חיפוש בתוכן האתר

יארצייט ר' שמשון-יעקב גינזבורג - ה' תמוז ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

ה' תמוז ע"ו – כפ"ח

לימוד "מגן אברהם" מטריסק

יארצייט ר' שמשון-יעקב גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הכרת ספרי החסידות הכללית

הצדיקים שמימין ומשמאל ל-ג' תמוז

לחיים לחיים. בסעודת ראש חדש, לפני כמה ימים, פתחנו עם סיפור של אחד מגדולי הצדיקים, המגיד מטריסק, בעל ה"מגן אברהם". ה"מגן אברהם" הוא ספר יקר, שהמגיד מטריסק גם הבטיח לכל מי שיחזיק אותו כל הברכות בגשמיות וברוחניות, וככה גם צדיקי אותו זמן אמרו שהספר הזה מסוגל לכל הברכות בגשמיות וברוחניות. הוא הבן של רבי מרדכי מטשרנוביל, הנכד של בעל המאור עינים. דברנו עליו כי היארצייט שלו הוא ב-ב' תמוז, אור ל-ג' תמוז.

אתמול בלילה דברנו על צדיק שהיארצייט שלו היה ב-ד' תמוז, רבי פינחס בעל ההפלאה, מגדולי-גדולי תלמידי המגיד, יחד עם אחיו רבי שמעלקא. את שניהם המגיד שלח לאשכנז – ר' שמעלקא נעשה הרב של ניקלשבורג ורבי פינחס נעשה הרב של פרנקפורט.

אם כן, יש תופעה מענינת, שהרבי – שהיום שלו הוא ג' תמוז – מוקף בעוד שני צדיקים גדולים של החסידות, מכאן ומכאן, לפניו ולאחריו. לפניו – המגיד מטריסק. אחריו – בעל ההפלאה. יפה שצדיק 'מתלווה' – לרבי יש שני מלוים חשובים מאד לימינו ולשמאלו. היות שהדור שלנו, אנחנו אומרים כל פעם, הוא דור של אחדות – ואחדות צריכה להיות קודם כל בין הצדיקים, החל מתלמידי הבעל שם טוב עצמם, לכן מאד יפה של-ג' תמוז יש שני צדיקים גדולים מאד מימין ומשמאל לרבי. לכן מן הראוי גם להכיר אותם.

להתקשר לצדיק אחד ולאהוב-להכיר את כל הצדיקים

היות שאנחנו דוגלים בפסוק "הוי' אהב צדיקים", שמצד אחד "ועמך כלם צדיקים" – כל יהודי הוא צדיק, וה' אוהב את כולם – ומצד שני יש צדיקים מיוחדים שהם רועי עם ישראל, ובאמת כל הענין שלהם הוא להמשיך ברכה לעם ישראל. "ברכות לראש צדיק" – הצדיק הוא צינור שממשיך ברכה לעם ישראל, הוא משפיע. יחסית אליו אנחנו מקבלים. יש זכר ונקבה – בשיר השירים ה' הוא החתן ואנו הכלה. ידוע בין חסידים שרבי וחסיד הם גם כמו שיר השירים – הרבי-המשפיע הוא החתן ומי שמקושר אליו, כולנו, הוא בחינת כלה יחסית לצדיק. לכן אנחנו אוהבים את כל הצדיקים ורוצים לאחד אותם.

כל אחד צריך שיהיה לו צדיק אחד מיוחד אליו הוא קשור וחי בהשראתו ולפי הוראותיו, אבל צריך לאהוב את כולם. כאן יש משהו מאד יפה, שהרבי מוקף בשני צדיקים גדולים מאד. כל מי שלמד בישיבה מכיר את בעל ההפלאה, גדול האחרונים. אמרנו אתמול בלילה שיש כמה מכתבים שאדה"ז כתב אליו, ומהתארים שהוא מתאר אותו משמע שאדה"ז החזיק אותו כגדול הדור. שוב, אותו – לפחות את את השם שלו – אמורים להכיר, שמענו. המגיד מטריסק, מי שלא שוחה בים של חסידות יתכן שלא שמע ממנו. היות שגם הוא בעצמו וגם כולם מאד שבחו את הספר שלו – רציתי שנסתכל בכמה פירושים שלו, גם בנוגע לפרשת שבוע וגם עוד כמה דברים.

להכיר ספר חסידות בזריזות – ראש-תוך-סוף

אם לוקחים ספר חסידות, והלואי שהייתי יכול ללמוד הכל מהתחלה עד הסוף, אבל היות שלא יוצא לי – אז מה עושים? כלל גדול איך להתייחס לספר חסידות כללית. יש מאות, אם לא אלפים, של ספרי חסידות כללית – אז מה עושים, אם אין לי זמן ללמוד את הכל? מסתכלים בתורה הראשונה, שהיא בדרך כלל על בראשית, בתורה האחרונה, ועל משהו באמצע מפרשת השבוע. אם כן, נעשה לפי המנהג הזה. נלמד קודם כל מה שכתוב על בראשית – יש לו כמה דרושים, אבל נלמד את הדרוש הראשון. יש לציין שיש פה גם דרושים די ארוכים, כמעט באורך של דרוש חב"די.

ב. מגן אברהם – הדרוש הראשון

"חותמו של הקב"ה אמת" בתחלת ובסוף מעשה בראשית

אני מתחיל לקרוא ונסביר:

בראשית ברא אלהים וגו'. הנה בתחילת הבריאה מרומז בס"ת בראשי'ת בר'א אלהי'ם אותיות אמ"ת [זה רמז ידוע ומפורסם – כתוב שס"ת "בראשית ברא אלהים" הן אמת, רק שלא לפי הסדר.], ובסוף הבריאה מרומז גם כן בס"ת בר'א אלהי'ם לעשו'ת אותיות אמ"ת [אז גם שלש המלים הראשונות של הבריאה הן ס"ת אמת וגם שלש המלים האחרונות, "ברא אלהים לעשות", הן ס"ת אמת. מה ההבדל?], אך בתחילת הבריאה מרומז אמת שלא כסדר ובסוף הבריאה מרומזת אמת כסדר [ב"בראשית ברא אלהים" ה-ת לפני ה-א וה-מ. אם נתחיל מהמלה השניה, "ברא", ונוסיף עוד מלה – "ברא אלהים את" – יהיה ס"ת אמת לפי הסדר, אבל כשמתחילים מההתחלה, "בראשית", יש חותם אמת בס"ת, אבל ה-ת בהתחלה. בסוף מעשה בראשית המלה אמת מופיעה לפי הסדר. זה אחד המקורות למאמר חז"ל ש"חותמו של הקב"ה אמת", שה' חותם את הבריאה עם האמת שלו (חותם שכבר רמוז מההתחלה).

בהשגח"פ, אתמול כשספרנו סיפורים על בעל ההפלאה, הזכרנו גם את הסיפור בחב"ד שכאשר הוא הגיע לראשונה לרב המגיד הוא דרש לפניו ולפני אחיו הרבי ר' שמעלקא את הפסוק "אהיה אשר אהיה". הוא אמר שיש רבנים גדולים שיודעים את כל התורה כולה, גם הקבלה, הכל, אבל את "אהיה אשר אהיה" אינם יודעים – לא יודעים את האמת, שהיא אהיה פעמים אהיה. מה הכוונה? כל מה שנמצא בעולמות, גם בעולמות העליונים ביותר, הוא כזב, הכל שקר, רק עצמות ה' היא האמת. את זה לא יודעים הרבנים הללו שיודעים הכל, את האמת הצרופה הזו.

בכל אופן, ה' חותם את הבריאה שלו ב"חותמו של הקב"ה אמת" – לפי הסדר במלים האחרונות. כתוב שאם בודקים את כל מעשה בראשית המלה אמת חוזרת ו"פ בסופי תיבות. למלה אמת יש ששה צירופים. לא כל פעם כתוב בצירוף אחר אבל חשוב שיש שש פעמים. במדות הלב אמת היא פנימיות היסוד, המדה הששית. שוב, יש ששת ימי בראשית ויש שש פעמים אמת. העיקר בשלש המלים הראשונות ובשלש המלים האחרונות, וההבדל שבתחלה לא לפי הסדר ובסוף כן.],

אמת – כללות אותיות התורה (ה"אסתכל באורייתא וברא עלמא")

והענין הוא כי השי"ת ברא את העולם על ידי התורה הקדושה כמו שאיתא בזוה"ק קוב"ה באורייתא אסתכל וברא עלמא ["אסתכל באורייתא וברא עלמא" – הקב"ה הסתכל בתורה, שהיא כביכול השרטוט של כל מעשה בראשית, כמו שרטוט של אדריכל, וכך ברא את העולם. כך כתוב בזהר. יש המשך – שבדרך כלל בספה"ק, גם בחב"ד, לא מובא, אבל הוא מאד חשוב, אך בינתים רואים רק מה שכתב כאן.],

ואמת היא הכוללת מכל הכ"ב אותיות [אמת הן ראש-תוך-סוף של כל האלף-בית – כך כתוב בירושלמי, ויש הרבה פלפולים איך זה מסתדר לגבי ה-מ באמצע. יש הרבה תירוצים, אחד מהם לדוגמה הוא שאם מוסיפים את האותיות הסופיות מנצפ"ך, כל אחת במקומה, יוצא שה-מ הפשוטה כן באמצע – אז יש זך אותיות והאות ה-14 היא מ (בסדר הרגיל של כב אותיות ה-מ היא האות ה-13). זה תירוץ אחד, ויש עוד הרבה תירוצים מאד יפים למה התלמוד הירושלמי אומר שאמת היא הרת"ס של כל האלף-בית. בכל אופן, המלה אמת רומזת לכל האלף-בית, והאלף-בית הוא כללות כל התורה.

הסתכלות ה' במדת האמת-היסוד

אז מה שהקב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בעצם הוא הסתכל במדת האמת שלו. בפרט, מדת האמת היא תיקון הברית. יש שבעה רקיעים, והרקיע שכנגד היסוד נקרא רקיע ובו יש כב אתוון דאורייתא. רקיע היסוד הוא הרקיע של הדעת (כמבואר בשער היחוד והאמונה) כפי שמשתקף במדות הלב. ה' מסתכל בזה ובורא את העולם, היינו שה' מסתכל בצדיק שהוא שומר הברית – הוא האמת, הוא ה"אהיה אשר אהיה", ולפיו הוא בורא את העולם.

כאן המקום לחזור לווארט היפה שאנחנו אוהבים מר"י מרוז'ין שפעם באו החסידים לר"י מרוז'ין ואמרו בהתפעלות שאומרים ברחוב שהשמש באמצע העולם, כדור הארץ מסתובב סביבה, ולא השמש סביב כדור הארץ. החסידים גילו את זה בפיגור של כמה מאות שנים, לא משנה, באו בהתפעלות שככה מדברים. מה הוא אמר להם? שהכל לפי הצדיק של הדור – מה שהוא רוצה, ככה זה. אם צדיק הדור רוצה שהשמש תהיה באמצע – היא באמצע. אם הוא רוצה שכדור הארץ יהיה באמצע – הוא באמצע. מתאים לכאן, שה' בורא את העולם לפי הצדיק – כל המדע לפיו, תורת היחסות, הקוואנטום, הכל לפי רצון הצדיק.]

ת – בריאת האדם-ישראל "סוף מעשה במחשבה תחלה"

[אז הסתכלות ה' באמת היא ההסתכלות ב-כב האותיות] שהתורה הקדושה נארגת מהם [ה' אורג את התורה מ-כב האותיות] שהוא ראש תוך סוף, וכוונתו יתברך בבריאת העולם היה כמו שדרשו רז"ל בראשית כו', היינו בשביל שבני ישראל יעבדו אותו, [כדי שאנו, בני ישראל, נעבוד אותו] והאדם נברא אחרון ליצירה [כתוב "אחור וקדם צרתני", אדם נברא אחרון. יחסית למעשה בראשית האדם הוא ה-ת[ב]. במעשה בראשית הדבר הראשון שה' ברא הוא ה-א, האור, האמצע הוא ה-מ, המים, ותכלית מעשה בראשית, הכל "בשביל ישראל שנקראו 'ראשית'", "ראשית תבואתֹה", היא ה-ת של אמת.]

וקדם במחשבה, כמו שאיתא במדרש על אחור וקדם צרתני [אחור ליצירה וקדם למחשבה, כי הכל נברא בשבילו.] ולכן בתחילת הבריאה מרומז אמת שלא כסדר שמתחילה היא אות ת' שמרמז על סוף מעשה במחשבה תחלה [זה הלשון שאומרים ב"לכה דודי", והוא סוד מאד גדול בחסידות – ש"סוף מעשה במחשבה תחלה", "סוף מעשה" הוא ה-ת של אמת, האדם, האחרון למעשה בראשית, אבל הוא עלה במחשבה תחלה. לכן הוא ס"ת "בראשית", ההתחלה, המחשבה], כי בראשית תרגם ירושלמי בחוכמא שהיא סוד המחשבה [ה' ברא את העולם בחכמה, במחשבה, ושם הסוף הוא ההתחלה] בסוד ישראל עלו במחשבה, ועל זה מרמז אות ת' הוא האדם שהוא סוף המעשה.

האות ת – סוד הבחירה החפשית (בסיום)

כעת הוא יסביר שהאות ת רומזת לאדם שנברא אחרון, ורומזת לעוד ענין – חידוש שדפדפתי בספר וראיתי שהוא כותב הרבה פעמים – לסוד הבחירה החפשית. רציתי שנלמד זאת גם כי זהו נושא גדול שדברנו עליו בשיעורים האחרונים, בחירה לעומת ידיעה ואיך חכמי ישראל תופסים זאת.

יש הסכם מוחלט בין כל חכמי התורה שיש בחירה חפשית, כי אם אין בחירה חפשית אין טעם לכל התורה – אין שכר ועונש, אין טעם והצדקה לשכר ועונש אם אין בחירה חפשית. רק מה, שיש הרבה שיטות ביחס בין הידיעה לבחירה. שוב, על זה למדנו בשיעורים האחרונים – שלרמב"ם יש יחס מסוים ולרבי חסדאי קרשקש בעל אור ה' יש שיטה אחרת. גם בחסידות, באיז'ביצא כמעט משמע שאין בחירה חפשית, ויש גם שיחות של הרבי שהוא אומר אותו דבר ממש באותיות של חב"ד.

שוב, ודאי שיש בחירה – חייבת להיות בחירה באיזה מקום. אז יש פה, בספר הזה, משהו מאד יפה שהוא אומר שסוד הבחירה הוא האות האחרונה של האלף-בית. כלומר, אפשר להיות עם כל אותיות האלף-בית, מ-א עד שאמש, ג אמות אמש – בלי בחירה. בספר יצירה אין את יסוד העפר, רק שלשה יסודות –אויר (רוח), מים, אש. איפה יסוד העפר? לא נמצא. אותו דבר, הייתי חושב שאמות לשה"ק תהיינה אמת, אבל הן אמש – האות ת היא כמו יסוד העפר, שמתעלם משום מה בספר יצירה. מ-א עד ש לא צריך בחירה חפשית, ה' יודע הכל. דווקא ב-ת יש בחירה חפשית.

מה שהוא כותב כאן מתאים לסוד האדם בכלל – שהאדם הוא הסוף. לכן ההתבוננות היסודית של האדם, שהיא השפלות שלו – לכן הוא גם העפר ("כי עפר אתה ואל עפר תשוב") – היא ה-ת. האדם, יסוד העפר והבחירה החפשית הולכים יחד – הא בהא תליא – והמכנה המשותף של שלשתם שכולם "סיפא דכל דרגין". אני ואתה – הסוף, הסוף של הכל. זו מציאות בן-האדם. בסוף – בסוף בסוף – יש יצור, יציר כפיו של הקב"ה, שכתוב בו בפירוש "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר [מן האדמה]", הוא גוש עפר. אבל דווקא בגוש העפר, רק אצלו, יש בחירה חפשית. משמע מכאן, שוב, שעד ש אין בחירה חפשית. האות ש היא ידיעת ה', שה' יודע הכל – אש של ה'. אבל ב-ת יש בחירה חפשית.

סוד הבחירה – "תו תמות תו תחיה"

אמרנו שזה יסוד שחוזר אצלו, ווארט שרק בשבילו היה כדאי לקרוא את הספר. איך הוא יודע? יש פסוק "והתוית תו על מצחות האנשים ההם" – שמים תו על המצח, תו הוא סימן. ומהו התו הזה? יש שנים – "תו תמות תו תחיה". קודם כל, זה סימן שרושמים על המצח שלך. אם הוא מפרש אותו בסוד הבחירה החפשית, סימן שהבחירה החפשית היא במצח. יש גם חכמת המצח, חכמת הפרצוף שהאריז"ל היה רואה על כל אחד את כל המצוות שלו ואת כל החטאים שלו – איפה? על המצח. כי עיקר החטא והזכות שאדם עושה משהו טוב או עושה משהו רע הוא רק אם בחר בזה. אם קרה לו בעל כרחו זה לא זכות ולא עבירה אלא "אונס רחמנא פטריה". סימן שבמצח הוא יכול לבחור, ושם רשומים לו כל הדברים הטובים שהוא עשה וגם כל הדברים הרעים שהוא עשה.

מה רשום על המצח? האות ת, "והתוית תו על מצחות". חז"ל דורשים את ה-ת הזו – או תמות או תחיה. מה זה אומר? את היסוד שלו – מזכיר לי את הפסוק "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע [בפסוק זה יש ז אותיות ת המתחלקות ל-ב ו-ה, סוד חלוקת ז-הב, כאשר ב התוין הסמוכות, "נתתי" הן סוד "תו תמות תו תחיה"]... העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת [עד כאן ז תוין] בחיים למען תחיה אתה וזרעך [בשני הפסוקים יש 16 תוין = 6400 = פ ברבוע]". על ה-ת כתוב "ובחרת בחיים" – אפשר לבחור איזה תו אתה רוצה, "תו תמות", המות והרע, או "תו תחיה", החיים והטוב. אם כן, מכאן יוצא לו היסוד העצום הזה, שכל סוד הבחירה החפשית הוא האות ת (ת = כ ברבוע, בחירה = יה ברבוע, יחד = כה ברבוע שהוא ה בחזקת ד, אדם במילוי: אלף דלת מם) – ה' נותן לפניך את שתי האפשרויות ואתה בוחר איזה ת אתה רוצה.

"וקרקר כל בני שת"

אתמול בלילה דברנו גם על הפסוק בפרשתנו, "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת". יש מואב ויש "כל בני שת", כל האנושות נקראת "בני שת". למה? כי שת הוא הבן השלישי של אדם וחוה, אחרי שקין הרג את הבל נולד שת. אדם וחוה פרשו 130 שנה ואחר כך ילדו עוד בן, "תחת הבל כי הרגו קין" – כמעט מפורש בתורה שהוא גלגול, בא "תחת הבל". כעת יש לנו את שת שממנו הושתת העולם, כי כל זרעו של קין כלו במבול – חוץ מנעמה, אשתו של נח, שאנחנו עדיין הילדים של נעמה והיא צאצאית של קין. יש צאצאית של קין, אבל כל הזכרים כלו במבול. לכן כל האנושות נקראת על שם שת.

מאד מענינת המלה שת, כי היא שתי האותיות האחרונות של האלף-בית. שת לשון תשתית, אבן השתיה, שמשם הושתת העולם. כל העולם הושתת על שת, שתי האותיות האחרונות. בנשמות הכלליות מי האחרון? הוא יסביר שהאות ת היא המלכות, הסוף, סיפא דכל דרגין. מי הנשמה של המלכות? דוד. כמה דוד יש ב-שת? יש יחס ביניהם – שת הוא 50 דוד, כמו חמשים שערי בינה. אבל הביטוי בפרשתנו הוא "כל בני שת" – "כל" = 50, "כל בני" עולה 112, יבק, שעולה עוד ח פעמים דוד. אם כן, "כל בני שת" עולה חן (ח ועוד ן) פעמים דוד, נח (הדור העשירי לאנושות, גם בחינת מלכות) פעמים דוד. חן היא מתנת המלכות – "תמורת חן כיעור" במלכות לפי ספר יצירה. הכל בחינת דוד המלך, שיוצא מרות המואביה, בגימטריא "וקרקר" – "וקרקר כל בני שת", ממנה יוצא דוד המלך שבעצם שקול כנגד כל האנושות.

מלכות ישראל – הקשר לכל אומות העולם וסוד "מתוך שלא לשמה בא לשמה"

מלכות ישראל היא הקשר בין עם ישראל לכל אומות העולם. רות הוא נכדת בלק, שבזכות 42 הקרבנות שהקריב לה' יצאה ממנו רות. התחלנו לדבר על כך אתמול, אבל צריך לדבר על כך עוד הרבה כי "מכאן אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". זה גם מהמאמרים הכי חשובים אצל בעל ההפלאה, שכל הקדמתו לספריו עסוקה בענין זה – לימוד תורה לשמה ושלא לשמה.

את הכלל הגדול הזה, שכמעט אין גדול ממנו בתורה, לומדים מבלק של פרשת שבוע. [גם מעוג.] התחלנו לדבר גם עליו, עוג בגימטריא בעז, אבל בכל אופן לא ממנו לומדים "שמתוך שלא לשמה בא לשמה". לומדים זאת מבלק, וזה החידוש. גם תוספות שואלים, הרי יש מדרגה של מי שלומד שלא לשמה מוטב לו שנהפכה שליתו על פניו, שלא נולד – זו מדרגה שלגמרי לא לשמה. אבל בלק, גם שרצה לקלל את היהודים, הוא הקריב קרבנות לה' – לא לעבודה זרה – הוא רצה למצוא חן בעיני הקב"ה שיוכל לקלל את עם ישראל. זו ערבוביא, כמו שלמדנו גם אתמול בלילה – ערבוביא של כוונות. מכיון שהיתה לו גם כוונה טובה בתוך הערבוביא – איזו קליפת נגה, תערובת של טוב ורע – הוא זכה שתצא ממנו רות שהולידה בן שרווה לקב"ה בשירות ותשבחות, דוד מלכא משיחא. הכל כדי להוליד את דוד מלך המשיח ששקול כנגד כל בני שת – זה התפקיד שלו.

המלכות שלנו היא הגשר שלנו לאומות העולם. כמו כאן, אם אין מלכות – אין קשר לאומות העולם. גם רוצים מלכות כמו אומות העולם, "ככל הגוים" – לכן יש בכלל מחלוקת בין המפרשים אם טוב שרוצים מלכות. יש מי שאומר שדיעבד לגמרי, לא לכתחילה, אבל הרמב"ם אומר שזו מצות עשה דאורייתא. כתוב בפירוש שמבקשים מלך "ככל הגוים" – מה זה? כי המלכות של עם ישראל היא הקשר שלנו לכל העמים, הדימוי שלנו לכל העמים. בשביל מה זה טוב? רק אם נהיה המשפיעים של כל העמים, להחזיר אותם לה' – "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", אם זו המטרה זה טוב.

הבחירה שבסוף הידיעה – סוף המלכות

נחזור לשת: אמרנו שיוצא מדבריו שכלל גדול בכל התורה שהאות ת היא בחירה חפשית. אז אם האות ת היא בחירה חפשית, סוד המלכות, מהי ש? צריך לומר שה-ש היא הסיום, הסוף, של ידיעת ה'. מ-א עד ש, דרך ה-מ, ה' יודע הכל. הוא רק נותן את ה-ת, האות ה-כב, כדי שתהיה לנו בחירה.

מכך נבין עוד דבר גדול: כששואלים תמיד בחסידות איפה הבחירה, איפה אדם בוחר בין טוב לרע? בדרך כלל התשובה היא בספירת הדעת שלו. לכן כתוב שאצל אומות העולם אין כל כך בחירה כמו ליהודים – בחירה ברמה אחרת לגמרי, רק ב-ז מצוות וגם בהן באיכות אחרת – כי לגוי אין דעת כמו ליהודי, "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין". עיקר מעלת נשמות ישראל הוא הדעת שלהם, תוקף כח הבחירה שלהם.

כאן יוצא משהו אחר, אמתי מאד, שלא זכור לי אם פעם הארכנו לדבר עליו. אפשר בהחלט לומר שמקום הבחירה החפשית של האדם הוא בספירת המלכות שלו, לא בספירת הדעת שלו. אפשר לומר שבספירת הדעת שלו האדם קשור לידיעת ה' – הוא יודע שה' יודע את הכל. איפה הוא כבר בוחר? במלכות שלו.

הבחירה – יסוד השכר והעונש של המלכות

נחזור רגע: בחקירה, למה צריך בכלל בחירה חפשית? נאמר שה' יודע הכל וגמרנו – ה' הוא הכל ויודע הכל. בשביל מה צריכים לומר שיש בחירה חפשית? כמו שאמרנו קודם, בשביל שכר ועונש – אם אין בחירה חפשית אין שום הצדקה לשכר ועונש. כתוב בתורה שיש שכר ועונש, אז צריכים לומר שיש בחירה חפשית. לדוגמה, ברמב"ם ב-יג עיקרי האמונה אין לו עיקר של בחירה חפשית, רק שהוא כלול בעיקר של שכר ועונש, אבל בהלכות תשובה הוא מאריך שיש בחירה. שוב, העיקר אצלו הוא שכר ועונש. אם יש שכר ועונש ממילא צריכה להיות בחירה.

איפה יש שכר ועונש? מי נותן שכר ומי נותן עונש? מלכות. היות שכל ההכרח של בחירה חפשית הוא בגלל שכר ועונש, ושכר ועונש הן פונקציה של מלך, של המלכות, שם צריכה להיות בחירה. גם אצל האדם, במלכות שלו. כל ספירה היא סוג של מנטאליות, גם מדות הלב. במלכות המנטאליות היא שיש מלך שבידו להמית ולהחיות, כמו שנראה תיכף. שם, באותה רמה של מוחין, הוא חייב להרגיש שיש לו בחירה חפשית, ואכן יש לו בחירה חפשית. אבל יש יהודים שאין להם בראש שלהם כל כך מלכות. בצורה קיצונית, מי שאין לו מלכות בראש זה חטא גדול, שנקרא "מקצץ בנטיעות", שמוציא את המלכות משאר הספירות, מפריד בין המלכות לשאר הספירות, ואצלו ממילא לא צריך שכר ועונש. כל המשחק של ידיעה לעומת בחירה שייך למלכות.

יחוד ידיעה ובחירה – יחוד יסוד ומלכות

ה-ש, כמו באלב"ם, היא יסוד, וה-ת היא מלכות. ביסוד יש ידיעה ובמלכות יש בחירה. לפי זה כל היחוד של ידיעת ה' ובחירת האדם הוא יחוד של יסוד ומלכות ובאותיות האלף בית היינו שת.

שת הוא "תחת הבל כי הרגו קין" – איך הוא הרג את הבל? מי אמר לו להרוג את הבל? ה' אמר לו? הרי ה' יודע את הכל, "נורא עלילה על בני אדם". מי אמר לקין שיהרוג את הבל? יש סיפור, כתוב אפילו בספרי החקירה, שבא רוצח אחד שרוצים לדון אותו וטוען לפני השופט שהייתי מוכרח לרצוח אותו – הרי אין לי בחירה חפשית, ה' עשה שאני ארצח אותו. אתה רוצה לתת לי עונש? לא עשיתי שום דבר על דעת עצמי. הווארט הזה כתוב בספרי החקירה, דווקא על רוצח. מה השופט עונה לו? אותו דבר – אתה צודק מאה אחוז, אבל ה' אמר שאני צריך לתת לך עונש...

בכל אופן, היחוד של הידיעה והבחירה הוא שת – "תחת הבל כי הרגו קין". איך קין הרג אותו? בבחירה החפשית שלו. איי, ה' יודע את הכל?! זה הסוד של שת, היחוד של שתי האותיות האחרונות של האלף-בית, ה-ש הוא מה שה' יודע וה-ת מה שיש לאדם בחירת חפשית, ושניהם יחד, ועולה 50 פעמים דוד מלכא משיחא, כמו שאמרנו קודם.

ש של ארבעה ראשים – גילוי הידיעה שבתוך הבחירה

נאמר עוד רמז יפה בזה: בתפלין של ראש יש מצד אחד ש עם שלשה ראשים ובצד שני, צד שמאל, יש עוד ש עם ארבעה ראשים. כתוב שה-ש עם שלשה ראשים היא ה-ש של העולם הזה, בתורה שלנו יש רק ש כזה – ה-ש הזו, מצד ימין, עמק ראשית, שוה שלש מאות. אבל ה-ש עם ארבעה ראשים, מצד שמאל של המניח – עומק אחרית, לעתיד לבוא – שוה 400. כלומר, בעצם ה-ש עם ד ראשים היא כמו האות ת, כי שוה 400. אבל זו ש, לא ת – אין שתי אותיות ששוות אותו דבר. איך יתכן שיש כאן ש ששוה כמו האות ת? זה מה שלעתיד לבוא יתגלה הסוד איך שגם בבחירה החפשית שלך ה' ידע את הכל.

זו כוונה של תפלין, כוונה מאד חשובה של שתי השינין. בעולם הזה ה-ש היא של שלשה ראשים, ואת ארבעת הראשים, המלכות, ה' משאיר לי, לבחירה שלי. אבל לעתיד לבוא יתגלה שגם מה שה' השאיר לי הוא ידע. זו בעצם תורת איז'ביצא, שכבר רוצה לגלות בעולם הזה את ה-ש עם ארבעה ראשים של לעתיד לבוא – שגם הבחירה "נורא עלילה על בני אדם", ה' יודע הכל. יש צדיק שהולך עם זה, חי עם ש של ארבעה ראשים, ולכולנו יש ש כזו בתפלין שלנו.

[ה-ש של ארבעה ראשים היינו סוד ד מוחין בהתגלות ב העטרין שבדעת. שרש המלכות הוא בעטרא דגבורות, שם שרש הבחירה החפשית שבדעת – כנ"ל שבדרך כלל ממקמים את הבחירה בדעת. אך שרש הידיעה של ה', ובחינת "כי מלאה הארץ דעה את הוי'", שגם אנחנו נדע את דעת ה' אותנו כנ"ל, היינו סוד עטרא דחסדים, כאשר החסד הוא שמבחינה זו לא מגיע עונש לאף אחד, רק שכר טוב על כך ש"אמרתי ונעשה רצוני", איך שרציתי וגזרתי בידיעתי כו'. והיינו סוד התכללות שתי האותיות ש-ת, ידיעה ובחירה, ב-ש של ארבעה ראשים.]

רמזי ידיעה ובחירה

נאמר גם רמז: כמה שוה בחירה? 225, מספר מושלם, רבוע של שם י-ה (בחירה היינו בחר יה, עיקר הבחירה הוא להתקשר לה' במוחין יה). מה קורה כשאני מחבר את המלה בחירה למלה ידיעה? כל הפרדוקס הוא בין ידיעה לבחירה. ידיעה עולה 99, הגיל של אברהם אבינו כשהוא מל – מפורש בתורה בפרשת ברית מילה. ה' צוה לו למול, הוא מל והזדווג עם שרה ואז ותהר שרה אשתו. מתי היא ילדה? בשנה הבאה, כשהוא היה בן מאה והיא היתה בת 90. בברית המילה, להכשיר אותם שיוכלו ללדת,  הוא היה בן 99 והיא בת 89. 89 הוא מספר חוה, כמו המלה הריון שגם היא מספר חוה. שרה היא עיקר התיקון של חוה (מספר חוה), "אם כל חי" (מספר חוה, גם המלה "אם" היא מספר חוה) וגם היא – שרה – מספר חוה.

אחת הגימטריאות הכי יפות בכל התורה היא של כל הפסוק "ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא הוי' אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים" בו ה' אומר לאברהם "התהלך לפני והיה תמים". כתוב "וירא הוי' אל אברם ויאמר אליו", וחז"ל דורשים "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" ש"זו המילה שנתנה באמירה" – המילה היא סוד אֹמר ("יום ליום יביע אמר", עשרת המאמרות של מעשה בראשית פותחים "ויאמר"), סוד אור-מים-רקיע, המשכת הזרע כנודע. כל הפסוק עולה 5050, י"פ שרה. ה' החליף את השם שלה לשרה בהמשך אבל כבר רמוז מההתחלה. בתורת המספרים 5050 הוא משולש 100, סכום כל המספרים מ-1 עד 100. הוא היה בן 99 בשעת מעשה אך התכלית היא לידת יצחק בהיותו בגיל 100 כנ"ל – "סוף מעשה במחשבה [חכמת החשבון של התורה] תחלה". 100 הוא רבוע, י ברבוע (כמו שבחירה יה ברבוע), ו-99 הוא אחד פחות מרבוע. רק הכולל של ה-ידיעה משלים ל-100 (אברהם בחר, בבחירה החפשית שלו, לקיים את צווי ה' למול את עצמו. מקודם הוא קיים את התורה והמצות עד שלא נתנו אך לגבי ברית מילה הוא חכה לקבל צווי מפורש מה', לזכות למילה הגדולה שמלמעלה למטה, כמבואר בדא"ח, היינו שתאיר הידיעה בבחירה שלו. והוא סוד "וכרות עמו הברית" – ידיעת ה' יחד עם בחירת אברהם). עוד פעם, הגימטריא הזו (ידיעה = 99) אומרת ש-ידיעה היא "חסר אחד", אבל הוא הגילוי של ברית המילה. אחר כך גילוי הלידה – המזל, כמו שלמדנו לגבי לידה, שהיא גילוי המזל העליון, השרש – הוא כבר בגיל 100 שרמוז בתוך הפסוק, רמוז בשם שרה. כל הפסוק עולה י"פ שרה שהוא בדיוק משולש 100, כל המספרים מ-1 עד 100, לא עד 99. זה רמז יפהפה בפני עצמו – מהגימטריאות הכי יפות וחשובות בתורה.

אבל מה קורה כשנחבר ידיעה (אחד פחות מרבוע) ל-בחירה (שהיא רבוע, רבוע הוא גם כמו סוף, גם באותיות האות ת היא רבוע – 20 ברבוע כנ"ל. האות ש היא לא רבוע אלא משולש של 24, ההבדל בשתי האותיות האחרונות הוא בין משולש לרבוע)? מקבלים 324, חי ברבוע, "חי חי הוא יודך כמוני היום" שאמר חזקיהו המלך, מה שאנחנו אומרים במחזור. ידיעה-בחירה חוזר להיות רבוע, דווקא כי ה-ידיעה 1 פחות מרבוע.

אמרנו שהידיעה היא ש והבחירה היא ת, אז נעשה כזה תרגיל – בחירה (רבוע) ועוד ת (רבוע) שוה 625, שגם הוא רבוע כנ"ל. כלומר, יש כאן שלישיה של פיתגורס – כמו 3-4-5, כל אחד כפול 3. 3 כפול 5 – 15, 4 כפול 5 – 20, 5 כפול 5 – 25. כמו ש-3 ברבוע ועוד 4 ברבוע שוה 5 ברבוע כך 15 ברבוע (בחירה) ועוד 20 ברבוע (ת) שוה 25 ברבוע. אדם במילוי כנ"ל – אלף דלת מם – שוה 625. חדוש עצום כאן, שסוד האדם הוא סוד הבחירה שהוא סוד האות ת.

אמרנו ש-ש היא סוד הידיעה, אז מה קורה כשמחברים אותם? ידיעה בפני עצמה לא רבוע וגם ש לא רבוע, אבל ביחד עולים 399, אחד פחות מרבוע, אחד פחות מ-ת. אם כעת נוסיף 399 ל-625 נקבל 1024, לב ברבוע, מספר אותיות ק"ש וכו' וכו', 2 בחזקת 10. אז מכל הסוד של שת וידיעה-בחירה יוצא לב ברבוע, 2 בחזקת 10 – 2 היא אות ב רבתי של "בראשית". מה זה בחזקת 10? כמו שהיום יש תיאוריה בפיזיקה שיש 10 ממדים – כל חזקה היא ממד. 2, הריבוי הבסיסי, בחזקת 10 עולה לב ברבוע, מדות המזבח בבית המקדש, מספר האותיות בק"ש וכו' וכו', עוד הרבה דברים חשובים. הוא יוצא מהדבר המופלא הזה, של בחירה (רבוע) ועוד ת (רבוע) נותן אדם במילוי (רבוע), ואם נוסיף ידיעה לבחירה גם רבוע, ובתוספת שת עוד רבוע (המושלם ביותר בהיותו 2 בחזקת 10).

הכל היה לחזק את הווארט הזה ששת – "כל בני שת" – שייך לידיעה ובחירה. כתוב בחסידות ש"בני" לשון הבנה, צריך להבין בסוד היחוד של הידיעה והבחירה. זה מכח רות, שתיכף נסביר עוד מה הסוד שלה – "וקרקר כל בני שת". עד כאן בשביל הווארט הזה שלו, עיקר הווארט. מה הוא אמר? שהאדם הוא ה-ת, שנברא אחרון, אבל הוא עלה במחשבה תחלה, לכן הוא הראשון בסדר אמת של "בראשית [ברא אלהים]", לא לפי הסדר.

הגברת הצורה על החומר

נמשיך לקרוא:

וגם ת' מרמז על סוד הבחירה כמו שכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים [ואת הטוב ואת המות ואת הרע] וגו' וכתיב ובחרת בחיים, כי ת' היא בסוד ת' תמות ת' תחיה [כמו שהגמרא אומרת במסכת שבת. ה' שם לפנינו את ה-ת ואומר שתבחר בין החיים להיפך החיים.], וכל זה [בריאת האדם עם הבחירה החפשית.] עלה במחשבתו יתברך [לכן מחשבה תחלה היא רדל"א, כי שם יש ספקות, שרש הבחירה החפשית, שרש ה-ת – אי אפשר לדעת מה יהיה שם, כמו שאי אפשר לדעת מה האדם יבחר.] שיברא את האדם התחתון שהוא בעל חומר [הסוף.] וגשם וגם הוא בעל בחירה [הסוף.], ועל ידי שיבחר בטוב וימאוס ברע ויגביר הצורה על החומר [אחד הביטויים שהיו אהובים על הרבי, אם קושרים ל-ג' תמוז.

אחד הדברים ששמענו מעד ראשון ששמע בעצמו מהרבי שאמר שהענין שלי הוא הגברת הצורה על החומר. מה הסיפור? לא נאמר את השם, אבל היתה אשה צדקת מקורבת מאד לרבי שבחופשיות היתה נכנסת לרבי ליחידות, בלי תור, והיא היתה דואגת לרבי, אשה טובה שדואגת לבריאות של הרבי. פעם אחת היא ראתה שהרבי נראה חלוש, אז היא אמרה לרבי ביחידות – אתה צריך לאכול יותר טוב, למה אתה לא אוכל?! אז הרבי אמר לה 'מיין ענין איז הגברת הצורה על החומר'. בכל אופן, זה ביטוי מאד חשוב, שכתוב גם ב"היום יום" שהוא גדר החסידות. ממילא, אם יש איזה ווארט שהכי מתאים ל-ג' תמוז הוא הווארט הזה. זה הענין של הרבי, וכנראה שזה גם הענין של ג' תמוז – הכח של הגברת הצורה על החומר. לשם כך ה' ברא את האדם.] על ידי זה יתקן כל העולמות ויגרום תענוג ונחת רוח לפניו יתברך כביכול [זה מה שהיה בתחלת הבריאה, לכן ה-ת הוא לפני ה-א וה-מ, "בראשית ברא אלהים".].

"בר נש אסתכל באורייתא ומקיים עלמא"

ואחר כך בסוף הבריאה מרומז אמת כסדר בסופי תיבות בר'א אלהי'ם לעשו'ת שהיא סדר הבריאה שברא השי"ת מראש עד סוף [קודם א, אחר כך מ ובסוף ת.] שכל זה היה בשביל שבני ישראל יעבדו אותו במדת האמת [בסוף המלה אמת מופיעה לפי הסדר שלה, לומר שכל מה שבראתי ששה ימים ובסוף שבת היה כדי שבני ישראל יעבדו אותי עם מדת האמת לפי הסדר], וכמו שאיתא בספרים הקדושים הפירוש של אשר ברא אלהים לעשות שהוא לשון עתיד [ה' ברא בעבר כדי שנעשה בעתיד. מה לעשות בעתיד?], כי עשיה היא לשון תיקון שתיקון הבריאה תלוי בעבודת בני ישראל כמו שאיתא בר נש אסתכל באורייתא ומקיים עלמא [כעת מביא את סיום המאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא", שהזכרנו קודם שתמיד מביאים את ההתחלה ולא תמיד את הסוף. החצי השני של המאמר הוא שהאדם מסתכל בתורה ומקיים את העולם. ].

ה' מסתכל בתורה ובורא עולם ואדם מסתכל בתורה ומקיים עולם. זה משהו מאד חשוב. אפשר להסביר ששני החצאים של המאמר הזה הם כמו שתי עינים. גם אצלי צריך להיות הסוד הזה, שבעין ימין צריך להיות "אסתכל באורייתא וברא עלמא", הסתכל בתורה כדי לברוא את העולם, אבל בעין שמאל צריך להיות "אסתכל באורייתא ומקיים עלמא", צריך להבין מה ההבדל בעבודה שלי בין לברוא את העולם ולקיים את העולם. הפשט מובן, ה' הוא בורא העולם והאדם מקיים את העולם.

ת'הא ש'נת ע'ולם ז'ה

קודם כל, בהשגחה פרטית הבקר פתחתי את המייל והדבר הראשון שקבלתי שמישהי בבית הספר שלנו חייבת – היות שעושים פרסום לשנה הבאה – ר"ת לתשע"ז. זו הפניה הראשונה לר"ת של תשע"ז לשנה הבאה. זה היה בהשגחה פרטית כמה דקות לפני השיעור. וגם, הנושא הכללי שלנו הוא בעז ורות – בתוך בעז יש גם ע"ז. אם יהיו לנו ר"ת תשע"ז יהיו לנו כנראה גם ר"ת לבעז.

יש שני עולמות שה' ברא – הגם שכולל אין סוף עולמות, אבל בגדול הם שנים. כמו שכתוב גם לגבי גן עדן, שבכל הספרים מדברים על שנים, עליון ותחתון, אף שיש אין סוף מדרגות – כך גם לגבי העולמות. יש העולם הזה והעולם הבא. אם נוציא את ה-ה יש עולם זה ויש עולם בא – ע"ב וע"ז. תשע"ב, עולם בא, כבר היה לפני כמה שנים – יש הפרש של חמש שנים ביניהן, קודם עולם הבא וכעבור חמש שנים כבר מגיעים לעולם הזה, תהא שנת עולם זה. עולם זה הוא משהו גדול מאד, כי הקב"ה נבא את משה רבינו ב"זה", לא ב'בא'. כשהמשיח יבוא המלה היא "זה", לא בא. ["הנה זה בא".] "קול דודי הנה זה בא", העיקר הוא ה"זה" ש"בא" – "זה אלי ואנוהו", "הנה אלהינו זה", מצביע באצבעו ואומר "זה". לכן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" – מי שזוכה לזיהוי אלקות בתוך ההסתר של העולם הזה, "זה אלי", "זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", זו התכלית. בעז או שהוא ר"ת בא-עולם-זה, ה-ע באמצע כך שנקראת גם לשמאל וגם לימין. אבל עוד יותר יפה, אפשר לעשות מבעז ר"ת ברא-עולם-זה, כמו המאמר שלמדנו כעת, "אסתכל באורייתא וברא עלמא".

בריאת העולם בעין ימין וקיום העולם בעין שמאל

יש ברא עולם ויש מקיים עולם, שתי בחינות – "ברא עלמא" ו"מקיים עלמא" בארמית. נעשה את החשבון של שתי הבחינות בלשון הקדש – ברא עולם ועוד מקיֵם עולם – עולות יחד בעז-רות. צריך לומר שבעז הוא 'ברא עולם' ורות היא 'מקים עולם'. אמרנו שאלה שתי עינים שמסתכלות בתורה – בעין ימין מסתכלים בתורה שבכתב, בחינת בעז, ובעין שמאל מסתכלים בתורה שבעל פה, בחינת רות. בתורה שבכתב בוראים עולם ובתורה שבע"פ מקיימים עולם.

איך מסבירים תמיד בחסידות את ההבדל בין שתי העינים? עין ימין היא בשביל לראות את הטוב בזולת ועין שמאל כדי לראות את הלא-טוב בעצמי, לתקן את עצמי, "קשוט עצמך" ואחר כך "קשוט אחרים". מה זה "ברא עולם" ו"מקים עולם"? כמו שרבי נחמן אומר על הפסוק "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" – אם אני מתעקש לחפש משהו טוב בחבר, אף שבגלוי אין לו כלום, אבל אני מתעקש ומוצא בו נקודה טובה (אפילו שאני ממציא נקודה זו – זה רבי נחמן לא כותב, אני מוסיף – בורא אצלו מחדש, מתבונן בה יש מאין ואפס המוחלט), לאט לאט הוא נהיה טוב כמו שראיתי אותו. לשם כך יש עין ימין. מה זה טוב? אני רואה שהוא יהודי, "חלק אלוה ממעל ממש", ויש לו אות בתורה – "יש ששים רבוא אותיות לתורה" – ואני מסתכל עליו ומקשר אותו לתורה, "אין טוב אלא תורה" וגם "אין טוב אלא ישראל", "היטיבה הוי' לטובים ולישרים בלבותם", ובכך אני בורא אותו טוב. ברא הוא לשון בן, "בין כך ובין כך קרוים בנים", כדברי רבי מאיר שמאיר עיני חכמים בהלכה – "אסתכל באורייתא וברא עלמא", עושה מכל יהודי בן.

אבל מה פירוש "מקיים עלמא"? עושה שהעולם לא יתמוטט, כמו בשבירת הכלים שיש תהו וצריך להחזיק שלא ישבר. קיום העולם הוא על ידי בקורת עצמית, עין שמאל. שוב, בריאת העולם היא על ידי שאני דן את כל האדם לכף זכות – זה מה שאצלי בחינת קוב"ה, קוב"ה "אסתכל באורייתא וברא עלמא". מה שאצלי בבחינת "בר נש" – בר נש הוא סתם, יכול להיות אפילו גוי – הוא "אסתכל באורייתא ומקיים עלמא". גם רות הגיורת, מסתכלת בעצמה ורואה "מאין באת", וככה היא מקיימת את העולם – סוד התורה שבעל פה. זה גם היחס בין מצוות עשה למצות לא-תעשה – מצוות עשה באות מאהבה, חסד, "אסתכל ב[עשה ד]אורייתא וברא עלמא" ומצוות לא תעשה הן ה"אסתכל ב[לא תעשה ד]אורייתא ומקיים עלמא". עד כאן הווארט הזה, שכאשר לומדים מאמר זה צריכים לדעת אותו בשלמות, עם שני החלקים שלו.

ת: ראשית העבודה מהסוף – קבלת עול מלכות שמים

וכשם שבתחילת הבריאה מרומז אמת שלא כסדר כמו כן אצל האדם בתחילת עבודתו [צריך להיות שהאמת לא לפי הסדר. רק שהוא לא כותב כאן שלפי איך שיסביר, בעבודה הסדר ממש מלמטה למעלה – ת-מ-א. בתחלת התורה "בראשית ברא אלהים", ת-א-מ, העיקר שמתחיל מהבחירה ואז כסדר. כעת יאמר שבעבודת האדם ממש הפוך:] אז הוא אצלו בבחינת התהפך כחומר חותם [בכך רומז שממש "תתהפך", אחרת, "חותם" היינו "חותמו של הקב"ה אמת"],

שמוכרח להתחיל במדה התחתונה שהיא מדת המלכות שמרומז באות ת' של 'אמת' [מה הדבר הראשון בעבודת ה'? קבלת עול מלכות שמים, כמו שהרבי תמיד אומר. זו ההתחלה, אבל קבלת עומ"ש היא מלכות, האות ת. בקבלת עומ"ש צריך להתבונן שיש לי בחירה חפשית. יש עוד כלל גדול מאד שלא אמרנו לגבי מלכות, שבחירה חפשית היא דווקא במלכות. איך חז"ל לומדים כל פעם שיש שכר ועונש? מ"אני הוי'", ש"אני" היינו מלכות – אני הוי' לשלם שכר ואני הוי' להפרע. מהביטוי "אני הוי'" לומדים שכר ועונש, וממילא לומדים שיש בחירה חפשית.], שהיא בסוד סיפא דכל דרגין וגם היא בסוד ת' תמות ת' תחיה כי ביד המלכות להמית ולהחיות [כעת אומר בפירוש מה שאמרנו קודם – ששכר ועונש הם פונקציה של מלכות. היא הרושמת את ה-ת על מצחות האנשים, ושם כח הבחירה.], שזהו הראשית בדרכי עבודתו יתברך שיקבל האדם עליו עול מלכות שמים [זה ה-ת, אחר כך צריך לעלות ל-מ של אמת:],

מ: העלאת המדות לבינה

ואחר כך יעלה מדרגא לדרגא לתקן כל הז' מדות ["לך הוי' הגדלה והגבורה וגו'"] ממלכות עד חסד [שבע מדות.] שבסוד ז' ימי בראשית שנקראים בשם ז' ימי הבנין בסוד הכתוב עולם חסד יבנה [למה קוראים לימים האלה בנין? בגלל הפסוק "עולם חסד יבנה". כאן הוא רומז לדבר שלא כותב בפירוש – שבנין, "יבנה", אותיות בינה. ככה הוא מעלה את כל המדות בסוד הבינה, "עולם חסד" – כמשגיע ממטה למעלה עד לחסד, תכלית המדות – אז "יבנה", כל המדות נקראות על שם ה"יבנה", ז' ימי הבנין], שבנין עולם התחתון היא על ידי הז' מדות שמתחילים מחסד.

ועל ידי שהאדם מזכך את גופו וחומרו מתאות הגשמיות [הגברת הצורה על החומר. לא צריך לבטל את הגוף, "עזב תעזב עמו", צריך ללכת יחד עם הגוף – אבל בכל אופן צריך לבטל את התאוות הרעות של הגוף. כתוב שחקירה היא בטול החומר ואילו חסידות היא רק הגברת הצורה על החומר לזכך את החומר.] ועובד את השי"ת עם כל המדות באהבה יראה והתפארות כו' [בכל המדות עובד את ה'] על ידי זה הוא מעלה אותם לשרשם לבינה [יבנה אותיות בינה] שהיא בסוד אם הבנים [רומז שבינה לשון בנים, והבנים הם המדות],

וזה מרומז באות מ' מ'אמת' בסוד בן ארבעים לבינה [הרווחנו כאן עוד סוד: את סוד האות מ הוא לומד מפרקי אבות, "בן ארבעים לבינה". אם כן, יש איזה קשר אמתי-פנימי בין המספר של מ, ארבעים, לספירת הבינה. הייתי חושב ש-מ היא מים, כפי שכתוב בספר יצירה, אבל מים הם חסד – כך הייתי חושב בהשקפה ראשונה. אפשר לקשר זאת למה שאמר שעולים דרך כל המדות עד ל"עולם חסד יבנה", ומהחסד עולים לבינה. קשור למה שלמדנו מזהר חדש על גואל קרוב וגואל רחוק – הוא אמר שגואל קרוב, משיח בן דוד, הוא חסד, והוא קרוב לבינה, חסד ממילא קרוב וקשור לבינה. הגואל הרחוק הוא יסוד, בעז, שעדיין רחוק מהבינה. הגואל הקרוב, שאז סרב לגאול, כי עוד לא הגיע הזמן שלו – הוא חסד. ככה כתוב שם.],

חב"ד חדשים: יהודי מיוחס, גר צדק, גר תושב

בכל אופן, יש פה עוד משהו – בת כמה היתה רות? לפי חז"ל היא היתה בת ארבעים. כשהיא הגיעה לגיל הבינה היא התגיירה, זכתה להתחתן עם בעז ולהוליד את עובד – עד דוד ועד מלך המשיח. אמרנו שיש קשר עצמי בין בינה ל"מבין דבר מתוך דבר" כמה טוב להיות יהודי, כדאי להתגייר. תמיד אומרים שגרים נאחזים במלכות ויש רק גיורת אחת שזכתה לעלות לאות אמת, יסוד, רחב הזונה – יותר מכל הגרים. אבל כל הגרים האחיזה שלהם במלכות. כעת אומרים משהו אחר – הרי "הא בהא תליא", "כאמה בתה", השרש במוחין להתגייר הוא מ, מ של בינה.

כתוב "נבונים לא אשתכחו". לפי דרכנו, משה רבינו בדור שלו לא זכה לנשמות שמסוגלות לחולל את המהפכה הרביעית, להשפיע אור לגוים, כדי לעורר גם את הגוים להתהפך. יתרו הבין – מעצמו – שצריך נבונים, אבל משה לא מצא כאלה. כנראה שכאשר משה לא מצא גם יתרו התייאש וחזר לארצו אף שמשה התחנן לו שישאר. אם אתה לא יכול, אני חוזר לארצי לגייר את בני המשפחה שלי – מה שאפשר לעשות נעשה.

בכל אופן, יצא לנו כעת חב"ד חדש – חב"ד מאד חשוב, מה זה להיות חב"דניק בדור העשירי שלנו. חכמה – להיות יהודי, יהודי מיוחס. כתוב בתניא שכל נשמות עם ישראל הן מהחכמה של הקב"ה, טפות ממח האב, מח החכמה, "חכמה מוחא" כתוב ב"פתח אליהו". שרש כל היהודים המיוחסים הוא בחכמה – יחוס יהודי הוא חכמה. אבל המוחין של להתגייר, שאין יחוס – עד כדי כך שאפשר לחשוב שהוא גוי, ורק בפנימיות הוא "גר שנתגייר", גר מאז ומעולם – הם בינה.

מה נשאר בשביל דעת? זה החב"ד המשיחי, כשכתוב "כי מלאה הארץ את דעה את הוי'". דעת היא לכאורה בני נח – דעת תחתון – שיש להם דעת לקיים שבע מצוות בני נח מכח מתן תורה למשה רבינו. רק מה? יש מחלוקת האם מי שישארו בסוף-בסוף יתגיירו ממש. הגם שלא מקבלים גרים לימות המשיח, אבל אם התגייר הוא מתקבל.

ה-מ של יצחק אבינו

מה היה הווארט? שהאות מ היא בינה. אבל איזו בינה? שהכל חוזר לחסד ומחסד נכללים בבינה, "אם הבנים", סוד האות מ של אמת. יש עוד משהו בקשר של ה-מ לבינה (ולא רק לחסד): כתוב שיש חמש אותיות סופיות, שהזכרנו קודם, מנצפ"ך. כל אחת מהן היא גאולה של מישהו, לפי הסדר, כמאמר חז"ל. ה-ך – גאולת אברהם אבינו, "לך לך". מי זה ה-מ? גאולת יצחק, שהיא עיקר החידוש – "מצאנו מים". הייתי חושב שמים הם אברהם, "זכור אב נמשך אחריך כמים", אבל בחז"ל ה-ם היא דווקא יצחק אבינו, כפי שלומדים מ"מצאנו מים" בעבדי יצחק. יצחק הוא בינה, "אלהי יצחק" זה אמא, שחוק הוא אמא, "צחוק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי". ה-מ כאן היא בחינת מים של יצחק אבינו. קודם ת, קבלת עול מלכות שמים. אחר כך עובדים את ה' בכל המדות, מעלים אותן עד לבינה, מ של אמת, בן ארבעים לבינה.

א: עליה בדרך ממילא מבינה לחכמה

עוד חידוש שהוא אומר כאן: להגיע ל-מ זו עבודה, אבל ברגע שעולים מ-ת ל-ם כבר בלי עבודה, בדרך ממילא, ה-א מתחברת – כי מ היא אמא ו-א, כמו שיסביר, היא אבא, "אאלפך חכמה". כשיש אמא בדרך ממילא יש אבא, כי הם תרדלמ"ל. זה גם מסביר למה ב"בראשית ברא אלהים" ה-א לפני ה-מ, לא כל כך משנה – ברגע שהגעת ל-מ בדרך ממילא הגעת ל-א. הוא לא דורש מה שאנחנו תמיד דורשים שס"ת "בראשית ברא אלהים" לשון תאם – תאומים, התאמה. ה' ברא את כל העולם בתאומים – "את השמים ואת הארץ", כפי שרמוז גם ב-ב רבתי של "בראשית", רומז שהכל ב, "שנים שנים באו אל נח אל התבה".

ובינה דבוק לחכמה שהם בסוד ריעין דלא מתפרשין, ובסוד הבן בחכמה וחכם בבינה [שכל אחד כלול בשני.], וחכמה מרומז באות א' מ'אמת' בסוד הכתוב 'ואאלפך' חכמה [חז"ל מוסיפים "אאלפך בינה", אבל לא כתוב בפסוק. הפסוק הוא רק "אאלפך חכמה" ובינה היא "אם הבנים". (א היא לא בדרך כלל הכתר?) יכול להיות, אבל כאן מסביר שהיא חכמה. אם היא ה-י שבשם, רומזת לכתר ולחכמה יחד, קוצו של י ו-י. "אאלפך חכמה" היינו מה שהכתר מאלף-מלמד את החכמה, סוד "נוצר חסד לאלפים".],

נראה גימטריא שהוא לא עושה: הוא אומר ש-א היא "אאלפך חכמה" ו-מ היא "אם הבנים" (לא כתב שמחה), וה-ת, אם זוכים, היא תחיה. אאלפך חכמה שוה 205, אם הבנים שוה 148 ו-תחיה שוה 423. זו כוונת אמת אצלו, והכל יחד שוה תשע"ו (השנה שלנו), נעמי-רות.

החכמה והבינה בלתי מושגות

והגם שבחינת חכמה ובינה המה באפיסת ההשגה [הוא שואל שאלה דווקא של חסיד פולין, לכאורה בחב"ד לא היו שואלים – אך זו שאלה מצוינת, גם בחב"ד. איך בחכמה ובינה אפשר לעבוד את ה'? הרי הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אין לנו השגה בהן – אפיסת ההשגה.

איך יודעים ב"פתח אליהו" שיש הבדל בין חכמה ובינה לשאר המדות? בשער היחוד והאמונה שלומדים כעת הוא מדגיש שאין הבדל בין המדות – הכל המדות של ה', הוא ומדותיו אחד. אבל בכל אופן יש הבדל בין מוחין למדות. איך כתוב בפתח אליהו? "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא" – לגבי שאר המדות לא כתוב כך, לא כתוב 'אנת הוא חסיד ולא בחסד ידיעא, אתה הוא גבור ולא בגבורה ידיעא'. סימן שיש באמת הבדל אצלנו, ביכולת שלי להתדמות. הרי במדות כתוב "מבשרי אחזה אלוה", לכן עיקר עבודתנו בעולם הזה הוא תיקון המדות, מחסד עד מלכות, ז' ימי הבנין, לכן ה' ברא את העולם בשבעה ימים, שנוכל לעבוד אותו בשבע המדות האלה.

אם כן, חו"ב הם אלפים שנה שקדמה תורה לעולם, אפיסת ההשגה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אז איך אמרתי שאדם צריך להתחיל מ-ת ואז להגיע ל-מ וממילא ל-א שהיא חכמה, לבינה וחכמה. איך הוא יכול להגיע ל-א ו-מ?! נשים לב לעוד רמז, שכבר הבינה כוללת אותיות אם – "אם הבנים" – וכשאתה שם יש גם א.]

המשכת אור-השגה של חכמה ובינה על ידי זיכוך המעשים

עם כל זה על ידי שהאדם מזכך ומקדש את עצמו בתיקון הז' מדות [שזו עבודתו בעולם הזה, תיקון המדות, כפי שאמר הרס"ג שעיקר עבודת האדם בעולם הוא תיקון המדות. מה העבודה שלנו?] בלתי לה' לבדו [שכל האהבה שלי היא לה', היראה שלי היא מה', ההתפארות שלי בה'. הכל לה' – גם כשאוהבים יהודי, הכל זה לה' כי היהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש".], על ידי זה הוא זוכה שיתגבר כח שכלו [כבר איזה ווארט חב"די מאד, שאם אדם מזכך את הלב אז המח מזדכך.

מה הווארט בחב"ד שדומה לזה? אפילו עוד יותר, לא זיכוך המדות אלא מעשה בפועל – כשאדם נותן פרוטה לצדקה, במיוחד אם זה קצת נסיון, כמו הצ"צ שהיה בדרך להתפלל ופתאום פוגש אותו עני, בתחלה הוא דחה אותו שאתן לך אחר כך, ואחר כך הבין שעשה חטא אז הוא רץ הביתה ולקח כסף וחפש אותו בשוק ונתן לו, ואז כשהוא בא להתפלל זכה לגילוי של הסבא והוא אמר לו שמי שעושה צדקה, ב'עבודה', עבודה אמתית שזה קצת נסיון, הוא זוכה שהמח מזדכך אלף פעמים ככה. מה הפסוק? "וצדקה תרומם גוי", הצדקה מרוממת. כאן הוא אומר שזכוך המדות מזכך את המח – מזכך את המח גם לקבל הארה והשגה מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו", ממה שקדם לעולם.

שוב, מה קדם לעולם? זה קצת חוזר לידיעה ובחירה. מה שקדם לעולם הוא התורה, שה' "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – הידיעה של ה', מה שה' יודע הכל. כשאדם מזכך את הלב שלו, עם הבחירה החפשית שלו, כי מתחיל מהמלכות ולמעלה, מלמטה למעלה, הוא מזכך את השכל להבין איך ה' ידע את הכל מראש, עוד לפני שנבראתי, עוד לפני העבודה שלי, איך הכל רשום בתורה הקדומה. זה נקרא שעל ידי זיכוך הלב הוא מזכך את השכל לקבל גם מלפני בריאת העולם. (הכוונה שיבין מתוך התורה?) זה עצמו התורה, האלף-בית, שה' מסתכל בתורה.]

ושיבוא להשגה יתירה להמשיך עליו איזה הארה מאור חכמה ובינה [אפשר גם בעולם הזה לקבל הארה. אפשר לחשוב שבאותיות של חב"ד הוא מתכוון למוחין השייכים למדות, ורק לעתיד לבוא זוכים למוחין בעצם. אבל אפשר לפרש – כמו בתפלין – שהארה מהמוחין בעצם אפשר לקבל, גם בעולם הזה, על ידי זיכוך המדות ועל ידי עבודת הצדקה. אדה"ז מסביר בתניא שיש "מעשה הצדקה" ו"עבודת הצדקה". "מעשה הצדקה" הוא מה שאדם נותן בטבעו, מה שיהודים רחמנים וגומלי חסדים, אבל "עבודת הצדקה" היא מה שלא זורם לי, מה שיש בו נסיון, והיא ממשיכה "השקט ובטח עד עולם".],

המשכת השפע לעולם הזה

כעת הוא מגיע לתכלית של כל צדיקי פולין, שנוכל להמשיך שפע ברכה בגשמיות לכל היהודים, שכולם יהיו בריאים ועשירים עם הרבה ילדים טובים:

וכשאדם בא למדריגה זו [כשמגיע עד ל-א, על ידי שהכל "בלתי להוי' לבדו" הגיע ל-א.] אזי יש בכוחו לעורר המשכת ההשפעה העליונה מן המקור מרישא דכל דרגין [החכמה כולל הכתר] עד סיפא דכל דרגין [עולם הזה. לא עשינו גימטריא של עולם-זה – מה הממוצע בין שתי המלים האלה? בעז, הוא בצורה הכי מובהקת עולם-זה, ברא-עולם-זה, ואילו רות היא מקים-עולם-זה. שניהם עז – "הוי' עז לעמו יתן".].

וכשם שבסוף הבריאה מרומז אמת כסדר ["ברא אלהים לעשות".] כמו כן כשהאדם בא לגמר התיקון [אחרי שהוא גמר את התיקון שלו מלמטה למעלה, יש לו אמת לפי הסדר. קודם היה לו "תתהפך כחומר חותם", זו עבודתו ממטה למעלה, אך אם זוכה להגיע ל-א יש לו אמת כסדר. מה זה? שיש לו – אותו צדיק, "ועמך כלם צדיקים", "הוי' אהב צדיקים" – כח להמשיך שפע ברכה בכל העולמות ממעלה למטה] אז הוא אצלו אמת כסדר, כי ההשפעה נלקח מן המקור שהוא סוד חכמה עילאה [מקור השפע הוא חכמה עילאה, ה-א.] שבסוד אלף חכמה ונמשך לבינה שמרומז באות מ', ומשם נשפע שפע הטוב ויורד על פי מדותיו בכל הז' מדות [יורד מטה-מטה דרך כל שבע המדות,] חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות עד מדת המלכות שמרומז באות ת' [אז כעת יש לו אמת לפי הסדר – מקור הברכה ב-א, מתחבר לבינה, מ, אם הבנים, ועובר דרך כל המדות עד ל-ת],

ומשם נמשך השפע להשפיע על כל ישראל כל ההשפעות הטובות בבני חיי ומזוני [וכעת מפרט, צריך לענות אמן אחרי כל מה שהוא אומר.], וגם השפעת הרפואה שיתבטלו כל החולאים והחולשות מן העולם, וזה מרומז באמ"ת נוטריקון א' מ'חיה ת' [הרבה פעמים דורשים שאמת נוטריקון א מחיה מת, כמו שלומדים מאליהו הנביא שהחיה את בן האשה הצרפית והיא אמרה "עתה ידעתי כי דבר הוי' בפיך אמת". יש כוונה של האריז"ל שהחיה את הילד עם אמת, ז"פ סג, סוד שלם באריז"ל, אז דורשים ש-א מחיה מת. כאן הוא דורש יותר, עושה יותר 'מאמר', שה-א היא א, ה-מ היא מחיה וה-ת היא תא מחיה ת. ה-ת הוא האדם, שחולה או חלש. ה-ת היא גם הבחירה החפשית שלו וצריך להמשיך בה חיות – שיבחר בחיים, ת תחיה.], שעל ידי תיקון המדות מתתא לעילא עד בחינת אלף חכמה [עד שהגיע ל"אאלפך חכמה".] וכתיב החכמה תחיה על ידי זה נמשך שפע החיים מן האלופו של עולם [מקור החיים] רישא דכל דרגין עד אות ת' סיפא דכל דרגין [המלכות, סוד הבחירה.] שיתהפך מבחינת ת' תמות לת' תחיה, שיהיה רק חיים וכל טוב על כל ישראל בכלל ופרט [יש ר"ת בכו"פ, אפשר לקרוא גם בכח ובפועל.] ברוחניות וגשמיות בני חיי ומזוני רויחי אמן.

לא הספקנו כעת את האמצע והסוף של הספר, עשינו רק את ההתחלה. התורה הזו היתה גם להסביר מה שאמרנו קודם, שצריך ללמוד לפי הסדר – א, התחלה, מ, פרשת שבוע, ת סוף הספר.

ג. מגן אברהם לפרשת בלק

[השלמה בדרך להר המנוחות:]

נלמד את התורה מפרשת השבוע – בחרתי את הכי קצרה:

חרדת בלק מכח האמירה בו מתפארים ישראל

וירא בלק וגו' [אנחנו תמיד מסבירים שזו הפרשה שיש בה הכי הרבה ראיה, מתאים לחדש תמוז שבו חוש הראיה, מתחיל מ"וירא בלק".]. הענין מה שבלק חרד כ"כ מפני ב"י עד ששלח אחרי בלעם [רואים שה"וירא" הוא סבה של פחד, כפי הרמז ש-ראיה אותיות יראה. גם אצל בלק, זו בחינה של רואה את הנולד – לא סתם יראה אלא יראה של חכמה, "איזהו חכם? הרואה את הנולד", כפי שהוא יסביר שהוא ראה את העתיד, שהיה יודע עתידות.]. זה מרומז בהכתוב גופא.

וירא בלק. מה ראה. את כל אשר עשה ישראל לאמר"י. הוא לשון אמירה ודיבור. היינו מה שישראל עושים באמרי ודיבורי פיהם בתות"פ [ב-ז עממין האמורי – אליו מתייחס הפשט כאן – הוא כנגד התפארת. מצד אחד הכנעני כולל את כולם, כי הוא חסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין", ומצד שני האמורי כולל כי הוא תפארת. לשון אמירה ודבור הוא הלעו"ז של "לעולם הוי' דברך נצב בשמים", מה שכתר מלכות, כתר הדבור, באחורי תפארת ז"א. הוא גם בסוד מה שכתוב "האמרת... האמירך" – "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" – שרש"י אומר שהוא לשון התפארות.

באמת בפרשת חקת, הפרשה הקודמת, כשדברו עם אדום גם התפארו בכח הדבור, והוא הגיב "אתם מתפארים במה שהורישכם אביכם, גם אני אצא לקראתי במה שהורישני זקננו 'על חרבך תחיה'" – רואים שיהודי מתפאר בכח הדיבור שלו. כמו שראינו בתורה הקודמת כאן, שכל המדות – גם התפארות – צריכות להיות "בלתי להוי' לבדו", רק לשם שמים. בכל אופן, זה מה שבלק ראה – כח האמירה.

ההבדל בין כח האמירה לדבור שאמירה בלב ודבור בפה – "לך אמר לבי", גם תפארת, הלב. הפשט במה שעשו לאמורי הוא שהחריבו את האמורי. את זה לעומת זה – בכח האמירה של היהודי הוא מנצח את האמורי. הוא אוהב את הר"ת תות"פ – תורה ותפלה – בכל הספר. תורה ותפלה הוא יחוד פנים ואחור – תורה היא הפנים של התפארת ותפלה האחור של התפארת. כנראה שגם באומה הזו, האמורי, יש את הפנים ואחור שלו – מנצחים את הפנים שלו עם התורה ואת האחור שלו עם התפלה.].

פחד האומות משחרר גרים

ולכן ויגר מואב ["ויגר" הוא בחינת יצחק, "בארץ מגורי אביו". גם לשון גרות – קשור למה שמדברים על רות. אחד מפירושי רות הוא לשון רתת. יש "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע" שמוסבר שהם כנגד י-ה-ו-ה – היראה של ה-ו, התפארת, היא רתת. כתוב "ויגר מואב", שמכח הפחד הזה פולט, מוציא את נשמת רות הגיורת. רואים זאת גם אצל רחב. זו כוונה חשובה ב"תפול עליהם אימתה ופחד" – כדי לשחרר גרים, ניצוצות. גם בגשמיות הפחד משחרר משהו. הקליפה כל הזמן שומרת על הניצוץ, כי מקבלת ממנו יניקה – נהנית ולא רוצה לשחרר – וכשהיא פוחדת היא כאילו מאבדת עשתונות והאחיזה מתרפה והניצוץ יכול לברוח. בקדושה צריך אימה קבועה, ש"מצמת צמית", כמו הבעש"ט. פחד אימפולסיבי, שמשחרר, כמו כל דבר אימופלסיבי הוא לא מתוקן – שבירת כלים, אבל שבירת הקליפה משחררת.].

פחד מואב מכח התפלה של יהודי שנתקרר בעבודת ה' ומבעלי המדרגה

מפני העם עם הוא לשון קרירות [בחב"ד בדרך כלל מסבירים שעמום הוא חשוך, אבל ממילא גם מתקרר.] מלשון גחלים עוממות [עדיין חם, אבל יחסית מתקרר. הוא רומז כאן בדרך אגב לקליפת עמלק, שבו כתוב "אשר קרך בדרך". שם עמלק עשה את זה, אבל כאן הוא אומר שהעם כבר מקורר – כבר תחת השפעת עמלק. בכל אופן, הקשר הוא מה שכתוב בזהר, שהאותיות הראשונות של בלעם-בלק הן בבל והאותיות האחרונות הן עמלק. ברמז הזה כותבים את בלעם למעלה ובלק למטה, מתאים למה שכותב בהמשך שבלק הוא מעשה ובלעם הוא דבור, ולכן היה זקוק לבלעם. מכח הדבור – הוא לא מסביר כאן, כתב גם בתורות הקודמות – בלעם פורח באויר. מה שאין כן המעשים נשארים על הקרקע. בכל אופן, צריכה לצאת ממנו רות, שהיא "המעשה הוא העיקר" – הגם שיש בה כח הדבור, זה בבחינה ש"עקימת שפתיו הוי מעשה".

בכל אופן, הוא אומר שהשם עם הוא כי תחת השפעת עמלק, שהתקררו מהברען שלהם, וגם מהם בלק פוחד:]. היינו גם מאותם שנתקררו מדרכי עבודת הש"י יראו ופחדו. וכמו שאמר אבא מארי [רבי מרדכי מטשרונביל] זצוקללה"ה בשם הבעש"ט זצוקללה"ה שגם זה האיש המוטרד בעסקיו כל היום בשווקים וברחובות וכמעט ששוכח שיש בורא עולם. רק בעת שמגיע זמן תפלת מנחה עולה על זכרונו שהגיע זמן התפלה וגונח ונאנח בלבו בהתבוננות האיך שפנה כל היום בהבלי העולם [זו דוגמה לאנחה טובה. יש ב"היום יום" שני פתגמים סותרים אם אנחה היא דבר טוב או לא. דווקא "היום יום" של ג' תמוז הוא על אנחה טובה, כח התשובה של האנחה. גם פה מביא ממסורת הבעש"ט, שכל הזמן היהודי הלך בהבלי העולם הזה ופתאום כשמגיע זמן תפלת מנחה הוא נותן אנחה. כאן הוא לא נשאר עם האנחה, אלא הולך להתפלל.]. והוא רץ לסימטא אחת מן הצד [אין לו מנין.] ומתפלל מנחה. הגם שאינו יודע כלל מה שהוא מדבר [הוא בכלל לא שם לב למלים, לא מבין מלה אחת ממה שהוא אומר.]. עכ"ז גם זה [התפלה] חשוב ויקר מאד לפני הבוב"ה. ו[עוד יותר מהתפלה, ]האנחה שלו בוקעת רקיעים [בלק מספיק חכם כדי לראות מה שזה פועל – חכמה מאד עמוקה – ולכן הוא פוחד מהעם, היהודים הפשוטים, היהודים הקרים שעבודתם יקר מאד לפני הבוב"ה.]. ולכן יראו בלק ומואב גם מאנשים האלו כי רב כחם מאוד.

ויקץ מואב מבני ב"י [כאן כבר לא כתוב "העם" אלא "בני ישראל".]. הם אותם שהם במדריגה גדולה ובשם ישראל מכונים. שמפניהם [לא רק "ויגר" אלא] קצו בחייהם [ממש].

פחד בלק משמירת הברית של ישראל

ואמרו עתה ילכחו וגו' כלחוך השור וגו'. [כעת מתחיל משהו חדש:] דהנה היסוד המיוסד מעבודת ישראל הוא על דבר שמירת הברית שזה נקרא בשם יסוד כמו היסוד מן הבנין המעמיד ומחזק כל הבנין עליו. ועי"ז יכולים לבטל ולכלות כל המסטינים וכל הקליפות וחיצונים [הכל מכח שמירת הברית, היסוד.]. וזה כלחוך השור היא בחי' יוסף הצדיק שנקרא בכור שורו [הוא שומר הברית. והשור שיש לישראל – רומז גם למשיח בן יוסף – יכלה את כל הקליפות והחיצונים. זה גם רמז להבדל בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד, שנאמר בהם "ויהי לי שור וחמור". קודם בא השור ומלחך את כל ירק השדה ואחר כך בא החמור – כנראה חמור נושא ספרים. יש לו ר"ת שהוא אוהב במלה חומ"ר – היה בסוף התורה הקודמת – חיי ומזוני רויחי.]. ויר"ק הוא אותיות קר"י. שע"י שישראל מתקנים עון זה ושומרים בריתם בזה ילכחו ויבטלו כל סביבותיהם.

חבור בלק ובלעם – עובדא ומילולא דקליפה

ולכן שלח אחרי בלעם כי באמת שהוא הי' עוד מכשף יותר מבלעם. כמ"ש בזוה"ק שחכים בחרשוי הוה. והי' משתמש בצפור [בלק בן צפור, אבל הוא לא עף אלא רק בלעם.] ששמו ידעוני וממנו הי' יודע עתידות [ידעוני לשון ידיעה. צפור נוטריקון "הכל צפוי והרשות נתונה" – אבל הוא דטרמיניסט גמור, "יודע עתידות".]. רק הוא לא הי' יכול רק בעובדות [כחו היה במעשה, לכן הקריב קרבנות ובזכות זה זכה שתצא ממנו רות.]. ובלעם היה כחו בפה והיה פורח באויר לגבי עזא ועזאל [כתב על זה גם בתורות הקודמות בפרשה. עזא ועזאל נמצאים בהררי חשך. בלעם-עזא-עזאל שוה חשך – לשם היה פורח באויר, לאותו מקום.].

ולכן שלח אחריו כי כשיתחברו יחד [תהיה גם אמירה וגם עובדא. הוא לא מביא, אבל יש שלש בחינות – עובדא-מלולא-רעותא, עמר. יש זלעו"ז – עובדא דקדושה לעומת עובדא דקליפה, וגם מילולא לעומת מילולא ורעותא לעומת רעותא. כשבלק מתחבר לבלעם יש להם גם מילולא וגם עובדא. יש להם את הרצון שלהם, אבל כנראה הוא לא עצמי כמו הרעותא של ישראל. גם לישראל יש עובדא ומילולא, וגם רעותא – רעותא הוא גם התרגום של בחירה, "המקום אשר יבחר הוי'", ולהם אין בחירה אלא ידיעה.] שגימ' שלהם כמענין ער"ד [בהשגח"פ בפרשת חקת דברנו על "הכנעני מלך ערד", על "דרך האתרים". ערד הוא הנחש הכי מסוכן. חוזר לעמלק, שרש"י אומר בפירוש שהוא עמלק (לא מזכיר כאן). רמז מובהק, כששמים אותם יחד, בלעם מעל בלק, יוצאת המלה עמלק – שהוא ערד.] שאיתא עליו אוי למי שפגע בו הערד. [לכן, על ידי החבור הזה,] חשב בלבו שיוכל לפגוע ח"ו בהם.

"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" – עלית ישראל בעבודתם למעלה מכל

אבל לא עלתה לו כי לא נחש ביעקב וגו' [הוא הסביר בתורה הראשונה שלו על הפרשה אותו הדבר, שבלק הוא קסם ובלעם הוא נחש. זה שאנחנו יכולים להתגבר ולנצח את בלק ובלעם זה רק מכח "לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". לכן אנחנו כל כך חרדים ומנסים לשמור מכל מיני נחשים שעושים היום, כל מיני פרא-פסיכולוגיה – מאד צריך להזהר מנחש וקסם, ואז יש כח לנצח את בלק ובלעם.]. ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה.

וזה [כעת מסביר מתוך הברכות: "מי מנה עפר יעקב] ומספר את רובע ישראל. היינו שב"י מספרים [כמו שכתוב בכל דרושי החסידות, שמספר לשון ספיר.] ומזככים עצמם מכל התאוות הגשמיות [כמו שראינו גם בתורה הקודמת – להגביר את הצורה על החומר.]. ועי"ז זוכים לבחינת הטעם רביע [גם הרבי מביא במאמרו על הפרשה, שאולי נלמד מחר. כתוב בזהר ש"רובע ישראל" הוא טעם רביע מטעמי המקרא.] דאיתא בזוה"ק רביע סליק לעילא [מדרגה גבוהה מאד.]. שעולים למעלה עד רום המעלות למקור הברכות. ונשפעים כל הטובות וכל הברכות עכ"י אמן.

ד. התורה האחרונה ב"מגן אברהם"

[השלמה מוצאי ו' תמוז.]

בהשגחה פרטית סוף הספר הוא השמטה לפרשת ויחי:

להתפרנס ישירות מה'

גד גדוד יגודנו וגו'. יתבאר בשנקדים לפרש מ"ש בגמרא שנכנסו חכמי ישראל לדוד הע"ה ואמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה. ואמר להם לכו והתפרנסו מזה מזה. אמרו לו אין הבור מתמלא מחולייתו וכו' אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד. הענין הוא שנכנסו חכמי ישראל ואמרו עמך ישראל צריכים פרנסה. שישראל צריכים לשפע פרנסה הן פרנסת הרוחניות והן פרנסת הגשמיות. ואמר להם לכו והתפרנסו זה מזה.

ז"ה עה"כ בגימ' י"ג כמנין אח"ד. שהש"י נקרא אחד וגם ישראל נקראים אחד בבחי' אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ [וממילא "והתפרנסו זה מזה" היינו ישירות ישראל מה'. גם בלי הגימטריא – עם הכולל – אפשר ללמוד ש"זה" היינו כינוי לה', "זה אלי ואנוהו", "זה הוי' קוינו לו", ועם ישראל הוא "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". יש מאמר חז"ל "יבוא זה ויקבל זה מזה לזו". אם כן, להתפרנס זה מזה היינו להתפרנס בקדושה כולנו ישירות מה'.]. וזה והתפרנסו ז"ה מז"ה היינו שיחברו אחד באחד שיקשרו ישראל עצמם בהש"י שנקרא זה אלי [אומר בפירוש שנקרא "זה", אבל לא מציין שגם ישראל נקראים "זו".]. להתייחד באחדותו ית' באחדות הגמור. ובזה ימשיכו עליהם שפע מלמעלה וחיות ופרנסת הרוחניות והגשמיות.

המשכת פרנסה על ידי שפלות

והשיבו לו אין הבור מתמלא מחולייתו. בור מרומז לשדה בור שפירושו שהוא ריק מכל טוב. היינו עבור שישראל המה בבחי' שדה בור. אינה יכולים להתמלאות במלואו וטובו [של ה'.]. וכ"ז מחמת מחולית"ו שהמה בבחי' חולים בחולי הנפש ורחוקים מהש"י ח"ו [היום חוליתו גם לשון חילוניות. כאן מפרש "מחוליתו" – מחמת חוליתו. היות שהבור הוא חולה, חילוני, הוא לא יכול להתמלא בשפע מהשי"ת – אין לו קשר מודע איתו.].

ע"כ נתן להם עצה [קבל את טענתם, ואמר שאף על פי כן יש עצה:] לכו ופשטו ידיכם בגדוד. היא בחינת מלחמ"ה שהיא לח"ם מ"ה. לח"ם בגימ' כמנין מזל"א. ומ"ה מרומז לבחי' ונחנו מה ענוה וקטנות [שפלות היא בחינת דוד, "והייתי שפל בעיני", וקטנות בחינת יעקב, "מי יקום יעקב כי קטן הוא". הכל בדרך מלחמה – יעקב, עבודת הבינונים. הוא חשב שהם ישראל, צדיקים שיכולים להתקשר ישירות לה', אבל הם לא צדיקים אלא בינונים ואפילו פחות ולכן צריכים מלחמה – עבודה להמשיך את המזל, דרך יעקב, דרך הצמצום. השפלות והקטנות מצמצם את השפע שיהיה לפי הכלי. מתאים שזה יהיה הקטע האחרון בספר, בבחינת "שפל לסיפא דקרא" – הסוף הוא תמיד השפלות.]. שע"י שישפילו ויקטינו עצמם להכיר כ"א פחיתת ערכו ולהכניע מלא קומתו לפניו ית' [לעתיד יש "ואולך אתכם קוממיות", שתי קומות, אבל בעולם הזה אסור ללכת בקומה זקופה – כעת העבודה היא ללכת במנוד ראש, בהשפלת קומתו לפני ה'.]. עי"ז ימשיכו עליהם פרנסה ממזלא עילאה שיהיה להם מזל וברכה ברוחניות וגשמיות.

וזה גד גדוד יגודנו. גד הוא לשון מזל כמו גד גדי וסינוק לא. היינו המשכת המזל הוא ע"י גדוד יגודנו [גד הוא גם יהודי פשוט, יהודי של הבעש"ט, והם חלוצים – "גד גדוד יגודנו", היהודים הפשוטים ממשיכים שפע על ידי מלחמה.] בחי' ופשטו ידיכם בגדוד שהיא בחי' מלחמ"ה לח"ם מ"ה בחי' מה ואין [לוחם מתוך שפלות וקטנות. המלה אין מוסיפה כאן גם בטול, עד כדי בטול במציאות.]. והוא יגוד עקב. מרומז לענוה ושפלות בחי' עקב ענוה [יראת ה'. הוא ימשיך את המזל על ידי העקב – רומז גם ליעקב, י-עקב, הצמצום על ידי הענוה והשפלות.]. שע"י הענוה שמרומז במלחמ"ה לח"ם מ"ה. ע"י נתעורר מזל העליון שישפיע הש"י ממזל העליון כל הטובות והברכות על כל ישראל בכו"פ ברו"ג אמן.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] יום שני של מעשה בראשית פותח ב"יהי רקיע בתוך המים" – הערך הממוצע של כל תבה = "יהי אור"! – יום שלישי פותח "יקוו המים" ויום חמישי פותח "ישרצו המים". ג פתיחות המים = 1846 = 71 פעמים 26, סוד ע"ב דמ"ה כנודע באר"י), וה-ת היא האדם (הראש והסוף – "יהי אור" "נעשה אדם" = 702 = שבת = 27 פעמים 26, וביחד עם 1846 הנ"ל = 2548 = יעקב פעמים דוד, יחוד קודב"ה ושכינתיה. בכל ה הלשונות יש זה תבות ואדם אותיות, והסימן: "זה ספר תולדת אדם".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com