חיפוש בתוכן האתר

יום הערכות צות יעלת-חן - ג' מנחם-אב ע"ו – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ג' מנחם-אב ע"ו – כפר חב"ד

יום הערכות צות יעלת-חן

 

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תיקון הפה להשראת שכינה

[סבב הכרות עם המורות.]

"לחיות עם הזמן" בחומש דברים – "שכינה מדברת מתוך גרונו"

בקשו שנפתח עם דבר תורה, גם משהו שיכול להיות נושא של השנה הבאה בבית הספר. בהשגחה פרטית פתחנו היום חומש חדש, חומש דברים, שנקרא "משנה תורה". המיוחד של החומש הזה הוא שמשה רבינו מדבר בגוף ראשון – לא כמו בחומשים הקודמים. חז"ל מציינים זאת בביטוי ידוע – "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". כלומר, יש משהו שמאפיין את החומש הזה – מכאן עד שמח"ת חיים עם חומש דברים, עם "משנה תורה", שכשמו כן הוא כל התורה כלולה בו, ועוד מעלה יש בו, שנאמר לדור שנכנס לארץ ישראל, החומש הכי ארץ-ישראלי שיש בתורה, יש בו הרבה דברים יחודיים, אבל הנקודה הזו היא העיקרית – שיש בו תופעה ששומעים את השכינה מדברת מתוך גרונו של משה. לא משה מדבר, אלא שומעים את ה' מדבר מתוך גרונו.

מה אפשר ללמוד מהדבר הזה? כתוב בספר התניא שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו. כנראה שהזמן הזה בו קוראים משנה תורה ("ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה"), הכולל זמן של תשובה ("אני לדודי ודודי לי") וזמן של שמחה (זמן שמחתנו) הוא זמן בו כל "חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" יכול להגיע להארה של "שכינה מדברת מתוך גרונו", כאילו ה' מדבר מתוך הפה שלך.

יראת שמים – רגישות לנוכחות ה' בדבור

איך יכול להיות כזה דבר, שה' מדבר מתוך הגרון שלך? קודם כל, יש כמה ספרי חסידות שמדברים על זה ממש בפירוש, כמו "פרי הארץ" – מענין שזה ספר של ארץ ישראל, של רמ"מ מויטבסק שעלה לארץ – שמקשר זאת למדת היראה. הוא אומר שאם יש יראה אמתית, יראת שמים – יראה היא בעצם רגישות לנוכחות ה', שה' ממש נמצא כאן – יראת השמים משפיעה אור אלוקי בתוך הפה של יהודי (בסוד "אכן יש הוי' במקום הזה... ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" – "המקום הזה" היינו סוד הפה שהוא בית אלהים ובו שורה אור הוי' והוא שער השמים, השער לעלות לשמים בדברי תורה ותפלה לשם שמים), שיש הרגשה שאני פותח את הפה ומתחיל לדבר, אז לא אני מדבר אלא ה' מדבר.

יראת שמים היא תכונה מיוחדת של נשים ובנות, "אשה יראת הוי' היא תתהלל [מאליה – 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה']" (כל הפסוק, "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל" עולה אל פעמים פה, סוד "פה אל פה אדבר בו" הנאמר במשה רבינו ששכינה, בחינת אשת חיל, מדברת מתוך גרונו). לכן, לפי הקבלה כל חומש דברים הוא בחינת מלכות ("מלכות פה"), בחינת אשה.

הכנת הפה להשראת שכינה – פרצוף שמירת הלשון

מה שזה אומר – דבר שאפשר לפתח מאד, ואפילו להקדיש לו שנה שלמה, כנושא של השנה – הוא קדושת הפה, קדושת הדיבור. כדי שהשכינה תוכל להופיע בתוך הפה, אם זה בדברי תורה, אם זה בתפלה, אם זה בשיחה בין יהודים, הפה צריך להיות כלי. בשביל להיות כלי צריך, כמו כל כלי – אם רוצים לשים משהו מאד יקר בתוך כלי, מה עושים? כתוב אותו דבר לגבי דירה, אם רוצים שהמלך יכנס לדירה – מה עושים? מה עושה הבעלבוסטע אם הרבי עומד להכנס לבית? מנקים אותו, כדי שיהיה ראוי. כשרוצים לשים משהו יקר מנקים את המקום. אותו דבר, אם רוצים שה' יכנס לפה שלי וידבר מתוכו (בבחינת "וידבר אלהים ['אני אמרתי אלהים אתם'] את כל הדברים האלה [רמז לחומש 'אלה הדברים'] לאמר [שהדברים יתאמרו מעצמם, בחינת 'תען לשוני אמרתך']"), אז חוץ מהווארט של היראה, של בעל פרי הארץ, צריך בכלל לשון נקיה ופה נקי מאד-מאד.

יש פה, בספר מלכות ישראל, מאמר שנקרא "שמירת הלשון". ברגע שאומרים את הביטוי שמירת הלשון כל יהודי חרדי מיד חושב על בעל החפץ חיים זצ"ל. הוא הקדיש את חייו – בין היתר, חוץ ממה שכתב את המשנ"ב על כל אורח חיים, אבל עיקר הדגש והמסירות שלו – לשמירת הלשון. הוא כתב על כך כמה ספרים, וגם זוכה שבשם זה מזכירים אותו, בעל החפץ חיים (על שם הפסוק "מי האיש החפץ חיים... נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה..."). אחד הספרים שהוא כתב בנושא זה הוא "חובת השמירה", סיכום שלו על כל הנושא, ושם הוא כותב משהו שלא מופיע כל כך ברור בשאר הספרים שיש עשרה או אפילו אחד עשר נושאים, איסורים, הכלולים בשמירת הלשון. כדרכנו, עשינו פה במאמר מה שאנחנו קוראים "פרצוף". הדברים שצריכים לשמור בשמירת הלשון הם (אני קורא מתוך העמוד של הפרצוף):

[מנהלת: לפני שנתיים תלינו זאת בבית ספר, על קיר מתחלף של פרצופים.]

זה פרצוף מאד חשוב:

שיחה בטלה, שסתם מדברים שטויות. כל הדברים האלה אסורים ממש. יש שאדם מדבר דברי גאוה, שהוא משויץ. יש שאדם כועס, הוא כועס בדבור, צועק על מישהו, רחמנא ליצלן. יש, עוד יותר רחמנא ליצלן, שאדם מלבין פנים של מישהו, מעליב מישהו בדבור שלו. יש שהוא מחניף למישהו, חנופה בדבור שלו. יש שהוא מתלוצץ ממישהו, ליצנות. יש סתם לשון הרע, שמדבר דברים רעים על מישהו אחר, אפילו שהם אמת. יש מחלוקת, שבדבור שלו הוא מתנצח – פועל וגורם מחלוקת (זה הפגם של קרח שדבר נגד משה רבינו ועורר מחלוקת). יש דבורים של רכילות – סתם מספר סיפורים מה קורה עם הזולת, שאין בזה שום תועלת ואדרבא, יכול רק להזיק. יש הוצאת שם רע, שמשקר על הזולת – "מדבר שקר תרחק", שקר שמתבטא בדבור. הדבר האחרון – אונאת דברים, הכוונה שאתה אומר משהו שמכאיב לשני. הדוגמה העיקרית שמביאים היא בין בני זוג, לפגוע בדיבור, אפילו בלי לשים לב – שהבעל אומר משהו שעושה רע לאשה, שמכאיב לה, זו אונאת דברים. אבל, כמובן, זה גם בין אנשים – למשל שאתה מזכיר לגר שהיה גוי או לבעל תשובה שהיה רשע, גם זו אונאת דברים.

נושא שנתי של שמירת הלשון – הדרך להביא את המשיח

כל אחד מהדברים שאמרנו הוא משהו מאד מסוים, שאפשר ללמוד עליו הרבה. אפילו כל כתה יכולה לקחת אחד הדברים האלה ולהתמקד בו. בכל אופן, זה מה שבא בהשגחה פרטית – היות שזה גם נושא מיוחד של בנות (נוגע לכל אחד, אבל בכל אופן יש בזה משהו מיוחד לבנות שהן סוד הפה), שבנקיות הדיבור ושמירת הלשון יש השראת השכינה, זוכים להשראת השכינה מעין מה שכתוב על משה רבינו במשנה תורה ש"שכינה מדברת מתוך גרונו". אנחנו לא מחפשים את הלאו כדי רק לקיים אותו, אלא שהוא כמו שאמרנו קודם – כשאתה רוצה להכניס משהו יקר מאד לכלי צריך לנקות אותו. הכלי הוא הפה – כתוב שעיקר הכח של היהודי הוא בפיו. כדי שיהיה לנו כח להביא את האור של ה', להביא משיח, להביא אור לעולם – צריך לנקות ולשמור היטב על הפה.

שוב, אם יש בית ספר שכל הבנות שומרות על הפה – אני חושב שכבר משיח יגיע, תיכף ומיד ממש. משיח הוא לשון שיחה – "ויצא יצחק לשוח בשדה", תלוי בשיחה. מתחיל מכך שלא תהיה שיחה בטלה – שכל שיחה תהיה דברים ראוים וחשובים, דברים שמחים ומשמחים אלקים ואדם. יש פה מאמר שלם שמסביר זאת – חשבתי שיכול להיות משהו מאד נחמד בבית ספר. הספר המקורי הוא חפץ חיים, ספר גדול, הלכות שכל אחד צריך לדעת. זו דוגמה, כשמדברים על שמירת הלשון חושבים ששייך רק לנשים צדקניות בבני ברק, שיש שם חוגי נשים ששוקדות על הלכות שמירת הלשון, ומה זה בכלל שייך  לחסידי חב"ד או לחסידים בכלל? להוי ידוע שגם בחב"ד זה חשוב, מאד חשוב. זו הפתיחה.

[מנהלת: אם נעשה אחד לכל חדש, יש סדר מסוים?]

כאן זה בנוי לפי הספירות, אפשר מיד להקביל לחדשים.

[אז אפשר להקביל לנו? מתחילים מאלול.]

יש מגן דוד של החדשים, ושם כל חדש מזוהה עם כח. למשל, חדש אלול הוא חדש הרחמים, פנימיות ספירת התפארת, שכאן היא לשון הרע – לדוגמה. תשרי הוא אמת, יסוד, שכאן זה שקר – "ראש דברך אמת" וכו'. כל החדשים הם לפי ספירה.

עד כאן הפתיחה. אמרנו שנפתח לשאלות.

ב. שאלות ותשובות בנושאי חינוך

יראת כבוד – יראה מתוך אהבה

שאלה: בהשגחה פרטית, הרב דבר על יראה. היו לנו דיונים איזו יראה אנחנו רוצים בבית ספר, מתוך התחושה הכללית שאין יראה בבית ספר – יש בעיה ביראה – ויש דיונים. ברור לכולם שרוצים לחזק את היראה, השאלה אם כאין-ברירה או לכתחילה צריך פחד. יש הרגשה שהרבה תלמידות רוצות לפחד מהמורות, מבית הספר, ומתוסכלות שלא מספקים להן זאת. אולי הן באמת זקוקות, ואולי אי אפשר אחרת.

הבעל שם טוב כבר למד אותנו בצוואה שהוא קבל מאביו שלא לפחד משום דבר רק מה'. הגם שבחז"ל יש דרשה ש"את הוי' אלהיך תירא" בא לרבות גם תלמידי חכמים, אבל השאלה הראשונה היא אם אנחנו תלמידי חכמים שמצוה לירא אותנו, שאלה גדולה. העיקר הוא שמה שצריך לפתח ביראה הוא כלפי שמיא.

אצל מורה, או כל אדם, אבא או אמא, יש מצוה של מורא ויש קודם מצוה של כבוד. מהו כבוד? מחברים את המלה יראה לכבוד – יראת כבוד. לכאורה כלפי מורה צריך יראת כבוד (לא יראה של פחד, לפחד ממנה), ומהו כבוד? אהבה. כמו אצל הורים, "כבד את אביך ואת אמך" זו אהבה ו"איש אמו ואביו תיראו" זו יראה. כשמחברים את הלשונות האלה, יראת כבוד, זו התחשבות – יראה היא רגישות – מתוך כבוד אמתי, שהוא מדת אהבה ולא יראה. לכן, אם יש בעיה שהתלמידות לא יראות מהמורות, זו לא בעיה של יראה אלא של אהבה – שאין מספיק אהבה למורות (וממילא אכפתיות לא לפגוע במורה). אם יש באמת אהבה, יש יראת כבוד, כמו להורה.

יש פה שני דברים, אבל לא לדבר רק על יראה. שוב, עיקר היראה הוא כלפי שמיא. עיקר האהבה הוא כלפי יהודי – "ואהבת לרעך כמוך". [כלפי שמיא כן צריך יראה כזו?] כמו שאמרנו קודם, יראה היא הרגשת נוכחות, יראת שמים היא הרגשת נוכחות של ה', לאין סוף – ברגע שאין סוף כאן אני במודעות אחרת לגמרי. [אז אולי חסר את זה.] זה מה שאמרנו, שהממד של היראה חסר כלפי ה', ואז מחברים זאת עם יחס חיובי ואוהב עם המורה – אז זה מתחבר, אז יש יראת כבוד.

מורה: התחושה שדווקא הרצון למשמעת מתוך חיבור ומתוך אהבה יוצר גם את החוצפה של הבנות והעזות של הבנות, מרגישות שהן מחנכות את המורות.

זו לא אהבה אמתית. לומדים זאת מכיבוד הורים – כיבוד הורים הוא לעשות מה שהאבא אומר, לא להתחצף.

הצבת גבולות – "שמאל דוחה וימין מקרבת" ושימוש מושכל בשכר ועונש

שאלה: יש מקום לשים גבולות, זה המקום שעד אליו מגיעים ואחר כך עובר למקום אחר?

ודאי שצריכים להיות גבולות, הכללים של בית הספר.

שאלה: השאלה איך לשים את הגבולות האלה, יותר תקיפות ומרחק והפחדות? הרבי הריי"צ אומר לא לצעוק, אבל משהו דמוי צעקות.

אם המורות תשמורנה בעצמן על כל כללי שמירת הלשון הנ"ל הכל יהיה בסדר – לא לכעוס על התלמידות ולא להתגאות על התלמידות וכו', קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.

מורה: לפעמים דווקא בנות שמגיעות ממוסדות אחרים, מקומות של הרבה מורא ופחד – אולי לא מתוקן – חושבות שמגיעות לעשות מה שהן רוצות, כי מדברים למורות חפשי-יחסית וכו' (במקומות אחרים לא מדברים למורה כדבר אדם לאדם). הן מאבדות את היראה, והרבה פעמים זה משפיע על בנות שהיה להן יראת כבוד.

כל אחת כאן זוכרת איך שהיא היתה תלמידה פעם. איך זה היה?

מורה: כל אחת אחרת. לי היה פחד, וגם יראת כבוד לחלק מהדמויות, אבל היה פחד...

כי הדמויות רצו ועשו שיהיה פחד מהן?

מורה: כן, הן ידעו לצעוק בצורה מאד מפחידה, להסתכל בצורה מפחידה.

מורה: ואנחנו מגיעות למצב שאנחנו רוצות לחקות אותן, כי אנחנו בבעיה?

לך היה פחד מהמורות שלך?

מורה: תלוי באיזה שלב. בתיכון לא היה פחד. יש משהו בדומה לאיפה שלמדתי ותחושה בבית הספר.

מורה: אולי צריכים יותר אהבה, אבל במצב הנוכחי, מה עושים כעת תכל'ס עם נוצרת אוירה של חוצפה וחוסר גבולות?

חז"ל אומרים כלל גדול – "שמאל דוחה וימין מקרבת". בחינוך, אצל ילדים, כתוב ש"לעולם תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת". זה איזון – האיזון של חינוך. כולן למדו טוב את כללי החינוך וההדרכה?

מורה: לומדים.

הסוף שם הוא שכר ועונש. מה ששומר על גבולות, על פי פשט, הוא התנאי האחרון, תנאי המלכות של כללי החינוך וההדרכה, שיש כללים והם הולכים יחד עם שכר ועונש. כמו הדבר הכי פשוט בתורה, שיראה תתאה – ואפילו יותר נמוך מיראה תתאה – היא יראת העונש. כמו שהרמב"ם כותב, צריכים זאת רק בשביל קטנים, אבל נעבעך – כולנו קטנים. איך לתת עונש אם עושים משהו לא בסדר – זה גורם לכך שתהיה יראה. יש כללים, יש גם את השכר, המחמאה והפרס – חינוך קטנים הולך יחד עם הרבה פרסים על הטוב – ועונשים מחושבים מאד, וגם שהילד יבין טוב-טוב למה הוא זוכה לעונש הזה. כמו שהוא מסביר שם, אם הוא לא יבין בשביל מה העונש זה גרוע מאד, אבל אם הוא מבין הוא מקבל זאת ברצון (פנימי, על כל פנים).

מורה: בדרך כלל תלמידים לא מקבלים ברצון את העונשים, ישר יוצר מלחמה.

צריך ללמוד זאת וליישם בבית הספר, צריך כללים וליישם.

מורה: וכשילד באמת לא מבין שמגיע לו העונש, מה עושים?

זו בעיה של המורה. צריך לתת להבין למה זה מגיע, ואז – כמו שהרבי כותב שם – אם הוא באמת יבין הוא מקבל זאת.

מורה: כמו תיאום ציפיות, להגיד מה אנחנו מצפות מהן?

כן, וגם לא נותנים עונש פעם ראשונה. כמו כל התראה, צריך להיות התראה וכו', ואם בכל אופן התוצאה חוזרת יש תוצאה. זה הכל. יש עונשים יותר חכמים ויש יותר לא-חכמים, צריך... יש לפעמים ששולחים ילד הביתה, יש כל מיני צורות של עונשים.

מורה: יש דברים שפורצים גבול של התראה? משהו חם, על המקום, שילד עשה משהו לעיני כולם וקרר את האמבטיה – כעת אומר התראה, פעם שניה ושלישית?

אם יש להניח שהוא ידע – משהו כל כך בוטה, שהוא ודאי יודע שזה לא בסדר – כאילו הוא קבל התראה ואפשר להעניש אותו מיד, לשים אותו במקום (הכל בהתחשבות בו ובאהבה כמובן). אם זה משהו חמור אז מוציאים אותו מהכתה, זה הכל.

גדלות מוחין של המורה

מורה: אפילו אם זה מעורב ברגשות של המורה, של כעס וכו'.

זו עבודה של המורה. יש הרבה עבודה של המבוגר. מצפים מהמבוגר שיהיה מבוגר, זו הבעיה. מבוגר הוא אחד ששולט על הרגש. גם הרמב"ם כותב שלפעמים הורה או מבוגר צריך להראות כעס – זה רק להראות את עצמו כאילו הוא כועס, אבל לא באמת לכעוס.

מורה: כשתלמיד מרגיש פגוע ממורה, יש הרגשה שאם מקשיבים לו ומתייחסים ברצינות למה שהוא אומר – אם מורה לא רק אומר שהמורה צודק והתלמיד צריך לתקן עצמו – זה גורם חוצפה אצל התלמיד, שהוא מרגיש שיכול לשפוט את המורה. מצד שני, נראה לי חשוב שהתלמיד ירגיש שמקשיבים לו – שלא תמיד הוא לא בסדר.

הרב: לכן צריך את האיזון של שמאל דוחה וימין מקרבת, כל הזמן צריך איזון. ובבסיס, עוד לפני ה"שמאל דוחה" התלמיד חייב להרגיש, כמו אצל הורה, שגם המורה אוהב אותו. אם הוא חושב, כמו ששומעים לפעמים, שילדה באה הביתה ואומרת 'המורה שונאת אותי' – זה גרוע מאד, אם כך הרושם שהיא מקבלת. צריך להיות ברור שהמורה אוהבת כל תלמידה.

מורה: לא תמיד זה תלוי במורה. כל תלמידה באה עם המזוודה הרגשית שלה. תמיד המורה יכול להשתדל.

אם המורה מספיק בגדלות מוחין, אפילו כשהיא עושה משהו – כמו במקרה הנ"ל שצריך להוציא ילד מהכתה על המקום – זה יכול להיות עם מבט של אהבה. יש סמכות, המורה היא סמכות, והסמכות היא – אני אוהבת אותך, אבל כעת את צריכה לצאת מהכתה או משהו אחר.

מורה: אם מורה באמת עשתה טעות ופגעה בתלמידה, מותר לה להגיד שטעיתי?

ודאי, למה לא?

מורה: זה פוגע בסמכות.

לא. היא ודאי צריכה לבקש סליחה, כמו כל אחד.

בין השליחות בבית לשליחות בחוץ

שאלה: לא יודעת אם השאלה מייצגת את כולן, אבל מתחבטים בה הרבה. היציאה לעבודה בבית הספר היא שליחות, ועושים אותה כי רואים בה מצוה וערך גדול, והרבה פעמים זה לוקח המון מהמשקל בבית, עם הילדים. כדי להרגיש שזה באמת מה שה' רוצה מאתנו, שנהיה מונחות בבית ספר – קודם כל במוחין, ובסוף גם בכל הדברים, לוקח המון זמן ומחשבה, דברים שהיו יכולים להיות מוקדשים לילדים ולמשפחה – איך יודעים שמותר לנו להקריב את ההקרבה הזו, שזה מה שה' רוצה מאתנו? זו דילמה. הרבה מורות יכלו לעבוד במקומות אחרים, יותר קלים (כלכלית, נפשית זו מתנה שאין באף מקום...). כל מי שנמצאת אתנו היא בתחושה של שליחות. צריך איזה גיבוי יותר חזק לזה מאשר החלטה אישית שלי, שהחלטתי להקריב ככה.

אז מה הגיבוי?

מורה: חיזוק.

חיזוק, בסדר... הברכה שיהיה לך מאה אחוז זמן להקדיש למשפחה וגם מאה אחוז זמן להקדיש לכתה. ברכה לכולן. שהילדים שלך בבית יהנו מכך שאמא היא מורה בבית ספר, ושיש מסירות נפש בשביל השליחות, וגם שהבנות תראינה דוגמה חיה של אמא שמקדישה את עצמה בשביל שליחות ושהיא אוהבת את בנות הכתה, כמו שספרו על הרבה צדיקים, כמו הבנות שלה. קשה לומר כך, אבל על צדיקים ספרו זאת, וככה שהתלמידות תרגשנה.

מורה: יש הרגשה שאולי זה לא כמו שליח של הרבי שמרגיש במאה אחוז שהרבי שם אותו שם.

מנהלת: כשהרבי שם מישהו בשליחות – השליח ידע שהרבי שם אותו. היא מרגישה שחסרה לה הבהירות הזו.

שתהיה לך הבהירות.

מורה: השאלה אם שלחו אותי או שסתם המצאתי...

יש ספר שנקרא ספר הבהיר. שתלמדי אותו, או שסתם יהיה לך בבית, וכל פעם שחסרה לך בהירות תפתחי אותו והכל יהיה בהיר, בע"ה.

שאלה: איפה הגבול? מתי אנחנו אומרים אחד על חשבון השני – הבעל לא רוצה שאצא לישיבת צות בדיוק, אבל המנהלת דורשת, או משהו הפוך.

גם ברכה שכולן תרגשנה את השליחות, וגם שכל הבעלים ירגישו את השליחות ככה וירצו בזה לכתחילה – יוציאו את הנשים מהבית לעשות שליחות.

מנהלת: וגם שההורים שלנו ירגישו ככה.

מורה: וגם הילדים שלנו.

גם...

מורה: הילדים הקטנים מרגישים שהאמא מדי תורמת.

שליחות היא של כל המשפחה. השליחות של כל אחד ואחד היא השליחות של כולם. השליחות עושה את המשפחה יחידה אחת, שכל אחד שותף מלא לשליחות של כל אחד.

צביון ומטרה

מורה: מה הופך את העבודה לשליחות? במה אנחנו שונים מכל מורה? במה אני יודעת שזה נטו בשביל השליחות?

הביטוי שהרבי השתמש, וגם אמר לנו, לגבי חינוך – צביון ומטרה. השליחות היא ליצור, לעצב, צביון מיוחד לשם מטרה מיוחדת. אפשר לעשות הרבה התוועדויות בין המורות על שתי המלים האלה. זה משהו מאד פשוט. יש צביון לבית ספר – צריך צביון. אם יש צביון, זה גם עוזר למשמעת. אם אין צביון – בשביל מה? צריך צביון ברור של בית הספר, והצביון הוא גם לא תכל'ס – הצביון הוא בשביל המטרה. המטרה, פשוט, היא להפוך כל חניך וחניכה לשליח, להביא את המשיח, להאיר בסביבה ובעולם כולו אור חדש. ודאי כל שליחות היא הרגשה שיש אור שצריך להפיץ, אור חדש, וזה עושה טוב לכל העולם – לכולם. התפקיד שלנו הוא להפיץ אותו.

מורה: ביחס לצביון, אני אישית הרגשתי – גם באופן אישי וגם ביחס לכתה – שיש צורך לחזק את ההתקשרות לרבי ולחב"ד. באמת התחושה שלי היא שיש המון דברים מאד חיצוניים. בצבור שאני הגעתי – מה שאתה צריך, אתה עושה, לפי הענין. יש משהו בחב"ד שמאד 'ככה עושים' – כולם מחלקים נרות שבת קדש, לא משנה אם זו השליחות שלי או לא, מתאים לי או לא. לומדים שיחה של הרבי כל שבוע – זהו, ככה עושים.

איני מבין מה הבעיה. יש תכנית לימוד. אם בתוך תכנית הלימוד יש שיחה של הרבי כל שבוע – מה הבעיה? אם זה מה שלומדים – זה מה שלומדים. או שלומדים משהו אחר – לפי התכנית. לגבי נרות שבת קדש, בסוף הרבי עצמו אומר שכל אחד צריך לבחור ולהגיע למבצע שהכי מתאים לו אישית, אבל בתור ילדים או בתור התחלה, שכולם עושים – בנים מבצע תפלין ובנות מבצע נש"ק – טוב מאד, זו הכשרה כללית, תשתית, בסיס. צריך שהבת תדע שכל אחד ואחת בסוף צריך להתמקד במבצע שהכי מתאים לו, שהוא הכי מתחבר אליו והכי מצליח בו. מה הבעיה בלחלק נרות שבת קדש?

מורה: אין שום בעיה. זו דוגמה. אבל יש המון דברים שצריכים לעשות כדי להיות חב"דניק, גם מאד חיצוניים.

ומה השאלה?

מורה: אם צריך לעשות זאת בשביל הצביון?

תלוי מה הצביון.

מורה: אין בזה בהירות.

יש כאן ספר הבהיר...

מנהלת: היא שואלת האם צריך צביון חב"די כמו כל מקום?

זו שאלה ישנה והתשובה ידועה. שאלו ודשו בזה כאן הרבה פעמים, וגם לאחרונה, וצריך להתבונן במה שכבר הובהר בנושא. פשיטא שעלינו לרצות ולכוון שהרבי יוכל להתפאר במוסד שלנו. הדבר הכי פשוט, שאי אפשר להיות דור עשירי (או איך שנכנה את מצבנו היום) אם את לא קשורה לדור התשיעי, השמיני והשביעי וכו'. אם הצביון הוא להיות חוד החנית הלאה, לדור הבא, למשיח – כן צריך לקבל את כל הדחף וכל הכח ממה שהיה עד עכשיו, מהבעל שם טוב והלאה ועד לרבי. זה ודאי מה שרוצים כאן, בכל המוסדות שלנו. אי אפשר לעשות שום דבר חדש אם חלילה יש ניתוק ממה שהיה. מה שהיה הוא גם מה שהוה.

מורה: מה זה אומר? שצריכים ללכת לבדוק מה קורה בבית ספר יסודי אחר של חב"ד?

מנהלת: היו דברים ששאלנו והרב אמר לבדוק מה קורה בבתי ספר אחרים. זה צריך להיות הבסיס.

צריך שיהיה הכל מותאם. כשהרבי אמר לי את המלים צביון ומטרה הוא התכוון לא שאקח צביון ממישהו אחר, שאחקה איזה מוסד חב"די, אלא שאמר לי לחשוב ולהחליט מה הצביון ומה המטרה. כמובן, אם אני קשור לרבי זה תוך כדי התקשרות לרבי, אבל לא שאני צריך לחקות מישהו. את זה אני מנחיל הלאה, כמובן.

תמיד אפשר, אם רוצים, להיות יותר חב"דניקיות. זה משהו דינאמי. עוד כלל גדול שהרבי אמר לי הוא לא לקבוע מסמרות. יש עוד כמה ווארטים חשובים, בהזדמנות...

שאלה: יש הרבה בנות ברסלבריות בבית ספר. עלתה לנו שאלה האם אפשר בהפסקה לארגן חבורה של סיפורי מעשיות שבנות תעשינה – אם כדאי או שייך.

אנחנו מאד אוהבים סיפורי מעשיות. סיפורי מעשיות זה דבר טוב – זה כיף קדוש מאד. שוב, אפשר להיות חב"דניק מאה אחוז ולעשות התבודדות. סיפרנו הרבה פעמים שחסידי אדמו"ר הזקן היו יותר בשדות בהתבודדות מאשר בעיר, ככה מספר הרבי הקודם בספר הזכרונות – יותר אולי מחסידי ברסלב, רוב היום היו בהתבודדות, רק קצת חזרו הביתה. זה חסידי אדמו"ר הזקן. שוב, סיפורי מעשיות – לא עושה אותך אחרת מכולן, הווארט שאפשר להיות חסיד חב"ד מאה אחוז יחד עם זה. לכן תמיד כשאנחנו עושים פרצוף של כל הזרמים ביהדות שמים את חב"ד בתפארת, כי החב"ד האמתי הוא הכי כולל את כל הדברים – זו התפארת, המזיגה הנכונה של כל הצבעים וכל הגוונים, הכל יוצא פסיפס מפואר ביותר. שוב, אפשר גם להיות חזק-חזק קשור לרבי, קשור לרביים, וחב"דניק מאה אחוז ולקבל אור והשראה מכל הצדיקים האמיתיים.

התמודדות עם חוצפה

שאלה: כשיש הרגשה של זלזול וחוצפה כתתיים – ש'מגניב' להיות חצופה, וילדה טובה היא 'חננה', מלת גנאי, והמורה חסרת אונים. בסופו של דבר, אחרי כל מה שצריך – המציאות עגומה, ומה עושים במצב כזה?

אם יש ילדה טובה – צריך מאד לרומם אותה, שהיא תהיה הדוגמה לכל הכתה, היא הכי טובה ומגיע לה כל הכבוד. צריך מאד לרומם, שיש פה ילדה טובה. חוץ מזה, אני מבין שהיתה בעיה – אבל לא צריך כל כך לשקוע בעבר, במה שהיה (הרי "העבר אין"). דווקא לנשים יש את הכח לשכוח – תשכחי מזה, תסיחי את הדעת מזה, תתחילי דף חדש, אין חוצפה. חשוב טוב – יהיה טוב. לא לחשוב על זה, להתחיל את השנה הבאה בלי חוצפה, עם כללים ועם שמחה, כמו שצריך להיות.

מורה: לא לחשוב מה בכל זאת עושים כשנקלעים למצב כזה?

אין מצב כזה! כל דבר, יש תופעות רעות שיש רק עצה אחת – במחשבה לשלול את זה, אין, זה לא קיים. לא לתת לדבר מציאות, אחיזה. כמובן, לנהוג בהתאם, אבל אין – אין מצב קבוע של חוצפה, אין כזה דבר. חוץ כמובן מחוצפה טובה, "חוצפה יסגי", סימן של ביאת משיח (כאשר תלמידה דורשת שיהיה עוד שיעור חסידות בבית ספר וכדומה).

היחס לתיקון המדינה (ולריבוי הדעות בבתי הבנות)

שאלה: היחס לממסד – יש תחושה שזה שהן מתנגדות לממסד, ולפעמים בצורה של ילדות ולא בצורה מתוקנת, אז גם בית הספר נעשה סוג של ממסד, וכשהמורה עושה משהו שלא מוצא חן בעיני התלמידה מזוהה עם המצב הזה. יש איזו הרגשה שזה משחית להן את המדות, מתיר להן.

בכתות הגבוהות אפשר ללמוד את הספר תיקון המדינה. הספר הזה, בשביל הפנאטים בינינו, הוא יותר מדי מתון – עצם הסברא שאפשר לתקן את המדינה... בכל אופן, יש ספר שנקרא תיקון המדינה. מכל הספרים שלנו, הוא הכי חב"די – הכי הרבה ציטוטים של הרבי, הכל בעצם ציטוטים של הרבי. אם ילמדו זאת טוב, בעיון – הבנות הגדולות – זה יכול מאד לעזור לפתור את הבעיה הזו. כלומר, יש בעיה לתקן את המדינה – זו המגמה שלנו, אנחנו אמונים על תיקון המדינה, זו דרך להביא את המשיח.

מורה: גם אצל הקטנות עולים דברים כאלה. יש מלחמות עולם בכתות.

מנהלת: צריך לקחת למקום מתוקן, בלימוד, מה אנחנו כן רוצים – לא נגד אלא בעד.

מורה: מצד אחד בנות מגיעות מהבית עם הפגנות, לפעמים אפילו אלימות מילולית – משפחות חזקות, אבל מגיעות בצורה לא מתוקנת – וזה פוגע בבנות שהן מהבית ציוניות. הן לא מספיק מבוררות כדי להבין את עומק התיקון.

אם יש מגוון של בנות, וזה נושא רגיש, עוד יותר צריך שיהיה לנו צביון וקו ברורים – צריך הרבה לדבר על זה.

מורה: יש הרבה בנות ציוניות בבית ספר.

בסדר, זה חלק מהדיבור. צריך לשים את הדברים על השלחן, כל כתה לפי הרמה שלה, ולדבר – והעיקר אהבת ישראל. אין אצלנו חס ושלום כזה דבר לומר על מישהו יהודי ש'זה ערב רב' – כולם יהודים, כולם טובים. יש לדעתנו כאלה שטועים בדרך שלהם – צריך לקרב אותם. מה זה בכלל חב"ד? לקרב את כולם. יש כאלה שעושים דברים טובים. יש כאלה שהיינו רוצים שירדו מהכסאות שלהם – מה שנקרא – אבל גם צריך לשקול אם יש כרגע מישהו יותר טוב למלא את הכסאות?

מורה: צריך להרחיק את זה מהעולם שלהם? ילדה שאח שלה בצבא וילדה שאח שלה במעצר מנהלי – זה מגיע למקומות מאד אישיים.

צריך שיהיה ברור לבנות מה קורה כאן – שאפשר לקדש שם שמים בצבא, לא עבירה להיות בצבא, ומי שקידש שם שמים בצורה אחרת יושב במעצר מנהלי בינתים, עד שתבוא הגאולה, עד לתיקון המדינה. את הכל אפשר להסביר בטוב טעם, עם האיזון הנכון ואהבת ישראל לכולם. זו המגמה. עוד פעם, רק הדבר הזה הוא דוגמה – אם רק היינו מצליחים לעשות כזה דבר, זה בית הספר הכי יחודי בעולם, אין כזה דבר. היום מדברים על כח הכלה, בית ספר שיכול להכיל דברים שונים בטוב טעם – זה צביון וגם מטרה. צריך הרבה להתוועד על זה, איך להגיע להכלה הזו.

 

מנהלת: אם אפשר לקבל ברכה.

שוב, ברכה לכל אחת ואחת, הצלחה רבה ומופלגה בחינוך בנות ישראל על טהרת הקדש, עם כח מיוחד לקרב את ימות המשיח, את הגאולה האמתית. והכל בשמחה ובטוב לבב מרב כל.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com