חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי פרשת פינחס - מוצאי י"ג תמוז ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי י"ג תמוז ע"ו – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת פינחס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "דממה וקול אשמע" בחג הגאולה תשע"ו

ניגנו ניגון יב-יג תמוז, "פדה בשלום".

"איש פלא"

היום י"ב-י"ג תמוז, חג הגאולה של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – איש של מסירות נפש, איש פלא. בדומה לפינחס, שגם נקרא איש פלא, לכן חג הגאולה שלו חל בפרשת פינחס[ב]. כנראה שגם בעל אור החיים הקדוש, שההילולא שלו מחר בלילה, הוא בחינה של איש פלא – ניצוץ של מלך המשיח.

פינחס לא מילא את מקומו של משה רבינו בתור מנהיג. "פינחס זה אליהו", הוא מבשר הגאולה, שמשיב לב אבות על בנים, עד שמשמע בכתבי האריז"ל שלעתיד לבוא פינחס עצמו הוא מלך המשיח, לא רק אליהו מבשר הגאולה. כלומר, שעיקר הגדולה של פינחס היא לעתיד לבוא – פינחס שבעולם הזה הוא רק מכשיר את גדולת פינחס שלעתיד לבוא, כמו שנסביר.

"ימי שנותיו בהם שבעים שנה" בחיי הרבי הריי"צ

נפתח עם בעל הגאולה, הרבי הריי"צ. הגאולה היתה בשנת תרפ"ז, זאת אומרת שהיום מלאו פט שנים לגאולה. אבל י"ב תמוז הוא גם המזל הגובר שלו – יום ההולדת שלו – הגאולה שלו ויום ההולדת שלו חלים יחד. הוא נולד בשנת תר"מ, זאת אומרת שהיום הוא כבר בן קלו שנים. הגאולה היתה ביום הולדתו ה-מז, הוא נאסר, שהה כך וכך ימים בכלא, והגאולה השלמה שלו היתה ביום ההולדת שלו.

בתולדות החסידות יש עוד תאריך חשוב של מז שנים. קודם כל נאמר שהזהר כותב בפירוש שהמספר מז שנים הוא גיל של שרש מסוים של צדיקים, שחייהם בעולם הזה משתלמים ב-47 שנים. לומדים זאת מהפסוק "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". לפי פשט יש כאן שני סוגים, נשמות של "שבעים שנה" ונשמות של "שמונים שנה" – "בן שבעים לשיבה ובן שמונים לגבורה" – אבל האריז"ל אומר שרמוז כאן עוד סוג, שיש להם "בהם" שנים. הוא כותב שיש נשמות מאד גבוהות דאצילות שהשנים שלהן הן דווקא "בהם" ("בהם" היינו השרש של בהמה, סוד בהמה רבה שלפני האצילות, כמבואר בתניא, מקור המסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת, "בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך [ממש]").

באמת גאולת הרבי הריי"צ היתה גאולה מהיפך החיים – היה עליו גזר דין מות ממש, בינו לבין המות היה כחוט השערה, הרבה יותר מאשר במאסר אדמו"ר הזקן. אם כן, פשיטא שכאן הוא יצא מכלל היפך החיים שנגזר עליו, סימן שכנראה גם אצלו יש את סוד החיים של בהם. כמה זמן הוא חי אחר כך? חיה שנים. בהם (שרש בהמה כנ"ל) ועוד חיה[ג] = 70. הוא השלים בדיוק שבעים שנה. כלומר, על הרבי הריי"צ ממש נאמר הפסוק "ימי שנותינו בהם שבעים"[ד] – ה"בהם" הוא הגבורה שלו, מסירות הנפש העיקרית שלו, עצם הפינחס שבו, ואחר כך הוא גם השלים את ימי שנותיו של דוד מלכא משיחא, "שבעים שנה", סוד "שבעים שנה כימי מלך אחד" (כדברי ישעיהו ב"משא צר", ראה מפרשים שם).

הקשר בין פט ל-קלו – באירועי ח"י אלול ובשנה זו באירועי י"ב תמוז

איפה עוד יש את המספר הזה של שנים? אצל הבעש"ט ואדה"ז, שני המאורות הגדולים של החסידות. הבעש"ט הוא מחולל החסידות בכלל ואדמו"ר הזקן הוא מחולל חסידות חב"ד בפרט. שניהם נולדו באותו יום בדיוק, ב-ח"י אלול, והבעל שם טוב היה בן מז שנים כשאדמו"ר הזקן נולד בו ביום. הבעש"ט נולד ב-ח"י אלול בשנת נח"ת – הסימן הוא "עיר וקדיש מן שמיא נחִת" – ואדמו"ר הזקן נולד ב-ח"י אלול קה"ת (אבי עמרם אבי משה ואהרן סב פינחס), כך שהבעש"ט היה בן מז בלידת אדה"ז.

לפי המנהג, שהבעש"ט עצמו קבל ופרסם בשם מורו ורבו אחיה השילוני, שעל כל אחד לומר את הפרק שלו בתהלים מדי יום ביומו, וביום ההולדת לעשות 'סיום' על הפרק שהוא אמר במשך כל השנה ואז להתחיל את הפרק הבא – הבעש"ט נהג ככה, מנהג שהוא קבל – וביום ההולדת הוא ישב עם התלמידים שלו והתוועד, כמו שאנחנו מתוועדים עכשיו, והוא דרש את פרק מז בתהלים, בו כתוב "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה". הוא אמר הפסוק ואמר שכעת נולד "גאון יעקב אשר אהב סלה" – אדמו"ר הזקן.

ידוע שיש עוד אירוע חשוב מאד בתולדות עם ישראל, הילולא, בו ביום, ח"י אלול, שגם קשור לחסידות. אדמו"ר הזקן הוא צאצא ישיר, בן אחר בן, מהמהר"ל מפראג. אפשר לומר בהחלט שהמהר"ל מפראג נותן השראה גדולה מאד לכל תורת ותנועת החסידות. היאצרייט, ההילולא, של המהר"ל מפראג היא בדיוק באותו יום – ח"י אלול. כמה שנים לפני לידת הבעש"ט הסתלק המהר"ל? מיום ליום, 89 שנים. אם נוסיף את ה-מז מלידת הבעש"ט עד לידת אדמו"ר הזקן – אדמו"ר הזקן נולד בהילולה ה-136 של המהר"ל. הנה יש בדיוק את אותם המספרים.

הקשר הזה בין המהר"ל מפראג, הבעש"ט, אדה"ז והרבי הקודם הוא רק השנה הזו – לא היה לפני שנה ולא בשנה הבאה. יש משהו מאד מיוחד – לא רק מספר אחד, משחקים פה 2-3 מספרים, משהו נדיר ביותר – השנה. אף על פי שהיום של המהר"ל, הבעש"ט ואדה"ז הוא ח"י אלול, כעת הם ודאי אתנו כאן יחד עם הרבי הריי"צ, בעל הגאולה.

קול-דממה

דרשנו הרבה מאד פעמים את הקשר בין שני המספרים האלה, פט ו-קלו, עם ההפרש של מז ביניהם. יש אפילו מעלה בשנה זו, שה-פט וה-קלו הם יחד, באותו יום ממש – פט שנים מהגאולה, המאסר והשחרור, ו-קלו שנים מהלידה. בח"י אלול מההסתלקות של המהר"ל יש פט שנים ללידת הבעש"ט ו-קלו שנים ללידת אדה"ז – לא באותו יום ממש, אלא בהפרש של מז שנים. למה אנחנו כל כך מתפעלים מההשגחה הפרטית של צירוף פט ו-קלו? קלו קל להבין למה רומז – אותיות של מלה פשוטה, קול. מה זה פט, שאמור להיות בן/בת זוג של ה-קול? יש שני פסוקים בתנ"ך שמחברים את המלה קול לעוד מלה – "מכלול" בלשון הקבלה – דממה.

הפסוק המפורסם, שכולנו ודאי זוכרים, הוא אצל אליהו הנביא – "ואחר הרעש אש, לא באש הוי', ואחר האש קול דממה דקה". זה פסוק שלם, לפני זה היה רוח חזק ומשבר סלעים ו"לא ברוח הוי'". מתי זה היה? כשהוא היה צריך לברוח מאיזבל (גלגול כזבי בת צור כמבואר באריז"ל, היא בת מלך צידון ממלכות צור) – הוא ברח להר סיני והיתה לו שם התגלות מעין מתן תורה. שם הוא אומר "קנא קנאתי להוי'" ומשם הרמז לדברי חז"ל ש"פינחס זה אליהו" – שניהם קנאים לה', זה המכנה המשותף שלהם. אז, שוב, ה' מתגלה לו ככה – קודם רוח חזקה עוברת ו"לא ברוח הוי'", אחר כך רעש ו"לא ברעש הוי'", אחר כך אש ו"לא באש הוי'" ובסוף "קול דממה דקה" ש"תמן אתי מלכא". "קול דממה דקה" הוא סימן שהמלך עצמו עובר. לפני כן עוברים השליחים שלו – הרוח, הרעש, האש, אבל שם ה' לא נמצא – ואז מופיע המלך, ה' נמצא ב"קול דממה דקה".

זה הצירוף המפורסם של "קול דממה", אבל יש עוד פסוק בתחלת ספר איוב, בדברי אליפז. מבין שלשת הרעים של איוב הוא הראשון, אליפז התימני, ולפי חז"ל הוא-הוא אליפז בן עשו אבי עמלק – הוא היה נביא של אומות העולם, כך חז"ל אומרים. מציינים בו כמה דברים טובים, באותו אליפז, אך כמו שאר רעי איוב הוא לא דבר נכונה לצער של איוב – הרשיע אותו במקום ללמד עליו זכות, ובכך הוא והרעים האחרים חטאו, כפי שכתוב בסוף הספר. בכל אופן, הוא אומר "יעמֹד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע".

בין "קול דממה דקה" בנבואת אליהו ל"דממה וקול אשמע" בנבואת אליפז

הוא מדבר על עצמו, מתאר איך הוא מקבל נבואה. זה התיאור היחיד בתנ"ך של נביא – לא נביא בישראל אלא דווקא נביא מאומות העולם – איך הוא מקבל נבואה. היחיד שקצת הקדים אותו בזה הוא בלעם, שקראנו עליו בשבת האחרונה, "מחזה שדי אחזה נופל וגלוי עינים". אבל כאן אליפז הרבה יותר מתאר את אופן קבלת הנבואה שלו בחמשה פסוקים. הפסוק הזה הוא האחרון מבין חמשת הפסוקים, השיא של קבלת הנבואה – "יעמד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע".

מי זה "יעמד"? צריכים לחזור לפסוקים הקודמים. הפסוק שלפניו אומר "ורוח על פני יחלֹף [איזה רוח, איזה מלאך] תסמר שערת בשרי". אחרי הרוח ש"על פני יחלף תסמר שערת בשרי" הוא אומר "יעמד וגו'". הרוח שעוברת על פניו מזכירה את אליהו, שדבר ראשון עברה לפני רוח, רק ש"לא ברוח הוי'". אחרי הרוח היה רעש, אחרי הרעש היה אש ורק בסוף היה "קול דממה דקה" "דתמן אתי מלכא". אבל כאן יש לו רק רוח.

על אותו "רוח על פני יחלף תסמר שערת בשרי" הוא אומר "יעמד ולא אכיר מראהו וגו'". רש"י אומר שרוח היא לפעמים לשון זכר ולפעמים לשון נקבה, וכך כאן – "יחלֹף... יעמֹד". "יעמד ולא אכיר מראהו" – מטושטש, הרבה יותר "אספקלריא דלא נהרא" מאשר אצל שאר הנביאים בקדושה. כל הנביאים התנבאו ב"כה אמר הוי'", אבל כאן הרבה יותר "דלא נהרא" – "יעמד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני", שאיני יכול לזהותה, ואחרי זה "דממה וקול אשמע".

כותב רש"י שהוא לא שומע את הדממה בכלל, אלא שהיתה דממה, שקט, ואחר כך יצא ממנה קול אותו הוא שמע. יש קול ויש בת קול. רש"י כותב שם שמשה רבינו שומע את הדממה עצמה, ואליהו הנביא שומע את "קול דממה". מה ההבדל ביניהם? אצל אליהו הנביא כתוב קול לפני דממה ואצל אליפז קודם דממה ואז קול, ויש ביניהם ו – אלה שני דברים, היתה דממה ואז מתוך הדממה "וקול אשמע". אצל אליהו הנביא יש "קול דממה דקה", דבר אחד (שהוא שומע), "דתמן אתי מלכא".

תיאור קבלת הנבואה של אליפז

אם כן, אליפז – נביא של אומות העולם – מתחיל עם "ורוח על פני יחלף" ואחר כך מגיע בסוף, מתוך הרוח שהוא לא יכול לזהות, "ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני", מתוך חויה זו "דממה וקול אשמע".

מה היה כתוב קודם? נתחיל מההתחלה. שוב, יש כאן תיאור חד פעמי – אומרים שזה גם הלעו"ז של תיאור נבואת משה רבינו, "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחדות ותמנת הוי' יביט", "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". יש תיאור של נבואת משה בסוף פרשת בהעלתך, והתיאור של אליפז על עצמו הוא הלעו"ז – תיאור נבואת נביאי אומות העולם, שבעצם כולל כל חויה מיסטית של איזה בן אדם בכל העולם כולו.

איך הקטע הזה מתחיל? "ואלי דבר יגֻנב". למה "יגנב"? כי אלה מים גנובים. מכאן חז"ל לומדים שההשראה שכעין רוה"ק של נביא מאומות העולם היא כמו שאדם הולך אצל פלגשו, כפי שכתוב גם על בלעם. בכלל, רש"י מביא כאן שיש ארבעה נביאי אומות העולם – אבימלך, לבן, בלעם, אליפז. יחידה מעניינת[ה]. אם זה אותו אליפז שהוא בן עשו הוא קצת קודם, לפני בלעם, אבל לפי סדר התנ"ך הוא מופיע בסוף. הפסוק ממשיך "ותקח אזני שמץ מנהו". "ואלי דבר יגנב [כמו פילגש] ותקח אזני שמץ מנהו" – רק שמץ מנהו אני יכול לקחת, גם מאותו דבר שיגונב אלי. הפסוק הבא הוא "בשעפים מחזיונות לילה בנפל תרדמה על אנשים" – הזמן בו זה קורה. אחר כך "פחד קראני ורעדה ורב עצמתי הפחיד". אחר כך שני הפסוקים שהזכרנו – "ורוח על פני יחלף תסמר שערת בשרי. יעמד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע".

רמזי חבור נבואות "קול דממה" ו"דממה וקול"

מצד אחד זה תיאור הלעו"ז של נבואת משה, אבל היות שמסיים ב"דממה וקול אשמע" ודאי וודאי שזה הלעו"ז של תיאור אליהו הנביא בהר חורב, מה עוד שאצל שניהם יש את הרוח שעוברת.

נראה כמה יפה המלים מצטרפות אם מחברים את שני הפסוקים יחד. קודם נאמר מה המבנה כאן, איך מתחבר. מבחינת המלים מתחבר כאן למשולש של 6, כשבצורה הכי מובהקת יש 6 מלים, 5 מלים, 4 מלים, 3 מלים, 2 מלים ומלה אחת. מתחיל מאליהו – "ואחר הרעש אש לא באש הוי'", 6 מלים; "ואחר האש קול דממה דקה" 5 מלים; "יעמד ולא אכיר מראהו" 4 מלים; "תמונה לנגד עיני" 3 מלים; "דממה וקול", הצירוף העיקרי, 2 מלים; "אשמע", מלה אחת. מבנה יפהפה. לפי זה הסיום של הכל הוא המלה "אשמע", בגימטריא תהו – יש כאן תופעה של תהו, אורות דתהו.

קודם כל נאמר לחיים.

חבורי אליפז ואליהו-פינחס

מבחינת השמות, האותיות, מה הקשר בין אליהו לאליפז? שניהם מתחילים אותו דבר – "זה אלי ואנוהו", יש אליהו ויש אליפז. איך מתחיל הקטע הזה של תיאור נבואת אליפז התימני? "ואלי", זו המלה הראשונה. כנראה שהוא מקבל את הנבואה שלו דרך אותיות אלי, שלש האותיות הראשונות בשמו, שהן האותיות המשותפות לו ולאליהו, הקשר והחפיפה ביניהם. יש לומר שאת "ואלי דבר יגֻנב" הוא גונב מאליהו הנביא, מאלי. ה' מדבר עם אליהו ומשהו נוטף, יוצא מאליהו, ומגיע לאליפז[ו].

איזה מאמר חז"ל אמרנו קודם, שקשור לפרשת השבוע, לפינחס, איש הפלא, כמו הרבי הקודם? "פינחס זה אליהו". לפעמים כתוב "פינחס זה אליהו" ולפעמים "פינחס הוא אליהו" – טוב מאד שלא משנה את הגימטריא[ז]... אבל בכל אופן אלה שתי גרסאות[ח]. יש שיחות של הרבי שלאורך כל השיחה הוא חוזר "פינחס זה אליהו" ויש שיחות שבכל השיחה הרבי אומר "פינחס הוא אליהו". בזהר כתוב "פינחס הוא אליהו". קודם כל, מה הפשט בחידוד ההבדל ביניהם? ברור מאד שההבדל בין 'הוא' ל'זה' הוא אתכסיא ואתגליא, נסתרות ונגלות. "פינחס הוא אליהו" אומר שבממד הנסתר הם מזוהים, ו"פינחס זה אליהו" אומר שבממד הנגלה לעין הם זהים – אלה שתי בחינות.

אבל אם "פינחס זה אליהו", איך זה רמוז בשם אליפז? רמז יפהפה, מובהק. האותיות המשותפות הן אלי ו-פז ר"ת פינחס-זה. אליפז ממש אומר "פינחס זה אליהו" (שאר האותיות – "פינחס זה אליהו" – עולות 144, זה ברבוע. שאר האותיות של פינחס = אליפז!). גם על זה מגיע לחיים... אם כן, בפרשתנו – פרשת פינחס – באים גם לתקן את אליפז. כנראה שבמעשה פינחס יש גם איזה תיקון ורמז לאליפז (ועוד: פינחס אליהו בהכאה פרטית = 1280 = 10 פעמים אליפז – כעין הערך הממוצע של כל אות של פינחס אליהו!).

עוד רמז חשוב המקשר בין פינחס לאליהו: נחשב כל שם באחוריים (התפשטות השם ממקורו למעלה באצילות ועד לסוף התגלותו למטה בעוה"ז): פ פי פינ פינח פינחס = 666 (מספר הקשור לביאת משיח כנודע בסוד "מאן דקטיל לחויא בישא יהבין ליה ברתא דמלכא דא צלותא", סוד "ויעמד פינחס ויפלל"[ט]), משולש 36; א אל אלי אליה אליהו = 171, משולש 18 (חי), חצי 36 ("חי חי"). נמצא שיש כאן בחינה של "שלם וחצי". בחשבון פשוט, אליהו = 52, הרבע של פינחס = 208, יחס של א:ד, אך כאן רמוז גם יחס של א:ב (בשרשי המשולשים), ודוק.

חבור "דממה וקול" – סוד החשמל – ב-י"ב תמוז תשע"ו

אמרנו שענין זה של חבור קול ו-דממה הוא דווקא בשנה זו אצל הרבי הקודם – קול שנים מהלידה ו-דממה שנים מהגאולה. באמת הוא כמו אליהו שנאמר בו "קול דממה", קודם קול (מהלידה בי"ב תמוז) ואחר כך דממה (מהגאולה שנשלמה בפועל בי"ג תמוז) – זה חל באותו יום, ממש "קול דממה"[י] היום.

פשוט שהחיבור הזה בין קול ודממה קשור למעשה מרכבה, בו המלה הסודית היא המלה חשמל, שחז"ל דורשים חש-מל, "עתים חשות עתים ממללות". בעולם האצילות החש והמל חלים יחד, כל נשיאת הפכים של העלם וגילוי כאחד נקראת חשמל, וכמו שיש נשיאת ההפכים של חש-מל יש נשיאת הפכים של קול-דממה. לנו זה אומר שכדי לגלות את הקב"ה בחיים שלנו צריכים קול ודממה יחד.

גם צריכים לדעת, כמו בנבואת זכריה, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי" וכך "לא ברוח הוי'" ו"לא ברעש הוי'" ו"לא באש הוי'" – הדברים האלה מקדימים את ביאת המלך, אבל אם רוצים את המלך עצמו, "אנא נסיב מלכא", שאיני מחפש חויות ותופעות וטריפים למיניהם אלא את המלך עצמו, אז המלך הוא ב"קול דממה דקה", ואפילו הנביא של אומות העולם גם יונק מזה. זו היתה הקדמה לכבוד השנה הזו של יום הולדתו וחג גאולתו של הרבי הריי"צ, שנלמד ממנו ללכת בדרכיו.

"רחמנא אידכר לן זכותיה דפינחס קנאה"

אחרי ההקדמה נגיע לפינחס. נעשה גימטריא מאד יפה: בנוסח של תפלת יום כיפור קטן מזכירים את פינחס ואומרים "רחמנא אידכר לן זכותיה דפינחס קנאה" (ה', תזכור לנו את הזכות של פינחס הקנאי) – תפלה שנמצאת בתוך הסידור הגדול, בחב"ד לא אומרים זאת, אבל היום כל חב"דניק מכוון את זה (ביודעין או בלא יודעין). כמה זה שוה? המספר שיוצא הוא 1430, הכל פעמים הוי', ה' הוא הכל, הכל הוא ה'. שוה "יחי אדוננו וכו'", שוה "אני ואתה נשנה את העולם" ועוד הרבה דברים חשובים. אז לנו כעת עוד משפט שאפשר לומר בסוף התפלה, שאפשר להכריז שלש פעמים בסוף התפלה – "רחמנא אידכר לן זכותיה דפינחס קנאה"!

כמו שאמרנו, הזכות של פינחס קנאה בעצם קשורה לביאת מלך המשיח. החידוש המופלא של פינחס שאנחנו מחכים לו, מלאך הוי' צבאות, הוא זה שבא לעשות רק שלום בעולם. לכן, אחרי שהוא עושה את מה שהוא עושה – "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" – נאמר "לכן הנני נתן לו את בריתי שלום וגו' ויכפר על בני ישראל".

חז"ל דורשים "ויכפר על בני ישראל" לעולם ועד, שלא לשון עבר אלא לתמיד. מתי היום שה' מדי שנה בשנה מכפר עלינו? יום הקדוש, יום כיפור. כל העבודות של יום כיפור כשרות אך ורק בכהן גדול. מאז צדוק כל הכהנים הגדולים הם מזרעיה דפינחס – כך ה' הבטיח. "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל", הוא השליח שה' יכפר לנו על כל העוונות, הכל "בזכותיה דפינחס קנאה".

ב. מתי נתכהן פינחס?

שלש הדעות מתי נתכהן פינחס

יש שאלה ידועה מתי נתכהן פינחס. רש"י מביא בחומש דעה אחת. היות שכולנו לומדים רש"י, וכל ילד קטן בחדר לומד רש"י, הוא יכול לחשוב – כמו בהרבה דוגמאות כאלה – שמה שרש"י כותב הוא "הלכה למשה מסיני" בלא חולק. רש"י כותב את הדעה ש"לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי", כפי שמשמע מהפשט של הפסוק. לכן רש"י כותב זאת, הוא פשוטו של מקרא. אחרי שהוא עשה מה שעשה – "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם וגו'". משמע פשוט שמהיום והלאה הוא כהן וקודם לא היה כהן. למה לא היה כהן? הרי הוא "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", אז ראוי היה שיהיה כהן תמיד, מאז שנתכהן אהרן. רש"י אומר שהכהונה היתה רק למי שנתכהן אז (אהרן ובניו) ולמי שנולד אחר כך, והוא כבר היה בחיים ולא התכהן אז, ולכן רק כעת מתכהן.

זו דעת מאן דאמר אחד, רבי אלעזר, האמורא של ארץ ישראל, שסובר כרבי נחמיה – אחד מתלמידי רבי עקיבא, מהתנאים הגדולים. אבל בסוגיא המקורית בגמרא, מסכת זבחים, מתבאר ומתברר שיש שלש דעות מתי נתכהן פינחס. לפי דעת שני התנאים הכי חשובים – רבי יהודה ורבי שמעון – פינחס כל הזמן היה כהן. שוב, מאז שאהרן הכהן הוא כהן – לא סוברים שהכהונה נתנה בתחלה רק ל"אהרן ובניו" ומי שנולד אחר כך, אלא שמאז ותמיד הוא כהן.

לפי דעת רבי נחמיה לא ככה, אך לדעתו גופא האמוראים חולקים מתי הוא נתכהן. רבי אלעזר בשם ר' חנינא אומר שפינחס נתכהן כשהרג את זמרי, הפשט שרש"י מביא. אבל רב אשי – שהוא בתראה והוא מרא דתלמוד בבלי, ולכן הייתי חושב שהלכה כמותו – אומר ש"לא נתכהן פינחס עד שעשה שלום בין השבטים". הכהונה נתנה רק למי שבפועל עושה שלום.

עשיית השלום בין השבטים

מתי פינחס עשה שלום בין השבטים? סיפור בספר יהושע פרק כ"ב. אחרי שגמרו את המלחמות בזמן יהושע, שאז בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה, קיימו את תנאם שיחזרו הביתה רק אחרי הכיבוש והחלוקה, יהושע שולח אותם בשלום הביתה – קיימתם את התנאי שלכם, וכעת לכו הביתה, עבר הירדן מזרחה, בשלום. הם חוזרים הביתה בשמחה ובששון, בשלום, וכשעוברים את הירדן לצד השני של הירדן עושים משהו שאף אחד לא אמר להם – דבר ש'בא להם' לעשות, הוראת שעה, רעיון שנפל לבני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה – בונים מזבח גדול על גדות הירדן, בינם לבין ארץ כנען, המקום של שאר השבטים. ככה הם עשו, בנו מזבח, והלכו הביתה. ברגע שהדבר הזה נתגלה לשאר השבטים בישראל התקוממו נורא.

מהו מזבח? על מנת לזבוח, להקריב עליו קרבנות, "עולה וזבח" – זו המטרה של כל מזבח. אבל זה אסור! יש את המזבח שלפני ה' – בגלגל, בשילה, איפה שהמזבח לא יהיה, בבית עולמים – ורק שם מותר להקריב. אם כן, שאר השבטים חשדו בבני גד ובני ראובן שהם מורדים בה', מורדים בישראל, והתגייסו לעלות עליהם למלחמה – אז היה משהו נורא ואיום, שמזכיר את הסיפור של פילגש בגלעד, שכל עם ישראל נלחם נגד אחד משבטי ישראל, מלחמה פנימית בעם ישראל ר"ל, הדבר הכי גרוע שיכול להיות. אבל בכל אופן, בטפת חכמה – כלומר, לא בפזיזות – הם שולחים את פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן יחד עם עשרה נשיאים של השבטים. נשים לב שמשמע שכל זה עדיין בחיי יהושע אך משום מה הוא לא משתתף כאן. שולחים את פינחס, "פינחס קנאה" (מי שמלומד ומנוסה במעשי קנאה ונקם, במקום שצריך), עם עשרה נשיאי שבטים, שאולי אפשר להחזיר את המורדים בתשובה.

להם היה פשיטא שזו כוונה רעה ומעל בה', אז פינחס מדבר איתם תוכחה קשה כשהוא מגיע לשם, אבל הם אומרים לו – זו לא הכוונה בכלל, חס וחלילה חס ושלום, לא התכוונו לעשות מזבח כדי להקריב עליו קרבן עולה וזבח. כל מטרת המזבח היא סימן – בולט וגדול, אך סימן בעלמא – שאנו אחד עם בני עבר הירדן מערבה. שלא יבואו בניכם יום אחד ויאמרו לנו שאתם מארץ טמאה – מעבר הירדן מזרחה – וממילא אינכם מעם ישראל, עם ששייך לארץ ישראל הטהורה. לכן עשינו מזבח בדיוק ההיפך ממה שחשדתם – רק להראות שאנו נאמנים וחלק מעם ישראל. כתוב ששמעו את הדברים "וייטב בעיניהם" של פינחס והנשיאים – הוא קבל וכולם קבלו – ו"שלום על ישראל", כולם הלכו הביתה בשלום. הסיפור הזה בלשון חז"ל נקרא שפינחס "עשה שלום בין השבטים", ולפי דעת רב אשי בגמרא רק אז הוא קבל את כהונה בפועל.

"פינחס הכהן"

יש עוד משהו – רק פה כתוב, פעם יחידה, "פינחס הכהן", בסוף הסיפור הזה. כל פעם שהוא מוזכר ככהן, כמו בפרשת השבוע, כתוב "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – כשלא ברור אם המלה "הכהן" הולכת על אהרן או על אלעזר, ולאו דווקא על פינחס. כאן פעם אחת כתוב "פינחס הכהן", בלי אלעזר ואהרן, וזו אסמכתא טובה וחשובה שבמקום הזה הוא הפך להיות כהן בעצמו.

הגמרא שואלת את רב אשי: מה אתה עושה עם הפסוק המפורש בפרשתנו, "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם"?! עונה רב אשי שזו ברכה – שכעת ה' מברך אותו שזה יתקיים, אך לא שכעת אתה כבר כהן בפועל. מתי תהיה כהן בפועל? כשתעשה שלום, לא שתהרוג מישהו. ככה סובר רב אשי. מה סובר רבי אלעזר, שאומר "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" בפשט – מה התחדש ב"פינחס הכהן"? הוא אומר ששם בא לייחס אותו לכהונה גדולה לדורות – ששם הוא זוכה שמזרעו יהיו לא סתם כהנים אלא כהנים גדולים. כתוב – תוספות מביאים על המקום – שבבית ראשון היו 80 כהנים גדולים ובבית שני 300 כהנים גדולים, כולם צאצאים של פינחס. לפי דעת רבי אלעזר הענין הזה התחדש רק כשהוא עשה שלום בין השבטים.

חש-מל-מל של כהונת פינחס – שלשה שלבים ביציאת הכהונה מהעלם אל הגילוי

אם כן, יש כאן תופעה ראשונה חשובה של שלש בחינות, ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים", מתי פינחס התכהן. אם יש פה שלש דעות צריך יחס, צריך להבין שודאי קרה משהו בכל שלב ושלב וצריך להבין את היחס ביניהם. זו דוגמה יפהפיה של מה שאנחנו קוראים הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל, "דממה וקול אשמע", "קול דממה דקה".

אם מישהו אחר, שלא היה נכד של אהרן ובן של אלעזר הכהן, היה בא ועושה מעשה פינחס בזמרי – האם גם הוא היה מתכהן? האם גם לו ה' היה אומר "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם"? פשיטא שכהונה היא לא משהו שנותנים סתם, גם לא הקב"ה – לא אומרים 'עשית משהו גדול, הצלת את כל בני ישראל, תהיה כהן'. זה לא שייך, אפשר לעשות זאת רק אם מישהו כבר בפוטנציאל להיות כהן. פשוט שבהיותו נכד אהרן ובן אלעזר יש לו את הכהונה בכח – רק צריך להבין באיזו דרגה של "בכח". בלשון חז"ל הוא "ראוי להיות כהן", ואז יכול לחול עליו "הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם". אך אם לא היה ראוי להיות כהן קודם לא שייך לתת למישהו להיות כהן, לא משנה איזו מצוה גדולה הוא עושה.

השאלה רק אם הראוי הזה הוא ממד או שלב של כהונה בפועל, או רק בכח, או שמא רק ביכולת. האם מה שהוא ראוי להיות כהן אומר שהוא כבר כהן בפועל, או שהוא רק בכח להיות כהן – העלם שישנו במציאות – או שהוא רק ביכולת להיות כהן, העלם שאינו במציאות. כך נסביר את המחלוקת כאן:

לדעת רבי יהודה ורבי שמעון – שני התנאים הגדולים, כולם כאן תלמידי רבי עקיבא (התיקון של זמרי, כמבואר בכתבי האריז"ל. תיקון כזבי היינו אשת טורנורופוס שהוא נשא לאשה) – הוא כבר כהן מאז שאהרן ובניו קבלו את הכהונה, גם הוא בכלל.  

לדעת ר' אלעזר הוא בכח להיות כהן, ראוי להיות כהן, אבל למעשה הכהונה התחדשה לו רק כשהוא הרג את זמרי.

לפי דעת רב אשי יש פה שלשה שלבים. בהתחלה הוא ביכולת להיות כהן, כשהוא הרג את זמרי כבר עבר מיכולת לכח – פוטנציאל ממש – ובלשון חז"ל היינו שה' מברך אותו בגלוי ובפה מלא להיות כהן, אבל הבפועל ממש, כשהברכה חלה, הוא רק כשהוא עושה שלום בין השבטים.

אור החיים: מחילה/מתנה בהתכהנות פינחס כשהרגו לזמרי

נביא ווארט מאד חשוב של בעל ההילולא של מחר בלילה, בעל אור החיים הקדוש: הוא אומר[יא] שכאן, לפי הדעה שרש"י כותב – פשוטו של מקרא של רש"י, דעת ר' אלעזר אליבא דרבי נחמיה – שהוא התכהן כאשר הרג את זמרי, אפשר להסביר בשני אופנים:

אפשר להסביר שכאשר הוא הרג את זמרי ה' 'מחל' לו – הוא משתמש במילה מחילה – הוא היה ילד כשה' נתן את הכהונה ולכן לא התכהן, וה' יכול 'למחול' לו בעיה זו. או, שה' יכול כאילו לא להתייחס לזה, ולומר לו שבאמת נותן לו מתנה מחדש. לא שהוא מוחל את הבעיה, מה שגרם שהוא לא קבל את הכהונה קודם, אלא מתעלם וכעת נותן לו מתנה גמורה. בעל אוה"ח אומר שזה החידוש כאן. עוד פעם, עדיין אומרים שאם לא היה ראוי אפילו הקב"ה לא היה נותן לו – הוא ראוי באיזה מקום. צריך לומר שגם לפי הסבר בעל אוה"ח הוא הראוי בבחינת יכולת, ואפילו אם היה בכח ה' חוזר ליכולת – לא נותן כי היה קודם, אלא נותן מחדש.

יש כמה בעיות בלתת מחדש, שמחילה היתה פוטרת מהם – מחילה לא צריכה קנין, אוטומטית, ומתנה צריכה קנין; על מתנה יכולים להיות עוררים – על כהונת אהרן היו עוררים והתבטלו, והיו מתבטלים גם מפינחס אם היה מקבל כהונה במחילה – אבל כשזו מתנה יכולים השבטים לקום ולערער; אם זו מתנה, לא בטוח שהיא תמשך לזרעו אחריו – אם זו מחילה ודאי ימשך, כמו שנמשך לאהרן.

אם כן, הוא אומר שיש שלשה דברים שלכאורה מחילה יותר קלה וחלקה מאשר לתת לו מתנה חדשה. אף על פי כן, ה' – לזכותו של פינחס – דווקא רוצה לתת לו מתנה מחדש, ש"בזכותיה דפינחס קנאה" זכית למתנת הכהונה, "בריתי שלום... ברית כהנת עולם" מחדש. לשם כך הוא צריך 'לתקן' את שלשת הדברים – לעשות קנין, לבטל את העוררים ולהבטיח לו שימשך תמיד. זה בדיוק מה שה' עושה – "לכן אמר לו הנה נתן את בריתי שלום", המלה "לכן" היא שבועה עם קנין. אחר כך יש בטול העוררים, "את בריתי שלום", ובסוף יש הבטחה שיהיה נצחי – "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם".

מה שה' מעלה כאן את חשיבותו של פינחס בנתינת המתנה מאד מתאים לחש-מל-מל שלנו. אם היתה רק מחילה לא היתה מספיק מורגשת ההבדלה בשלב הזה, קורה משהו חדש לגמרי. המצב הראשוני שהוא נכנע, הוא בן של אלעזר ונכד של אהרן – זה חש, עדיין דממה. כעת הוא מקבל מתנה חדשה – הכל אליבא דמאן דאמר שמביא רש"י בפשש"מ.

תוספות: כהונה בפועל תלויה בהסמכת העם

אמרנו שלכאורה ההלכה צריכה להיות כמו רב אשי. תוספות בגמרא[יב] מוסיפים קצת הסבר לדעת רב אשי, שאף שכתוב כאן "הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" – משהו חשוב וחזק – בלי הרבה עבודות של הלבשה בבגדי כהונה, חביתי כהן ועוד מעשים של חינוך הכהונה, הכהונה לא חלה בפועל. הם אומרים שהברכה היא שמבחינת ה' אתה יכול להיות כהן מהיום. אבל, אומרים התוס', יתכן מאד שהיות שהיה בלב ישראל על מה שעשה פינחס, התקשורת היתה נגדו לגמרי ולכן לא היה יכול לקבל זאת בפועל. כל החינוך, כל המעשים הנצרכים לשם חינוך כהן בפועל, עם ישראל פשוט לא הסכים שהוא יעשה.

רואים כאן משהו מופלא, תוספות, שכדי להיות כהן בפועל צריך הסכמה של העם. הרי ידוע שלכהנים יש שתי בחינות – שלוחי דרחמנא ושלוחי דידן, ואם איני עושה אותו שליח זה לא חל. לא מפורש בתוספות, אבל זה פשוט – כמה שה' נתן כהונה לפינחס, הבטיח לו שיהיה כהן, עם ישראל לא קבל זאת. אחד שפטם אבי אמו עגלים לע"ז יהיה כהן? ככה תוס' כותבים, אליבא דרב אשי. אבל כשהוא עשה שלום בין השבטים – הוא היה אדם חשוב, לית מאן דפליג, אבל שעם ישראל יסכים שפינחס יהיה הכהן שלי – רק אז התקבל על כולם.

פשיטא שהבחינה הזו היא בחינה של המתקה. עיקר המשמעות של המתקה הוא המתקת דינים – בכל מקום שיש המתקה כנראה, או בטוח, שהיה מצב של דינים וכעת הם התמתקו. מתי התמתקו הדינים של השבטים כלפי פינחס? כשהוא עשה שלום בין השבטים. זה הכשיר אותו לעשות שלום בעם ישראל ובעולם כולו, "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", זה "פינחס זה אליהו" שאנו מצפים לו.

סיכום חש-מל-מל של התכהנות פינחס

בשעה שאהרן ובניו נתכהנו כהונת פינחס היתה בבחינת "חש", בהעלם (בלתי מפורש בתורה שהנו כהן). הריגת זמרי וכזבי היא מעין ברית מילה (הריגת זמרי – מילה, חיתוך; הריגת כזבי – פריעה, "ופרע את ראש האשה", גילוי עטרת היסוד, שרש פרצוף המלכות העיקרית. "מל ולא פרע כאילו לא מל"), היינו "מל" הראשון של סוד חשמל, "מל" לשון ברית מילה. כשפינחס עשה שלום בין השבטים זו בחינת "מל" השני, "מל" מלשון "מי ימלל גבורות הוי'", לשון דיבור והמתקה. מעתה ראוי פינחס לברך את עם ישראל באהבה (עיקר עבודת הכהן, מצוה הקיימת לדורות) – "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", באמירה מלאה דווקא.

לפי רב אשי פשוט שקודם יש יכולת להיות כהן, אחר כך בכח להיות כהן ובסוף כשהוא עושה שלום בעם ישראל הוא כבר נעשה כהן בפועל, גם מכח המטה, מכח העם. על משיח הרבי כתב שהוא צריך שתי הכתרות – שה' יכתיר אותו מלמעלה ושעם ישראל יכתירו אותו מלמטה, ולא סגי הא בלא הא. ממש דומה לפינחס, שכאן בפרשתנו פשוט שמקבל את ההסמכה-ההכתרה מלמעלה. ה' צריך להשבע, "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום וגו'" – זו ההכתרה מלמעלה, אבל זה לא מספיק, צריך גם הכתרה מלמטה. ההמתקה היא הכתרה מלמטה, שעם ישראל רוצים ובוחרים בו – "ומלכותו ברצון קבלו עליהם".

דברנו לפני שבוע על ממשלה ומלוכה. כהונה היא ודאי לא ממשלה. במלך יש בחינת ממשלה שלא מרצון העם, אבל בכהונה לא שייך ממשלה – אתה לא יכול להיות כהן בכח. הכהן צריך להיות מישהו ש"רוח הבריות נוחה הימנו", איש חסד בפועל, שכולם אוהבים אותו. עד כאן הקדמה אחת חשובה לגבי פינחס, שלש הדעות מתי הוא התכהן. לחיים לחיים.

"ממלכת כהנים" בהסכמת האנושות

כל עם ישראל הוא ממלכת כהנים ("ממלכת כהנים וגוי קדוש"), אז כולם צריכים להיות כהנים – ה' כבר עשה אותנו כהנים. להיות "ממלכת כהנים" היינו שאומות העולם יכתירו אותנו לכהן, ירצו שנהיה כהנים לכל האנושות. לא מספיק שה' אומר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (בשביל ה', ה"לי", זה מספיק אבל לא בשביל העולם) – מתי נזכה לזה? מתי נזכה שכל אומות העולם יאמרו שאנחנו הכהנים? רק כשנעשה שלום בעולם. אם עם ישראל יצליח לעשות שלום בכל העולם כולו – אחרי שיעשה בתוך ביתו, זו רק דוגמה, זה כח של פינחס – אז הוא יהיה "ממלכת כהנים", כולם יקבלו אותנו ככהנים.

[בהשגח"פ בשם פינחס יש אותיות 'פִּיס'...] אם כבר אמרת את זה, נסביר. יש בפינחס פיס ועוד נח, "ונח מצא חן בעיני הוי'" – פיס לכל בני נח (נח = נאו ע"ה, נמצא שפינחס הוא תיקון של peace now).

 

ג. דרשות השם פינחס

פי נחש

איך בדרך כלל דורשים את השם פינחס? שם מיוחד ולא שגרתי. יש אומרים שפינחס הוא פי נחש (בגימטריא חש מל מל[יג], "אם ישך הנחש בלוא לחש"), כנראה שנקרא כך על שם דודו זקנו נחשון בן עמינדב (אהרן בדק באחיה של אלישבע לפני שנשא אותה לאשה). פינחס ירש את נחלתו בארץ ישראל מאמו בהר אפרים (שם הוא נקבר ביחד עם אלעזר אביו) ושם מחליפים בין ש ל-ס כמסופר בספר שופטים (וכתב הרד"ק שאויר ארצם של בני אפרים גורם).

בשביל לפגוע בחויא בישא (יצר הזנות) צריך להיות "פגע בו כיוצא בו", כמבואר בחז"ל (בכל מקום הנחש רומז לספירת היסוד, אות ברית קדש, או לטוב, קדושת הברית, או למוטב, פגם הברית, מה שבא פינחס לתקן). נחש עולה משיח כנודע, עוד רמז לשייכותו של פינחס למשיח.

הארס של הנחש הוא בפיו, וכך כח התפלה של פינחס – "ויעמד פינחס ויפלל" (מכאן לומדים חז"ל ש"אין עמידה אלא תפלה". "ואמר רבי אלעזר 'ויתפלל' לא נאמר אלא 'ויפלל' מלמד שעשה פלילות עם קונו, בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו רבונו של עולם על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל דכתיב 'ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף'". והכהנים זכו במתנת לחיים מכח תפלתו – "ולחיים כנגד תפלה שנאמר 'ויעמד פינחס ויפלל'").

פינחס ב-י

נאמר דבר חשוב בדקדוק: פינחס תמיד כתוב ב-י, הגם שבתחלת הפרשה זו י קטנה – כמעט ואיננה – אך היא נמצאת (והיא רומזת לנקודה בלתי מצוירת, דהיינו שרש ה-י של שם הוי', חכמה, בכתר עליון, כרמוז בקוצו של י. והוא בחינת חכמה סתימאה, כח המשכיל בנפש, שבו מלובש גבורה דעתיק, שרש נשמת פינחס). בכל שאר המקומות ה-י אינה אות זעירא אלא י רגילה.

גם פינחס בן עלי הכהן כתוב בכל מקום מלא י, חוץ ממקום אחד – הפעם היחידה בכל התנ"ך שמופיע פנחס חסר י, ואינו הפנחס שלנו אלא פנחס בן עלי (שאינו צאצא של פינחס, שהרי עלי הוא מאיתמר ולא מאלעזר). בשל התנהגות הבנים שלו נלקחה מהם הכהונה ונמסרה לפינחס ולצאצאיו עד עולם.

שוב, בכל התנ"ך השם פינחס כתוב ב-י חוץ מפעם אחת, אצל פנחס אחר, וחוץ מהפעם הראשונה בפרשתנו – על שמה קרויה הפרשה – שיש תופעה מיוחדת של י זעירא[יד].

פירושי ו' קטיעא

בכל פרשת פינחס יש שלש אותיות מיוחדות – י זעירא של פינחס, ו קטיעא של "שלום" (שאין תופעה כזו של אות קטיעא בכל התנ"ך) ו-ן רבתי של "משפטן" בבנות צלפחד. יש כמה פירושים ל-ו קטיעא, ואחד מהם קשור למה שהזכרנו קודם – שלמרות נתינת הכהונה על ידי ה' היו עוררים, לא היה שלום בשלמות.

יש עוד פירוש, יותר נחמד, שבפרשה הקודמת כתוב "וירא פינחס" ואז משה אמר לו "קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא" וכתוב "ויקח רמח בידו" ואז עשה מעשה. רמח עולה אברהם איש החסד, יש הרבה דרושים שכל מה שעשה היה מתוך אהבת ישראל, להציל את עם ישראל. הוא לא קנאי במובן של טבע לנקום ח"ו[טו]. יש דרושים ארוכים שנאמר רק את הווארט בקיצור, שחשדו את פינחס ולא אהבו אותו כי חשבו שיש בו מדת האכזריות, גנים של גוי שירש מיתרו. יש לו גנים של גוי, ותכונת הגוי היא אכזריות, והנה זה בא לידי ביטוי – ככה חששו, וה' נסה להוריד ולבטל זאת, אבל אפילו לקב"ה לא תמיד מצליח (כאשר מדובר בבני אדם שהוא העניק להם חשיבה ובחירה חפשית), עד שבסוף פינחס היה צריך להוכיח את עצמו כשעשה שלום בעם ישראל. חשדו אותו שהוא אכזרי וחשבו שזמרי הוא אוהב. מה זמרי עשה? עשה חטא, אך אם רוצים ללמד עליו זכות – לפי בעל מי השילוח זו היתה אשתו מששת ימי בראשית, אבל על פי פשט – הוא רצה להציל בני שבטו ממשפט מות שדנים אותם. הסילוף בדעות הוא שחשבו שזמרי רחמן ופינחס הוא אכזר. איפה מצטייר כזה דבר, שהופכים יוצרות ממש – שהרשע הוא הרחמן והצדיק הוא האכזרי? קודם הזכרנו את התקשורת 'האהובה עלינו'... זה תפקיד מובהק של תקשורת. שוב, לוקחים את הצדיק ובונים לו תדמית של אכזרי ואת הרשע ובונים לו תדמית של רחמן, דבר והיפוכו. כך כתוב בדרושים לגבי פרשתנו. בכל אופן, אנו כעת דורשים את ה-ו קטיעא של "שלום". יש פירוש שהיה קטוע כי חשדו במדות שלו, מהיכן באה הקנאות שלו.

אבל יש עוד ווארט מאד יפה על ה-ו קטיעא: בכל ו יש למעלה י, הראש של האות, ואחר כך יש קו. אז הראש הוא היד וה-ו היא הרומח – כתוב "ויקח רמח בידו". למה קטיעא? בא לומר בדיוק ההיפך, לבטל את החשד הזה. על עשו כתוב "על חרבך תחיה", אצל מי שבאמת אכזרי הוא עם הרומח והחרב זו מהות אחת. אצל היהודי, גם כשהוא לוקח ביד את הרומח לעשות מעשה פינחס בזמרי, היד והרומח נפרדים, יש אין באמצע. האין הזה, ה"קטיעא", בא לומר שהוא לא מזוהה, גם בשעת מעשה, עם הרומח, הוא לא אכזרי – היד והרומח הם שני דברים נפרדים, ורק האין האלקי, "אין מזל לישראל", מחבר אותם ברגע הזה כשצריך לעשות מעשה שיש בו קידוש ה', "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

בין פינחס לפנחס

נחזור לפינחס – ה-י הקטנה בהופעת שמו בפעם הראשונה בפרשה כאילו איננה. מה ההבדל בין פינחס לפנחס מבחינה דקדוקית? יש כמובן גם הבדל בהלכה, בשטרות, שהשטר הכי חמור בתורה הוא גט – איך כותבים בגט מישהו שקוראים לו פינחס? מה ההלכה אומרת? היום מקובל בעולם לכתוב פנחס בלי י – ככה תראה את השם פנחס בעיתון. רבי פנחס מקוריץ, כל הפנחסים, בדרך כלל כותבים בלי י. אבל מה ההלכה אומרת, לגבי גט, הכי חמור? לפי ההלכה, מכיון שבכל התנ"ך – חוץ מפעם אחת – כתוב פינחס מלא י כך צריך לכתוב. רק שכתוב שאם בדיעבד כתבו פנחס בלי י – כשר.

שוב, מה ההבדל בדקדוק לשון הקדש? האם החיריק הוא מלא, תנועה גדולה, או חסר, תנועה קטנה. זה משפיע על השבא שתחת ה-נ, וממילא משפיע על ההיגוי. אם פינחס ב-י השבא תחת ה-נ הוא נע, וכך צריך לקרוא, אבל אם כותבים פנחס בלי י השבא תחת ה-נ הוא נח, ואז צריך לומר בהתאם. זה הבדל אמתי וחשוב – האם פינחס נע ב-נ שלו או נח ב-נ שלו, זה ההבדל. לפי האמת, לפי מעשהו, הוא נע בזריזות הכי גדולה, לא נח בכלל. כדי שהוא יהיה נע ב-נ שלו צריך לכתוב אותו עם י (מקור הזריזות הוא בחכמה, שמשם הברק, כמו שיתבאר, סוד מהירות האור, כמבואר במ"א).

כמובן שעם י או בלי י משפיע על הגימטריא. כתוב בכתבי האריז"ל שפינחס הוא גלגול של יצחק אבינו, איש הגבורה, בחינת משיח. לעתיד לבוא נאמר ליצחק "כי אתה אבינו". איך רואים את הקשר? כשכותבים פינחס נכון, עם ה-י, הוא שוה יצחק. אם כותבים את שמו בלי י הוא יהיה רק צחק ("צחק עשה לי אלהים"), אבל לא יהיה יצחק ("כל השמע יצחק לי"). זה דבר חשוב לגבי הכתיב של פינחס.

גם חיריק בקבלה – חיריק הוא נצח ושבא הוא גבורה. הנצח הוא גדול, מלא, יש לו מדת הנצח של הקדושה – תנועה גדולה, לא תנועה קטנה – והגבורה שלו נעה, לא נחה. הגבורה שלו פעילה, לא סבילה, לא שקטה. זה ההבדל שעושה ה-י. משנה גם את הגימטריא של הנקודות – הרבה פעמים בשיטת הגימטריא של ניקוד שבא נח הוא "כמאן דליתא" ולא מחשבים אותו, אבל שבא נע הוא תנועה ששוה עשרים. ממילא זה עוד שינוי בין פינחס עם י ופנחס בלי י.

ד. פרצוף מעשי פינחס

נעבור לענין אחר, תכלית ההתבוננות שלנו הערב בפינחס. נבנה פרצוף של כל הדברים שכתובים על פינחס בתנ"ך ובחז"ל, כל מעשי פינחס. אנחנו מכירים אותו בפרשתנו במעשה אחד עיקרי, מעשה זמרי. אבל יש עוד הרבה דברים שמסופרים עליו.

פינחס – המרגל הרואה ואינו נראה

לדוגמה, כאשר יהושע בן נון שולח שני מרגלים חרש לרגל את יריחו ולא כתובים בתנ"ך שמותיהם – חז"ל מגלים לנו שהם כלב ופינחס. כלב הוא המרגל הנאמן יחד עם יהושע בזמן משה רבינו, אבל כעת יהושע הוא המלך – הוא שולח את כלב ומצרף את פינחס. כשרחב היתה צריכה להצפין את המרגלים מאנשי מלך יריחו כתוב "ותצפנו", לשון יחיד, וחז"ל דורשים שרק את כלב היה צריך להצפין כי הוא בגדר בן אדם, אבל לפינחס, שהיה בגדר מלאך ה', יש תכונת רואה ואינו נראה – הוא אמר לרחב 'אותי לא צריך להצפין, כל הבולשים – כל השב"כניקים – יכנסו לכאן ולא יראו אותי בכלל'. הלואי שהיינו יכולים, החבר'ה, לאמץ את הבחינה של פינחס שהוא בגדר רואה ואינו נראה.

כמה שוה "רואה ואינו נראה"? גימטריא אהובה עלינו מקדמת דנא – ישראל. ראוי שכל יהודי יהיה בבחינת רואה ואינו נראה, אך מי שכתוב עליו שכך היה בפועל הוא פינחס, כי הוא בגדר מלאך. הוא כל כך זכך ותקן עצמו במעשה הקנאות שלו לשם שמים – חוץ מעצם המעשה עשה עוד דברים, תקן את נדב ואביהוא ואת יוסף הצדיק במעשה זה. יוסף הצדיק עמד בנסיון, אך אף על פי כן "ויפוזו זרועי ידיו", יצאו מאצבעותיו עשר טפות, ופינחס תקן זאת במסירות נפשו – וכך הוא זכה להיות "רואה ואינו נראה".

קבלת כח ממי שמתקנים

גם את החטא של נדב ואביהוא הוא תקן – הם התעברו בו ממש בשעת מעשה. גם משהו מאד מענין, שנדב ואביהוא – נשמות מאד גבוהות, "בקרובי אקדש", יותר קרובים ממשה ואהרן – התעברו בפינחס לתת לו את הכח במעשה שלו, ויחד עם זה הוא תקן אותם, את מה שהם עשו.

יש כאן דבר והיפוכו, שאפשר ללמוד ממנו כלל גדול – מאמר מוסגר בפני עצמו. לפעמים אתה מקבל השראה ממישהו, צדיק מאד גדול, שבלעדיו לא היית עושה – לא היית לומד, לא היית מקיים איזו מצוה גדולה, ממנו באה לך כל ההשראה – ותוך כדי שאתה עושה משהו בהשראת הצדיק, בגלל קיום המעשה בהשראת הצדיק, אתה מתקן אותו. יש אצלו משהו שצריך תיקון.

בכלל, האריז"ל אומר שכך לגבי כל עיבור נשמה של צדיק. כתוב בתניא ש"הלואי בינוני", אך "כולי האי ואולי" גם תזכה שאיזה צדיק יתעבר בך, ומכחו תזכה להיות צדיק (של תניא). צדיק מתעבר גם לתת לך כח וגם לצורך עצמו, שהמצוה שתעשה בהשראתו (והמדרגה שתגיע אליה בהשראתו) מתקנת גם אותו. הדוגמה כאן היא עיבור נדב ואביהוא בפינחס.

חטא נדב ואביהוא – הסתלקות הנשמה בלי הגוף

הרבי מסביר במאמר[טז], על פי מאמר של הרבי מהר"ש[יז], מה צריך לתקן בכלל אצל נדב ואביהוא. איזה חטא חטאו שצריך לתקן אותם? רצוא בלי שוב. אבל הרצוא בלי שוב, שהם מתו – הסתלקו – הם כמו שבעל ההילולא של מחר בלילה, אוה"ח הק', אומר, שהסתלקו מתוך "נעימות עריבות ידידות מתיקות" של דבקות בה' עד שהנשמה יצאה. לזה קוראים חטא?! הרי התורה קוראת לזה "בקרבתם לפני הוי' וימותו". ככה שואל הרבי המהר"ש כמו שמביא הרבי.

הוא כותב משהו גדול. הוא מצרף עוד שאלה לפני שאומר את התירוץ. מרן הבית יוסף, רבי יוסף קארו, מחבר השו"ע, רצה והשתוקק למות על קידוש ה'. היתה לו דוגמה – רבי שלמה מולכו – והוא רצה להשרף על המוקד כמו שהוא נשרף, "בכל לבבך ובכל נפשך" – "אפילו נוטל את נפשך" (כמו רבי עקיבא). המגיד שלו הבטיח לו שיהיה לך מה שאתה רוצה, אך בסוף לא זכה לכך. אם זה חטא, איך הוא יכול לרצות ולבקש חטא?

מסבירים הרבי מהר"ש והרבי שהחטא של נדב ואביהוא היה שרק הנשמה הסתלקה בלי הגוף – נכנסו שני חוטים של אש לתוך הנחירים שלהם ושרפו רק את הנשמה, והגוף נשאר שלם. זו הסתלקות האורות מן הכלים – תופעה של עולם התהו. אחרי שהאורות מסתלקים מהכלים הכלים באמת נופלים, נשברים ומתים, אבל הגוף לא השתתף בהסתלקות, בכלות הנפש לה', רק הנשמה הסתלקה. זה ווארט מאד עמוק, שמי שהולך במסירות נפש על הגוף – שהגוף שלו ישרף, כמו שכתוב בתחלת הצעטל קטן, שכל אחד יצייר לעצמו איך שקופץ לאש ונשרף על קידוש ה' – זה לא חטא נדב ואביהוא, שהסתלקו רק בנשמה.

אך לכאורה גם מסירות הגוף לא בסדר, שהרי כתוב "'וחי בהם' ולא שימות בהם" – ה' לא רוצה תכל'ס שהגוף יזרק לאש, אלא אם כן מזמן בהשגחה פרטית איזה "יהרג ואל יעבור". אלא מה? הוא מסביר שמי שמוכן לזה, וגם מצייר זאת, זה נגד טבע הגוף – טבע הנשמה להסתלק וטבע הגוף לחיות. אם הוא פועל על הגוף שיסכים, שמוכן להשרף על קידוש ה', הוא כל כך בטל לה' אז ה' ינחה אותו בדרך הנכונה, דרך החיים ב-99.99% מהמקרים. אם זה רבי עקיבא, שבטל מהרגע הראשון, הוא יכנס בשלום ולכן גם יצא בשלום (רק שבסוף הוא גם יזכה למות על קידוש ה'). אבל אם רק עריבות-נעימות-ידידות-מתיקות של הנשמה, שרק הנשמה מסתלקת, זהו חטא – חטא לשון חסרון, חסר הגוף במסירות נפש. ווארט מאד חזק.

נצח והוד: ריגול יעזר וריגול יריחו

בכל אופן, נחזור למה שרוצים לעשות כעת, לספר סיפורים על פינחס ולעשות מהם פרצוף. עד כה אמרנו שיש את הסיפור בפרשתנו, "וירא פינחס... ויקח רמח בידו", "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". יש את הסיפור בהפטרה של פרשת שלח, שהוא היה אחד משני המרגלים ביריחו.

אבל, עוד לפני כן, מסופר בסוף פרשת חקת – שכבר קראנו – "וישלח משה לרגל את יעזר" והמרגלים עצמם לכדו אותה ואת בנותיה. הם אמרו שלא נטריח את אחינו בני ישראל לכבוש – משה רבינו שלח אותנו רק לרגל, אך נכבוש רק שנינו וזה מספיק כנגד כל הגוים, וכך עשו. מי היו? לא כתוב בתורה שבכתב, אבל חז"ל מגלים שהיו בדיוק אותו זוג – זוג מן השמים – כלב ופינחס (גם יהושע וכלב היו זוג). והרמז שאכן הם זוג מן השמים: כלב שוה אליהו ו"פינחס [ששוה ארבע פעמים אליהו-כלב] זה אליהו".

אם כן, יש שני סיפורים של ריגול. לא מגלים את שמות המרגלים – כנראה זו היתה הבעיה בפעם הראשונה אצל המרגלים הראשונים של משה שפרסמו את שמותיהם, אבל אחר כך למדו לקח. יש כאן שני סיפורים נפרדים בהם כלב ופינחס נשלחים לרגל – אחד בחיי משה, כשנשלחו לרגל את יעזר וכבשוה, ואחר כך ריגול יריחו. רק מהתופעה הזו בא לעשות פרצוף – אם יש שני סיפורי ריגול של פינחס שמצטרף עם כלב פשיטא שאלה שני רגלים, לשון ריגול, נצח והוד.

הרגול הראשון הוא מכח משה, הוא המשלח, והרגול השני הוא מכח יהושע. מה היחס בין משה ליהושע? "איהו בנצח איהי בהוד", "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה". ברגול של יהושע הם לא כבשו, אדרבא הם ברחו, רק שם היה חדוש שפינחס גלה את מעלתו כרואה ואינו נראה. ברגול הראשון הם פשוט נצחו בעצמם את המקום מכח משה, שהוא ספירת הנצח – הם שלוחים של הנצח, של משה, והם אומרים שסומכים על המשלח ו"שלוחו של אדם כמותו" (ומוסיף אדה"ז בשו"ע "ממש") לכל דבר ואפשר לנצח בעצמנו, לגמור את הספור. אם כן, שני סיפורי הרגול שלהם הם בצורה מובהקת ויפהפיה כנגד נצח והוד. הספור השני היה מאד מסוכן להם, כמעט "הודי נהפך עלי למשחית", רק שרחב הצילה אותם וגם אמרה להם באיזו דרך לברוח ולשמור על עצמם.

תפארת ויסוד: שלום בין השבטים והריגת זמרי וכזבי

כבר ספרנו עוד ספור חשוב מאד של פינחס, שעשה שלום בין השבטים. השלום בין השבטים מתאים לספירת התפארת, שם יש את יב גבולי אלכסון – יב השבטים. ב"תפארת ישראל" עושים שלום ביניהם.

המעשה העיקרי שלו, בפרשתנו, הוא כמובן ביסוד – תיקון הברית. הוא עשה קנאות נגד פגם הברית והאריז"ל אומר שתקן את יוסף, שהוא הברית. פשוט שהמעשה העיקרי של פינחס הוא כנגד הברית. שני הריגולים שלו כנגד נו"ה, וזה שעשה שלום בעם ישראל – ולפי דעת רב אשי רק אז קבל את הכהונה – כנגד התפארת.

מלכות: מעשה בת יפתח

ספר שופטים – הספר של פינחס – מנהיג תקופת האנרכיה

מה מתאים להיות המלכות? יש עוד סיפור של פינחס, שלא כתוב שמו אך חז"ל מגלים שמדובר בו – במעשה יפתח, בת יפתח. יפתח נדר שאם ינצח את המלחמה עם בני עמון וישוב לביתו בשלום הוא יקריב לעולה את הראשון שיצא מפתח ביתו, ויצאה הבת שלו. חז"ל אומרים שבכלל הנדר לא חל, אבל הוא התייחס ברצינות וגם הבת התייחסה ברצינות – אמרה שתעשה מה שנדרת בפיך.

מי היה אחראי על עם ישראל? בתקופה ההיא של השופטים, כמו שנזכיר בהמשך, בתוך התנ"ך ממש, בספר שופטים פינחס מוזכר שלש פעמים – בתחלת, אמצע וסוף. פעמיים לא בשמו ופעם שלישית בשמו. אפשר לומר שכל ספר שופטים – הספר השביעי בתנ"ך, אחרי חמשה חומשי תורה וספר יהושע – הוא הספר של פינחס. מהבחינה הזו אפשר לומר, וכך אנחנו דורשים, שעל ספר שופטים נאמר "כל השביעין חביבין".

מה הספר? כל פעם קם איזה שופט להציל את המצב, ובסוף כתוב "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" – אנרכיה, ספר של אנרכיה, זה הסיכום והחותם של הספר. מי מוביל את הספר הזה? פינחס. זה גרעין למחשבה, שיתבאר לפי כל מה שאנחנו לומדים על פינחס, שהולך להיות גם מבשר הגאולה וגם המשיח עצמו.

שלש מדרגות משיח בפינחס – "באור פני מלך חיים"

על איזה פסוק האר"י דורש שהמשיח מתייחס לפינחס? מהפסוקים הכי יפים ומצוטטים בחסידות מספר משלי – "באור פני מלך חיים". קודם שאלנו איך כותבים את השם פינחס, ודרשנו את ה-י שלו. האריז"ל דורש את השם פינחס כ"פני... חיים" – שלש האותיות הראשונות של פינחס הן פני ושתי האחרונות של פינחס בגימטריא חיים.

כתוב "באור פני מלך חיים", ומי הם ה"פני" וה"חיים"? הוא אומר שה"חיים" היינו משיח בן דוד עליו נאמר "חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד". בעל ההילולא של מחר נקרא חיים, והוא אמר שמלך המשיח "חיים שמו" ובכך רמז לעצמו. לא ראיתי כתוב, אבל מן הסתם הסתמך על האריז"ל עצמו, לכן הוא שייך לפרשת פינחס. האריז"ל אומר שחיים היינו משיח, ודווקא משיח בן דוד ש"חיים שאל ממך". מי הוא "פני"? גם לשון פנים וגם לשון לפנים, "וזאת לפנים בישראל", כמו לפני כן. הוא אומר ש"פני" היינו משיח בן יוסף. אם כן, פינחס הוא יחוד שני המשיחים, ה"פני" משיח בן יוסף ו"חס" משיח בן דוד.

מי הוא ה"מלך" של "באור פני מלך חיים"? הוא אומר שיש עוד מדרגה, משה רעיא מהימנא, עליו נאמר "ויהי בישרון מלך". יש מסבירים שמשה רעיא מהימנא הוא אחרי שני המשיחים, אבל כאן האר"י מסביר שהוא הכח המחבר בין שני המשיחים, בין "פני" ל"חיים" "באור פני מלך חיים". דרוש מופלא של האריז"ל. אפשר לומר שמה שמשה נכנס בתוך פינחס – "פני מלך חיים" – קשור ל-י שלו. היא חלק מ"פני", אבל סמוכה כאן ל"מלך" והיא רומזת גם למים, "מן המים משיתהו". יוצא שפינחס הוא "פני מלך חיים" (מסופר בחז"ל שבשעת נבואתו היו פני פינחס בוערות כלפידי אש ועל כן נקרא "מלאך הוי'", היינו "באור פני מלך חיים").

מה המשך הפסוק הזה? החצי הראשון הוא "באור פני מלך חיים" והחלק השני הוא "ורצונו כעב מלקוש" – "באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש", מקור של מים חיים, "גשם נדבות" שכתוב שהוא טל תחיה. "ורצונו" בגימטריא משיח. כמה זה עב? פעמיים לו. מלקוש עולה פעמיים 238. מה הקשר בין 238 ל-36? לאה ורחל, "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל". עב עולה לאה-לאה ומלקוש עולה רחל-רחל. בנפש היינו חבור המחשבה, באופן של כפלים לתושיה, והדבור – אתכסיא ואתגליא, "פינחס הוא אליהו" ו"פינחס זה אליהו". זה המשך הפסוק, שיש בו עוד הרבה רמזים שנשאיר. בכל אופן, כאן המקור של האריז"ל שפינחס הוא משיח – משיח בן יוסף, משיח בן דוד, רעיא מהימנא, הכל נמצא בתוכו.

פינחס ויהושע – זריזות ומתינות

בסיפור של יפתח חז"ל אומרים שהוא היה מנהיג הדור – יתכן שהוא ראש האנרכיה (היום יש מישהו שאולי יש בו ניצוץ ממנו). למה יש לו ראש של אנרכיה? משה רבינו יודע את תכונת נפשו ולכן הוא לא עושה ממנו מנהיג. הכל בפרשת פינחס – פרשה על שמו, והנה משה מבקש מה' מנהיג וה' אומר לו למנות את יהושע. יש שני מועמדים, פינחס ויהושע, וה' אומר למנות את יהושע. למה? ווארט ישן אצלנו, פינחס הוא הזריזות ויהושע הוא המתינות (בביטוי הבעש"ט "זריזות במתינות"), פינחס הוא המקודש ויהושע התדיר יחסית, גם נושא מאד גדול אצלנו.

כשרוצים לקבוע מי המנהיג בין שני אלו – המתינות זוכה. אבל יש למתינות גם חסרון (אצל יהושע זה בא לידי ביטוי בכך שהוא התרשל בירושת הארץ). לעתיד לבוא יש אורות דתהו אבל בכלים דתיקון. לכן חייבים שלעתיד לבוא פינחס, האנרכיסט הזה, יהיה המנהיג (שיכלול בעצמו גם את שרש יהושע).

פגם המלכות – פגמי הנהגת פינחס

כל זה בא לידי ביטוי במעשה יפתח, כי שם פינחס לא הוריד את עצמו, לא השפיל את עצמו. את הסיפור הזה נשים במלכות – יש פה פגם במדת השפלות. פינחס לא היה מוכן להוריד מהכבוד שלו, ללכת בעצמו ליפתח כדי להתיר לו את הנדר. באותה בחינה יפתח – השופט, מחזיק עצמו כמו מלך – גם לא היה מוכן ללכת לפינחס. כל אחד הקפיד על הכבוד המדומה שלו.

בכלל כתוב בחז"ל שהיה חטא כללי בכל התקופה הזו, ששייך לפינחס – שמואל היה מסתובב בכל עם ישראל ללמד תורה ופינחס ישב במקום אחד, לא דאג לעם. במעשה המקורי שלו הוא מאד דאג לעם, "השיב את חמתי מעל בני ישראל", אבל אחר כך בכל תקופת ספר שופטים הוא לא הסתובב לדאוג לעם ישראל.

כתר: פינחס זה אליהו

פינחס חי הרבה זמן, אומרים שזה פלא, ובסוף הוא גם לא מת (אליהו לא מת אלא עלה באש השמימה), עוד משהו ב"פינחס זה אליהו", שהוא נצחי. דרך אגב, גם בזה יש מחלוקת בחז"ל – אם הוא אליהו או לא, אם הוא אליהו אליהו צריך להיות כהן ויש אומרים שאליהו לא היה כהן אלא היה משבט בנימין, אבל אנחנו אומרים כמקובל שהוא אליהו. איפה נשים את "פינחס זה אליהו"? בכתר, שהוא מבשר הגאולה וכו' – אורות דתהו, כתר הוא אורות דתהו.

פינחס חותם את ספר יהושע

מי כתב את הפסוק האחרון של ספר יהושע, בו כתוב שיהושע מת? כמו ששואלים על הפסוקים האחרונים בתורה, כך שואלים מי כתב את חמשת הפסוקים האחרונים של ספר יהושע, בהם כתוב שהוא מת? חז"ל אומרים שאלעזר כתב. אבל בפסוק האחרון כתוב שאלעזר מת – מי כתב אותו? חז"ל אומרים שפינחס כתב אותו. יהושע הוא הממשיך, אבל הוא מת, ופינחס ממשיך לחיות עם כל העליות והירידות שלו, והוא חותם את ספר יהושע.

יהושע אמור להיות יחסית תיקון, אבל אם הוא כתב את הפסוק האחרון כנראה שהוא העורך הסופי של כל הספר (אף שיהושע הוא הכותב), והוא גם מזכיר את עצמו בפסוק האחרון, שאלעזר מת ופינחס בנו קבר אותו ב"גבעת פינחס", ירושה שלו מאמו, עוורתא, ציון שקיים עד היום הזה. כתוב שאם היינו זוכים היו מספיקים לנו רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע – גם בחינה של תהו יחסית, אם היינו זוכים. "כפלים לתושיה" היינו כלים דתיקון, אבל אם היינו זוכים והיה די לנו בחמשה חומשי תורה ויספר יהושע זה תהו. מי חותם זאת? פינחס.

הפסוק הראשון של ספר יהושע שוה הוי' פעמים 137. הפסוק האחרון, שחז"ל אומרים בפירוש שהוא כתב, שוה י"פ תהו, 30 פעמים 137, עם הכולל. הפסוק האחרון של יהושע שוה 4111, י"פ תהו, ל"פ 137, עם הכולל. ביחד, שני הפסוקים, הראשון והאחרון, עולים נדב פעמים 137 (שעולה נדב ועוד נדב אביהוא) – נדב הוא הנשמה העיקרית שנכנסה בפינחס, גם נשמה דתהו, אנרכיסט גדול מאד. נדב אומר לסמוך רק על נדיבות הלב של כל אחד ואחד, לא צריך ממשלה ומשטרה ושום דבר. לכל אדם יש נדב בלב שלו, והכל יסתדר עם הנדב שלו – כל האנרכיזם הוא נדב. נדב במספר קדמי שוה פינחס.

עונש פינחס על העדר שפלות – הסתלקות רוח הקדש

היינו באמצע מעשה יפתח הגלעדי. מה קרה לפינחס? איזה ענש הגיע לו שלא השפיל את עצמו ללכת ליפתח להתיר לו את הנדר? הסתלקה ממנו רוח הקדש במשך מאות שנים, עד אליהו. מה קרה ליפתח? נשרו לו האיברים, הוא נקבר בערי ישראל, כל אבר קברו במקום אחר, משהו איום ונורא. מפינחס הסתלקה רוח הקדש – זו נפילת המלכות. סיפור של פגם בשפלות שגורם למות גם של יפתח וגם של פינחס (לפינחס ויפתח יש שלש אותיות משותפות, פחי, יש לדרוש מלשון "מפח נפש"). את הסיפור הזה נשים במלכות. צריך לתקן אותו – איך? עם שפלות. חז"ל גם אומרים בפירוש בהקשר לסיפור זה שפינחס לא הסתובב בערי ישראל – פגם במלכות, לכן באמת משה רבינו לא מינה אותו להיות מלך.

מה עשינו עד עכשו? כתר, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. נשארו לנו עוד כמה ספירות.

גבורה: פינחס כהן משוח מלחמה (מלחמת מדין)

איזה תפקיד שימש פינחס בתור כהן? חז"ל אומרים שהיה משוח מלחמה. רואים זאת בפירוש בתורה כשמשה שלח אותו עם חצוצרות וכו' לקחת את נקמת ה', נקמת ישראל, במדין. איפה נשים את הסיפור הזה, שהוא משוח מלחמה, שהולך עם שנים עשר אלף יהודים להלחם במדין? תפקידו כגבור בכלל. ה"הלכה ואין מורין כן" של "קנאין פוגעין בו" היא יסוד, אבל מה שהוא בכלל משוח מלחמה שייך לגבורה. התורה מספרת את שני סיפורים אלו בסמיכות זה לזה, וכמו שדרשו חז"ל (שתי ספירות אלו, יסוד וגבורה, הן בחינת יוסף יצחק, שמו של בעל הגאולה של היום שהוא איש פלא כמו פינחס).

חסד: פינחס משמש בכהונה גדולה

יש מאמר חז"ל מיוחד מאד באבות דרבי נתן, היו זמנים שאהרן לא היה יכול לשמש כהן גדול וגם אלעזר לא היה יכול – אז מינו את פינחס לממלא מקום. לא את איתמר – אף שהיה גם איתמר, וגם את משה רבינו שגם היה כהן. על משה רבינו כתוב שהיה "טרוד בשכינה" – אין לו זמן לעשות עבודות של כהן גדול. בין איתמר ובין פינחס, היות שהבן הגדול של אהרן (שעתיד לרשת את הכהונה הגדולה) הוא אלעזר בן אהרן אז מי ששימש בפועל היה פינחס בן אלעזר.

כלומר, יש גם בעצם אצלו, עוד מאז, כהונה גדולה. ה' הבטיח לו שבניו, מצדוק והלאה, יהיו כהנים גדול – אבל גם לו עצמו היו זמנים שהיה כהן גדול. אז הוא גם כהן גדול וגם משוח מלחמה – משוח מלחמה בגבורה וכהן גדול בחסד. סתם כהן וכהן גדול במיוחד הם בספירת החסד. מי הכהן והכהן הגדול הראשון? אברהם, "אתה כהן לעולם", שמדתו "חסד לאברהם".

דעת: גזרת סתם יינם על ידי פינחס

מה נשים בדעת? צריך לפתוח את פרקי דרבי אליעזר, שם כתוב חידוש מופלא – שפינחס גזר את גזרת החרם, קשור לקנאות שלו, הדעת היא שרש היסוד. כתוב – לא פחות ולא יותר, נושא שאנחנו לומדים כעת במסכת ע"ז, סיום מסכת ע"ז – פינחס גזר, בחרם חמור, על סתם יינם. מקור הגזירה שאסור לשתות יין שנגע בו גוי, שמא נסך לעבודה זרה, הוא גם משום קרבה, משום חתנות. זה הפגם, השטות – מי ששוטה יין יכולה להכנס בו רוח שטות ואז הוא עושה מעשה שטים, מעשה פעור (שהיה בו גם ע"ז), עליו קנא פינחס את קנאתו. לכן ראוי, וכך מפורש בפדר"א, שהוא יגזור על סתם יינם, מה שמביא, אצל הגוים לע"ז וזנות.

גזירה זו היא שמירת הדעת של היהודי – הקשר לה', ולא להתפתות לשטות ממנה נופלים לחטוא עם בנות מואב ומדין. עצם הדבר שהוא גוזר משהו – הכוונה שהוא גדול בתורה – הוא בחינת משה רבינו שבו. מי שעושה לנו מצוות הוא משה רבינו, ועושה זאת בדעת – הוא הדעת של נשמות עם ישראל.

בינה: פינחס כנביא המוכיח את ישראל

שלש הופעות פינחס בספר שופטים

מה נשים בבינה? אמרנו קודם שבספר שופטים הוא מוזכר שלש פעמים, חוץ מהשלום שעשה בין השבטים בספר יהושע:

בתחלת ספר שופטים כתוב "ויעל מלאך הוי' מן הגלגל", איזה מלאך שבא להוכיח את עם ישראל. חז"ל אומרים שמלאך ה' הזה הוא פינחס – כאן המקום שהוא נקרא בפירוש "מלאך הוי'" והוא בא בתור נביא.

אחר כך, לפני הסיפור של גדעון, כתוב "וישלח הוי' איש נביא", גם להוכיח את עם ישראל, וגם שם חז"ל אומרים שזה פינחס.

אם כן, הוא מוזכר בהתחלה, "ויעל מלאך הוי'", ובהמשך נקרא "וישלח הוי' איש נביא", ובסיפור האחרון של ספר שופטים – פילגש בגבעה – כתוב בפירוש, בשמו, ששאלו אותו באורים ותומים. כתוב שהוא חטא שם בשנים – שלא עשה כמו שעשה בהתחלה וגם לא עשה שלום בעם ישראל, אלא רק תמך במלחמה. קודם נהרגו – בעוונו נהרגו – המון יהודים מעם ישראל, אחר כך נהרגו בני בנימין.

המשכת הנבואה מהבינה

בכל אופן, ראש-תוך-סוף של שופטים הוא מוזכר כנביא – בפעמיים הראשונות הוא נביא ובפעם האחרונה הוא נביא באורים ותומים, אומר מה לעשות. מקור הנבואה הוא בינה – כל התופעה של פינחס בתור נביא בתקופת השופטים שייכת לבינה (שבה שלשה פרצופים בפרט, אמא עילאה, תבונה א ותבונה ב, כנגד חב"ד חג"ת נה"י שלה, והם בעצמם שלש הדרגות של נבואת פינחס – "מלאך הוי'", "איש נביא", "ופינחס בן אלעזר בן אהרן עמד לפניו [לפי 'ארון ברית האלהים'] בימים ההם").

בספר יהושע הוא לא מופיע כנביא אלא כאחד שעושה שלום. רק מה? יסוד אמא מתפשט עד תפארת ז"א ומתלבש בתפארת ז"א. סתם אמא מתפשטת עד הוד. נסביר את שתי הבחינות האלה: זה שיסוד אמא נמשך עד תפארת ז"א הוא קשר, לעניננו, בין זה שהוא נביא לזה שהוא מסוגל לחולל שלום בין השבטים. זה שהוא נביא, ובאורים ותומים קשור לסיפור מהנוראים בתנ"ך, פילגש בגבעה, בסוד "מינה דינין מתערין" בבינה (מסוד שם קנא, לשון קנאה, שביסוד אמא, הבחינה השלישית שלו כנ"ל). ממה שנקרא מלאך ה' לומדים חז"ל מה ששמנו בהוד, בריגול שלו ביריחו, שהוא "רואה ואינו נראה" – ממש "בינה [נביא, מלאך הוי'] עד הוד אתפשטת". שוב, שרש הנבואה בקבלה הוא בבינה, אז כל מה שפינחס משמש נביא נשים בבינה.

חכמה: פינחס – היסוד ב"שבעה אבות כרותי ברית"

פינחס כ"סופר"

אחרון חביב, מה נשים בחכמה? אפשר לשים גם את החתימה שלו לספר יהושע, שהוא סופר, וסופר פסוק בתורה שייך לחכמה – "אורייתא מחכמה נפקת" (בספר יצירה יש סופר בחכמה, ספר בבינה וספור בדעת). יוצא שיש 13 פסוקים שיש קושיא מי כתב אותם – 8 בסוף התורה ו-5 בסוף יהושע, רק שה-5 מתחלקים ל-4 ו-1. 8 הפסוקים בסוף התורה לפי דעה אחת כתב יהושע, 4 בסוף יהושע כתב אלעזר ו-1 – האחרון ממש, הכי חשוב – כתב פינחס. חלוקת ה-13 ל-5 ו-8 היא חתך זהב, וכשה-5 מתחלק ל-1 ו-4 עושה אותיות אחד. אז מה שפינחס הוא סופר, ספרא רבא, שייך לחכמה.

יסוד אבא – היסוד ב"שבעה אבות כרותי ברית"

אבל יש לנו משהו יותר טוב למקם בספירת החכמה: יש מאמר חז"ל שמופיע במסכתות הקטנות – מאמר במסכת דרך ארץ, שמוזכר גם במסכת כלה – "שבעה אבות כרותי ברית", יש שבעה אבות שכתוב בפירוש שה' כרת איתם ברית. כלומר, שעל כל אחד מהם יש פסוק מפורש שה' כרת עם הצדיק הזה ברית, וקוראים להם אבות (אבות שייך לאבא, חכמה) – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, פינחס, דוד.

נשמע כמו האושפיזין, רק בהבדל קטן – במקום יוסף, היסוד, נכנס פינחס. למה? כי על יוסף אין פסוק שה' כרת איתו ברית. על אברהם יש פסוק, על יצחק יש פסוק, על יעקב יש פסוק, על משה יש פסוק, על אהרן יש פסוק, על פינחס יש פסוק וגם על דוד יש פסוק – "כרתי ברית לבחירי". ה' כורת ברית לדוד, הבחיר שלו – מזכירים רק פסוק זה, כי למדנו לפני זמן קצר שהבחירה היא במלכות, ויש כאן אסמכתא. לכל אחד יש פסוק, והפסוק של פינחס הוא בפרשתנו – "הנני נֹתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם", כתוב פעמיים ברית.

בין שבעת האבות כרותי הברית פינחס הוא הששי, היסוד של השבעה, אבל כולם נקראים כאן במאחז"ל "אבות". למה זה רומז בלשון הקבלה? כתוב שיסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א. מי שיש בו פסוק מפורש שה' אומר לו שאני כורת איתך ברית – זהו יסוד אבא, האמת (יסוד) שבבטול (חכמה), בטול אמתי. למי שיש בטול אמתי ה' עצמו אומר בתורה ש'אני כורת אתך ברית' ו'קורא לך אבא' – גם דוד המלך הוא אבא, וגם פינחס הוא אבא. אלה שבע דרגות של גילוי יסוד אבא שארוך ומתסיים ביסוד ז"א, מקום הברית בפשטות. ביניהם פינחס הוא היסוד שביסוד אבא שמתלבש ביסוד ז"א.

יסוד אבא בחסידות נקרא גם "ברק המבריק על השכל", אז היסוד שביסוד אבא – עיקר הברק המבריק על השכל – הוא פינחס. לכן אמרנו שפינחס הוא הזריזות ויהושע המתינות. הסברנו הרבה פעמים שהזריזות של הבעש"ט היא גילוי יסוד אבא והמתינות באה מיסוד אמא. פינחס הוא עיקר הברק, לכן הוא גם פעל כברק, עם השבא נע ב-נ שלו, ולכן גם נעשו לו הרבה הנסים. בעולם הזה הוא מקודש, לא תדיר, לכן הוא לא יכול להיות מנהיג. אבל בימות המשיח הוא הופך להיות המנהיג, הברק הזה מתיישב, עושה שלום בעולם, זוכה לפעול שכולנו, עם ישראל, נהיה "ממלכת כהנים". כפי שהסברנו, כאשר "אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד" כולם יראו בנו את הכהנים.

סיכום

כך עשינו פרצוף של מעשי פינחס, של עיקר הדברים שמסופרים על פינחס:

 

כתר

פינחס זה אליהו

 

חכמה

היסוד ב"שבעה אבות כרותי ברית"

 

בינה

נבואות פינחס

 

דעת

גזירת סתם יינם

 

חסד

פינחס ככהן גדול

 

גבורה

פינחס ככהן משוח מלחמה

 

תפארת

פינחס משכין שלום

 

נצח

ריגול יעזר

 

הוד

ריגול יריחו

 

יסוד

הריגת זמרי וכזבי

 

 

מלכות

חטא פינחס במעשה בת יפתח

 

 

לחיים לחיים, שפינחס יהיה אתנו, יחד עם המהר"ל מפראג, הבעש"ט, אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה הרבי הקודם, ויובילו אותנו לקראת פינחס (זה אליהו), מלך המשיח.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה כינוס ילדים אור לי"ב תמוז ש"ז.

[ג] בהכאת אותיות, בהם = חיה! ב פעמים ה פעמים ם = 400 = ח פעמים י פעמים ה. בחז"ל יש כמה צדיקים שהשלימו את ימיהם לארבע מאות שנה, שלמות של ת, כ ברבוע (סוד כ-ת, פרצוף המלכות דאלב"ם, שייך לנשמות דמלכות, כמו בעז וישי אבי דוד).

[ד] "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם" – ה"שבעים שנה" מופקת מכאן ומכאן במספר 47! "ואם בגבורת" רומז שיש כאן התגברות של כח האם דווקא (ואילו "בהם" רומז לשני ההורים), וד"ל. "[ואם] בגבורֹת" = 613, תריג מצות התורה, סוד משה רבינו, שעלה לגדולה ולגבורה בגיל שמונים. "שנותינו" = 822 = 6 פעמים 137, סוד הגיל בתורה, כמבואר במ"א.

"כי גז חיש" = משיח ("כי גז" = מ המשלימה את "חיש" ל"משיח"). ראה מלבי"ם ש"חיש" היינו ממד הזמן כו', נמצא שבכל רגע של החיים יש ביאת משיח, וכמובא בשם צדיקים שבכל רגע יכול לבוא משיח, והדבר תלוי רק במסירות נפש (של פינחס). במספר סדורי, "כי גז חיש" = 70 (יש בביטוי 7 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 10 = "גז" – ג"ר וז"ת), "שבעים שנה כימי מלך אחד" – דוד מלכא משיחא. ברבוע פרטי (של מספר סדורי), "כי גז חיש" = 884 = בן פעמים טוב, "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך" (בן, 52, עולה אליהו מבשר הגאולה, שהוא פינחס הרומז למשיח עצמו, וכן 52 עולה משיח במספר סדורי).

"שבעים שנה" = 777 = אהיה פעמים הבל (תיקון נשמת הבל. לפי זה, "ואם בגבורת שמונים שנה" רומז לתיקון נשמת קין, מצד הגבורה, ומקבל כחו מצד אמו, "ואם בגבורת" – "קניתי איש את הוי'" כנודע). יש יג "שבעים שנה" בתנ"ך (ב בתורה ו-יא בנ"ך), כנגד יג מדות הרחמים (13 פעמים 777 = 10101). בגיל 70 הוליד קינן את מהללאל (שעולה קול, הוא מהלל בקול) – "הכל הולך אחר הפתיחה" – ובגיל 70 הוליד תרח את אברם (מהללאל הוא הדור ה-ה לאנושות, רומז ל-ה שקבל אברם, הדור ה-כ, ד פעמים ה [יחד – ה ברבוע], להקרא אברהם ובכך להיות "אב המון גוים", ודוק. בעשרים הדורות הראשונים של האנושות, מאדם עד אברהם: אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח שם ארפכשד שלח עבר פלג רעו שרוג נחור תרח אברהם – האות ה מופיעה רק במהללאל ובאברהם – ה-ה של מהללאל היא האות ה-יה, ה במשולש, מההתחלה, וה-ה של אברהם היא האות ה-עב=חסד, סוד "חסד לאברהם", ודוק. מהללאל = קול כנ"ל ואברהם = "קול הוי' אלהים", הסמיכות הראשונה לשם הוי' בתורה, כמבואר ענינו במ"א. רק השם מהללאל מסתיים בשם אל, על דרך שמות המלאכים כנודע, והוא רומז ל"חסד אל כל היום", השם הקדוש הקשור לאברהם אבינו איש החסד – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", וכפירוש החסידי ש"אל העולם" לא נאמר אלא "אל עולם", ללמד שהאל הוא העולם כו' [קינן = 210 הוא סימן ל-ז הלמדין בדורות עד אברהם: מהללאל מתושלח למך שלח פלג. חג"ת במהללאל סוד הקול, מתושלח-למך נו"ה כמובן, שלח יסוד, "שלח... בריתו", פלג מלכות, פלג לשון מפלגה כו'. מקומות הלמדין = ריו, גבורה, ג"פ חסד, ודוק]). חוץ מ"ימי שנותינו בהם שבעים שנה" יש עוד י פעמים "שבעים שנה" של גלות בבל (כולל ג פעמים של נפילת ממלכת צֹר באותן שבעים שנה של מלכות בבל, היינו שה-10 מתחלק ל-3 ו-7 – נפילת צֹר כנגד הג"ר).

[ה] אבימלך לבן בלעם אליפז = 455 (5 פעמים 7 פעמים 13), הלעומת זה של ג מילוי שם אהיה הידועים (קס"א קמ"ג קנ"א), שרש הנבואה כדלקמן. הם הלעומת זה של משה – הממוצע ביניהם = 400, שלמות של 20 ברבוע, ודוק.

[ו] השרש של אליפז בקדושה הוא יצחק סבו שחי 180 שנה בגימטריא אליהו אליפז.

[ז] הגימטריא = 272, יהלום 16 (משיח במספר קטן) = קול קול.

[ח] השינוי הוא לגבי מספר האותיות: "פינחס זה אליהו" – זה אותיות, "פינחס הוא אליהו" – יג אותיות. יחד – כה אותיות, ה ברבוע ("פינחס הוא [אתכסיא] אליהו" לפני "פינחס זה [אתגליא] אליהו", כמו שיתבאר) – שורה עליונה פינחס, שורה תחתונה אליהו:

פ  י  נ  ח  ס

ה  ו  א  א  ל

י  ה  ו  פ  י

נ  ח  ס  ז  ה

א  ל  י  ה  ו

יש פה חן חן חן (174, הרבוע הפנימי של 9 אותיות) בתוך שע נהורין (370, המקיף של 16 אותיות). בפרטיות, יש 6 בתוך 168 בתוך 370. המספר הבא בסדרה = 612 = ברית (סוד פינחס זה אליהו מלאך הברית – פינחס תקן את פגם הברית, ואליהו נוכח בכל ברית מילה). עד כאן = 1156 = 34 ברבוע (הערך הממוצע של כל מספר = טוב ברבוע, "אמרו צדיק כי טוב"; ברית = לו פעמים טוב ושני הלשונות של פינחס-אליהו = לב פעמים טוב).

[ט] "ויעמד פינחס ויפלל" – כל תבה היא כפולת הוי' ב"ה: "ויעמד" = 130 = 5 פעמים 26; "פינחס" = 208 = יצחק = 8 פעמים 26; "ויפלל" = 156 = יוסף (שנתקן על ידי פינחס) = 6 פעמים 26. יחד, "ויעמד פינחס ויפלל" = 494 = 19 פעמים 26 (חוה פעמים הוי' – ח פעמים הוי', ו פעמים הוי', ה פעמים הוי'. 26 ועוד 19 הוא סוד מילוי שם מה = אדם) = "דרך כוכב מיעקב", ביאת משיח (כמבואר בשיעור הקודם).

[י] "קול דממה" = 225 = 15 ברבוע, סוד "יהיה הוי' אחד ושמו אחד". חתך הזהב של 225 הוא 139 ו-86, אלהים – הפרש של 3 מחלוקת "קול דממה". והוא יוצא מהסדרה החיבורית: 1 6 7 13 20 33 53 86 139 225... עד 225 ולא עד בכלל (9 המספרים הראשונים של הסדרה) = משיח, סוד "תמן אתי מלכא", דא מלכא משיחא. המספר הבא אחרי 225 הוא 364 = יוסף יצחק (יד-דוד פעמים הוי') = "[ויעמד] פינחס ויפלל", שמו של בעל הגאולה, בחינת פינחס. המספר ה-יה בסדרה הוא 2495 (ה פעמים שם צבאות, השם של נצח והוד, שבכחו פעל פינחס) = "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

[יא] וזה לשונו (במדבר כה, יב):

עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם ז"ל שאמרו (זבחים קא:) כי קודם מעשה זמרי לא נתכהן פנחס, לפי שהיה מצוי ולא נמשח, ואחר שעשה קנאתו היתה לו הכהונה והנה יש באופן זה שני דרכים, א' הוא דרך מחילה, והב' דרך מתנה, דרך מחילה הוא שימחול לו ה' הקנס שקנסו שלא נמשח בזמן משיחת הכהנים, ודרך מתנה הוא שיתן לו הכהונה מחדש כדרך שנתנה לאהרן, הגם שאביו ואחיו לא היו כהנים, וכפי הדין יש הפרש בין אם יהיה הדבר דרך מחילה לדרך נתינה, דרך מחילה אינה צריכה קנין, ודרך מתנה צריכה קנין, וכל עוד שלא קנו מידו לא זכה המקבל במתנה אלא במה שכבר הגיעו.

עוד יש בדרך מתנה שתי רעות, מה שאין כן אם תהיה דרך מחילה, כי בדרך מחילה אם ימחול לו על הקנס ויחזור לכהונת אהרן, אף הוא בטלו המעוררים על כהונתו כדרך שבטלו על כהונת אהרן, שממנו בא, מה שאין כן בדרך מתנה שישנם למעוררים עליו כדרך שהיו על אהרן בתחילה, ומה גם שהיה להם שנאה עמו לסיבת הריגת הנשיא וכו'.

ב' שבדרך מתנה יש מקום לומר שהדבר חידוש, ואין לך בו אלא חידושו, מה שאין כן אם יהיה בדרך מחילה וחוזר לכהונת אהרן שחוזר הדבר לשורשו וצאצאיו כמותו, נמצאת אומר כי בשלשה דרכים דרך המחילה הוא הנאות מדרך המתנה, א' שאין צריך קנין, ב' שאין לחוש למעוררים, ג' שתהיה נמשכת לו וליוצאי חלציו.

והנה האדון ה' נראה בעיניו ברוך הוא לרומם מעלת פנחס לעשות הדבר בדרך מתנה, שיהיה כהן מצדו, ולא מצד הענף, שבא ממנו לתפארת לו, והוא אומרו הנני נותן לו בדרך מתנה, ותיקן אלהי עולם כל השלשה דברים שיש בהם פקפוק כשיהיה דרך מתנה כמו שאמרנו.

כנגד מה שאמרנו מתנה צריכה קנין אמר לכן לשון שבועה, וכנגד חשש המעוררים אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, וכנגד מיחוש הדבר שאין הדבר אלא לפנחס וחידוש הוא, אמר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו', שמתנה זו נתקיימה בידו בשבועה מפי הבורא שתהיה לו לשלום ולזרעו אחריו כהונת עולם.

[יב] זבחים קא, ב ד"ה "ההוא בברכה הוא דכתיב", וז"ל:

ההוא בברכה הוא דכתיב - שברכו הקב"ה שיהיה כהן ומיד היה יכול להיות כהן אלא שתחילה צריך להלבישו ולמושחו ולחנכו בחביתין כדין הדיוטות המתחנכים בחביתין כדאמרינן בסוף התכלת (מנחות דף נא:) אבל שמא לא נתרצו לו כל ישראל באותה שעה מפני שהרג נשיא שבט עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע ואז נתרצו לו והלבישוהו [ומשחוהו] וחנכוהו בחביתין.

[יג] פינחס הוא כפולת 13, 16 פעמים 13; פי נחש הוא כפולת 7 (נמצא שהם זוג של זו"נ, פינחס הזכר ופי נחש הנקבה), 64 פעמים 7. 64 (2 בחזקת 6, 4 בחזקת 3) = 4 פעמים 16 (2 בחזקת 4, 4 ברבוע). ארבעת המרכיבים יחד – 13 16 7 64 = 100, 10 ברבוע (36, 6 ברבוע, ועוד 64, 8 ברבוע = 100, 10 ברבוע).

[יד] בכל מקום אות זעירא נחשבת כאילו אינה. "פ[י]נחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" בלי ה-י = 946 (משולש 43, 11 פעמים אלהים), והוא עולה פינחס (עם ה-י) במספר קדמי!

[טו] בחז"ל הוא נקרא "קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה" ומובא במפרשים ש"קנאי בן קנאי" רומז למעשה אלעזר לאחר מיתת אהרן שרדף אחר השבטים והרג בהם כדי להשיבם ו"משיב חמה בן משיב חמה" רומז למעשה אהרן בעגל על מנת להציל את עם ישראל, שהחטא יקרא על שמו ולא על שמם, הכל מתוך מניעים של אהבת ישראל צרופה. הקנאי של הקדושה הוא סוד שם קסא, השם של אמא עילאה. משיב חמה הוא סוד ט"פ שם מה, "ואהרן מה הוא". יחד, קנאי משיב חמה = פינחס משיח.

[טז] ד"ה "וידבר הוי' אל  משה לאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וגו'" תשכ"ה.

[יז] ד"ה זה תרכ"ט.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com