חיפוש בתוכן האתר

יארצייט ר' שמשון-יעקב גינזבורג ע"ה והתוועדות למסיימי דורשי יחודך - אור ל-ה' תמוז ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-ה' תמוז ע"ו – כפ"ח

הילולת רבי פינחס בעל ההפלאה

יארצייט ר' שמשון-יעקב גינזבורג ע"ה והתוועדות למסיימי דורשי יחודך

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סיפורי רבי פינחס בעל ההפלאה

נגנו "אך צדיקים".

האחים הקדושים רבי פינחס ורבי שמעלקא

הערב נדבר על בעל ההילולא של היום, ד' תמוז, רבי פינחס בעל ההפלאה. האח הצעיר של הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג. הרבי ר' שמעלקא היה גדול מאדמו"ר הזקן ב-19 שנה ואחיו רבי פינחס היה גדול ממנו ב-14 שנה. המגיד שלח את שניהם, שני האחים הקדושים – "הני צנתרי דדהבא" כפי שהם מכונים בהקדמת שו"ע הרב – למדינת אשכנז, הגם שלא היו משם. זו היתה שליחות מיוחדת.

בעל ההפלאה הגיע לעיר הבירה של יהדות אשכנז באותם ימים, פרנקפורט דמיין, והוא שימש שם כרב העיר 33 שנים. מתקל"ב, שנת ההסתלקות של המגיד, עד תקס"ה. כשהוא הסתלק בתאריך של היום, ד' תמוז תקס"ה, הוא היה בן 74. הוא לא נהג בגלוי אדמו"רות, בכוונה, כדי להיות מקובל על כולם ולא לעורר שום מחלוקת. אפילו בבית כנסת הוא התפלל נוסח אשכנז, ורק בינו לבין עצמו הוא התפלל נוסח החסידים. מה שאין כן אחיו, הרבי ר' שמעלקא שהיה בניקלשבורג, כן נהג אדמו"רות – ואכן היתה שם הרבה מחלוקת, הרבה בלאגן. הרבי ר' פינחס בעל ההפלאה היה ממש איש שלום, כולם אהבו אותו וכולם החשיבו אותו לגדול הדור. גם אדמו"ר הזקן, כשהוא כותב לו מכתבים, הוא מכנה אותו בתארים כגדול הדור ממש.

האח הגדול, הרבי ר' שמעלקא, לא האריך ימים – היארצייט שלו הוא בדר"ח אייר, יחד עם רבי מ"מ מויטבסק בעל "פרי הארץ". הוא הסתלק עוד לפניו, בתקל"ח, בגיל 52. מסופר שביום הסתלקותו הוא ישב על כסאו וקרא לתלמידיו לבוא להפרד ממנו, וככה, יושב על כסאו, הוא נפרד מהתלמידים והסתלק במיתת נשיקה, בגיל 52, מה שמזכיר את שמואל הנביא שהוא נקרא על שמו שחז"ל אומרים שגם הוא חי 52 שנה (וכן שלמה המלך, החכם מכל אדם, הסתלק באותו גיל).

היו להם הרבה תלמידים גדולים. במקום אחד כתוב שרבי לוי יצחק מברדיטשוב, המגיד מקוזניץ וגם החוזה מלובלין החלו ללמוד אצלם. יותר מאוחר, ר' מרדכי בענט היה התלמיד המובהק של הרבי ר' שמעלקא בשנים המאוחרות. אצל הרבי ר' פינחס בעל ההפלאה התלמיד הגדול שלו, שהוא גם תלמיד של רבי נתן אדלר, הוא החתם סופר, שנעשה גדול הדור אחריו.

התקרבות רבי פינחס בעל ההפלאה

שני האחים הקדושים היו בתחלה תלמידים של הגר"א – שם הכירו את רבי אברהם קאליסקר שגם הוא היה תלמיד הגר"א והוא כבר התקרב לדרך החסידות. הוא היה מאד וילד כידוע, קשה קצת לצייר איך היה תלמיד הגר"א. הוא זה שקרב את שניהם לחסידות, כך מסופר.

אם כי קראנו סיפור ממקור חב"די שכאשר בעל ההילולא של היום הגיע למעזריטש – לא כתוב מי הביא אותו – לא בא כדי להכנס למגיד, רק שכנעו אותו להכנס. הוא רצה לדבר איתו בלומדות, והמגיד אמר שאין כעת שעת כושר לזה ושלח אותו לרבי זושא. הוא חשב שכנראה רבי זושא הוא התלמיד הכי גאון אצלו. הוא נעלב מכך שלא הסכים לדבר איתו, אבל הלך לר' זושא. הוא שאל איפה הגאון ר' זושא ואף אחד לא ידע למי הוא מתכוון, ובסוף הוא הגיע אליו כשהוא יושב בפנה ולומד גמרא. הוא נגש אל רבי זושא ואמר לו שהוא רוצה לדבר אתו בלימוד. רבי זושא, שהכיר מי הוא, ענה לו שאינו ברמה שלו לדבר אתו בלימוד – אבל כשאמר שהרבי שלח אותו הוא הסכים ואמר שנדבר על מה שאני לומד כעת, הסוגיא בברכות של "תשעה וארון מצטרפים".

נאמר בקיצור, למדנו את זה לפני כמה שבועות באריכות. הגמרא מקשה ש"וכי ארון גברא הוא?!", ור' זושא פונה לגאון העולם בעל ההפלאה ושואל מה היתה ההו"א של הגמרא – חשבו שהוא כן בן אדם?! הוא לא ידע מה לומר, ובקש שר' זושא יאמר הרעיון שלו. הוא אמר שיש אחד שמלא ספרי קדש כמו ארון ספרים, אבל סך הכל הוא בול עץ. עם הווארט הזה הוא קנה אותו. זה סיפור ממקור חב"די, שהרחבנו עליו[ב].

הזכרת המגיד בספרי בעל ההפלאה והעיסוק ב"תורה לשמה"

מה שנעשה הערב – הסתכלתי בספרי סיפורים שנמצאים תחת ידי, אין יותר מדי. ודאי שיש הרבה מקורות. הסתכלתי בספרי חב"ד וסלונים – אלה שני המקורות של סיפורים מדויקים, בדרך כלל. יש קצת מאד עליו בסלונים וגם קצת בחב"ד. אחרי שנקרא את הסיפורים האלה – שלא עשיתי מהם פרצוף, אבל נקרא אותם בפנים – נלמד גם מפרשת השבוע, איך הוא מפרש את הפסוק בסוף הפרשה, פסוק חשוב מאד של משיח, "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל". קודם נאמר לחיים – זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. מזכירים שזה גם היארצייט של רבינו תם. תיכף נראה בפירוש שלו הוא גם מביא אותו.

[את הפנים יפות הוא כתב לפני שהתקרב לחסידות או אחרי?] מסתמא אחרי. יש פעם אחת בכל הספר שמזכיר את הרב המגיד. יש שתי סברות. היו שסברו שיד הצנזורה נגעה בספר, להוציא כל אזכור של הבעש"ט והמגיד. יש את ההסבר שאמרנו קודם, שהוא היה מאד מתון, לא רצה לעורר שום מחלוקת, לכן לא הזכיר – אבל פעם אחת כן מזכיר את המגיד. ודאי שזה יותר מאוחר.

הגם שבהקדמה שלו להפלאה הוא כותב מה שהוא חדש על התורה. השאלה מתי הוא כתב את ההקדמה – מסתמא בסוף, לפני שהדפיס. [לא ברור אם זה לפי נגלה או חסידות?] הוא מביא את האריז"ל הרבה וגם עושה הרבה גימטריאות. בשביל גאון עולם, גדול הדור, זה מענין. כמו שנראה בדיבורים האלה. הוא עסוק מאד בנושא של תורה לשמה, ה-נושא אצלו בהקדמה להפלאה, וגם בקטע שנלמד הוא מדבר עליו. כמו שבהקדמת האגלי טל הוא עוסק בתורה לשמה. נאחל לכולם שנזכה ללמוד תורה לשמה בשמחה. לחיים לחיים.

העמדת יהודי פשוט כממלא-מקום לשוחח ב'נגלה' בשבת

נתחיל משני הספרים של סלונים. הספר הראשון הוא מאמר מרדכי:

כנשסע בעל ההפלאה לעלות על כס הרבנות בעיר הגדולה פ"פ נפגש בדרך עם סוחר אחד ממכיריו בשם ר' יעקב, שהיה מהנוסעים לרב המגיד, ובקש ממנו שיתלוה אליו [בשבילו לבוא יחד הכוונה לעזוב את כל העסקים.] והגם שנסע אז לרגל מסחרו ואצה לו הדרך שכר איש אחר שיטפל בסחורותיו במקומו והוא נסע עם הרב הקדוש לפ"פ. בהגיעם יצאו כל בני העיר לקראתו לקבל פניו בשמחה ובצהלה בכבוד מלכים. והי' ביום השבת עלו נכבדי ולמדני העיר לחלוק לו כבוד והחלו לשוחח עמו בפלפולא דאורייתא [כל גדולי העיר באו לרב החדש לומר לו שבתא טבא ולדבר עמו בלימוד] והקשו לו קושיות עצומות. ולא ענה להם הרה"ק מאומה ובקש מר' יעקב [סוחר פשוט, רק שהיה נוסע למגיד.] שבא עמו שידבר עמם ויתרץ להם את כל הקושיות. ר' יעקב הנ"ל לא היה בכלל בר הכי לתרץ קושיות עצומות אלה, אבל כחו של הרב הקדוש נחה עליו בעת ההיא והתפלפל עמהם בכח גדול והיה כמעין המתגבר. והרה"ק בעל ההפלאה ישב מן הצד ונגן בלחש ישמחו במלכותך" [הוא יושב בצד ושר, והיהודי במקומו מתרץ להם הכל] ולא התערב כלל בכל הפלפולים. ולפלא היה שלאחר השבת חזר ר' יעקב לדרגתו הקודמת [בסוף השבת עשו הבדלה והוא חזר להיות ר' יעקב הסוחר, שלא שייך ללומדות בכלל].

לספר הזה, מאמר מרדכי, היתה מהדורה קודמת (בשם סיפורי מרן הרמ"ח), ושם מסופר אותו סיפור עוד יותר – שלא היה רק בשבת הראשונה שבא לפ"פ, אלא שהיה מנהג של בעל ההפלאה, שאפשר להבין אותו מכאן, שלא רצה לדבר בלימוד בשבת, באף שבת. כמה שהוא גאון עולם, והזמן שכולם מדברים יחד בלימוד ופלפול הוא שבת, הוא אף פעם לא דבר איתם בשבת. כאן כתוב שבאקראי הוא לקח מישהו, אבל בגרסה שם כתוב שהיה לו  מישהו קבוע, יהודי פשוט, שהוא מנה אותו לדבר בשבת עם מי שרוצה לדבר בנגלה. אותו אחד כל השבת היה גאון, וכשנגמרה השבת הוא חזר להיות יהודי פשוט עם הארץ. כלומר, שזה לא היה נס חד פעמי אלא קבוע. [באמת בעל ההפלאה] באמת כל הספרים שלו – פנים יפות, המקנה ועוד – תחת שם זה, כמו שהוא כותב שר"ת הפלאההקטן פינחס הלוי איש הורוביץ.

יש פה עוד ווארט:

פעם ביאר לאחיו הקדוש הרה"ק מניקלשבורג איזה מאמר מוקשה בגמרא מימרא דרבא, ואמר לו רבי שמעלקא יפה כוונת לדברי רבא, ונענה הרה"ק הלא כך שמעתי מפיו.

חשש מגאוה בלימוד

בספר השני – מזקנים אתבונן – יש עוד ספור:

סיפר מרן אדמו"ר מהר"ש זי"ע [של סלונים, מקביל לרבי הרש"ב וגם מאד העריץ אותו. יש סיפור שאחד התלמידים שלו, בזכות השבחים הגדולים שלו עליו, הגיע לליובאוויטש והפך לחסיד חב"ד. מהסיפורים משמע שהוא החזיק את הרבי רש"ב לגדול הדור] שהרה"ק רבי פנחס בעל ההפלאה אמר פעם פלפול עמוק וכל האנשים שהיו שם יצאו מגדרם מרוב התפעלות מהגאונות שלו [כל מי שהיה נוכח יצא מהכלים לגמרי]. והרגיש בנפשו איזו פניה [מכך שכולם מתפעלים ממנו, איזו גאוה], החזיר הרה"ק ר' פינחס את פניו לארון הקדש ופתח את הארון ואמר מתוך בכי עצור: כתיב "יעלו שמים ירדו תהומות". "יעלו שמים" דא קריכט מען אויפ'ן הימל [מטפסים לשמים], ותיכף לאחר מכן "ירדו תהומות", פאלט מען אריין אין עומקא דתהום רבא [כעבור רגע יורדים לעומקא דתהומא רבה]. די רגע איז מען געווען ממש ווי א מלאך אלוקים אין הימל און אי א מינוט ארום איז מען א גראבער מענטש... [לפני רגע היינו ממש כמו מלאך אלהים בשמים ודקה אחר כך הפך להיות אדם גס. כך הוא אמר, על עצמו, כשהוא פתח את ארון הקדש].

זה גם הרגש של הבעל שם טוב, כי גם הבעל שם טוב אמר אותו דבר – שהוא פוחד מזה. הוא אמר שאדם ששומע תורה לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי קוב"ה ושכינתיה ופוחד כל רגע שמא יפול לנוקבא דתהומא רבה – הפחד שמר עליו. כנראה שכאן היה לרבי פינחס רגע שהוא לא פחד, ואם לא פחד הוא באמת נפל, אבל הוא מיד מכיר בכך. אם מישהו "יעלו שמים ירדו תהומות" ומיד תופס עצמו, זה גם טוב.

איך אנחנו מפרשים את סוד החגים כנגד הבעיות הנפשיות את "יעלו שמים ירדו תהומות"? יש אנשים שיש להם 'היי' ו'לואו', עולים ויורדים. כאן הוא מפרש את הפסוק על מי שלומד תורה – רגע אחד להיות בשמים ממש, כמלאך אלקים, ותוך שניה, אם הוא מרגיש סיפוק אישי ומתגאה קצת, הוא נופל לתוך התהומות. זה גם ווארט חב"די.

מעלת המגיד – בין הבעל שם טוב לבעל ההפלאה (ותוכחתו לאחים הקדושים)

הוא מפנה להסתכל במדור של המגיד. שם יש סיפור דומה, באמצע, בין מה שאמרנו על הבעש"ט – שכל הזמן היה רועד, עד כדי כך שגם בכוס מים בצד השני של החדר המים רעדו מהרעד הפנימי שלו, בבחינת "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע", כך היה כל הזמן, וזה שמר אותו שלא נפל בכלל. אמרנו כאן שר"פ בעל ההפלאה פעם אחת כן נפל, אבל מיד תפס והביע מה שקרה – איך שאדם יכול להיות למעלה-מעלה ובשניה יכול להיות מטה-מטה. כאן יש ווארט של המגיד שהוא באמצע. מענין – שלש מדרגות. נספר את הסיפור:

שמעתי ממרן אדמו"ר הבית אברהם זי"ע [הרבי מסלונים אחרי המהר"ש] בהיותי בחו"ל בפרשת בראשית שנת תרצ"א. האחים הק' הרבי ר' שמעלקא זי"ע והרבי ר' פינחס בעל ההפלאה זי"ע בבואם בפעם הראשונה לפני המגיד הק' ממעזריטש, שאל אותם וואס זענט איהר קעקומען צו פאהרן הרי אתם תלמידי חכמים מובהקים וכו' ולמה לכם לנסוע אלי [לא כמו הגירסה שספרנו קודם מה"תשעה וארון". כך מספרים בדרך כלל, שהם הגיעו יחד למגיד, והוא שאל אותם – למה באתם אלי? אתם הלוא ת"ח מובהקים.]. אמרו לו: באנו לכן בכדי לקבל דרך בעבודת ה' [גם אדמו"ר הזקן אמר שלא ידע לאן לנסוע, למעזריטש או לוילנא. בוילנא לומדים איך ללמוד אבל במעזריטש לומדים איך להתפלל. הוא אמר – ללמוד אני כבר יודע, אבל להתפלל איני יודע. לכן הוא לא היה אצל הגר"א אלא נסע למגיד. שוב, הוא היה צעיר מהם. הם קודם היו אצל הגר"א וידעו ללמוד טוב-טוב, היו רבנים גדולים, ראשי ישיבות, ואמרו שבאנו לקבל דרך בעבודת ה' – איך להתפלל.] ודיבר עמהם משך זמן, ולבסוף אמר להם המגיד, מי שקם בחצות הלילה ונוטל ידיו בכוונות השייכות לנט"י, ואחר כך עורך תיקון חצות בכל הכוונות השייכות לתיקון חצות, ואחר כך לומד את סדרי הלימוד שיש לו, ואחר כך מתפלל בכל הכוונות, היינו שמכוון בכל הכוונות השייכות לעולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, און מיר רעדן נישט פון די וואס זענען מכוון די כוונות און זיי זענען דארטן נישטא [ואיננו מדברים ממי שמכוונים כוונות ולא נמצאים שם], אלא מאותם אנשים שבשעה שהם מכוונים הכוונות הם נמצאים ממש באותו עולם שמכוונים [רק על מי שמכוון לאצילות ונמצא באצילות, מאנשים כאלה. זה שייך לעוד סיפור, שיש גם בחב"ד, על ההבדל בין אחד שרק מכוון ולא 'נוסע' לשם לאחד שנמצא במקום בו הוא מכוון – זה מן הקצה אל הקצה. כל הענין של החסידות, שאם אתה מכוון משהו שתהיה שם, וכמאמר הבעל שם טוב "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש", רק שצ"ל "מחשבה טובה" (בלשון אדה"א בקונטרס ההתפעלות עיי"ש). אז יש אחד שעשה הכל – קם ונטל ידים עם כל הכוונות, תיקון חצות ומקוה וחסידות וכו' ונמצא באצילות-בריאה-יצירה-עשיה]. ואם לאחר כל עבודתו שעבד עולה במחשבתו שעשה משהו לכבוד קונו יתברך [עולה לו מחשבה שעשיתי משהו לכבוד ה'. הרי זה מאמץ אדיר, זו עבודה – כשמה כן היא, לעבוד זה לעבוד קשה. אם אחרי כל העבודה הזו עולה בדעת ש'עשיתי משהו בשביל ה'.], לוקחים את כל עבודתו ועושים ממנה עיגול [איזה קוועטש, עיגול, כדור, גם רומז שזה שייך לחטא העגל] וזורקים אותה לעומקא דתהומא רבא [הוא לא סתם אמר להם, ידע למי מדבר.].

הדברים הללו שאמר להם המגיד היה מכוון לסדר העבודה שלהם, ונענו בהתרגשות: איהר זענט גערעכט וואס איר האט געזאגט אז מיר האבן נישט געדארפט קומען צו פאהרן, מיר האגן געדארפט קומען צו גיין צו אייך אויף אלע פיר... [אתה צודק במה שאמרת שלא היינו צריכים לנסוע אליך, היינו צריכים לזחול אליך על ארבע...].

ושמעתי ממרן הרמ"ח שבתוך שיחתם הנ"ל בקשו מהמגיד זי"ע שידבר עמהם מעט בנגלה בפלפולא דאורייתא. נעתר להם המגיד והרצה לפניהם סוגיא חמורה בש"ס והציע דרך ליישבה, וחזר והקשה על תירוצו וסתרו שוב ותירצו באופן אחר, וכך סתר ובנה תשע פעמים בעמקות נפלאה, עד שהוצרכו להחזיק בראשם מגודל העמקות [בשבילם, שני גאוני עולם, להחזיק את הראש זה משהו מיוחד. שוב, הוא אמר משהו וסתר את עצמו ובונה שוב – את מי זה מזכיר? (הבעש"ט? רבי עקיבא?) עוד לפני כן. הקב"ה היה בורא עולמות ומחריבן – לא מצא חן בעיניו אז הוא סתר. כמה פעמים הקב"ה עשה? שבע, והוא תשע, אז הוא עבר את הקב"ה בענין הזה. רק שעל דרך הסוד י"ל שהתשע כולל את נפילת האחוריים של או"א בעולם התהו לפני מיתת ז המלכים, מה ששייך באופן מיוחד ללומדות ולהחזקת הראש (שלא יפול מעל הכתפיים), וד"ל]. אחר זאת אמר המגיד, זיי האבן מיר שיר אראפ געפירט [הם כמעט הפילו אותי], שהיה ירא מפניות [שהייתי צריך כאילו להתפאר, להראות שאני יודע ללמוד, כדי לקרב את שניהם. עם כל העמקות, שהיו צריכים להחזיק את הראש, כדי להראות שיודע ללמוד יותר מהם.].

רואים שזה באמצע, בין הבעש"ט לסיפור שקראנו קודם על בעל ההפלאה (הבעל שם טוב, מרוב פחד ה' נגד עיניו תמיד, לא נפל בכלל, המגיד, בדברו אל בעל ההפלאה, כמעט נפל, בעל הפלאה נפל ומיד קם).

"אהיה אשר אהיה" – עוצמת גילוי האמת ביחס לכל סודות התורה

נקרא בספר של חב"ד, של הרב חיטריק. קודם נקרא סיפור (ממערכת הרב המגיד) שפעם היה עליו שיעור שלם[ג], שאפשר לצרף:

כשנסעו הרה"ג וכו' הרב שמואל שמעלקי ואחיו הרה"ג וכו' הר"ר פנחס הורוויץ למעזריטש [גם כאן שבאו פעם ראשונה יחד], אמר להם הרב המגיד על הפסוק "ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה" [אמר ופרש]:

פירוש, שמשה אמר להשי"ת: איך אלך אל בני ישראל, שהם גדולי מדע [גם רואים את היחס שלו לשני הגאונים האלה. הוא מפרש את הפסוק שמשה שואל איך אני יכול ללכת לגאונים האלה, בני ישראל], שהם יאמרו לי מה שמו של השי"ת ע"י ידיעתם והכרתם בשם השי"ת [לא שישאלו מה שמו, אלא הם עצמם יאמרו מה שמו, כי הם מקובלים גדולים, יודעים את כל הכוונות של האריז"ל והכל. אז אני אבוא אליהם, והם – עם כל הלומדות והקבלה שלהם – יאמרו לי מה שמו.], ואם כן – מה אומר אליהם, [איך אני יכול להגיב? הם יותר חכמים ממני.] ואיך לדבר לפני גדולי המדע כהם?

ואמר לו השי"ת: [תאמר להם] "אהיה אשר אהיה" [זו דוגמה למה שהיה לנו לפני כמה ימים בסעודת ר"ח, שמישהו אמר שגימטריאות הן אלקות נטו...], כי "אהיה" בגימטריא כ"א, ו"אהיה אשר אהיה" היינו כ"א פעמים אהי' [21 ברבוע], מספר תמ"א, מספר אמ"ת. היינו, אמת תאמר להם [כמה שהם גאונים גדולים, יודעים את כל השמות, אבל אמת צרופה הם לא יודעים] כי הוי' אמת, והכל כזב אפילו ברום המעלות [דברנו על זה באריכות, שגם עולם האצילות הוא כזב וגם א"ק הוא כזב וכו'], וד"ל. ואת האמת לא ידעו ולא השיגו עד הנה [ככה המגיד פרש, וכמובן שהוא התכוון אליהם – שהם יודעים את הכל, אבל את האמת עדיין לא. כלומר, שהחסידות היא האמת].

שוב, יש כמה סיפורים איך המגיד קבל אותם.

תלמיד חכם שמתענה נקרא חוטא

אמרנו שהתלמיד הגדול של אחיו, ר' שמעלקא, היה ר' מרדכי בענט.

כ"ק הרה"ק מוהר"ר פנחס הורוויץ, הרב אב"ד דק"ק פראנקפורט דמיין, בעל ההפלאה ומקנה ופנים יפות על התורה, ממקושריו ותלמידיו של כ"ק הה"מ ממעזריטש, בא פעם לעיר ניקלשבורג, לבקר את אחיו כ"ק הרה"ג מוהרש"ש אב"ד דניקלשבורג.

הרה"ג מוהר"ר מרדכי באנעט למד אז אצל הרה"ג מוהרש"ש, והי' לו חדר מיוחד שם למד. הרה"ג ר' פנחס עבר על יד החדר ההוא, שבו ישב רמ"ב ולמד, ופנה אליו ר' פנחס ואמר: אברך יהיה חוטא?!

הגאון ר' מרדכי בענט, בשמעו את הדברים יוצאים מפה כ"ק הגאון רבי פנחס, עשה חשבון הנפש [במה אני חוטא], ולא מצא בנפשו שיהיה נקרא חוטא.

[אז הוא הלך לרבי שלו, הרבי ר' שמעלקא] ויספר הדברים לרבו הרש"ש, שאחיו [הגאון] אמר עליו שהוא חוטא, ואינו מוצא בעצמו, ואינו יודע במה לתלות [קודם כל, אם גאון גדול אומר שאתה חוטא אתה מאמין – כנראה שאתה חוטא – אבל צריך לחפש למה, לעשות תשובה, ולשם כך צריך להבין במה אתה חוטא.]. ויאמר לו, שבשעה שישב עם אחיו לסעוד, ישאל אותו מה כוונתו שאמר לתלמידו שהוא חוטא [גם אני לא יודע למה הוא מתכוון, אבל כשנאכל ארוחת צהרים עוד מעט אשאל אותו.].

בעת הסעודה שאל הרש"ש לאחיו הר"פ למה קרא את תלמידו בשם חוטא.

ויאמר הר"פ: תלמידך יושב בתענית, ומטריד אותו [מחליש את דעתו ומפריע לו ללמוד], שאינו יכול להתעניין בלימודו. וחז"ל אמרו, שת"ח היושב בתענית והתענית מטרידה אותו ומביאתו לידי ביטול תורה נקרא חוטא [זו גמרא מפורשת, שמובאת גם בתניא – לתלמיד חכם שהצום מחלישו אסור להתענות. אז גם כל התלמידים כאן, אם מישהו רוצה להתענות, כאן כתוב שלא צריך להתענות אלא ללמוד תורה בחשק. מה אפשר ללמוד מכאן? שאם כך היה מקובל אצל הרבי ר' שמעלקא כנראה היו שתי דרכים שונות בין האחים – הוא לא בקר אותו, הוא אפילו לא שם לב.].

שיטת רבי פינחס: "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"

מזה יהיה אפשר להבין יותר טוב את הסיפור הבא – סיפור של שלום בית. חתן צריך לקחת את זה ללב. מי שנשוי – גם כן. מי שעוד לא נשוי – יבוא הזמן:

הרבנית של כ"ק הרב הקדוש מוהר"ר שמואל שמעלקא התאוננה לפני גיסה הרה"צ הרה"ג מוהר"ר פנחס הורוויץ, שאחיו הרב רש"ש זה עידן ועידנין אינו מדבר עמה אף דיבור אחד [מספרת שבעלה מתעלם ממנה. הוא לא עושה שום דבר רע ח"ו, הוא רק מתעלם, הרבה זמן לא דבר איתי.]. ויבטיח לו שידבר אודות זה עם אחיו הרב [האח הגדול שלו. מתי מתאים? בסעודה.].

כשישבו לסעודה, אמר הר"פ לאחיו הרש"ש: מפני מה אינו מדבר עם הרבנית לפרקים קרובים, [צריך לדבר עם האשה לפרקים קרובים.] ואדרבה, אינו מדבר עמה אף דיבור זה עידן ועידנין? [איך יכול להיות?]

ויאמר הרש"ש: ענה לו אמשול לך משל. מי שיש לו חנות של פנינים ואבנים טובות, ובתור עומדים לקוחות וממתינים על תורם, שגם הם יקנו מהסחורה הטובה – הייתכן שיאמר בעל החנות להלקוחות שיעמדו כשעה עד שידבר עם זוגתו דברי קירוב [תוך כדי התור, הוא יאמר ללקוח שרוצה לקנות יהלום במליון דולר – הוא יאמר לו שהולך הביתה לדבר עם אשתו?]? הלא למשוגע יחשב! והנמשל מובן.

[איך רבי פינחס, הגבור שלנו היום, ענה לו?] ויאמר הר"פ: אף שדבריך אמת, מכל מקום [כתוב בתורה, תורה לשון הוראה] "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" [משפט שהרבי מאד אהב לצטט, שדרך ארץ קדמה לתורה. כמה שהתורה היא יהלומים ופנינים ויש לקוחות בתור ואתה צריך כל רגע לספק איזה יהלום, אף על פי כן כתוב דרך ארץ קדמה לתורה והנהג בהם מנהג דרך ארץ], ודרוש לבעל [כל בעל] לדבר ולקרב את אשתו מעת לעת, ולדבר על לבה מזמן לזמן.

אמרנו שהסיפור הזה והסיפור הקודם הולכים יחד. משמע משניהם שאצל ר' שמעלקא, בבית המדרש שלו, היו מופשטים מהגשמיות, מעניני העולם הזה (ועוד י"ל שהסיפור השני היה קרוב להסתלקותו של הרבי ר' שמעלקא והיה מכין צדה לדרך לפני שסוגר את החנות...). זה גם מסביר שלא היה אכפת לו ממחלוקת – לא היה מרגיש שום דבר. רבי פינחס היה מאד מתון, על הקרקע. רואים זאת בשני הסיפורים האלה, את ההבדל ביניהם. כמובן, כמה שר' שמעלקא היה גדול – קרב את גדולי תלמידי המגיד – בכל אופן מי שמוכר עד עצם היום הזה כגאון עולם הכי גדול הוא בעל ההפלאה בספריו.

יגיעה בשביל שכר

אחרון חביב:

סוחר נסע ללייפציג ליום השוק, ונסע דרך פפד"מ, והגיע לעיר בלילה. אנשי העיר כבר ישנו, החושך יכסה את הארץ, וחוץ מזה גשם שוטף ירד על הארץ, החלונות מוגפים והדלתות סגורים. האיש נסע דרך כמה רחובות, ולא ראה אור בבתים.

ברחוב אחד ראה אור באחד הבתים, וראה דרך החלון שבעל הבית ער, וניגש אל הדלת והקיש בה. בעל הבית ראה שיהודי הוא האורח, וכולו רטוב מהגשם, בקשו להכנס לביתו, וכבדו בחמין וגם במיני מאכל, והציע מטה לפניו לישון.

הסוחר אכל ושתה, והכיר שהאיש המארח אותו אינו סתם בעל בית, שזהו ת"ח גדול, ומתוך הדברים נתוודע שזהו רב העיר דפראנקפורט – הרה"ג וכו' מוהר"ר פנחס הורוויץ [בעצמו].

ויאמר האורח אל הרה"ג: הנה פרנסתי באה אלי ברוב עמל ויגיעה [אתה רואה שאני באמצע הלילה בגשם שוטף נוסע וכו'.], נסיעות למרחקים, טלטולי דגברי, וברוב עגמת נפש ודכאון רוח. האם אקבל שכר בגן עדן לעולם הבא? [עם כל היסורים שאני סובל עבור פת לחם, האם יהיה לי מזה גן עדן? כך הוא שואל את בעל ההפלאה.]

ויאמר לו הרב הגאון: טענתך היא עבור היסורים, אבל יש לך ללמוד מעסקך שאמרת [התשובה לשאלה שלך מיניה וביה.]. והלוא ק"ו הוא: ומה עבור פרנסתך הגשמית, הבאה בכמה טרדות ועמל רב, מה אתה מקבל עבור זה, מעט לחם ותבלין – ק"ו בן בנו של ק"ו עבור גן עדן, שהוא תענוג נפלא, תענוג אין סופי, תענוג אלקי, שכל תענוגי העוה"ז אין שוים אפילו שעה אחת לגבי תענוג גן עדן, חפץ אתה שתקבל אותו בלא שום טרחא ועבודה כל שהוא, והיא תבוא מעצמה בלי שום טרחא ועבודה?!

אתה עובד קשה, מתייסר, עבור טפת לחם... [מישהו שמתייסר בפרנסה דפק בדלת והשיעור הפסיק לעזור לו.]

לחיים לחיים.

ב. רמזי רות בנבואת "אראנו ולא עתה"

כעת נלמד כאן קטע מהספר שלו, פנים יפות. מתוך ספרי החסידות, בחב"ד זה הספר שהרביים היו לומדים. היה מחזור – כל שנה היו לומדים חומש עם רש"י, ויחד עם רש"י – למדו שנה אחת אבן עזרא, שנה שניה רמב"ן, שנה שלישית בעל אוה"ח הק' ושנה רביעית פנים יפות. משהו מיוחד ביותר – מכל ספרי החסידות צרפו את זה למחזור הקבוע. למדו הכל, מביאים את כל ספרי החסידות הכללית, אבל זה משהו קבוע.

נבואת המשיח של בלעם

דבר ראשון נכתוב את הפסוק:

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת.

אחר כך יש עוד שני פסוקים בסוף נבואת בלעם. שלש פעמים הוא מברך – ה' הפך את הקללה לברכה. אחר כך בלק מגרש אותו, ולפני שהולך הביתה הוא אומר לו – אומר לך מה שיעשה ישראל לעמך באחרית הימים. יש יחידה אחת, של שלשה פסוקים של משיח, ואז עוד פסוקים. גם הרמב"ם מביא את הפסוקים האלה כפסוקי משיח, ומבחינה מסוימת הם עיקר כל פרשת בלק:

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר איביו וישראל עשה חיל. וירד מיעקב והאביד שריד מעיר.

אבל שוב, הפסוק הראשון הוא "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת". לפי הרמב"ם "דרך כוכב מיעקב" הוא דוד ו"וקם שבט מישראל" המשיח, אבל לפי רוב המפרשים הכל מדבר במשיח. "כוכב" הוא מזל, ה"אין מזל לישראל" כפי שמסביר הבעש"ט. יש כאן תופעה, שהוא שם לב אליה, שמואב עומדת כנגד כל האנושות – יש יעקב וישראל ואחר כך יש מואב ו"כל בני שת". זה דבר שהוא מפרש כאן, למה מואב שקול כאן כנגד כל הגוים – "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת".

רות – נכדת בלק ואם המלכות

יש לנו עוד סבה פרטית למה רוצים להתבונן בפסוקים האלה: אמרנו[ד] שהנושא של מגלת רות נמשך כל הקיץ. הפרשה של רות בתורה היא פרשת בלק. למה? בלק הקריב מב קרבנות ובשכר זה זכה שתצא ממנו רות – היא הנכדה שלו. אף שכוונתו היתה שבזכות הקרבנות יזכה לקלל את עם ישראל, יש כאן גם ערבוביא של לשם שמים – כוונה טובה וכוונה רעה יחד. הכוונה הטובה היא איזו העלאת מ"נ, הקריב לה' ולא לע"ז, ובשכר זה זכה שתצא ממנו רות וממנה מלכות בית דוד וממנה מלך המשיח. כל הפסוקים האלה מדברים במלך המשיח, בפרשת בלק מלך מואב, על זה כתוב "'מואבי' ולא מואבית" – כנראה שרות מסתתרת כאן.

רמזי רות בפסוק

שהבקיאים לא יאמרו... בפסוק הזה יש מלה אחת בגימטריא רות – איזו מלה? [וקרקר.] זו מלה מענינת, אחת המלים שהפירוש שלה לא ברור כאן – ראה פירוש רש"י. יש פה מלה אחת בגימטריא רות. קודם כל, רות רמוזה ב"פאתי מואב" – היא יוצאת ממואב – אבל המלה "וקרקר" כבר הולכת על כל האנושות, כבר משיח.

חוץ מהגימטריא, צריך רמז יפה של רות בדלוג אותיות, הכי טוב סימטרי לגמרי פסוק. אבל מה? בפסוק יש עב אותיות (סוד שם עב – המשיח הוא סוד "האיתן שבנשמה", סוד שם עב כמבואר בדא"ח), אז לא יכול להיות דילוג שוה של מלה בת שלש אותיות בתוך מספר זוגי של אותיות. לכן הכי קרוב שיכול להיות הוא דילוג כולל של 71 אותיות. כלומר, מה האות השניה של הפסוק? ר. האות האחרונה היא ת. האות האמצעית ביניהם היא ה-ו של "וקם":

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת.

רות נמצאת כאן בצורה הכי בולטת שיכול להיות – ה-ר של "אראנו" (חז"ל דורשים רות לשון ראות, "אראנו"), ה-ו של "וקם" (סוד "שבע יפול צדיק וקם" – יש ט "וקם" בתנ"ך, סוד ט הסתירות והבנינים של הרב המגיד הנ"ל. כל ט הלשונות = יהי פעמים אור, לאחר "תהו ובהו וחשך" ובסוד "העם ההולכים בחשך ראו אור גדול", כאשר ב הראשונים = ח פעמים אור ו-ז האחרונים = טוב פעמים אור, "וירא אלהים את האור כי טוב") שבדילוג לה אותיות, ואחר כך לדלג עוד לה אותיות עד לאות האחרונה של הפסוק, ה-ת של "שת".

[יש רות בדילוג שוה גם בהתחלת הפסוק, יוצאת מאותה אות ר של "אראנו": "אראנו ולא עתה"[ה].] נכון, אז יש מיד בהתחלה ויש גם בכל הפסוק, שתי "אראנו", שתי ראיות לעתיד של רות, יש לומר ראיה יותר קרובה לדוד וראיה יותר רחוקה למשיח. אם כן, היות שאנחנו ממשיכים להתבונן בסודות של רות, כבר נכנסים לענין.

רמזי משפחת אלימלך בפסוק

נאמר עוד משהו: חוץ מרות יש במגלה עוד אנשים – אלימלך, נעמי, מחלון, כליון, בעז. כולם נמצאים פה, כל המשפחה. לדוגמה, נחשב את ראשי התיבות של כל הפסוק – חוה מלים בפסוק (אמרנו שכל מגלת רות בנויה ממספרי חוה; הדילוג כאן ב-עא אותיות, גם מספר חוה.):

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת.

ראשי התיבות עולים ח"פ אלימלך. שלש המלים האחרונות, "כל בני שת", שוות ז"פ כליון.

עוד לא למדנו את כל גלגולי גבורי מגלת רות, אבל המשפחה הראשונה – שעוד לא דברנו עליה – היא אדם-חוה-הבל-קין. הגם שקין נולד לפני הבל, אבל לפי סדר י-ה-ו-ה אדם-חוה הם אבא ואמא, אדם הוא חכמה, "חכמת אדם תאיר פניו", וחוה היא "אם כל חי". הבל הוא ה-ו של שם הוי', המדות של הלב, וקין הוא המלכות. לכן עיקר התיקון של המשיח הוא קין. לכן גם במגלת רות שמנו לב שבסוף בעז מזכיר את כליון לפני מחלון – כשהוא קונה (לשון קין, "קניתי איש את הוי'") את כל אשר לאלימלך וכל אשר לכליון ומחלון, הופך את הסדר.

כמה שוה אדם-חוה-הבל-קין (שרש אלימלך-נעמי-כליון-מחלון)? 261, ויחד עם אלימלך-נעמי-מחלון-כליון מקבלים "כל בני שת". "כל בני שת" הם המשפחה המקורית של האנושות והמשפחה המקורית של מגלת רות (שהרי המשפחה של מגלת רות משתנה כל הזמן, אבל זה המקור-הגרעין). הכל נכלל בכליון – ז"פ כליון, שבע פעמים המלכות (סוד בת שבע). כליון עולה חן-חן, חן הוא מתנת המלכות.

זה רק לומר ששלשת פסוקים אלה הם פסוקי משיח הכי חשובים בכל התורה – כך יוצא מהרמב"ם, מהשיחות של הרבי. לכן כשמגיעים לנבואה זו צריך להתבונן בעיקר בשלשת הפסוקים האלה. יש בהם לד תיבות ו-קול אותיות – יחס מדויק, מושלם, של אחד לארבעה (בסוד "וא:ד יעלה מן הארץ" כנודע). [גם קשור לרות, קול עולה אם המלך.] כן, יש פה אם המלך אותיות, המשולש של 16 (משיח במספר קטן).

ג. פנים יפות ד"ה "דרך כוכב מיעקב" וד"ה "והיה אדום ירשה"

אחרי ההקדמה הזו עם הרבה גימטריאות, כדי 'לבלבל את המוחות', נקרא מה שהוא כותב:

"פאתי מואב" – השליש הנותר אחרי נקמת דוד

דרך כוכב מיעקב וגו', יש לפרש מ"ש פאתי מואב, היינו שכבר כתיב גבי דוד [ש"ב, ח] שמדד ב' חבלים והמיתם [כשדוד המלך מלך על עם ישראל והבין שלא יכול לבנות את המקדש. מה הוא יכול לעשות? להלחם כנגד כל אויבי ישראל, כמו שכתוב שבנין המקדש אחרי הנצחון על כל האומות. אז יש פרק שלם בשמואל שדוד נלחם נגד כל האומות מסביב ומנצח – פלשתים, מואב, ארם. מה הוא עושה עם כל השלל? מקדיש לבית המקדש, שלא אני אבנה אלא בני יבנה.

הפסוק הראשון הוא על פלשתים, הפסוק השני על מואב, ושם כתוב שהוא לקח את כל אנשי מואב ומדד – לפי המפרשים הוא עשה גורל – שני חלקים למיתה וחלק אחד לחיים. מכל שלשה אנשים של מואב שנים הוא הרג ואחד הוא החיה. למה הוא כל כך התנקם בהם? כי מלך מואב הרג את אביו ואמו ואחיו. כשהוא ברח משאול הוא הפקיד את משפחתו אצל מלך מואב, וברגע שהוא עזב את מואב מלך מואב הרג את משפחתו והוא היה צריך להתנקם מהם. חידוש, אם הרגו לו את אביו ואמו ואחיו היה צריך להרוג את כולם, אך לא עשה זאת אלא הרג רק שני שליש. הדבר קצת מזכיר את אחת הדעות, לפיה גם בביאת מלך המשיח שני שליש מהאנושות ילכו ושליש אחד ישאר. הדוגמה לכך היא הסיפור של מואב. גם רש"י מביא זאת כאן בפשש"מ – רש"י והרמב"ם מפרשים כאן על דוד, שהרג שני שליש.]

הרי שלא נשאר אלא שליש [מי שנשארו הם כבר "פאתי מואב", כמו פאה.], לכך כתיב פאתי מואב היינו לשון סוף וגמר כענין הפאה שהיא בסוף [אפשר לעשות רמז יפה, שהוא לא עושה, אך לפי דבריו: כמה שוה מואב? מט, ז ברבוע. מתי הזמן הכי טוב לתקן את מואב? בספירת העמר, מט ימים. ספירת העמר מתחלקת לשני שליש ושליש? כן, כתוב שעד ל"ג בעומר מתו תלמידי רבי עקיבא, בין פסח ועצרת, ובל"ג בעומר פסקו מלמות. שני שליש מתו ושליש אחד חיו. יש את הסוד של שני שליש למיתה ושליש לחיים ב-מואב הימים של ספירת העמר. גם ל"ג בעומר, שהוא התפנית, הוא יום ה-חיחי באייר – וממנו והלאה מתחיל "שליש לחיים". לפי זה הכל תיקון מואב. עד כאן ווארט אחד.],

"פאתי מואב" – הניצוצות הנותרים במואב

ועוד יש לפרש שאחז"ל [ב"ק לח ע"ב] שלא כבשו עמון ומואב [עוד רמז פשוט ויפה, ש"כל בני שת" ר"ת כבש (והוא עולה 23 פעמים דוד, הכובש, השאר עולה 35 פעמים דוד דהיינו י פעמים מואב) – צריך לכבוש. מלך המשיח הוא תיקון של אדם הראשון, שצריך לעשות "ורדו". "וכבשה" רמוז ב"כל בני שת", וה"רדו" מפורש אחר כך – "וירד מיעקב והאביד שריד מעיר".] מפני ב' פרידות שיצאו מהם [כעת אומר בפירוש שהולך על רות, לכן רצינו ללמוד זאת.], ולשון פרידות היינו שנפרד מנצוצי הקדושה שבתוכם

ואחר שנפרדו עדיין נשאר בהם קצת עד ביאת משיחנו והיינו שיורי פאה [יש עוד קצת "פאתי מואב" שנשארו אחרי שהוציאו את רות. הוציאו שתי פרידות ועדיין נשארה איזו קדושה בתוך מואב – גם חידוש – כנראה ניצוצות קטנים של רות. לפי זה, זהו רמז שכל הגרים שעתידים להתגייר הם ניצוצות של רות. גם זה נושא גדול, שייך למהפכה הרביעית שלנו, לקרב את אומות העולם, יש דגש מיוחד על מואב (שיוצא מזיווג של אב ובת, חכמה ומלכות בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא"). כמו שהיום אומרים שאין כל כך הרבה גרים אצל הערבים, יש יותר אצל האדומים. גם פה, אם רות יצאה ממואב ונעמה מעמון, סימן שבפרט מואב – אפילו יותר מעמון, תוספת זכות הבכירה שהקדימה לגבי הצעירה, כמבואר בחז"ל – היא מקור רוחני של ניצוצות, פוטנציאל של גרים. בביאת משיח כבר הכל יצא, ולכן הוא יגמור חשבון לגמרי. בשני הפירושים מפרש גם "ומחץ פאתי מואב" על משיח, כמו רוב המפרשים.].

ההבדל בין מואב לשאר האנושות

ומה שאמר וקרקר [בגימטריא רות, כנ"ל.] כל בני שת, דהיינו כל האומות היוצאים משת ופרט מואב לבדו ולא כללם בכל בני שת, נראה משום דקי"ל כר' יהושע בסוף מסכת ידים [פ"ד, מ"ד] כבר עמד סנחריב ובלבל כל האומות ואין שום אומה שלא נתבלבלה ונשארת במקומו [אז לא יודעים את זיהוי הגוים.], ואיתא במגילה דף י"ב ע"ב זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו וכו' [שלא התבלבלו. סתם ווארט – כל האומות התבלבלו (בלבול = 70, שבעים אומות העולם, כולם התבלבלו), כל הגוים מבולבלים, חוץ ממואב ועמון שאינם מבולבלים, וממילא הם המקום הכי טוב לחפש ולמצוא שם גרים. כנראה גר צריך להיות גוי לא מבולבל – מי שמבולבל אין לו ראש להתגייר, אם הוא לא מבולבל יש לו ראש להתגייר.],

וכתבו התו' דפירש ר"ת [שהיום גם יום ההילולא שלו.] דגרסינן הכא מואב לחוד [בלי עמון. שרק מואב לא התבלבל – עמון מבולבל ומואב לא מבובל. למה? כי יש פסוק:] דקרא נמי לא הזכיר אלא מואב לחוד, דכתיב [ירמיה מח, יא] שאנן מואב מנעוריו ולכך כלל כל האומות בבני שת, לפי שאינו ידוע כל אחת במקומו, אבל מואב שנשאר במקומו פרט אותו לבדו [מואב הוא הגוי שאינו מבולבל, וכל בני שת הם הגוים המבולבלים. בכל אופן, משם צריכים להוציא ניצוצות...]

ודאות למעלה וערבוביא למטה

אני רואה שכולם עיפים, נגמור, יש כאן עוד אריכות ועוד שני פירושים – נעשה את זה מחר. יש לו פירוש יפה על "ידין בגוים מלא גויות", שמי ששר את השיר הזה ורוצה לדעת איך לפרש – כדאי ללמוד כאן. עיקר מה שהוא מסביר – נאמר את הווארט שלו – שאף שהאומות מבולבלות, אבל השרים שלהם בשמים לא מבולבלים. כשה' פורע מאומה הוא פורע קודם כל מהראש שלה, והראש מעביר את הענין – גם את הפורענות – לאנשים שלו למטה, אף שהם מבולבלים. אפשר לקשר זאת עם מדע, עם אי-ודאות, שלמטה יש מצב של אי-ודאות ואף על פי כן יש משהו למעלה שמגיע לכתובת, כי השר עדיין ודאי, לא מבולבל.

אנחנו גם לומדים מסכת ע"ז – הוא מביא את תחלת המסכת, שהקב"ה עתיד לבוא ולצאת לאו"ה עם ס"ת בחיקו, ולומר שמי ששמר את התורה יבוא לקבל שכר. כתוב שמיד הגוים באים בערבוביא, ואז ה' שואל למה אתם באים בערבוביא? אני מקבל כל אחד באומה שלו. הוא מסביר שהערבוביא היא "בא סנחריב וכו'", שעצם המציאות שלהם היא ערבוביא. אבל היות שיש עדיין שר שמזהה את הפרט שלו, איפה שלא יהיה, ומשפיע אליו דווקא איפה שלא יהיה – אל הפרט שלו – לכן כן אפשר להזמין אומה-אומה בפני עצמה, מכח הראש-השר שלה.

כתוב שם בגמרא – איך יש הו"א בכלל שעסקו בתורה? הרי הם לא עסקו בתורה אלא בגשמיות. אלא שכל אומה טוענת שכל מה שעשינו היה כדי שישראל יעסקו בתורה. אומר להם הקב"ה – מה פתאום?! כל מה שעשיתם היה לצורך עצמכם. זה שקר מה שאתם אומרים שעשיתם בשביל ישראל, לא עשיתם לצורך ישראל. כך הוא מקפח לעתיד לבוא. הווארט הוא שקודם כל כולם באים בערבוביא וה' אומר שהוא לא מקבל בערבוביא – כמו אינשטיין, שאומר שלא מקבל את תיאורית הקוואנטים, אצל הקב"ה זה לא עובד. זה משהו נחמד.

רמז הפנים יפות ב"דרך כובב מיעקב וקם שבט מישראל" והשלמתו

נאמר את עיקר הגימטריא שהוא עושה. נוסיף על זה לכבודו ונקווה שהוא ישמח בתוספת שלנו: הוא אומר על "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" שכוכב-שבט – שני משלים, כוכב יורד מלמעלה למטה ושבט עולה מלמטה למעלה, יש על זה אוה"ח ועוד פירושים – עולים יחד שטן. הוא עושה כאן חידוש, ממש משהו מופלא ביותר, ש-שטן הוא שם קדוש של ה' יתברך – בשם של מב אותיות יש קר"ע שט"ן, זהו שם קדוש לכתחילה. מה השטן הלא טוב? השטן, שכתוב שבגימטריא שסד, כל ימי השנה חוץ מיום כיפור – שב-שסד ימים השטן שולט, זה היצר הרע.

הוא כותב כאן שהשטן הטוב – יש שטן טוב, זה עיקר החידוש, יש שטן שכולו קדוש – מברר ומקרב ומעלה את השטן, "ויבוא השטן בתוכם" בתחלת איוב, שסד, "יעקב יעקב" (כפי שה' קורא לו לפני שיורד לגלות), בא לבלבל אותו. את ה-שטן דקדושה מוסיפים ל-יעקב והוא הופך להיות ישראל, כידוע הרמז. הוא שואל מה קורה אם אני מוציא "כוכב מיעקב" – יעקב פחות כוכב – מה נשאר? 134. במגלת רות זה מחלון. מה קורה באותו חשבון של "שבט מישראל"? להוציא מ-ישראל את ה-שבט, ואז מקבלים 230. ביחד, מקבלים השטן, כלומר שהממוצע כאן הוא יעקב. צריך שהשטן של הקדושה יברר ויעלה את השטן, כלומר שבסוף כל השטנים עולים בקדושה. בא שטן הקדושה ומתקן ומעלה את השטן של הקליפה.

הפלא הוא, מה שהוא לא עשה – או שעשה ולא כתב – החישוב של שני הפעלים. כתוב ש-כוכב שבט שוה שט"ן, השטן של הקדושה. מה זה דרך וקם? 370 – קר"ע. התחלת אותו שם קדוש, כלומר "דרך כוכב... וקם שבט..." שוה קר"ע שט"ן, משהו מופלא. ביחד שוה 27 ברבוע, 3 בחזקת 6. לעניננו, כתוב בגמרא "בשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות". כמה שוה "ארבעים ושנים"? קר"ע שט"ן (שם משם מב – "ארבעים ושנים"!), "דרך כוכב... וקם שבט...". זה לכבודו... לחיים לחיים.

עוד גימטריא יפה, שאם תעשה את החשבון מ"דרך כוכב מיעקב" עד הסוף – "והאביד שריד מעיר", סוף כל שלשת הפסוקים – כח תיבות (כל היחידה, בלי ההקדמה של "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב"), תראה שזה שוה מה פעמים נעמי, בסוד "הנה מה טוב ומה נעים". אם כן, ראינו שיש פה נעמי ואת כל המשפחה וכליון באופן מיוחד ורות.

עוד רמז אחד: אם מחשבים את כל שלשת הפסוקים, עם "אראנו...", כבר שוה כב פעמים משיח בן דוד. "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – יחד פעמים משיח בן דוד.

גלות חיצוניות מואב ושאננות פנימיותו

נמשיך[ו] לקרוא את התורה שעצרנו באמצעה. מה שהוא פרט את מואב לבדו – מול "כל בני שת" – מתאים לכך שיש מואב דקדושה, מאבא, ואבא לא זז ממקומו. מקום מתחיל מאמא, "אי זה מקום בינה", ואבא קבוע, למעלה מהמקום המשתנה. כתוב ש"אני הוי' לא שניתי" בחכמה. לפי המגיד בפירוש פסוק זה מואב הוא "מאבא", בחינת יעקב, הקוץ התחתון. לפי רבי לוי יצחק פשוט הולך על הקב"ה שהוא אביהם של ישראל. לכן יש משהו מיוחד במואב שלא זז ממקומו. הוא ממשיך:

אע"ג דכתיב [שם, שם, ט] תנו ציץ [משהו שתולה] למואב כי נצוא [לשון נוצה, כמו נוצה של עוף.] תצא וגו' [ואם כן הכוונה שכן זז מקומו, שעף כמו נוצה.], וצ"ל שמקצתן גלו ומקצתן נשארו במקומן [צריך לומר שחיצוניות אבא כן זזה ממקומה. אבל פנימיות אבא – פנימיות אבא פנימיות עתיק – לא זזה. לפי הווארט שאמרנו קודם (בשיעור ו' תמוז, מתורת המגיד), אולי הקוץ התחתון – יעקב – כן זז, אבל בחינת ישראל שבו לא זזה.], והיינו דכתיב פאתי מואב כנ"ל [השארית של מואב, שלא זזה. הפאה היא המיעוט, ולפי זה הרוב יצאו – גם הגזע וגם השביל יצאו ונשאר הציץ העליון. אפשר לומר שכפל הלשון "כי נצוא תצא" רומז ששני חלקים יצאו ושליש אחד נשאר.],

קליפת סנחריב – האתאיזם שבולל את האנושות

ונראה דז"ש בע"ז [ב.] לעתיד לבוא מביא הקב"ה ס"ת [בחינת חכמה, כמו "ספר תורה שבהיכל".] בחיקו ויאמר כל מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו, מיד מתקבצין כל האומות העולם [כל אחד חושב שעסק בתורה – שמה שעשה היה בשביל ישראל.] בערבוביא וכו', אמר הקב"ה אל תכנסו לפני בערבוביא, נראה ענינו מה שיבואו לפניו תחלה בערבוביא, היינו משום שבילבל כל האומות וממילא הם מעורבים [יש מאמר "תער השכירה" על קליפת סנחריב, מהדרושים העמוקים בחב"ד, שם מוסבר שסנחריב הוא עצם קליפת הכפירה – במדה מסוימת הוא אפילו יותר גרוע מעמלק. עמלק מטיל ספק, אבל אתאיסט הוא קליפת סנחריב. כנראה שהאתאיזם הוא מה שמבלבל את כל האומות – גורם להם ערבוביא – והיום זהו בסיס כל התרבות של האנושות כולה, "כל בני שת".],

השפעה ופרעון מהשרש המובדל למציאות המעורבבת

וענין שאמר הש"י שתבוא כל אומה לעצמה [איך אפשר? הרי הם כבר מבולבלים!], יש להבין ע"פ מ"ש חז"ל [מכילתא בשלח טו, א] כשהקב"ה דן את האומות דן את אלהיהם תחלה שנאמר [ישעיה כד, כא] יפקוד ה' על צבא המרום במרום [קודם על שרי האומה, ואז] ועל מלכי האדמה וגו', א"כ י"ל כיון שכל אומה אע"פ שהיא מעורבת בשאר [במציאות למטה.], מ"מ כיון שכולם יונקים ממקור מעינם שהוא השר שלה והוא משפיע חיותם [ולכן הארץ עדיין נקראת על שמם – אפשר לחשוב בטעות שהאומה גרה שם, אך השר נמצא שם והוא מגיע לכל אחד מהאומה בכל מקום שהוא.],

כמו כן בפרעניות כשדן את השר ואותו פרענות עצמה ממילא מקבל כל אחד את הדין בכל מקום שהוא, והיינו שאמר הקב"ה שיכנס כל שר של אומה לבדה [שלא יבואו בערבוביא היינו שלא יבואו כמו שהם למטה, אלא כמו שהם בשרש. בעצם הוא הזמין את המקיפים, כמו חיה-יחידה של כל אומה. הנר"נ שלהם, החלק התחתון שלהם, מעורבב. הם באו מהמציאות התחתונה וה' בקש שהשר יופיע,] וממנו [ממילא] יגיע הדין לכל היונקים ממנו בכ"מ שהוא.

ויש לפרש בזה מש"ה [תהילים קמט [פרק לפני הסוף.], ו-ז] רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים תוכחות בלאומים לאסור מלכיהם בזקים וגו', ענינו כי תוכחות בלאומים היינו השרים שלהם [המלה לאום – כמו "ולאום מלאום יאמץ" – מתייחסת לשר שלהם.] ועל ידיהם בא הפורעניות בגוים ["לעשות נקמה בגוים" על ידי "תוכחות בלאומים".], דהיינו לאסור מלכיהם בזיקים [קודם "מלכי אדמה" היו למטה והשרים היו "צבא מרום במרום", למעלה בשרש. כאן, ביחס לאישים, "מלכיהם" הוא גם כלל. כמו שהסברנו בשיעור כעת[ז], שהכלל הוא גם השרש. לפי מה שהסברנו שבשרש יש ממד דתהו  מתאים שהפורענות תפגע בו קודם, כי שם "וימלך... וימת".] כדי לעשות באומה שלו משפט כתוב, כמ"ש [ע"ז ב ע"ב] אין לאום אלא מלך [משהו בין "לאומים" ל"מלכיהם". בפסוק של יוסף, כמו ש"מאלמים אלומים" היינו 'ממלאים מלואים', גם אותיות לאומים, כל שבט בעם ישראל הוא לאום, הוא שרש.] לכל אחד כפי ענין משפטו,

המעלה בעשית המשפט באומה על ידי השר שלה

ומסיים הדר הוא לכל חסידיו כי אין דרך החסידים לעשות הנקמה בעצמם באויביהם [אחת הסבות שרציתי ללמוד את הקטע הזה הוא המשפט הזה, בשביל החבר'ה. לכאורה זה כנגד האבן עזרא המפורסם שאנחנו מצטטים על "הרנינו גוים". אפשר לומר ש"הדר הוא לכל חסידיו" זהו הידור. במדת הדין צריך לעשות נקמה, "ישמח צדיק כי חזה נקם", אך י"ל שזה ההבדל בין צדיק לחסיד. אבל באמת גם לגבי הצדיק "חזה נקם" משמע שמישהו אחר עשה את הנקם, לא הוא. "הדר הוא לכל חסידיו" – שהם רק משקיפים.],

והדר הוא להם שהשרים בעצמם יעשו כל אחד נקמה כפי משפטו הכתוב עליו למעלה [יתכן שהם עצמם עושים זאת – חלק מה"הדר", שיש להם כח רוחני לגרום שהפורענות תגיע מה' לשר והשר עצמו יעשה פורענות באנשים שלו. דומה לפסוק "למכה מצרים בבכוריהם" – הנס של שבת הגדול, שהבכורות עושים דין במצרים. בכור הוא כמו שר יחסית. שבת היא ודאי מדרגה של חסידים, שלא עושים בעצמם – הרי בשבת אסור לעשות מלאכה – אבל שמחים שהם עושים בעצמם. שייך למה שקורה היום במדינות ערב, שאחד הורג את השני – הדר לחסידיו. להעביר לקול היהודי שראוי שיהיה מדור מוקדש למה שקורה במדינות ערב, תחת הכותרת של "למכה מצרים בבכוריהם".],

וכן יש לפרש בזה מ"ש דהמע"ה [תהילים קי, ו-ז] ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה מנחל בדרך ישתה ע"כ ירים ראש, ענינו כשהקב"ה דן את האומות שהוא מלא גויות, הוא מחץ את הראש על הארץ רבה דהיינו השר שלהם שהוא המקור יונקים ממנו כל האומה, וע"ז אמר מנחל בדרך ישתה שכל הנחל מתפשט ממקור העליון לכל אחד, ובאותו דרך הוא שותה כוס הפורעניות, כי ע"כ ירים ראש שהוא הראש המתרומם על כל אומה.

לפ"ז י"ל מ"ש וקרקר כל בני שת שהוא לשון מקור כפרש"י [מקור חפור, לשון לנקר.] שהוא לשון שנאמר בישעיה [לז, כה] אני קרתי ושתיתי [נקרתי עד למקור הבור ושתיתי.] ופרש"י שם שהוא לשון מקור, והיינו דאמר שכל בני שת ינקו הפרעניות מן המקור שלהם שהוא השרים שלהם כנ"ל,

רמז תיקון השטן דקליפה על ידי השטן דקדושה

וי"ל ע"פ מ"ש בפ' וישלח בפסוק לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל, ענינו שבגלות [כאשר יעקב יורד לגלות, יורד למצרים, אז] קראו הקב"ה יעקב יעקב כמ"ש האריז"ל [עץ חיים שער ל"ב, פ"ב] שב"פ יעקב מספרו שס"ד [שהוא גם יוסף-יצחק, הבן שלו ואבא שלו.] לכבוש את השטן שמספרו שס"ד כשאחז"ל במס' יומא [כ.] אבל כשנקרא בשם ישראל א"צ להלחם עם השטן [כמו שדברנו כעת בשיעור, שישראל לא צריך לפחד משום דבר.] אלא השטן עצמו נכנס בקדושה [כמו אבוקה שמושכת אליה את כל הניצוצות – השטן מתגייר.], כי מספר ישראל הוא כמספר יעקב עם מספר השטן [שטן], כי שם שטן הוא קדוש מאוד בשם מ"ב כידוע, הרי כשהוא בקדושה נקרא שטן וכשהוא משטין על ישראל נקרא השטן שמספרו שס"ד, וכן כתיב באיוב [איוב א, ו] ויבא גם השטן בתוכם,

ויש בזה רמז מ"ש דרך כוכב מיעקב כי כוכב מספרו מ"ח וקם שבט מישראל שבט מספרו שי"א ו[יחד עם ]מספר מ"ח הוא מספר שטן שבקדושה [משם בן מב אותיות, שגם כנגד מב קרבנות שהקריב בלק ובזכותם יצאה ממנו רות כנ"ל. שם יש את השם הקדוש שט"ן – בלק רצה להשטין על עם ישראל, אבל כוונתו הטובה מתקשרת לשם הקדוש שט"ן, רות יוצאת מזה.], וע"י כובש את השטן המשטין להחזירו גם הוא לקדושה, והנה הנותר מיעקב לאחר שיקח ממנו מספר מ"ח [להוציא "כוכב מיעקב".] נשאר מספר קל"ד [אמרנו ששוה מחלון, שה' מחל לו.], והנותר ממספר ישראל שיקח ממנו שי"א נשאר מספ' ר"ל, ושניהם כאחד הוא מספר שס"ד כמספר השטן ["יעקב יעקב". הגימטריא יוצאת כי ישראל הוא יעקב-שטן – למי שמבין הגימטריא הזו היא לא בדיוק חידוש, אבל נשמע חידוש. נמצא שהיחוד של ישראל-יעקב הוא הוא היחוד של שטן-השטן], הרי נרמז בשם יעקב וישראל, ששם שטן שבקדושה מטהר את השטן [דקליפה, אבי אבות הטומאה – "הוא יצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המות". השטן דקדושה הוא כמו אפר הפרה.] ומכניסו לקדושה,

והיינו דאמר מתחילה שכוכב משבט [כוכב יחד עם שבט.] שהוא מספר שטן שבקדושה יאביד את האומות [רומז לפסוק השלישי:], ואמר אח"ז וירד מיעקב והאביד שריד דהיינו הנותר [מה ששרד.] שהוא מספר שס"ד ויכבישיהו תחת הקדושה [לכבוש את הגוי תחת היהודי זה כמו לעשות אותו עבד כנעני, אתכפיא. להפוך לגמרי – או לשחרר אותו, או לכתחילה להשפיע עליו שיתגייר.].

ד"ה "והיה אדום ירשה" – הפיכת סם המות לסם חיים

רצינו ללמוד עוד תורה אחת שלו:

והיה אדום ירשה וגו', יש לפרש דיש להבין ענינו ע"פ מ"ש במקום אחר, מ"ש חז"ל [תענית ז.] כל הלומד תורה לשמה [הנושא הכי חשוב בספרים שלו, כפי שאמרנו.] נעשה לו סם חיים, דהיינו שהיצה"ר [הס"מ] נקרא סם המות כי חציו בקדושה שהוא אל וחציו הוא סם, ואם הסם [שכתוב ראשון] גובר [ובכל מלה לאותיות הראשונות יש כח לגבור על האותיות הבאות.] נהפך שם אל האלף בת' והלמד במ' הסמוך לו [חילוף האלף-בית בעגול, כל אות באות סמוכה – לכיון הראשון, א ב-ת שלפניה, או לכיוון השני, ל ב-מ שאחריה. אפשר לחשוב שהחילוף של אלף בת' הוא סתם אתב"ש, אבל יתכן שבשני החילופים הוא מתכוון לסמיכות.] והוא אותיות מת, אבל כשהקדושה גוברת [שם א-ל.] ע"י התורה [אפשר להגביר א-ל על סמ.] מתהפך שם סם לאותיות חי בא"ת ב"ש [קודם ה-א ב-ת היה אפשר לומר שהתכוון לאתב"ש, אבל לא חילוף ה-ל.],

כי גם כתבנו במקום אחר כי שם שעיר ["והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו". יש אדום ויש שעיר – הוא לא אומה אחרת, אלא השר של עשו עצמו:] הוא שם שרו של עשו שמספרו עם נוקביה תק"פ [רק ה-סם, בלי א-ל, ועוד לילית.] כמספר שעיר והוא שרו של אדום, והיינו דקאמר והיה אדום ירשה והשר שלה שהוא שעיר שהוא אויביו סם ונוקביה, והיינו שיעשה מן סמך מם חי והוא חי אל [מט, בגימטריא מואב.], והיינו דקאמר וישראל עושה חיל עם הכולל הוא אל חי,

ובזה מובן היטיב מ"ש [בסיום: אוי] מי יחיה משומו אל, פירוש כשיבולע המות לנצח ויהפוך שם אל ואז יתהפך הסם לחי ויוציא כל נצוצות קדושות ולא ישאר חיות בתוך העמים כדכתיב אז יהפך [צ"ל "אהפוך"] וגו' [מענין שמפרש בסוף ש"אז אהפוך" היינו כאשר כל החיות תצא מהאומות, משמע שכולם מתים – אז איך הם מתהפכים? הוא אומר שה"אתהפכא" היא להוציא, "חיל בלע ויקיאנו [ולא רק מה שבלע מהקדושה אלא גם הניצוצות שבעצם שלו:] ומבטנו יורישנו אל". כשהכל מתגייר – מה שנשאר מתבטל, "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ".

הוא לא כותב את המלה הראשונה, "אוי", ואפשר לומר שמכח הניצוצות כולם יחיו. "אוי מי יחיה" שוה 100, עשר ברבוע, אבל "מי יחיה משמו אל", ארבע המלים שהוא מביא, שוות בדיוק 500 – ה"פ "אוי מי יחיה". כלומר שהכל יחד בגימטריא שבירה, 517, ה-אוי עושה את השבירה, מוסיף 17. כנראה פעם היה שיעור על המלים האלה, שכתוב בקבלה – כנראה באר"י – ש"משמו אל" מתחבר ל"משמואל" של הגמרא, שאומר ש"אין בין העולם הזה לעולם הבא אלא שעבוד מלכויות בלבד".].

ד. שאלות ותשובות

התקשרות לרבי

שאלה: האם התקשרות לרבי צריכה להיות באופן ששואלים כל דבר, או שהולכים עם התורות ומה שמרגישים?

תשובה: אצל כל אחד היחס הוא אחרת. יש דברים ששואלים, דברים גורליים, כמו מקום שליחות או החלטה בין כמה אפשרויות לעשות משהו חשוב במיוחד – אז שואלים. אבל ביום יום – ויש גם מציאות ע"ד מפקד, שלפעמים על המקום צריך לקבל החלטה כי הוא באמצע הקרב – לא שואלים. גם ביום-יום, תשעים אחוז לא צריך לשאול. אבל כשיש ענין גורלי שואלים.

שאלה: האם צריך להיות חסיד שרוף של רבי אחד, או שאפשר לקחת מהרבה מקומות ולעשות לבד?

תשובה: שיש 'רבי אחד' ולהיות 'חסיד שרוף' אלה שתי מדרגות שונות. בלימוד תורה כתוב שגרסה לומדים מרב אחד וסברא מהרבה. גם כשלומדים סברא מהרבה, הרב האחד שלמדו ממנו גרסא הוא הרב המובהק ויש כלפיו חבה מיוחדת, לכל דבר תורה והוראה שזוכים לשמוע ממנו. לא כולם רב מובהק. כדאי וצריך שיהיה רב מובהק.

שאלה: ובעבודת ה', בחסידות, מהו רב מובהק?

תשובה: שיש דרך. הגרסא היא הבסיס, היסוד, וגם הדרך. אפילו יותר מגרסה. אם אני חסיד חב"ד – זה חוט השדרה שלי. כל השאר הוא כדי לעבות, לתת בשר. "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" – יש עצם ויש בשר, צריך את שניהם. עצם ועוד בשר שוה שבת – שבת שלום ומבורך. יש מקום אחד שממנו לוקחים את העצם, ולעניננו היינו כמו הגרסה, אבל להוסיף בשר מוסיפים מכל הצדיקים.

התחזקות בלימוד בישיבה

שאלה: אם בחור מרגיש שהוא לא מצליח ללמוד, עדיף שישאר לפחות באוירה של הישיבה, או שאולי ילך למקום אחר? ואם ילך – לצבא, לעבוד, לגבעות? מה עדיף?

תשובה: הכלל שצריך להשאר בישיבה. אם הוא רק יכול לעבור את הגל – כתוב "כל משבריך וגליך עלי עברו". יש משברים, יש גלים – צריך לעבור את זה. כדאי להשאר בישיבה, הכל יעבור, להתחזק. אתה בשביל ישיבה, אם אתה שואל על עצמך. לפי הפרצופים כאן כולם בשביל להשאר בישיבה – לפי חכמת הפרצוף. יש קצת משברים, קצת גלים, לא נורא.

שאלה: הרבה בחורים באים לר"מים ואומרים – אני מרגיש שאני לא עושה הרבה בישיבה, אז למה?

תשובה: תעשה יותר.

שאלה: הוא מקבל על עצמו לעשות יותר, ואחרי עוד חדשיים אומר – לא הצליח.

תשובה: רבי נחמן אמר שכל שבועיים הוא שנה דרך לגמרי. צריך לעשות אוברול כל שבועיים.

שאלה: אם בחור נשאר בישיבה, כמה צריך להשקיע בעניני ארץ ישראל, עניני מאבק וכו', אם בכלל?

תשובה: אם הוא בישיבה הכי טובה, כמו עוד יוסף חי, הוא יכול בהחלט לסמוך על ראש הישיבה והר"מים שיסבירו בדיוק כמה להשקיע ובמה. ישיבה זה טוב רק אם אפשר לסמוך, אז כדאי לסמוך. ר"מים מכריעים בענין החינוכי. הם מתייעצים, אי אפשר שכל בחור יתייעץ – זה חוזר על עצמו. יש סדר, רוצים בסוף שיהיה כמו צבא, ויש דרגות שונות של פיקוד.

שאלה: למה הרב מייעץ לא לעשות בגרויות?

תשובה: שמעתי מאיתיאל שזה שום דבר לעשות בגרות, כלאחר יד. אם יש לך איזה שבוע חופש בקיץ – אפשר לגמור את הבגרות אם אתה רוצה.

הכוונה בפעילות

שאלה: מה דעת הרב בנוגע להר הבית, מאבק בענין או סתם עליה?

תשובה: פעם שאלתי את הרבי לגבי הישיבה ואמר שכישיבה לא תעלה. כל אחד בפני עצמו – לפי הרבנים שלו. מצד שני, הרבי אמר שיש מקומות המותרים ורוצה שיפסקו מה הם וכו'.

שאלה: ולדבר בעניני הר הבית?

עושים פעם בחדש סיבוב שערים, זה לדבר בעניני מקדש. יש עוד מקומות שצריכים היום מאד לחזק, כמו קבר דוד – אם רוצים פעילות קצת 'חמה' קבר דוד יותר שייך היום.

שאלה: יש כעת בגבעות מסוימות קצת משבר, שיש הרבה פשיטות בלילות, פינויים, מרגישים שמאד קשה להם – לא ישנים, כל הזמן צריכים לבנות שוב את הבית. יש דרך לחזק אותם? מה צריך לעשות?

תשובה: שוב, אם היה מסודר, היה צריך שחצי מהנוער עושים את הפעילות בתל אביב. אז יכול להיות שזה מספיק ילחיץ את מי שעומד בראש – שיותר כדאי להשאיר אותם בשומרון...

שאלה: לבנות גבעות בתל אביב?

תשובה: לעשות פעילות רצינית בתל אביב.

אחד הר"מים: פעם נסעתי בגוש דן באיזה מקום, והייתי צריך שמישהו יסביר לי את הדרך. פתחתי את החלון ושאלתי מי שלידי. ענה לי באדיבות ושאל מאיפה אני. אמרתי מיצהר. אמר – הלואי שיפנו אתכם. איפה תלך לגור? אמרתי שלידו. הוא אמר – אה, אז תשארו שם.

תשובה: זה מה שהתכוונתי. אנחנו לא אוהבים יותר מדי להביא ממקורות זרים, אבל יש מה שנקרא דון קישוט. צריך להיות מפוכח, לפי המציאות. אם זה לא הולך – סימן שה' רוצה להלחם במקום אחר. או שהולך, או שלא הולך. הרבי אמר, אפילו לי אישית, שיש הרבה דברים שעושים ורואים אם זה מצליח – אם זה מצליח טוב, ואם לא צריך לעשות משהו אחר.

שאלה: איך רואים שלא מצליח?

תשובה: אנחנו בעד מסירות נפש על ארץ ישראל, אבל אם הפעולה הזו לא מצליחה צריך לעשות חושבים. אתה חוזר לפסוק שאמרנו קודם. אנחנו במצב של "כל משבריך וגליך עלי עברו" – יש משברים וגלים, יש שהם עוברים ומחזיקים מעמד ומתעקשים. כל זמן שאפשר להתעקש – בסדר. תלוי גם בעקשנות שלהם. הם ברגע יכולים לפנות את כולם – אין מנוס מידם.

ללמוד תורה ולישא אשה

שאלה: החבר'ה למדו עכשיו עם הר"מ שלהם לעיון, אחי משה, את הסוגיא בקידושין של לישא אשה וללמוד תורה – מה קודם למה.

תשובה: יש לנו שיעור על זה.

שאלה: שאלו למעשה, מה ההדרכה – כמה צריך להזדרז עם חתונה או להתעכב?

תשובה: לא להיות לחוץ על זה. אתם לפני עשרים, כן? אפשר בשקט לחכות לגיל 20-21, הכל בסדר.

שאלה: האם בדור הזה, שיש את כל המכשירים, אולי כדי להתחתן לפני?

תשובה: בסדר, בגיל 13...

שאלה: עשרים זה "יפח עצמותיו", לא?

תשובה: אם אתה לא לומד תורה – אפשר להתחתן יותר מוקדם. אבל תפסיק ללמוד תורה כדי להתחתן קודם?! אם אתה לומד תורה זה היתר גמור.

שאלה: למרות הקשיים והנסיונות?

תשובה: תלוי כמה אתה לומד תורה לפני שיהיו ריחים בצווארך. מה שמקובל זה בסדר גמור. זה שבחור לומד שלש שנים בישיבה קטנה ועוד שלש שנים בישיבה גדולה ועוד שנה שליחות באיזה מקום – אחר כך שיתחתן. תעשה חשבון בן כמה הוא... אם הוא לומד.

שאלה: לפי מה שהבנו מהסוגיא שם, אם יש בעיות של "יצרו תוקפו" אז לא משנה אם הוא לומד תורה או לא.

יש את הסיפור של הבן של רבי.

תשובה: אי אפשר להשוות – אז היו מתחתנים והולכים עשר שנים ללמוד. אבל כן, צריך להתחתן. אם אתה מתחתן ובא ללמוד כאן בכולל – זה בסדר. אז כולם יכולים להתחתן...

שליחות – איך ואיפה

שאלה: כשיוצאים לשליחות – וגם להפצות – איך אדם שומר על עצמו שיהיה משפיע ולא מושפע?

תשובה: בשליחות יש משלח. צריך להיות מקושר למשלח ולחשוב על זה כל הזמן – אני עושה שליחות של המשלח ואז "שלוחי מצוה אינן ניזוקין". כמובן, הכל תלוי ברצון. אתה כאן כדי להשפיע, כמו פיקוח נפש – להציל חיים של יהודים – ועל זה אתה חושב כל הזמן. אם זה הודו, אתה פה בשביל פיקוח נפש. זה מצוין, שה' ממש נותן לנו היום – לכל החבר'ה שלנו – את המקומות האלה לעשות שליחות בהודו, זה ממש מן השמים.

שאלה: למה בשביל שליחות צריך לצאת מהארץ? בהארץ המצב מספיק רע...

תשובה: ר' איציק לא יצא מהארץ – עדיין... – אבל הבנים שלו כן. תלוי באיזה דור אתה נמצא.

שאלה: אין ענין של "עניי עירך קודמין"?

תשובה: זה כל הווארט. שמה משום מה – אפשר להבין למה – הפתיחות היא משהו אחר לגמרי. תמצא אותו כאן – לא תשפיע עליו. שם יש סיכוי טוב שתשפיע עליו. הוא גם רואה את המסירות שלך, חוץ מזה שהוא פתוח שם. אלה שני דברים. זה שהוא יודע שאתה עשית גם איזה מסירות נפש, שעזבת את הבית שלך ואת המקום שלך והלכת שם כדי לפעול עם ישראלים – זה מעלה את קרנך הרבה בעיניו.

שליחות בצבא

שאלה: שייך לעשות שליחות בתוך הצבא?

תשובה: יכול להיות, אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל. הכלל שזה לא מתאים, זו לא מסגרת חיובית כרגע לחינוך. אבל אם יש מישהו שמרגיש שהוא חייב להיות בצבא – יש בחורים שיש להם דחף לצבא – אני לא שולל את זה. רק שעם הדחף הזה – שם תהיה שליח. עד שישימו אותך בכלא ויזרקו אותך...

שאלה: בינתים, עד שמגיעים לכלא, להיות ביחידות על טהרת הקדש, כמו הנח"ל החרדי?

תשובה: אמרנו שהנקודה של צבא לבחורים שלנו זה ענין של דחף פנימי. ממה שאני מכיר יש כמה בחורים – לא הכלל, היוצא מן הכלל – שחייבים להתגייס, משהו דוחף אותם לצבא. אם זה יעוד, כמה שתסביר להם שזה לא בדיוק זה – הם ילכו. שוב, זה יוצא מן הכלל. אם הדחף אומר שהוא צריך להיות קרבי, שהוא רוצה להיות טיס, כמו אחד שאומר שהוא רוצה ללמוד מדע – רוצה להיות פיזיקאי, רוצה להיות רופא. אם יש אחד כזה – לא שוללים את זה.

שאלה: אבל במקומות האלה בצבא קשה מאד לשמור על הלכה פשוטה.

תשובה: זה ענין של נחישות, שאתה שליח שם. תלוי כמה בן אדם הוא חזק. אפשר גם לנח"ל החרדי, אם יותר טוב מהבחינה הזו, אם זה מספק אותך. כמו שאמרנו, אם זה חבר'ה שלנו לכתחילה – לא בשביל ריפוי בעיסוק, אלא כדי לעשות משהו בחיים לכתחילה – אז בשביל מה הוא צריך נחל החרדי? שילמד בישיבה או שילך לאיזו גבעה. בשביל מה הוא צריך את זה בכלל?!

לכאורה אמורה להיות פעילות בדרך חיים.

שאלה: החבר'ה בישיבה מרגישים שדרך חיים לא כל כך מתקדם, לא יודעים מה לעשות.

זו בעיה. הוא אשם... צריך דם חדש. דווקא החבר'ה הצעירים צריכים.

פעילות מחאה

שאלה: מה הרב חושב על פעולות נגד פיגועים, לחסום כבישים ותגובות כאלה?

תשובה: אם יש פיגוע ח"ו צריך איזו תגובה ספונטאנית.

שאלה: גם אם יהיו עצורים, אם יהיה מחיר להפגנות האלה?

תשובה: כל יום זה משתנה אצלם. לפעמים כשעשו משהו אפילו שעצרו ליום-יומים יצאו.

שאלה: כעת יכולות להיות הרחקות אחר כך לחצי שנה.

תשובה: צריך ללמוד איך לעשות דברים שלא תשב על זה יותר מדי זמן, ומי שפועל בחכמה (גם פעולה ספונטנית, מתוך זעם, יכולה להיות בחכמה) לא יושב בכלל. חבל על הזמן שאתה יושב.

שאלה: הרחקה זה לא לשבת בפנים, השאלה אם זה מחיר ששוה – שאני עוזב את השומרון לתקופה ויש לי שליחות במקום אחר.

אם יש שליחות במרכז, ויש – אפשר.

ה' יעזור שלא יהיו פיגועים.

פעילות הנוער

שאלה: מה הפעילות של הנוער?

תשובה: אמור להיות בית דוד.

שאלה: זה יותר לימוד מפעילות.

תשובה: כשתהיה פעילות ראשי הישיבות יסגרו את זה...

כמה שנים אנחנו מיצרים שנער הגבעות לא מאוחדים. כמה שאפשר לאחד – זה דבר גדול.

שאלה: אבל עם דרך חיים – גם לא כל כך רואים מה עושים, וגם לא כל כך יכולים לעבוד איתם. אם התנועה לא עושה דברים, מה אנחנו בתור נוער יכולים לעשות?

תשובה: אתם מדברים עם עקיבא? [לא. לדבר איתו?] הבעיה שלו שעסוק מדי. הוא היה אמור להיות בענין. [עם נריה מדברים הרבה.] נו, אז אפשר לעשות דברים יחד עם נריה. [מחוץ לתנועה?] או בפנים או בחוץ. [נריה גם אומר שהתנועה לא מתקדמת ולא יודע מה לעשות עם זה.] חבל, חבל מאד.

מה התכנית של כולם בשנה הבאה?

בחורים: לכאורה עוד יוסף חי.

תשובה: בהצלחה. שתעשו שם גם מהפכה. בכל מקום צריך לחולל מהפכה. לחיים לחיים, שתהיה מהפכה. ביחד עם הר"מים כמובן... שנזכה לזכות בעל ההפלאה ורבינו תם ורות, שנראה את המשיח. המשך מחר בע"ה.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] שיעור שבת בחקתי ש"ז.

[ג] אור לי"ט כסלו (וראה גם שבת כ"א כסלו) תשע"ה.

[ד] שיעור ר"ח תמוז ש"ז.

[ה] "אראנו ולא עתה" = 770 = הכל פעמים דוד. ראשי התבות = 77, מזל, והשאר = 9 פעמים 77. הערך הממוצע של כל אות הוא 70, כנגד שבעים אומות העולם בני שת וכנגד שבעים נפש יוצאי ירך יעקב המבררם. יש כאן רות ב"חן" ועוד 164 = בלהה זלפה, י"ל שהן שרשי רות בסוד "ותאמר אמצא חן בעיניך אדני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך ואנכי לא אהיה כאחת שפחתֹיך". פיתוח הסדרה הפותחת בלהה זלפה רות עד 5 מקומות עולה 5050, משולש 100, 10 פעמים שרה. 770 ועוד שרה = 1275, משולש 50, חצי 100. שרה = 505 = 5 פעמים 101, רות = 606 = 6 פעמים 101, יחד = 1111 = אשה במספר קדמי.

[ו] עד סיום הפרק – השלמה מ-ו' תמוז.

[ז] שיעור ו' תמוז (פרשת בלק) ש"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com