חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי פרשת חקת - אור לאדר"ח תמוז ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור לאדר"ח תמוז ע"ו – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת חקת

סיום פרצוף חידושי בעל אור ה' (גבורה-מלכות)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. כוונת "שמע ישראל" בשנת ה'תשע"ו

נגנו ניגון ר"ח תמוז, ניגון יב-יג תמוז.

לחיים לחיים. חדש טוב. החוש של חדש תמוז הוא חוש הראיה[ב] – שנזכה ל"עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" "וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר".

מחלוקת הרמב"ם ורבי חסדאי: שני אופני דעת את ה'

הערב אנחנו רוצים לסיים את ההתבוננות שלנו בעיקרי האמונה ויסודות החקירה האלקית לפי רבי חסדאי קרשקש, בעל "אור ה'". לפני שבוע דברנו על החסד, שקשרנו לדעת – דעת היתה הידיעה והבחירה וחסד היה "תורת חסד" (התורה היא כח אלקי המטה את הידיעה כלפי חסד, תכלית כוונת בריאת העולם על ידי הבורא יתברך שהוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב).

בכלל, הסברנו בתחלת השיעורים שעיקר המחלוקת בינו לבין הרמב"ם הוא איך יהודי מתקשר לה' ומהי תכלית הכוונה. לפי הרמב"ם העיקר הוא דעת, ידיעה, כפי שהוא מסיים את חבורו "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" (ומתחיל את חבורו "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון"). כלומר, החבור – היחס המתוקן ביותר שלנו כלפי הבורא – הוא על ידי השכל והדעת. ואילו רבי חסדאי חולק על זה, ואומר שעיקר התכלית והיחס שלנו לה' אינו שכל אלא אהבה, ושלדבקות האמתית בה' מגיעים על ידי אהבה.

אמנם, דעת ודבקות קשורות זו בזו, אך זאת מפני שבמלה דעת יש כמה וכמה גוונים. יש דעת שמובנה ידיעה והתקשרות בשכל ויש דעת שהיא ממש דבקות – "והאדם ידע". פסוק אחד אומר "והאדם ידע" ופסוק שני אומר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". יש דעת שגם רבי חסדאי יסכים שהיא התכלית, והוא אפילו משתמש במלה הזו – הוא אומר שעל ידי האהבה מגיעים לדבקות, והדבקות שמגיעים אליה על ידי אהבה דווקא (כמו "והאדם ידע", על ידי אהבה) היא הדעת. גם בפסוק "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" הכוונה דעת שהיא דבקות על ידי אהבה וחסד (פסוק אחד אומר "כי מלאה הארץ דעה את הוי'" ופסוק אחד אומר "חסד הוי' מלאה הארץ" ועוד פסוק אומר "חסדך הוי' מלאה הארץ", והם בסוד חש-מל-מל[ג]).

להחדיר ראיה ב"שמע" – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"

נתחיל הערב עם רמז יפה שקשור לשנה הזו, שיש רק עוד שלשה חדשים לכוון בתוקף את הכוונה הזו, הגם שאפשר להמשיך לכוון אותה תמיד, וגם תמיד היינו מכוונים אותה, גם בשנים עברו. פסוק היסוד שלנו, שכולל את כל האמונה של היהודי, הוא ההצהרה שאנו מצהירים פעמיים בכל יום – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

על המלה "שמע" כתוב בפירוש בחסידות – מובא ב"היום יום" ומוסבר בהרבה מקומות בחסידות – שיש לכוון שהיא ר"ת "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה... איש לא נעדר", הפסוק החותם את הפטרת "נחמו נחמו עמי", בפרק מ' בישעיהו הנביא, שקוראים לאחר שקראנו בתורה, בסוף פרשת ואתחנן, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אם כי שכתוב "שמע", ידוע שמשה רבינו רצה לומר "ראה", רק שהדור – הפסוק נאמר לדור שנכנסו לארץ, הדור השני, לא הדור הראשון שראה את כל הנסים והנפלאות, כבר לא נשמות דאצילות אלא נשמות דבריאה – לא היה ראוי ל"ראה" אלא רק ל"שמע".

כמובן, אם כך הוחלט מלמעלה, "שמע" ולא "ראה", פשיטא שיש גם מעלה במלה "שמע". פתחנו בכך שהחוש של החדש שלנו הוא חוש הראיה והחדש הבא, חדש אב, הוא חוש השמיעה. שני החדשים, תמוז ואב, מהווים זוג, כמבואר בקבלה (והם כנגד שני השבטים הראשונים שנולדו ליעקב אבינו מלאה, ראובן ושמעון, של פי פשט הם מלשון ראיה ושמיעה). דווקא מהחדש הזה – החל מהיום, ראש חדש – צריך להכניס ולהחדיר ראיה בתוך השמיעה. ראיה בתוך השמיעה היא "רֹאים את הקולֹת" (רת"ס רתת – "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע וכו'", סוד 1000 אורות של מתן תורה, נשמת ישראל בעל שם טוב), כמו במתן תורה – "רואים את הנשמע". כתוב שגם 'שומעים את הנראה', מדרגה עוד יותר גבוהה, אבל הפשט של "רֹאים את הקולֹת" הוא "רואים את הנשמע". גם ב"שמע ישראל" צריך לכוון שיש גם ראיה, לא רק שמיעה, והכוונה ש"שמע" ר"ת "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו". "מי ברא אלה" צירוף אותיות "ברא אלהים" (שם אלהים הוא מי-אלה).

כוונה שוה לכל נפש

הכוונה הזו כתובה ב"היום יום", סימן שהיא שוה לכל נפש, לא כוונה של מקובלים. יש כוונות של מקובלים, אבל יש כוונות שכל אחד יכול לכוון וראוי ורצוי שיחשוב על זה, יתבונן בזה, תוך כדי שאומר את מלות התפלה (היינו שנכלל ב"פירוש המלות" לפי דרך החסידות). כך, לכל מלה בפסוק היחוד יש משהו דומה לזה. הסברנו זאת כמה וכמה פעמים, אבל נחזור, ועיקר החידוש לגבי המלה "אחד". חוץ מהמלה "אלהינו" לכל המלים יש ר"ת, או פסוק או ביטוי שכתוב בספרים הקדושים.

"ישראל" – "יש ששים רבוא אותיות לתורה"

הר"ת של "שמע" הם "שאו מרום עיניכם"[ד]. מה הר"ת של "ישראל"? אחד מפירושי "שמע ישראל" הוא שצריך לשמוע – דערהער, הרגשה הכי פנימית בלב – את המהות של ישראל, "שמע ישראל", והקשר בין ישראל ואורייתא וקוב"ה, איך ש"כולא חד", "שמע ישראל הוי'". מה הר"ת של ישראל שכתוב בספר מגלה עמוקות (ומובא בכתר שם טוב מתורת רבי ישראל בעל שם טוב)? כל פעם שאומרים ישראל, שם העצם שלנו, המלה שחותמת את כל התורה – "לעיני כל ישראל" – מה הכוונה? "יש ששים רבוא אותיות לתורה".

לכל יהודי יש אות בתורה, החלק המיוחד שלו. האות היא כמו חלון, דרכה הוא מסתכל ורואה את כל התורה כולה. "אורייתא וקוב"ה כולא חד" וגם "ישראל וקוב"ה כולא חד" – עד שיש שרש יותר גבוה לישראל מאשר לתורה, כמו שכתוב "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר [כולל התורה הקדומה]". בכל אופן, כשרוצים לשמוע את השרש של ישראל צריך להתבונן בקשר שיש בין ישראל לתורה, בכך ש"יש ששים רבוא אותיות לתורה" וכל אות היא שרש נשמה.

"הוי'" הראשון – "יחיד הוא ויודע הכל"

מה לגבי המלה הבאה של פסוק היחוד, שם "הוי'"? יש שני שמות הוי' – "הוי' אלהינו הוי' אחד". כתוב שיחסית "הוי' אלהינו" הוא יחו"ע, כנגד י-ה שבשם, ו"הוי' אחד" הוא יחו"ת, כנגד ו-ה שבשם. בתניא מוסבר בפירוש ש"שמע ישראל" ו"ברוך שם" הם יחו"ע ויחו"ת, אבל יחסית בתוך "שמע ישראל" גופא זהו היחס בין "הוי' אלהינו" ל"הוי' אחד", לכן שם הוי' חוזר פעמיים. נותנים לכך ביטוי כשמכוונים ראשי תיבות מיוחדים לכל שם.

הר"ת הראשונים לקוח מכתבי רבי אברהם אבולעפיא – אמנם הוא היה מקובל, אבל הכוונה הזו שוה לכל נפש. הוא אומר שראוי להתבונן בשם הוי', ובפרט בשם הוי' הראשון בק"ש, ש"הוי'" ר"ת "יחיד הוא ויודע הכל". בספר שלנו, "סוד הוי' ליראיו", יש שער שלם רק על הרמז הזה – ש-יה היינו יחיד הוא ו-וה הוא ויודע הכל. זה כמובן נוגע מאד לענין הידיעה והבחירה, ששמנו בספירת הדעת, וגם למה שהסברנו שלפי רבי חסדאי הדגש העיקרי הוא על "ויודע הכל".

יש הרבה מה להתבונן, אבל רק נקודה אחת חשובה: כאן המלה הראשונה בר"ת היא "יחיד" – ידוע ש"יחיד" יותר גבוה מ"אחד" (בהמשך כתוב "אחד", אבל כאן מתחיל מיחיד), ש"אין עוד מלבדו" ממש, יש רק את ה', 'ה' הוא הכל'. יש מדרגה משלימה-הפוכה ש'הכל הוא ה''. צריך להיות "רצוא ושוב" תמידי, בכל הרף עין, בין 'ה' הוא הכל' ל'הכל הוא ה''. 'הכל הוא ה'' היינו אחד – שה' אחד ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם – אבל ה' יחיד אומר שיש רק ה'. אי אפשר לשהות, להשאר בקצה אחד, יותר מהרף עין – אם אתה שוהה זה הולך למקום לא טוב. אם אתה יותר מהרף עין ביחיד אתה מבטל את מציאות עצמך ואת מציאות כל העולם לגמרי, "רצוא בלי שוב" (כמו אצל נדב ואביהוא) – זו לא הכוונה ויותר מהרף עין ב"רצוא" של "ה' הוא הכל" זו גם לא האמת (האמת היא נשיאת הפכים דווקא). אם אתה שוהה יותר מהרף עין בזה שהכל הוא ה' זה מתדרדר למה שנזכיר בהמשך – פנתאיזם – שודאי היפך האמונה הטהורה שלנו. לכן יש טועים ומזהים עם פנתיאזם את החסידות, שבאמת דוגלת בכך ש'הכל הוא ה'', ושוכחים שהיא אומרת גם ש'ה' הוא הכל'. מי שמסביר בטוב טעם ודעת איך שצריך להיות כל רגע ב"רצוא ושוב" זה (עד שעל ידי כך הוא מתעלה למעלה מהזמן והמקום הנברא לגמרי וזוכה לאותה "שעה" שבלשון רבי נחמן נקרא "שעשוע עולם הבא"[ה]) הוא רבי אייזיק מהומיל, גדול המשכילים של חסידות חב"ד.

למה אמרנו את כל זה? כי שם הוי' הראשון כאן מתחיל מ"יחיד הוא". אפילו בתוך שם זה יש יחודא עילאה ויחודא תתאה שלו – "יחיד הוא" הוא יחו"ע של שם זה, וברגע שאני אומר "ויודע הכל" סימן שיש משהו לדעת, זה כבר יחו"ת, "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים". זה כבר אומר שהכל הוא ה' במדרגה הזו. לכן לעמלק לא ניחא ב-וה – "כי יד על כס יה", י-ה לבד בסדר ליהודים מבחינתו (שעל ידי זה יגיעו לכלות הנפש...), אבל בלי וה. צריך גם את זה וגם את זה. בקיצור, כוונת שם הוי' הראשון היא ר"ת של ר"א אבולעפיא – יחיד הוא ויודע הכל[ו].

"אלהינו" – שלמות הטוב

אחר כך יש את "אלהינו", ומוסבר בחסידות שהוא הכח שלנו והחיות שלנו, כחנו וחיותנו – הוא מתלבש בתוכנו. "הוי'" הוא עדיין מקיף, וברגע שאני אומר "אלהינו" הכוונה שהאור הזה של ה' נמצא בתוכי. כמו שהנפש האלקית נקראת "חלק אלוה ממעל ממש". יש גם פסוק "כי חלק הוי' עמו", אבל בתחלת פ"ב בתניא הוא לא מביא פסוק זה אלא את הפסוק מאיוב "חלק אלוה ממעל". מה ההבדל? ב"חלק הוי' עמו" אנחנו החלק של ה', השרש שלנו בה', ואילו "חלק אלוה ממעל" הוא כבר החלק שיורד "ממעל" ונמשך ומתלבש בתוכי ממש, דהיינו "חלק אלוה ממעל ממש". בכלל, אלקים הוא מה שמתלבש בתוכי (סוד אלהים בגימטריא הטבע, הטבע שלי. בתורה "אלהים" קאי גם על דייני ישראל, וכמ"ש "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט... אני אמרתי אלהים אתם"). אם אני החלק של ה' – שם הוי' – אני החלק שלו, "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו". בכל אופן, "אלהינו" אומר שה' הוא הכח והחיות שלנו – הוא נותן לנו כח לעשות חיל בחיים שלנו, לקיים את הרצון שלו, את המצוות שלו, שכל המצוות שלו הן כדי "לתקן עולם במלכות שדי". הכח הזה בא ממנו – אך ורק ממנו.

מה עוד אפשר לכוון כאן? אמרנו שזו המלה היחידה שלא נעשה ממנה ר"ת, אבל נכוון כוונה אחרת, גם פשוטה ושוה לכל נפש. הכוונה היא על פי החשבון – אלהינו שוה 102, גם בגימטריא אמונה, אבל לעניננו, נשים לב שיש 6 אותיות במלה "אלהינו" (באלהים חמש אותיות ובאלוה ארבע), והוא מתחלק ב-6 – 6 פעמים 17. הכפולה, 17, היא כבר מספר ראשוני שלא מתחלק יותר. המלה הראשונה בתורה והידועה של 17 היא טוב. זה כבר קשור לרבי חסדאי, שאומר שכל תכלית הבריאה והכח הבורא הכל הוא חסד וטוב – מאד מתאים, המלה "אלהינו", הכח האלקי שמתלבש בתוכנו, הוא כללות ששת צירופי טוב. לשלש אותיות טוב יש ששה צירופים, כיסוד מספר יצירה – "שלש אבנים בונות ששה בתים". מי שמכיר את חכמת הצירוף, שמקורה בספר יצירה, יודע שיש סדר לששת צירופי שלש האותיות, והוא יוצר צורה בדיוק כמו מגן דוד. אם כן, אפשר לצייר לעצמנו כשמגיעים למלה "אלהינו" – אם רוצים גם לכתוב את כל הכוונה שלומדים כעת – יש כאן מגן דוד שבכל כנף שלו כתוב צירוף אחד של טוב. למעלה כתוב טוב, וככל שהמגן דוד מסתובב יש צירוף אחר, עד שחוזר להתחלה לפי חכמת הצירוף. יש מעגל של צירופים. שוב, צריך לראות זאת, אבל זה יוצא צורת מגן דוד כי יש בזה שני משולשים משולבים אחד בשני, כמו מגן דוד. כל משולש בסוד הצירוף מסתובב בכיוון הפוך, אם מתחילים מאחת הפנות שלו.

בכל אופן, יש פה כוונה ש"אלהינו" היינו כללות כל הטוב שיש במציאות – כל הצירופים, כל מה שרק יכול להיות צירוף-צורה של טוב הוא "אלהינו". כלומר, השם שהוא "אלהינו", הכח והחיות שלנו, כולו טוב ו"טבע הטוב להיטיב" – הוא מטיב אתי ואתנו, "שמע ישראל הוי' אלהינו תמיד", הוא האלקים שלנו, תכלית הטוב (ואף על פי ששם אלהים הוא מדת הדין, כוונה זו מגלה שפנימיות הדין של הקב"ה, מה שעלה בדעתו יתברך לברוא את העולם במדת הדין, שעל כן פתח את מעשה בראשית בשם אלהים, "בראשית ברא אלהים", כמבואר ברש"י, הוא תכלית הטוב, שהוא האור הגנוז לצדיקים לעולם הבא, סוד "שעשוע עולם הבא" הנ"ל, כרמוז בכך ש"ברא אלהים" = טוב ברבוע, ושם הטוב, שם אהוה ב"ה, רמוז במלים הבאות: "את השמים ואת הארץ" כנודע). זו הכוונה של "אלהינו", לפי הגימטריא, 102 =  6 פעמים (צירופי) טוב.

"הוי'" השני – "ישמחו השמים ותגל הארץ"

מה הכוונה של שם הוי' השני? אמרנו שהוא כח הבורא יתברך איך שהוא מתלבש ומופיע בתוך הבריאה שלו, ש"הכל ברא לכבודו". הכוונה הזו היא הר"ת ב-ה הידיעה של שם הוי' – צירוף מהתנ"ך שמכוונים לפי האריז"ל בשם הוי'. מכוונים זאת בעיקר בר"ח ניסן, שהצירוף שלו בדיוק לפי הסדר. מענין שהיום, ר"ח תמוז, הצירוף הוא הפוך. הייתי חושב שהצירוף ההפוך יהיה הצירוף האחרון, אבל לא – צריך להכיר את סוד חכמת הצירוף. היום צריך לכוון – במיוחד מחר, כשאומרים את הברכה האמצעית של מוסף ר"ח – את הצירוף ה-ו-ה-י. כל צירוף יוצא מאיזה פסוק בתנ"ך, ומאד מענין שפסוק זה יוצא מס"ת של פסוק במגלת אסתר, שלא פחות ולא יותר אומר אותו המן הרשע – "וכל זה איננו שוה לי [בכל עת אשר אני רֹאה – חוש הראיה – את מרדכי היהודי יושב בשער המלך]". הצירוף הזה נאמר ברוה"ק, מהאריז"ל.

בכל אופן, שם הוי' הישר – שמכוונים בחדש ניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים", הצירוף הישר הוא הראשון בין הצירופים – יוצא מהפסוק בתהלים "ישמחו השמים ותגל הארץ", פסוק מלא חן, מתאים לעבודת השי"ת בשמחה – "עבדו את ה' בשמחה". כל הטבע שמח בבורא יתברך שמו, "ישמחו השמים ותגל הארץ". חז"ל פרשו "אחד" על ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם, שה' אחד בתוך הבריאה שלו. אם כן, הכי מתאים לכוון ששם הוי' הזה – לא כמו הקודם, "יחיד הוא ויודע הכל" – הוא משהו בטבע, "ישמחו השמים ותגל הארץ".

חמש מלים ו"אחד" – כח דוד להרוג את גלית

אם כן, יש לנו כעת חמש כוונות פשוטות לחמש המלים הראשונות של פסוק היחוד: שמעשאו מרום עיניכם. ישראליש ששים רבוא אותיות לתורה. הוי' – יחיד הוא ויודע הכל. אלהינו – ו"פ טוב, הכל טוב, טבע הטוב להיטיב. הוי' – ישמחו השמים ותגל הארץ. נשאר לנו ה"אחד". במסורה יש פסיק טעמא לפני "אחד", אז יש כאן חלוקה של חמש מלים יחד – יש חלוקה שונה לפי הפשט – ועוד "אחד" שמאחד את כל המלים יחד.

מי שדורש טעמי מקרא הוא ספר תקוני הזהר. בזהר אין עדיין סודות על טעמי המקרא – זו אחת התופעות המיוחדות של ספר תקוני הזהר. שם הוא כותב שזהו (הפסיק טעמא הנ"ל) סוד הסיפור של דוד וגלית – שגם הזכרנו לאחרונה – שדוד לוקח חמש אבנים חלקות מהנחל ושם אותן בתוך כף הקלע שלו ושם הן הופכות להיות אבן אחת, ובה, בסיעתא דשמיא, הוא פוגע במצח של גלית. המצח של גלית הוא עזות המצח שלו, לחרף את מערכות ה' צבאות אלקי ישראל (הוא היה יוצא לחרף פעמיים ביום, ערב ובקר, כדי לבטל את ישראל ממצות קריאת שמע, להחליש את אמונת ישראל ב"הוי' אלהינו הוי' אחד"). דוד הורג את גלית, ובתקו"ז כתוב שזו כוונה לכוון כל יום בפסוק הראשון של קריאת שמע. חמש האבנים שדוד לוקח מהנחל הן "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'", הקו שבא אחר כך, פסיק טעמא, הוא כף הקלע – הוא שם את האבנים בתוך הכף – ושם הן הופכות באופן נסי לאבן אחת, "אחד". כמו שיעקב שם מתחת לראשו יב אבנים, כנגד יב שבטי י-ה, והן התאחדו ונעשו אבן אחת. יש פעמיים תופעה זו בתנ"ך – 12 אבני יעקב ו-5 אבני דוד המלך (שבחכמת החשבון היינו סוד יב ברבוע ועוד ה ברבוע = אחד ברבוע!). זו כוונה בתקו"ז, שעם ה"אחד" אנחנו (כולנו ניצוצי דוד המלך) פוגעים במצח של גלית.

"אחד" – אהבה-חסד-דעת

בכל אופן, כל זה היה רק לומר שעד כה עשינו חמש מלים, סימן דרך, אבל העיקר הוא מה שנעשה כעת עם המלה "אחד" (מתאים לכוונה הנ"ל שחמש האבנים מתאחדות להיות אבן אחת כו'). במלה "אחד" – כמה שזה אחד – יש לנו ריבוי רמזים יפים ומכוונים לר"ת "אחד". עיקר הווארט שלנו הערב הוא משהו בהשראת רבי חסדאי – יתכן שדברנו על הרמז הזה[ז] בלי ההשראה הזו, אבל כעת נאמר עם ההשראה.

הוא אומר שכל מה שה' ברא לכבודו הוא ברא באהבה (כמ"ש "עולם חסד יבנה". על הפסוק "רחבה מצותך מאד" בא הפירוש בתניא ש"מצותך" היינו מצות הצדקה שהקב"ה עושה עם עולמו בכל רגע תמיד שבורא אותו מחדש יש מאין. מצות הצדקה היא הביטוי המעשי של מדת האהבה והחסד של ה', והיינו "חסד אל כל היום"), ותכלית כוונת הבריאה היא אהבה (דהיינו "שעשוע עולם הבא" כנ"ל). אז כל מה שה' אחד ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם – הכל הוא ביטוי של אהבה וחסד של ה'. לכן ראוי לומר ששתי האותיות הראשונות של "אחד", אח, הן ר"ת אהבה-חסד. אהבה-חסד, כבר קשור לטוב שהזכרנו קודם, עולה ה"פ טוב. אהבה היא אלופו של עולם, וכל ה-ח (ז רקיעים וארץ) הוא השתקפות של אהבת וחסד ה'. קודם היה לנו שש טוב, אבל אהבה-חסד עולה ה"פ טוב (ועלינו להשלים את כוונת הטוב האחרון, שכנגד היסוד, "אמרו צדיק כי טוב", על ידי ה-ד רבתי של אחד, כדלקמן).

עוד דבר שהאריז"ל אומר: ראינו שבכמה רמות יש יחס של יחו"ע ויחו"ת, 'ה' הוא הכל' ו'הכל הוא ה''. גם כאן, אומר האריז"ל, כמה שהאחד הוא אחד – "יש אחד ואין שני לו" – אף על פי כן הוא לוקח את המלה הזו ומחלק אותה בין אח ל-ד (שעל כן לא ניתן להסתפק בפירוש המלה אחד כנוטריקון אהבה-חסד[ח] – ה-ד קובעת ברכה לעצמה, נחלקת למדרגה נפרדת, ורק כך היא ד רבתי, כדלקמן). הזכרנו את הפסוק "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כשהאיש דבק באשתו, "והיו לבשר אחד", האיש-הזכר הוא ה"אח", "מי יתנך כאח לי" – כך אומרת הכלה לחתן שלה בשיר השירים. שוב, החתן הוא ה-אח והכלה היא ה-ד ("דלית לה מגרמה כלום") – ד רבתי (סוד "הוא מקומו של עולם", חלל אין סוף, "חללה של רשות", כמו שיתבאר). לפי האריז"ל ה-ד של "אחד" היא גדולה מאד, ד פעמים ד (בסוד "עד דוד הגדיל", סוד "אשת חיל עטרת בעלה"). בכל אופן, זה הצד הנקבי יחסית, כאשר היחס בין הצד הנקבי לצד הזכרי במלה אחד הוא גם יחו"ע ויחו"ת, רק ש"תתאה גבר" (ביטוי בחז"ל שנוגע להלכה), בסוד "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר".

בכל אופן, אח מתאים להיות אהבה-חסד. אז מהי כבר ה-ד? מתבקש לומר ש-ד רומזת לדעת, אבל לא הדעת של הרמב"ם אלא הדעת של רבי חסדאי – דעת שהיא דבקות של אהבה רבה בתענוגים[ט]. אפשר היה לומר שה-ד של אחד היא דבקות. אך יותר מתאים לפסוק היחוד לכוון את ה-ד לדעת, ל"דעה את הוי'". לפני "שמע ישראל וגו'" נאמר בתורה (בפרשת ואתחנן לפני עשרת הדברות, הכל כהקדמה ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" ובהמשך "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". הדגש הוא על דעת. וכן בצוואת דוד לשלמה בנו: "דע את אלהי אביך ועבדהו וגו'".

אם נכוון שאחד הוא ר"ת אהבה-חסד-דעת – מה התהליך כאן? אהבה היא 'הרגש' פנימי בלב, ה-א של "אחד". במדת החסד ה' כבר בורא עולם ("עולם חסד יבנה") – עושה חסד עם המציאות, יורד דרך ז רקיעים עד לארץ. אבל התכלית היא דעת במשמעות של דבקות, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – יש פה תהליך. "והאדם ידע", האח (אדם = אח במשולש) ידע את חוה אשתו. מה הגימטריא? אהבה-חסד-דעת שוה 559, חצי מ-1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", המספר הראשון שמתחלק גם בשם הוי' (26) וגם בשם אלהים (86). בחכמת החשבון, זהו המספר שמייחד את שם הוי' ושם אלהים – "הוי' הוא האלהים".

כל הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" שוה הוי' פעמים חצי אלהים – "גדול [פעמים] הוי'" ואלהים פעמים חצי הוי', אלהים פעמים אחד. אם מכפילים גדול ב-אחד (סוד "אחד היה אברהם" "האדם הגדול בענקים", הראשון שהאמין באחד הגדול באמת – גדולה היינו מדת החסד כפי שהיא מושרשת בכתר עליון, בסוד "לך הוי' הגדֻלה וגו'" – והוריש אמונה זו לבניו אחריו) מקבלים את חצי הפסוק, הר"ת שעשינו כעת למלה אחד.

שלמות הרמז – שנת ה'תשע"ו

נחזור על הכל בקיצור, הכל רק להטעים מה שנלמד הערב. הכל בהשראת החסד של רבי חסדאי. שמעשאו מרום עיניכם. ישראליש ששים רבוא אותיות לתורה. הוי' – יחיד הוא ויודע הכל. אלהינו – כל צירופי טוב. הוי' – ישמחו השמים ותגל הארץ. אחדאהבה-חסד-דעת. הכל עולה 5776, רבוע חשוב, 76 ברבוע, ה'תשע"ו. אם כן, זו כוונה מאד מתאימה לשנה הזאת, ואמרנו שאפשר להמשיך לכוון אותה גם הלאה. ככה פתחנו בהשראת החסד של רבי חסדאי.

אהבה-חסד-דעת – גואל קרוב וגואל רחוק

לפני שנעזוב זאת נאמר עוד רמז יפה: אנחנו מדברים לאחרונה על מגלת רות, גם לפני שבוע דברנו על מגלת רות, והגבור של מגלת רות הוא בעז. הגבורה היא רות וגם נעמי. בעז הוא שם של שלש אותיות, אז יש לו ששה צירופים. כמה עולים כל ששת צירופי בעז? דעת. למה? ידוע שדעת נקראת בזהר "מפתחא דכליל שית" והרמז הוא ש-דעת עולה ו"פ דעה. כמו שהרמב"ם משתמש במלה "דעה" (הלכות דעות), כמדה בלב, "ובדעת חדרים ימלאו". בעז שוה דעה – גם ל-דעה יש ששה צירופים. דעת היא ששת צירופי דעה וגם ששת צירופי בעז, ודרך אגב גם ששת צירופי עוג מלך הבשן (והסימן: "משה עבד הוי'" ר"ת עוג בעז דעה. השנה, ה'תשע"ו = עבד ברבוע כנ"ל). לעניננו, שכעת מתבוננים בבעז – בהזדמנות אחרת נחשוב מה הקשר שלו לעוג[י] – ששת הצירופים הם של בעז.

אמרנו שדעת כאן היא במובן של דבקות, שבספירות נמצאת בספירת היסוד. בפירוש כתוב על בעז שהוא "צדיק יסוד עולם", ספירת היסוד. אם כן, מה שששת צירופי בעז עולים דעת היינו לא הדעת של השכל, הדעת של הרמב"ם, אלא הדעת של רבי חסדאי. הדעת כאן היא הדעת של ספירת היסוד. האהבה היא פנימיות החסד, לכן מחברים אותה לחסד. הסברנו שהפן הזכרי של אחד הוא אח, אהבה-חסד, זו ספירת החסד עליה כתוב "זכר חסדו". הייתי חושב שגם היסוד הוא זכר, אבל יש גם יסוד נוקבא – היסוד מחבר את שניהם, הוא עצם הדבקות של "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (האשה היא "בשר מבשרי"), עד כדי כך ש"עד דוד הגדיל", "אשת חיל עטרת בעלה", ד רבתי, "אשה מזרעת תחלה" כפי שהסברנו קודם.

מה קורה כאן? יש אהבה-חסד בספירת החסד ויש דעת בספירת היסוד. זה מאד מתאים למה שלמדנו מתוך הזהר על רות, שיש גואל קרוב ויש גואל רחוק. הגואל הקרוב, ספירת החסד, הוא קרוב לבינה, מקור הגאולה עצמה, עלמא דחירו, והיסוד הוא הגואל הרחוק שרחוק מבינה. הגואל הקרוב הוא פלני אלמני, שנקרא גם טוב. היהודי הזה, שהוא הדוד של בעז, שנקרא טוב וגם פלני אלמני, כתוב בזהר שהוא בחינת ספירת החסד, והוא הגואל הקרוב, שקרוב יותר מבעז, כי הוא קרוב לאמא (סוד נעמי, הוא הדוד של נעמי ואילו בעז הוא הבן דוד של נעמי). אבל בעז הוא גואל רחוק, ספירת היסוד.

אם כן, עשינו חבור בין שני הגואלים – משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. כאן בכוונה קודם מכוונים את משיח בן דוד (ה-אח של אחד, "מי יתנך כאח לי... אמצאך בחוץ..."), גואל קרוב, שהוא החסד, ואחר כך את הגואל הרחוק, משיח בן יוסף, היסוד, הדבקות. צריך קצת הקדמות להבין מה שאמרנו כרגע (שבכוונת "אחד" עלינו להקדים את משיח בן דוד למשיח בן יוסף, בבחינת "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה"), אבל זה ממש מה שכתוב בספר הזהר על שני הגואלים – הקרוב הוא האהבה-חסד (בסוד "קרוב הוי' לכל קֹראיו לכל אשר יקראֻהו באמת", כמו שנאמר על אברהם איש החסד "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"), ודווקא הרחוק הוא בעז שששת צירופיו הם הדעת (בסוד "מרחוק הוי' נראה לי[יא] [החוש של תמוז] ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד", היינו המשכת האהבה והחסד מגואל קרוב לגואל רחוק, סוד כוונת "אחד"), וכאן היינו הדעת של היסוד, גם היסוד של האיש וגם היסוד של האשה.

עד כאן כוונת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בהשראת החסד של רבי חסדאי.

ב. גבורה בחידושי בעל אור ה': אין סוף בפועל

המחלוקת לגבי מציאות המושג אין-סוף בפועל

כעת נאמר לחיים ונעבור לספירת הגבורה בחידושי רבי חסדאי קרשקש:

את רוב הנקודות שנרחיב היום – לא כולן – אמרנו בקיצור בתחלת השיעורים על רבי חסדאי. אחת הנקודות שנמקם בגבורה – חידוש שנשים בגבורה, אפשר היה לחשוב בדיוק ההיפך (שאינו שייך לגבורה, צמצום, אלא לחסד, התפשטות) – היא תפיסת המושג אין סוף. זה נושא עמוק וגדול בכל ספרי המחקר, הפילוסופיה, של היהדות וגם להבדיל של הפילוסופיה הכללית. עיקר הבקורת של רבי חסדאי על הרמב"ם הוא שיותר מדי מסתמך על אריסטו, כאילו רועה בשדות זרים.

אריסטו, ואחריו הרמב"ם ורוב החוקרים, עד רבי חסדאי ולא עד בכלל, סברו שאין – אפילו בתור מושג שניתן לחשוב עליו – אין סוף בפועל. יש רק אין סוף פוטנציאלי, בכח. כאן, כאשר משתמשים במושג בכח (פוטנציאל) זה לא כמו שמשתמשים תמיד במושגים בכח ובפועל. תמיד הכוונה שמה שבכח יכול לצאת לפועל, ואדרבא – כל מה שנמצא בכח עתיד לצאת מהכח אל הפועל. אבל כאן, בחקירה בנוגע לאין סוף, ה'בכח' אף פעם לא יכול להפוך להיות בפועל. מה הדוגמה? הדוגמה הכי פשוטה שנתחיל לספור מאחד עד אין סוף – אף פעם לא נגיע עד אין סוף, אבל בכח, אם היה לי אין סוף זמן, הייתי מגיע. הבכח הזה תמיד קשור לזמן. אף פעם לא יהיה לי אין סוף זמן, אז האין סוף כאן הוא רק פוטנציאלי ולעולם לא יוכל להתממש. הדוגמה שיש גם באריסטו וגם הרמב"ם מביא שאם העולם יתקיים אין סוף זמן יוולדו בו אין סוף אנשים – אם המין האנושי ימשיך להתקיים – אבל זה רק בתיאוריה. שוב, ה'בכח' כאן הוא רק בתיאוריה, אבל אין מציאות ממשית של אין סוף. כך סובר אריסטו וכולם אחריו עד רבי חסדאי, שהוא כבר נביא התקופה החדשה, שהתחילה כמאה שנה אחריו. היום גם במתמטיקה וגם בפיזיקה מאמינים באין סוף בפועל. נשים לב שכאן אומרים אין סוף לאו דווקא בכוונה לה', אלא למציאות של אין סוף – משהו אין סופי בפועל.

נחזור רגע לאריסטו: אריסטו אומר שהמושג אין סוף בפועל הוא מושג כל כך פראי שגובל בשגעון. מי שמשתדל לחשוב, לדמיין, אין סוף – נמצא (בלשונו הוא) בכאוס. אצל אריסטו והרמב"ם המושג אין סוף שוה – כלומר זהה – לתהו ובהו. "לא תהו בראה לשבת יצרה", לכן ה' לא מעונין באין סוף – אל תחשבו על אין סוף. מה זה מזכיר? קצת מזכיר את המשנה במסכת חגיגה לא לחשוב מה לפנים ומה לאחור, מה למעלה ומה למטה. אפשר לחשוב שהמשנה הזו שאוסרת עלינו להתבונן היא בשל עומק המושג וקוצר המשיג, אבל יש מפרשים שמסבירים לא ככה – אסור לחשוב על זה כי זו שטות, שגעון. זו תפיסה של החוקרים הראשונים. כלומר, שאפילו לאמירת הביטוי 'אין סוף' יש קונוטציה שלילית ביותר. כך אצל אריסטו והבאים אחריו.

חפצא של אין-סוף במציאות

היום, במתמטיקה, מקנטור והלאה יש אפילו אין סוף דרגות של אין סוף. האם צריך להאמין – מתמטיקאי ופיזיקאי צריכים להאמין – שכל אין סוף האין סופים קיימים במציאות? יש בזה מחלוקת. קנטור, שהיה לו דם יהודי, הכניס – עשה קידוש ה' כזה, שהוא הגדול היחיד שהכניס – אות בעברית לתוך סימני המתמטיקה. הצורה של אין סוף היא א, והיות שיש אין סוף אלפים הוא כותב א עם סאבסקריפט 0 כסימן לאין סוף הקטן ביותר, ואח"כ א עם סאבסקריפט 1 כסימן לאין סוף הבא וכך הלאה, כמו המספרים הטהורים שאפשר לספור מאחד עד אין סוף.

הוא המציא סט-תיאורי, תורת הקבוצות, ופשוט אצלו שיש קבוצה של כל המספרים הטהורים – יש כזו מציאות, יש כזה אובייקט. באיזה מקום כאן יש קבוצה שכוללת את כל המספרים הטהורים, מאחד עד אין סוף – זה האין סוף הכי נמוך, מנוי, כי יש סדר איך לספור את המספרים שבקבוצה. הכל קיים. זה 0א.

יש אין סוף יותר גדול, 1א, שהוא כמה נקודות יש בקו. קו סופי, מכאן עד כאן – בגרף, מ-0 עד 1 – כמה נקודות יש שם? אין סוף שאי אפשר לסדר-לספור, כל המספרים הריאליים שיש בקטע הזה. זה אין סוף בדרגה יותר גבוהה, 1א.

יש אין סוף עוד יותר גדול, שאם יש לי מרחב – לא משנה כמה ממדים יש בו – כמה קוים (פונקציות מהמרחב למרחב) אפשר לצייר בתוך המרחב. זה נוגע היום לתיאורית המיתרים. זה יותר – יותר באין סוף, איך אומרים יותר באין סוף בלשון החסידות? באין ערוך – מאשר הנקודות של הקו, וזה כבר נקרא 2א.

אומר גדול הלוגיקאים קויין ששלשת אלה קיימים בפועל, אבל בכל אלה שיותר מהם לא צריך להאמין שקיימים בפועל (בזה הוא חולק על קנטור). בכל אופן, רצינו לומר שהיום מדברים על אין-סוף כחפצא – יש חפצא במציאות שנקרא אין-סוף.

גבורה – בלי גבול בתוך גבול

קודם כל, למה אנחנו שמים זאת בספירת הגבורה? מה הגבורה בתפיסה של אין סוף שאינו תהו, אינו שבירת כלים (מה שחדש רבי חסדאי)? שלקחנו אין סוף שלפי אריסטו, לפי הרמב"ם, אי אפשר לדמיין ולחשוב בכלל – ושמנו אותו בתוך קופסא, בתוך סט. כעת יש לי פה סט של אין סוף, קיים פה על השלחן. כמו שבקו הזה, שנמצא כאן על השלחן, יש אין סוף נקודות. לקחתי את התעלומה הזו שנקראת אין סוף ונתתי לה מסגרת. מהי מסגרת? כלי. המצאתי כלים להכיל את האור – אור שוה אין סוף. לכן אני שם את החידוש המופלא הזה בספירת הגבורה, כי גבורה היא צמצום. מתוך הצמצום נתהוו הכלים.

יש עד היום הזה מחלוקת בין המתמטיקאים, האם כל המושג אין סוף הוא לגיטימי או לא – עדיין. יש גדולי מתמטיקה שאומרים שכל מה שאמרנו, עם קנטור וכל האלפים שלו (אפשר אולי לדמות אותם לאלופי אדום), אינו לגיטימי – בעצם הם סוברים כמו אריסטו. הם אינטואיטיביים – לפי האינטואיציה אין אין-סוף. אבל לפי הריאליסטים יש אין סוף. כל ההישגים של המדע החדיש הם לפי הריאליזם, לכן הם היום הרובא דרובא, ונשארו רק כמה שרידי אינטואיטיביים שלא מאמינים באין סוף. אבל רובא דרובא, בפרט מקנטור ועוד יותר מתיאורית היחסיות של אינשטיין, מאמינים במציאות האין סוף.

גם כשרבי חסדאי דבר על אין סוף בהקשר הזה הוא לא התכוון לה' – לגבי הקב"ה נגיע תיכף – אלא ממש תורת הקבוצות, שיתכן שבין ה' לשלחן הזה יש שרשרת של אין סוף סיבות, עלה ועלול. לפי אריסטו זה אבסורד לומר זאת, שבין הסבה הראשונה – הבורא – לבין השלחן יכולים להיות אין סוף שלבים באמצע. לא, כי אין סוף ממש זה כאוס. אבל רבי חסדאי אומר – לא, לא מושלל שתהיה קבוצה של אין סוף. שוב, הוא שם את האין סוף בקופסא – קבוצה היא קופסא (גם לשון נופל על לשון) – שיתכן שיש אין סוף סבות, אין סוף שלבים (לא צריך לקחת זמן, יכול לקחת רגע), בין הבורא לנברא. שוב, זה לא כדי להרחיק את הבורא מהנברא – אולי בדיוק להיפך, אולי מקרב את הבורא לנברא. שוב, כל הווארט הזה – משהו יסודי ביותר – נקרא לקחת את כח הבלי גבול ולשים אותו בגבול, שאין לך גבורה יותר מזה.

"הצמצום לא כפשוטו" – צעקת אין-סוף

האין סוף של אריסטו הוא היצר הרע. "איזהו גבור? הכובש את יצרו", שלוקח את האין סוף, היצר הרע, ושם אותו בכלי שיכול לבטא ולהכיל אותו. הוא לקח את כח הבלי גבול וצמצם אותו. זה סוד הצמצום בכלל. כתוב שלפני הצמצום כח הבלי גבול היה בגלוי וכח הגבול היה בהעלם, וכל סוד הצמצום הוא היפוך יוצרות – כעת כח הבלי-גבול נמצא בהעלם (לפי השטה שלנו, שהצמצום לא כפשוטו) וכח הגבול בגלוי. רבי חסדאי אומר שהצמצום לא כפשוטו, שעיקר סוד הצמצום הוא לשון ריכוז ("צמצם שכינתו בין שני בדי הארון") ולא לשון סילוק. הוא לא אומר במושגים אלה, כי כל סוד הצמצום מתחיל מהאריז"ל, מאתים שנה אחריו. אבל כאן יש צמצום של ריכוז – אלקים כל כך גדול בגוף כל כך קטן, הווארט של המגיד לגבי אדמו"ר הזקן.

איפה ראינו תופעה זו בדורות האחרונים? אצל לא-חסידים עצם הביטוי אין-סוף היה תהו, בדיוק כמו אצל אריסטו. כי בשביל המתנגד רק לומר 'אין סוף' הורס את כל יסודות התורה והמצוות. מה היו עושים החסידים הראשונים בוילנא? המקום ששם אסור לך לומר אין סוף. היו רצים ברחובות וצועקים 'אין סוף'! עד ששמו אותם בבית הסהר. היום יש בעיה של אמירה שנשמעת גזענות, פעם היתה בעיה לומר אין סוף – דור דור ודורשיו, דור דור והשב"כ שלו. אפשר אולי לאחל "חדש ימינו כקדם". בקוצק הרבי מקוצק רצה שיעלו על הגגות ויצעקו "אין עוד מלבדו", אבל הרבה קודם זה התחיל מכך שבוילנא צעקו 'אין סוף'.

אפשר לחשוב שמי שצועק 'אין סוף' זה ממש תהו ובהו, אבל בצעקה 'אין סוף' הוא מצהיר, מכריז, שאני המוגבל, אני הגארנישט, אני האפס, יכול לבטא, לומר, 'אין סוף'. זו הגדולה של הקב"ה – מכיון שהקב"ה הוא אין סוף הוא רוצה שהבלי-גבול שלו יצטמצם, זה תיקון. האין סוף שלך הוא באמת תהו, אבל האין סוף שלי הוא עולם התיקון – הוא מכניס את האין סוף בכלי, וממילא לא רק שלא הורס את התורה אלא בונה את התורה, מחיה את התורה, משמח את התורה. "ליהודים היתה אורה ושמחה" – מתוך האין-סוף, האור, באה "שמחה וששון ויקר". אם כן, זה ווארט חזק מאד – תפיסת האין סוף.

ארבעה סוגי אין סוף במדע החדש

נאמר עוד משהו חשוב במדע: שתי התיאוריות הגדולות של מאה השנים האחרונות הן היחסות והקוואנטים. היום המדענים מגדירים 4 סוגים של אין סוף – קל לתפוס זאת. איך מסדרים? ביחסות יש את התיאוריה הפרטית והכללית. האין סוף נמצא רק בתיאוריה היותר מתקדמת, תיאורית היחסות הכללית. מסדרים את ארבע הדוגמאות-השיטות של אין סוף בפועל – יחסות-קוואנטים-יחסות-קוואנטים.

במושגים פשוטים, יש גדול אין סוף, קטן אין סוף, מתחלק אין סוף והרבה אין סוף[יב] – פשוט מאד לזכור זאת: האם יכול להיות דבר שהוא גדול אין סוף? האם יכול להיות דבר שהוא קטן אין סוף? האם יכול להיות דבר שמתחלק עד אין סוף? האם יש דבר במציאות שהוא הרבה אין סוף? זה גם סדר הגיוני מאד (כנגד י-ה-ו-ה, ודוק).

מה יוצא מאינשטיין גדול אין סוף? צפיפות החומר במרכז חור שחור, שנקראת הנקודה הסינגולרית. בלב החור השחור יש צפיפות אין סופית של החומר, פשוטו כמשמעו – כך יוצא מהתיאוריה. באמת חשבו שהסינגולריות, אין סוף, שוברת את התיאוריה – אבל לא, היא חלק מהתיאוריה. תיכף נראה שלפי תיאורית המיתרים – דבר לא מוכח בכלל, רק תיאוריה מרחפת בלי שום בסיס במציאות – מתפטרים מכל הנקודות הסינגולריות ומכל האין-סוף שנסביר כעת, רק שהם ממציאים אין סוף אחר, כך שמי שלא אוהב אין סוף עדיין יש לו בעיה.

הסוג השני הוא קטן אין סוף – יהיה קשור לספירת היסוד של רבי חסדאי. קטן אין סוף הם ממדי החלקיק הבסיסי, כמו האלקטרון – זה במכניקת הקוואנטים, בלי תיאורית המיתרים וכיו"ב. האלקטרון לא בנוי מקווארקים, כמו הפרוטון. הוא חלקיק יסודי שלא מתחלק, ולכן אין לו (בתור חלקיק) ממדים – הוא ממש נקודה. אם אין לו ממדים – הוא קטן אין סוף. כלומר, להיות אפס זה גם אין סוף[יג], כי הוא קטן אין סוף. בזהר הקדוש כתוב ש"מאן דאיהו זעיר איהו רב" – אם אתה הכי קטן אתה הכי גדול. אם אתה קטן אין סוף, אתה גדול אין סוף – מה משנה אם אתה קטן אין סוף או גדול אין סוף? הכל אותו דבר, אין סוף (גדול אין סוף קטן אין סוף הם כנגד י-ה שבשם, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"). שוב, לומר שיש גדול אין סוף – צפיפות החומר בלב חור שחור – בא מאינשטיין. קטן אין סוף בא מהמכניקה הקוואנטית. במתימטיקה, קטן אין סוף הוא סוד הdifferential, דהיינו הinfinitesimal change in the value of a function, יסוד הcalculus שפתחו לייבניץ וניוטון, 'שפת' המדע החדש.

אחר כך, מתחלק אין סוף, בא גם מתיאוריות היחסות הכללית של אינשטיין: החלל הוא ממשי והוא עקום – המרחב עקום וכל מסלול בתוך החלל מתחלק באין סוף חלקים. אם אני אומר במתמטיקה שבכל קו יש אין סוף נקודות זה בתיאוריה, אבל לא ממש מציאות. אבל כאן זו מציאות של התחלקות אין סוף. יש כאן התחלקות אין סופית בפועל.

הסוג האחרון הוא שוב מהמכניקה הקוואנטית, שיש הרבה אין סוף: אלקטרון בתאוצה עובר בתוך זמן מוגבל אין סוף מצבי אנרגיה שונים, בפועל, וכל מצב הוא 'חפצא' של חלקיק בפני עצמו. יש מציאות של אין סוף דברים – ריבוי אין סופי.

שוב, ככה מוסבר היום – שיש ארבעה סוגים של אין סוף בפועל[יד]. תיאורית המיתרים מנטרלת את כל ארבעת אלה, אבל הבעיה שלה שיש אין סוף חלקיקים – עוד יותר גרוע מהכל...

ולסיכום:

  י        גדול אין סוף (infinitely large)

  ה       קטן אין סוף (infinitely small)

  ו        התחלקות אין סופית (infinitely divisible)

  ה       הרבה אין סוף (infinitely numerous)

סיכום

כל זה היה רק כדי לתת קצת געשמאק, אבל הווארט הוא שהגבורה היא האפשרות לחשוב, להגדיר, להגביל את המושג אין סוף, ושיכול להיות אין סוף במציאות. יש מאמר מפורסם של הרבי, שדברנו עליו לפני כמה זמן, שכתוב בחסידות שיש אין סוף דברים ביקום והרבי עצמו אומר שלא יודע איך זה יכול להיות. אבל לפי רבי חסדאי זה מסתדר, וגם לפי המדע של היום זה מסתדר. כלומר, הקושיא הזאת לא לוקחת בחשבון את כל התיאוריה החדשה של המדע.

עד כאן הגבורה. הגבורה היא אותו גבור שהולך וצועק ברחוב 'אין סוף', וכשהוא צועק אין סוף לא רק שאינו משתגע אלא שהוא ממשיך את האין סוף בתוך כלים, ממציא לו כלים. ידוע מאחז"ל 'איזהו גבור? המכריז אין סוף'. תעשו את החשבון...

ג. תפארת בחידושי בעל אור ה': מדות ה'

ילדותו וזקנותו של רבי חסדאי – החלק המכוסה והחלק המגולה של התפארת

עכשיו מגיעים לספירת התפארת. התפארת כוללת את כל מגוון המדות של הלב, וכאן הווארט הוא איך מתייחסים למדות של הקב"ה. כאן רואים כמה רבי חסדאי באמת הושפע מהקבלה ובפנימיות הוא מקובל. יש לו גם את ספר יצירה (הוא גם מצטט את ספר הבהיר) ומסתמא יש לו עוד מקורות של קבלה. כאן יש גם מה שהוא סבר בילדותו וגם מה שהוא סבר בזקנותו: בילדותו של רבי חסדאי הוא סבר, כמו גם אחרים, שאת המדות של ה' אי אפשר להשוות למדות של בני אדם כלל וכלל. אבל בזקנותו הוא סבר אחרת, הוא סבר שיש לה' מדות שאנחנו גם יכולים להתייחס אליהן – כמו שאפשר להתייחס לאין סוף, אפשר להתייחס גם לחסד של ה' וכו', לכל המדות של ה' (והיינו סוד הפסוק "מבשרי אחזה אלוה", יסוד ועיקר גדול של כל חכמת הנסתר, הקבלה והחסידות). כמה מדות יש לה'? אין סוף בפועל.

אם החסד של ה', אחד מאין סוף מדות, כן דומה לחסד שלי באיזה שהוא אופן (עד כדי שאפשר לומר "מבשרי אחזה אלוה") – מה בכל אופן ההבדל? הוא אומר, חידוש עצום (הכל מקדים את המדע החדיש), שההבדל העיקרי הוא כמותי – החסד של ה' הוא חסד אין סוף. לפי הווארט המפורסם של הרבי, ש'כמות מאכט איכות' (כמות עושה איכות), ברור שחסד אין סופי הוא גם באיכות שבאין ערוך, בזכות הכמות האין סופית. עד כאן לא דברנו על ה' כאשר דברנו על אין סוף בגבורה, אלא רק על כך שה' – הבורא – יכול, וגם אנחנו יכולים, לקחת בלי גבול ולהכניס אותו בגבול ההשגה שלנו, זו גבורה. כעת מדברים על המדות של ה', בתפארת.

אפשר לומר שמה שהוא סבר בתחלה, שאין שום קשר ודמיון בין המדות של ה' למדות שלנו, היינו כמו השליש העליון של התפארת שמכוסה ביסוד אמא, שאין בו השגה, אין שם מודעות (הוא בסוד "עץ החיים" אך לא "עץ הדעת"). אחר כך הוא ירד לשני השלישים האחרונים של התפארת (סוד "עץ הדעת"), שיש קשר ומודעות ביני ובין המדות שלי למדות של הקב"ה כביכול.

אין סוף מדות אין סופיות

שוב, מה הוא אומר? שיש אין סוף מדות לקב"ה. לכאורה זה לא מה שכתוב בספר יצירה – כל ספר יצירה הוא עשר, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". מה הביטוי בחסידות למה שהוא אומר? המושג ספירות אין סוף שלפני הצמצום הראשון – שרש אור אין סוף הסוכ"ע. חוץ מעשר ספירות ומדות שאני מכיר, את אין סוף הספירות ודאי איני יכול להכיר ולדעת מה הן, כמו שעוור מלידה לא יכול להכיר כלל מהו צבע – אין לי שום דרך להכיר מהן מדות אין סוף של ה'.

יש לו אין סוף מדות, אבל יש לו גם את המדות שיש לי – כשאצלו כל אחת מהן היא אין סוף. יש פה שני אין סוף – אין סוף מדות, וכל מדה היא אין סוף (סוד "ואהבת" בגימטריא פעמיים אור, פעמיים אין סוף – מתוך התבוננות זו באים לאהבה את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"). איפה כתוב שכל מדה היא אין סוף? בספר יצירה: "עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף".

הפער האין סופי בין העצמות למדות

זה נשמע כמו אותו פילוסוף יהודי שלקח את זה ממנו, וחי מאתים שנה אחריו – הפילוסוף הכי מפורסם בעולם מהתקופה ההיא – שגם מודה בפירוש שלקח זאת ממנו. מה הוא לא לקח, מה הוא שכח, שלכן הוא יצא לתרבות רעה? הוא שכח שרבי חסדאי הוא הראשון שמבדיל בהבדל גמור בין מה שהוא לב לבה של תורת החסידות – ההבדל בין עצמות לאור. הראשון שדבר על עצמות לעומת אור הוא רבי חסדאי. אצלו אור הוא מדות – אין סוף מדות, וכל מדה היא אין סוף, הכל בלשון החסידות גילויים. כך הוא כותב – הכל רק המדות, ואין לזה שום קשר כלל וכלל לעצמות ה'.

הוא אומר שאני חולק על הרמב"ם לגבי עצמות ה' – גם ידיעת השלילה לא תופסת כלל וכלל בעצמות. בעצמות "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" – לא ידיעת החיוב וגם לא ידיעת השלילה. כלומר, הוא שולל לגמרי את כל המושג ידיעת השלילה, את כל שיטת הרמב"ם, ביחס לה' עצמו. אם כבר, בלשון החסידות, אם יש לי "חלק אלוה ממעל ממש" יש לי גישה ישירה לעצמות,  בלי ידיעה. אצלו הגישה היא אהבה, עד לדבקות. בספירת העמר כשהגענו לספירת היסוד קראנו לה דבקות – אמרנו שיש שלש אמונות, שתי מדרגות בטחון, דבקות ואז שעשועים. מאד מתאים למה שאמרנו קודם שדבקות היא הדעת של היסוד, כל ששת צירופי בעז, גואל רחוק דווקא.

ברגע שהוא אומר שיש עצמות – הוא אומר שכל המדות רק מתלוות לעצמות[טו], אבל אינן העצמות, אין לעצמות שום תואר, מדה היא תואר – אבל יש אין סוף מדות וכל מדה היא אין סופית. הוא מביא על כך מספר יצירה – ופלא שכל החוקרים עליו לא עושים ענין מכמה שהוא בונה את החשיבה שלו על פי ספר יצירה – שכל המדות לגבי ה' הן "כשלהבת קשורה בגחלת", 'השלהבת מלווה את הגחלת', אבל ממציאות השלהבת אי אפשר לדעת כלום על הגחלת, גם לא בדרך של ידיעת השלילה. כל המדות אינן עצמות, אבל אני מאמין בעצמות. לכן הוא אומר שהאמונה היא תכונה מולדת, שאין לה קשר לשכל – אני מאמין כי יש לי "חלק אלוה ממעל ממש", מולד, נתון, ולכן אבסורד לומר שאמונה היא מצוה או ש"יסוד היסודות ועמוד החכמות" הוא "לידע שיש שם מצוי ראשון".

עד כאן התפארת, מגוון כל אין סוף מדותיו יתברך. תפארת היא היחס של המדות של הקב"ה לה' עצמו, לעצמות ה'. הווארט בסוף הוא ביטוי מספר יצירה, שעשר הספירות לגבי ה' הן כשלהבת קשורה בגחלת. גם בזהר יש ביטוי שכל המדות הן כמו נר שמשליך את הערותיו באין סוף פנות וגילויים, וכשמסתכלים בנר רואים שהוא רק נר אחד באמצע – ביטוי ומשל מפורסם בספר הזהר.

ד. נו"ה בחידושי בעל אור ה': התגלות אלקות בנסים

האם הנס הוא הוכחה לאלקות?

הגענו לנצח והוד: היות שאמרנו כתר-חכמה-בינה-דעת בפני עצמן, כדי לשמור "עשר ולא אחת עשרה" נחבר נו"ה יחד. נו"ה יחד הן ההתייחסות של רבי חסדאי למציאות הנס. הרי בספר התניא, בשער היחוד והאמונה, למדנו לפני כמה ימים שעיקר התגלות האלקות בעולם, התגלות מדת הרחמים – שם הוי', שם הרחמים – הוא על ידי צדיקים והנסים של התורה. כמובן, כולנו מאמינים בכל הנסים הכתובים בתורה, אבל יש חקירה חשובה ביותר האם הנס הוא הוכחה למציאות ה' בדיוק כמו הוכחה שכלית.

רבי חסדאי הוא תלמיד הר"ן, והר"ן בדרשותיו כותב – וכך סבר רבי חסדאי בילדותו – שאי אפשר להוכיח מתוך נסים על עצם האלקות. נסים הם משהו נחמד, אבל לא כל כך רציני. קצת מזכיר את החב"דניק ש'לא סופר' את המופתים של הרבי – גם של הרבי שלו. בשביל החב"דניק כל המופתים שהצדיק עושה לא מוכיחים שהוא רבי, כי גם מי שלא רבי יכול לעשות מופתים. כך הר"ן אומר, שיש גם בני אדם שיכולים לחולל נסים. בתורה כתוב שאפילו נביא שקר יכול לעשות נסים. אז הר"ן כותב שמתוך נסים אין הוכחה לה', וכך סבר גם רבי חסדאי בהתחלה – כמו רבו.

אבל אחר כך, כשהוא התבגר, הוא חזר בו. הוא כותב באור ה' שהנסים הם אכן התגלות אלקות. אמרנו דבר והיפוכו, שמצד אחד החב"דניק לא סופר נסים ומופתים של הרבי, מצד שני כתוב בפירוש בספר התניא שהצדיק והנסים של התורה הם הגילוי – כלומר שהם הוכחה – של מציאות ה', ולא סתם מציאות ה' אלא מציאות שם הוי', שם הרחמים, כך הוא מתגלה בעולם.

נסים (נצח) מחזקים את האמונה (הוד)

למה נשים זאת בנצח והוד? כי עצם מציאות הנס, שלמעלה מהטבע, שייך לספירת הנצח. מהו הוד? שמתוך הנס שאתה רואה, שאתה חווה, אתה מודה במציאות האלקות שלמעלה מהטבע – שהנס באמת משקף את ה' שלמעלה מהטבע. זה יחוד מאד יפה של נצח והוד (שהם תרין פלגי גופא).

לפעמים כתוב שנו"ה הם נבואה – נביאים מנצח וחוזים מהוד. התורה מאד רוצה לחזק את האמונה שלנו בה' – מציאות הנבואה בישראל משקפת ומחזקת מאד את האמונה שלנו, הדבקות שלנו, וההתמסרות שלנו לקב"ה.

חיזוק האמונה בלי טעם ובלי ריח

נצח והוד הם שני בדי ערבה שאין להם לא טעם ולא ריח, אבל הם חיזוק אמונה (כתוב "עצות מרחוק אמונה אמן [אמונה חזקה]". "כליות יועצות" היינו שתי הספירות נצח והוד, והן "מרחוק" בהיותן ללא טעם וריח, אך דווקא הן מחזקות מאד את האמונה בה', "אמונה אמן"). ככה הנס בשביל החב"דניק, אין בנסים לא טעם ולא ריח (כלומר, השכלה בחסידות. אצל הרב המגיד המופתים התגלגלו מתחת לשלחן) – אבל אף על פי כן יש בהם חיזוק אמונה (הבעל שם טוב, שעיקר ענינו היה חיזוק האמונה הפשוטה אצל יהודים פשוטים, פקד על אחד מתלמידיו להסתובב בעיירות ולספר עליו סיפורים).

הווארט שאמרנו כעת בדיוק מסביר את ההשקפה – בכל סיפורי המופתים אין טעם וריח, ולא אהיה מזה משכיל גדול בחסידות, אבל הם טובים לחזק אמונה, בפרט של יהודי פשוט שקשור לנו"ה. מה יוצא בסוף? שלא מבטלים את הערך של הנסים והמופתים. הרבי – לכאורה לא כמו המסורת החב"דניק – כן החזיק מחשיבות סיפורי מופתים על הרבי-השווער וממילא גם על עצמו. זה היה דבר יותר פשוט להבין, ערך הנס והקשר שלו לנצח והוד.

בפרשת שבוע כתוב שצריך לשים את השרף על נס, להרים אותו גבוה – זה נקרא עומק רום, ספירת הנצח. לכן אמרנו שהנס הוא הנצח. כל הנשוך מסתכל בנחש הנחשת על שהנס והוא חי, אם הוא מכוון את לבו לשמים. הרפואה שהקב"ה שולח באופן נסי – אין לך חיזוק אמונה יותר מזה. זה הקשר בין מיכלא דאסוותא ומיכלא דמהימנותא בפסח. אשרי מי שקודם מאמין ואז באה רפואה מונעת, בדרך ממילא. אבל גם מי שאצלו לא ככה, ומתוך הרפואה הוא מאמין – גם זה טוב מאד.

ה. יסוד בחידושי בעל אור ה': שלבי התפתחות החומר

שלשת (שהם ארבעת) מצבי החומר

כעת הגענו לספירת היסוד. בספירת היסוד נחזור למשהו עמוק בחקירה, שנוגע גם לחלקיקים האלמנטריים שלנו בתיאורית הקוואנטים. בעל אור ה' חולק על אריסטו והרמב"ם לגבי גדר הזמן והמקום – ענין שנשים במלכות – אבל הדבר נוגע קודם כל לשלבי התפתחות החומר (כך נקרא לזה). הוא אומר שלכל חומר יש שלשה מצבים:

קודם החומר היולי לגמרי. מה הכוונה? שאין לו ממדים, אין לו התפשטות (extension).

אחר כך יש מצב שני, שהוא עיקר החידוש – במצב השני יש כבר ממדים לחומר, יש לו התפשטות, אבל אין לו תכונות. אין לו צבע, אין לו שום תכונה, חוץ מאשר התפשטות.

המצב השלישי, המצב המוכר לנו, הוא חומר שיש לו גם ממדים וגם כל מיני תכונות שונות. לפי הראשונים, הרמב"ם, יש בגדול שני סוגי תכונות, עצמיות ומקריות. אבל בשלב השני של החומר אין אף סוג של תכונה.

אם נחלק בין שני סוגי תכונות כבר יהיה לנו איזה י-ה-ו-ה – קודם היולי גמור, ללא ממדים; אחר כך חומר בעל ממדים ובלי תכונות; אחר כך יש לו תכונות עצמיות ואז תכונות מקריות, כדלקמן.

  י        חומר היולי ללא ממדים

  ה       חומר בעל ממדים ללא תכונות

  ו        חומר בעל תכונות עצמיות

  ה       חומר בעל תכונות מקריות

חומר נטול ממדים – חלקיק אלמנטרי

קודם הוא נקודה היולית, בלי ממדים. אחר כך יש לו ממדים. ברגע שיש לו ממדים אפשר למקם אותו. כל עוד אין לו ממדים – אי אפשר לשים אותו במקום. בווארט הזה יש כל כך הרבה עומק, שיתכן שאפשר להשתמש בו אפילו היום בחקירות בתיאורית הקוואנטים. תיכף נסביר את הכוונה שלנו.

מה הדוגמה לזה היום במדע, שהוא אמר לפני כ700 שנה? נחזור ל'קטן אין סוף' של תיאורית הקוואנטום – שהאלקטרון הוא קטן אין סוף. דרך אגב, איך אנחנו קוראים לאלקטרון? 'אופן' (יש כאן כמה אופנים...). אופן הוא אלקטרון, והיות שאין לו ממדים – כי הוא לא מתחלק – הוא ממש הדוגמה היום במדע למה שהוא קורא חומר, משהו (לא thing, אבל הוא נמצא, אני רואה מה הוא עושה), במצב הראשון שלו – שאין לו עדיין ממדים. המדע של היום קורא לזה קטן אין סוף. ממש פלאי פלאים שיש פה הקבלה בין מה שהוא אומר בפילוסופיה למה שאומרים היום במדע.

ידוע שלכל חלקיק אלמנטרי יש היום שני מצבים – או שהוא חלקיק או שהוא גל. גם מצב הגל הוא רק הסתברותי. ברגע שאמרנו שחלקיק הוא לא חלק קטן – משהו קטנטן – אלא חלקיק אלמנטרי אמתי, שלא מתחלק, הוא קטן אין סוף (גם זו חקירה שלנו, שהרבה שנים שמתבוננים בשני המצבים שקיימים בבת אחת, בעת ובעונה אחת, של החלקיק והגל – אותו אחד, אותו בן אדם שיש לו שני מצבים, לפעמים הוא מופיע כמו חלקיק ולפעמים כמו גל, פיצול אישיות – מה ההכרעה שלנו? מה קודם למה? מה זכר ומה נקבה? מה יותר מופשט? מי שזוכר את השיעורים, אם החלקיק הוא משהו מדיד, עם ממדים, גל יותר מופשט. אבל ברגע שמסבירים שאינו מדיד, ממש גלמי-היולי אמתי, החומר שלפני הצורה בלשון הקבלה – וזו תמיד המסקנה שלנו – שמים את המצב החלקיקי שלו בחכמה, נקודת ה-י של שם הוי', ואילו המצב הגלי שלו בבינה. הם באמת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אבא ואמא.

חומר מתפשט נטול תכונות – גל

לגבי תורת בעל אור ה', רבי חסדאי, מה הם שני המצבים האלה? החלקיק הוא המצב הראשון של החומר. עיקר הקושי הוא לצייר מהו החומר שיש לו כבר התפשטות אבל אין לו תכונות – אין לו שום תכונות, אבל יש התפשטות. תכונות הן ו"ק והתפשטות היא ה עילאה. אז המצב השני שלו, של התפשטות בלי תכונות עדיין, הוא ה עילאה נטו, כמו אמא עילאה (החב"ד של פרצוף אמא הכולל, גם לא מדות דאמא).

אנחנו תמיד מסבירים שאמא עילאה היא המצב הגלי. לגל יש כבר התפשטות, אבל בלי תכונות. היותו בלי תכונות קשור גם לעקרון של אי-ודאות, מה שאמרנו קודם שכל הגל הזה הוא הסתברות – לא דבר שאפשר להצביע עליו בהחלטיות, אין לו שום תכונה מוחלטת, אבל הוא מתפשט ביקום. הגל כל כך מתפשט, עד שכתוב שברגע שמציירים את החלקיק כגל הוא נמצא בכל היקום – לא נמצא כאן רק איזה גל של ברכת ילדים. הברכה של הגל של החלקיק מתפשטת התפשטות אין סופית, בשניה אחת נמצא בכל היקום יחד – יש לו התפשטות, אבל אין לו תכונות מוגדרות עדיין.

שלבי התפתחות החומר – התקרבות היסוד אל המלכות

אף על פי שאמרנו כעת שהתפתחות נקודת החומר היא י-ה-ו-ה – ה-ו התכונות יותר עצמיות ו-ה תתאה תכונות יותר מקריות – נשים את כל התהליך בספירת היסוד. כל ההתפתחות כאן היא כמו התפתחות של טפת זרע, וכן כמו שכתוב בקבלה לגבי התחלקות ספירת היסוד לשלש מדרגות:

המדרגה הראשונה, לפני שהוא מתגלה בכלל, כשהוא עדיין בתוך הגוף.

המדרגה השניה – שהוא מתפשט, אבל אין לו תכונות, לפני שהוא מגיע לעטרת היסוד.

המדרגה השלישית היא עטרת היסוד, שכבר נותנת לו צורה. בשביל זה עושים ברית מילה – לתת להתפשטות תכונות (יש לומר שעל ידי מצות מילה מתגלות בגוף היהודי, בחמר היהודי, התכונות העצמיות שלו, מה שכל ישראל רחמנים וביישנים וגומלי חסדים, ומה שישראל הם העזים שבאומות וכיוצא בזה. אך ידוע ש"מל ולא פרע כאילו לא מל" – על ידי הפריעה מתגלות התכונות המקריות של כל יהודי בפרט, באמת מייחדות את היהודי ונותן לו שליחות אישית בחיים. דווקא התכונות המקריות הן תיקון קרי, תיקון ספירת היסוד).

עוד סבה שכל התהליך הזה קשור לספירת היסוד של "צדיק יסוד עולם" היא שכולו הכנה להכנס ולהתייחד עם המלכות.

ו. מלכות בחידושי בעל אור ה': תפיסת המקום והזמן

בתפיסה של רבי חסדאי המלכות היא המקום והזמן. לפעמים גם את המקום והזמן אנחנו שמים ב-יה – שרש הזמן ב-י ("והחכמה מאין תמצא") ושרש המקום ב-ה עילאה ("ואי זה מקום בינה") – אבל סתם בקבלה כתוב שגם מקום וגם זמן שייכים למלכות. "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלֹך לעֹלם ועד" – שלשת חלקי הזמן הם מלכות, וגם מקום הוא מלכות (בפרט המקום הוא יסוד נוקבא, מקום קליטת הזרע).

חשבונות של אין סוף

לפני שנמשיך ונסיים עם המלכות, נחזור רגע לאין סוף: הוא אומר שאין סוף הוא משהו שאפשר לחשוב, והיות שאפשר לחשוב אותו הוא גם קיים במציאות. הראשונים אמרו שאין סוף, היות שהוא תהו ובהו, בלי כל סדר, וממילא אי אפשר להוסיף לו ואי אפשר לגרוע ממנו – הנחת יסוד. בא רבי חסדאי ואומר – מה פתאום?! אני יכול להוסיף לאין סוף עוד 1. במתמטיקה האם אפשר להוסיף 1 לאין סוף? זה ישנה משהו? אומר רבי חסדאי שאין סוף פלוס אחד אולי שוה אין סוף, אבל בכל אופן יש כזה דבר להוסיף 1 לאין סוף.

מה זה יכול להיות? פשוט מאד – פלא שאף אחד לא חשב ודבר על זה קודם. אין סוף יכול להיות התפשטות בכל כיוון. אם יש לי קו, בגראף, ויש נקודת אפס – כל המספרים החיוביים הם בכיוון אחד, ימין, מ-0 עד אין סוף. כל המספרים השליליים, מינוס אחד וכו', הם בכיוון השני. כל כיוון הוא אין סוף, אבל אם יש לי אין סוף מאפס עד אין סוף (הכל בכיוון החיובי), אני יכול לקחת עוד חתיכה ולהוסיף בהתחלה – בתוך הגרף אני יכול להוסיף את הקטע ממינוס 1 לאפס, הוספתי יחידה של אחד לאין סוף וקבלתי אין סוף פלוס אחד, אורך הקו כעת. האם הוא יותר מאין סוף? לאו דווקא, אולי אותו דבר (בלשון החסידות, תוספת האחד לאין סוף הוא בטל במציאות לגמרי, ביטול אמיתי, לאין סוף, בהיות ש"אין ערוך" בין האחד לאין סוף). בכל אופן, קיימתי פעולה – הצלחתי להוסיף 1 לאין סוף. זה בסדר גמור, לי זה מובן ופשוט – מובן לכל אחד.

עוד דבר, הקדמונים אמרו שאי אפשר לשים אין סוף בתוך אין סוף אחר. אומר רבי חסדאי – מה זאת אומרת? אני ודאי יכול לשים אין סוף בתוך אין סוף יותר גדול. אם יש לי רצועה אין סופית – קו עם רוחב – רצועה של אחד על אין סוף, ויש לי אין סוף אחר, רצועה של 2 על אין סוף, רצועה יותר עבה, אני בהחלט יכול לשים את הרצועה של 1 על אין סוף בתוך הרצועה של 2 על אין סוף.

דברים פשוטים מאד, אבל זו חשיבה שלכאורה סותרת מוסכמות שהיו מקובלות קודם. היום, בתורת הקבוצות, עוד יותר קל להביע זאת. יש קבוצה ותת קבוצה – כל אין סוף המספרים הזוגיים הם תת קבוצה של כל המספרים הטבעיים. בהשקפה ראשונה התת קבוצה של המספרים הזוגיים היא בדיוק חצי מהקבוצה השלמה, אך ראה זה פלא (אורות דתהו בכלים דתיקון) – ה'חצי' של האין סוף שוה בדיוק לאין סוף כולו (היות שניתן לעשות הקבלה אחד לאחד בין התת קבוצה לקבוצה השלמה: 1-2, 2-4, 3-6, 4-8 וכו' עד אין סוף).

קיום עצמאי למקום וזמן

הדברים האלה קשורים גם למציאות המקום. מה חשבו הרמב"ם ואריסטו לגבי מקום וזמן? שניהם אמרו שמקום וזמן לא קיימים בפני עצמם – מקום הוא לא יותר מאשר קו המתאר של גוף. אם יש משהו, גוף, חומר, הוא עושה את המקום – המקום הוא קו המתאר שלו, לא משנה אם זה בשני ממדים או שלשה ממדים. הוא סוגר ומגדיר את הגוף, אבל בלי גוף אין מקום. אותו הדבר, אומר אריסטו, לגבי זמן – זמן הוא פונקציה של תנועת גוף. אם יש גוף והגוף משתנה – נע – נוצרת תופעה שאנחנו קוראים לה זמן. אם כן, לדעתם זמן תלוי בתנועה ומקום תלוי במציאות של גוף בתוכו. לחשוב על מקום חלל, ריקן, זה עוד סוג של תהו. לחשוב על זמן בלי תנועה בתוכו – אלה דברים בטלים, מחשבה שהיא תהו ובהו.

אלפיים שנה האנשים הכי חכמים בעולם קבלו כהנחה פשוטה את ההנחות של אריסטו, עד שבא רבי חסדאי שלנו ושבר את המוסכמות וכך הוא סלל את הדרך לחשיבה המשיחית. כל מה שמתרחש מאז והלאה – הכל לקראת משיח. הוא אמר שאכן יש חלל ריקן (vacuum).

כמו שאמרנו קודם – ברגע שיש חלל אני יכול לשים כל חומר במצב השני בתוך החלל. אבל יוצא מההגדרה שלו – וזה מה שאמרנו קודם, שאולי אפשר אפילו לעשות איתו משהו בתיאוריה הקוונטית – שהמצב החלקיקי ללא הממדים לא נמצא במקום. הוא נמצא במקום רק במצב הגלי שלו, אבל לא במצב החלקיקי שלו. במצב הראשון הוא עדיין ביסוד שכלול בתוך הגוף, לא הגיע ונכנס למלכות (מקום) עדיין. כמו ביחוד, המצב השני וגם השלישי של היסוד מתייחדים בתוך המקום (יסוד הנוקבא כנ"ל), אבל לא המצב הראשון (שהוא רק נמצא בבחינת מקיף). זה נשמע לי משהו מענין להתבונן מה הוא אומר מבחינה מדעית. תן לחכם ויחכם עוד.

בנין המלכות מן הגבורות – עולמות אין סוף

בכל אופן, שוב, לפי מה שהסברנו הרגע לרמב"ם – על פי אריסטו – לא היתה מלכות אמתית, דהיינו מציאות החלל (וזמן ללא תנועה). יתכן שזה נוגע לכל מה שאנחנו מדברים על מלכות ישראל. נחזור למושג אין סוף – כתוב שבנין המלכות מהגבורות, מתפיסת האין סוף (לפי המתבאר כאן). לפי רבי חסדאי יש אין סוף עולמות בפועל – לא רק אפשרות של אין סוף סבות בין הסבה הראשונה לתוצאה בסוף, אלא אין סוף עולמות. הרעיון הכי מתקדם היום במדע – אין סוף עולמות, יקומים מקבילים – מה שלא כולם לא מקבלים, אבל יש כזה רעיון ותיאוריה. רבי חסדאי אומר שיש אין סוף עולמות בפועל. איפה זה כתוב בחז"ל? "לגדודיו אין מספר" – כל גדוד הוא עולם, הוא מספר, קבוצה, סופית. אבל יש אין סוף גדודים (עולמות) בפועל. זה ישר מחז"ל, וכמו שמובא בספר התניא.

הרִיק שבבסיס המלכות האמתית

על המלכות האמתית כתוב שהיא כמו סיהרא "דלית לה מגרמה כלום" – היא מציאות ריקה. חז"ל דרשו את הפסוק "ולב מלכים אין חקר" שרומז ל"חללה של רשות [מלכות]". והוא סוד "ולבי חלל בקרבי" שאמר דוד מלך ישראל. אריסטו והרמב"ם לא מאמינים שיש כזה דבר – לא מקום ריק ולא זמן ריק. כל אחד הוא רק כמו קו מתאר של משהו. הזמן הוא קו מתאר של תנועה והמקום קו מתאר של חפץ. מה זה? יכול להיות לכל היותר המלכות של ז"א, עטרת היסוד, קו המתאר של עטרת היסוד. אבל המלכות האמתית, דלית לה מגרמה כלום, ושם – הא בהא תליא – יתכנו אין סוף עולמות, חסרה.

אם אנחנו מדברים על מלכות ישראל, על מלך המשיח, הוא יוצא מתוך תודעה שיש ריקנות, קיים חלל ריקן, מקום פנוי (סוד הצמצום לשון סילוק – בגבורה הסברנו שהצמצום הוא לשון ריכוז, אך כאן, במלכות, הצמצום הוא לשון סילוק, וכמבואר בכתבי האריז"ל שהצמצום הראשון, סתם "צמצום" בכתבי האריז"ל שהוא צמצום לשון סילוק, היה במלכות דאין סוף). מהי ריקנות? מהו חלל? חלל הוא לשון חול, לשון חילון – המלכות היא חילון בעצם, חלל, אין שם כלום, רק שהוא מבקש שימלאו אותו (כידוע גם במדע שואקום מושך ו'מזמין' חמר, סוד ספירת היסוד כנ"ל, להכנס בו, סוד חותם שוקע המעורר ומושך לתוכו חותם בולט). אבל אסור לקצץ בנטיעות, מי שמוציא זאת מעשר ספירות, לא אוהב חלל ריקן, לא סובל את החילון ורוצה להוציא אותו מכלל האצילות – מקצץ בנטיעות.

גם זמן, כתוב בחסידות שצריך מאד לייקר את הזמן – לא לבזבז את הזמן, למלא כל רגע עם תוכן. אם אתה ממלא כל רגע בחיים שלך בתוכן זו אריכות ימים, אתה מאריך את היום. אבל לדאבוננו יש הרבה זמן שהולך, שאנחנו מבזבזים את הזמן ר"ל. חלל הוא לא טוב, אבל הוא נמצא – הוא הבסיס של המלכות (וכמבואר במקום אחר בסוד ט פעמים "טוב" במעשה בראשית ואז ההופעה הראשונה של המלה "רע", כנגד המלכות, כאשר יחוד היסוד והמלכות הוא סוד "עץ הדעת טוב [ה'טוב' התשיעי] ורע [ה'רע' הראשון]"). דווקא המצב הריק – שקיים, גם במקום וגם בזמן – הוא המלכות.

והנה, יש בזה גם לטובה. יש זמן של "מנוחה לחיי העולמים" – מנוחה היא ההיפך מתנועה. מצד אחד זמן של מנוחה, שבת קדש, אם אין שם שום תנועה, רק מנוחה – שבת ר"ת שינה בשבת תענוג, גארנישט – השבת היא המלכות. כנראה שמנוחה זו היא שרש המלכות ברדל"א. בכל אופן, המלכות – העצם, השרש של המלכות – היא מקום וזמן ללא תלות במשהו אחר כלל וכלל. רק מה? היא מבקשת את המשהו האחר שיכנס בה, שיתייחד איתה. זה "לתקן עולם במלכות שדי", שדי היינו היסוד, שיתקן את המלכות. אבל קודם צריך להכיר במציאות המלכות בפני עצמה (שבה האכילה מעץ הדעת טוב ורע מצוה, היינו הזיווג הקדוש של יום השבת).

ז. סיכום חידושי רבי חסדאי קרשקש בעל אור ה'

עד כאן, בקיצור, סיימנו את סקירת יסודות החשיבה של רבי חסדאי קרשקש, זכותו יגן עלינו, בעל אור ה'. נקוה שנעשה עם זה משהו, במיוחד שהפיזיקאים הגדולים גם יעשו עם זה משהו. ולסיכום:

כתר

גדר הסבה האמתית: הקביעה אם תהיה או לא תהיה

חכמה

אחדות ה' מהתורה (לא מחקירה)

 

בינה

תכלית הכל – אהבה ושמחה

 

דעת

הבחירה בנקודת הפנימיות

 

חסד

התורה מכוונת את המציאות לטוב

 

גבורה

אין סוף בפועל

תפארת

היחס בין מדות ה' למדות האדם

 

 

נצח והוד

נסים מגלים אלקות

 

 

 

יסוד

שלבי התפתחות החומר

 

 

 

מלכות

מקום וזמן כמציאות עצמית (רִיק)

 

 

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] בפירושו על ספר יצירה, הופך הגר"א את החושים של סיון ותמוז – ראיה בסיון ("וכל העם רֹאים וגו'") והליכה בתמוז (הליכת המרגלים לתור את הארץ). יוצא שהיום שלכל הדעות שייך לחוש הראיה הוא ל' סיון שהוא א' דר"ח תמוז. אצל מי שהיום הוא יום הנישואין שלו מתקיים באופן מיוחד "ראה חיים [האות שבה ברא ה' את חדש תמוז היא האות ח, לשון חיים, שכבר קבלנו במתן תורה בחדש סיון – 'כי הם חיינו וארך ימינו', 'תורת חיים'] עם אשה אשר אהבת".

[ג] יש בתנ"ך ט פעמים "מלאה הארץ". הפעם הראשונה, ה"מלאה הארץ" היחיד בתורה, היא בפרשת נח, סבת המבול, "כי מלאה הארץ חמס וגו'" (היינו בחינת התהו של "מלאה הארץ" שלפני התיקון שלו, כידוע הכלל בזה). תיקון החמס (על פי פשט) הוא על ידי החסד (המתחלף בחמס על ידי חילוף ד-מ). חמס = חסד וחצי (מפני שההפרש בין ד ל-מ הוא לו שהוא חצי חסד). "חסד הוי' [מלאה הארץ]" "חסדך הוי' [מלאה הארץ]" = חמס חמס (הערך הממוצע של שני הלשונות) = חסד חסד חסד (= גבורה, סוד שם החסד של הקב"ה, השם של עב שמות [היוצא משלשת הפסוקים ויסע ויבא ויט] שבו ריו אותיות). "כי מלאה הארץ דעה את הוי'" הוא ה"מלאה הארץ" הראשון בנ"ך כאשר "חסדך הוי' מלאה הארץ" הוא האחרון. "מלאה הארץ" = 372 (הערך הממוצע של שתי המלים הוא מקום, סוד המקום "מלאה הארץ" – "הנה מקום אתי") = 12 פעמים אל, שם החסד. ג"פ "מלאה הארץ" ("דעה את הוי'" "חסד הוי'" "חסדך הוי'") = 1116 = "בראשית ברא" (= "כתר מלכות") = אל פעמים ול (סוד חדש אלול, שביום ה"יהי [אור]" שלו נברא העולם) דהיינו חצי "חסד [פעמים] אל", ודוק.

[ד] "שאו מרום עיניכם" = 793 = 13 (אחד) פעמים 61 (אין). יש בביטוי 13 (אחד) אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = אין – "אין מזל לישראל", היינו "שמע ישראל" (וכמו שיתבאר שצריך לשמוע ולהפנים את שרש ישראל). והוא המספר של "שארית החדש", עיקר גדול ב"סוד העבור". והוא מספר "מגן דוד" (ה"מגן דוד" ה-12, "כזה ראה וקדש"). נראה בהמשך הכוונה של "שמע ישראל וגו'" ש"אחד" ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", נסב"ת בסוד עד אשמח כנודע) הוא ר"ת אהבה חסד דעת, כאשר אהבה חסד דעת = 559 = 13 פעמים 43 (ידוע בחכמת החשבון ש-43 ו-61 הם זוג [סוד "גם אני"] – משולש 43 הוא הנקודה האמצעית של משולש 61). והנה, הערך הממוצע של 793 (כוונת "שמע") ו-559 (כוונת "אחד") הוא 676 = הוי' ברבוע (סוד "הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו', יג-אחד מדות הרחמים).

נבנה סדרה רבועית משלש התבות "שאו מרום עיניכם": 200 286 307. שני ההפרשים הם אלהים (ס"ת "שאו מרום עיניכם") ואהיה. ידוע בסוד כוונת יבק שאלהים = אהיה א-דני. כאן נמצא שבסיס סדרת "שאו מרום עיניכם" הוא מינוס א-דני (א-דני הוא שם המלכות. בהמשך יתבאר שסוד המלכות הוא חלל, "לב מלכים אין חקר" – "חללה של רשות", כרמוז במספר מינוס). לפני 200 (הרבוע הכפול של 10) יבוא מספר אחד חיובי, 49 (7 ברבוע). לאחר 307 יבואו שני מספרים חיוביים, 263 ו-154. נמצא שיש בסדרה 6 מספרים חיוביים: 49 200 286 307 263 154. 49 ועוד 154, חיבור הראש והסוף = 203 = ברא – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". חמשת המספרים הראשונים של הסדרה: 49 200 286 307 263 = 1105 = חמשת המלים הראשונות של פסוק היחוד: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' [אחד]". המספר האחרון, 154 = עיקר היחוד בפסוק, "הוי' אלהינו הוי'". לפני 49 בא 167-, כאשר 167 = "הוי' אלהינו הוי' אחד"!

[ה] ראה לקומ"א קצא. "שעשוע עולם הבא" = 900 = ל ברבוע, סוד הלב היהודי כנודע. והיינו כמבואר שם שהוא סוד "לב מלכים אין חקר" (= ישראל, "שמע ישראל"), סוד "חללה של רשות" (ר"ת "רחש לבי דבר טוב"), סוד המלכות, ועד למלכות דאין סוף, ועד למלכות כפי שהיא מושרשת בעצמות ממש, שאין עוד 'ספירה' למעלה ממנה, כמבואר בדא"ח (הר"ת שעה = ה פעמים הלֹם [יה פעמים כה], כינוי המלכות [כמ"ש "עד הלם", כל "הלם" הוא ג"פ "כה", "עד כה", גם כינוי המלכות. כה הלם, ר"ת כה = 100, שלמות של 10 ברבוע, סוד מיכל בת שאול אשת דוד מלכא משיחא; "עד הלם" "עד כה" = רמח = אברהם, שרש המלכות כנודע. יש בתנ"ך ב"פ "עד הלם" וה"פ "עד כה" (דוד תבות, יהודה אותיות) = "שאו מרום עיניכם" (תכלית סדרת "שאו מרום עיניכם" הוא 154 כנ"ל שעולה "עולם הבא")!], השאר = ז פעמים הלם [יהו-אהיה פעמים כה], ודוק).

[ו] חוץ מהר"ת של "יחיד הוא ויודע הכל" – שם הוי' ב"ה – שאר האותיות = 169 = אחד ברבוע!

[ז] ראה שכינה ביניהם בפרק "דברי אהבה וחסד".

[ח] מתאים לכך שפעם אחת בתנ"ך מופיע "אח" במובן של אחד (ראה יחזקאל יח, י ובספר השרשים לרד"ק ערך אח ענין רביעי).

[ט] והיינו דעת שאכן יוצאת מחסד (וכנ"ל בפנים על נוטריקון אהבה-חסד).

[י] ידוע שחתך הזהב של אור (אין סוף), 207, הוא 128 ו-79, סיחֹן ועוג. בעז (= עוג) הוא היבם של מחלון, שבכתיב חסר, מחלֹן = סיחֹן (בתורה, לפעמים כתוב סיחון מלא ולפעמים כתוב סיחן חסר. וי"ל שבעז עצמו הוא סוד ה-ו של מחלון, וכמבואר בקבלה שהוא ה"צדיק יסוד עולם" שנמשך משרש מחלון, וממילא הוא משלים את מחלן לאור. כתוב פעמיים "ו-בעז" במגלת רות – "ובעז עלה השער" [= ט פעמים "ובעז"!] "ובעז הוליד את עובד". "ובעז" = 85, מספר הפסוקים במגלת רות).

[יא] השרש ראה יוצא מהשרש קרא (גם לפי סדר האותיות – קר). הקריאה לה' היא מתוך אמונה והתקשרות לעצם שלמעלה מכל גילוי אור השייך לראיה, גם ראיה מרחוק (גם ראית המהות [גדלות ב דאבא], ראית הפנים, "בעין השכל שבלבך את חזי כולא"). אך הראיה יוצאת ונמשכת מהקריאה (היינו מעלה קריאת שמע, "שמע ישראל", ביחס ל"ראה ישראל" כנ"ל. וראה לקמן בענין "שלהבת קשורה בגחלת" שבשלהבת ישנו את ענין הראיה אך לא בגחלת).

[יב] גדול קטן מתחלק הרבה = 992 = 4 פעמים 248, הממוצע. ד פעמים אין סוף = 828. ביחד, גדול אין סוף קטן אין סוף מתחלק אין סוף הרבה אין סוף = 1820 – "סוד [פעמים] הוי' ליראיו".

[יג] אפס אותיות אסף נוטריקון אין סוף.

[יד] ונסכם ממקור מוסמך (Internet Encyclopedia of Philosophy. Infinite):

There are four suggested examples where infinity occurs within physical science:

(1) Standard cosmology based on Einstein's general theory of relativity implies the density of the mass at the center of a simple black hole is infinitely large.

(2) The standard model of particle physics implies the size of an electron is infinitely small. (3) General relativity implies that every path in space is infinitely divisible.

(4) Classical quantum theory implies the values of kinetic energy of an accelerating, free electron are infinitely numerous.

These four kinds of infinities – infinitely large, infinitely small, infinitely divisible, infinitely numerous – are implied by thoery and argumentation, and are not something that could be measured directly.                                                

 

[טו] סוד לוי, לשון "הפעם ילוה אישי אלי", הבן השלישי של יעקב, כנגד ספירת התפארת כנודע. והוא בחינת יעקב עצמו, השלישי לאבות, שנקרא ישראל, ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה [מדת התפארת]" כנ"ל, מגוון עצום של מדות אלוקיות – "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעותיהם [מדותיהם] דומות זו לזו". ישראל הוא הנקודה האמצעית של תפארת, ולוי במשולש עולה תפארת.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com