חיפוש בתוכן האתר

עצתה של רות (חלק ראשון) - כ"ה תמוז ע"ו – נצח ישראל, ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

כ"ה תמוז ע"ו – נצח ישראל, ירושלים

עצתה של רות (חלק ראשון)

שיעור חדשי באנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "נעשה אדם" – "במי נמלך?"

"נעשה אדם" בלשון רבים

היום נתבונן בשאלה מאד בסיסית ששואלים חז"ל: ה' ברא את העולם בששה ימים, כאשר השיא של ששת ימי בראשית הוא בריאת האדם. יש משהו מאד יחודי ולא כל כך ברור במינוח של התורה כאשר ה' בא לברוא את האדם. ה' אומר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". מה בדיוק הכוונה של "בצלמנו כדמותנו" ומה ההבדל בין המושגים צלם ודמות זה ענין מאד משמעותי, אבל עוד לפני שמגיעים לכך יש שאלה על המלה הראשונה – ה' אומר "נעשה".

כמו הבריאה בכל הימים, הפסוק מתחיל "ויאמר אלהים" – "יהי אור", "יהי רקיע" – אך ההמשך הוא מאד בעיתי, ה' אומר על בריאת האדם "נעשה", בלשון רבים. כאילו יש כאן שותף, מישהו שה' מתייעץ איתו. על כך חז"ל שואלים "במי נמלך?". כשה' בא לברוא את האדם הוא צריך להתייעץ – לשם מה הוא צריך להתיעץ עם מישהו ועם מי הוא התייעץ?

ארבעת פירושי "במי נמלך"

יש כמה פירושים בחז"ל[ב] עם מי ה' התייעץ, למי הוא אמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו":

הפירוש הראשון בחז"ל הוא שה' התייעץ עם כל הבריאה – "במלאכת שמים וארץ נמלך". ה' השלים את הבריאה, הכל נברא חוץ מהאדם, ואז הוא פנה לכל הבריאה שברא ואמר – הבה נשתתף כולנו בבריאת התכלית, האדם (וכל דבר ודבר במעשה בראשית תרם את חלקו בבריאת האדם, כך שהאדם הוא באמת "עולם קטן"[ג]). זה פירוש אחד, ש"נעשה" – "במי נמלך?" – היינו עם כל "מלאכת שמים וארץ".

הפירוש השני הוא שה' התייעץ עם ששת ימי הבריאה עצמם – "במעשה כל יום ויום נמלך". זה נשמע דומה, אבל הפירוש שונה – ה' התייעץ עם הזמן. בפירוש הראשון ה' התייעץ יותר עם המקום, חלל היקום שהוא ברא וכל מה שבתוכו, אבל לפי הפירוש השני ה' התייעץ עם הזמן, עם ששת הימים בהם הוא ברא את העולם. ביום הראשון הוא ברא את האור, ואז הוא נטל עצה מהיום הזה, וביום השני ברא את הרקיע ונטל ממנו עצה, וכך בכל אחד מהימים. על ידי שה' התיעץ עם ימי בראשית בבואו לברוא את האדם נקבע בתודעת האדם מחזור ימי בראשית מדי שבוע בשבוע – בכל יום ראשון בשבוע חווה האדם את בריאת האור ממדת החסד של ה' (ששת ימי בראשית הנם כנגד שש המדות, רגשות הלב, מחסד עד יסוד, כמו שיתבאר) וכן הלאה.

הפירוש הבא, פירוש יותר עמוק, הוא "במי נמלך?" – ממי ה' נטל עצה על בריאת האדם? – "בלבו נמלך". לה' כביכול יש לב והוא התייעץ עם לבו, כמו אדם שמתייעץ עם לבו. הכוונה שהוא התבונן לעומק האם זה באמת מה שהוא רוצה, האם זו הבחירה האמתית שלו כביכול – לברוא את האדם, כי הוא נברא בצלמו וכדמותו. אם כן, ה' היה צריך ליטול עצה מהלב שלו, האם זה הרצון האמתי של הלב שלו.

הפירוש הרביעי, הכי ידוע, שה' נמלך ב"נשמתן של צדיקים"[ד] – נשמות הצדיקים שיוולדו ויחיו במשך כל הדורות, עד ביאת המשיח. כתוב "ועמך כלם צדיקים"[ה], אז כאשר כתוב שה' התייעץ עם נשמות הצדיקים הכוונה שהוא התייעץ עם שרש נשמת עם ישראל. כתוב בתניא פרק ב שהבן הוא טפת התמצית של מח האב. אין הכוונה כאן במח לשכל המודע אלא לעל-מודע – השרש של כל הנשמות של כל הזמנים בשרש הראשון שלהן.

ארבעת הפירושים בסוד הוי'

איך נתבונן בארבעת הפירושים האלה? כל התבוננות בקבלה וחסידות מתחילה ממספר פסוקים או מאמרי חז"ל שעלינו למצוא את המבנה הפנימי שלהם. המבנה הכי בסיסי של הקבלה הוא המבנה של ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. כעת נראה איך ארבעת הפירושים האלה, שמופיעים בחז"ל לפי הסדר הזה – סדר שעולה מלמטה למעלה – מכוונים כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה:

ה תתאה – "במעשה שמים וארץ נמלך"

הפירוש שה' נמלך בכל הבריאה – פנה לכל היקום ואמר שכעת נברא יחד את האדם – מכוון כנגד המלכות, האות ה תתאה של שם הוי' (כללות היקום היא מקום מלכותו של הבורא ב"ה, כמו שלכל מלך יש מדינה, מקום מוגדר שבו מתפשט שמו ומוראו של המלך על כל נתיניו, "מלך שמו נקרא עליהם").

ו – "במעשה כל יום ויום נמלך"

למעלה מזה יש את הפירוש שה' נמלך בששת ימי הבריאה בהם נעשתה "מלאכת שמים וארץ" ושם יש את תהליך הבריאה – מה נברא קודם ומה נברא אחר כך, מספר אחד ומספר שנים וכו'. ששת הימים האלה מקבילים בקבלה לאות ששוה שש – ו, האות השניה מלמטה בשם הוי'.

היחס בין שתי האותיות התחתונות של שם הוי', וה, הוא גם היחס בין זמן ומקום. יחסית, ה-ו היא אות זכרית, אליה שייך הזמן, ו-ה האחרונה היא יחסית פרצוף הנוקבא שמבטא מקום וקיום, כפי שהכל קיים כעת ביחד, המציאות כפי שהיא (בדימוי הקבלי, ממד הזמן מצטייר כקו החודר לתוך ממדי המקום). ה' התייעץ עם המציאות הקיימת ועם תהליך הבריאה.

ה עילאה – "בלבו נמלך"

למעלה מכך יש את מה שה' התייעץ על בריאת האדם עם לבו. מה זאת אומרת? ב"פתח אליהו", מאמר מתוך ספר הזהר, שאנחנו קוראים לפני שבת (ויש שקוראים בכל יום), כתוב "בינה לבא" – בינה היא הלב, הלב מבין. בארבע אותיות שם הוי' ב"ה בינה היא ה עילאה שבשם[ו].

שתי המדרגות התחתונות בשם שייכות לבריאה – המציאות הנבראת או סדר הבריאה – הן הממד הנגלה של הבריאה. שתי המדרגות העליונות הן למעלה מהבריאה. כשאומרים שה' התייעץ על בריאת האדם בלבו – הלב של ה' הוא למעלה מהבריאה.

י – "בנשמתן של צדיקים נמלך"

עוד למעלה מהלב יש את התמצית הפנימית של המח. אמרנו קודם ששם מקור מחצב נשמות ישראל – "נשמותיהן של צדיקים". במדרגה הזו כתוב, גם ב"פתח אליהו", "חכמה מוחא". "חכמה מוחא" היא ה-י – האות הראשונה, העליונה – בשם הוי'. אחר כך בא הלב, האות השניה – ה עילאה. י-ה הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו", הממדים הנסתרים של המציאות, ואז באים הרבדים הגלויים של המציאות, "והנגלֹת לנו ולבנינו" – ששת ימי בראשית (תהליך הבריאה) והמציאות הנבראת כפי שהיא קיימת בנקודת ההוה (בלשון ספר יצירה, "היכל הקדש באמצע", נקודת המלכות).

"בצלמנו כדמותנו"

בכל ארבעת הממדים האלה – המציאות, תהליך הבריאה, הלב שלו והמח שלו[ז] – ה' התייעץ על בריאת האדם. למה? כי האדם נברא "בצלמנו כדמותנו". "בצלמנו כדמותנו" אומר שבאדם מתבטא כל המבנה השלם של שם הוי' ב"ה ("בצלמנו" כנגד אותיות י-ה, "כדמותנו" כנגד אותיות ו-ה[ח]):

  י        נשמתן של צדיקים

  ה       לבו

  ו        מעשה כל יום ויום

  ה       מלאכת שמים וארץ

 

עד כאן הפרק הראשון של ההתבוננות שלנו היום.

ב. "המה היוצרים... עם המלך במלאכתו"

סודות דברי הימים

כעת נאמר עוד מקור מאד עמוק בתנ"ך. מקור שלא מופיע בפרק הראשון של בראשית – סיפור הבריאה – אלא בספר האחרון של התנ"ך, דברי הימים. דברי הימים מתחיל בתולדות האנושות וממשיך בתולדות היהודים, שבטי ישראל. הרבה מהשמות שמדובר עליהם בדברי הימים מוכרים לנו מהספרים הקודמים בתנ"ך. אבל יש תופעה מאד חשובה בדברי הימים, שיש הרבה פסוקים שמופיעים בהם שמות שבהשקפה ראשונה אין לנו שום רמז למי הם מתייחסים. לכן חז"ל מלמדים ש"לא ניתן דברי הימים אלא להדרש"[ט] בדרך הרמז והסוד.

כל מה שכתוב בספר דברי הימים חוזר על סיפורים שכבר הופיעו בספרים הקודמים של התנ"ך, אבל כשאותו ענין חוזר בדברי הימים, לרוב עם שמות אחרים, הוא מרכז בתוכו משמעות חדשה ("פנים חדשות באו לכאן"). אותם ענינים חוזרים בקיצור ורק בעלי רוח הקדש יכולים להבין, בדרך הרמז והסוד, ולהסביר לנו מה מלמדים אותם שמות ומשפטים עלומים.

"המה היוצרים וישבי נטעים וגדרה"

בדהי"א ד כתובה רשימת הדורות של שבט יהודה – זהו ההקשר של הפסוקים האלה. יש שם שני פסוקים, זה אחר זה, מאד מיסתוריים, שמתחננים לפירוש על פי סוד כי אין להם משמעות בדרך הפשט. אולי אפשר להבין בהם כל מלה לחוד, אבל לא את המשמעות הכללית.

הפסוק השני מביניהם מתחיל "המה היוצרים". יש שלשה לשונות של בריאה – בריאה, יצירה ועשיה. כאן מופיע הלשון האמצעי. כשה' ברא את האדם, בפרק הראשון של בראשית, כתוב לשון בריאה ("ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'"), אבל בפרק השני כתוב לשון יצירה – "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", הוא יצר אותו עפר מן האדמה ואז נפח באפיו נשמת חיים. גם כאן מופיע לשון יצירה – "המה היוצרים" – על מי מדובר? מה הכוונה?

הפסוק ממשיך "ויֹשבי נטעים וגדרה" – "יושבי נטעים" שייך לנטיעת צמחים ו"גדרה" לשון גדר (כמו שקראנו בפרשת בלק "גדר מזה וגדר מזה", זו הפעם הראשונה ששרש זה מופיע בתנ"ך) וגם רומז לגדרות צאן (ביטוי שקראנו בשבת בפרשת השבוע; השרש גדר[י] מופיע חמש פעמים בכל חמשת חומשי תורה, ב"פ "גדר" הנ"ל וג"פ "גדרת צאן" בפרשת מטות). היוצרים יושבים בין הנטעים ובתוך הגדרות, גדרות צאן.

"עם המלך במלאכתו ישבו שם"

אז כתוב "עם המלך במלאכתו ישבו שם". מה זה אומר? הסיום, "עם המלך במלאכתו ישבו שם", מתייחס למלאכה של המלך – מלאכת הבריאה, מלאכתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. "ישבו שם" – יחד איתו. לשבת הוא גם במובן של התבוננות עד למסקנה, ליישב דבר.

כאן, זהו הפסוק השני בכל התנ"ך בו שואלים חז"ל מי היה עם הקב"ה כאשר הוא ברא את העולם. כתוב כאן "עם המלך במלאכתו ישבו שם". כמו שראינו לעיל לגבי "נעשה אדם", גם כאן יש כמה פירושים "במי נמלך" (מי ישב יחד עם המלך במלאכתו), ביניהם גם הפירוש הרביעי שהזכרנו קודם: "בנשמתן של צדיקים" – הם ישבו שם וגם עזרו לה', כביכול, לבחור ולהחליט סופית לברוא את העולם.

על כך דורשים גם את תחלת הפסוק, "המה היוצרים". בעברית יוצר מתפרש על יצירה בכלל, אך בפרטיות הוא בא במשמעות של קדר. כמו שאמרנו קודם על "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה", ה' פעל כמו קדר – הוא גבל מהאדמה חימר שנח לעצב אותו ואז יצר ממנו את האדם. גוף האדם (לפני שה' נפח בו נשמת חיים) נדמה לכלי חרס שיצר ה' (וכמו שאומרים בפיוט של תפלת "כל נדרי" – "כי הנה כחומר ביד היוצר... כן אנחנו בידך..."). גם כאן, הפשט של "המה היוצרים" הוא שהם קדרים, והם גם נוטעים וגם רועי צאן – יש להם את כל המקצועות (לפי סדר עולה מהדומם לצומח לחי, ראה בפירוש המלבי"ם לפסוק זה).

לפי פירוש חז"ל[יא], הישיבה בין הצמחים היא נוכחות נשמות הצדיקים לפני הבריאה, בגן עדן, "ישבי נטעים" (כמו שנאמר בתחלת הבריאה, "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר"). הם "ישבי נטעים וגדרה" – "גדרה" בלשון הקדש זו גם לשון הגדרה, הם מגדירים דברים. מה המקור של ההגדרות? התורה[יב]. לכן אחד הפירושים בחז"ל[יג] שמדובר בסנהדרין, המגדירים את הגבולות של התורה, של הטוב לעומת הרע (ובכך "גודרין את פרצותיהן של ישראל").

אם כן, כעת יש לנו שני מקורות לכך שהצדיקים ישבו עם ה' בבריאה. אחד, בתורה שכתוב "נעשה אדם", לשון רבים, רמז לנשמות הצדיקים שה' התייעץ אתן, וכעת עוד מקור בדברי הימים.

ג. גבורי מגלת רות בפסוקי דברי הימים

עצת רות "עם המלך במלאכתו"

אבל בגמראיא ובמדרש[יד] יש עוד פירוש לפסוק בדברי הימים, לפיו ה' נמלך לא רק בנשמותיהם של צדיקים בכלל, אלא בפרט בנשמה אחת, שבמובן מסוים היא הנשמה הכי כוללת של נשמות הצדיקים לענין בריאת העולם והאדם, הנשמה הכי קשורה לתכלית בריאת העולם. "עם המלך במלאכתו" מכוון לנשמה אחת, שאנחנו מכירים מקודם, אך לעולם לא היינו מנחשים שמדובר בה. לא נשמה של איש אלא של אשה – נשמתה של רות המואביה[טו] (ורמז נאה: שני המקורות לכך שה' נמלך לפני הבריאה – "נעשה אדם" ו"עם המלך" – עולים רות המואביה!). היא לא רק נשמה מישראל, היא אב-הטיפוס של גיורת צדק[טז].

מרות בא דוד המלך ומדוד המלך בא מלך המשיח. כל העולם נברא להביא אותנו, את כל האנושות, כל המציאות, לימות המשיח – ימים של טוב ושלום ואור. לשם כך ה' ברא את העולם. מי הנשמה שממנה הקב"ה נטל עצה מתוך כל נשמות הצדיקים? היא זו שישבה עם ה' לפני הבריאה וה' התייעץ איתה על הבריאה.

שש דמויות מגלת רות

למעשה, כל הדמויות של מגלת רות רמוזות כאן בשמות סודיים שלא היינו מנחשים ששייכים למגלת רות. מי הן שש הדמויות העיקריות של מגלת רות?

יש את המשפחה המקורית של אלימלך, משפחה מאד מבוססת שעוזבת את הארץ, כמו רב-חובל שעוזב את האניה. חז"ל[יז] גם אומרים שהיה להם את הכח להתפלל על עם ישראל ולהביא גאולה, לבטל את הרעב, אבל הם לא עשו זאת. יש את האבא והאמא, אלימלך ונעמי, ושני הבנים, מחלון וכליון. האבא מת. שני הבנים התחתנו עם נשים מואביות, למעשה הם מתבוללים, ואז גם הבנים מתו.

אז האמא, נעמי, שומעת שה' פקד את עמו והיא חוזרת ליהודה, לבית לחם, לבית שלה. שתי כלותיה רוצות להצטרף אליה, אבל היא מנסה למנוע אותן בטענה שאין להן עתיד איתה. כלה אחת השתכנעה וחזרה הביתה, לתרבות שלה (לע"ז שלה ולפריצות שלה), אבל השניה – רות – "דבקה בה" בחזקה ואמרה שלא משנה מה יקרה אתי אני איתך, "אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר", שום דבר לא יפריד בינינו, בין נשמותינו.

הסיפור ממשיך, איך הן פוגשות את קרוב המשפחה, גואל המשפחה בכח, בעז, ואיך שרות התחתנה אתו ונולד להם בן, עובד, אביו של ישי, אביו של דוד המלך, אביו של שלמה המלך ומהם מגיע מלך המשיח.

זהו הסיפור של מגלת רות. יש שש דמויות עיקריות בסיפור – אלימלך, נעמי, מחלון, כליון, בעז, רות. על פי חז"ל, כל הדמויות האלה מופיעות בשמות אחרים כאן בדברי הימים, בפסוקים שמסתיימים "עם המלך במלאכתו ישבו שם".

"והדברים עתיקים" – סיפור מלפני הצמצום

נקרא כעת את הפסוק הקודם, לפני "המה היוצרים וגו'": הפסוק מתחיל "ויוקים ואנשי כֹזבא" – מישהו שנקרא יוקים, ואנשי מקום (כפר או עיר) שנקרא כֹזבא. אחר כך כתוב "ויואש ושרף". לכאורה אלה שמות של אנשים שלא הופיעו קודם בתנ"ך ואיננו יודעים מי הם ומאיפה הם, עליהם כתוב "אשר בעלו למואב", שהם התחתנו למואב. זה כבר רמז. שני האנשים האלה התחתנו עם מואב – זה רמז מאד ברור. שני האנשים האלה, שנקראים בדברי הימים יואש ושרף, צריכים להיות מחלון וכליון, שהתחתנו עם בנות מואב. אחר כך יש עוד שם, שאיננו יודעים מי הוא, "וישֻבי לחם" – מישהו שהוא 'חוזר ללחם', מאד קרוב ל"בית לחם", כך שהפסוק רומז למישהו שעזב את בית לחם וחוזר לבית לחם.

אז כתוב ביטוי, שהוא אולי העמוק מכל – "והדברים עתיקים"[יח]. כל מה שמסופר בפסוק הזה, ובפסוק שיבוא, הוא "דברים עתיקים", 'סיפורים עתיקים'. אין משהו דומה לביטוי הזה בכל התנ"ך, "והדברים עתיקים". בהרבה ספרי קבלה כשמוסבר משהו מאד עמוק וסודי מצטטים את המילים "והדברים עתיקים" – דע שמה שמדובר עליו כעת הוא 'עתיק'. אחד מכינויי ה' עצמו הוא "עתיק יומין". לכן הביטוי "והדברים עתיקים" רומז שהדברים באים מ"עתיק יומין". בקבלה, מכל הכינויים של ה' עתיק יומין הוא הגבוה ביותר.

חז"ליא מפרשים שאת הדברים האלה "עתיק יומיא אמרן" – המסופר בפסוקים האלה נאמרו על ידי "עתיק יומין". מה "עתיק יומין" מתכוון בהקשר הזה? שהפסוקים שכאן מדברים על דברים ששייכים לתכלית הבריאה, שהסבה הכי עמוקה לבריאה מתגלה פה, בכל השמות המסתוריים האלה. מה שכתוב כאן מדבר על סיפורה של רות בעולם הזה, אבל הסיפור האמתי שמאחורי זה הוא "דברים עתיקים", דברים ש"עתיק יומיא אמרן", סיפור שמתרחש באור אין סוף שלפני הבריאה.

יוקים – אלימלך שקם ועזב עם רכושו

בפסוק הזה, לפני הפסוק השני שמתחיל "המה היוצרים", רמוזות ארבע הדמויות הראשונות של מגלת רות. השם הראשון כאן הוא "ויוקים" – המלה יוקים באה מהמלה יקום, שמשמעותו רכוש (בעברית המודרנית יקום הוא גם העולם כולו, היינו רכושו של הבורא יתברך), וגם מלשון קימה. חז"ל אומרים שיוקים הוא כאן כינוי לאלימלך, הדמות הראשונה במגלת רות. הוא היה מאד עשיר, וחז"ל אומרים – כפי שהזכרנו קודם – שחטא כשעזב את הארץ, כקברניט שעזב את הספינה, וגם בכך שלא התפלל על הדור. הוא לקח את כל הרכוש שלו, ה"יקום", קם ועזב, לכן הוא נקרא "יוקים". הוא לקח כל מה שהיה לו, כל חשבונות הבנק, קם ועזב – יוקים.

"ואנשי כזבא יואש ושרף" – האכזבה, היאוש והכליון של מחלון ואלימלך

אחר כך כתוב "אנשי כֹזבא". כֹזבא היא איזו עיר, אבל צריך לחשוב מה משמעות המלה. כֹזבא אומר כזב, שקר, ובגון קצת אחר, גם לשון אכזבה – זו אותה מלה בעברית. זה תיאור לשני הבנים – עוד לפני הזכרת השמות שלהם, יואש ושרף – שאומר שהאנשים האלה עזבו, שקרו לעם שלהם, כי הם לא האמינו, כפי שנראה, שה' יושיע את העם שלו. הם אבדו את התקוה.

איך רואים שהשקר והאכזבה באים מאבוד התקווה? מהשמות שלהם יואש ושרף. יואש בא מהמלה יאוש – איבוד תקוה. יואש הוא הבן הראשון, מחלון, ולמה הוא נקרא בדברי הימים יואש? לפי ש"נתייאשו מן הגאולה". כל אחד משני השמות הוא לאחד משני הבנים, אבל חז"ל אומרים שכל שם רומז לשניהם – יש ביניהם התכללות, מה שנקרא היום במדע 'שזירה', כל מה שקורה לחלקיק אחד חווה גם החלקיק השני. שוב, מחלון נקרא יואש כי שני האחים יחד "נתייאשו מן הגאולה". עזיבת עם ישראל מבטאת יאוש וחתונה עם נכריות מבטאת יאוש.

השם השני הוא שרף, לשון שריפה (אומרים על מישהו 'גמור' שהוא 'שרוף'), כמו השם השני שלו, כליון – לשון כליה (יואש הוא גם לשון אש, בה נשרף שרף – ביאוש נמצא יסוד האש המכלה את הכל). יש שתי אפשרויות, או שהוא התחייב שריפה או שהוא שרוף. חז"ל דורשים ש"נתחייבו שריפה למקום" – גם כאן הדרשה היא על שניהם יחד (הם 'שזורים'), ומוסיפים שבעזיבת הארץ ובהתבוללות כאילו הם שרפו את כל התורה כולה. אף על פי כן, אלה שתי נשמות מאד גבוהות שצריכות תיקון.

אחרי שרות התחתנה עם בעז ונולדו להם עובד וממנו ישי ודוד ושלמה עד משיח – לפי קבלה הכל חזר ונעשה תיקון לנשמות האלה, מחלון וכליון. הם נשמות מאד גבוהות, ונשמות גבוהות יכולות גם לחטוא ולהתחייב שריפה. למעשה, כשמתו, הם בפועל, כפשוטו, נשרפו-נגמרו.

"וישֻבִי לחם" – נעמי השבה לבית לחם

אחר כתוב "וישֻבִי לחם", שרומז למי שחזרה לבית לחם – למי הכוונה? לנעמי. באה איתה רות, אבל רות מגיעה בפעם הראשונה ונעמי היא החוזרת, לכן היא נקראת החוזרת לבית לחם. נעמי היא דמות האם, פרצוף אמא, שכנגד ה-ה עילאה שבשם, שהיא גם הכח של תשובה (ככתוב בספר הזהר וכמוזכר לעיל) – הכח לשוב, לחזור הביתה. בתנ"ך רוב ההופעות של שרש שוב הן במובן של שיבה לארץ ישראל. בהרבה פסוקים הכוונה היא גם חזרה לה'. חזרה לה' וחזרה לארץ הולכות יחד בלשון התנ"ך. החוזרת כאן היא נעמי – היא חוזרת לבית לחם, המקום בו עתיד להוולד דוד, שממנו צומח מלך המשיח. היא היוזמת והסבה של נישואי בעז לרות ומשם נולד עובד וישי ודוד ושלמה ומשיח[יט].

"המה היוצרים... עם המלך במלאכתו ישבו שם" – בעז ורות

המלים הבאות הן "המה היוצרים" – מי היוצרים? חז"ל אומרים שהכוונה לבעז ורות[כ], ובפרט בעז, והמלים המסיימות, "עם המלך במלאכתו ישבו שם", רומזות בפרט לרות. גם כאן יש שזירה, מתחיל "המה היוצרים", מתייחס לבעז ורות אבל בפרט לבעז, ו"עם המלך במלאכתו ישבו שם" גם מתייחס לבעז ורות, אבל בפרט לרות. מכאן יוצא שהקב"ה לקח עצה מרות לברוא את העולם, לברוא את האדם. זה משהו מדהים על האישיות, הצלם והדמות, שברות[כא], "אמה של מלכות".

ד. שליחות דורנו – לקרב את הגרים

העולם נברא בשביל גרים

עד כאן, מה זה מלמד אותנו? השורה התחתונה היא שהעולם נברא לא רק בשביל נשמותיהם של ישראל המיוחסות אלא בשביל נשמותיהם של גרי צדק. משיח יכול לבוא רק מגרי צדק. הרבה צדיקים גדולים לימדו אותנו שעד שכל הנשמות של גרי הצדק בפוטנציה ימצאו את השרש האבוד-לגמרי שלהן, יתגיירו, לא יכולה לבוא הגאולה. כשיהודי לא מקבל חינוך יהודי, שהוא רחוק מהיהדות, הוא צריך למצוא את הדרך – שמישהו יאיר את עיניו למצוא את דרכו חזרה – וק"ו למי שאינו יהודי, שלגמרי רחוק ומסולק מאמונה אמתית בה' אחד, ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

התופעה המדהימה ביותר שה' ברא בעולם לכבודו היא נשמה של גר. לכן הרמב"ם עצמו אומר שה' אוהב גרים יותר אפילו מנשמות ישראל. לכן ביחס לגר גם עלינו מוטלות שתי מצוות עשה – אהבת ישראל ("ואהבת לרעך כמוך") ואהבת הגר ("ואהבתם את הגר"). אב הטיפוס של גרי-צדק הוא רות. מה זה מלמד אותנו? המשיח בא דווקא מרות, הגיורת.

פוטנציאל הגיור הטמון בבני זוג נוכרים של יהודים

יש שתי כלות, רות וערפה. ערפה, כפי שאמרנו קודם, גם רצתה לבוא עם נעמי ולהתקרב לעם ישראל, אבל נעמי דחתה אותן וערפה נפרדה ממנה באהבה רבה – לפני שהיא עזבה היא חבקה ונשקה אותה ונפרדה ממנה בבכי. נעמי היא לשון נעימות, וגם הפרידה מערפה נעשתה בנעימות, בנשיקות ובבכי – בכל זאת היא עזבה, חזרה הביתה (לע"ז שלה כנ"ל). השניה היא רות שהגיירה. מה אנחנו לומדים מזה בהקשר המודרני? אולי אפשר להסיק מכך שלאחת מכל שתי נשים גויות שנשואות ליהודים יש פוטנציאל להתגייר. בהתבוללות יש חמשים אחוז פוטינציאל של גיור. הכל בהשגחה פרטית, גם החטאים והדברים הרעים שקורים מכוונים מה' הטוב בהשגחה הפרטית.

איך חז"ל מפרשים "והדברים עתיקים"? הכוונה שיש כאן שתי נשמות גדולות שעזבו את הבית, את העם ואת הארץ ומאחת מהן בא המשיח – זה הסיפור העתיק ביותר של כל התנ"ך. רק במחשבה ובלב של ה' כזה דבר יכול לקרות. שוב, באחת משתי נשים לא-יהודיות שמתחתנות עם בחורים יהודיים יש פוטנציאל להתגייר – כמו רות. אחת חזרה לארצה ואחת דבקה בנעמי במסירות נפש וחזרה אתה לבית לחם.

קירוב גרים בדרכי נעם

בדור שלנו יש שליחות הכי חשובה, שלא יכלה להיות בדורות הקודמים מבחינה חברתית. בדורות הקודמים היה קשה, אבל היום אפשר לחזק מי שיש לו פוטנציאל לגיור כדי להביא את המשיח. זה מה שצריך ללמוד מרות – וזו הסבה שהקדשנו לה את השיעור הקודם והיום את השיעור הזה – יש בדור הזה הרבה 'רות' סביב העולם שראויות להתקרב לעם ישראל. הן מתגיירות ומתחתנות ומשיח נולד בזכותן. איך עושים זאת? איך יודעים מי לדחות ומי לקרב? זאת צריכים ללמוד מנעמי. השם נעמי רומז לפסוק "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" – דרכי התורה הן נעימות. שה' יעזור שנלמד מהסיפור הזה. יש עוד הרבה מאד רמזים ללמוד מהסיפור הזה.

רמזי שש הדמויות

חז"ל אומרים שפרפראות לתורה הן גימטריאות. נקח את כל ששת השמות – אלימלך נעמי מחלון כליון בעז רות[כב] – ונצרף אותם לשמות הנסתרים שלהם בדברי הימים, יוקים, יואש (ממנו לומדים לעולם לא להתייאש; רבי נחמן אומר שהמתייאש הוא טפש; רבי נחמן אמר "אין שום יאוש בעולם כלל" ובסגנון החב"די כתוב "אין אבוד"), שרף (יש עוד דרשה בחז"ל, שאדם צריך להיות מוכן להשרף לכבוד ה' – הפוך מכליון), ישבי לחם, המה היוצרים, עם המלך במלאכתו ישבו שם[כג]. כשמחברים הכל מקבלים 4472 שעולה 4 פעמים 1118, המספר הראשון שמתחלק גם ב-הוי' וגם ב-אלהים, ששוה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

כל השמות האלה אומרים ד"פ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". בכל יום אנחנו אומרים ד"פ שמע ישראל – פעמיים בבקר ופעמיים בערב. בקבלה מוסבר שארבע הפעמים האלה בעצמן מקבילות לארבע אותיות שם הוי' ב"ה. תכלית המכוון כאן היא "הוי' אלהינו הוי' אחד", שרש"י אומר שבזמן הזה "הוי' אלהינו" אך לעתיד לבוא "הוי' אחד" לכל האומות, כל האומות יכירו את אחדות ה'.

כל זה כלול בסיפור המסתורי של רות. נתפלל ונקוה שבמהרה בימינו כל נשמות ישראל וכל הנשמות הצדיקות בכל העולם כולו תחזורנה להתאחד עם ה' ועם התורה.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] בראשית רבה ח, ג-ז.

[ג] תנחומא פקודי ג.

[ד] רות רבה ב, ג (ובמקומות נוספים במדרש איתא "בנפשותן של צדיקים").

[ה] ישעיה ס, כא.

[ו] ה עילאה היא מקום הבחירה החפשית, ביטוי ה"רעותא דלבא", כמבואר בסוד מאמרו של רבי עקיבא בפרקי אבות "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רב המעשה", ארבע דרגות כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה מלמעלה למטה. נמצא שהבחירה, "הרשות נתונה", היא כנגד ה עילאה של שם הוי'. שם מקום התשובה, כמ"ש "ולבבו יבין ושב וגו'", כאשר 'תשובת' ה' כביכול היא על מה שעד עתה לא ברא את העולם והאדם (ראה עץ חיים בתחלתו). מכך שה' ברא אותנו בתנועה של תשובה באים לנו הכח והרצון לשוב אליו יתברך בכל לבבנו.

[ז] מציאות תהליך לב מח (ד הפירושים הראשונים של חז"ל ל"במי נמלך" מלמטה למעלה כנגד ה-ו-ה-י) = 1092 = 42 פע' 26 (מספר האזכרות בתפילין) וביחד עם שם הוי' (מציאות-ה וכו') = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

[ח] "בצלמנו" הוא סוד "זה" ("זה הדבר אשר צוה הוי'"), נבואת משה באספקלריא המאירה ("תורה צוה לנו משה" ר"ת צלם) ו"כדמותנו" הוא סוד "כה" ("כה אמר הוי'"), נבואת שאר הנביאים באספקלריא דלא נהרא. צלם = א פעמים ד פעמים ם, אדם. דמות = י פעמים אדם. צלם במילוי (צדיק למד מם) = משיח. דמות במילוי (דלת מם וו תו) = עץ הדעת טוב ורע. בצלמנו במילוי (בית צדיק למד מם נון וו) = 888 = 24 פעמים יחידה. כדמותנו במילוי (כף דלת מם וו תו נון וו) = 1150 = 50 פעמים חיה. המכפילים – 24 50 – עולים יחד יחידה יחידה.

[ט] רות רבה ב, א.

[י] בשרש גדר יש שער גר (ורות היא אב-הטיפוס של כל גרי הצדק, כדלקמן בפנים), דר (לשון דיר, שהוא גדרֹת צאן כנזכר בפנים, וסוד דירה בתחתונים) ו-גד (שפירושו מזל, והרי "אין מזל לישראל", וכל מי שיש לו זיקה לאין, בטול, כמו רות, שייך לישראל – וראה עוד לקמן הערה יב).

[יא] בראשית רבה ח, ז.

[יב] גדר בגימטריא אין סוף – לכאורה דבר והיפוכו, אך הוא סוד גדרות התורה ("תורה אור", אור בגימטריא אין סוף), על דרך דרשת חז"ל כי "אנכי" הוא "אנא נפשי כתבית יהבית", בלי גבול בגבול דווקא. לכן דרשו חז"ל כי "וגדרה" היינו הסנהדרין שגודרין פרצותיהן של ישראל (כדלקמן בפנים) – כנגד הפריצה הטובה ("ופרצת" עד אין סוף, "יפוצו מעינתיך חוצה") יש פרצה רעה שצריך לגדור בכח התורה, כדי שהבלי-גבול יוכל להאיר כדבעי בתוך הגבול). בפרשת מטות גדרות הצאן שייכות לשבטים גד וראובן, נוטריקון גדר (והם החשיבו את גדרות הצאן עצמיות יותר מילדיהם). גד ראובן = צמצום (לא צמצום כפשוטו, לשון סילוק, אלא צמצום לשון ריכוז, של צמצום הבלי גבול בגבול, על דרך "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון").

צאן לשון "צאינה וראינה", שפירש אדמו"ר הזקן 'צא אני וראה אין', וכפי שנתבאר בהתוועדות כ"ז תמוז ש"ז היינו כחו של האדם לצאת מעצמו כדי לראות באמת את (בחינת האין של) הזולת – ראיה המולידה אהבה (ממבט ראשון). ראובן, לשון ראיה, הוא כח הראיה (ובפרט ראית הבן שנולד זה עתה, ומעורר אהבה ממבט ראשון) המעוררת אהבה (שהרי ראובן בשבטים הוא כנגד אברהם באבות), 'ראה אין', ואילו גד, החלוץ העיקרי (כברכת יעקב "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב"), הוא כחו של האדם לצאת-להחלץ מעצמו במסירות נפש, 'צא אני'.

כפי שהוזכר, גדר עולה אור (בהכאת אותיות: גדרג פעמים ד פעמים ר – עולה 2400, אורא פעמים ו פעמים ר – עולה 1200, כך שהיחס ביניהם הוא בסוד "שלם וחצי", ושניהם יחד עולים 3600, 602, כלי ברבוע, בסוד מהתעבות האורות – סוד השרש גדר בגימטריא אור – נתהוו הכלים). אם כן, מתאים להקביל את ה פעמים גדר בתורה (פעמיים בפרשת  בלק ושלש פעמים בפרשת מטות, כנ"ל בפנים) כנגד ה פעמים אור ב"יום אחד" של מעשה בראשית (וגם הם מתחלקים ל-ב ו-ג כמו כאן, פעמיים אור ללא אותיות שימושי, אור אור, ואח"כ האור האור לאור).

והנה, גם הפסוק "ויטע הוי' אלהים", אותו מביאים חז"ל כהסבר ל"ישבי נטעים", עולה גדר, סוד "וישבי נטעים וגדרה". כל הביטוי" "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם" = 570 = ו"פ ויטע (יט, חוה, בתוך ד פעמים יט = ה"פ יט, מלכה כו'), דהיינו שהוא הערך הממוצע של כל תבה!

[יג] בבא בתרא צא, ב.

[יד] רות רבה ב, ב. ספרי בהעלתך כ.

[טו] "במי נמלך" לשון מלכות, לכן מתבקש שהמלך (בכח, שהרי "אין מלך בלא עם") נמלך במי שייך בעצם לבחינת המלכות – ברות, שהיא "אם המלך" (פנימיות "עם המלך", כנודע ש-א היא פנימיות ע בכל מקום), "אמה [מקורה] של מלכות". רות מלך עולה עתיק יומין (בסוד "והדברים עתיקים", "עתיק יומיא אמרן", כדלקמן בפנים) העולה "המלך יעננו ביום קראנו" (בהכאה פרטית – ר פעמים מ, ו פעמים ל, ת פעמים ך – עולה 16180, י פעמים הקבוע של חתך הזהב שהוא יפי המלכות, כנודע, בסוד מתנת החן במלכות).

[טז] רות-גיורת עולה יהודי ברבוע ("זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" וכו').

[יז] בבא בתרא צא, א.

[יח] "והדברים עתיקים" עולה שני שמות קודמים בפסוק – יואש שרף (שרף עולה עתיק והשאר עולה יואש) – וכן עולה בלק עגלון רות (שושלת המלכים הגוים מהם יצאה רות, על דרך "והנה רבקה יֹצאת" מבין הקליפות; אם כן, יש כאן רמז לקשר מיוחד של רות לרבקה אמנו, מבין האמהות, והרמז: רבקה רות בגימטריא בראשית). דוד המלך אמר "ואני בער ולא אדע" – רמז לכך ששרשו בבלק-עגלון-רות (כאשר על המלכים הגוים נאמר "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – אין בהם דעת, ולכן "ולא אדע").

[יט] בעז רות (מהם יוצאים) עובד ישי דוד שלמה משיח (ז שמות המתחלקים – בחלוקת זהב – ל-ב הורים המולידים במשך הדורות ה צאצאים חשובים) עולים דוד פעמים אלימלך (1834, התמניון של דוד, גוף משוכלל ביותר!). ר"ת של הדורות, עובד ישי דוד שלמה משיח, עולים משיח בן דוד.

[כ] גדרות צאן (או "וגדרֹת צאן", כפי שכתוב בפסוק) – הרמוזים ב"גדרה", כנ"ל – עולה בעז רות המואביה!

[כא] "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (העולה ב"פ "גדרת [צאן]", רות ע"ה) ועוד רות עולה 1820, סוד פעמים הוי', שהוא מספר אזכרות שם הוי' בכל התורה, כנודע.

[כב] ששת השמות הללו עולים 1236 (פעמיים 618, חתך זהב, וראה בהערה יח), 6 פעמים 206, ו צירופי דבר (היינו שהוא הערך הממוצע של הששה), כולם נשמות של דברים-מנהיגים. נבואת משה על ידם – "זה הדבר אשר צוה הוי'". והנה, 1236 עולה משה ועוד משה-אהרן-מרים העולים "שלשה דברים" וכו'. בתחלה זכו ישראל לשלש מתנות בזכות שלשת הרועים, ולאחר הסתלקות אהרן ומרים הכל חזר בזכות משה לבד, לכן מוסיפים אותו שוב (בסוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו").

[כג] ששת הכינויים הללו עולים 3236 (פעמיים 1618, הקבוע של חתך זהב, היינו שגם בשמות וגם בכינויים יש יחסי חתך זהב שלמות החן והיפי!) – תוספת של 2000 על השמות המקוריים (כנ"ל הערה טז), סוד ה-ב רבתי של בראשית, טעם הבריאה, סוד "במי נמלך".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com