חיפוש בתוכן האתר

תורה חיה - מתוך שעור במסכת והלכות עבודה זרה (13) - ג' סיון ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

ג' סיון ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח

תורה חיה

מתוך שעור במסכת והלכות עבודה זרה (13)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. משה כותב בדמע

"משה כותב בדמע" – שני פירושי הפשט

אנו עוסקים בסוגיא (שחוזרת במסכת ב"ב[ב] ובמסכת מנחות[ג], בשינויים קלים) בה כתוב שאת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה, מ"וימת משה" עד "לעיני כל ישראל", ה' אומר ומשה כותב בדמע. בגמרא כתוב שזו דעת רבי שמעון וברש"י על התורה זה מובא כדעת רבי מאיר – רבי מאיר ורבי שמעון הם החיה-יחידה של רבי עקיבא (בין חמשת תלמידי ר"ע, שכנגד נרנח"י). רבי יהודה, הרוח של ר"ע, אומר שיהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים – זה "והנגלֹת", יותר פשט. בעלי הנסתר ובפרט בעלי המקיפים (חיה-יחידה, מקיף הקרוב ומקיף הרחוק, מקיף דאור חוזר ומקיף דאור ישר בלשון האריז"ל), רבי מאיר ורבי שמעון, אומרים שמשה כתב אותם בדמע.

ראינו שהריטב"א מביא שני פירושים ל"בדמע": פירוש אחד הוא בצער, שמשה כתב פסוקים אלה באופן רגיל, בדיו, אך הצטער תוך כדי כך ובכה (כבר קשור לגילוי היחידה שבנפש, בכיה בגימטריא יחידה כנודע). לא אמרנו בפעם קודמת, אבל אפשר לחשוב על מה הצטער. אפשר לחשוב שהוא הצטער שהוא מת, אבל הרמ"ע מפאנו ועוד אומרים שהוא הצטער כאשר ראה מה יקרה לעם ישראל כאשר הוא מת – לא חשב על עצמו אלא על עם ישראל. זה כבר קשור למסכת ע"ז – הוא ראה שאם הוא מת מאד מהר אפשר ליפול לכל החטאים, ובפרט בע"ז, ההיפך מכל התורה. על זה הוא בכה, על הגלויות. במקום אחד הרמ"ע מפאנו כותב שהוא חשב שאם היה נכנס לארץ ישראל כבר היתה הגאולה, משיח, היה בונה את בית המקדש והוא היה נצחי. הוא כותב עוד ווארט יפה, שכל מה שמשה רבינו רוצה לפעול הוא בטול גזרת ברית בין הבתרים, בה ה' אמר-רמז לאברהם אבינו שתהיינה ארבע הגלויות – "אימה חשכה גדולה נופלת עליו". משה רבינו רצה לבטל זאת, וכאשר הוא מת הוא רואה שזה לא בטל. זה פשט ממש, שאם הפירוש "דמע" הוא שבכה מצער שהוא מת, ודאי לא על עצם המיתה אלא על המשמעות שלה. זה פירוש אחד, הכי פשוט, שגם רש"י כותב – שהוא כתב בצער.

אבל הריטב"א מביא עוד פירוש, שבמקום דיו הוא כתב בדמעות, ועל כך כותב המהרש"א שזהו רק רושם ולא מתקיים. בכך הוא מתרץ שהיות שזה רק רושם, אין כאן בעיה שהוא כותב שהוא מת אף שהוא עדיין חי. אבל אז מתעוררת קושיא – ספר התורה לא כשר. אם כותבים בכתב שהוא רק רשימו, לא מתקיים, הוא לא כשר.

דמע מלשון דימוע ותערובת – פירוש הבעש"ט או הגר"א?

אחרי זה ראינו ב"ענף יוסף" – העיונים המיוחדים פירוש "עץ יוסף" על "עין יעקב" – שמביא מהגר"א פירוש מופלא ביותר ש"דמע" הוא משהו אחר לחלוטין, לשון דימוע ותערובת. מה הכוונה? שהוא כתב את אותיות התורה כפי שהיתה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, שכל האותיות היו בצירופים שונים, צירופים של שמות קדושים. רק אחרי נתינת התורה הדמע הזה, תערובת האותיות, הסתדרה כפי שכתוב אצלנו בתורה. את שמונת הפסוקים האחרונים הוא השאיר בדמע, מעורב.

זו המצאה יפהפיה, אך עדיין לא מתרץ את הקושיא הפשוטה – אם כותבים בערבוב אותיות ספר התורה לא כשר, אף שכותבים שמות קדושים. אם כן, הפירוש הזה הוא "אליה וקוץ בה". [הוא מסביר זאת.] הוא לא מסביר לפי הלכה. [זה כמו שהיה לפני הבריאה, זה לא כשר?] על פי נגלה זה לא כשר, לפני הבריאה העליונים עוד לא ירדו למטה (בעצם, עוד לא היתה מציאות של מטה), מתן תורה לישראל זה דווקא שעליונים ירדו למטה. קצת פלא שלא מתייחס לזה, אם רוצה שיהיה תירוץ טוב צריך להיות טוב גם לפי נגלה. חז"ל מביאים את הפסוק "לקֹח את ספר התורה הזה" ומקשים האם יתכן שהספר יהיה חסר אות אחת – כעת באמת כל האותיות שם, אבל עדיין לא "ספר התורה הזה".

תוך כדי זה אמרתי שכמדומה גם הבעש"ט אומר כך, ואחר כך הראו שבאמת זה נמצא בספר בעל שם טוב על התורה – מופיע באריכות בשם ספר פתגמין קדישין מספר גאולת ישראל, ובקיצור בשם ספר מחזה אברהם – אותו ווארט שדמע לשון מדומע, עירוב אותיות. אם ממש אותו דבר אמרתי שלא יתכן, אחד גנב-העתיק מהשני, ואז כמובן אומר שזה מהבעש"ט ומישהו 'הדביק' לגר"א, כמו שלוקחים היום בבני ברק ב'חדרים' סיפורי הבעש"ט ורק מחליפים את השם לגדול אחר מה'מתנגדים'. כך היה נדמה. אמרו בשם הרב עדין אבן-ישראל, שגם עמד על הפלא הזה, שמופיע גם בשם הגר"א וגם בשם הבעש"ט אותו פירוש מופלא, שהוא סובר – כנראה שיודע, צריך לשאול – ששניהם לקחו ממקור קדום. אז לא כל כך קשה ששניהם אומרים אותו דבר, כי יש מקור אחד קדום – השאלה מה הוא.

סיום התורה – סוד מעבר יבק

מצאו משהו מהרמ"ע מפאנו, אך הוא לא אומר בפירוש שדמע זה לשון דימוע אלא כותב עוד דברים. הוא מתרץ את המהרש"א שהדמעות הן רק רישום ולא כתב מתקיים. הוא אומר שהדמעות של משה הן משהו מיוחד, שיצאו מהשחור שבעין, ו"דמעו מבהיק" – יותר טוב מכל התורה. לפי המהרש"א הדמעות פחות טובות מהדיו של כל התורה, "אישתני" לגריעותא ולכן יש הלכות לקולא בפסוקים אלה, והוא מסביר שזה למעליותא.

אחר כך הוא כותב פרטים של ספירת המלים והאותיות בפסוקים האלה, כמו שרצינו בפעם הקודמת – קדם אותנו הרמ"ע מפאנו (ספרנו לפני שראינו, ויצא בדיוק אותו דבר – הוא ספר נכון...). יכול להיות שגדולי ישראל כותבים מספר אותיות וכשסופרים לבד לא יוצא אותו דבר... אבל כאן זה בדיוק. יש בשמונת הפסוקים יבק מילים, שהוא כותב שהם סוד ידוע – הוי'-אלהים או אהי'-הוי'-אד-ני – אבל לא כותב את הפשט, שסוד מעבר יבק הוא המעבר מהעולם הזה לעולם הבא. פלא שלא כותב זאת. כאן המעבר, בסוגיא אחת בגמרא (ב"ב) כתוב "אפשר משה מת וכו'" ובסוגיא השניה (מנחות) "אפשר משה חי וכו'".

הסוגיא הזו, ללא שום ספק, היא המקור הנאמן בתורה למה שנקרא היום במדע מציאות קוואנטית. יש את החתול של שרדינגר, שגם חי וגם מת באותו זמן, ורק כשפותחים את הקופסא מתברר אם החתול חי או מת, אבל בתוך הקופסא, לפני שפותחים, הוא גם חי וגם מת בו-זמנית. אם יש מקור לדבר הזה הוא כאן.

ב. תורת הבעש"ט – יסוד אי-הוודאות

אחרי שקראתי זאת יותר טוב בבית, ראיתי שבכל אופן יש שינוי מהותי בין איך שכתוב כאן בשם הבעש"ט לאיך שקראנו בשם הגר"א. במבט ראשון זה ממש אותו דבר, אותו ווארט, אותו מהלך, ואז יש פה בעיה – בטוח שמישהו לקח מהשני, או שאולי יש מקור קדום. שוב, המקור מהרמ"ע מפאנו אינו בדיוק מקור – אולי יש עוד משהו, עדיין באמצע החיפושים. כשנקרא שימו לב לשוני המהותי:

קושית הידיעה והבחירה

וימת שם משה עבד ה' וגו', ופירש רש"י אפשר משה מת וכו' עד ומשה כותב בדמע ([לוקח הגרסא מ]ב"ב די"ד ע"א [שכתוב "אפשר משה מת".]), הנה לכאורה מאמרי קודש אלו אין להם שחר, כי הנה רש"י ז"ל מקשה בפשיטות אפשר משה מת וכו' [אמרנו – לפי רבי נחמן מטשעהרין – שהכוונה שלא יכול להיות ששיקר, מקור למה שכתוב בספר המדות (אמת אות נ) שאין איסור שקר בכתב רק בפה, וכאן כתוב במפורש בגמרא שאת כל התורה כולה הוא אמר וכתב וכאן רק כתב ולא אמר, אך גם ווארט זה של רבי נחמן הוא פלא.], כי אי אפשר לומר שמשה היה חי בשעה שכתב וימת שם משה, כי זה וודאי אי אפשר לומר שהיה חי וכתב וימת, נמצא על כרחין מוכרח לומר שהיה מת ונמצא מקשה רש"י ז"ל שפיר אפשר משה מת וכתב וכו' [איזה סיפור בחסידות יכול לתרץ? סיפור מפורש על אדמו"ר האמצעי, שאחרי שהפסיק לנשום הוא המשיך לכתוב את המאמר שהוא היה באמצע שלו. (אז הוא חי!) הוא מת, אבל המשיך לכתוב. אדמו"ר הצ"צ אמר עליו שאם יחתכו לו את היד לא יצא דם אלא חסידות. הוא המשיך לכתוב עד שהוא סיים "לאור באור החיים", המלה האחרונה שהוא כתב היתה "חיים". (כמה הוא כתב?) לא יודע, משמע שהיו כמה מלים. כאן המשיך שמונה פסוקים, שיש בהם יבק מילים ו-חשק אותיות – כפי שכותב הרמ"ע מפאנו – בעזרת השם נגיע לזה בהמשך. בכל אופן, אומר שאם היה חי – ודאי לא היה יכול לכתוב זאת, והקושיא איך כתב זאת אחרי שמת.], ואם כן קשה מאי מתרץ רש"י משה היה כותב בדמע, וכי משום שכתב בדמע ניחא, הלא הקושיא במקומה עומדת האיך כתב וימת משה ועדיין היה חי [קשה איך מתרץ את הקושיא. זה לא היה כתוב בדיוק ככה בגר"א – מעמיק בקושיא איך "כותב בדמע" מתרץ. הוא חי או מת? אם הוא מת – איך הוא כותב בדמע? אם הוא חי, איך הוא כותב "וימת"? איך ה"דמע" מתרץ את הקושיא?].

אמנם כן הוא, כי הנה לכאורה יפלא בעיני כל [קושיא כללית, שכתובה גם בגר"א:], הלא התורה קדמה אלפים שנה קודם שנברא העולם (מדרש רבה בראשית פ"ח סי' ב') ואם כן קשה האיך נכתבו אז בהתורה כל הסיפורים הקדושים מעניני בריאת העולם, ומעניני אדם וחוה ונח ואבות הקדושים, ושאר דברים מן בראשית עד לעיני כל ישראל, הלא עדיין לא נתהוו אז אלו הדברים, וביותר קשה הלא המיתה באה לעולם בשביל חטא אדם הראשון, ואם לא היה אדם הראשון חוטא לא היה מיתה בעולם, וזה ידוע שהבחירה ניתנה לאדם [הבעש"ט מאד מחזיק מבחירה חפשית, כמובן, הכלל של הרמב"ם – יש בחירה, אדם הראשון לא היה חייב לחטוא, אז איך כותבים את כל החטא שלו והמיתה שנגזרה בעטיו.], ואם כן האיך נכתבו בתורה מאז ומקדם עניני מיתה כגון וימת פלוני, או אדם כי ימות באוהל [פרשת חקת, פרה אדומה, הסוד הכי עמוק בתורה. איך אפשר לכתוב כל זה אלפים שנה לפני בריאת העולם?] והלא עדיין לא חטא אדם הראשון, ואף שהכל צפוי מכל מקום הרשות נתונה [רבי עקיבא אומר זאת, השיא של פרקי אבות. הוא אומר שאי אפשר לקחת רק אחד מהם, זה פרדוקס. איך הולכים על שניהם יחד? "לית כל מוחא סביל דא", כפי שכותב גם הרמב"ם, אבל בכל אופן לתרץ רק כמו צד אחד אי אפשר. אז לומר שה' כתב מראש כל מה שעתיד להיות כי הכל צפוי אצלו – איני מקבל זאת, כי הרשות נתונה. (זו הקושיא הידועה על בחירה חפשית, למה דווקא בהקשר הזה?) נכון, אפשר לכתוב לא בהקשר הזה – הרמב"ם לא כותב את זה בהקשר זה. אבל את אותה שאלה אפשר לשאול בהקשר הזה – איך אפשר לכתוב את התורה אלפיים שנה קודם? אם לא היתה בחירה חפשית אני מבין – הכל דטרמיניסטי, הכל מוכתב מראש מאה אחוז, אבל אנחנו לא מאמינים בכך, יש בחירה. בחירה חפשית היא בעצמה מושג קוואנטי – לפני תיאורית הקוואנטים המדענים חשבו שהכל מוכתב. לתוך התיאוריה הקוואנטית בנויות סתירות. קודם חשבו שהסתירות הן רק מצדנו, אבל אחר כך הבינו שהן בעצם – מובנות בתוך המציאות, ולא רק בשל ההשקפה שלנו על המציאות. כעת נשמע איך הוא מסתדר עם זה, זה כל החידוש כאן. הוא אומר שאי אפשר לומר "וימת שם משה" וכו' – כל הדוגמאות – אלפיים שנה לפני שהכל קרה, אפילו שה' רואה. ברגע שאתה כותב – אתה קובע מציאות.] עיין ברמב"ם ז"ל ובתוספות יום טוב (במס' אבות פרק ג') והבן שם.

הבחירה מצרפת את אותיות התורה הקדומה

אמנם האמת כן הוא, כי התורה הקדושה בבריאתה נבראה רק בתערובות אותיות [התורה הקדומה היא בדיוק אותן אותיות – ששים ריבוא אותיות. ששים ריבוא יחד עם הטנת"א, כפי שמתרץ אדמו"ר הזקן את הקושיא על "יש ששים רבוא אותיות לתורה" ר"ת ישראל, רמז מבעל מג"ע ובכלל רמז קדום. בתורה שלנו יש קצת יותר מחצי מזה אם רק נספור את האותיות, ועל כן צריך לכלול גם את הטנת"א (בעצם את ה"טנא" – "ושמת בטנא", כאשר התגין כלולים באותיות, הרי התגין הם חלק מכתיבת האותיות) ובעיקר את הנקודות, הנסתר שמשלים לשש מאות אלף, אך היות שאין ניקוד על כל אות צריך עוד להשלים. אם הייתי סופר גם את התגין (בנפרד מהאותיות) היה הרבה יותר (הרי על כל אות משעטנ"ז ג"ץ יש שלשה תגין ועל בד"ק חי"ה יש תג אחד. צריך שמישהו יעשה חשבון רק של האותיות והתגין), אבל אם סופרים גם את הטעמים – שבדרך כלל יש טעם לכל מילה וחסר ניקוד אחד לפחות בכל מילה, באות האחרונה, בדרך כלל – יוצא בערך, לא יודע אם מישהו חשב בדיוק. לפי זה לכל אחד יש אות בספר תורה, אבל אולי האות שלך היא טעם או ניקוד – משהו נסתר. צריך לומר שהיא הנותנת, נשמות של שור הבר, עלמא דאתגליא, והנגלות, הן אותיות (שעליהן תגין, היינו כנגד וה – והנגלות), ונשמות של לויתן, נוני ימא, עלמא דאתכסייא, הם טעמים ונקודות (יה, הנסתרות). הנשמות האלה, הנסתרות, הן הרבה יותר "מיא דניידי", הרבה יותר גמישות. בכל אופן, הגענו לכך מהמשפט שהתורה הקדומה היתה רק בתערובת אותיות.], היינו אלו האותיות [שלש מאות אלף או שש מאות אלף אותיות.] שישנן בתורתנו הקדושה מן בראשית עד לעיני כל ישראל לא היו נצרפים אז בצירופי תיבות כמו שאנו רואים היום כמו בראשית ברא או לך לך מארצך וכיוצא, רק האמת הוא שכל אלו התיבות מתורתנו הקדושה היו מעורבין בתערובות,

ובכל עת וזמן שנתהווה איזה ענין בעולם, אז נצטרפו אלו האותיות ונתהווה צירופי תיבות ונתהווה סיפור זה הענין [מסביר זאת יותר טוב מהגר"א – ברגע שקרה משהו במציאות האותיות פתאום זזו והצטרפו. משהו קורה בשטח ומשתנה באותיות. בתחלת מדרש רבה כתוב שה' הסתכל בתורה וברא את העולם – זה כמו לפני התיאוריה הקוונטית. כאן ממש החתול של שרדינגר – קרה משהו, פתחו את הקופסא, ותוך כדי זה האותיות זזו ונפלו על הצירוף של מה שקרה. כך התורה נכתבה לאט-לאט – משהו קרה, ותוך כדי זה הוא נכתב בתורה. (אז התורה לא נתנה כולה במ"ת?) גם לפי החז"ל התורה נכתבה בחלקים, גם אחרי מתן תורה ממשיך להכתב. יתכן שהיו למשה את כל האותיות מעורבבות ממתן תורה, וכשמשהו קרה הן הצטרפו אוטומטית. הציור הזה הוא הכי מתאים לתיאורית הקוואנטים. עד שמשהו קורה יש אי וודאות. רוצים לעשות משהו בחיים, רוצים לעשות שינוי, ונמצאים באי-וודאות – מה אני יכול לעשות, ואם אעשה מה יקרה. זה כמו לשחק שח, והיום יש משחקים מתוחכמים עוד יותר – אני עושה צעד אחד, והוא מגיב ומשנה הכל. זה משחק – "משחקת לפניו בכל עת וגו'", כמו שלמדנו בשיעור האחרון – תורת המשחקים. (אבל הצעד שלך קובע את העתיד?) אמרנו שבתחלה חשבו שאי-וודאות היא בגללי, סובייקטיבי, אבל אחר כך הבינו שהיא בתוך המציאות, משהו אובייקטיבי, בעצם המציאות אין שום וודאות. עשו ניסוי ראשון, וחשבו שהוא סובייקטיבי, אבל אחר כך הבינו שהוא משהו אובייקטיבי ממש. (אם התורה לא היתה מוגדרת לפני הבריאה, איך היא יכולה להיות דיפתריאות, עדיין חומר היולי?) איך שה' ברא – הוא החליט, יש פה בחירה חפשית של ה', וברגע שבחר לעשות כך נכתב כך. כנראה שהוא בעצמו לא ידע שכך הולך לעשות, אבל אז הוא בחר. השאלה הראשונה של האר"י בעץ חיים, שאלה שאי אפשר להבין, היא – אם העולם הוא טוב, וה' הוא עצם הטוב, למה הוא לא ברא את העולם קודם? כמובן, השאלה הזו היא כאילו יש זמן קדום. התירוץ שלנו יהיה שה' ברא את הזמן יחד עם העולם, קודם לא היה זמן, אבל האריז"ל לא מקבל זאת כך ועדיין שואל – אם העולם הוא משהו טוב, ואם ה' הוא ודאי טוב, אז "מצא מין את מינו" ולמה לא ברא אותו קודם? סימן שה' גם בוחר, זו גם מציאות קוואנטית, שברגע שהוא בוחר לעשות משהו הכל נעשה ככה – קודם זה לא היה. אלה סודי הסודות של התורה של הבריאה.], כגון כשנתהווה בריאת העולם וענין אדם וחוה, אז נתקרבו האותיות זה לזה ונתהוו אלו התיבות המספרים הענין הזה, וכן כאשר מת פלוני או פלוני אזי נעשו צירופי תיבות וימת פלוני, וכן הוא בשאר הדברים, שבשעת התהוות המעשה, מיד נעשה בהתורה צירופי תיבות מהאותיות כפי זו המעשה, ואם היה נתהווה מעשה אחרת [אם בני האדם היו בוחרים לעשות משהו אחר.] אזי היו מתהווים צירופים אחרים באופן אחר, כי התורה הקדושה הוא חכמת השם יתברך ואין לה סוף [כנראה שהדבר הזה, שהאותיות מצטרפות מעצמן ויכולות להצטרף באין סוף צירופים, זו חכמת ה' שאין לה סוף.], והבן.

חיות וחשק משה בפרשת ההסתלקות – כח החיים והתנועה של התורה

[כל זה בא לתרץ את הסיפור של מיתת  משה:] נמצא כמו כן כאשר הגיע עת מיתת משה, ואז כבר היתה התורה כולה בצירופי תיבות מן בראשית עד וימת שם משה, כי בעת הזאת, כל המעשים הללו כבר נתהוו, רק מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל עדיין לא נצטרפו האותיות בתיבות, כי עדיין היה משה חי, רק מחמת שמוכרח היה שמשה יכתוב גם מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל מטעם שנאמר (בפ' וילך) לקוח את ספר התורה [הפסוק שבגמרא.], והיתה צריכה להיות שלימה, וגם מטעם שנקראת על שמו כמו שכתוב (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי [עוד נימוק, שלא היה כתוב בגמרא.], על כן מה עשה השם יתברך, היה אומר למשה האותיות שנשארו מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל כמו שהיו מעורבין עדיין בלא צירופי תיבות, ומשה היה כותבם כך, ואחר כך כשמת משה מיד נצטרפו אלו האותיות [פעם קודמת אמרו שאולי יהושע אחר כך צירף אותן, אבל כאן כותב שנעשה מעצמו – משהו חי.

מה יוצא כאן מכל הדבר הזה, שלא הבנו מפירוש הגר"א? סוד החיים של התורה. תנועת האותיות, שמתקרבות ומצטרפות, היא תנועה של חיים – "כל חי מתנועע". אם התורה חיה היא כל הזמן זזה, האותיות זזות. זה הסבר מאד עמוק ויסודי להבדל בין תורתנו הקדושה, תורת אמת, לכל ספר אחר בעולם. בכל ספר אחר האותיות לא חיות. לא רק, עד עצם היום הזה המדענים לא מבינים את סוד החיים – איך מחומר לא-אורגני נעשה חומר אורגני. כל הפיזיקה חוקרת רק את הלא-אורגני, הלא חי, את החלקיקים. יש דילוגים קוואנטיים, אבל את הדילוג איך נעשו החיים בעולם – המדענים עדיין לא יודעים. להפוך מלא-חי לחי, הדילוג הזה, עדיין לא מובן – אבל הוא בהחלט קשור לראש הקוואנטי. הראש הקוואנטי אומר שיש חיים בחומר – עצם יסוד אי-הוודאות הוא עצמו יסוד החיים, התהוות החיים. "כי הם חיינו ואורך ימינו" – החיים האלה מתחילים מהתורה, "כל חי מתנועע". כשמשה מת – המיתה שלו פעלה חיים, החייתה את אותיות התורה שהיו מפוזרות, מבולבלות, ופתאום האותיות חיות, נצטרפו יחד, למלים "וימת משה". התורה חיה והיא נקראת על שמו, זה הוא. ליד הבכיה שלו יש גם את חדות החיים של תורתו, היינו סוד "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", סוד חיה יחידה, סוד רבי מאיר ורבי שמעון], ונעשו התיבות מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל [בן רגע הסתדר מעצמו. הזכרנו את האורים ותומים, שבולטות אותיות לא מסודרות והכהן ברוח קדשו מסדר את המלים. כאן זה קורה אוטומטי – כמו אורים ותומים, אבל האותיות עצמן זזות ומצטרפות לתיבות.],

ונמצא שכל התורה כתבה משה, ושפיר נאמר לקוח את ספר התורה ושפיר נקראת על שמו, כי באמת הוא כתבה בשלימות מן בראשית עד לעיני כל ישראל [הסימן שנותן הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות למספר האותיות מן "וימת משה" עד "לעיני כל ישראל" הוא חשק. אני הייתי נותן את הסימן זאת – "זאת התורה". 408 הוא מספר מאד חשוב, צריך להאריך, והמלה הכי פשוטה בו היא זאת – משה נתנבא ב"זה", "איהו זה ואיהי זאת". יש ביניהם גם קשר מספרי – יש בזה כלל מאד עמוק בחשבון, שלא נוכל להסביר כעת, אבל הכי פשוט שיש כאן כפל. זאת שוה לד פעמים זהטוב-טוב פעמים זה, "פעמיים 'כי טוב'". אבל הרמ"ע מפאנו נותן סימן אחר, גם מאד חשוב בקבלה – חשק. יש תורה בלקו"מ על אמת וחשק – אמת הן האותיות וחשק הנקודות, החיות, מה שדברנו קודם. נאמר יותר עמוק: האותיות של התורה חיות, זזות. אם הן זזות צריך להיות כח המניע. מה מניע את אותיות התורה לזוז? הנקודות, לכן הן נקראות תנועות. הנקודות הן החיות, הנשמה בתוך האותיות, שנסתרת. הגוף שרואים הוא אותיות התורה, שהן האמת – איך אני יודע? אותיות אמת הן רת"ס של האותיות, כמו שכתוב בירושלמי. האמת של התורה היא הצירוף שמתגלה בסוף, אבל מה שמניע את האותיות הן התנועות. אמרנו שיש נשמות שהן בעצם תנועות וגם נשמות שהן טעמים. ככה התיקון של עם ישראל, שהנשמות מעלמא דאתכסיא יניעו את הנשמות שמעלמא דאתגליא. כלומר, שמי שפועל בשטח – אות, בהמה, שור הבר – יהיה מוּנע על ידי הדגים. בנפש, כח המניע זה החשק – מתאים לתורה בלקו"מ על אמת וחשק, שמסבירה זאת מאד יפה. האמת היא האותיות והחשק הן התנועות (מקובל לנקד את שם הוי' ב"ה בשבא חולם קמץ ר"ת שחק-חשק, כך מובא בספה"ק), כח המניע. זה מתאים מאד חזק לרמז שכותב הרמ"ע מפאנו, שיש כאן חשק אותיות. כלומר, דווקא באותיות האלה החשק, פנימיות האותיות, נשמת האותיות, מתגלה. יש יבק מלים, מעבר יבק, וכל החשק של משה רבינו מתגלה – הכח שמזיז את האותיות.].

וזהו שכתב רש"י ז"ל, הקדוש ברוך הוא אומר למשה, התורה מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל, ומשה היה כותב, אמנם כדי שלא תקשה קושיא הנ"ל האיך היה כותב וימת הלא עדיין היה חי, על זה מפרש והולך שהיה כותב בדמע, ודמע הוא לשון תערובות כידוע, כמו (בגיטין דנ"ב ע"ב) המדמע, או תרומה מדמעת, וכיוצא בהן בש"ס הרבה, והיינו שהקדוש ברוך הוא אמר לו למשה התורה אות באות, כפי שהיתה מעורבת, והוא כמו כן היה כותבה אות באות בתערובות, ואחר מיתתו [תוך כדי שהוא מת והלאה, לפי הענין.] נתהוו הצירופי תיבות מן וימת שם משה עד לעיני כל ישראל [אחרי שהוא מת כתוב "ויקבר אותו בגי" – מי קבר אותו? רש"י אומר שהוא קבר את עצמו. גם רואים כאן משהו פלאי, שהוא מת וקובר את עצמו. למה אף אחד לא מקשה את זה? אותה קושיא, הרבה יותר חזקה לכאורה, איך הוא קבר את עצמו אם הוא מת? גם לזה, האם יש תקדים בחסידות? לא קבר את עצמו, אבל מי טבל את עצמו אחרי שהוא מת? המגיד. מזכיר את המלך הדר, שבתורה לא כתוב שמת ובדה"י כתוב שמת – האר"י מסביר שבדופק היד, שרק בו יודע עזרא הסופר למשש, הוא מת, אבל דופק הלב הפנימי לא הפסיק, ואותו מרגיש רק משה רבינו ועל כן לא כתב בתורה שהוא מת. גם זה יסוד תיאורית הקוואנטים, שיש אחד שמת ולא מת – הכל אמת, גם דה"י אמת, ובדה"י הדר מת ובתורת משה הוא לא מת (בדה"י הוא נקרא הדד ובתורה הדר, נמצא שיש מעלה ב-ר לגבי ד, רש לגבי דל, כמו שדובר בשיעורים השתא מאז י' שבט). אומרים שאותו הדר הוא ראשית עולם התיקון, כלומר שזה סוד עולם התיקון – שיכול להיות מת ולא-מת ביחד. שוב, זה כי התנועה חיה, החשק חי – הוא מה שנצחי (יחסית לאמת, חשק חי בעצם ואילו אמת הוא א מחיה מת, חיים להחיות). לפי זה מה שמשה חי, מה שיעקב חי, מה שהרבי חי – הכוונה שהחשק שלו חי. אצל הרבי, מה הכוונה שהוא חי? שהחשק שלו חי – המשיח (שם חי, שָם הוא חי), שהוא החשק של הרבי, חי.], ושפיר נאמר לקוח את ספר התורה ושפיר נקראת תורת משה, והבן.

חידוש תורת הבעש"ט: התערובת שמעל השמות – העצם שלמעלה מהגילויים

נשמע כמו מה שקראנו מהגר"א, שאצלו זה יותר בקיצור, אבל יש כאן שינוי חשוב – מישהו שם לב? ניתן רמז: עם כל האריכות כאן, חסר ווארט שהיה עיקרי שם וחזר כמה פעמים. בשבילי ההבדל הזה מסביר שכל אחד יכול לומר זאת בעצמו, גם בלי מקור קדום. אם אין הבדל – לא ניחא, כי "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", לא יתכן שהבעש"ט והגר"א יאמרו בדיוק אותו דבר. אבל אם יש שינוי מהותי, גם אם נשמע על פניו אותו דבר – ניחא. [מה עם הפסוקים כמו "ולא קם נביא עוד כמשה" עד עצם היום הזה.] יש בתורה נבואות לעתיד, מה שה' קובע שלא נוגע לבחירה חפשית, זה עוד ענין. בכל אופן, מה ההבדל?

איך שהגר"א הסביר – הובא בענף יוסף – מההתחלה הוא הדגיש שהתורה הקדומה הזו, ערבוב אותיות, היא שמותיו הקדושים של הקב"ה. כאן, בכל מה שקראנו, בכל האריכות, הוא לא הזכיר פעם אחת שהערבוב הזה הוא שמות קדש או יחודים וכיו"ב. הוא השמיט את הנקודה הזו לגמרי, כי היא לא בראש שלו. בשביל הגר"א התערובת צריכה להיות משהו מאד מקודש, אחרת היא לא מוצדקת. ברגע שהוא אומר שהתערובת היא משהו מקודש ביותר, שמות קדושים, הוא שם כאילו קובע מציאות – כמה שעושה מזה שמות קדושים, הוא גם מגביל זאת. מה, אם יהיה סדר אחר, לא יהיה שמות קדושים? רק ככה זה שמות קדושים? משמע ממנו שכל התורה הקדומה היא שמות קדושים. מאד מענין שבפירוש הגר"א לספר יצירה כותב שכל מלה בתורה – כמו שהיא היום – היא שם קדוש. [הבנתי שהגר"א רצה להסביר למה עדיין נקרא ספר תורה.] יפה, כדי להצדיק זאת הוא צריך לומר שהכל שמות קדושים של הקב"ה.

שמות קדושים נשמע טוב, מקובל אוהב שמות קדושים ורוצה לשמוע כזה משפט, שהכל שמות קדושים ויחודים, אבל כאן הדבר הזה חסר, ובכוונה. הוא לא אומר שהתערובת היא שמות קדושים, אלא פשוט שה' כתב בתערובת, כמו ערבוב סתמי של חלקי פאזל. אפשר להניח שה' כותב ככה כי ודאי יש לו איזו כוונה, אבל הוא לא מקדש זאת – לא מקדש את התערובת הראשונה. כל התערובת רק באה לתרץ את הקושיא של בחירה חפשית, גם הבחירה החפשית של הקב"ה, כמו שאמרנו. כלומר, בסגנון של הבעש"ט הדגש על המציאות הקוואנטית הוא מליון אחוז יותר. הציור הוא שבתחלה זו סתם תערובת וכל האפשרויות קיימות ופתאום זה מצטרף, משהו קורה בשטח. הגר"א צריך לומר שהתערובת המקורית היא שמות קדושים, יחודים עליונים. ההבדל הזה הוא דבר שצריך לתת עליו את הדעת. עדיין מחפשים אם יש איזה מקור, אבל המקור מהרמ"ע מפאנו הוא לא בדיוק מקור.

הרבי היה אומר שאם לא מדגישים שמות קדושים, שהם גילויים, אין פה גילויים אלא רק עצם – עצם האותיות. האותיות הן ה', כמו "אנכי" שהולכים לקבל כעת – "אנא נפשי כתבית יהבית", אלה אותיות של ה', לא שמות קדושים שהם גילויים. צריך שאנחנו נהיה בטלים לקב"ה, להיות אין, וה' הוא כל כך אין – גם האותיות שלו הם לא 'שמות קדושים'. אפשר לקחת שם קדוש ולצרף אחרת? אסור, מחיקה. גם ה' לא עושה זאת. אז אדרבא, אסור שיהיו שמות קדושים. ה' הוא אותיות וה' הוא אין אז גם האותיות הן אין. מה הכוונה אין? מוכן ומזומן לצירוף של התורה המסורה לנו. זה הסוד של התורה הקדושה כאן לפי הבעש"ט.

חבור שלש הדעות

עוד ווארט אחד: הרמ"ע מפאנו אומר שהדמעות של משה היו יותר טובות מדיו – זה לא כתוב במקום אחר. הן יצאו מהשחור של העין, מהבת-עין, והיו שחור מבהיק, איכות מיוחדת. אמרנו שיש קושיא בפירושים האלה. אם כתב בצער, אבל כרגיל, הספר כשר. לפי שני הפירושים האחרים לכאורה ספר התורה לא כשר. איך אפשר לחבר יחד את כל שלשת הפירושים וגם שהספר יהיה כשר?

מהרמ"ע מפאנו משמע, גם מתירוץ הקושיא, שהוא בכה והדמעות היו יותר דיו מדיו, וגם משמע ממה שהוא כותב שהדמעות הצטרפו מעצמן. הדמעות נפלו על הקלף והתוכן נכתב מעצמו – מיד נכתב "וימת שם משה עבד הוי'". הפשט של רש"י הוא צער, ויש עוד פשט של הריטב"א שכותב בדמעות, ואז יש את הווארט שדמע הוא לשון תערובת – שעל פי פשט אף אחד לא יאמר. איך אפשר לחבר? הוא בוכה וכותב בדיו (פירוש ראשון), והדמעות שלו יורדות ומתערבות עם הדיו יחד (פירוש שני) – מה הדין? כשר. יש פה דימוע, תערובת, של דיו ודמעות – וקיימנו הכל: הוא גם כותב מתוך צער, וגם כותב עם הדמעות שלו, וגם יש כאן דמע מלשון תערובת, שמתערב יחד, ואף על פי כן זה כשר. אלא מה? הדרא קושיא לדוכתא, שאם הוא חי איך הוא כותב "וימת"? על זה צריך לומר כמו רבי נחמן בספר המדות – שזה מותר. אז פתרנו את הבעיה...

רמזי הפסוקים והסוגיא

נאמר עוד משהו יפה בחלוקת המלים: בפסוק הראשון יש עשר תיבות ובשני שש עשרה, אז ביחד יש הוי' מלים. הכל יחד הוא יבק, אז כמה מלים יש בשאר? אלהים. יש כאן חלוקה מובהקת. ה-ח מתחלק ל-ב ו-ו, ב פסוקים עם הוי' מלים ו-ו פסוקים עם אלהים מלים. עוד יותר, כמה אותיות יש בשני הפסוקים הראשונים (שבהם כו מלים)? פו אותיות – יש הוי' מלים ו-אלהים אותיות, שרומזות למנין המלים בהמשך! משהו מופלא. עוד פרט שהרמ"ע כותב – כמה פעמים מוזכר שמו של משה בשמונת הפסוקים האלה? בדיוק שמונה פעמים. כתוב ב פעמים עם אות שימושית – "ומשה" "כמשה" – ועוד ו פעמים רק משה, אז סה"כ יש הוי' (ח-חי) אותיות, כאשר שתי האותיות הנוספות הן עצמן וכ, סימן לסך כל האותיות. יש כאן יחוד של משה והוי', שמצטרף במספר קטן אחרון ל-8, שם הוי', 26, שמתחלק ל-2 ו-6 (גם בפסוקים וגם בהופעות של משה).

שני הכוללים, יבק מלים וזאת-חשק אותיות = 520, 20 פעמים שם הוי' ב"ה. ועם ח פסוקים = 528, משולש לב = יהושע (שלדעת ר"י הוא כתב פסוקים אלה, וגם לפי הפשט הפשוט, גם אליבא דר"ש ור"מ, הנושא של פסוקים אלה הוא מעבר שרביט ההנהגה ממשה ליהושע) במילוי: יוד הא וו שין עין. ועם הכולל של כל היחידה מן "וימת משה" ועד ל"לעינ כל ישראל" כאחת (עליו נאמר "כיון דאשתני אשתני" ויחיד קורא אותם, היינו שהם בחינת יחיד, 1) יעלו סך כל הכוללים 529, גם יהושע במילוי מה (ואו; במילוי הרגיל, חלק המילוי של יהושע = 137, ואילו במילוי מה חלק המילוי = 138, מנחם, ו פעמים 23, חיה). 529 הוא 23, חיה, ברבוע, תענוג (גם משה וגם יהושע הם כפולים של 23, יה פעמים חיה ו-טוב פעמים חיה).

דמע = 114 = 6 פעמים 19 היינו ו צירופי חוה (שהביאה מיתה לעולם, מה שהדמע של משה בא לתקן). נפתח את שלש אותיות דמע לסדרה רבועית: 4 40 70 94 112 (יבק) 124 130 130 124 112 94 70 40 4. יש ז-ז מספרים חיוביים בסדרה ב"חן", כאשר האמצע, ציר ה"חן", הוא "עין בעין יראו וגו'" דהיינו סוד "לעיני כל ישראל". יש דמע מכאן ודמע מכאן (שתי דמעות, על דרך הכוונה הידועה שרחל עולה דמעה-דמעה; וכן יש יבק מכאן ויבק מכאן, סוד בקי ברצוא ובקי בשוב, כמבואר בלקו"מ), יב פעמים חוה, עם 40 פעמים חיה באמצע.

והנה, משה מסתלק מתוך דמע והמלה האחרונה שהוא כותב (בדמע) הוא "ישראל". משה דמע = בעל שם טוב, ועם ישראל היינו ישראל בעל שם טוב (כידוע מה שאמר אחיה השילוני למורנו הבעש"ט כשהגיעו לסיום לימוד התורה במערה, שכעת הגיע הזמן שיתגלה ישראל "לעיני כל ישראל") = 1000, שלמות האלף-אורות שנתנו למשה במתן תורה. משה דמע בה"פ של או"ח (שהרי משה מסתלק) = 14820 = דמע פעמים עין!   

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] בבא בתרא טו, א:

אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן דתני' וימת שם משה עבד ה' אפשר משה (מת) [חי] וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר"י ואמרי לה ר' נחמיה אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כמו שנאמר להלן ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו כמאן אזלא הא דא"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן לימא (ר"י היא) ודלא כר"ש אפילו תימא ר"ש הואיל ואשתנו אשתנו.

[ג] מנחות ל, א:

דתניא וימת שם משה עבד יי' אפשר משה חי וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע בן נון דברי רבי יהודה ואמרי לה רבי נחמיה אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו' אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כמה שנאמר להלן ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com