חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי פרשת שלח - שבע ברכות דוד והודיה-דבורה שפירא - אור לט"ז סיון ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור לט"ז סיון ע"ו – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת שלח

שבע ברכות דוד והודיה-דבורה שפירא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הנסיון העשירי

נגנו "אשר ברא", שאמיל. לחיים לחיים, מזל טוב.

הקשר לארץ והאמונה הטהורה

אנחנו בפרשת שלח, הפרשה של חטא המרגלים, שמאסו בארץ חמדה טובה. ארץ ישראל היא "ארץ חמדה". הם גם כפרו בעיקר, אמרו "כי חזק הוא ממנו", וכמו שרש"י מביא בשם חז"ל בפשש"מ הם רמזו שגם "ממנו" יתברך, מרבונו של עולם. זאת אומרת שמיד רואים שמי שמואס בארץ מגיע לכפירה בעיקר.

מכלל לאו אתה שומע הן – מי שמחבב את הארץ מאד, מי שאוהב את הארץ, כמו בנות צלפחד, בכך הוא מתחזק באמונה טהורה בה' יתברך ש"אין עוד מלבדו", "בלתי להוי' לבדו", שה' הוא כל יכול, כמו שאמר כלב.

"עשרה נסיונות" למעליותא ולגריעותא

אחרי חטא המרגלים כתוב "וינסו אֹתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי". הנסיון הזה הוא הנסיון העשירי, כמו עשרה נסיונות של אברהם אבינו. בפרקי אבות כתוב פעמיים הביטוי "עשרה נסיונות", בשני כיוונים הפוכים – משמעות הפוכה ממש, אבל אותו לשון.

קודם אברהם אבינו נתנסה בעשרה נסיונות, והעשירי הוא הכי גדול והכי קשה, גולת הכותרת. גם הקב"ה אמר למלאכים שאם יש עדיין ספק אצל מישהו, למעלה או למטה, למה בחרתי באברהם אבינו להיות היהודי הראשון – העמידה בנסיון הזה תוריד את כל הספקות. כמו שלגבי עשרת נסיונות אברהם אבינו העיקר הוא הנסיון העשירי, עקידת יצחק – שלפי הסוד היא חיבור שתי המדות, ההתכללות בין אהבת ה' של אברהם ויראת ה' של יצחק, שכל אחד גלה את המדה ההפכית שלו וכך התכללו והתאחדו ביניהם – כך גם לגבי עשרת הנסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר, הנסיון העשירי, ה'אחרון אחרון חביב', הוא הכי חמור (במדה מסוימת יותר מחטא העגל), "וינסו אֹתי זה עשר פעמים"[ב] ("זה" מדגיש את הנסיון הזה האחרון), הוא הכי גרוע, ואם אפשר לתקן אותו מתקנים הכל.

"העשירי יהיה קדש" – סוד המלכות

כל דבר שהוא עשירי – הוא כנגד המלכות. לפני כמה שבועות, בסיום חומש ויקרא, קראנו את הפסוק "העשירי יהיה קדש להוי'". כל עשירי הוא קדש. בעשרת נסיונות אברהם ה"קדש" הוא העקידה. בעשרת הנסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה, הכי גרוע הוא העשירי – המאיסה בארץ חמדה טובה וממילא הספק אם יש כח כביכול למעלה לבעל הבית להוציא את כליו משם, זה הביטוי של החז"ל – הוא כנגד המלכות, העשירי כנגד המלכות.

התכללות האהבה והיראה בעקדה היא כנגד המלכות, המלכות זקוקה לכך, כדי שה' יהיה מלך על כל הארץ – תכלית בריאת העולם – צריך את התכללות אברהם ויצחק, אולי נסביר יותר בהמשך. כאן יותר פשוט, המלכות היא הארץ – ארץ ישראל – ותיקון המלכות הוא הדבקות, כמו "ודבק באשתו". כעת יש כאן חתן וכלה, ויש עוד חתן וכלה – כן ירבו חתנים וכלות. הדבקות של חתן וכלה היא כמו דבקות של עם ישראל בארץ ישראל, תיקון החטא הזה שהוא תיקון המלכות – מלכות ישראל בארץ ישראל.

שעיר עבודה זרה בפרשת שלח

בהמשך הפרשה כתוב עוד קשר בין חטא המרגלים (הנושא העיקרי של הפרשה) לכפירה ועבודה זרה. יש פרשה מיוחדת של עבודה זרה – "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר הוי' אל משה. את כל אשר צוה הוי' אליכם ביד משה מן היום אשר צוה הוי' והלאה לדֹרֹתיכם". אלה שני פסוקים, ואחר כך יש עוד כמה פסוקים.

מדובר על בית דין שהורו היתר לעבוד עבודה זרה בשגגה ועם ישראל נכשל על פי הוראת בית דין – צריך להביא "פר בן בקר לעולה ושעיר לחטת". זו הפעם היחידה שכתובה בתורה המלה חטאת בלי א. אפילו בתוך החטא, "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" ויש א – אלופו של עולם – בחטא. אבל בחטא הזה ה-א מסתלקת, "חטת". גם כאן עדיין אני קורא עליו "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", היות ש"אין דבר העומד בפני התשובה" ולא ידח ממנו נדח, רק שה-א נעלמת וכדי להחזיר אותה נדרשת עבודה קשה (בלשון רבי אייזיק מהומיל "התחלה" חדשה, והרי "כל התחלות קשות"), כמו שהרבי הרש"ב מסביר מה קורה אם אדם סלק את השלמות העצמית שלו, סלק ממנו את ה-א. עדיין יש דרך לתקן, אבל זו דרך שדורשת התעצמות – גם מלשון עצמה וגם מלשון גילוי העצם – חזקה ביותר.

אחר כך, הפסוק האחרון של הפרשיה הזו של ע"ז בפרשת שלח הוא הפסוק שאומרים מיד לאחר כל נדרי – עם הפסוק הזה אנחנו נכנסים ליום הקדוש, אם כן זה פסוק מאד כללי – "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". יש על הפסוק הזה את הניגון המקובל בחב"ד. אומרים אותו שלש פעמים, חזקה, כמו שאת "כל נדרי" אומרים שלש פעמים – פסוק מפרשת השבוע: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם", צריך לחשוב גם על כל עם ישראל, היהודים, וגם עם דגש מיוחד על גרי הצדק, "כי לכל העם[ג] בשגגה".

אחר כך יש עוד כמה נושאים עד סוף הפרשה. יש את מצות ציצית, ששקולה כנגד כל המצוות. לכן גם רש"י מביא בפשש"מ שבמלה ציצית יש רמז לכל תריג מצוות התורה – ציצית מלא עולה 600, ועוד 5 קשרים ו-8 חוטים משלימים את המנין ל-תריג. "וראיתם אֹתו", לפי הסמ"ק יש מצות עשה דאורייתא להסתכל בציצית, לראות את הציצית, שככה נזכרים בכל מצוות התורה. רש"י מביא בשם רבי משה הדרשן את הקשר בין עבודה זרה למצות ציצית.

לימוד דין מנין מהנסיון העשירי

הכל מתחיל מ"'שלח לך' – לדעתך", משה רבינו הסכים לשליחות הזו, עם כל הפירושים למה הוא הסכים. משה רבינו הוא שיקול הדעת של כלל ישראל. לפי שיקול הדעת של כלל ישראל צריך לעשות את הדבר הזה, לשלוח – "שלח לך". יוצאת מזה, לכאורה, תקלה גדולה.

כתוב שדווקא מהסיפור הזה לומדים אודות מנין שיש בו השראת שכינה בישראל – המושג "עדה" מהביטוי "העדה הרעה הזאת". המרגלים שבגדו הם אב-טיפוס למנין יהודים בעם ישראל, שיש שם השראת שכינה. כנראה שיש קשר – קודם יש מנין, "העשירי יהיה קדש להוי'", מנין מרגלים בוגדים ופושעים, ואחר כך יש סך הכל "זה עשר פעמים", שה"זה", הנסיון האחרון, משלים את המנין, דער צענטער, וכעת יש עשרה נסיונות שניסו אבותינו את הקב"ה במדבר.

ב. ארבעת פסוקי חומרת עבודה זרה

עבודה זרה – "כל המצות האלה"

נאמר עכשיו את הווארט, וקצת נרחיב, של שיחה אחת של הרבי על "וכי תשגו"[ד]. בזמן האחרון אנחנו לומדים מסכת ע"ז והלכות ע"ז, כאן אחד המקומות העיקריים בתורה שהיא מדברת על חומרת עבירת עבודה זרה ועל איך שהיא שקולה וכוללת את כל התורה כולה. לומדים זאת מהפסוק הראשון, "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר הוי' אל משה". חז"ל שואלים, ורש"י מביא בפירושו, איזו מצוה נחשבת "כל המצות האלה"? מה פירוש "כל המצות האלה"? מצוה אחת שהיא "כל המצות האלה אשר דבר הוי' אל משה" – זו עבודה זרה.

רש"י ממשיך, קצת באריכות, ואומר שמי שעובר על כל המצוות האלה – איך אפשר לתאר את הפגם שהוא עשה? "פורק עול, ומפר ברית ומגלה פנים". גם המצוה הזאת, של עבודה זרה, היא גם פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים. זה פירוש רש"י על הפסוק הראשון.

משנת רבי אלעזר המודעי

ברגע ששומעים זאת, שני הדברים האחרונים מזכירים לכל אחד משנה ידועה בפרקי אבות, בפרק שלישי (שברוב השנים – אך לא לפי קביעות שנה זו – קוראים בפרשת שלח[ה]). שם יש את משנת ר"א המודעי שאומר "המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חברו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא". שם הוא כותב חמשה דברים, ששני האחרונים בהם הם לכאורה מה שרש"י כותב כאן, גם בשם חז"ל במקום אחר. חמשת הדברים מתחילים מ"מחלל את הקדשים", "מבזה את המועדות", "מלבין פני חברו ברבים", ואחר כך "מפר בריתו של אברהם אבינו" ובסוף "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה".

לאחרונה היה לנו שיעור[ו] רק על המשנה הזו, בלי קשר לרש"י על פרשתנו, והסברנו שהמבנה הקבלי כאן לפי הספירות הוא חכמה-בינה-תפארת-יסוד-מלכות: "מחלל את הקדשים" הוא חכמה, קדש; "מבזה את המועדות" פוגם בבינה, שמחת יום טוב; אחר כך "מלבין פני חברו ברבים" הוא פגם ב"תפארת ישראל"; "מפר בריתו" פגם ביסוד, כמובן; ו"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" הוא פגם ב"מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה". אם כן, יש כאן את שני המוחין, ימין ושמאל, ואחר כך יורד דרך הקו האמצעי – תפארת (שכוללת את כל החג"ת), יסוד (שכולל גם נו"ה) ומלכות.

שמנו לב שדווקא במשנה הזו מתברר קשר בקו האמצעי – תפארת-יסוד-מלכות – שהכל קשור לבושה. החטא הנורא של "מלבין פני חברו ברבים" הוא שמבייש אותו, שיהודי מבייש יהודי אחר. הפגם של "מפר בריתו של אברהם אבינו", לפי אחד הפירושים, הוא שמתבייש בברית המילה שלו – מתבייש בכך שהוא יהודי. בדקות שבדקות יהודי שמסתובב בחו"ל או כאן ועושה משהו קטן – אפילו לא במודע – מתוך שמתבייש ב"גאון יעקב" שלו, באידישקייט שלו, יש בכך משהו של "מפר בריתו של אברהם אבינו", הוא מושך על עצמו את הערלה מתוך בושה מהעצם שלו. הדבר האחרון, "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה", הוא שאין לו בושה – אין לו בושה בפני ה', הוא מגלה פנים, מעיז פנים ללא בושה. כמו שכתוב בפרקי אבות ש"בשת פנים לגן עדן" אבל "עז פנים לגיהנם", מי שאין לו בושה מה', אין לו יראת בשת. זה פגם במלכות. אם כן, כל שלשת אלה – תפארת, יסוד ומלכות – הם גוונים שונים של בושה, שמבייש או מתבייש או שלא מתבייש בכלל.

הדמיון והשוני בין המשנה באבות לחומרת עבודה זרה

הייתי חושב, היות שיש כאן משנה מפורשת, מאחז"ל מפורש, ש"מפר ברית" היינו "מפר בריתו של אברהם אבינו", ו"מגלה פנים" היינו "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה". ב"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" יש שני פירושים. יש פירוש שדורש דרשות של דופי, כמו מנשה שמובא כדוגמה לכך. פירוש שני, של הרמב"ם, ש"מגלה פנים" פירושו מעז פנים – עובר על כל התורה בפרהסיא, בלי שום בושה, שום ענין לשמור שום דבר, הוא עובר להכעיס.

שוב, הייתי חושב שכאן – בחז"ל של "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר הוי' אל משה", שאומרים שמה העובר על כל המצוות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים כך העובד ע"ז פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים – הפירוש יהיה ש"מפר ברית" היינו "מפר בריתו של אברהם אבינו", שמושך ערלתו ר"ל, או עוד יותר גרוע שלא רוצה למול את בנו, ו"מגלה פנים" היינו "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה", כשני הפירושים שדורש דרשות דופי או עובר על התורה בעזות פנים בפרהסיא.

אבל הרבי אומר שכאן אין את הסיומת, כתוב "מפר ברית" בלי "של אברהם אבינו" ו"מגלה פנים" בלי "בתורה שלא כהלכה", אז צריך בירור האם הכוונות זהות. בכל אופן, שני הדברים האלה כתובים אחד אחרי השני באותו סדר. בפרקי אבות יש חמשה דברים, שאלה שני האחרונים, וכאן יש רק עוד אחד לפניהם – משהו כללי – פורק עול.

עבודה זרה – כפירה בתורה ובנבואה לדורות

כעת אנחנו רק מציעים את ההקדמה של ההתבוננות. הפסוק השני הבא אחריו הוא "את כל אשר צוה הוי' אליכם ביד משה מן היום אשר צוה הוי' והלאה לדרתיכם". על הפסוק הזה – שהוא גם משהו כללי מאד לגבי עבודה זרה, כמה היא חמורה וכמה היא כנגד כל התורה כולה – רש"י מביא פירוש מחז"ל. קודם רש"י אומר שמכאן לומדים שכל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה – דרשה אחרת מהנ"ל. הכל חומרת וכלליות העבירה של עבודה זרה, אבל בכל אופן זה משפט אחר, שכל המודה בע"ז כופר בכל התורה כולה.

בחסידות ידוע שעבודה זרה – כפי שלמדנו קודם – כוללת הרבה גוונים, הרבה מדרגות, כולל דקות ודקות שבדקות. מי שמאמין שסבת הפרנסה שלו היא סבות גשמיות, או מי שחושב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – סוג של פולחן עצמי – זו בדקות עבודה זרה. כל מי שמודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה – אין לו תורה בכלל. כך הוא לומד מראשית הפסוק, שעבודה זרה נקראת "את כל אשר צוה הוי' אליכם ביד משה".

מה לומדים מהמשך הפסוק, "מן היום אשר צוה הוי' והלאה לדרתיכם"? שכופר אף בכל הנביאים במשך כל הדורות. לא רק שכופר בכל התורה שנתנה למשה, אלא כופר גם "מן היום אשר צוה הוי' והלאה לדרתיכם" – כל הנביאים שיעמדו לעם ישראל, כולל (ובעיקר) הנביא שבדור. אפילו מי שרוצה להתעקש שאין לנו נבואה היום, גם הוא צריך להודות שבכל דור יש גדול הדור, יש את משה רבינו שבדור, והוא מנהיג את הדור – הוא נקרא נשיא הדור ומנהיג הדור. הוא מנהיג את הדור ברוח הקדש שלו, שבעצם היא שיקול דעת, כפי שרש"י כותב על דעת אצל בצלאל שהיא רוה"ק, כמו שאמרנו על "'שלח לך' לדעתך". שיקול הדעת של גדול הדור הוא הנבואה של הדור, ואם יש שמץ מנהו של הודיה בע"ז אפילו בדקות שבדקות אוטומטית אתה כופר "מן היום אשר צוה הוי' והלאה לדרתיכם" – אתה כופר בכל המשה רבינו שיש, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". גם בדור שלך, איפה שלא תעמוד, תהיה בלי מנהיג.

עוד פעם, אם אמרנו קודם ששמץ ודקות דדקות ע"ז היינו "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", אז מי שיש לו את זה – ומי אין לו... – "לדרתיכם" אין לו מנהיג, אין לו רבי, אין לו משה רבינו, כי הוא עובד את עצמו, אפילו אם רק בעניני פרנסה וכיו"ב.

"אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום

אלה שני פסוקים מהפרשה עם שתי הוראות כלליות לגבי עבודה זרה. נשים לב שכל החומרה הזו היא אפילו אם עבודה זרה היא בשוגג – הרי כאן מדובר בשוגג.

מביא הרבי בשיחה שיש עוד שני פסוקים בהם רש"י כותב את חומרת ע"ז ואיך היא שקולה כנגד כל התורה – הראשון בפרשת משפטים והאחרון בפרשת ראה. מה כתוב בפרשת משפטים, שלפי הסדר בה מופיע הפסוק הראשון? איסור עבודה זרה הוא הדיבור השני של עשרת הדברות, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" – שני הדברות הראשונים, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום.

מכל הענין הזה נבין בטוב טעם למה צריך לשמוע מפי הגבורה גם את "לא יהיה לך". לכאורה מספיק לשמוע ישירות מה' "אנכי הוי' אלהיך", ושמשה ימשיך "לא יהיה לך", אבל לא – צריך לשמוע גם את "לא יהיה לך" מה'. אבל עדיין, אנחנו מחפשים פסוקים מתוכם מובן שעבודה זרה היא כנגד כל התורה כולה, שמפורש בהם.

"ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" – עבודה זרה שקולה כנגד כל התורה

הפסוק הראשון שהוא כזה בפרשת משפטים – "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך". מה הקשר בין "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" ל"ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך". על החלק הראשון רש"י מביא שני פירושים. הפירוש הראשון שבא לתת לאו על כל מצות עשה בתורה – "ובכל אשר אמרתי אליכם [מצות עשה] תשמרו [בלאו]".

אם מישהו אוהב לתרגם זאת לחשבונות, למספרים, אפשר לומר שיש יותר מ-תריג מצוות – יש רק תריג לאוים, כי מהפסוק הזה עולה שכל רמח מצוות עשה הם גם לאוין. אם כך, כמה מצוות תהיינה יחד? 861, בית המקדש וכו' וכו', מספר חשוב גם בחכמת החשבון, מא במשולש. בכל אופן, זה הלימוד הראשון של רש"י מתחלת הפסוק הזה, "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו".

אבל מה הסמיכות? מה הקשר בין זה להמשך, "ושם אלהים אחרים לא תזכירו"? בפירוש השני רש"י דורש דווקא את הסמיכות ואומר שמכאן לומדים שע"ז שקולה כנגד כל המצוות. רק כאן רש"י משתמש במלה 'שקול' – בפרשתנו לא משתמש בה, אלא כותב דברים אחרים. שקול כי קודם כתוב "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" ותיכף כתוב "ושם אלהים אחרים לא תזכירו".

העובד עבודה זרה סר מכל דרך התורה

מה הפסוק בפרשת ראה? הפרשה מתחילה "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה... והקללה אם לא תשמעו אל מצות הוי' אלהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם". פסוק בתחלת פרשת ראה – "והקללה אם לא[ז] וגו'".

רש"י לומד מהפסוק הזה שמי שעובד עבודה זרה סר מכל הדרך – מי שעובד עבודה זרה כאילו עשה את כל העבירות שיש בתורה, הוא סר באופן טוטאלי מכל הדרך אשר ה' צוה לנו. אחר כך הוא מביא עוד פעם שמכאן למדו חז"ל שכל המודה בע"ז כופר בכל התורה – מה שכבר כתב על הפסוק השני בפרשתנו.

ג. ארבעת פגמי עבודה זרה

ארבעת הפסוקים – ארבעה ענינים שונים (י-ה-ו-ה)

עד כאן הצעת הפסוקים עם פירוש רש"י על כל פסוק – ארבעה פסוקים עם פירוש רש"י מאד דומה. לכן מי שלומד לא בעיון ממש, כמו שהרבי אוהב לעיין, לא כל כך ישים לב לשינויים, לדקויות, שיש בין הפירושים. כמובן, כל דבר הוא לימוד בפני עצמו, והסך הכל יגלה לנו מהי עבודה זרה ומהי חומרת עבודה זרה.

כמו שאמרנו, בשבילנו לא מדובר רק בע"ז כפשוטה, להשתחוות לאיזה פסל, אלא גם ע"ז בדקות או בדקות שבדקות. כל התורה באה לשלול ע"ז, כל ההתגלות של "אנכי הוי' אלהיך" היא בשביל "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

כדי לתמצת ולהבין טוב, כדרכנו גם נעשה פה איזה סדר לפי הקבלה – מה שהרבי לא עושה בשיחה. נאמר שאם יש פה ארבעה פסוקים עם תוכן דומה, אחד במשפטים, שנים צמודים בפרשתנו, פרשת שלח, ועוד פסוק אחד במשנה תורה, בפרשת ראה – אולי ננסה לעשות מהם י-ה-ו-ה.

סיכום דרשות רש"י

מה הווארט? נחזור על הווארט של רש"י:

הפסוק הראשון אומר שיש מצוה אחת ששקולה בחומרתה כנגד כל המצוות – "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך".

אחר כך יש את הווארט שמה העובר על "כל המצות האלה" פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אף המצוה הזאת הוא פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים – זה הדבר השני.

הדבר השלישי – כל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה מן היום אשר צוה הוי' והלאה לדורותיכם, כלומר שכופר אף בדברי כל הנביאים שיעמדו לעם ישראל, עד משיח ועד בכלל. מהפסוק הזה אפשר להבין שאצל אותו אחד אין גם משיח, הוא לא יקבל משיח.

מה הדבר הרביעי? שמי שעובד עבודה זרה סר – וכמו שהרבי מדגיש, הכוונה שהוא סר בפועל – מכל הדרך אשר צוה הוי'. אז צריך להבין למה רש"י מוסיף עוד דבר, שבעצם כבר כתב קודם – הוא מוסיף, שוב, שכל המודה בע"ז כופר בכל התורה כולה.

הודאה בלב (ככפירה בכל) והודאה במעשה (מדרדרת לעבור על הכל)

נתחיל מהנקודה האחרונה: על מה שרש"י חוזר פעמיים שכל המודה בע"ז כופר בכל התורה כולה, רומז הרבי[ח] שיש כאן שתי דרגות של הודיה. יש מה שמודה בלב פנימה בע"ז, שאז הוא נחשב עוע"ז וכופר בכל התורה, ויש מה שמודה רק בחיצוניות, במעשה.

אפשר לומר שאם ע"ז בדקות היא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", אז מודה בחיצוניות הכוונה שהוא משלים עם דעת הצבור, עם מה שהחברה מכתיבה. החברה, התקשורת, מכתיבה דברים – שלדעתם הם פשיטא. אם היהודי התם – כאן תם אינו למעליותא – משלים עם מה שמשדרים לו, עם מה ששוטפים לו את המח, הוא מודה בחיצוניות. בלב הוא לא באמת מאמין בזה חזק, אבל הוא מודה, הוא שוחה עם הזרם, הולך בתלם עם דעת הקהל, נסחף, צאן, עדר. אבל גם זה – כאילו כופר בכל התורה כולה. ככה אפשר להסביר את ההבדל ביניהם, שיש מודה בפנימיות ויש מודה רק בחיצוניות. המודה בחיצוניות הכוונה שמודה לגבי לבוש המעשה של הנפש, למעשה[ט].

עיקר הווארט שהרבי מדגיש בעיון ברש"י האחרון הוא שעובד עבודה זרה סר בפועל, במעשה. הדבר הזה, אפילו במעשה חיצוני – כתוב בספר התניא שיהודי מוכן למסור את הנפש שלא להשתחוות לפסל גם בלי שום אמונה בלב – מי שעובד בלי אמונה בלב סר בפועל מכל הדרך אשר צוה הוי'. אז רש"י שוב מביא את המאמר ש"כל המודה בע"ז כאילו כופר בכל התורה כולה" – כנראה שמדובר בסוג הודאה שמניעה לעשות אפילו בחיצוניות פעולת ע"ז, ואז נחשב לו שעשה את כל העבירות שבתורה בפועל. אפשר לומר שבפועל הכוונה ממש בפועל – אם הוא יתחיל עם משהו קטן שיש בו משום עבודה זרה הוא יתדרדר, לאט-לאט (או מהר-מהר), עד שבפועל יפרוק עול ויעבור על כל התורה כולה.

מוחין דאבא – כל פגם קטן נוגע לקדושה העצמית

כאן אפשר קצת להבין ענין של "נעוץ סופן בתחלתן" בפסוק הראשון. בפסוק הראשון משמע הכיוון ההפוך, כמו שגם חז"ל אומרים במקום אחר – בא יצר הרע לאדם, מפתה אותו לעשות משהו קטן לא בסדר, ואם מקשיבים לו ח"ו מהדבר הקטן הוא אומר שאם עברת על זה אז תעבור על משהו קצת יותר גדול, עד שאומר לו "לך עבוד עבודה זרה". משם משמע שמתחילים מעבירה קטנה ואפשר להתדרדר ולהגיע לעבודה זרה. איך אני מבין יותר טוב שהפסוק הראשון הוא הכיוון הזה? כי כתוב "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" – תשמרו מכל עבירה הכי קטנה, לשם "ושם אלהים אחרים לא תזכירו". אם לא תשמרו – אז מכל דבר קטן אפשר להגיע לעבודה זרה.

עוד יותר מזה, איזה סוג עבודה זרה יש בפסוק הראשון? לא השתחויה לפסל וגם לא ע"ז שאדם מקבל אותה כאלוק. מה העבירה שם? על פי פשט הרמב"ם – שבועה בשם ע"ז, או אפילו לגרום לגוי להשבע בשם ע"ז (שלגוי עצמו אין איסור בזה). אין בע"ז זו סקילה, רק לאו, אבל הוא נחשב כאביזרייהו דע"ז, לכן לפי רוב הפוסקים יהודי צריך למסור נפשו על זה – "יהרג ואל יעבור" – אף שמדובר רק בלאו. זהו לאו שהוא אביזרייהו דע"ז, כך פוסק הר"ן ולא מזמן למדנו על כך באריכות במנ"ח.

אם כן, יש בפסוק הראשון שני דברים. הפסוק אומר שאם תעשו את הדבר הכי קטן בסוף היצה"ר יאמר לך 'לך עבוד עבודה זרה'. דבר שני שלומדים, שגם הפרט הכי קטן – אביזרייהו דע"ז – נחשב ע"ז לכל דבר. כלומר, בלשון החסידות, ע"ז היא הלעו"ז של עצם הקדושה. לגבי דבר עצמי כתוב ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו". העצם של הקליפה הוא ע"ז, ולכן מי שתופס בחלקו – רק לאו, רק אביזרייהו – כאילו תופס בכולו, ולכן יש לו דין יהרג ואל יעבור. מה פירוש יהרג ואל יעבור? שיהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות אפילו לרגע, כך כתוב בתניא, לכן לא מוכן לעבוד עבודה זרה גם אם כופר בה בלב, אפילו אביזרייהו דע"ז.

מכאן אפשר להבין שהענין הראשון הוא כנגד החכמה – משהו עצמי, וגם שהפרט הכי קטן של עבירה יכול להביא לע"ז, וגם תדע שהפרט הכי קטן של ע"ז הוא ע"ז לגמרי. אלה שני דברים שהם מוחין דאבא. שוב, הרבי מדגיש מה שרש"י כותב כאן ש"עבודה זרה שקולה כנגד כל התורה", והיינו כמו שמצות ציצית שקולה כנגד כל התורה. כלומר, בתור מצוה אחת פרטית היא שקולה. אם רוצים להקביל לשם י-ה-ו-ה, למה הפרט והשקול דווקא מוחין דאבא? הסברנו כעת, כי אומר שבתוך הפרט יש את הכל. כל פרט קטן של התורה – יביא אותך לע"ז. כל פרט הכי קטן של ע"ז – הוא כל ע"ז. זו תפיסה של "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו" – תפיסה שנקראת בקבלה וחסידות מוחין דאבא.

מוחין דאמא – דימוי מילתא למילתא

מה הדבר השני? התוכן, התואר. יש פה מצוה אחת, עבירה אחת, עבודה זרה, שמי שעובר עליה יש לו בפנימיות את כל התכונות הרעות של מי שעובר בפועל על כל התורה כולה – פורק עול, מפר ברית ומגלה פנים. זה הדבר השני, ומובן – שומעים – שיש בו איזה חידוש. גם צריך להבין מה הם שלשת הדברים האלה.

בפסוק הראשון לא כתוב ששני דברים דומים זה לזה, אלא רק ששקולים זה כנגד זה – כמו שאומרים שציצית שקולה כנגד כל המצות, אף שהיא מצוה פרטית בסגנון מסוים. כאן, בדבר השני, אומרים שהתוכן בפנימיות זה – עוע"ז כמו מי שעובר על כל התורה, לכן היא נקראת "כל המצות האלה אשר דבר הוי' אל משה". דימוי מילתא למילתא, ששני דברים דומים לגמרי, הוא מוחין דאמא.

"מפר ברית" הקשר עם ה' ו"מגלה פנים" בסברות עקומות

מה כאן הדמיון? יש בו שלש קומות – פורק עול, מפר ברית, מגלה פנים. נאמר בקיצור מה שהרבי אומר. מפר ברית כאן הוא לא בדיוק "מפר בריתו של אברהם אבינו" שיש בפרקי אבות ו"מגלה פנים" לא בדיוק "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" שיש בפרקי אבות. מפר ברית כאן היינו הברית שכרת איתנו ה', נותן התורה – ברית ההתקשרות של ה' וישראל דרך כל המצוות. הרי כל התורה היא קידושין, "אשר קדשנו במצותיו", שייך לחתן וכלה – ברית הנישואין. יש דבר אחד שמפר את הברית, את עצם הקשר, הברית שה' כרת אתנו במתן תורה. זה "מפר ברית" כאן, ולאו דווקא "בריתו של אברהם אבינו".

מהו "מגלה פנים"? הרבי אומר כאן משהו מאד יפה, שבהקשר כאן הוא מלשון מסביר פנים ומאיר פנים. אם כבר זה דומה לפירוש רש"י שאמרנו, שדורש דרשות של דופי. כאן לאו דווקא אחד שדורש דרשות של דופי בתורה, אלא שיש לו עיוות בסיסי בשכל. ככה הרבי מסביר כאן, ווארט יפה בפני עצמו. כאן מדובר ביהודי שיש לו שכל עקום, ראש עקום, א קרומע קאפ. הוא מגלה פנים, אומר סברות כרס – הן בעצם שטויות, אבל הוא חושב שזה רציני מאד, מאד מאמין במה שהוא אומר. איך בא לידי ביטוי ה"מגלה פנים" כאן? בעניני דרך ארץ ממש, מה שהוא קורא "הנהגות ישרות". אחד שיש לו א קרומע קאפ, שהוא מגלה פנים, שאומר סברות כרס שאין להן שחר – אוטומטית זה ישפיע על מעשיו, על התנהגותו בחברה עם אנשים, שהוא לא יהיה מסוגל לנהוג בהנהגות ישרות עם אחרים.

חוקים, עדות ומשפטים

כדי רק להבין את הנקודה האחרונה עד הסוף, הרבי אומר שידוע שהתורה מחולקת לשלשה סוגי מצוות – חוקים, עדות ומשפטים:

חוקים הם למעלה מטעם ודעת, אין להם טעם – שעטנז, פרה אדומה וכו'.

משפטים הם מה ש"אלמלא נתנה תורה ח"ו היינו לומדים גזל מנמלה וכו'" – "מלפנו מבהמות ארץ", שמתוך השכל שלנו היינו לומדים הנהגות טובות מתוך הטבע. אלה משפטים, שהשכל האנושי יכול לעמוד עליהם מצד עצמו. איך? שמתבונן בעולם, מתבונן בטבע. אם לא היתה נתנת תורה ח"ו היינו לומדים זאת מתוך הטבע.

באמצע, בין זה לזה, יש עדות. מהן עדות? אות וזכרון למשהו. עדות הם החגים, "זכר ליציאת מצרים", להודות בנסים, להזכיר את הנס, לא לשכוח את הנס שה' עשה אתנו. כך אנחנו מתקשרים, תוך כדי שחוגגים את הנס – הנס הכי גדול הוא לשון נישואין, שייך לחתן וכלה. כמו שידוע בהלכה, הרוגאטשובר אומר שנישואין הם פעולה נמשכת, כל יום צריך לזכור אותם ולקדש מחדש. המצוות שנתנו כדי שלא נשכח, כדי כל הזמן להתחדש ולהתקדש ולחגוג מחדש, הן העדות של התורה.

פורק עול, מפר ברית ומגלה פנים – פגם בשלשת סוגי המצוות

הרבי כותב – ווארט מאד יפה וחלק – ששלשת הדברים, "פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים", הם כנגד שלשת סוגי המצוות:

פורק עול כנגד החוקים. חוקים מקיימים אך ורק מתוך קבלת עול מלכות שמים – הרי איני מבין אותם, אז מקיים אותם רק בקבלת עול פשוטה. קבלת עול היא טבע יהודי מולד – יהודי הוא קבלת-עול'ניק בעצם, מה שבא לידי ביטוי בחוקים. לכן בכל המצוות צריך להיות גוון של חוקים, כמו שמוסבר בכמה מקומות, אבל כאן הרבי מחלק.

מפר ברית הוא כנגד העדות. כפי שהסברנו, עדות הן להדק את הברית והקשר שלנו, שנזכור ולא נשכח שה' הופיע ומופיע בחיינו יום יום. מי שלא שומר את העדות, שאין לו ראש של עדות, הוא מפר ברית.

מה זה מגלה פנים? שאין לו גם את השכל הפשוט, הישר, ללמוד מהטבע, מהנמלה, שאסור לגזול וכיו"ב. הוא גם נותן לזה הסבר, מראה פנים, ואומר משהו 'קרום', משהו עקום. הוא מגלה פנים עם איזה טעם שהמציא מהכרס שלו, ואז גם את המשפטים הוא לא מקיים – המשפטים של התורה, החל מלא לגנוב מאנשים.

עיוות השכל – פגם במוחין דאמא

אם כן, מה כתוב כאן לפי זה? מהפסוק הראשון למדנו שעבודה זרה היא אפילו בקטן, הכי קטן, "ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך", אפילו לומר לחבר 'שמור לי בצד ע"ז פלונית', שלא התכוון לכלום. הדבר השני, שוב, זה דימוי התוכן הפנימי של כל מצוות התורה לעבודה זרה.

באמת הדבר הזה, האחרון, הכי חשוב לעניננו. עבודה זרה – כולל פולחן עצמי, של מי שאומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" – מעוות את השכל. מי שעובר על כל התורה כולה גם מעוות את השכל. הרבה פעמים אנחנו מסבירים לגבי סמים – יש לנו מאמר כמה חמור גם מה שנקרא היום סמים קלים, כמה סמים לאורך הזמן מעוותים את השכל. אותו דבר, שמץ של עבודה זרה הוא כמו סם שמעוות את השכל ר"ל. על דרך הטבע זה כמעט תהליך בלתי הפיך, רק היות ש"אין לך דבר העומד בפני התשובה" כולי האי ואולי שתשובה נכונה יכולה לעזור.

מה המקום בקבלה של עיוות/ישור השכל? מוחין דאמא.

קלקול המדות – כפירה בנבואה לדורות

אחרי שני הדברים האלה בא מי שמודה בלב בפנימיות – פגם במדות. מה פירוש "לדורותיכם", שכופר בכל נבואת עם ישראל, ממשה רבינו לאורך כל הדורות עד משיח? זה בעצם כל מדות הלב, כל הו"ק, שהן כל ה"שית אלפי שנין הוי עלמא" – כל ההיסטוריה היא כל המדות, "לדורותיכם" היינו ממדה למדה. אם הוא מודה בע"ז בלב – כנגד שש המדות – הוא כופר בכל התורה כולה, "כל אשר צוה אליכם ביד משה מן היום אשר צוה הוי' והלאה לדרתיכם".

פגם המלכות – קלקול המעשה

מה הפסוק האחרון? פסוק כבר במשנה תורה, שבעצמו כנגד המלכות – "והקללה וגו'". ידוע שהפסוק הראשון של פרשת ראה הוא "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה", שבע מלים שהן גם כנגד שבע המדות, כמו שהוסבר הרבה פעמים. בפסוק הראשון "ברכה" היא יסוד, "צדיק יסוד עולם", "ברכות לראש צדיק", ו"וקללה" היינו המלכות – תיקון המלכות דקדושה. אז גם ההמשך, "והקללה אם לא תשמעון וגו' וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם", הוא כנגד המלכות.

זה הפסוק האחרון, שמי שעושה קצת ע"ז, אפילו בחיצוניות (בחינת מלכות), נחשב מיד שעבר על הכל כי עתיד לדרדר אותו שיעבור על כל התורה כולה. שוב, זה אפילו הודאה בחיצוניות, מי שהולך עם רוח הזמן, כנ"ל.

"אנכי" לשם "לא יהיה לך"

עד כאן בקיצור הווארט והמבנה של ארבעת הפסוקים בהם רש"י כותב שעבודה זרה היא כנגד הכל, ששני האמצעיים הם מתוך פרשתנו. נאמר על זה לחיים לחיים, ושוב – ברית הנישואין היא התיקון. שיהיו נישואין ונס.

נחזור לעשרת הדברות: בשביל מה צריך שגם את "לא יהיה לך" נשמע מפי הגבורה ולא מספיק "אנכי"? שוב, כל ה"אנכי" הוא בשביל לא לעבוד עבודה זרה. כל מצות עשה צריך להזהר מע"ז. נאמר בצורה פשוטה – כשאני מניח תפלין בבקר אני צריך לדעת שאם יש לי את ה"רצוא" הטוב והמתוקן המצות עשה שאני מקיים שוללת ממני ללכת אחרי ע"ז. כל המצוות נתנו בשביל זה, כל ה"אנכי" שכולל את כל המצוות הוא כדי לשלול ע"ז – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". לכן "אחת דבר אלהים" – מה זה "אחת"? תהיו שלי, עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ה' אמר אחת – תהיו שלי. כדי לקלוט את זה – ה' רוצה שנהיה שלו וגם אנחנו רוצים להיות שלו ושהוא יהיה שלנו, כמו חתן וכלה שכל אחד של השני – צריך "שתים זו שמעתי", "אנכי" ו"לא יהיה לך" שהא בהא תליא. "כי עז לאלהים" – העוז, הכח של הברית בין החתן והכלה. לחיים לחיים.

נגנו "ישראל בטח בה'".

לחיים לחיים.

פורק עול, מפר ברית ומגלה פנים – פגם כתר-דעת-מלכות

לגבי שלשת הדברים – פורק עול, מפר ברית ומגלה פנים – אמרנו שכאן אחרת מחמש הדברים במשנה. במשנה זה חכמה-בינה-תפארת-יסוד-מלכות. כאן זה כתר-דעת-מלכות:

עול הוא כמו על, "נאם הגבר הקם על", מה שמעל המודע – הכתר.

ברית היא ההתקשרות שלנו על ידי הדעת, שהיא העדות. יש יסוד, שהוא "בריתו של אברהם אבינו", ויש דעת, שהיא ברית סתם. כשכורתים ברית יש ברית עליון, שכל אחד נותן דעתו תמיד על בן/בת זוגו, וברית בשר היא בריתו של אברהם אבינו. הדעת נקראת הזיווג העליון וברית בשר הזיווג התחתון. כאן, לפי הפירוש של הרבי, מפר ברית הולך על הברית העליון, הדעת.

בסוף "מגלה פנים" הוא שוב מלכות, כי משפטים – ללמוד מתוך הטבע, שיהיה לאדם שכל ישר – זהו תפקיד של המלך. לכן המלך, כמו שעל פי פשט צריך להקפיד מאד נגד רצח, בפנימיות עיקר הקפידא של המלך היא לבער עבודה זרה מן הארץ. רואים זאת בפירוש בספר מלכים, שגם המלכים הצדיקים לא השלימו את התפקיד שלהם – שעדיין היו העם מזבחים ומקטרים בבמות, שיש בכך משום שמץ ודקות ע"ז. גם בסוף, מה ש"רוח אפינו משיח הוי'", יאשיהו המלך, נלכד בעוונות – הוא נלכד בעוונות שלא הצליח לבער ע"ז מתוך בתי כל היהודים, לכן הוא נהרג, "רוח אפינו משיח הוי'".

שלילת עבודה זרה – שיהודי לא יהיה טפש

מה זה ביעור עבודה זרה? פשוט ליישר את השכל. רבי נחמן אמר שמי שמתייאש הוא טפש. מי שהכי חזק נגד עבודה זרה הוא הרמב"ם – תיכף נמשיך לדבר עליו – והוא כמובן גם הכי נגד טפשות. צריך להיות מפוכח, והא בהא תליא. כמו שהוא בעצמו מאריך שכל מי שמאמין באסטרולוגיה ודברים כאלה הוא טפש, הוא טמבל, והתורה מקפידה על זה – התורה לא רוצה שיהודי יהיה טפש. לכן היא כל כך אוסרת עבודה זרה, שיהיה ליהודי שכל ישר.

הביטוי של השכל הישר הוא הנהגות ישרות, משפטים. מענין שהפסוק הראשון כאן הוא באמת בפרשת משפטים, הכל מתחיל ממשפטים. אחר כך שני פסוקים בפרשת שלח ופסוק אחד בפרשת ראה, "ראה אנכי", לראות את העצמות, את "אנכי הוי' אלהיך" של עשרת הדברות שיחד אתו הולך "לא יהיה לך".

עד כאן השלמת הפרק הראשון – השיחה של הרבי.

ד. כתר וחכמה בחידושי אור ה': הגדרת הסבה הראשונה והאמונה באחדות ה'

חידושי רבי חסדאי קרשקש

כעת נעבור לפרק השני שלנו הערב, בו נמשיך מה שהתחלנו לפני שבוע – להתבונן במחשבה של רבי חסדאי קרשקש, בעל אור ה', גדול החוקרים של תקופת הראשונים. יש מי ששם אותו שלישי, יש מי ששם אותו שני ויש מי ששם אותו ראשון. מי ששם אותו שלישי, היינו אחרי הרמב"ם והרלב"ג. הרלב"ג הוא עוד סיפור גדול מאד בפני עצמו, שאולי פעם נכנס אליו גם כאן. מי ששם אותו שני, היינו אחרי הרמב"ם. מי ששם אותו ראשון – לפני הרמב"ם.

הוא זה שבספרו גם מתנגד לכל ההקדמות של הרמב"ם, שמבסס את הפילוסופיה שלו על אריסטו. הוא מסביר את ההקדמות של אריסטו אפילו יותר טוב מהמו"נ – כדי להפריך אותן. הרמב"ם רק מביא אותן, אבל הוא מסביר אותן טוב-טוב, יותר טוב מהרמב"ם, על מנת להפריך אותן.

שוב, ננסה לומר בקיצור – וכדרכנו, לעשות סדר – את הדברים העיקריים בחשיבה שלו, מה שאנחנו יכולים גם להרויח מאד בללמוד ממנו שכל ישר (כמו שדברנו הרגע), גם להתחזק באמונה ושגם יחזק אותנו ב"המעשה הוא העיקר" וגם יחזק את הברית בינינו. ננסה בקיצור לומר משהו שהוא חידש כנגד כל אחת מהספירות. לית מאן דפליג שהוא המחדש הכי גדול בחקירה.

דעת-חכמה-בינה: מציאות ה', אחדות ה', הפשטת הגשמיות

הוא מסכים עם שלשת העיקרים של הרמב"ם – שה' נמצא, ה' אחד ושאין לו גוף. לפני שבוע הסברנו ששלשת הדברים האלה הם חב"ד. ה' אחד – "אחד האמת" שורה בחכמה. אין לו גוף – שייך לבינה. מציאות הבורא – עצם המציאות של ה', שיש בורא עולם, מנהיג לעולם, הוא דעת, "דע את אלהי אביך". כך הסברנו לפני שבוע.

אם כן, אם הסדר הוא קודם לדעת – כלשון הרמב"ם עצמו ש"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", ה' נמצא וצריך לדעת שהוא נמצא – ואחרי הדעת צריך גם להאמין ולדעת שהוא אחד ואחר כך להאמין ולדעת שאינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, אז הסדר כאן הוא ויה, צירוף התפארת.

אחדות ה' – למעלה מהשכל האנושי

לא אמרנו לפני שבוע, ומזה נתחיל הפעם, שהוא אומר שאת מציאות ה' אני יכול להוכיח. הרמב"ם מוכיח את כולם. אצל הרמב"ם מכח החקירה אפשר להוכיח את כל שלשת הדברים האלה. אומר רבי חסדאי שיש לי דרך להוכיח את הדבר הראשון, שהוא נמצא; יש דרך להוכיח את הדבר השלישי, שאין לו גוף; אבל את הדבר השני – שהוא אחד – אין דרך בשכל האנושי להוכיח. זה רק מכח האמונה בתורה, פסוק היחוד שמשה רבינו אומר לנו בפירוש בתורה – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

רק הווארט הזה הוא כבר משהו יפה וחשוב, שמחזק את ההקבלה שלנו לספירות. דעת ובינה אפשר להוכיח, ובאמת הא בהא תליא – "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת". יש גם רמז יפה, שדעת-בינה עולות יחד ישראל. דעת ובינה הן תחת השכל האנושי החוקר. כלומר, גם גוי יכול להשיג את מציאות הבורא ולהשיג שאינו גוף ולא כח בגוף. אבל מה שמיוחד לישראל – כפי שהפסוק אומר, "שמע ישראל" (שמע חידוש מצד החכמה בנוסף להיותך שוה לדעת-בינה) – שאפשר לדעת ולהאמין רק מכח התורה, הוא ש"הוי' אחד", "אין עוד מלבדו", "בלתי להוי' לבדו". זה עיקר ותכלית שלילת ע"ז, עליה דברנו קודם. ככה מאד מסתבר לפי החסידות. אדמו"ר הזקן כותב בספר התניא שחכמה אינה שכל.

אמונה-התגלות-שכל

מה חלק מהרצון שלו בכך שהוא אומר שאת המציאות וההפשטה של 'אינו גוף' השכל יכול להוכיח, אבל את האחדות האמתית השכל לא יכול להוכיח? הוא רוצה לומר בכך שההתגלות של התורה היא מעל לשכל של החקירה, של הפילוסופיה, בכלל. מה הרמב"ם וכל הבאים אחריו (הרלב"ג וכולם, חוץ מבעל אור ה') סברו? שהשכל של הפילוסופיה מול התגלות התורה הם בערך באותה רמה – לא אחד יותר בעצם מהשני. נשמע מוזר לומר ככה, אבל ככה הם סוברים. הראשון שמאד התנגד לזה – 'איך אתה משוה, שם באותו מישור פילוסופיה ותורה?!' – זה הוא. הוא אומר שהדבר בא לידי ביטוי באחדות ה', שהשכל לא מסוגל להוכיח אותה והתורה כן אומרת-מגלה אותה.

יוצא מכל הגישה שלו שיש אמונה-התגלות-שכל[י], שלש מדרגות זו למעלה מזו. יש אמונה, ש"לית מחשבה תפיסא בך כלל", והיא משהו מוּלד, משהו בגנים – יהודי הוא מאמין, אנחנו מאמינים בני מאמינים (לכן האמונה במציאות ה' וכו' אינה מצוה אלא נתון ראשון). עוד לפני ההתגלות של הר סיני, אנחנו מאמינים מהאבות. יש התגלות – התגלות היא נבואה, אבל לא רק נבואה. לכל יהודי יש ממד של התגלות, כשהוא מסתכל בתורה – כשהוא לומד תורה לשמה יש לו ממד של התגלות (האור הגנוז בתורה מתגלה לו, ובו הוא יכול להביט מסוף העולם ועד סופו, כידוע ממורנו הבעל שם טוב). התורה היא התגלות. ויש שכל – מה שהשכל מסוגל להשיג, ואכן ה' רוצה שנשתמש בשכל. גם, כמו שאמרנו עכשיו באריכות, ה' מאד לא רוצה שנהיה טפשים – כי להיות טפש ולהיות עובד ע"ז זה כנראה היינו הך. שוב, כאן יש לו מגמה לרומם את התורה מעל הפילוסופיה, וזה בא לידי ביטוי באמונה באחדות ה'.

אקטיביות ופסיביות באלקות

הוא אומר משהו מאד מענין: למה אי אפשר להוכיח את האחדות של ה'? הרי ה' הוא בורא עולם ומנהיג את העולם. יכולים להיות שני בוראים? לא, לא יכולים להיות שני בוראים. אז אם לא יכולים להיות שני בוראים, איך לא מוכח מהשכל שה' אחד? הוא אומר משהו מאד עמוק ונשמע... לא יודע את המלה. הוא אומר שאולי יש אלקות שמאה אחוז פסיבי, שלא עושה שום דבר – הוא רק יושב שם ולא עושה כלום. זה שאין אחד כזה – אי אפשר להוכיח. זה שאין שנים אקטיביים – אני יכול להוכיח. את זה שאין אחד שהוא אלקות פסיבי לגמרי – אני לא יכול להוכיח.

מה זה אקטיבי ופסיבי? כמו זכר ונקבה. אחד הרמזים שהתורה מתחילה ב-ב של "בראשית" – לא סתם ב אלא ב רבתי, ב שלפני הצמצום הראשון – הוא שכל מה שאנחנו יכולים להשיג הולך בזוגות, כמו חתן וכלה, יסוד אקטיבי ויסוד פסיבי שמתחברים ומולידים, כשדווקא היסוד הפסיבי מוליד בפועל, מכח היסוד האקטיבי, הזכר. התורה נתנה רק עם ב – איני יכול להשיג יותר מזה. אם מישהו בא ואומר שהקב"ה הוא אחד מוחלט – א של "אנכי" – אי אפשר להוכיח זאת, צריך להאמין בזה מכח התורה – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

בכל אופן, מתוך ה-א המופשטת הזו, שאין אצל ה' שני יסודות – כמו שני אלקות – הוא מביא את מעלת ההתגלות. איך הרבי אומר זאת תמיד? שה' כל יכול – יכול כן ובאותה מדה ממש יכול לא לעשות משהו. זה היינו הך, אותו דבר ממש, והרבי מאד עומד על זה. יכולת אינה כח – דבר שבכח עתיד לצאת לפועל, כמו שנסביר תיכף. יכולת אינה בכח, אלא יכול כן ויכול לא באותה מדה ממש.

הסבה הראשונה – הקביעה אם להיות או לא להיות

איך בעצם בעל אור ה' מוכיח את מציאות הבורא? בדומה לשאר הפילוסופים, אבל יש לו גם חידוש בזה – שחייבת להיות סבה ראשונה. הוא מסביר בהגיון שלו שלכל דבר בעולם יש איזו סבה, למה הוא כאן, מה עשה אותו, מי עשה אותו ככה, ולסבה הזו יש עוד סבה – וכך יכולות להיות אין סוף סיבות. הוא חולק על הרמב"ם, שאומר שאין אין-סוף בפועל, והוא אומר שיכול להיות אין-סוף בפועל.

בכל אופן, הוא אומר שצריכה להיות סבה ראשונה, הסבה האם הדבר הזה ימצא או לא ימצא בכלל. אחרי שהסבה הראשונה קבעה שהדבר הזה עתיד להמצא או שאף פעם לא עתיד להמצא יכולה להיות שלשלת של אין סוף סבות מהסבה הראשונה עד למציאות אותו דבר שנגזר שימצא. אם נגזר עליו שהוא לא ימצא – גמרנו את הסיפור שלו. כך הוא מגדיר את הסבה הראשונה – החלטת העצמות אם תמצא או לא תמצא.

יש אצל הגוים את המשפט המפורסם, 'להיות או להיות – זו השאלה'. מי שאמר זאת היה מאתיים שנה אחרי בעל אור ה', אבל הווארט הזה הוא ווארט שלו. הוא אומר שמי שקובע בשאלה הזו הוא ה' – זה הגדר של ה', זו המציאות של ה', מי שקובע אם תהיה או לא תהיה. אחר כך יש הרבה ממוצעים, ברגע שהוא קובע שאתה כן תהיה. גם דומה למאמר חז"ל האם טוב לו לאדם שנברא או יותר טוב שלא נברא.

יש האמתי ואין האמתי בעצמות ה'

בלשון החסידות, הענין של כן מציאות או לא מציאות, בשרש, ממש בתוך העצמות, ששם גם יש כאילו היכולת שלנו לטעות – השכל שלנו לא יכול להוכיח ששני היסודות הם אותו דבר, אולי אלה שני דברים, שני כחות – נקרא יש האמתי ואין האמתי. מצד אחד יש האמתי הולך על ה', שהוא היש האמתי, ואם אומרים שה' הוא אין האמתי – גם זה ביטוי בקבלה וחסידות על ה' – קשור לפירוש הבעש"ט על "אין מזל לישראל" שהוא ה', האין האמתי. יש בזהר מה שה' למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית (על פי פשט זה הולך על אור אין סוף ב"ה, אך הוא משקף שתי תכונות מצד העצם) – "למעלה מעלה עד אין קץ" הוא האין האמתי ו"למטה מטה עד אין תכלית" הוא היש האמתי.

כעת נפרש בעומק מהו היש האמתי – אם ה' אומר לך שתהיה. רואים בתורה שהדבר הראשון שה' עושה הוא אומר "יהי אור" – אומר למשהו, נותן למשהו צו, 'תהיה'. באותה מדה הוא יכול לומר לו 'אל תהיה' בכלל – 'אל תהיה' הוא כמו 'לא צריך אותך'. כמו בפרשת בהעלתך, שהיו שבעים ושנים פתקים מי יזכה להיות מהזקנים, מהנביאים. על שבעים היו כתוב 'תהיה' ועל שני פתקים היה חלק – גם לא היה כתוב 'לא תהיה', היה חלק, פשוט לא היה שום דבר. אם לקחת את החלק סימן שאומרים לך 'אל תהיה', לא, אתה אין.

מי שאומר 'תהיה' הוא היש האמתי, שכשמו כן הוא – גם נותן ישות לכל דבר. הוא יש להייש, לעשות יש. מי שהוא אין אמתי הוא אין לאיין – לא שמאיין אחרי שהדבר נמצא, אלא הוא מאיין לכתחילה, שהדבר הזה הוא אין (לא היה לא הוה ולא יהיה[יא]). האמת – צריך להאמין – אצל הקב"ה שהוא שני הדברים האלה יחד, אבל השכל לא יכול להוכיח את זה.

האין האמתי הזה הוא אותו אלקות בדמיון שהוא פסיבי בצורה מוחלטת, כל כך פסיבי שאפילו הוא אין, וממילא הכל אין. אם השרש שלך שם – לא תדע מזה אף פעם כי גם לא תהיה אף פעם. אבל יש את היש האמתי. כל מה שאנחנו מכירים הוא היש האמתי. אנחנו מאמינים שזה אחד – נמנע הנמנעות לגמרי, למעלה מטעם ודעת, לכן השכל לא יכול להוכיח זאת. אומרים שזה אחד כמו חתן וכלה, שבשרש הם אחד – מתגלים למטה כשנים, וכשמתחתנים נזכרים בשרש המשותף, 'פעם היינו אחד', כמו שדברנו הרבה פעמים.

יש האמתי ואין האמתי בעשרת דורות החסידות

מתי מדברים על אין האמתי ויש האמתי? מי שזוכר, מדברים על זה בהקשר לשושלת של רבותינו נשיאנו מהבעש"ט עד הדור הזה, הדור העשירי. אנחנו אומרים שאצל רבי אחד הדגש על היש האמתי ואצל הרבי הבא אחריו על האין האמתי, כלומר שהוא עצמו האין האמתי, וכך הולך לסירוגין. היש האמתי הוא זכר והאין האמתי הוא נקבה.

לפי זה, הסדר הולך בזוגות. באמת כך אנחנו רואים – הזוג הראשון הוא הבעל שם טוב והמגיד. כל מי שמחולל משהו חדש, מביא משהו חדש לעולם, הוא יש – אומר "יהי", "יהי אור". כתוב בפירוש שהבעש"ט הוא כמו אברהם אבינו ש"התחיל להאיר", "יהי אור". אבל מי שקלט זאת, הנקבה שקולטת את היש, הוא האין – האין הוא הבטול. כדי לקלוט את היש – לא ישות, גראבקייט, גאוה, אלא מציאות, "אור חדש על ציון תאיר" – צריך אין אמתי. כמעט לומר שהיש חוזר לאין. הווארט הכי מפורסם של המגיד שה' ברא את העולם יש מאין כדי שיבואו הצדיקים ויחזירו את העולם מיש לאין – הסימן הכי מובהק שהמגיד הוא אין. הוא זיווג, מכיל את הבעש"ט וגדול כמוהו (בחינת יצחק אבינו, נשמה מעלמא דנוקבא – נוקבא לשון נקב-אין). כל רב ותלמיד אמתיים, הרב יודע שזה האין שלי, הקולט שלי, שהוא מה שעתיד להוליד ממני דור ישרים יבורך. לכן הוא מאד מכבד אותו, מצוה לאדם לכבד את אשתו יותר מגופו.

מי הזוג השני? אדה"ז ובנו אדמו"ר האמצעי, שגם הם יש ואין. אדה"ז המציא יש חדש, תורת החסידות – חסידות חב"ד, החסידות שהיא כן שכל אלקי – ומי שבאריכות עצומה, שלכאורה היא יש עצום, אבל בעצם היא אין אחד גדול, אין אין סופי, קולט זאת ומוליד מתוך זאת הוא בנו, אדמו"ר האמצעי. 

מי היש הבא? הצמח צדק. מי האין שלו? גם הבן שלו. הצ"צ אינו הבן של אדמו"ר האמצעי אלא חתן שלו. הצ"צ והבן שלו, הרבי מהר"ש, הם גם יש אמתי ואין אמתי, זוג מובהק.

הזוג הבא הם גם אבא ובן, אבא שחדש ובן שעשה מכל החידושים של אביו – מהמשך ס"ו והמשך ע"ב וכו' – אין הוא הרבי הריי"צ.

אחר כך בא הרבי ששוב הוא יש האמתי, משהו חדש לגמרי – גם הוא חתן, כמו הצמח צדק. לכן עיקר הדגש שלו הוא יש האמתי. הרבי אף פעם לא יאמר שה' הוא אין האמתי. איך אפשר למצוא ביטוי שעצמות ה' היא האין האמתי? דווקא אצל אדמו"ר האמצעי. הרבי רק יאמר שה' הוא היש האמתי. לכן חייב להיות הדור העשירי, שהוא האין האמתי, כמו שדברנו הרבה פעמים. באמת הוא לא נחשב לכלום – העשירי הוא ממש גארנישט, לא היה ולא נברא, זה האין האמתי של הדור העשירי.

אם כן, הכל יוצא מהספר "אור ה'".

התהוות היש מהסבה הראשונה ושרש האין למעלה ממנו

זה שהקב"ה הוא הסבה הראשונה – גם בזהר כתוב שהוא הסבה הראשונה, "עלת העלות וסבת הסבות". בדרך כלל מסבירים שעלת העלות היינו מו"ס וסבת הסבות גלגלתא, אוא"ס הממכ"ע ואוא"ס הסובב כל עלמין, סבה לשון סובב, ועיקר ההתהוות יש מאין הוא מסבת הסבות. הסבה היא היש האמתי שאומר לך "יהי אור".

כשיש דבר כזה שמופיע לסירוגין ולא יודעים מה למעלה ממה אפשר להתווכח, כמו רבי אייזיק מהומיל ורבי הלל מפאריטש, מה יותר גבוה. דור אחד יגיד שהאין האמתי הכי גבוה – רדל"א שלמעלה מהגלגלתא, שרש הדור העשירי, המלכות, ברדל"א, ששם חביון עז העצמות, אבל בבחינת האין האמתי. חביון עז העצמות הוא מלכות דא"ק או מלכות דאין סוף – אין.

"העשירי יהיה קדש להוי'", "אפילו בעל מום". זה החידוש על פי פשט ב"העשירי יהיה קדש להוי'" – מדובר במעשר בהמה, וגם אם העשירי בעל מום הוא קדש לה' ואסור להמיר אותו[יב]. אם יוצא שאתה אין – אסור שתרצה להיות יש. אדרבא, תשמח שאתה "העשירי יהיה קדש להוי'". אין הוא גם גארנישט ווערט, לא שוה שום דבר. אם זה הגורל שלך, להיות גארנישט ווערט, לא שוה כלום, גם תשמח – זה סימן שאתה משרש האין האמתי.

כתר – גדר הסבה האמתית; חכמה – אחדות ה' שנלמדת מהתורה

שוב, גדר הסבה האמתי – זה שקובע אם תמצא או לא תמצא, להיות או לא להיות, נשים בכתר. את מה שאי אפשר להוכיח את אחדות ה', רק מהתורה – "אורייתא מחכמה נפקת", ולכן היא יכולה לגלות את החכמה שאינה שכל, כמו שכתוב בתניא, האחדות האמתית של ה', "אחד האמת" ששורה דווקא בחכמה. עד כאן הכתר והחכמה בחשיבה של בעל אור ה'.

ה. בינה בחידושי אור ה': התכלית – אהבה ושמחה

מחלוקת עם הרמב"ם האם אפשר לדעת את תכלית וטעם הבריאה

מה לגבי הבינה? הבינה היא עומק אחרית, תכל'ס. כמו שאמרנו, הוא חולק על הרמב"ם. לפי הרמב"ם אי אפשר לדעת את תכלית בריאת העולם – כך הוא כותב. צריך להאמין שיבוא משיח, צריך להאמין שתהיה תחית המתים מתי שיעלה הרצון לפני ה' יתברך, אבל הוא כותב בפירוש שאי אפשר לדעת לשם מה ה' ברא את העולם.

בעל אור ה' אומר שאני כן יודע, בזהר גם כתוב שכן, גם בחסידות כתוב שכן. לא שאפשר להבין עד הסוף – אי אפשר להבין את ה' – אבל אפשר לומר משהו. המדרש אומר ש"נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" – אולי איני מבין בדיוק מהי "דירה בתחתונים", אבל זה משהו שאפשר לומר. או שטבע הטוב להיטיב, או שכדי שיכירו אותו, או שאין מלך בלא עם – ארבעת הטעמים שכתובים. הרמב"ם לא כותב אף אחד מאלו, כי אומר שאי אפשר לדעת.

בינה: עולם הבא – אהבה ושמחה

בעל אור ה' אומר שאפשר לדעת – ה' אינו שכל, אלא עצם הטוב שכולו אהבה, ולכן התכלית היא אהבה ושמחה. לפעמים הוא כותב רק אהבה ולפעמים מוסיף גם שמחה. התכלית, אהבה ושמחה (אהבה רבה ושמחה הם פנימיות אמא), היא אמא – עומק אחרית, עולם הבא. עולם הבא לפי הקבלה הוא גם עולם שבא עכשיו, ברגע הזה, בא בלשון הוה.

לכן הצדיקים הגדולים, כמו האבות, "הטעימן הקב"ה מעין העולם הבא בעולם הזה", וכל יהודי צריך לשאוף לחיים בעולם הבא בעולם הזה, "כימי השמים על הארץ" אומרים בקריאת שמע. מי שחי באהבה ושמחה הוא בתכל'ס – זה "כימי השמים על הארץ".

יש ווארט של רבי נחמן שאדם קם בבקר וצריך דבר ראשון לזכור את העולם הבא, לזכור את התכלית. איך אפשר לזכור? הרי לא היית שם. לזכור את העולם הבא היינו לזכור את חוית האהבה והשמחה. פעם היית שמח? פעם היתה לך אהבה? תזכור זאת, תזכור את האהבה והשמחה כי הן התכלית. הוא הולך בדרך בעל אור ה'.

אהבה-שמחה בהכאה פרטית

לא עשינו הרבה רמזים הערב. נעשה רמז כזה: נקח את שתי המלים אהבה-שמחה ונעשה הכאה פרטית – א פעמים ש, ה פעמים מ, ב פעמים ח, ה פעמים ה – כמה יצא? אם רק נחבר אהבה-שמחה יצא חשבון, "באו חשבון", אבל איזה חשבון? הכאה פרטית. אהבה-שמחה בהכאה פרטית שוה ישראל בדיוק. המהות של ישראל – להיות יהודי, להיות ישראלי – היינו מי שיש לו זיווג של אהבה ושמחה. הכאה היא זיווג עוד יותר מחיבור. ישראל בחכמת המספרים הוא מספר מגן דוד העשירי, "העשירי יהיה קדש להוי'".

נעשה הכאה של אור חוזר (מלה אחת ישרה והשניה באור חוזר) – א פעמים ה, ה פעמים ח, ב פעמים מ, ה פעמים ש – 1625. ישראל הוא מספר ראשוני, לא מתחלק בשום מספר אחר, אבל 1625 אינו ראשוני – הוא מתחלק ב-13 (אהבה), 13 פעמים 125 (5 בחזקת 3). לא רק זה, אלא שזהו מספר השראה – השראה של 29, 29 ברבוע ועוד 28 ברבוע, מספר מאד יפה. העיקר שהמספר הזה עצמו הוא אהבה – 5 בחזקת 3 פעמים אהבה. כלומר, השמחה כאן מגבירה את האהבה פי 125. אלה שני רמזים מאד יפים של שתי המלים אהבה-שמחה.

בכל אופן, אהבה ושמחה בשביל בעל אור ה' הן התכלית, עולם הבא, עומק אחרית – לכן נשים חידוש זה בבינה.

ו. דעת בחידושי אור ה': בחירה חפשית בנקודת הפנימיות

"הכל צפוי" בחיצוניות

בדעת יש את סוד הבחירה. אמרנו שלגבי סוד הבחירה הוא גם לא סובר כמו הרמב"ם. הוא שם קצת יותר דגש על הידיעה של ה' מאשר על בחירת האדם. בכל אופן, אחת משש האמונות היסודיות אצלו לגבי קבלת התורה היא כן בחירה חפשית. מה הווארט שלו? לא דברנו על זה לפני שבוע. הווארט שלו לגבי בחירה חפשית קשור לדעת – בחירה היא בדעת (סוד עץ הדעת טוב ורע). דעת היא לשון ידיעה – כלומר שאני בוחר במקום הידיעה (היינו [עץ] הדעת טוב, ואילו רע לשון רעוא, תרגום בחירה). הדעת של ה' היא מה שהוא יודע הכל – גם אומר שעצם הבחירה הוא במקום הידיעה.

יש על זה פרקים שלמים בספר – הנושא הכי עמוק, הכי מורכב והכי לא מובן, חדת הידיעה והבחירה – אבל כנקודה, הוא אומר שהקביעה החיצונית היא "הכל צפוי". מה המשפט העיקרי של ידיעה ובחירה? מאמר של רבי עקיבא, שכמו שכותב הרמב"ם "ראויים הדברים למי שאמרם" – רבי עקיבא, גדול התנאים, הוא שאומר "הכל צפוי והרשות נתונה", כעין נשיאת הפכים. השאלה על מה הולך "הכל צפוי" ועל מה "הרשות נתונה".

אומר בעל אור ה' ש"הכל צפוי" הולך על החיצוניות של כל מעשה ומעשה שאדם עושה, כל מה שמתרחש בעולם בכלל, כולל תהליכים נפשיים. יש גם תהליכים נפשיים שקובעים מה שאדם יבחר, מה שהוא יעשה, ואפילו התהליכים הנפשיים האלה, הפסיכולוגיים, שקובעים לאדם מה שהוא הולך לעשות, מה שהוא הולך לבחור, גם הם "הכל צפוי".

אז מה נשאר לבחירה החפשית? הוא אומר שבתוך הנפש גופא יש פנימיות וחיצוניות. מה שקראנו תהליכים נפשיים הוא גופא חיצוניות. מה הגדר של חיצוניות? מה שמושפע מהחוץ. זו הגדרה מאד חשובה. כמו שדברנו קודם על מי שמושפע מהתקשורת – אם התהליכים הנפשיים שלך מושפעים מהחוץ זו חיצוניות הנפש. כמו שהרביים אומרים לגבי גלות, שרק הגוף ניתן בגלות והנשמה לא – כאן הוא אומר שהגוף כולל גם את חיצוניות הנפש, גם היא הגוף. הנפש הבהמית – פשיטא, אבל גם הנפש השכלית, אם הוא הולך שולל אחרי השפעות מהחוץ – גם הוא נחשב חלק מהגוף. אפשר להוסיף ולומר על "'ונפש כי תחטא' תווהא" שכתוב בזהר, שגם המדרגה הכי נמוכה בנפש האלקית מתלבשת ומושפעת מלבושי הגוף, הנפש הבהמית והנפש השכלית – גם הוא מוכתב.

"הרשות נתונה" בנקודה הפנימית

מה נשאר חפשי, שלא הולך בגלות – איפה יש בחירה חפשית? רק בפנימיות הנשמה, עצם הרגש הפנימי של היהודי, שכאילו בעל כרחו, מן ההכרח, מצד העצם, הוא לא מושפע. כמו שאמרנו קודם שהאמונה שלך היא משהו נתון – אנחנו מאמינים בני מאמינים. יש גם רגשות בעצם שהאדם מבטא. אם אדם עשה משהו לא בסדר והוא מתחרט – "רשעים מלאים חרטות", שעושים דברים אסורים ומתחרטים – הוא אומר שהחרטה הזו באה מפנימיות הנפש, שעדיין חפשית, ושם הבחירה של האדם.

אם עשית משהו לא בסדר ו"במסתרים [פנימיות הנפש, 'בתי גוואי', החדרים הפנימיים] תבכה נפשי" – אם שם אתה בוכה אתה בסדר. "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" – אם אתה בוכה בבתי גוואי שלך, שרק שם אתה חופשי לבחור, לא מענישים אותך על שום דבר. זה גם חידוש עצום. כל מה שהולכת שולל בחיצוניות, כולל כל התהליכים הנפשיים שלך – הכל מושפע וממילא הכל דטרמיניסטי – לא יאשימו אותך על זה. ה' בוחן לבבות, והוא רק יסתכל מה קורה בעומק הלב שלך.

הדגשת נקודת הבחירה הפנימית – דאגה לאנוסים

למה הוא מסביר כך? החוקרים אומרים, בצדק, כי הוא חי בתקופה בה חצי מיהדות ספרד המירה את דתה ר"ל. לפני האנוסים של האינקיויזיציה, מאה שנה לפני כן – היו פוגרומים קשים ביותר, וחצי הדור שלו התנצר. כמו שהרבי הקודם חי בשואה, הוא חי בתקופת שואה רוחנית של יהדות ספרד, היה גדול הדור של אותו דור – ומאותו פוגרום, בו גם בנו היחיד נרצח, הוא היה חתן שהלך לברצלונה לקחת את הכלה ונרצח – משם ואילך כל עבודתו היתה להשפיע על היהודים שהתנצרו לחזור חזרה וגם ללמד עליהם זכות.

לימוד הזכות הזה, שהכל דטרמיניסטי, הוא לימוד הזכות הכי גדול על אותו יהודי. אם עדיין "במסתרים תבכה נפשו" של אותו יהודי שהשתמד – הוא עדיין יהודי, ולא ראוי שיקבל עונש על כך שהשתמד ר"ל. זו הדעת אצלו. מה יוצא מכאן? שתיקון הדעת הוא היסוד של "לא ידח ממנו נדח". גם מה שאמרנו קודם, ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", בכל מצב – או בגלוי או בהעלם, כמו ה"חטת" של פרשת השבוע, שאין בה א.

אם כן, עשינו כחב"ד. אולי נסיים פה ונשאיר בע"ה לשבוע הבא מחסד עד מלכות, בכל אחד יש יסוד עצום של החשיבה שלו. עשינו כתר, חכמה, בינה ודעת. איך הוא מגדיר סבה ראשונה (כתר), ולמה אי אפשר להוכיח את החכמה (חכמה), אחדות ה', ולמה כן אפשר לדעת את התכלית (בינה) – בשניהם נוגד את הרמב"ם – והיחס בין הידיעה והבחירה בתוך הדעת.

ז. תורה חדשה מתוך דאגה לעם ישראל

"אשר שברת" – שבירת הלוחות להצלת ישראל

כמו שאמרנו, גם בחידוש של היחס בין הידיעה והבחירה יש לו מגמה, מה שקוראים אג'נדה – להציל את כל האנוסים. זה בעצמו ווארט חשוב מאד, שבפילוסופיה שלמה יש גם מטרה למעשה. זה מן השמים, שה' רוצה – בשביל להציל את היהודים האלה מגיהנם – שאתה תמציא פילוסופיה חדשה, תחדש את היהדות, תגדיר את היהדות מחדש.

זה כמו ששוברים את הלוחות – שוברים את הרמב"ם – וצריך להביא לוחות חדשים. למה? כדי להציל את עם ישראל. זה הדבר הכי עמוק, מה שאנחנו אומרים שהרבי היה בוכה כשהיה אומר את סיום התורה "אשר שברת", "ישר כחך ששברת", שמשה שבר את הלוחות בשביל להציל את עם ישראל. כדי להציל את עם ישראל שוברים את הפילוסופיה הקודמת וצריך להמציא פילוסופיה חדשה.

ניגנו ניגון ר"ח כסלו, רומא פומא.

דאגת הרמב"ם לדורו וחילופי הדורות

רק בשביל לחדד את הנקודה האחרונה, לפני שנעשה שבע ברכות: מה שהסברנו כעת לגבי בעל אור ה' נכון גם לגבי הבעש"ט – להמציא תורה חדשה, "אור חדש", "תורה חדשה מאתי תצא", מה הניע אותו? להציל את יהודי אותה תקופה. גם למפרע, אנחנו רוצים 'להציל' גם את הרמב"ם – ללמד עליו זכות – מה שהניע אותו, בפשט, להתעסק בפילוסופיה בשיטת היונים, אריסטו, היה כדי להציל את יהודי הדור שלו, המנטליות של היהודים שנתפסו לזה בדורו, אז גם הוא היה צריך להכנס לראש הזה ואפילו להאמין בזה, אפילו להאמין ב'עבודה זרה' ר"ל, להאמין באריסטו, כדי להציל את היהודים של הדור שלו.

רק מה? מה קרה? במשך הזמן, כשכבר עברו 200 שנה בערך, כנראה הרוח – גם רוח הזמן – השתנה, וכבר העולם היה מוכן. לפני בעל אור ה' אף אחד לא היה מוכן לשמוע שאריסטו הוא שקר. זה כבר לפני הרנסנס, וכשהעולם היה מוכן לשמוע זאת – אז הקדים את הרנסנס במאה שנה הכוכב הזה, "דרך כוכב מיעקב", בעל אור ה'. גם כן, כמו שאמרנו, מה שהניע אותו היה העם שלו – מה שהוא חוה על בשרו.

עכשיו, צריך לומר – שאם נבין דבר מתוך דבר – זו גם המשימה שלנו היום, של הדור העשירי. היום יש יהדות כאן בארץ ויש יהדות בחוץ לארץ, שאם לא נמציא להם תורה חדשה – זה הולך לאיבוד ר"ל. לכן, כמו שרבי אייזיק מהומיל אמר, אם לא יבוא בעל שם טוב חדש – אבל חדש, לא רק שחזור – אם לא יהיה משהו חדש, לא יכול לבוא משיח. כך זה כל פעם, מדי פעם בהיסטוריה.

מבחן המיאוס

אפשר להוסיף לזה עוד ווארט, שמה שנמאס אריסטו, חכמת יון, אצל בעל אור ה' לא רק כי לא כתוב בתורה אלא שהבין שזה לא נכון, שזה שקר, וכמו שאמרנו שהדבר הכי נמאס אצל יהודי הוא טפשות – לכן הוא הוא פיתח חשיבה חדשה לגמרי. נמאס לו ממה שיש בשטח. תמיד יש ממד מסוים כזה.

אמרנו שחטא המרגלים הוא שמאסו בדבר שלא צריך למאוס בו – מאסו בארץ חמדה. אדמו"ר הזקן בתניא מגדיר את הצדיק הגמור בכך שהוא מואס ברע בתכלית המיאוס. יש משהו מענין במושג מיאוס, איזה מין מבחן זה מה אתה מואס. תוך כדי ההיסטוריה דברים ישנים מיושנים, שכבר לא רלוונטי, יש טבע – חלק מהתמרדות – שמואסים בדוגמות הלא-רלוונטיות, שרק עוצרות את ההתפתחות האמתית וגם את ההצלה בפועל, פיקוח נפש, של עם ישראל. כל המגמה היא עם ישראל, "עם ישראל חי", "לב ישראל חי".

"שמי שנכתב בקדושה ימחה להטיל שלום"

מה יכול להיות אסמכתא לכל הווארט הזה? ווארט פשוט, אבל יסוד היסודות. לגבי סוטה, שקראנו לפני שבוע בתורה, שהשם הקדוש שנכתב בקדושה ובטהרה כדאי שימחה על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. השם שנכתב בקדושה ובטהרה הוא כל התורה כולה – זה כמו שבירת הלוחות – כדאי שימחה כדי לעשות שלום בין הקב"ה לעם ישראל, איש ואשתו. יש צדיקים מיוחדים שחיים את זה, שזה עצם הלוז שלהם, וזוכים למה שזוכים.

אמרנו שבעל אור ה' לא זכה להשלים את העבודה שלו. הוא רצה לכתוב כנגד הרמב"ם את כל משנה תורה מחדש. אומרים שלא התקבל כל כך, לא התפרסם בעם ישראל, כי לא השלים זאת. אצל יהודים – אחד שלא מוכיח את עצמו בנגלה, גם את הנסתר שלו לא כל כך מחשיבים. גם הרמב"ם עצמו, אם לא היה כותב את המשנה תורה – מי היה יודע מהמורה נבוכים? זה לא היה נחשב לכלום. מכיון שהוכיח עצמו כבעל נגלה הכי גדול, זה נותן כובד משקל לנסתר שלו, לפילוסופיה שלו. הוא, בעל אור ה', לא זכה לזה. גם הבעש"ט לא זכה לזה, לכן היה צריך לבוא אדה"ז ולמלא זאת. השאלה לגבי בעש"ט חדש, האם הוא יצטרך מישהו אחר למלא את הנגלה שלו, או שיזכה לעשות זאת בעצמו. לחיים לחיים.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "[וינסו] אתי" = תהו (= יש מאין), המלה העשירית בתורה. "זה עשר פעמים" = תהו תהו (התהוות), יחס של "שלם וחצי".

[ג] עם היינו "עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם". המלה "לכל [עדת וגו']" נמשכת גם לגר כו', כדמוכח מסיום הפסוק "כי לכל העם [בנ"י והגר] בשגגה".

[ד] לקו"ש חל"ח עמ' 53 ואילך.

[ה] כפי שהרבי מציין בשיחה, בשוה"ג להערה 18.

[ו] י"ג סיון.

[ז] "והקללה אם לא" = ח פעמים לא = אברהם (ח פעמים אל, "חסד אל כל היום"), אליו נאמר "והיה ברכה". "את זה לעמת זה עשה האלהים". כבר נרמז שקללה זו תלויה בעברה שהיא כנגד (הלעומת זה של) כל רמח מ"ע דאורייתא, ע"ד "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו וגו'".

[ח] הערה 23.

[ט] בחינת "אף עשיתיו", בכל מקום שיש עבודה זרה יש חרון אף של מקום בעולם. המקום העיקרי של ע"ז הוא בעולם העשיה שרובו רע כו'.

[י] אמונה התגלות שכל = 1296 = 36 ברבוע = 6 בחזקת 4. הס"ת = 435, משולש 29, ואילו הרוא"ת = 861, משולש 41. 29 ו-41 הם שני מספרי חוה עוקבים, ורמוז כאן הכלל הגדול עליו למדנו כמה פעמים שסכום המשולשים של שני מספרי חוה עוקבים שוה לחצי ההפרש בין שני מספרי החוה בחזקת 4!

[יא] היש האמתי הוא היה הוה יהיה, האין האמתי הוא לא היה לא הוה לא יהיה = 225 (= בחירה) = יה ברבוע, היינו סוד "ביום ההוא יה-יה הוי' אחד ושמו אחד", וד"ל.

[יב] ונתבאר בארוכה בשבת בחקתי ש"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com