חיפוש בתוכן האתר

סעודת ראש חדש - בדר"ח תמוז ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

בדר"ח תמוז ע"ו – כפ"ח

סעודת ראש חדש

 

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מה מרויחים בכלא?

ב' תמוז (הילולת המגיד מטריסק) ו-ג' תמוז (אתחלתא דגאולה)

לחיים לחיים, חדש טוב ומבורך. נתחיל עם סיפור: מחר יש יארצייט של אחד מגדולי הצדיקים של החסידות, המגיד מטריסק בעל ה"מגן אברהם", אחד הבנים הצדיקים של רבי מרדכי מטשרנוביל, נכד של המאור עינים, ר' מנחם-נחום מטשרנוביל. שוב, ההילולא שלו היא בערב ג' תמוז, ב-ב' תמוז.

הרבי אמר על ג' תמוז, ביחס לרבי הקודם, שזהו יום של אתחלתא דגאולה, כאשר הגאולה השלמה היא י"ב-י"ג תמוז. כלומר, אחד שנמצא בכלא – ואנחנו כולנו בכלא, הגלות היא כלא – כשהוא יוצא מהכלא למעצר בית או משהו דומה לזה זו "אתחלתא דגאולה". כשהוא יוצא גם ממעצר הבית, כשהוא חפשי לגמרי, זו גאולה שלמה. מה פירוש מעצר בית? שעדיין שמים עליך עין, שכל הזמן אתה תחת פיקוח. זה מצב לא נעים.

גם עם ישראל, מה המצב היום? לא שזה אתחלתא דגאולה – הרבי לא אהב את הביטוי הזה ביחס למדינה – אבל במדה מסוימת יצאנו מאיזו גלות, אך כאן אנחנו במעצר בית ממושך, כל הזמן 'שמים עלינו עין', כל אומות העולם וגם מתוך עצמנו, "מהרסיך ומחריביך". כל הזמן שמים עין, צריך להתייצב, צריך כל הזמן לחשוב מה פוליטקלי-קורקט, מה מותר לי לומר ומה אסור לי לומר. בכל אופן, זה שלב – זה היחס בין ג' תמוז לי"ב-י"ג תמוז.

ויכוח החסידים על מעלת הרבי מטריסק

מה הסיפור? שם הסיפור הוא 'מה מרויחים מהכלא?'. אחד החסידים של המגיד מטריסק, בעל המגן אברהם (ספר שמאד כדאי להכיר) בקר בסדיגורא – בסיפור מדברים על הרבי מסדיגורא, אבל לפי הסיפור משמע שמדובר על הרבי מרוז'ין כאשר היה שם. אותו חסיד של טריסק נכנס לויכוח סוער עם אחד מחסידי הרה"ק מרוז'ין, וכדרך החסידים התווכחו איזה רבי יותר גדול – הרבי שלי גדול משלך. זה הגיע לטונים מאד גבוהים.

אותו חסיד סדיגורא בטל לגמרי את הרבי מטריסק. זו קצת אסמכתא שמדובר עדיין ברבי ישראל מרוז'ין, שהיה מקובל ופשוט בדורו שהוא הרבי של הרביים, הרבי הכי גדול בחסידות פולין, ואפילו בחב"ד רק אותו כינו דער הייליגע רוז'יניער, והיה קשר הדוק בינו לבין הצ"צ, עד שהמשכיל הכי גדול רבי אייזיק מהומיל כמעט נסחף אחריו כאשר הצ"צ שלח אותו אליו בעניני הכלל. בכל אופן, אותו חסיד סדיגורא בטל לגמרי את הרבי מטריסק, וזה כמובן מאד קומם אותו.

הויכוח היה בבית מדרש, אחרי שחרית, כשהיו עטופים בטלית ועטורים בתפלין. החסיד מטריסק, כשהתחמם מאד, החזיק בתפלין של ראש שלו ונשבע שהרבי שלי גדול כמו הרבי שלך, לא נופל מהרבי שלך. כך הוא נשבע בנקיטת התפלין של ראש. כאן נגמר הפרק הזה של הסיפור, ואותו חסיד טריסק המשיך לדרכו.

תגובת הרבי מטריסק – מעלת מי שישב בכלא ביראת שמים

פתאום, כמו שאומרים היום, המצפון שלו התחיל לנקוף אותו – מה זאת אומרת? איך אני יכול להשבע בשם שמים (כנראה הוציא שם שמים) ובתפלין שלי?! אני יודע מי יותר גדול שאני יכול להשבע בתפלין? אולי עשיתי עבירה. סימן שהחסיד הזה היה באמת ירא שמים. כמה הוא היה חסיד זה כבר ספק... אבל ירא שמים הוא היה. אנחנו מבקשים קודם כל שתהיה חסיד, אחר כך ירא שמים ואחר כך למדן.

מה עושים במקרה הזה, כשהבטן שלו מתחילה להתהפך? הולכים לרבי ומספרים לו את הסיפור. גם זה נשמע קצת מוזר ומחודש, אבל ככה הוא החליט שצריך לעשות. הוא נוסע לרבי שלו, המגיד מטריסק, ומספר לו את כל הסיפור – מספר לו שבסוף נשבעתי בתפלין שלי שאתה גדול כמו הרבי מסדיגורא (כנראה הריז'ינער). הרבי שמע אותו וחצי הרגיע אותו. אמר לו, דע לך – במדת האהבה, עבודת ה' מאהבה, אני גדול כמוהו. אבל במדת היראה הוא גדול ממני. למה? כי הוא ישב בבית הסהר.

זה כנראה מוכיח שבאמת מדובר ברבי ישראל מרוז'ין – לא ידוע לי שבנו ישב בבית הסהר. הוא ישב הרבה זמן בבית סהר, הרבה יותר מאדמו"ר הזקן – יותר משנה וחצי, כשנתיים. הוא היה צריך לברוח מרוסיה, וכך הגיע לסדיגורא שבאוסטריה, ועדיין רדפו אותו. הוא אמר לו שהיות שישב בבית הסהר הוא קנה לעצמו את מדת היראה, ואני לא זכיתי לזה. כלומר, בעצם, מצד השרש אני גדול כמוהו – אבל לו יש את הענין המיוחד שישב בבית הסהר, ולכן הוא גדול ממני במדת היראה.

אם כן, לומדים שמבית סהר מרויחים את עבודת ה' ביראה. יש כמה דרגות יראה – יראה תתאה ויראה עילאה. לצדיק ודאי היתה מאז ומתמיד יראה תתאה, שלמטה מאהבה, אבל יראה עילאה היא למעלה מאהבה. אם המגיד מטריסק אמר שבאהבה אני גדול כמוהו וביראה הוא יותר גדול ממני הוא התכוון כמובן ליראה עילאה – בטול במציאות אמיתי.

התמסרות הרבי לחסיד – ישיבה בכלא להצילו משבועת שוא

מה המשך הסיפור? לא עברו כמה ימים וחודשים שעצרו את המגיד מטריסק ושמו אותו בבית סהר לתקופה, וגם הסתירו איפה הוא נמצא כדי שהחסידים לא יוכלו לפעול למען שחרורו. היו חסידים בעלי השפעה בממשלה, ולכן הסתירו את מקומו. בסוף החסידים גילו שהוא נמצא בכלא בסלוויטא, ואז חשובי החסידים שלו הלכו ובאמת השפיעו בממשלה עד שהוציאו אותו. זה לא היה הרבה זמן, אלא קצת זמן. כשהוא יצא הוא סיפר שה' עשה זאת בהשגחה פרטית כדי ששבועת החסיד שלי לא תהיה לשוא.

אפשר ללמוד מזה הרבה דברים. קודם כל, לומדים שיראה עילאה מקבלים מבית סהר – דבר חשוב. וגם, שרבי וחסיד זה קשר אמתי של מסירות נפש – בשביל להצדיק את החסיד שלו, שמאמין בו, כלומר להצדיק את האמונה שהחסיד מאמין בו, הוא הולך לבית סהר בעצמו. לחיים לחיים.

שוב, היארצייט שלו הוא הערב. זו הכנה ל-ג' תמוז. זהו חדש של גאולה, גאולה מבית הסהר. שכולם – כל החברים שלנו – יצאו מבית הסהר. שתהיה אתחלתא דגאולה ושתהיה גאולה שלמה. לחיים לחיים. כנראה שמי שמגיע לבית סהר – אצלנו, באנ"ש – כבר יש לו מדת האהבה (כנראה שהוא עשה משהו טוב, מתוך אהבת העם והארץ), ורק שמים אותו שם כדי שיהיה שלם ויגיע גם ליראה (עילאה). לחיים לחיים.

נגנו "אלי אתה" (צ"צ ואדה"ז), "ימין ה'".

ב. 'לחיות עם רות' עד סוכות (תיקון חטא המרגלים)

לחיים לחיים, חדש טוב, חדש של גאולה, חדש של אתהפכא. חדש תמוז הוא חדש של "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא".

מגילות שלשת הרגלים

לפני שבועיים בערך[ב] התחלנו לדבר על מגלת רות כהמשך למתן תורה, שבחג שבועות, זמן מתן תורתנו, קוראים את מגלת רות. אפשר לחשוב שהנושא של מגלת רות שייך רק לחדש סיון (החדש השלישי, בו ניתנה אוריין תליתאי). אבל באמת בכל רגל יש מגלה – רות בשבועות, קהלת בסוכות ושה"ש בפסח. יש גם קשר פנימי, מאד עצמי, בין שלש המגלות האלה – שקוראים אותן באותם טעמים, המדרגה הכי גבוהה של התורה. אמרנו שנעמי במגלת רות היא לשון נעימה, טעמי התורה.

טעמי שלש המגלות האלה זהים, ולכל אחת משתי המגלות הנוספות – אסתר ואיכה – יש טעמים מיוחדים לה. טעמי איכה הם קינות וטעמי אסתר הכי שמחים שיכולים להיות, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – מן הקצה אל הקצה, אבל זה גופא אומר שיש סגירת מעגל ביניהם, והדבר מתבטא בכך שאת פסוקי הגזרה (החל מפסוק הגלות) במגלת אסתר קוראים במנגינת איכה. מיד אחרי שמופיע מרדכי היהודי, הגבור-הגואל, מספרים על הגלות בטעמי איכה. אחר כך, אחרי גזירת המן, יש עוד שני פסוקים שאומרים בטעמי איכה. אם כן, רואים שדווקא "מרבין בשמחה" של מגלת אסתר קשור ל"ממעטין בשמחה" של מנחם-אב.

על כל פנים, רואים שיש קשר בין שלש מגלות הרגלים. ברגלים מרבין בשמחה, ומגיעים לשיא השמחה בסוכות – "זמן שמחתנו" – ואז כבר לא כל כך מובן למה קוראים דווקא קהלת. כנראה שקהלת היא מאד שמחה, ובפרט כשמגיעים לתכל'ס של "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה" (סגולת הישיבה בבית הסהר) ו"עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה ['ושמחתם לפני הוי' שבעת ימים']" הולכים יחד.

בכל אופן, רוצים לומר שיש המשך לשמחת הרגל עד לרגל הבא – כך כתוב – ולכן חיים עם כל עניני הרגל עד הרגל הבא, כך שחג שבועות מגיע עד סוכות. יש הרבה קשר בין שבועות לראש השנה – השופר של מ"ת הוא השופר של ר"ה. מתן תורה נקרא "יום חתונתו" והוא מגיע עד "יום שמחת לבו", חנוכת בית המקדש, שכללה את יום כיפור והגיעה עד סוכות ועד בכלל. לפי זה רות נמשכת כל הקיץ, כמו שאומרים פרקי אבות כל הקיץ – רות היא עד קהלת, קהלת עד שיר השירים ושיר השירים עד רות.

המשך רות בתמוז-אב – ראיה ("שראתה דברי חמותה") ושמיעה ("וקול התור נשמע בארצנו")

כל זה רק לומר שחשוב וראוי לדבר על רות בהמשך הקיץ. במיוחד בחדשים הסמוכים לסיון. לתמוז ואב יש קשר מובהק למגלת רות:

למדנו שיש כמה פירושים בחז"ל למה קוראים לה רות. או שהיא זכתה לבן – כלומר לנין, דוד המלך – שרווה לקב"ה בשירות ותשבחות, רות מלשון "כוסי רויה". זה הפירוש היותר ידוע. יש עוד פירוש בחז"ל שרות לשון 'ראות' – שראתה את דברי חמותה נעמי והלכה אחריה. אם רות היא לשון ראיה – בדיוק מתאים להיום, ראש חדש תמוז, שהחוש שלו הוא חוש הראיה. הזכרנו כמה פעמים שהגר"א בפירושו לספר יצירה מחליף, שם ראיה בסיון והליכה בתמוז, אבל לפי הגרסה המקובלת אצלנו סיון הוא הליכה ותמוז ראיה. אם כן, רות היא לשון ראיה – קשור גם למ"ת, "וכל העם רֹאים את הקולֹת", רואים את הנשמע (קשר בין תמוז לאב, ראיה ושמיעה).

חוץ משני הפירושים האלה – רות לשון רויה ורות לשון ראיה – שבגמרא ובמדרש, הזהר הקדוש דורש (רק פירוש אחד) שרות היא היפוך אותיות תור. הוא מביא את הפסוק (משיר השירים, קשר בין פסח לעצרת) "וקול התור נשמע בארצנו" – בשורת הגאולה. לפי זה רות היא המבשר. בפסוק שהזהר מביא, שרות היא "וקול התור נשמע בארצנו", מופיע חוש השמיעה. עצם המושג קול (קול התורקול תורה, תורת הגאולה) שייך לשמיעה, לא לראיה, ומפורש שהוא "נשמע בארצנו". זה כבר קשור לחדש הבא, חדש מנחם-אב שהחוש שלו הוא שמיעה. החדש הזה הוא ראובן, לשון ראיה, והחדש הבא הוא שמעון, לשון שמיעה.

רות – תיקון חטא המרגלים (שחטאו בתמוז-אב)

אבל יש עוד משהו שמאד מתבקש, דבר פשוט, שלא הזכרנו עד כה: השרש תור – "וקול התור נשמע בארצנו" – הוא ממש אותו שרש של לתור, מה שמזכיר את המרגלים התרים את הארץ. קוראים עליהם בתורה בפרשת שלח, בחדש סיון, אבל למעשה תרו את הארץ בכל ימי חדש תמוז עד תשעה באב. כדי שיהיו בדיוק ארבעים יום תלוי אם תמוז אז היה מלא או חסר – אבל צריך להוסיף עוד יום או יומיים בסוף סיון, כדי להשלים את ארבעים הימים של המרגלים.

למה הגר"א שם את ההליכה בתמוז? הוא מקשר זאת לתרים, המרגלים, שתרו את הארץ בחדש תמוז. למה הוא שם את הראיה בחדש סיון? בגלל הפסוק "וכל העם רֹאים את הקולֹת", חוית הראיה במתן תורה. אף על פי כן, העיקר הפוך – סיון הוא בעיקר הליכה, "הליכות עולם לו" ו"אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'", כל התורה היא הליכה, "ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה", "האי עלמא דאזלינן מיניה", שעם התורה שקבלנו בחדש סיון אנו נעשים מהלכים, ואילו חדש תמוז הוא חדש של תיקון הראיה. אפילו זה קשור למרגלים – בשביל מה תרו את הארץ? לא לשם הליכה אלא לשם ראיה. הם היו צריכים לראות ולדווח מה שראו – לא לחוות דעה או להתערב, אבל כן לראות ולדייק, לראות את הארץ "הטובה היא וגו'".

אם כן, יש ענין בחדש תמוז לראות את המציאות, לראות את הארץ. ההליכה שלהם, ארבעים ימים, לכל הדעות הסתיימה בתשעה באב – היא הגיעה, "הכל הולך אחר החיתום", עד תשעה באב. באותו יום אומרים חז"ל שנולד מלך המשיח – גם, בשיא השפל יש את שיא העליה. על זה כתוב "וקול התור נשמע בארצנו" – "קול התור" רומז דווקא לחיתום ימי התרים. מה שקורה באותו יום, תשעה באב, היום הכי עגום בשנה – באותו יום "קול התור נשמע בארצנו" שהנה-הנה נולד מלך המשיח. יש מקשרים זאת בפירוש לגעית השור (תור בארמית) באותו יום, שכך הוא בשר את לידת מלך המשיח. לכן הולך עם חוש השמיעה – "וקול התור נשמע". אז בעצם תור הוא גם הליכה, גם ראיה וגם שמיעה. משהו מובהק שמקשר את רות לסיון-תמוז-אב. שוב, הזהר עושה את תור עיקר הרמז של השם רות.

המשך רות באלול – תיקון הברית

גם כתוב בזהר שהזיווג של רות ובעז הוא תיקון הברית. זה כבר שייך לחדש אלול – עיקר תיקון הברית בתנ"ך הוא הזיווג של בעז ורות, שייך לאלול ולימים נוראים של חדש תשרי (שהחוש שלו הוא חוש התשמיש) עד חג סוכות, שאז סוגרים את מגלת רות, שמים בארון (סוד "ארון ברית ה'" כדלקמן), ופותחים את מגלת קהלת. עד אז אנחנו חיים (ושמחים) עם מגלת רות.

רות – תיקון משרד התירות

קודם כל, מה הרמז הראשון שיצא לנו עד כאן? שיש כח (גלוי) במגלת רות לתקן את חטא המרגלים. "וינסו אֹתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי" – התוצאה של חטא המרגלים. מה הקשר בין הסיפור של רות לתיקון חטא המרגלים התרים את הארץ? פשוט מאד. הם נסעו והגיעו לארץ ו"עלו זה בנגב וגו'", תרו את כל הארץ והוציאו עליה דבה רעה. ואילו רות מסרה את נפשה להגיע לארץ, גם מחו"ל – ממואב – עם נעמי.

מה הקשר הפשוט? אולי יש לנו פה אנשים שבקיאים בטבע הציפורים של ארץ ישראל, נושא חשוב בפני עצמו.  מה ההבדל בין תור ליונה? למה תור היא מלשון לתור? כתוב בפירוש שתור, יותר מיונה, הוא על שם הנדידה שלה. מה הפשט של "קול התור נשמע בארצנו"? שהיא לא היתה פה וכעת הגיעה. גם מענין, בכל התורה יש תורים ובני יונה – בני יונה הם הקטנים והם תמיד מוזכרים בתורה בלשון זכר ואילו תורים, הגדולים, הם תמיד לשון נקבה. גם רמז בפני עצמה שתור קשורה לאשה, לרות. שוב, התור הוא צפור נודדת – יש עונה שהתור לא נמצאת בארץ ויש עונה שהיא חוזרת לארץ. כשהיא חוזרת לארץ ושומעים אותה זהו סימן טוב, סימן של התעוררות. יתכן שעל פי פשט זה בחדש ניסן, חדש האביב (בפסח קוראים את הפסוק "וקול התור נשמע בארצנו" כנ"ל), אבל אנחנו עכשו לומדים שיש איזה תור שפתאום מגיעה לארץ ונשמעה בה בחדש מנחם-אב, בתשעה באב. בכל אופן, התור נקראת ממש על שם שרש לתור – היא נוסעת, היא תיירת.

אם כן, בהפשטה יוצא מכאן שלא רק שרות – אותיות תור – היא תיקון חטא המרגלים, אלא היום היא תיקון כל משרד התיירות. דברנו הרבה פעמים איזה תיקונים צריכים לעשות במשרד התיירות – אפשר לעשות אין-סוף הפצת יהדות דווקא שם, אולי יותר מכל משרד אחר, הפצת המעינות. לפי זה, דבר ראשון, קודם כל צריך לחלק לכל תיר את מגלת רות – הספר הכי קטן בתנ"ך. יש המון תירים גוים שבאים לכאן, אבל יתכן – ולא רק יתכן אלא בטוח – שבין התיירות יש גם הרבה רות, ניצוצות של רות. לכן כל תיר וכל תירת צריכים לקבל לידם מגלת רות עם הפירוש שלנו. עוד חזון למועד, אולי נזכה לזה. כמובן צריך להיות בכל השפות, כדי שיתאים לכל תיר ותיר מאיפה שהוא תר, מאיפה שהוא מגיע.

שרש תור בתורה ועבודת "ולא תתורו"

בהשגחה פרטית, השרש של תור מופיע גם בפרשת השבוע, לא רק בפרשת שלח. הריכוז הגדול הוא בפרשת שלח, גם בסיפור המרגלים שיש הרבה לשונות של תור וגם – הדבר הכי יפה – בפרשת ציצית שמסיימת את פרשת שלח, בה יש מצות ל"ת דאורייתא של "ולא תתורו" (אין עוד "תתורו" בתנ"ך. "תתורו" היינו אחורי רות: ר רו רות. סוד האחוריים היינו "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", כמבואר במ"א. ב"תתורו" יש אותיות רתת – "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע וכו'" – שייך למתן תורה שבו קוראים מגלת רות לשון רתת בגימטריא 1000 אורות של מתן תורה. צריך רתת כדי לקיים, בשמחה, את מצות "ולא תתורו").

יש גם לתור לא טוב (כמו שגם רוב התרים את הארץ פגמו כו'. כנראה שלכל תיר יש נסיונות), "'ולא תתורו אחרי לבבכם' זו מינות 'ואחרי עיניכם' זו זנות" (כשתרים באיזה מקום חדש, באיזה 'ארץ כנען' ששם מקולקלים מעשיהם מאד, מאד מהר אפשר להגיע למקום של מינות ולמקום של זנות).

אדמו"ר הזקן כותב על בתניא, שאם אתה בינוני אמתי של תניא – שמבין את המדרגה שלך, ולא מרמה את עצמך – אתה צריך להיות בשמחה גדולה שכל היום יש לך הזדמנות לקיים את מצות "ולא תתורו". אם מישהו עצוב שבאות לו מחשבות לא טובות (של מינות וזנות), זה פוגע בתדמית האישית שלו, הוא סתם שוטה. חסיד אמתי, מפוכח, יודע שאני סה"כ "הלואי בינוני", וצריך לשמוח בחלקו בהזדמנות לקיים מצות ל"ת זו. כתוב שמי שיושב ולא עובר עבירה מקבל שכר כאילו עשה מצוה, והכל לפי כמה קשה לו להמנע מהעבירה. אז מצות "ולא תתורו" נעשית כמו מצות עשה הכי גדולה, כי הוא עשה מאמץ, ועם המאמץ הזה צריך להיות שמח עד הגג. זה המבחן שאתה באמת "הלואי בינוני".

המאמץ הפנימי להתקרב

אם כבר אמרנו את המלה מאמץ נאמר עוד משהו בתור מאמר מוסגר, גם ווארט חשוב: אם אנחנו מתבוננים במגלת רות, איפה כתוב שם מאמץ? בפרק א' כתוב שם שרות הולכת אחרי נעמי – רות לשון ראות, שרואה את דברי חמותה – אבל זה לא פשוט, תוך כדי שהיא רואה את דברי חמותה היא צריכה לעשות מאמץ אדיר. כתוב שהיא "מתאמצת" – מאמץ בלשון התפעל – וכתוב שכאשר נעמי רואה שהיא מתאמצת (מתוך הראיה של רות) היא קבלה אותה ("ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה").

מאמץ לא רואים בעינים חיצוניות. איך אני יכול לדעת לגביך כתלמיד בישיבה אם אתה באמת מתאמץ? לא לפי הציונים שלך. זה מבחן של מחנך טוב, שהוא מרגיש – כלומר, רואה בעין השכל הפנימית – כמה התלמיד שלו מתאמץ, ולפי המאמץ שלו הוא מקרב אותו, מחייך אליו. כאן נעמי היא המחנכת ורות היא התלמידה. שעל המחנך לראות כמה התלמיד מתאמץ לומדים ממגלת רות – אחד הדברים הכי חשובים שצריכים ללמוד ממגלת רות.

כל הענין של רות, התיר החיובי שבא לארץ בתור תיר ובסוף הוא מתגייר – כמו בהרבה מקרים, רות באה כבר על מנת להתגייר, אבל כל תיר שמקבל מגלת רות כולי האי ואולי הוא כבר גר בפוטנציאל – המבחן שלו הוא שפתאום מתחיל לעבור תהליך עמוק נפשי, לעשות מאמץ נפשי. מאמץ הוא שינוי מהותי, שינוי קיומי – שמשהו מתחיל לקרות בתוך הנשמה שלי.

שרש אמץ במגלת רות

אם כבר מדברים על שרש אמץ, מי שזוכר יש הערה בתחלת סוד הוי' ליראיו (אין שם הרבה הערות) ש-אמץ נוטריקון אמונת צדיקים. מתאים כאן – רות מאמינה בנעמי. חוץ מזה, אמץ שוה 131 – השם אלימלך במגלת רות. איך כותבים אלימלך לפי הסוד? "שיר פשוט" "שיר כפול" "שיר משולש":

א

ל  י

מ  ל  ך

אחר כך נעמי משלימה עוד שורה, "שיר מרובע":

א

ל  י

מ  ל  ך

נ  ע  מ  י

אם נצמצם כל שורה של אלימלך לאות אחת, השורה הראשונה היא א, השניה מ והשלישית צ – ממש אמץ. רק שהוא פגם בזה, לא היה לו אמץ להשאר בארץ בעת רעב ולמסור את נפשו לפרנס את העניים והוא ברח מארץ ישראל. כתוב שאם היה אמץ לאלימלך, כשמו כן הוא, הניצוץ הקדוש, רות המואביה, היה נמשך לאבוקה מאליו. מכיון שלא היה לו אמץ והוא ירד מהארץ הסיפור היה צריך להתגלגל כפי שהתגלגל, שהוא מת ובניו מתו, עד שניצוץ משיח – רות – נפדה ויצא משם. בכל אופן, אלימלך אמור להיות המקור של האמץ.

מי עוד שוה אלימלך במגלה וגם לא היה לו אמץ? הגואל הקרוב, פלֹני אלמֹני, פלני שוה נעמי ו-אלמני שוה אלימלך. לא היה לו אמץ אז, רק לעתיד לבוא יהיה לו אמץ וגם לאלימלך יהיה אמץ, לא יכולים להפטר מהגימטריא שלהם...

ד. "דרך האתרים"

היינו באמצע לומר שתור נקרא כך על שם שהוא תר, "וקול התור נשמע בארצנו". אמרנו שחוץ מכל הופעות שרש תור שיש בפרשת שלח, מתחלה ועד סוף, יש גם בפרשתנו פסוק עם ביטוי מאד מיוחד, שיש עליו שיחה של הרבי[ג]: "דרך האתרים". זו הפעם היחידה שיש בתנ"ך את המלה אתר בעברית. אתר בלשון חז"ל הוא מקום, אבל יש רק פעם אחת בכל התנ"ך שיש אתר, בפרשת חקת.

"וישב ממנו שבי" – שפחה אחת בסוד נשמת רות

כתוב – אחרי שמת אהרן והסתלקו העננים – "וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי". מה זה לפי חז"ל "וישב ממנו שבי"? רש"י מביא בפשוטו של מקרא ששבו רק שפחה אחת, כנראה שיש קשר בינה לבין רות.

מי הוא "הכנעני מלך ערד"? לא פחות ולא יותר מאשר עמלק, האויב המושבע מספר אחד של ישראל, מי שמכניס ח"ו ספק בלב ישראל (עמלק בגימטריא ספק, כנודע מהבעש"ט). כאן הוא שינה את לשונו לדבר בלשון כנען, אך עדיין לא היה לו ביגוד מתאים – התלבש כעמלק ודבר בכנענית, אז היהודים לא ידעו איך להתפלל וסתם בקשו שה' יתן אותם בידם. ה' שמע "בקול ישראל" – גם מקור לביטוי "קול ישראל" ("בקול ישראל" מצטרף ל"וקול התור" – הערך הממוצע של כל מלה = משיח).

שוב, הכנעני מלך ערד שומע שבא ישראל דרך האתרים, וכתוב מיד כששמע שבא דרך האתרים "וילחם בישראל וישב ממנו שבי". רש"י מפרש שזו שפחה אחת, אבל שני התרגומים, יונתן וירושלמי, מתרגמים בדיוק הפוך – "שביא רבא", שבי גדול ורב, המון יהודים לקחו בשבי. יתכן שהשפחה הזו – שפחה אחת ששייכת ליהודי – שקולה, שוה עם רב, לכן באמת צריך למסור את הנפש על שפחה אחת כמו שעשו. זה סימן של יהודי, הסיפור הזה, מסירות הנפש של עם ישראל על שפחה אחת כי היא שוה עם רב. איזו אשה היא כאילו שפחה אחת ששוה כל עם ישראל? רות. כל נשמת מלכות בית דוד, כל מלכי בית דוד עד מלך המשיח ועד בכלל, בתוך הנשמה שלה. זו אשה אחת, כאילו סתם שפחה, גויה, ששוה כל עם ישראל. רות אומרת לבעז "ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך", קוראת לעצמה מול בעז שפחה (רות ועוד שפחה = 999, וכידוע סוד מספר זה בהקשר של לידת משיח).

פירושי רש"י ל"דרך האתרים" – דרך המרגלים או דרך התייר הגדול

אם כן, יש לנו כאן את המלה המיוחדת הזו – "דרך האתרים". מהפסוק משמע שיצאו להלחם בהם כי באו דרך האתרים – "וישמע... כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל...". המלה "אתרים" היא 'לית' – מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך. אם מקשרים אותה לתיקון רות, מה חוץ מתיקון חטא המרגלים ומשרד התיירות שייך לכאן? משרד התקשורת – תיקון כל האתרים, לא רק הממשיים אלא גם הוירטואליים. היא הכח בקדושה לתקן את כל האתרים.

רש"י מביא שני פירושים ל"דרך האתרים". פירוש אחד, שזו הדרך שהמרגלים עלו בה – "עלו זה בנגב", ולכן "וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב וגו'". משמע שכבר הגיעו לתוך ארץ הכנעני מלך ערד ולכן התעוררו להלחם בהם, כמו שאדום יצא להלחם בישראל כשהגיעו לארצו. לפי הפירוש הראשון, הקרוב יותר בפשט לפי כללי רש"י הכוונה דרך המרגלים.

אחר כך רש"י מביא פירוש שני, שגם יותר רחוק מהפשט וגם לכאורה בכלל לא מסביר למה יש כאן סבה למלחמה. בפירוש הראשון יש סבה, כי באו באותה דרך – נכנסו לארץ שלהם – ועוד יותר, המפרשים מסבירים שהמרגלים חטאו וה' גזר עונש כבד על חטא המרגלים ולכן חשבו שזו הזדמנות פז לפגוע בישראל, כי הם כעת בדרך-המרגלים והרשימו הרע של המרגלים מתעורר כעת בישראל ויש הזדמנות לפגוע בהם. כל זה לפי הפירוש הראשון. אבל הפירוש השני הוא למעליותא – רש"י כותב שוב "דרך האתרים", הרבי מדייק זאת, וכותב שהכוונה דרך התייר הגדול ההולך לפניהם. יש תייר גדול שהולך לפני בני ישראל, שנאמר "דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה".

ארבעה פירושים ב"דרך האתרים"

מי הוא התייר הגדול? הרבי גם מקשה, למה רש"י לא מביא את תחלת אותו פסוק, בו מפורש מיהו התייר הגדול – "וארון ברית הוי' נֹסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה". משום מה רש"י משמיט את המלים האלה, כאילו אנחנו יודעים מי הוא התייר הגדול. כשאני קורא מלים אלה איני יודע מי הוא התייר הגדול, אבל הפסוק אומר שארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים וגו'.

יש מי שמפרש – והרבי מביא זאת בהערה – שהכוונה לא רק לארון אלא לה' עצמו, כי זהו "ארון ברית הוי'". הרבי לא כותב, אבל זה אפילו קצת הסבר למה רש"י לא מצטט – אם היה מצטט היה משמע שהתייר הגדול הוא רק הארון, אבל כשרש"י לא מצטט אלא רק סומך על זכרוני מותיר מקום לפרש שהתיר הגדול הוא ה' עצמו, "וארון ברית הוי' וגו'".

אם כן, לפי רש"י יש שני פירושים – או ש"האתרים" רומז למרגלים, שיש בזה טעם לפגם, או שרומז לתיר הגדול, שיש בזה טעם לשבח, אך לא מסביר למה זו סבה שעמלק יצאו להלחם בישראל. אדרבה, הם צריכים לפחד שהתייר הגדול הולך לפני בני ישראל. למה זו סבה להלחם בהם?! תיכף נסביר.

חוץ משני הפירושים הללו – שאם נחלק בפירוש השני בין הארון לבין ה' עצמו הם כבר שלשה פירושים – יש עוד פירוש, שלישי-רביעי, שהרבי מביא אותו בהערה אך לא מתיחס אליו בתוך השיחה כלל: יש מדרש שאומר שהתייר הגדול הוא אהרן הכהן שמת. ראו שאהרן הכהן זה עתה מת, והסתלקו ענני הכבוד שהיו בזכות אהרן, ולכן עמלק חשב שכעת אפשר לפגוע בישראל כי ענני הכבוד שהגנו על עם ישראל הסתלקו. אין הגנה על עם ישראל, אז הגיע הזמן להלחם בהם.

רש"י עצמו כותב על המלה "וישמע" – המלה הראשונה בפסוק – שעמלק שמע על מיתת אהרן (גם בפרשת מסעי יש פסוק דומה – "וישמע הכנעני מלך ערד והוא ישב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל" – שכתוב בסמיכות למיתת אהרן וגם שם מפרש רש"י ש"וישמע" היינו מיתת אהרן וכו' ושעיקר פירוש "וישמע" נלמד משם, עיי"ש). כמו שרש"י מפרש "וישמע יתרו" – מה הוא שמע, מעבר לפשט הכי פשוט. שם הפשט ששמע על יציאת מצרים, "כי הוציא הוי' וגו'", אבל רש"י לא מסתפק בכך אלא מוסיף ששמע אודות קרי"ס ומלחמת עמלק. בכל אופן, רואים שאם כתוב "וישמע" צריך להעמיק מעבר לפשט – מעבר לכך ששמע "כי בא ישראל". אבל, שוב, בחז"ל יש פירוש שזו כוונת "דרך האתרים" – ששמעו שהתייר הגדול, אהרן, שבזכותו ענני הכבוד שמגינים על עם ישראל בדרך ומורים להם את הדרך, הסתלק. הפירוש הזה מסביר את הסמיכות, שמיד בא עמלק להלחם בישראל כי אהרן איננו והעננים אינם.

ארבעה סוגי אתרים ברשת

אם כן, יוצא מכאן מבנה של ארבעה פירושים. כל זה תיקון רות – תור – לשון לתור, לשון אתרים. אם יש פה ארבעה פירושים של אתרים הם עצמם ארבעה אתרים (המפרשים שואלים למה "האתרים" נאמר בלשון רבים, אך לפי דרכנו מובן):

יש אתר אחד ברשת שהוא אתר של קוב"ה, של ה'. יש אתר שני שהוא אתר ארון – ארון הברית של ה' – הארון שהולך לפניהם. שני אלה לא מתים, לא תחת היפך החיים.

יש אתר שלישי שקוראים לו אהרן הכהן, שאו שהוא חי או שהוא מת. כשבונים אתר מחדש כנראה שהאתר הקודם מת – צריך לעשות אתר חדש, כדרך בוני האתרים היום. האתר הקודם הלך, כעת צריך לחדש אתר. אם אהרן הוא האתר הקודם שהלך, מה זה לחדש אתר? אלעזר, הבן שלו. אחר כך פינחס. כל פעם עושים אתר חדש – "דור ודור ודורשיו", אתר אתר ודורשיו.

אבל לפי הפירוש האחרון האתרים הם המרגלים – זה בכלל סיפור קשה ועצוב, חטא המרגלים. האחרון הוא אתר שמנגד למקום הקדוש, מנגד לארץ ישראל, מואס בארץ חמדה טובה. יש כאלה אתרים גם ברשת, אתר שכל המטרה שלו היא להוציא דבה. אתר שכל המגמה שלו היא להוציא דבה הוא האתר האחרון, אתר המרגלים.

אתרי י-ה: אתר של גילוי אלקות ואתר של לימוד תורה

אם יש ארבעה פירושים מתבקש לעשות י-ה-ו-ה. מי שמתבונן בהתבוננות קלה רואה שמסודר כך, כפי שהסברנו:

כתוב בתניא בשם המגיד ש"אחד האמת" מתגלה דווקא בחכמה – "הוי' בחכמה". אם התייר הגדול הוא ה' – זה ה-י כאן בארבעת האתרים. אם האתר הוא ארון הברית, שמכיל את הלוחות, את ה"אורייתא וקוב"ה כולא חד", אז פשוט שהוא בינה. כמו שכתוב בפירוש ש"הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל" – הספר תורה הוא עדיין "אורייתא וקוב"ה כולא חד", "אורייתא מחכמה נפקת", אבל הארון-היכל שמכיל אותו הוא הבינה, כפי שכתוב באר"י. היות ששני הפירושים האלה הולכים יחד, עד שלא ברור אם הם שני פירושים – הם שני דגשים ב"ארון ברית הוי' וגו'" – הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

הביטוי "דרך האתרים" אומר לי שהדרך להביא משיח היא דרך האתרים. כנראה אם ישראל באמת פועלים להביא משיח דרך האתרים מיד בא עמלק להפריע. [או שעושים חרמה על האתרים שלהם...] בדיוק.

מה ההבדל בין אתר של ה' לאתר של הארון? יש אתר שאתה בונה כדי להפיץ תורה, שיעורי תורה וכו' – זה הארון. אבל יש אתר שעושה כדי להפיץ ה' נטו. מה זה יכול להיות אתר כדי להפיץ ה', מודעות של הקב"ה, ולא להפיץ שיעורי תורה? שוב, החילוק הוא דק, כי על פי פשט זה "ארון ברית הוי'". מה זה יכול להיות? [גימטריאות.] טוב, אם גימטריאות זה ה' בעצמו – כל הכבוד...

אתר להפיץ את ה' הוא אתר שהכוונה שלו היא להדליק את מי שנכנס לאתר במציאות האלקות בעולם, כך הוא מתפעל. כמו לספר סיפורי השגחה פרטית – שלשום דברנו על כך שנסים מחזקים את האמונה – וכיו"ב. הרבי תמיד היה מחלק בין פעולות המשיח לזיהוי המשיח – "רצוננו לראות". החוש של חדש תמוז הוא חוש ראיה, ומה הראיה הכי חשובה (שגם קשורה למתן תורה, נאמרה בו)? "רצוננו לראות את מלכנו". כמו גדעון ששואל את ה' – איפה הנסים שלך?! אני רוצה לראות במו עיני את הנסים שלך, כמו שספרו לי אבותי – שמעתי סיפורי מעשיות ואני רוצה לראות אותם בחיים שלנו היום. אם יש אתר שזה מה שהוא עושה, מגלה אלקות, הוא ה-י של "דרך האתרים", של ארבעת האתרים. כמו שהסברנו גם שלשום שכתוב בספר התניא שהמופת שהצדיק עושה הוא כמו הנס שכתוב בתורה, גילוי שם הוי', גילוי מדת הרחמים. אפילו אתר של סיפורי צדיקים הוא אתר שכולו מוקדש לגילוי אלקות בעולם.

[גם עם גימטריאות אפשר להדליק מישהו ולהראות לו מציאות אלקית, השגחה פרטית.] נסביר טוב: מי שיש לו נפש יפה וטובה יחד עם שכל טוב, מה שמדליק אותו הוא באמת גם איזה דבר תורה – ודאי שזה מדליק. כמו שהסברנו הרבה פעמים שהרבה בעלי תשובה טובים נעשו מזה שפתחו פרקי אבות. הוא רואה משהו שפתאום העינים נפתחות – יש בזה גם אלקות, ויתכן שגם מתלבש באיזה שכל. העיקר הוא להגיע לנקודה של האלקות, אתר שהענין שלו הוא להפיץ את ה' – זיהוי ה', "זה אלי ואנוהו". זה הגילוי שלעתיד לבוא – "הנה אלהינו זה קוינו לו". יש אתר שני שהוא "ארון ברית הוי'".

אתרי ו-ה: האתר של אהרן ואתר המרגלים

יש אתר שלישי, שהוא אהרן. זה שאהרן כאן מת כבר אומר שהסיפור הזה קשור ל-ז מלכין קדמאין דמיתו – המדות של הלב, מהדעת ולמטה. כמה עננים היו? שבעה עננים – ששה בכל הרוחות, כנגד הו"ק, ועוד אחד שהולך לפניהם ומיישר הרים והורג נחשים ועקרבים וכו'. [לכאורה הוא התייר.] הוא עיקר התייר, אבל הוא על רקע כל העננים – המלחמה היא כי עם ישראל נעשה חשוף מכל העננים. הענן השביעי שהולך לפני המחנה הוא כנגד המלכות דז"א, עטרת היסוד. אבל אהרן מת – זה שייך לפרצוף ז"א. כשאהרן מת בכו אותו כל בית ישראל, גם האנשים וגם הנשים, כי היה עושה שלום בין איש לאשתו. האתר הזה הוא גם של צדיקים, אבל צדיקים שכבר מתו ובוכים אותם. האתר הראשון, של ה', גם כולל סיפורי צדיקים – אבל אלה צדיקים שלא מתו, כולם בחיים, בחיים נצחיים. כשקוראים את הסיפור – הוא לא סיפור של פעם. האתר הזה השלישי הוא אתר של צדיקים, אבל הם עצמם כבר אינם וגם הנסים והנפלאות שהם פעלו היו 'פעם' – זה הראש של האתר. צריך לחפש משה רבינו שבדור שבזכותו הכל חוזר.

מה האתר האחרון? כמו שאמרנו, הוא סיפור עצוב – לא סיפור צדיקים אלא סיפור רשעים. זהו סיפור של עדה, וכל עדה היא קדושה – יש בה מנין. העדה הזו היא "עדה רעה", רק שממנה לומדים מהו מנין, מהי "שכינתא שריא". כאן יש סיפור של חטא – יש אתר עם חטא חמור ביותר, מאיסה בארץ ישראל, אבל כנראה אם הוא אתר שלנו זהו אתר שמטרתו היא לתקן את שרש החטא, להגיע לשרש החטא במנטליות של העם ולתקן אותו (בחינת תשובה תתאה, תשוב ה תתאה, תיקון המלכות).

יש לנו כאן ארבעה אתרים, כנגד י-ה-ו-ה. מה המכנה המשותף? המכנה המשותף של י-ה הוא שבשני האתרים האלה יש קושיא למה הם סבה ל"וילחם בישראל". הם "הנסתרֹת" – נסתר הטעם למה הם כח מניע לעורר את עמלק להלחם בנו. לכאורה בדיוק הפוך. בשני האתרים התחתונים, "והנגלֹת", ו-ה, פשוט וגלוי למה הם טעם למה שיבוא כעת עמלק וילחם בנו. זה מה שנשאר בסוף, הנקודה העיקרית.

התמודדות עם עמלק תחתון ועם עמלק עליון

הרבי מסביר – וננסה להעמיק בזה קצת – שעמלק מופיע בשתי צורות שונות: יש עמלק תחתון ועמלק עליון, עמלק תתאה ועמלק עילאה. עמלק תחתון, גם הספק שהוא מנסה להכניס בנו, הוא על פי טעם ודעת. כמו מדען סקפטי, שעם כל מיני סברות של סקפטיות הוא מנסה לקרר אותנו, "אשר קרך בדרך", אבל הכל עם שכל. אבל יש עמלק אחר, שכתוב שכולו חוצפה – זהו עמלק המיוחד שהוא סימן של "עקבתא דמשיחא" ש"חוצפא יסגי". הוא בא בלי טעם ודעת – זו עזות המצח של הקליפה. לא מענין אותו שום דבר.

זה גם העמלק שבא אחרי יציאת מצרים – איך הוא התנהג, עם שכל או בלי שכל? המשל שחז"ל אומרים ורש"י מביא הוא אחד שקפץ לאמבטי רותחת – בלי שכל, במסירות נפש. הוא הולך נגד עם ישראל למעלה מהשכל של הקליפה, רק עם חוצפה, רק עם שנאה תהומית לקדושת עם ישראל. הפירוש השני של רש"י הוא רק כדי להדגיש כמה עמלק הוא חוצפן. זה גם "דרך האתרים" – לא בתחום ארצו, עדיין רחוק ממנו – הוא רק שומע שהוא מתקרב אליו, אפילו שהוא רחוק עדיין, אז ברוב חוצפתו הוא לא שם על כלום, על אף אחד, גם על התייר הגדול, ובא להלחם בישראל.

מה הנפק"מ לנו? אומר הרבי שהנפק"מ שאם עמלק בא עם שכל – אני צריך להגיב עם שכל, טכסיסי מלחמה על דרך השכל. אבל אם הוא בא רק עם החוצפה שלו, שלמעלה מטעם ודעת, אז הדרך היחידה להלחם בו ולנצח אותו היא דרך של מסירות נפש למעלה מטעם ודעת. אז המבחן הגדול יהיה למי יש מסירות נפש יותר גדולה – לגוי, לעמלק, או לעם ישראל. זה יהיה המבחן המבדיל בין ישראל לעמים, שבסופו של דבר יש לעם ישראל יותר מסירות נפש, יותר חוצפה, יותר עזות, גם מאשר לעמלק (הרי ישראל הם העזין שבאומות). כלומר, הווארט הוא שצריך להלחם עם עמלק בדיוק במישור שלו – איך שהוא נלחם אתי כך אני צריך להלחם אתו. שוב, יש שהוא מלביש את הספק שלו בשכל ויש שהוא לא מלביש את הספק שלו בשכל. זו הנפק"מ בין שני הפירושים של רש"י, שהם בעצם כוללים ארבעת הפירושים (התייר הגדול כולל שלשה פירושים). שני העליונים, הנסתרֹת, הם למעלה מהשכל, ושני הפירושים התחתונים הם לפי השכל.

לחיים לחיים. שנזכה לנצח את עמלק. שוב, כדי לנצח את עמלק צריך שני דברים – יותר שכל ממנו, כשצריך שכל, ויותר מסירות נפש ממנו, יותר חוצפה ממנו, מתי שהמלחמה היא חוצפה ומסירות נפש. לחיים לחיים. וכל זה – בהשראת רות המואביה, שהיא סוד האתרים (והיא באה לארץ, מתגיירת, "דרך האתרים").

אתר – להוסיף את האמונה לתענוג-רצון

מי זוכר מה זה אצלנו אתר? ג' רישין שבכתר, אמונה-תענוג-רצון. המדקדקים אומרים שבמלה "אתרים" ה-א היא נוספת, ומביאים עוד דוגמאות מהתנ"ך כמו 'אזרוע'. גם לפי הרמז שלנו זה מאד מכוון, בתשעים ותשע אחוז מכתבי החסידות מדברים רק על תענוג-רצון, אבל צריך להוסיף את ה-א, אמונה, רדל"א.

נגנו "צמאה לך נפשי".

ה. צירוף חדש תמוז: "זה איננו שוה לי" (הקשר למגלת רות)

להעלות את היראה הנפולה

מענין שהצירוף של החדש הזה, חדש תמוז, יוצא מפסוק שאומר אותו עמלק – עמלק של מגלת אסתר, המן הרשע. הוא אומר "וכל זה איננו שוה לי". האריז"ל אומר שצריך לכוון היום, ר"ח, בתפלת מוסף את הצירוף של חדש תמוז – ס"ת "זה איננו שוה לי", הצירוף ההפוך (עוד רמז שחדש תמוז הוא חדש של אתהפכא). קודם כל רואים שעמלק רוצה להפוך את ה'.

הפסוק שייך לראיה – "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רֹאה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". אנחנו לא צריכים להתפעל מהמן, מעמלק, מהנחש – רק צריך להגיע ליראה עילאה בזכותו. המן הוא כמו מי שמושיב אותנו בבית הסהר, שעל ידי כך זוכים ליראה כפי שספרנו. מה צריך לעשות ספונטאנית כשרואים נחש? הזכרנו שתמוז הוא החדש של עבודת האתהפכא. אומר הבעל שם טוב שכאשר רואים נחש צריך לראות מיד את הכח האלקי שמהווה אותו – ה' מחדש בכל יום ובכל רגע מעשה בראשית – וה' מהווה את הנחש ברגע זה עם מדת היראה שלו. איך יודעים? רואים שאנשים פוחדים מנחש. לפי התגובה הטבעית-הספונטאנית שלי אני יודע איך ברגע הזה ה' בורא מציאות זו. אז אם הנטיה הטבעית שלי, מצד נפשי הטבעית-החיונית, היא לפחד מהנחש – זה סימן שה' בורא ברגע זה את הנחש במדת היראה. ברגע שאני תופס זאת, זה נותן לי את הכח להעלות את המדה הנפולה, היראה הנפולה, לשרש – ולהתחיל לפחד משרש היראה, מה', ואז הנחש מסתלק מכאן.

עיקר עבודת האתהפכא, יותר קשה ויותר עצמי מלהפוך אהבה רעה לאהבת ה', היא דווקא במדת היראה. לכן ראשית ועיקר הציווי של אבי הבעש"ט אליו, כילד קטן, הוא לא לפחד משום דבר אלא רק מהקב"ה. גם כאן, רואים זאת בתופעה שצירוף שם הוי' של החדש הזה הוא מילים שיוצאות מפה הנחש. ארס הנחש הוא עמלק, ועמלק הוא המן, והוא אומר את המלים "זה איננו שוה לי", ס"ת הוי' הפוך, הצירוף של חדש תמוז.

רמזי "זה איננו שוה לי" ותיקון נשמת כליון

יש במלים האלה עוד כמה רמזים יפהפיים ומיוחדים. השם יוצא מסופי התיבות, אבל מה לגבי ראשי התיבות? הם לא מלה, אבל נעשה גימטריא. קודם מישהו אמר שגימטריא היא אלקות... נסכים אתו ונעשה גימטריא. ראשי התיבות של "זה איננו שוה לי" עולים 338, מה הם לגבי שם הוי' (הס"ת)? 13 פעמים הוי', הוי' פעמים אחד. אם כן, הר"ת והס"ת כאן הם כבר יד פעמים הוי', שהממוצע ביניהם הוא ז"פ הוי', יעקב – יחד הם יעקב-יעקב ("יעקב יעקב... אל תירא...").

מה לגבי אמצעי התיבות? יש רק ארבע אותיות באמצע – "זה איננו שוה לי" – ששוות 116, חן-חן, ולעניננו, היות שאנחנו מתבוננים בסודות של מגלת רות, זהו כליון. איך הופכים את אמצעי התיבות לאותיות כליון? פשוט מחלקים נ אחת ל-כ ו-ל. אפשר לחשוב שכליון הלך לכליון, כשמו כן הוא, שהוא יחד עם ערפה אשתו נעלמו מכאן. זה לא נכון, כמו שהמגלה מוכיחה – בסוף, כאשר בעז בא לגאול את רות, כתוב: "ויאמר בעז לזקנים וכל העם עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון מיד נעמי. וגם את רות המאביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקם שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו עדים אתם היום". קנין הוא לשון תיקון – בכך שהוא קונה הוא עושה תיקון. קודם כל, הוא מתקן את כל שלשת המתים – זה החסד שהוא עושה "את החיים ואת המתים", פסוק שנעמי אומרת עליו (ר"ת אהוה, שם הטוב, שם הגאולה). כאן הוא קונה את כל אשר לאלימלך, מתקן את נשמת אלימלך, וגם את כליון, והוא שם את כליון לפני מחלון. לפי הפשט מחלון קודם – י-ה-ו-ה המקורי של המגלה הוא אלימלך-נעמי-מחלון-כליון – וכאן הוא מקדים את כליון. בכל אופן, הוא מתקן גם את כליון. הכליון כאן – תיקון המלכות בשם הוי' המקורי – הוא אמצעי התיבות של הצירוף.

הכל יחד, "זה איננו שוה לי" עולה 480, כך שהערך הממוצע של כל מלה הוא 120 (שם יה במשולש). יש כאן 12 אותיות – זה, רמז יחודי לצירוף הזה שאין בצירוף אחר. ה"זה" כאן, על פי פשט, הוא הלעו"ז של נבואת משה ב"זה", ויש כאן בדיוק זה אותיות בחלוקה ל-ז ("זה איננו") ו-ה ("שוה לי"). כמו שאמרנו קודם, "זה" הוא לשון זיהוי – "זה אלי ואנוהו". כעת, אם נחלק את כל הביטוי במספר האותיות שלו, גם יתחלק (הסתברות נמוכה של 1 ל-12) – "לי", "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". אם כן, יש כמה סגולות מאד מופלאות דווקא בצירוף הזה – שם הוי' בס"ת, ר"ת יג פעמים הוי', והכל מתחלק במספר המלים וגם במספר האותיות, מספר האותיות הוא המלה הראשונה, "זה", וממוצע האותיות הוא המלה האחרונה, "לי" (זה לי = בן, זה לי בהכאה פרטית = ה פעמים בן, ודוק). דברים יפהפיים ביותר.

"לי" – שנות רות בזמן הנישואין – "בינה יתרה" הנדרשת לגיור

בת כמה היתה רות בסיפור של מגלת רות, כאשר התחתנה עם בעז? לגבי בעז יש כמה סברות וכמה דעות בחז"ל בן כמה הוא היה. יש דעה שאומרת שהוא היה בן 400 שנה. גם ישי, הנכד שלו, חי 400 שנה. יש מי שאומר שגם בנו עובד חי 400 שנה. יש מי שאומר שבעז היה רק בן 300. יש מי שאומר, הכי פלא, שהיה בדיוק בן 304 שנים. אבל יש מדרש, שלכאורה הכי מתקבל קרוב לפשט, שבעז היה בן 80 ורות היתה בת 40. כלומר, שהיחס שלהם בגיל היה בסוד "שלם וחצי" – בכלל סוד של זיווג, כמו י-ה, מקור הזיווג של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", שהיחס ביניהם הוא שלם וחצי.

כך יש מדרש מפורש שבעז היה בן פ שנים לגבורה ורות בת מ שנים לבינה. מכאן אפשר להוסיף משהו מיוחד לגבי גיור, ובפרט גיור של אשה, ש"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש". כנראה שהכח בנפש להתגייר הוא בינה. לכן עיקר היהדות הולך אחרי הבינה, אחרי האם היהודיה שהיא בחינת בינה. מהי "בינה יתרה"? מהי בכלל בינה? בינה היא מבין דבר מתוך דבר. למי שיש שכל גברי קשה לו להבין כמה טוב להיות יהודי ולא להיות גוי. גוי שיבין שיותר טוב לי להיות יהודי מאשר להשאר גוי – בשכל זכרי קשה לתפוס כזה דבר. [למה?] כי מה פתאום? השכל שיכול לתפוס שיותר טוב לי לקפוץ, לדלג, להיות משהו אחר מאשר שאני עכשיו – זה מבין דבר מתוך דבר. איך מסבירים זאת בחסידות? להבין את הסובב מתוך הממלא. אם אתה נמצא רק בתוך הממלא, בתוך מה שאתה, בתוך העולם שאתה מכיר – מה פתאום להשתנות? זה שיש איזו מוטיבציה וגם השגה שיש משהו אין סוף יותר ממה שאני עכשיו וכדאי לקפוץ אליו, להתמסר, הוא פנימיות אמא. על זה כתוב "פנימיות אמא פנימיות עתיק", וממילא זה יותר קשור לנשים מאשר לגברים. כי "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש", לכן שייך לגיל ארבעים – יתכן שזה הרמז בכך שהיא היתה בת ארבעים ואז התגיירה והתחתנה וילדה את עובד סב דוד. בכל אופן, הוא היה בגיל הגבורה לפי הדעה הזו (ואכן הוא פעל בגבורה, החל ממה שקיים בעצמו "איזהו גבור הכובש את יצרו" כאשר באה רות ושכבה למרגלותיו, וכמו שמבארים חז"ל).

כמובן שלא צריכים לחכות לגיל 40 כדי להתגייר, אפשר להתגייר הרבה קודם, אבל גיל ארבעים בא ללמד אותי שהכח בנפש שדוחף לקראת גיור הוא הבינה. בינה היא גם מלשון בין – מה שמבדיל בין ישראל לעמים, שרואים את ההבדל המהותי לגמרי ולכן בוחרים להיות יהודי. זו בינה, שרואים ההבדל בין זה לזה – רות היא בת מלך, אבל היא רואה בנעמי 'מה בין המואבים – אבא שלי והתרבות שלו והעם שלו – לאשה הזו, הרבי שלי, נעמי עם הנעימה הקדושה שלה'. לפי הרמז של "וכל זה איננו שוה לי" הארבעים הוא ה"לי" שבסוף (השגת הנצחי באמת שאינו זז לעולם) – את כל המאמר של המן הרשע צריך להעלות לקדושה.

[את הקשר של ארבעים שנה לגיורת רואים גם אצל רחב, שכתוב שזנתה במשך ארבעים שנות ישראל במדבר ואז התגיירה.] ארבעים השנה במדבר הם כנגד ארבעים הימים שתרו – מתאים לרות, שהיתה בת ארבעים, ותקנה בכך את הארבעים שנה שלה ואת חטא המרגלים (גמר התיקון היה כאשר היא שכבה למרגלותיו של בעז, לשון מרגלים).

ו. חמשה שלבי התקשרות בין בעז ורות

קידושין-חופה-ביאה-הריון-לידה

נעבור ונעשה עוד משהו מאד יפה במגלת רות שגם קשור לעניננו: בסוף, כשבעז ורות מתחתנים, יש פסוק אחד שכולל את כל השלבים עד שנולד הבן עובד, הסבא של "דוד מלכא משיחא". הפסוק אומר: "ויקח בעז את רות, ותהי לו לאשה, ויבֹא אליה, ויתן הוי' לה הריון, ותלד בן". פסוק מאד יפה, שיש בו חמשה שלבים, וכל שלב-ביטוי בפסוק מתחיל בפועל – יש בו חמשה פעלים, שכל פועל הוא התחלת ביטוי: ויקח, ותהי, ויבא, ויתן, ותלד (ויקח = 124, ותהי = 421 – היפוך ספרות! ותהי ויבא = ותלד. ותהי = יה בהשראה. ויקח ותהי = טוב בהשראה. ויבא ויתן ותלד = טובה בהשראה. ויקח ותהי ויבא ויתן ותלד = 1470 = דוד פעמים דוד במשולש. הערך הממוצע של חמש המלים = 294, אהיה פעמים דוד = "אין מלך בלא עם").

המפרשים מסבירים את ההבדל בין שלשת הלשונות הראשונים. אני מבין את ההבדל בין "ויתן הוי' לה הריון" ל"ותלד בן", אבל מה ההבדל בין "ויקח בעז את רות" ל"ותהי לו לאשה" שלפני "ויבא אליה" (שאני מבין)? מכאן לומדים את שלבי הנישואין. "ויקח" – לשון קידושין (ליקוחין), שקדש אותה בשוה פרוטה (בטבעת, לפי מנהגנו) – זה "ויקח בעז את רות". עיקר החידוש הוא ב"ותהי לו לאשה", שעדיין לא "ויבא אליה" – מסבירים שזה קנין חופה. קנין חופה הוא יותר מאשר קידושין, ומה הנפק"מ להלכה? חופה קונה להרבה דברים – כמו ירושה וכו' – שקידושין לא קונים לה. שוב, יש הבדל גדול בין קנין הליקוחין, הקידושין, לבין קנין החופה – הכל עדיין לפני הביאה.

אם כן, בשלב א' "ויקח בעז את רות", בשלב ב' "ותהי לו אשה", בשלב ג' – גמר היחוד והזיווג ביניהם – "ויבא אליה". אחר כך "ויתן הוי' לה הריון". נשים לב שרק כאן מופיע שם הוי' – וזו פעם יחידה בתנ"ך שהריון מתואר כך. תמיד כתוב "ותהר ותלד בן", אבל כאן לא מסתפקים ב"ותהר" אלא כתוב "ויתן הוי' לה הריון" – חידוש עצום. אחר כך מגיעים ל"ותלד בן".

בפרט, סוד "ויבא אליה" – הביאה – שייך לחוש התשמיש של חדש תשרי, בו מתחולל הזיווג בסוף סוכות (שמיני עצרת). לפי זה יש לומר ששני השלבים הקודמים שייכים לשני הרגלים הקודמים: "ויקח" הוא הקידושין בחג המצות – בו מתקיים "חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר" – ו"ותהי לו לאשה" היינו החופה בחג השבועות. לאחר "ויבא אליה" בסוכות מתקיים "ויתן הוי' לה הריון" בחנוכה (בו מתגלה סוד השמן, ונרות החנוכה רומזים לנר שעל ראש העובר) ו"ותלד בן" בפורים, לשון "פרו ורבו" (והיינו הגילוי של המדרגה הגבוהה ביותר דווקא בלידה בעולם העשיה, סוד "אף עשיתיו", כדלקמן).

חמשה שלבים כנגד נרנח"י

קודם כל, מה הן חמש המדרגות האלה? רוצים ללמוד גם לעבודת היום-יום של כל אחד מאתנו. אלה בעצם עליות דרך חמש מדרגות הנשמה, נרנח"י. "ויקח בעז את רות" הוא תיקון הנפש. "ותהי לו לאשה" (קנין החופה) כבר תיקון הרוח. "ויבא אליה" כבר הנשמה – עיקר התוספת הראשונה, החידוש, כי מוסבר בכתבי האריז"ל שכל אחד מיסודו יש לו נ"ר והתוספות הן נח"י. החיה היא הסוד העיקרי כאן של "ויתן הוי' לה הריון". היחידה היא לידת הבן.

למה עיקר המזל של האדם הוא ברגע הלידה? יש עוד רגעים חשובים קודם – רגע הביאה, רגע הקליטה (עד שלשה ימים מהקליטה), הרגע של יצירת הולד לאחר ארבעים יום. לא אומרים מזל טוב על הרגעים האלה אף שהם יותר גבוהים – רגע היחוד באצילות, רגע הקליטה בבריאה, רגע יצירת הולד ביצירה, רגע הלידה בעשיה. דווקא בעשיה, "אף עשיתיו", מתגלה היחידה – שם עיקר המזל טוב. מקור חשוב לזה הוא הפסוק הזה, ש"ותלד בן" הוא היחידה.

"ויתן הוי' לה הריון" – הנס של רות

בכל אופן, החידוש הוא במדרגה של החיה, המדרגה הרביעית, שכנגד החכמה. כבר הזכרנו קודם שבחכמה כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ", בחינת גילוי שם הוי', לכן כתוב "ויתן הוי' לה הריון". איך חז"ל דורשים זאת? בא ללמד שהיא היתה כמו שרה אמנו, שבתחלה "אין לה ולד", לא היתה ראויה להוליד, לא היה לה בית ולד, לא היה לה רחם. "לה הריון" בגימטריא אשה, עד שה' נתן "לה הריון" היא לא היתה אשה. ה' עשה לה נס גדול, נתן לה בית ולד, וממילא הזיווג עלה יפה שהיא נכנסה להריון.

עוד דבר, בכל התנ"ך רק כאן מופיעה המלה "הריון" ללא אות שימושית. כאן יש דוגמה לגימטריא של חז"ל – הריון עולה רעא, המינימום של ימי הריון מלא. בחכמת המספר זהו מספר חוה, תיקון חוה ("ויתן הוי' לה הריון" = 798, כפולה של חוהחוה, אם הבל, פעמים יוכבד, אם משה, גלגול הבל. באר"י מוסבר שרות היא משרש הבל). כל המגלה הזו – ואין כאן המקום להרחיב – מבוססת על מספרי חוה. אחת הדוגמאות העיקריות היא המלה "הריון". מספר חוה הוא שני משולשים פחות 1 (והוא נקרא על שם חוה, האשה הראשונה, בהיות חוה וה ה, 19 11 5, שלשת מספרי חוה עוקבים).

המחלוקת אם בעז הוא אבצן

יש מחלוקת בחז"ל אם בעז הוא-הוא אבצן השופט. לפי הדעה היותר מפורסמת חז"ל מזהים את בעז עם אבצן. אבצן הוא המקבל העשירי ממשה רבינו, "העשירי יהיה קדש להוי'", לשיטת אברבנאל. איך חז"ל לומדים שבעז הוא אבצן? כי כתוב ששניהם מבית לחם, זה הכל. בספר שופטים כתוב שאבצן הוא מבית לחם ובמגלת רות כתוב שאלימלך וכל משפחתו הם מבית לחם, וגם בעז, האחיין של אלימלך, הוא מבית לחם. בעז, שהוא גדול הדור הוא מבית לחם, ואבצן הוא השופט היחיד מבית לחם, אז עושים גזרה שוה פשוטה שזה אותו אחד.

אבל יש דעה בחז"ל – לא כתוב בפירוש, אבל מובן מדברי המדרש – שלא יכול להיות שהם אותו אחד. למה? כי כתוב שלאבצן היו – לפני הסיפור של רות – ששים ילדים, שלשים בנים ושלשים בנות. אבל במגלה כתוב שנעמי שמעה איך שבעז את רות ואז נעמי הצדקת ברכה אותו – "ברוך הוא להוי' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" – ובברכתה הוא זכה לילדים. עד כאן, יתכן שהיה בן 400 שנה או אפילו 80 שנה, לא היו לו ילדים. אם לא היו לו ילדים, ברור שהדעה הזו במדרש לא סוברת שהוא אבצן, כי על אבצן כתוב בפירוש שהיו לו הרבה ילדים. אלה שתי דעות.

גלגולי ותיקוני בעז ורות

לפי הדעה שלא היו לו ילדים, כתוב שגם לא היה ראוי לילדים, וגם היא לא היתה ראויה לילדים על פי טבע – ממש היו עקר ועקרה כמו אברהם ושרה. מצד אחד כתוב שהם גלגול של יהודה ותמר, אבל בתופעה הזו הם כמו אברהם ושרה. ה' עשה נס – "ויתן הוי' לה הריון", הפעם היחידה בתנ"ך שכתוב כזה ביטוי. שוב, זה סוד החיה – חיה היינו להיות ראויה ללדת, כמו אשה מעוברת ויולדת שנקראת חיה, מצד החיה שבנפש.

נעשה כמה גימטריאות יפות: כמה עולה "ויבא אליה ויתן הוי' לה הריון ותלד בן" (החיה-יחידה כאן)? 1355 = ה פעמים הריון (גם ה וגם הריון הם מספרי חוה). נעשה עוד גימטריא: אמרנו שבקבלה כתוב שעיקר הגלגול כאן הוא שבעז הוא יהודה ורות היא תמר. אם רות היתה בת מ שנים – זו ה-מ שמשלימה אותה לתמר. בכל אופן, רות היא תמר ובעז הוא יהודה. כמה שני הזיווגים האלה שוים יחד? בדיוק אותו מספר, 1355, ה"פ הריון (מה הערך הממוצע של ד גילאי בעז הנ"ל: 80 300 304 400? 271 = הריון!).

נחזור לצירוף החדש: אמרנו ש"זה איננו שוה לי" שוה 480. איזו מישהי לא טובה שוה מספר זה? לילית. כתוב בפירוש בספרי הקבלה שתיקונה הוא על ידי רות המואביה. המן מפחיד אותם בלילית, "אשר קרך בדרך", לשון קרי. מפורש שכמו שרות מתקנת קליפה זו, כך את בן זוגה – סמא"ל, ששוה אלימלךאלמני – "את זה לעמת זה עשה האלהים") – מתקן בעז. רות לילית בעז סמאל שוה 1296 – מספר מושלם, לו ברבוע, ו בחזקת ד – אומר שיש כאן השלמה חזקה. הממוצע של כל שם כאן הוא חי ברבוע. הקיצור של לילית הוא לי, ה"לי" של "זה איננו שוה לי" וכל הביטוי יחד שוה כל השם שלה. רות מתקנת אותה ובעז את הס"מ. רק שתי הקליפות האלה יחד עולות תורה, "רצוא ושוב". בעז ורות הם התיקון שלהם, והכל יחד (כאשר אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא, הופכים את הקליפות לקדושה) יוצא שלמות מאד גדולה – יש עוד כמה שמות בתנ"ך שמצטרפים למספר הזה.

זו עוד כוונה יפה ששייכת למגלת רות, ו"עוד לאלוה מילין", עוד הרבה דברים יפים במגלת רות, שרק מתחילים לפרש אותה כעת.

האמהות – ראשונות הגיורות בעם ישראל

יש במגלה פעם אחת "בעז אל רות" ופעם אחת "בעז את רות". "בעז אל רות" עולה ב"פ משיח ו"בעז את רות" שוה שרה-רבקה-רחל-לאה, כל האמהות (והוא שוה רות לילית, בהיות "בעז את" = לילית). בזכות אמהות, הנשים שיש להן בינה יתרה. כל האמהות התגיירו, יותר קשורות לגיור מאשר האבות. אברהם התגייר, אבל יצחק ויעקב כבר לא התגיירו, אבל האמהות כולן התגיירו. לכן האמהות, החל משרה, היו הכי רגישות לגיור – האם הוא אמתי או לא. זה סימן מובהק למה שאמרנו קודם – אברהם הוא גבר, הוא התגייר וכל הכבוד שלו, אבל הוא לא כל כך מבין בגרים. הוא צריך ששרה תבוא לחפוף לו את הראש כדי להוציא את הגרים שאינם ראויים, כי רק היא מבחינה מי הוא גר אמתי, בגלל ה"בינה יתרה נתנה באשה", שהיא גדולה מאברהם בנביאות, ועיקר הנביאות שלה קשורה למי הוא גר אמת (היא רואה את ההתאמצות בלב, כמו שנעמי ראתה אצל רות כנ"ל). אברהם הוא תמים, לא יודע, "לו ישמעאל יחיה לפניך".

שוב, "בעז את רות" עולה כל האמהות ו"בעז אל רות" עולה משיח-משיח (בשני הביטוים יש 16 אותיות. פנות הרבוע = 803 ושאר האותיות = 999 הנ"ל. ההפרש בין שני הביטוים, ההפרש בין "אל" ל"את", בין ל ל-ת = פרץ). רק בעז-רות, בלי מלה באמצע, עולה 685, מספר ההשראה שאחרי תריג. תריג הוא חי ברבוע ו-17 ברבוע ו-685 הוא 19 ברבוע ו-18 ברבוע (והוא עולה 5 פעמים 137). במדה מסוימת השראה הוא יותר שלמות אפילו מרבוע. ועוד ועוד ועוד, נשאיר זאת ככה להיום.

שיהיה חדש שמח, חדש של גאולה, חדש של אתהפכא – חדש של לתפוס את הנחש בזנב, להפוך אותו למטה ולעשות עם המטה מה שצריך.

יתרו ורות – הגרים הראשונים

השרש של הגר הוא במלכות, לכן המלכות יוצאת מרות הגיורת, אבל כללות ענין המלכות הוא בחינת נוקבא, בחינת אשה. הגר הראשון אחרי מתן תורה הוא יתרו, שהתורה לא יכולה להנתן בלעדיו. יתרו-רות אותן אותיות – יש לו רק אות נוספת, י. אם מחלקים את ה-י שלו ל-ה ו-ה (סוד חלוקת י הדברות בשני לוחות הברית ל-ה ו-ה), כמו שמחלקים את ה-י של שרי, ונותנים ה אחת לרות ו-ה שניה נשארת אצלו הם נעשים תורה-תורה – יתרו הופך להיות התורה שבכתב, היא בזכותו, ורות הופכת להיות התורה שבעל פה. התורה שבעל פה יוצאת מרות והתורה שבכתב מיתרו. חז"ל דרשו את השם יתרו לשון יתרון, נמצא שגם בשם רות יש משמעות של יתרון, "כיתרון האור מן החשך", וכך לגבי כל גר צדק. בכל אופן, עיקר האחיזה במלכות הוא הבינה היתרה של האשה. לחיים לחיים.

הדרך למשיח: כליון הנשמות שבגוף מלמעלה וגיור כל הגרים מלמטה

משיח יבוא רק כאשר כל הגרים יתגיירו ויצטרפו לעם ישראל. כמו שכתוב שמשיח יבוא רק כאשר יכלו – לשון כליון – כל הנשמות שבגוף, כל הנשמות שצריכות להוולד, לרדת לעולם הזה, מלמעלה למטה. יחד עם זה, כל הנשמות של הגרים צריכות לעלות מלמטה למעלה. יש שתי תנועות. יש להתחתן כולם (כל הרווקים והרווקות שנמצאים כאן ובכל מקום), להוליד כמה שיותר ילדים – להוריד נשמות מהגוף העליון (גוף הוא גם מספר חוה) כדי להביא משיח. יש לקדם את המהפכה הרביעית, ואז מרצונם הטוב יתגיירו מלמטה – העלאת מ"נ מלמטה למעלה, המלכות.

כתוב שכנגד כל טפה שיורדת מלמעלה עולות שתי טפות מלמטה. לפי זה על כל ילד שנולד בעם ישראל צריכים להיות שני גרים – הרבה גרים. קודם כל, שכן ירבו, שיוולדו הרבה יהודים. על כל טפה שיורדת מהגוף העליון צריכות לעלות כנגדה שתי טפות מהגוף התחתון (להיות הגוף נהנה מן הגוף, כוונת חדש טבת כנודע). אז יהיה זיווג שלם ומתוך זה יוולד מלך המשיח. לחיים לחיים.

סגולת הלידה בפרשית היחוס בסיום רות

סיום מגלת רות הוא היחוס – "ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון. וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב. ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמה. ושלמון הוליד את בעז ובעז הוליד את עובד. ועבד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד". זו פרשיה בפני עצמה, הסיום, היחוס – יש שם עשרה דורות.

המלה המיוחדת שחוזרת על עצמה היא "הוליד", בגימטריא 55, מספר חוה. מה המרכיבים הראשוניים שלו? מתחיל ב-ה וממוצע כל אות הוא 11 (הו, שתי האותיות הראשונות של הוליד; במספר קטן, הוליד = חוה), ה פעמים הו, שני מספרי חוה עוקבים. כלל במספרי חוה שהכפל של שני מספר חוה עוקבים נותן מספר חוה, וכאן זו דוגמה. כמה פעמים חוזרת כאן המלה "הוליד"? 9 פעמים, כנגד "תשעה מי יודע? תשעה אני יודע – תשעה ירחי לידה".

אם כן, בכלל מגלת רות היא סגולה מופלאה לזרעא חייא וקיימא גם לאנשים שעל דרך הטבע אין להם סיכוי. אמרנו שלבעז ורות אין סיכוי על דרך הטבע, כמו אברהם ושרה היהודים הראשונים. רק לקרוא את הפסוקים האלה בסוף, שיש בהם את הרמזים הכי מופלאים – למה הוא משנה משלמה לשלמון, למה הוא משנה מעובד לעֹבד – ואין כאן המקום להרחיב, כל אחד יכול להתבונן בעצמו. רק היחידה הזו בסוף מגלת רות, "ואלה תולדות פרץ", תולדות מלא דמלא, אפילו יותר מ"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". שנזכה לפורץ שיעלה לפנינו ויגאל אותנו גאולה אמתית ושלמה. לחיים לחיים – לחיים לרות ולחיים לפורץ.

ירושת קיני, קנִזי וקדמֹני

["דרך האתרים" היא גם דרך מואב.] נכון. שנזכה לרשת גם את הקיני, הקנזי והקדמֹני – עמון, מואב ואדום לפי חז"ל – מה שצריך לרשת כשיבוא משיח. אם כבר, עמון הוא בינה ומואב הוא חכמה (מואב היינו מאבא). יש רות המואביה ונעמה העמונית. רות המואביה היא מצד אבא ונעמה העמונית מצד אמא.

אמרנו שבפסוק המופלא של "ויקח בעז את רות וגו'" האבא הוא "ויתן הוי' לה הריון" ("הוי' בחכמה יסד ארץ" – "יסד ארץ" היינו נתינת ההריון במלכות), בחינת מואב. חוץ מזה שרות היא תמר, מה היא היתה לפני תמר? בת לוט הבכירה, האמא של מואב. כמו שהיא אם המלך של עם ישראל היא התחילה מכך שהיא אמא של מואב. עוד לפני לוט היא היתה נשמת הבל עם שתי התאומות שלו. לחיים לרות.

שרש מנוחה-רות – "לתור להם מנוחה"

יש אחד מהחברים שלנו שיש לו בת וקוראים לה מנוחה-רות – ההורים נתנו לה את השם הזה ברוח הקדש, ולא ידעו מאיפה זה בא, אבל זה בא מהפסוק שמביא רש"י על "דרך האתרים" בפרשתנו, "לתור להם מנוחה", הפסוק של התייר הגדול, ללמד שרות הולך עם מנוחה. באמת רמוז במגלה, שנעמי בקשה מנוחה לרות. נברך אותה, מנוחה רות, בכל טוב סלה, בגשמיות וברוחניות – שיהיה הרבה רות והרבה "לתור להם מנוחה", שנזכה לארון ברית ה'.

אנחנו רוצים את בית המקדש. יש כאלה שבעיקר רוצים בשביל להקריב קרבנות ויש כאלה שבעיקר רוצים בשביל ארון ברית ה' שבקדש הקדשים, גם הארון וגם ה' (עצמותו יתברך ממש – עצמות = רות – שמתגלה בבחינת "נמנע הנמנעות" במה שמקום הארון אינו מן המדה). מי ששייך לשרש הרמב"ם בעיקר רוצה את בית המקדש בשביל עבודת המזבח, עבודת הקרבנות, ומי ששייך לשרש הרמב"ן בעיקר רוצה את בית המקדש בששביל הארון וגילוי עצמותו יתברך בקדש הקדשים. בכל אופן, זה "וארון ברית הוי' נֹסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" ("לתור להם מנוחה" = 820, משולש 40, הגיל של רות, שעולה "ואהבת לרעך כמוך", שהוא "כלל גדול בתורה").

שיר המעלות.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה שיעורי כ' וכ"ג סיון.

[ג] לקו"ש חל"ח עמ' 78 ואילך.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com