים היא איש, ואז השידוך יעלה יפה. מי שלומד היטב את הכוונות של פורים באריז"ל – זה בדיוק מה שיוצא.

צריך מקור לפני כן. מציאות פורים היא משהו שלא היה מבריאת העולם, וגם החזרה שלה כל שנה היא פלאי פלאים – הוא מדגיש זאת, לא אמור לחזור כל שנה. בכל אופן, "מעשה אבות סימן לבנים", איפה המקור של הדבר הזה אצל אבותינו הקדושים? יצחק ורבקה. הרי כתוב בפירוש בקבלה שיצחק הוא נשמה של נוקבא, רק שהוא נולד כבן, הוא בת שנולדה כבן. לכן יש לו גם קושי בהתחלה להתחתן, הוא מרגיש שהוא בת. מה הזיווג האמתי שלו? שהוא ימצא בת שבפנים היא בן. מי זאת? רבקה אמנו. רבקה אמנו בגיל שלש אומרת "אלך", מתמרדת נגד אבא ואמא שלה – לא טבע של בת להתעקש נגד הוריה. היא הולכת נגד הרוח של אבא ואמא שלה, ואחר כך היא גם מסובבת את יצחק בברכות. [כתוב בעקדה התחלפו הנשמות, לא?] בסדר, הרשימו נשאר, הכל לפי ערכין.

כתוב בקבלה שהמציאות של אחליפו דוכתייהו היא גילוי העצמות. דווקא בדור שלנו, שיש סטיות – והזמן לדבר על הסטיות הוא פורים, כמו שזהו החג של "מיהו יהודי" זה גם היום בשנה לדבר על הסטיות המיניות, מיהו בן ומיהי בת, הזמן לברר את כל זה הוא פורים.

ההיפוך של מרדכי ואסתר

[במגלה מרדכי אקטיבי ואסתר קרקע עולם, לא?] יש בחינה כזו ויש בחינה כזו. כלפי אחשורוש, בתחלה (לפני שהלכה מרצון, "כאשר אבדתי אבדתי"), היא "קרקע עולם", אך כלפי המן היא היוזמת והמשכילה לרוממו על מנת להפילו, והיא המצביעה עליו בפני אחשורוש ואומרת "איש צר ואויב המן הרע הזה" כדי שאחשורוש יהרוג אותו, וכן בהמשך היא מבקשת יום נוסף של נקמה ותלית בני המן על העץ. היא גם היוזמת שמגלת אסתר תכתב לדורות (שלכן על פי פשט המגלה נקראת על שמה דווקא). ולפירוש המלבי"ם אסתר היא שעודדה את בנה דריוש לתת רשות לבנין בית המקדש השני[כג].

ועוד, הרי נאמר "ויעבר מרדכי", הפסוק העיקרי של המגלה לאר"י, הממשיך "ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר", הוא עושה מה שהיא אומרת (לא כמו שנאמר קודם, "ואת מאמר מרדכי אסתר עֹשה כאשר היתה באמנה אתו", היינו בחינת קטנותה, הרשימו של "ויהי אמן וגו'", משא"כ מצד גדלותה. בקטנותה היא פאסיבית יותר אך בגדלותה היא אקטיבית. על ידי שמרדכי נכנס בה ממש, "לבת" "לבית", סוד הארת יסוד אבא כנ"ל, היא נעשית בחינת 'זכר'), "לך כנוס את כל היהודים".

עוד יותר, כתוב שמרדכי לקח את אסתר לבת, "ויהי אֹמן את הדסה היא אסתר" – מחנך, מגדל – "כי אין לה אב ואם", ואז כתוב ש"לקחה לו לבת" שחז"ל מפרשים "לבית", שהוא התחתן אתה. מה עוד אפשר לומר, בדרך מליצה? מתחיל שהוא היה אומן אותה, מחנך אותה, ובסוף הוא לקח אותה לבת. מה הוא חנך אותה? שהיא תסכים להיות בת, שגם זה רצון ה' שהיא בת. זה מה שהוא חנך אותה, ועלה יפה, אבל אחר כך ממנה כל היזמה, כלומר שאכן היא בת אבל עם כוחות פנימיים ועצמיים של בן.

עוד פעם, פורים הוא חג של "ונהפוך הוא", "אחליפו דוכתייהו", והכלל שה' עושה "אחליפו דוכתייהו" כדי לגלות את העצמות – אמרנו שאסתר משקפת עצמות. [לכן פעמיים "ונהפוך הוא" שוה משיח.] כן, כך כתבנו. שכל הבנות שהם בנים וכל הבנים שהם בנות יתחתנו זה עם זו וזו עם זה ויקימו בתים לתפארת, בבחינת "אחליפו דוכתייהו", גילוי העצמות, האמת לאמיתו.

ניגנו ניגון המגיד (רוז'ין).

מאיפה יודעים שמרדכי הוא באמת נשמה של אשה? בפירוש בכתבי האריז"ל על פי הסיפור בגמרא של אותו אלמן שהיה עני והיה לו בן ולא היה לו כסף לשכור מינקת וה' עשה לו נס ונפתחו שני הדדים שלו כדדי אשה והוא הניק את הבן שלו. האריז"ל אומר שהוא גלגול של מרדכי היהודי. מכאן ממש יוצא מפורש שבפנימיות, בכח, מרדכי הוא אשה. בעצם הוא כולל את שתי נשות יעקב אבינו (שכנגד חוה ראשונה וחוה שניה, כללות כל הנשים שבעולם): לאה רחל = מרדכי (גם אסתר כוללת את שתי נשות יעקב, הרי מבואר בכתבי האריז"ל ששרש אסתר הוא במלכות דתבונה, בחינת לאה, והרמז: בת אביחיל = תבונה. אך כאשר הושם כתר מלכות בראשה תחת ושתי הרי היא מתעצמת עם פרצוף המלכות, פרצוף רחל, כנסת ישראל כנ"ל. והרי מפורש באר"י שזרש וושתי הן כנגד לאה ורחל בהתאמה בלעומ"ז, ודוק). לחיים לחיים. לכן מתחפשים בפורים.

לאכול כדי לעשות שכל לממשלה

את כל האוכל שנשאר צריך לסיים, כי זו מצוה מיוחדת שעם האוכל הזה עושים שלממשלה יהיה שכל. עוד פעם, יוצא מכתבי האריז"ל שמה שאני עכשיו אוכל עושה לראש הממשלה איזה שכל. לכן כדאי לאכול כמה שיותר. [למה טוב שיהיה להם שכל?] שיהיה להם שכל להתפטר, ולמנות אותנו במקומם...

נגנו "ויהי בימי אחשורוש", "פורים פורים פורים לנו".

ז. רמזי "יקר"

עשרה יקרים במגלה

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר", ארבע מדרגות כנגד י-ה-ו-ה[כד], כאשר "יקר" היינו מלכות. יקר הוא התרגום של כבוד. רק במגלת אסתר חוזרת עשר פעמים המלה "יקר", כאשר יש ביטוי אחד שחוזר על עצמו חמש פעמים, זה אחר זה – "חפץ ביקרו", "אשר המלך חפץ ביקרו". "חפץ ביקרו" שוה מלכות. מי שהמלך "חפץ ביקרו" הוא הזוכה למלכות.

יקר הוא התרגום של כבוד. שני השרשים יקר ועוד כבד – "יש [יקר] הוי' [כבד]", "יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי", "לא ידעתי" כי היה פורים וקיימתי "עד דלא ידע" – שוים פורים, זה עיקר הפורים. גם ר"ת כי, "כי מרדכי היהודי", כפי שדברנו אמש – ה"כי" של מגלת אסתר הוא כבד-יקר, כבד יקר בגימטריא פורים, ו"פ יום (ממוצע כל אות), יום פורים.

סדרת "יקר"

כעת נעשה תרגיל מאד יפה: יקר הוא י-ק-ר, 10, 100, 200. אם נעשה סדרה, מה יהיה המספר הבא? יקר. כלומר, יש כאן פעמיים יקר, בגימטריא כתר – כתר מלכות. יקר הוא י"פ אל, סוד "אל-י אל-י [יקר יקר = כתר] למה עזבתני" כנ"ל. מלכות היא טז פעמים אל (המשולש של אל) וכתר הוא כ פעמים אל, כל המלים האלה קשורות.

אותיות המילוי של יקר – יוד קוף ריש – שוות ות, כך שיחד יקר במילוי שוה יקרות, "אור יקרות וקפאון", פסוק של משיח בזכריה. שוה ושתי, פעמיים משיח.

באמת המלה העיקרית במגלת אסתר היא יקר, יש שם י"פ "יקר", שמתוכם חמש פעמים "חפץ ביקרו". למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר מ...? לחיים לחיים.

היות שזו סדרה כל כך יפה, שמתוך י-ק-ר המספר הבא הוא יקר עצמו, ואז מקבלים פעמיים יקר, כתר, אז כדאי לפתח אותה עד 13 מקורות: 10, 100, 200, 310, 430, 560 וכו'. המספר ה-13 בסדרה הוא 1750 = "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". פסוק שהמשקל שלו הוא בדיוק כמו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כמבואר אצלנו בשערי אהבה ורצון, שש מלים ו-כה אותיות, פסוק השיא של שיר השירים. הוא התכלית של יקר. אם מחברים את כל המספרים יחד יוצא 10010, הוי' פעמים שכינה, 13 פעמים (הערך הממוצע) 770. 770 שוה פעמיים שכינה. שכינה היא הפירמידה של 10 והיהלום בשלשה ממדים של 10 הוא 770. תכלית היקר היא לבנות את בית משיח, בגימטריא 770.

"קם רבה שחטיה לרבי זירא"

בכל התנ"ך השרש יקר מופיע 64 פעמים, מתוכן עשר פעמים במגלת אסתר. אם 64 בגימטריא דין ה-י של דין היא מגלת אסתר וה-דן כל שאר ספרי התנ"ך. באמת המלה העיקרית של המגלה היא "יקר" (וכנ"ל שיקר ועוד הוי' = פורים, פורים הוא "יקר בעיני הוי'...", שעל כן קם רבה שחטיה לרבי זירא בפורים כו').

ה' ברא את העולם באלף-בית שנקרא אלב"ם, כפי שאומר המגלה עמוקות על "כלם בחכמה עשית", "כלם באלב"ם עשית". מה זה יקר באלב"ם? שחט, "קם רבה [יקר] שחטיה לרבי זירא" (ר"ת "קם רבה שחטיה לרבי זירא = 637 = 7 ברבוע פעמים 13 = "יראת [תורה] הוי'"[כה] = רבה רבי זירא! האמ"ת = אמת, הס"ת = אין). מה הוא רצה לעשות? להביא אותו לשרש המלכות ברדל"א, הוא מאד ייקר אותו.

איזה עוד צירוף יש? שטח. דברנו אמש שצריך להגיע ל"חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה", מנקודה לקו לשטח, וזה היקר של פורים. אמרנו שה"יקר" של פורים הוא ה'דוס', הוא השטח של שמירת המצוות. אפילו "'ששון' זו מילה" לא שטח, לא יודעים עדיין שהוא דוס מאה אחוז. ברגע שמגיעים למלכות, "'יקר' אלו תפילין", סימן שהוא השטח. אבל לפי הסדר אותיות שחט, "קם רבה שחטיה לרבי זירא".

נגנו "ארור המן" (הראשון), ניגון ההפתעה, שמחת פורים. לחיים לחיים. נגנו "האפ קאזאק".

סודות ישנים וסודות חדשים

כתוב "יין מלכות רב". חז"ל מפרשים שאחשורוש אמר להשקות כל אחד ביין שיותר זקן, יותר מבוגר, ממנו – אם אתה בן כך וכך שנים צריך לתת לך יין מלפני שנולדת. זה דבר טוב או לא טוב? [זה דבר יקר...] יין הוא "יינה של תורה", רזין דאורייתא, יש ענין שהרזין יהיו מקדמת דנא. רזין דרזין דאורייתא הם דווקא שמן, השמן של חנוכה, אין ענין שהשמן יהיה ישן נושן. יש משהו שצריך לשתות יין יותר ישן ממך, שייך לעצם מהות היין, יין ר"ת יין ישן נושן.

אבל תורת משיח היא "תורה חדשה מאתי תצא", משהו שנולד באופן ספונטאני בן רגע. מצד אחד זה כמו בוסר, מצד שני זו תורה חדשה. כנראה שזה היה הענין של אחשורוש, שרק א מאליגע, רק לקבל מהזקנים, רק ללמוד יין ישן שיותר ישן ממך. אם זה בחיים שלך, בעולם שלך, זה לא זה – צריך יין מלפני שנולדת. אבל תורת משיח ספק אם יש כאן. זו סברא של אחשורוש. אכן "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" כבר נאמר, אבל הוא לא יין ישן. [פרקי אבות גם מדברים על יין ישן.] יש יין ישן ויש יין ישן נושן, ר"ת יין כנ"ל, סימן שיין צריך להיות ישן נושן. בכל אופן, זה רק יין, רזין, לא רזין דרזין. רזין צריכים להיות יין ישן אבל רזין דרזין הם משהו אחר. לחיים לחיים.

יסוד של פשיסחא וקוצק הוא שצריך גם רבי בעולם האמת, יין ישן נושן, וגם רבי חי, דברי אלקים חיים, שהם משהו אחר. צריכים את שניהם, אבל אחשורוש הוא רק בראש הישן, "חדש אסור מן התורה". לא לחדש, רק לשתות יין ישן – אם הוא בגיל שלך כבר לא בסדר, חייב להיות מדורות קודמים. [במגלה השמן הוא של הנשים.] כן, אחליפו דוכתייהו.

ח. זמני הישועה בנס פורים

הקדמת רפואה למכה בחדש טבת

יש הרבה יסודות שלומדים מהמגלה – יסודות באמונה ויסודות בהנהגת ה' את העולם, איך הקב"ה מנהיג אותנו, דואג לנו. אחד הכללים הגדולים שלומדים מהמגלה הוא שהקב"ה מקדים רפואה למכה. מאיפה לומדים זאת? ממלכות אסתר המלכה לפני שאחשורוש גדל את המן בן המדתא האגגי.

קודם ה' דאג שתמלוך אסתר, ולשם כך ה' עשה נס – כך כתוב בחז"ל ומצוין במגלה – שאסתר נלקחה לאחשורוש בחדש העשירי הוא חדש טבת, עת צינה, זמן קר (קר זה יקר), שהגוף נהנה מהגוף. חז"ל מסבירים על הפסוק הזה שה' מקדים רפואה למכה – שה' עשה נס שתלקח אסתר בעת צינה, ירח שהגוף נהנה מהגוף. זה חז"ל שרש"י מביא – דווקא מהפסוק הזה מסיקים שה' מקדים רפואה למכה. ה' הקדים את הרפואה למכה בחדש טבת, סימן שהוא חדש מזומן ומסוגל להקדים רפואה למכה, סגולה מיוחדת של חדש טבת[כו], מי שיש לו מזל בטבת (טבת = תהו, שם דווקא יש מקדים רפואה למכה, וד"ל).

חדשי הגאולה במגלה: טבת, ניסן, סיון, אדר

אחרי "וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי", ה"מקדים רפואה למכה", יש שלשה שלבים. כלומר, יש כאן עוד סוד פשוט של י-ה-ו-ה. כל שלב הוא בחדש אחר, והחדשים עם השמות שלהם מוזכרים בתוך המגלה – חידוש, כי שמות החדשים שעלו מבבל בקושי מוזכרים בתנ"ך. יש עוד כמה חדשים שמוזכרים בנביאים האחרונים, אבל העיקר במגלת אסתר. ידוע ששמות הספירות הם במגלת אסתר – אין שמות של ה' (רק בראשי תבות וסופי תבות וכו', כמובא בכתבי האריז"ל, בחינת 'משה הוגה שמות' כמבואר אמש), אבל יש שמות של ספירות (בחינת 'אליהו יודע ספירות', סוד וגם חרבונה זכור לטוב שהוא אליהו הנביא זכור לטוב). אכן עיקר ענין המגלה הוא 'אסתר משקפת עצמות' (לא ספירות ולא שמות), אבל אחד הדברים המענינים במגלה הוא שיש שמות החדשים. כל חדש שמוזכר הוא תאריך של ישועה –

איזה עוד חדשים יש? ניסן, אדר וסיון. יש שמונה פעמים אדר במגלה. יש גם מטבע לשוני שכתוב אצל כל החדשים האלה – 'חדש כך וכך הוא חדש', "חדש העשירי הוא חדש טבת", "הוא חדש ניסן", "הוא חדש אדר" "הוא חדש סיון". יש ארבע פעמים "הוא חדש אדר" וחוץ מזה יש "הוא חדש ניסן", "הוא חדש סיון" ו"הוא חדש טבת", תמיד אותו לשון.

האתהפכא בחדש ניסן

לפי סדר הזמנים, מה קרה בחדש ניסן? גם המכה וגם השלב הראשון של הישועה. ה' הקדים רפואה למכה בחדש טבת. מתי באה המכה? בחדש ניסן. דווקא בחדש ניסן, חדש של נסים, חדש של גאולה – חדש של יציאת מצרים – אבל מיד כבר התהפך. התכלית של "ונהפוך הוא" היא בסוף, באדר בשנה הבאה, שם כתוב "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", אבל האתהפכא הראשונה היתה בניסן, כי שלשה ימים אחרי המכה, אחרי הגזרה, תלו את המן. צמו שלשה ימים, ביום השלישי היה המשתה השני של אסתר, ובאותו יום היא שמה את האצבע על המן וה' גלגל נסים שהוא נפל על המטה, "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית", וכו' וכו', עד "תלוהו עליו".

דמות האתהפכא – חרבונה זכור לטוב

גם משהו מאד חשוב, עיקר הדמות של האתהפכא הוא חרבונה – דמות אחת שמסמלת את ה"ונהפוך". חרבונה שוה 271. בסריסים כתבו עם א בסוף, אבל בסוף כשעשה את הנס כתוב עם ה בסוף. חז"ל אומרים שהוא אליהו הנביא, זכור לטוב. הוא שוה 271 כמנין הריון, מספר השבת העשירי, כמו שהיה על זה שיעור שלם לאחרונה, הנקודה האמצעית של ישראל. הוא בעצם האתהפכא, הוא ההמחשה לאתהפכא של המגלה, הוא מגלם אותה – קודם הוא מסריסי אחשורוש ופתאום הוא שמאשים את המן יחד עם אסתר, מגבה את אסתר, ותולים את המן על עץ גבוה חמשים אמה בזכותו. לכן "וגם חרבונה זכור לטוב".

כמה שוה "וגם חרבונה זכור לטוב"? בדיוק 600. כמה שוה "אליהו הנביא זכור לטוב"? 400 בדיוק. ביחד משהו יפהפה, שני ה"זכור לטוב"ניקים משלימים לאלף, בדיוק אלף אורות של מתן תורה. מתי אנחנו רואים שה-1000 אורות מתחלקים לארבע מאות ושש מאות? אברהם קנה את מערת המכפלה בארבע מאות שקל כסף ודוד המלך קנה את גרן ארוונה בשש מאות כסף. על זה יש רמז בביטוי "תם הכסף" – ת בגימטריא 400 ו-ם (סופית) בגימטריא 600, מה שדרוש לקנין הר הבית ומערת המכפלה. כאן רואים שזו החלוקה של שני הזכורים לטוב[כז].

כל זה רק לראות שהוא האתהפכא של מגלת אסתר, ואפשר לנחש שהוא מהמתייהדים, הראשון שהתגייר. צריך מישהו לקפוץ למים, כמו שכתוב שקליפת עמלק קופצת לאמבטי רותחת כדי להוכיח שיוצאים בחיים – נכווים אבל יוצאים חיים. כנראה שהגוי הראשון שקפץ למים ואמר שאני יהודי היה חרבונה[כח].

בעצם, מה פעל אצל חרבונה את האתהפכא? הוא ראה את העצמיות של אסתר המלכה, מה שאסתר משקפת עצמות. עד אותו רגע לא היה ברור מאיזו אומה אסתר וכעת מתגלה פתאום שהמלכה הנושאת חן בעיני כל רואיה, בהיותה משקפת את הנקודה הפנימית, הניצוץ האלוקי, של כל אומה ואומה, היא יהודיה[כט]. ועוד, היא נוהגת בעז של יהודי (העזין שבאומות)! כשאסתר הצביעה על המן בפני אחשורוש ואמרה (כתשובה לשאלת אחשורוש "מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן") "איש צר ואויב המן הרע הזה", חרבונה שמע את נקודת האמת של היהודי (וכידוע מעשה הפריצה שעברה דרך בית מדרשו של רבי פנחס מקאריץ ושמעה אותו צועק בתפלתו ואמרה שצעקה זו היא צעקה אמיתית, והגיב ר"פ "אז אויפ'ן ריינעם אמת איז אפילו א גוי א מבין", וי"ל שלפעמים דווקא א גוי...)[ל] וזה פעל אצלו את האתהפכא, ועליו בפרט נאמר "ונהפוך הוא"[לא].

תאריכי הגאולה בסוד הוי'

היינו בכך שהאתהפכא הראשונה קרתה בחדש ניסן, בעיצומו של חג הפסח, אחרי שצמו שלשה ימים – יד-טו-טז, צמו בליל הסדר והמשתה השני היה למחרת ואז תלו את המן. אם כן, טבת הוא "מקדים רפואה למכה", חדש ניסן הוא האתהפכא הממשית, בחדש סיון נשלחו האגרות השניות – לעקוף את האגרות הראשונות, גם שלב של ישועה – והישועה בסוף היתה בחדש אדר, י"ג אדר. כ"ג סיון כתוב במגלה ויום האתהפכא בסוף, "ונהפוך הוא", י"ג אדר, כתוב. היום בטבת לא כתוב, היום של הלקח אסתר לאחשורוש, שהוא ה"מקדים רפואה למכות". לגבי ניסן, כתוב שהמכה היתה בי"ג ומכאן למדו חז"ל שלאחר הצום של ג ימים הרפואה היתה בט"ז.

הכל בשביל גם לבנות מבנה של י-ה-ו-ה: הסוד של "מקדים רפואה למכה" הוא ב-י, לכן גם חדש העשירי – רומז ל-י. כל מה שקורה בניסן, החדש של יציאת מצרים, חדש של לידת העם מתוך רחם האם – וכמו שאמרנו, יש גם מכה, שהרי "מינה דינין מתערין", אבל שם הדינים מיד מתמתקים בשרש, בא איזה חרבונה אחד ועוזר לאסתר והכל מתהפך לטוב, תולים את המן על העץ. זה קרה בחדש הראשון – ראשון לישועה. לא מחשיבים את ה"מקדים רפואה למכה" בחדש העשירי, יש לו מעלה של עשירי אבל הוא לא הראשון – הראשון הוא הראשון לישועה, גם הראשון למכה וגם הראשון לישועה. אחר כך החדש השלישי הוא גם לישועה והחדש ה-יב גם לישועה[לב].

יש פה שלשה שלבים-חדשים של ישועה – 1, 3, 12. ה' אחד, שלשה אבות ו-יב שבטים. זו סדרה מענינת, תחשבו. הבסיס הוא 7, כבר חשוב – "כל השביעין חביבין". המספר הבא יהיה 7 ועוד 9 ועוד 16, כח, יחי. המקדים רפואה למכה הוא העשירי, העלם, "עת צינה" שהקב"ה עשה כדי שהגוף יהנה מהגוף, שאחשורוש יהנה מאסתר המלכה, רק מה', "הוי' בחכמה", מחשבות עמוקות ("מאד עמקו מחשבתיך"). אחר כך הישועה מתפתחת בשלשה שלבים.

עוד פעם, מה שקורה בניסן הוא באמא. אחר כך יש שנים עם תאריך מפורש (בחינת "והנגלת") של ישועה. בסיון מתחוללת שליחות, ה-ו של שם הוי', באתגליא. אחר כך התכל'ס – כתוב בקבלה שתכלית היא מלכות – היא מה שהיה בסוף, ביום המיועד, י"ג אדר, שהוא ה"ונהפוך הוא". אם כן, יש אתכפיא ואתהפכא ב-ה עילאה ו"ונהפוך הוא" בשלמות ב-ה תתאה. משלוח הספרים בפעם השניה הוא בעצם בשביל להפוך את האגרות הראשונות, רק לרדוף מהר כדי להשיג את השלוחים הראשונים ולבטל את האגרות הראשונות. יש כאן מבנה של י-ה-ו-ה מאד יפה.

  י        טבת (הקדמת רפואה למכה)

  ה       ניסן (אתהפכא ותלית המן)

  ו        סיון (האגרות השניות)

  ה       אדר ("ונהפוך הוא")

[מה ההבדל בין אתהפכא ל"ונהפוך הוא" כאן?] האתהפכא היא בשרש, אבל יש עוד פחד במציאות – כמו שאדמו"ר הזקן כותב שהיו בפחד כל השנה, שאולי הגוים יתנקמו מהם. המן כבר סולק, אבל פוחדים שהגזרה עלול עדיין להתממש – אולי הגוים יתפסו אומץ, כי אחשורוש לא בטל בפירוש את האגרות הראשונות, יש שם אנטישמיות. תכל'ס, זה שיהודים יכולים להתגונן ולהנקם מאויביהם, זה חידוש – לא בדיוק הטבע היהודי הפשוט, בפרט היהודי הגלותי בפרס. לכן הבפועל ממש, המעשה, הוא באדר – אז החג, התכל'ס.

רמזי התאריכים

שוב, בטבת לא יודעים מה התאריך, אפשר רק לנחש. מה התאריך בניסן? טז, בסיון כג – יחד 39, "הוי' אחד" – ויחד עם יג אדר, עוד אחד, עולה בן (אליהו הנביא זכור לטוב). אפשר לנחש באיזה תאריך היה בטבת? גם אולי ב-יג (לגבי גזרת המן בחדש הראשון קודם כתוב שהפיל פור בחדש הראשון סתם, בלי תאריך, ואח"כ כתוב שהגזרה נחתמה ב-יג לחדש הראשון, כלומר שב-ה עילאה התאריך בחדש קודם סתום ואח"כ מפורש, ומכאן י"ל שבחדש טבת רק הסתום כתוב אבל התאריך המפורש הוא גם יג, נמצא שהיו בדיוק שלשה חדשים בין הקדמת הרפואה למכה), אפשר להוסיף ללוח שלנו. [כבר תפוס, יום ה-בהו שב-תהו (יג בטבת).] מתאים מאד.

אז ארבעת התאריכים יעלו א-דני, ה"פ יג (ואם נכלול גם את יג ניסן, תאריך המכה, אז חמשת התאריכים יעלו יחד עח, ו צירופי אחד, ג"פ הוי', שם של יב אותיות היוצא מברכת כהנים). כתוב באר"י שאסתר היא סוד מילוי שם א-דני (אלף דלת נון יוד = תרעא, אסתר ועוד י שמסתתרת בתוכה).

כמו שאמרנו קודם, מרדכי הוא יסוד אבא – שלפי ה"יפה שעה" הוא עם אורות אמא – שמאיר בנוקבא, במלכות. יש בו ארבע דרגות כנגד ארבע המצוות. זה סיכום כל הכוונות – שהמוחין של הנוקבא הם הסעודה, הגוף של הנוקבא מתנות לאביונים, יסוד הנוקבא משלוח מנות והעיקר שכנגד המגלה הוא ההארה שיוצאת החוצה. עיקר ההארה של מרדכי היהודי.

לחיים לחיים, עד כאן. פורים שמח.

עוד גימטריא אחת: כמה שוים שלשת חדשי הישועה (כנגד ה-ו-ה כנ"ל), ניסן-סיון-אדר? 501, ראש, "תצוה". מה הממוצע? 167, מספר פסוקי המגלה, "ונהפוך [הוא]".

[מה הענין שפורים הוא בגימטריא "יש הוי'" אף שאין שם הוי' במגלה?] יש הוי' במגלה, "יבוא המלך והמן היום", רק "ואנכי לא ידעתי", לא כל אחד שם לב לזה.

"על הנסים" של נעילה

נברך – "על הנסים" החמישי. [יש שעשו כבר "משתה היין" בבקר, שתי סעודות.] אכן זה באמת על פי מנהג המקובלים כנ"ל, ואז בלילה לא צריך, ובאמת הסועד סעודת פורים בלילה לא יצא ידי חובתו, ככתוב במפורש בגמרא. בכל אופן נתכונן כולנו לברך "על הנסים" פעם חמישית-משיחית, בדיוק כמו (נעילה ד)יום כיפור.