בע"ה

בדר"ה ע"ו – בית הרב

התוועדות סיום החג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו כתיבה וחתימה טובה, קרבנות, נגנו אבינו מלכנו. התפללו מנחה.

א. "ראש דברך אמת"

"תרין תפוחין" – אור הפנים

נגנו 'תרין תפוחין'.

השיר "תרין תפוחין" קשור קודם כל למנהג אכילת התפוח בדבש בלילה הראשון של ראש השנה (עם אמירת ה"יהי רצון" בין הברכה לאכילה), אך הוא קשור גם ל"מצות היום בשופר" (לשון שופרא, תענוג שהוא מתוק מדבש), לכללות אופן התשובה של הימים הנוראים (כרמוז בפיוט "וכל מאמינים": "הפותח [אותיות תפוח] שער לדופקי בתשובה [נוטריקון דבש]") ולכללות ענינו של חדש תשרי, חדש השביעי המושבע מכל טוב. אחד הפסוקים שאומרים לפני התקיעות הוא "ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך". סוד "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא" בפנים היינו הלחיים (מקום הפנים הפנוי משערות, מקום גילוי אור פשוט מפנימיות ועצמיות הנפש ללא כל צמצום), סוד גילוי שע נהורין של אור הפנים של אריך אנפין, דהיינו מדת "ואמת" ב-יג מדות הרחמים. חוץ מעיקר גילוי יג מדות הרחמים בחדש אלול ועד יום כיפור, בפרט יש גילוי של מדה אחת ממדות הרחמים בכל חדש של חדשי השנה, החל מ"החדש הזה לכם ראש חדשים", חדש ניסן. בניסן מתגלה המדה הראשונה "אל" (סוד "חסד אל כל היום", אתערותא דלעילא של חדש ניסן, "דודי לי ואני לו"), באייר – "רחום" וכך הלאה לפי הסדר. נמצא שבחדש אלול מתגלה בפרט המדה הששית, "ורב חסד" (הרומז גם לגילוי רב ועצום של כללות מדות הרחמים שראשיתן "חסד אל" כנ"ל) ובחדש תשרי מתלגה תיקון "ואמת" – "ראש [בראש השנה] דברך אמת וגו'".

על מדת "ואמת", השביעית ב-יג מדות הרחמים, נאמר "כל השביעין חביבין". הרב המגיד מסביר שעיקר המאמר של "כל השביעין חביבין" נאמר על מדת "ואמת" ב-יג מדה"ר, שכן בהיותה המדה השביעית היא הנקודה האמצעית של יג מדה"ר. ועוד קשר של מדת "ואמת" לחודש תשרי, החדש השביעי – המדה הפנימית בנפש של החודש (מבין יג הכחות הפנימיים של הנפש, מאמונה עד שפלות) היא מדת האמת, כמבואר במ"א[ב]. הדבר בא לידי ביטוי גם במזל של החודש, מזל מאזניים, שהרי יש מצוה שהמדות והמשקלות תהיינה אמתיות, "אבן שלמה ואיפה שלמה" (דבר השייך גם לרמז של השנה, תשע"ו בגימטריא שלמות – וכן יש שלמות במספר ה'תשע"ו, עו ברבוע – כפי שדובר לאחרונה). העבודה של חודש תשרי היא להיות אמיתי, לא לרמות את עצמך. בכלל כל עבודת החסידות היא "אל תהיה רמאי", כפי שנהגו חסידים לסכם את כל התניא בשלש מילים אלו.

האור והשמחה של ה"תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא" יורד מהכתר למלכות, ל"חקל תפוחין קדישין", כנסת ישראל, לעורר נשמות ישראל לשוב אל ה'.

נגנו שוב "תרין תפוחין".

אמונה-מחשבה-מעשה

נתבונן במלה אמת: בתלמוד ירושלמי כתוב ש-אמת היינו הראש-תוך-סוף של האלף-בית. נלמד כל אות כראשי תיבות: האות א רומזת לאמונה (משרש אמן, אותו שרש של המלה אמת) – הכל מתחיל מאמונה (כמו שאברהם אבינו, היהודי הראשון, הוא "ראש כל המאמינים" – "תשורי מראש אמנה". אברהם התחיל להאיר באור האמונה שלו לכל באי עולם – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"). אמונה היא הנקודה הפנימית שבלב ממנה הכל נובע. אמונה היא הכתר במדות הנפש, ההתחלה, והיא ראש המלה אמת המכילה הכל מהראש ועד הסוף.

האמונה בלב מולידה מחשבות טובות שאח"כ באות לידי ביטוי במעשים טובים. אם כן, ה-מ של אמת רומזת לשני דברים – גם מחשבה וגם מעשה. כתוב ש"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (צירוף מחשבה למעשה עולה 770 – דברנו על גימטריא זו רבות לפני שש שנים, בשנת תש"ע – שעולה שכינה-שכינה. המחשבה היא שכינתא עילאה והמעשה הוא שכינתא תתאה. נמצא שביחס למחשבה-מעשה "שכינה ביניהם", היינו מה שהקב"ה מצרף את המחשבה למעשה). הפרוש הפשוט הוא שאם היית אנוס ולא הצלחת לעשות את המצוה, המעשה הטוב, אז ה' מצרף את המחשבה הטובה שלך כאילו עשית. אבל הפרוש הפנימי הוא שאם אתה מספיק חושב על המעשה הטוב (כמבואר בדא"ח ש"מחשבה טובה" היינו מחשבה איכותית, מחשבה מלאת חיות ורצון פנימי) ה' נותן לך את הכח לצרף את המחשבה למעשה – שתצליח לבצע את המעשה בפועל. התכלית היא המעשה בפועל והוא העיקר.

ת – סוד הרשימו

התחלנו מהאמונה שבכתר והגענו עד הלבוש האחרון – לבוש המעשה. אם כן, למה רומזת ה-ת של אמת? בספר יצירה כתוב ששלש אמות לשון הקדש הן אותיות אמ"ש[ג] כנגד שלשת היסודות אויר מים אש. מה לגבי האות ת"ו ומה לגבי יסוד העפר (שאינו נכלל ביסודות של ספר יצירה)? בזהר כתוב ש"ת"ו רשים רשימו לעתיק יומיא". כתוב שכל מעשה טוב שאדם עושה משאיר רושם. מסופר על צדיקים שהגיעו למקום ועשו שם מעשה טוב, כמו תפלה בכוונה, מצות צדקה וכדומה ונשאר במקום רושם. אחרי שנים (יכול להיות מאות שנים) מגיע צדיק למקום ומריח רושם של המעשה הטוב של אותו צדיק קדום שהיה פה. רושם הוא כמו שמורקנים יין מבקבוק ונשאר הריח, אין ממשות של יין אבל נשאר רושם, נשאר ריח. מעשה טוב של צדיק – "ועמך כֻלם צדיקים" – שנעשה באמת משאיר רושם נצחי.

בן אדם מגיע לאיזה מקום, אולי נמצא שם רק יום אחד – אבל הוא משאיר רושם נצחי. [שאלה: לפעמים אפשר להשאיר רושם רע] מעשה רע לא משאיר רושם כמו מעשה טוב. רושם רע חולף עם הזמן (סוד ת אנשי עשו, שהלכו להם ונעלמו, ואף בגלגול בימי דוד חזרו למוטב), סופו להתבטל, אם לא בטל עכשיו יבטל ודאי לעתיד, הוא מתפוגג עם השנים (ובודאי לעתיד לבוא כמו שכתוב "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"). לעומת זאת, רושם טוב הוא נצחי.

אם כן, ה-ת של אמת היא סוד הרשימו שנשאר מהמעשה. יש שאלה ידוע על הירושלמי האומר ש-אמת הן ראש-תוך-סוף של האותיות, שהרי האות מ אינה האמצע המדויק אלא נוטה שמאלה (לכיוון סוף האותיות). לפי ההסבר כאן יש ישוב לשאלה, שהרי ה-מ של אמת רומזת גם למחשבה וגם למעשה, והמעשה ודאי נוטה שמאלה, לכיוון הרושם בסוף (דהיינו מה ש"סוף מעשה [הרושם הנצחי של המעשה הטוב] במחשבה תחלה [תחלת המחשבה היינו האמונה שממנה באה המחשבה הטובה]").

מדת האמת – המדה התשיעית

מדת האמת היא פנימיות ספירת היסוד, המדה התשיעית בנפש. יש משהו מיוחד במוסף של ראש השנה שיש בו תשע ברכות (יחוד לראש השנה). גם ב-יג מדה"ר, אם נכלול את שני שמות הוי' שלפני "אל רחום כו'", אז מדת "ואמת" תהיה התשיעית (מבין יה – ט בפסוק ראשון עד "ואמת" ו-ו בפסוק שני מ"נצר חסד" עד "ונקה", מקור לכתיבת המספר חמש-עשרה טו דווקא). בתפלה אנו תמיד מתחילים את יג מדה"ר מהשמות "הוי' הוי'", למרות שלפי הזהר יג המדות מתחילות רק מהמלה "אל". גם לפי חכמת המספר, המספר תשע שייך למדת האמת. דבר זה רמוז בכך שכל כפל של תשע מצטמצם במספר קטן לתשע, דבר אמיתי גם כשגדל הוא תמיד מגלה את השרש האמיתי שלו.

הקהל – איפה שמים את העגלות?

[היה הרבה רעש של ילדים מסביב.] לפני שנמשיך נאמר שחשבנו לעשות את הכנוס הזה עקב ההוראה של הרבי שצריך לעשות הרבה "הקהל" בשנת הקהל, החל מראש השנה תחלת השנה החדשה. על הקהל כתוב שצריך להיות "האנשים והנשים והטף". חשבנו, איך היה בבית המקדש? היה מקום לאנשים ומקום לנשים, הנשים היו למעלה והגברים למטה. כנראה שהילדים הבנים היו למטה עם האבות והבנות עם האמהות. השאלה היא איפה היו העגלות? כנראה שהיה להם מקום מיוחד לשים את העגלות...

ב. מלכויות זכרונות ושופרות במצות היום ובעבודת היום

זכרונות העבר

כשהתבוננתי בתפלה חשבתי איך לסדר את שלש הברכות האמצעיות של מלכויות זכרונות ושופרות. זכרונות הם מקדם – זוכרים את העבר. בפסוקים מהתורה שמובאים בברכת זכרונות מובא קודם כל פסוק על הברית עם נח (גם כל אריכות ההקדמה מדברת על זכרון קדום מראשית האנושות ונח). בכלל לזכרון יש שייכות לעבר, ורואים שבשביל זכרונות צריך להקדים עוד לפני היהדות, לנח שבודאי היה חסיד אומות העולם אבל היה גוי. אם כן, מתחילים מזכרון מאוד קדום עוד לפני הזכרון של עם ישראל ורואים שברכת זכרונות שייך לזמן עבר.

יש כאן קצת פלא: הרבי אומר שיהודי הוא משפיע בעצם – דהיינו זכר, ששייך לזכרונות – ואילו כאן בזכרונות מתחילים דווקא עם גוי. הזכרון של הגויים שייך גם למהפכה הרביעית שאנו עסוקים בה. מתברר שכל אחד צריך לזכור איזה גוי טוב. צריך לזכור את כל הגויים הטובים (כמו אלה שהצילו יהודים בזמן השואה, זמן המבול), כי אם לא נזכור את הגויים הטובים לא יהיה עולם.

בנוגע לזכרון ושכחה[ד] – חוץ מהצורך לזכור דברים טובים, יש ענין ואפילו מצווה למחוק זכרונות שליליים. חשוב לזכור דברים טובים שאחרים עשו לי בין אם זה הקב"ה שעשה לי ובין אם זה חבר שעשה לי כך או אשתי אני מחזיק להם טובה. אבל יש גם ענין להשתדל לשכוח דברים לא טובים כל מיני משקעים וחסמים מן העבר שמונעים ממני להתקדם ומשקיעים אותו בלא טוב – את זה מצוה לשכוח. והוא קשור לסוד השעיר לעזאזל של יום הכפורים, שמצוה לשלוח אותו לארץ גזרה, לנשיה עולמית.

מלכויות – העתיד

מה לגבי מלכויות ושופרות, לאיזה זמן הם שייכים? [מלכויות – הווה, ושופרות – עתיד]. יכולתי לחשוב כך, ואז היה מסתדר יפה שמלכויות-זכרונות-שופרות הם בסדר של "הוי' מֶלֶךְ הוי' מָלָךְ הוי' יִמְלֹךְ", אבל מהפסוקים בתורה לא נראה כך. על מה מדברים פסוקי התורה שמובאים בברכת מלכויות? הפסוק הראשון (הכל הולך אחר הפתיחה) חותם את שירת הים, "ה' ימלך לעלם ועד", מדבר על לעתיד לבוא. הפסוק המסיים את ברכת מלכויות (הכל הולך אחת החיתום) הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". לפי פרש"י גם פסוק זה מדבר על לעתיד לבוא, כשיתקיים היעוד של מלכות ה' על כל הגוים – כאשר "הוי' אחד" יהיה לכל העמים. גם הפסוקים שמביאים מהנביאים – "ועלו מושיעים בהר ציון וגו'" "ביום ההוא יהיה הוי' אחד וגו'" – מדברים על לעתיד לבוא. אם כן, לפי עיקרי פסוקי המלכויות, ברכת מלכויות מתייחסת לעתיד.

שופרות – ההוה

כעת נתבונן בפסוקי התורה בברכת שופרות. כל הפסוקים מדברים על מתן תורה. מתן תורה אמנם התרחש בעבר (ו"לא יהיה מתן תורה פעם נוספת"), אבל המודעות של מתן תורה היא "כל יום יהיו בעיניך כחדשים" – זמן הווה. אמנם בפסוקי הנביאים יש פסוק שמדבר לכולי עלמא על לעתיד לבוא – "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" – אבל את שאר הפסוקים יש המפרשים על דברים שקרו, כמו מלחמת סנחריב ומלחמת בית חשמונאי וכדומה (ויש שפרשו אותם על לעתיד לבוא). גם הלשון של "שפרו מעשיכם" מתייחסת להווה – צריך כל הזמן לשפר (לא לדחות את ההשתפרות למחר אלא "מצות היום ['היום לעשותם', 'היום אם בקולו תשמעו'] בשופר").

צירוף ההוד

אם כן, יוצא שבסדר של מלכויות-זכרונות-שופרות קודם נוסעים לעתיד, אחר כך חוזרים לעבר ואז מגיעים להווה (בדיוק הפוך מהסדר של "הוי' מֶלֶךְ הוי' מָלָךְ הוי' יִמְלֹךְ"). בספירות חב"ד איזה זמן הוא כל ספירה? [חכמה-עבר, בינה-עתיד, דעת-הווה]. אם כן, איזה צרוף קבלנו? [בחד – הוד] כתוב שכל סדר עבודה צריך להתחיל בהוד (זה כלל גדול בחכמת הצרוף וראינו את זה הרבה פעמים, בפרט בלימוד הצירופים שבספר התניא).

מצות היום ועבודת היום

נגיע לעיקר הווארט: כעת נחלק בין מצות היום לעבודת היום. כתוב ש"מצות היום בשופר", אבל מה היא עבודת היום? עבודת היום היא הכתרת המלך. על הפסוק "שום תשים עליך מלך" הזהר דורש "'שום' לעילא 'תשים' לתתא", ובאמת כתוב שביום הראשון העבודה היא להמליך את ה' למלך על כל הארץ ואילו ביום השני העבודה היא להמליך מלך ישראל, מלך בשר ודם. כתוב שהיום הראשון הוא "דינא קשיא" (ובו נידונים על הגשמיות) ואילו היום השני הוא "דינא רפיא" (ובו נידונים על הרוחניות). כנראה שעיקר העבודה הקשה היא המלכת ה', "'שום' לעילא", ואילו המלכת  מלך בשר ודם "'תשים' לתתא",  היא יותר בדרך ממילא אם הצלחנו להמליך את ה' עלינו כדבעי (הרי אז המלכת מלך ישראל היא לקיים מצוה בתורה, מתוך קבלת עול מלכות שמים, מלכות המלך העליון). כמו שדברנו בבקר (ביחס לסיפור שספרו מאחד מגדולי בעלי המוסר), מה ההבדל בין ראש השנה של מתנגד לר"ה של חסיד? אצל מתנגד עיקר ראש השנה הוא אימת יום הדין ואצל חסיד זהו יום שממליכים בו את ה'.

מה ההבדל בין מצוה לעבודה? מצוה היא דבר מסוים שאפשר לעשות ולסיים. נזדמנה לידך מצווה – "אל תחמיצנה", צריך להזדרז לעשות מצוה ולגמור (הרי אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה), למהר לעשות את המצוה ולהמשיך ללכת הלאה (לפנות מקום לעוד מצוה, שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה). ר"ה הוא יום הולדת של אדם הראשון ולכן צריך לקבל קבלות טובות. פעם אמרנו שהכי טוב לקבל קבלה טובה שאפשר לעשות אותה מיד. זה הראש של מצוה – עושים ומסיימים, ואם יש אחר כך עוד מצוה אז גם אותה עושים. אבל ראש של עבודה זה ראש של עבד (במיוחד השנה, שנה שעולה עבד בריבוע). עבד הוא תמיד בתפקיד – כמו חיל. הוא לא מסיים לעבוד, יש לו משימה והוא תמיד עסוק בה.

מלכויות-זכרונות-שופרות בעבודת היום

כל מה שאמרנו על הסדר של מלכויות-זכרונות-שופרות הוא לפי הראש של מצות היום. מצות המלכת מלך מתקיימת בשלמות לעתיד לבוא, כשה' יהיה מלך על כל הארץ. "מצות היום בשופר" – זו המצוה של "היום", בהוה. זכרונות שייכים לעבר.

לעומת זאת, בראש של עבודה הסדר משתנה: העבודה של היום – מה שנדרש ממנו היום בפועל, בהווה – היא המלכת מלך. לפי זה ברכת מלכויות שייכת להווה. ברכת זכרונות נשארת שייכת לעבר, ואילו ברכת שופרות הולכת על לעתיד לבוא (כמו ההוה אמינא שאמרו קודם). לרס"ג יש עשר כוונות בתקיעת שופר[ה]. יש גם דברים ששייכים לעבר, כמו עקידת יצחק, ויש מה שתקיעת שופר שייכת לעתיד, כמו הפסוק שמובא בתפלה ש"ביום ההוא יתקע בשופר גדול" מדבר על לעתיד לבוא. אכן יש מצוה להשתפר מיד, לקבל החלטה טובה ולקיים אותה מיד. אך בתור עבודה אין סוף לעבודת השופר, עבודת ה"שפרו מעשיכם". אף פעם לא גמרתי להשתפר, אף פעם לא השתלמתי. אני תמיד נשאר חסר והרי מי שיש לו מנה רוצה מאתיים ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות וכך הלאה עד אין סוף. זאת אומרת שעבודת השופרות היא עבודה שבבחינת "עד ולא עד בכלל". על גשמיות נאמר שהמדה המשובחת ביותר היא הסתפקות במועט – "איזהו עשיר השמח בחלקו". אבל ברוחניות זו המדה הגרועה ביותר. ביום הראשון של ר"ה, כאשר הדין הוא בעיקר על גשמיות, צריך להתעצם אם העבודה של "איזהו עשיר השמח בחלקו", אך ביום השני של ר"ה כאשר הדין הוא בעיקר על רוחניות, צריך להיפך לרצות עוד ועוד עד אין קץ – עיקר עבודת השופרות, עבודת ההשתפרות, שבבחינת "עד ולא עד בכלל".

לפי הראש של עבודה איזה סדר קבלנו כעת בברכות? הווה עבר עתיד, "ה' מלך ה' מלך ה' ימלך" לפי הסדר. איזה צרוף מקבלים לפי זה? [תפארת]. תפארת הוא הבן זוג של ההוד, הם יוצרים סדר הפוך: הוד הוא צרוף בחד ותפארת צרוף דחב.

עבד – התמסרות גם למשימה שאופיה והצלחתה לא ברורים

[מה הכוונה ראש של עבד? בד"כ חשבתי שעבד או חיל זה אחד שנותנים לו פקודות והוא מבצע. האם הכוונה כאן שהוא צריך להמציא עבודה?]

מצוה היא כמו, להבדיל, חוק במדינה – ברור שעושים את החוק, כל אחד מסיבתו ('קדושת החוק' או פחד מהחוק), ומה שצריך לעשות הוא ברור, מצות המלך. כשלוקחים מישהו שומר חוק ואומרים לו שצריכה להיות פה מהפכה הראש מתהפך – זו מצוה לעומת עבודה. עבדות היא מה שהרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם להביא משיח בפועל ממש". דוגמה לכך היא אליעזר עבד אברהם שנשלח לקדש אשה ליצחק – הוא לא ידע אם ואיך הוא יצליח ויש הרבה פלפולים אם מה שקידש את רבקה זה מכח שליחותו או מהיותו עבד.

צריך לחשוב על "אנשי משה" או "עבדי דוד". עבדי דוד צריכים למסור נפש על המלכת דוד. הם נמצאים במצב שנראה דמיוני ובלתי אפשרי, "מקרה אבוד", שדוד המלך יהיה מלך – שאול רודף אחרי דוד ודוד נמצא בבריחה מתמדת ובכל זאת עבדי דוד עובדים מתוך תודעה שהמשימה היא להמליך את דוד למלך.

שנזכה השנה – שנת ה'תשע"ו, שעולה עבד ברבוע, כנ"ל – להיות עבדי דוד, להתמסר להמלכת ה' ולהמלכת מלך ישראל – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא".

עכשיו נעשה סדר ניגונים. [נגנו: שלש תנועות, ארבע בבות, הקאפליע, "ימין הוי'", לכתחילה אריבער, רוסטוב, הבינוני, שאמיל, "הוא אלקינו"]. ערבית. רקדו "כתיבה וחתימה טובה".