חיפוש בתוכן האתר

שיעור שבועי פרשת נשא - בר מצוה אלישע שי' רביבו - מוצאי ר"ח סיון ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי ר"ח סיון ע"ו – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת נשא

בר מצוה אלישע שי' רביבו

לצפיה בשיעור בוידאו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ימי קבלת התורה

נגנו "שאמיל".

ימי קבלת התורה – "חותם שוקע" שמזמין "חותם בולט"

לחיים לחיים. יש שיחה של הרבי[ב] על הימים שמר"ח סיון, עכשיו יום המיוחס – ב' סיון – ואז שלשת ימי הגבלה ושבועות, והרבי אומר שהם לא רק ימי הכנה למתן תורה אלא ימי קבלת התורה. שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. יש מתן תורה מלמעלה ויש קבלת התורה מלמטה.

המקבל צריך לעשות בית קיבול, וכשהוא עושה בית קיבול הוא בעצם כבר מתחיל להמשיך את השפע – כידוע "חותם שוקע" מזמין וממשיך את ה"חותם בולט" (בסוד "בו ירוץ צדיק ונשגב"). הימים שעושים את בית הקיבול, כבר מתחילים לקבל את התורה לפני שה' נותן את התורה, אלה הימים שמר"ח סיון. ראשית הכנת הכלי היא "'ויחן שם ישראל' כאיש אחד בלב אחד" – ידוע שהשכינה שורה רק באתר שלים, מקום של אהבת ואחדות ישראל. אחר כך בכל יום יש שלב נוסף של הכנה, כמו שאדה"ז כותב בשו"ע ואלה כבר ימים של קבלה.

אלישע – שלש מדרגות של קבלה

הווארט הזה הוא לכבוד חתן הבר-מצוה שלנו היום, אלישע, ששוה שלש פעמים קבלהקבלה-קבלה-קבלה. קבלה היא מספר מאד חשוב בתורה (והיום, גם במדע), 137. אלישע הנביא הוא עיקר הבעל-מופת בתנ"ך – כתוב בספר התניא שעיקר גילוי אלקות בעולם הזה הוא על ידי המופתים של צדיקי אמת, והכי גדול הוא אלישע הנביא, "פי שנים" מאליהו הנביא – ושמו שוה קבלה-קבלה-קבלה, שלש קבלות. מסורת אצלנו מרבי אייזיק מהומיל שאכן יש שלש קבלות – קבלת הרמ"ק, קבלת האר"י וקבלת הבעש"ט. לכן הברכה שלנו לחתן הבר-מצוה, היות שהוא שוה שלש פעמים קבלה, שיזכה בשלמות לכל שלש הקבלות.

קבלת הרמ"ק מתחילה מזה שלומדים את ספר הזהר הקדוש, הפשט, כמו שהיום יש פירוש על פי פשט מאד טוב. קבלת האר"י מתחילים מספר אוצרות חיים. ידוע שגדולי החסידות, כמו רבי הלל מפאריטש ועוד, היו בקיאים בכל קבלת הרמ"ק וקבלת האר"י עוד לפני הבר מצוה. אחרון אחרון חביב, שבעצם צריך להתחיל מהקבלה הזו – כמו שהיא השיא של כל הקבלות היא גם התחלת כל הקבלות – זו קבלת הבעש"ט.

ידוע במונחים של רבי אייזיק מהומיל שקבלת הרמ"ק היא סוד ההשתלשלות – השתלשלות העולמות זה מזה. החידוש של קבלת האריז"ל הוא סוד ההתלבשות, התלבשות הפרצופים זה בזה (ע"ד נשמה המתלבשת בגוף), כמו שהוא כותב בפירוש. החידוש של קבלת הבעש"ט הוא השראה – השראת אלקות, "לית אתר פנוי מיניה", הקב"ה בכבודו ובעצמו נמצא בכל מקום ומקום, בכל אחד ואחד מאתנו, משגיח על כל דבר בהשגחה פרטית (ולא מרחוק), "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ולבבך לעשותו". לכן אדה"ז כותב בשער התניא את הפסוק, שהוא בעצם ה-פסוק בתורה של השראת אלקות – "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹתו", ה' נמצא בפה שלך, בלב שלך ובמעשים שלך.

צריך את כל הקבלות ואלישע עולה ג"פ קבלה, אז נזכה לשלמות הקבלה, ובמתן תורה ה' יתן לנו את התורה בשלמות – כעת מתחילים להמשיך זאת. לחיים לחיים.

ב. תקופת הדגלים

נצח שבמלכות – מלחמת דוד בגלית

אנחנו עדיין בימי ספירת העמר. עכשיו, יום ההולדת של הבר-מצוה, ספרנו "היום ששה וארבעים יום שהם ששה שבועות וארבעה ימים לעמר". הספירה הפרטית של היום הזה היא נצח שבמלכות. כמו כל פעם בימי הספירה, אנחנו מתחילים עם התבוננות מסוימת על המשמעות של הספירה, בפרט בשנה הזאת, לפי המהלך שכל שבוע הוא דמות אחרת לפי הספירות.

היום אנחנו בשבוע האחרון, השבוע של המלכות, אז הדמות היא דוד מלכא משיחא, דוד מלך ישראל חי וקים. לדוד המלך יש את כל שבע המדות, חסד-גבורה וכו', וצריך לחפש בתנ"ך את הסיפור או הענין שמתאים בכל יום למדה של דוד המלך. אם כן, הבר-מצוה הוא הנצח של דוד המלך. היות שהשיעור הזה קבוע בלילה הזה, כל שבוע יצא לנו הנצח של מישהו – שבוע שעבר הנצח של יוסף, לפני כן הנצח של אהרן וכו'. נצח הוא בטחון פעיל – שאדם יוזם על דעת עצמו, קם ועושה מעשה שלא צוו עליו ולא בקשו ממנו – מעשה גדול – אבל הוא בוטח במאה אחוז בה', שלא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "כי הוא הנֹתן לך [דרכך, ביזמה שלך] כח לעשות חיל".

אצל דוד הסיפור של נצח שבמלכות הוא מאד פשוט ומתבקש, שכל ילד שיסבירו לו שהבטחון הפעיל הוא משהו שדוד עשה ביזמת עצמו – האחים שלו ירדו עליו, המלך נסה לומר לו שלא כדאי לו, שזה 'שגעון', בטחון פעיל מגיע למה שנקרא בטחון מופרז, ואצל דוד הבטחון הפעיל שלו בסיפור הידוע הוא הכי מופרז שיכול להיות – שזה כמובן הסיפור של דוד וגלית. נניח שכולנו זוכרים את הסיפור ופרטיו, לא צריך לספר אותו. לגמרי מובן שכאן רואים את הבטחון הפעיל של דוד המלך, שהוא גם "ראשית דרכו", וה' יתברך באמת מוסר את גלית הענק, הגבור, שמחרף את מערכות ה' צבאות אלקי ישראל. האבן שבכף הקלע של דוד פוגעת לו במצח – עזות המצח של הקליפה. מצח הוא גם נצח – מצח ונצח מתחלפים, כך כתוב.

דגל – יחוד דוד-גלית

לא נספר את פרטי הסיפור – רק נאמר רמז: בחבור הזה, שדוד הורג את גלית, הוא גם לוקח ממנו את החרב שלו וחותך לו את הראש – ודאי שהוא מוציא ממנו משהו. בלשון הקבלה, הוא מוציא ניצוץ שהיה שבוי בו – מוציא יקר מזולל. השם גלית מתחיל ב-גל, "גל עיני", אז כנראה גלית הוא איזה לעו"ז של גילוי אלקות – הוא בא לחרף את מערכות ישראל. אבל כשהורגים אותו – הוא מחרף את ה', ובחירוף הנפש של דוד ה' מוסר אותו בידו – הוא מוציא את ה"גל" הזה, הניצוץ שנקרא 'גל', מגלית. כשמחברים אותו לר"ת (שהוא גם הס"ת) של דוד – האות ד – נעשה יחוד. כל צדיק בכל דבר שהוא עושה בחיים מיחד יחודים, וגם כשהורגים איזה גוי רשע שמחרף את ה' עושים יחוד. ליחוד שהוא עושה – וזה שייך להיום – קוראים דגל, יחוד הדגל. למה? כי דגל נוטריקון דוד גלית, מלה פשוטה מאד.

אמרנו שאלישע עולה ג"פ קבלה. אנחנו יודעים שבקבלה – שעולה 137 – המספר הכי חשוב הוא 37, קשור לגילוי היחידה שבנפש. זה שייך לגילאי אברהם ויצחק בעקדה – יצחק היה בן 37 ואברהם בן 137. 37 עולה יחידה, ובדרך כלל בכתבי האריז"ל הוא סוד הבל – שבעה הבלים שבהם נברא העולם היוצאים מפה התבונה. "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". והנה יש מלה פשוטה ששוה אותה גימטריא – דגל.

לפי זה, דגל – הרומז לעימות-יחוד של דוד-גלית –קשור להיום. היום, ב' סיון, נקרא "יום המיוחס" – בין ר"ח לשלשת ימי הקבלה. כעת אמרנו שהוא הבטחון הפעיל של דוד המלך, שהביטוי העיקרי שלו בתנ"ך הוא היחוד של דוד-גלית – אז כנראה היום הוא יום של דגלים. יש פה מישהו שארגן משהו של דגלים לפני יומיים, אבל אצלנו להוי ידוע – אפשר להתחיל עוד היום – שיום הדגלים הוא היום. אבל איזה דגל? זה צריך להיות דגל משיח, דגל דוד מלכא משיחא.

"אין דגלים אלא צבאות"

איך יודעים שזו תקופה של דגלים? קודם כל נאמר מאמר חז"ל במדרש רבה: "אין דגלים אלא צבאות". הרי כמעט כל פעם שכתוב דגל בתורה זה הולך יחד עם צבא, "לצבאותם". כלומר, דגל קשור לצבא, קשור לגבורה.

בתורה "לצבאותם" מתאר את עם ישראל שחונה לדגליו, "לצבאותם", לכן חז"ל אומרים שדגל וצבא הולכים יחד – דגל הוא סימן של צבא. אבל כבר מספר שמואל והלאה, מההתחלה – מהפרק הראשון – חנה חדשה את השם הקדוש, משבעת שמות ה' שאינם נמחקים, שם צבאו-ת. איפה הוא בקבלה? בספירת הנצח. אלקים צבאו-ת הוא בהוד אבל הוי' צבאו-ת הוא בנצח. כלומר, היום של נצח שבמלכות הוא שם צבאו-ת של דוד המלך – מתי שהוא מתחיל להלחם. עד כאן הוא הרג את הארי ואת הדוב, אבל מתי הוא מתחיל להיות גבור חיל במלחמה נגד אויבי ישראל? מלחמת גלית היא ראשית הלחימה שלו. כמו שכתוב על מלך המשיח שילחם מלחמות ה' וינצח – המלחמה היא כדי לנצח. באיזה כח מנצחים? שם צבאו-ת. גלית מחרף את שם צבאו-ת ודוד המלך פועל בכח שם צבאו-ת, בכח הנצח. חז"ל אומרים שהשם צבאו-ת הוא דגל – מאד מתאים לרמז הזה, שדגל הוא ראשית המלחמה באויב.

"ודוד ברבבותיו" – גילוי היחידה

איך הנצחון שלו והריגת גלית מתכללים, משתקפים ומתבטאים בעם ישראל, מה שהוא נצח בא לידי בטוי במודעות הטבעית של העם – "ודוד ברבבותיו". הסיפור הזה נתפס דווקא אצל בנות ישראל – כנראה הבנות הכי בעלות רוח הקדש – והן תופסות שדוד מגיע כאן לסוד הרבבה. שאול המלך הוא רק אלפים, אבל דוד הוא רבבה. מה ההבדל בין אלפים לרבבות? כתוב בקבלה שאלפים שייכים לחיה שבנפש אבל רבבות הן היחידה שבנפש – הדגל. דגל הוא נס. בפשט, דגל הוא להרים נס. הנס של הנשמה, הדגל של הנשמה – דגל משיח, דגל הוא בחינת משיח, אפילו כשלא אומרים דגל משיח, הדגל האמתי של הקדושה הוא בחינת משיח – הוא היחידה.

תקופת הדגלים – אחד דגלים מ"במדבר" ל"בהעלתך"

שאלנו למה זה קשור לתקופה הזו והתחלנו לענות בפשט, שהמלה דגל מופיעה בתורה בדיוק 13 פעמים (דגל כל אות במשולש = 481 = 13 פעמים דגל שיש בתורה! 481 הוא מספר השראה, וכן דגל ברבוע פרטי, 925 = 25 פעמים דגל, הוא מספר השראה, סוד קבלת הבעש"ט כנ"ל – כאשר עם ישראל שוכן לדגליו מתגלה ש"לית אתר פנוי מיניה", עצמותו יתברך ממש נמצא אתנו, בגלוי, בכל מקום) – כנראה שמכוון כנגד יג מדות הרחמים – כאשר כל ההופעות הן או בפרשת במדבר או בפרשת בהעלתך, בדיוק התקופה שלנו. הדגל מדלג – "ודגלו עלי אהבה", "דלוגו עלי אהבה" – על פרשת נשא, וכל דגלי התורה הם רק בפרשת במדבר ובפרשת בהעלותך. זו בדיוק הקביעות שלנו השנה, שחג שבועות הוא בין במדבר לבהעלתך. תמיד במדבר הוא לפני שבועות, אבל לפי הקביעות השנה שגם נשא לפני שבועות, אז שבועות חל בפשרת בהעלתך – יום ראשון של פרשת בהעלתך.

עוד יותר, המלה דגל במנין הראשון – לפני שמסדרים את השבטים ממש במחנות, פרק א' של במדבר – מופיעה פעם אחת בסוף הפרק. אחר כך, בפרק ב', סדר החניה במדבר, יש שמונה פעמים את המלה דגל. אחר כך מדלגים על נשא ומגיעים לפרשת בהעלתך, ויש בה ארבע פעמים את המלה דגל – ארבעה דגלים. כלומר, המבנה מופיע במובהק לפי הסוד של המלה אחד – קודם דגל אחד, אחר כך ח דגלים ובסוף ד דגלים (ד פעמים "דגל" בפרשת בהעלתך = נצח – "נצח ישראל"). האריז"ל מחלק בין ה-אח ל-ד – ז"א ונוקבא דז"א – וכאן יש אח דגלים בפרשת במדבר ו-ד דגלים בפרשת בהעלתך, ואלה כל הדגלים שיש בתורה.

הופעות שרש דגל בנ"ך

בשאר ספרי התנ"ך יש עוד חמש פעמים השרש דגל – ברוב הפעמים לשון דגול, משהו חשוב, "דודי צח ואדום דגול מרבבה". זה הפסוק ממנו לומדים את סוד הרבבה, "דוד ברבבותיו". בפרשת בהעלתך כתוב "שובה הוי' רבבות אלפי ישראל". מה זה לפי דרכנו? לשוב ולהשיב, לחבר ביחד, את מלכות דוד עם מלכות שאול. מלכות דוד היא הרבבות ומלכות שאול אלפים. הכל מדובר כאן בתוך עם ישראל. לפי הפשט הרבבות של דוד הם גוים שהוא הורג, אבל פעם אמרנו שהולך גם על סוד הרבבה של דוד בתוך עם ישראל – הרבבה היא היחידה והאלף הוא החיה. כשמגיעים לסיום הדגלים אומרים – בסיום כל ה-יג דגלים – "שובה הוי' רבבות אלפי ישראל".

עוד יותר, אמרנו ש-דגל שוה 37. איזה מספר ראשוני הוא בין הראשוניים (החל מ-1)? הראשוני ה-13 בדיוק. לכן בתורה הוא מופיע 13 פעמים, אח בפרשת במדבר ו-ד בפרשת בהעלתך. לא סתם כתוב "דודי" – מי זה דודי? דוד, דוִדִי – "דודי צח ואדום דגול מרבבה". יש מי שכותב ש"דגול" זה יפה, והבלשנים אומרים שכמה שפות יפה ואדום זה אותו שרש. אומרים שככה זה ברוסית – יש לנו אנשים פה שמכירים רוסית – לכן באמת הרוסים אוהבים אדום. לכן יש מי שמפרש ש"דודי צח ואדום [שהוא] דגול מרבבה" – מה יפה-דגול בדודי? שהוא אדום.

בתוך הנ"ך הריכוז העיקרי של שרש דגל, של המלה דגול, הוא בשיר השירים – ארבע פעמים. חוץ מארבע הופעות של השרש בשיר השירים, החל מ"ודגלו עלי אהבה" – שמופיע בצורה זו רק פעם אחת, וחז"ל דורשים "ודילוגו עלי אהבה". "ודגלו" שוה מט – כוונה של מט ימי הספירה. יש "ודגלו עלי אהבה" ויש פעמיים "איֻמה כנדגלות". שוב, הבלשנים אומרים שיש תרגומים שמחליפים בין "איומה" ל'אדומה'. יש עוד הופעה הפסוק שהזכרנו, "דודי צח ואדום דגול מרבבה". מחוץ מזה יש עוד פעם אחת בתנ"ך, בספר תהלים – "בשם אלהינו נדגֹל".

אם כן, כעת עשינו התבוננות בכל הדגלים – חי דגלים בתנ"ך, מתוכם בתורה יג דגלים, כולם בפרשות האלה, במדבר-בהעלתך, שתמיד חג שבועות חל ביניהן. זו המסגרת של חג שבועות – דגלים. איך הגענו לדגל הזה? כי אמרנו שהוא היחוד של דוד-גלית, הסיפור של נצח שבמלכות, היום. היום מגלים בנפש את הדגל – כנראה הדגל האדום – היפה ביותר. שלבר-מצוה יהיה את הדגל, שכולנו נזכה לדגל האמתי, הנס האמתי של ביאת משיח צדקנו. לחיים לחיים.

ג. דרושי שבועות – "ואהיה אצלו אמון"

"ואהיה אצלו אמון" – פירושי המדרש

אחד הפסוקים שדורשים בחב"ד בחג שבועות הוא פסוק מפרק ח' במשלי. בפרק ח' במשלי התורה מדברת בעד עצמה. בעצם אלה שני פסוקים – "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם". יש עליהם מאמר בלקו"ת לאדה"ז, ואחר כך הם מופיעים בכמה וכמה מקומות בדרושים של חג שבועות. זו התבוננות במהות של התורה.

התורה קודם כל אומרת שאני "אמון". מדרש רבה פותח עם הפסוק הזה – "ואהיה אצלו אמון" – ומביא כמה פירושים ל"אמון". הראשון ביניהם הוא "אמון פדגוג". אחר כך הוא אומר שיש גם "אמון מכוסה", "אמון מוצנע", "אמון רבתא" ובסוף עוד פירוש – סך הכל חמשה פירושים בתחלת מדרש רבה – ש"אמון" הוא לשון כלי אומנות, "אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית". יש ארבעה פירושים של "אמון" ועוד פירוש חמישי מלשון 'אומן'.

הפירוש הראשון, שכנראה הוא המוביל, הוא "אמון פדגוג" (פדגוג ע"ה = אמון). פדגוג הוא מחנך, אבל לפי הפסוק שמביא המדרש לפירוש זה, וכן בדרושי החסידות, מוסבר שסתם פדגוג הוא לא רק מחנך רוחני אלא גם מפרנס גשמי, רועה – מי שדואג לכל הצרכים, גם בגשמיות וגם ברוחניות, למחונך שלו. מביאים על כך את הפסוק שהתורה נקראת לחם, "לכו לחמו בלחמי", ואת הלחם של התורה מקבלים משתי הלחם של חג שבועות. כתוב "ממושבֹתיכם תביאו לחם תנופה שתים" בחג שבועות – צריך להביא שתים, שתי הלחם, לחם תנופה.

ימי הספירה – ימי היניקה

עד כאן, בימי ספירת העמר, היינו בתור יונקים. לפני שבוע הזכרנו את הפסוק "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי" – היונק יונק חלב אם, אבל הוא לא יודע עדיין לקרוא בשם אבא ואמא, עם דעת והכרה, כי "אין התינוק יודע לקרוא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". מתי הוא טועם טעם דגן? דווקא בשתי הלחם של שבועות, "לכו לחמו בלחמי", ואז הוא יוצא מגדר יונק. בכל ספירת העמר אנחנו בסוד יונק.

מתי נשמות עם ישראל נולדו? בקריעת ים סוף, בשביעי של פסח – זה היום של לידת הנשמות. כמה ימים של ספירת העמר יש משביעי של פסח עד הסוף? לפני קריעת ים סוף יש חמשה ימים של ספירת העמר, וכתוב בחסידות שהם ה חסדים בכללות. נתבונן, הם לא רק מחסד שבחסד עד הוד שבחסד, אלא עצם ה החסדים שקודם כלולים בעטרא דחסדים של הדעת ואחר כך מתפשטים – ה חסדים ב-ה קצוות, מחסד עד הוד. כלומר, ה הימים הראשונים – עד קרי"ס ולא עד בכלל – הם החסד שמאיר בספירת החסד, החסד שמאיר בספירת הגבורה (לא התכללות, חסד שבגבורה, אלא החסד של הדעת שמאיר בגבורה), החסד של הדעת שמאיר בתפארת, החסד של הדעת שמאיר בנצח והחסד של הדעת שמאיר בהוד.

אחר כך נשארו עוד מד ימים שאנו סופרים – דם ימים, עליהם נאמר (כך כתוב בקבלה וחסידות) "דם נעכר ונעשה חלב". אלה מוחין דיניקה, שבאים לתת לנו כח לעשות אתכפיא – כך כתוב – ואפילו אתהפכא. מוחין דיניקה הם כח בנפש – מוחין – שיהיה מח שליט על הלב, על הנפש הבהמית, על השעורה שהיא מאכל בהמה, העומר.

מוחין דגדלות – "לחם תנופה"

רק אחרי היניקה אוכלים לחם – שתי הלחם, " ממשבותיכם תביאו לחם תנופה שתים... חמץ תאפינה בכורים להוי'". מה הכוונה "ממושבֹתיכם"? כתוב בחסידות ש"ממושבֹתיכם" היינו תפלה דמיושב – קריאת שמע (מזכיר את פירושו של אדה"ז על "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד", בהתבוננות-אש של "הוי' אחד", בק"ש ערבית ושחרית). כתוב גם באר"י וגם בחסידות שיש מעלה בקריאת שמע אפילו יותר משמו"ע, אף על פי שק"ש בבריאה ושמו"ע באצילות. כי ק"ש היא יחוד אבא ואמא בבריאה ושמו"ע יחוד זו"נ באצילות. איננו מסוגלים ליחד או"א באצילות, לכן מייחדים את או"א – "הנסתרֹת" – דווקא בבריאה, ויש בכך מעלה גם על שמו"ע באצילות. מתוך התפלה דמיושב, "ממושבתיכם" מביאים את שתי הלחם, "תביאו לחם תנופה".

שתי הלחם של חג שבועות נקראים "לחם תנופה". כמה שוה תנופה? ישראל. אחת המלים היחידות בתנ"ך ששוה ישראל, תנופה. כדי להיות ישראל צריך להיות בתנופה. תנופה היא ממש נצח שבמלכות. רגל הימין, כח התנופה, היזמה, של כנסת ישראל, המלכות, ושתי הלחם נקראים "לחם תנופה שתים שני עשרֹנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים להוי'". זה פסוק מאד חשוב שנדרש במאמרי דא"ח. יש בו 13 מלים, שמתחלקות ל-5 ו-8, וה-8 מתחלק ל-4 זוגות של 2-2, מבנה יחודי – "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים [5] שני עשרנים [2] סלת תהיינה [2] חמץ תאפינה [2] בכורים להוי' [2]". פסוק יפהפה. החמץ גם נותן כח תנופה.

מה זה כח תנופה? "ויגבה לבו בדרכי הוי'". כתוב שהחמץ דווקא של חג שבועות הוא "ויגבה לבו בדרכי הוי'". על מי זה נאמר? על מלך, מלכות – יהושפט, מלך ממלכות בית דוד, מהמלכים הצדיקים של מלכות בית דוד. הוא ה"חמץ תאפינה", ככה כתוב – יהושפט המלך. יש לו תנופה, "לחם תנופה". יוצא מהדרושים שכל ה"לחם תנופה" הוא יותר מעבודת האתכפיא וגם מעבודת האתהפכא – שתי עבודות שעדיין שייכים למוחין דיניקה. כלל גדול בחסידות, מאמר הזהר "מח שליט על הלב", שבלעדיו אי אפשר לעשות אתכפיא או אתהפכא – עדיין מתייחס לימי הספירה, מוחין דיניקה, ולא לשתי הלחם.

לחם ובשר

מאיפה לומדים ש"ואהיה אצלו אמון" היינו "אמון פדגוג"? מהפסוק שמשה רבינו אומר לקב"ה "מאין לי בשר?", שאתה אומר לי לשאת את העם הזה "כאשר ישא האֹמן את היֹנק". מ"כאשר ישא האֹמן את היֹנק" לומדים ש"ואהיה אצלו אמון" היינו "אמון פדגוג", ואז הוא אומר "מאין לי בשר". ביחד עם שתי הלחם גם מביאים שני כבשים – גם המספר 2 – במיוחד לשבועות.

"שנים מי יודע? שנים אני יודע, שני לוחות הברית" של מתן תורה, מזל תאומים של חדש סיון. כעת נכנסנו למזל תאומים. מצד אחד חדש סיון הוא "ירחא תליתאה", הירח השלישי ששייך ל"אוריאן תליתאי", אבל מצד שני המזל שלו הוא דווקא זוג, תאומים, רומז לשני לוחות הברית. בחג שבועות מופיע בצורה מובהקת סוד ה"שנים" (ה"זוג" מן השמים, הקב"ה וכנס"י – העליונים יורדים והתחתונים עולים), שתי הלחם – "שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים להוי' [ד זוגות כנ"ל]" ויש גם שני כבשים (לחם וכבש הם בעצמם זוג – לחם כפולת 13 וכבש כפולת 7 – 6 פעמים 13 ו-46 פעמים 7 כאשר 6 ו-46 = 52, שוב כפולת 13. 52 = "הוי' הוי'", הזוג העצמי ביותר של גילוי השם המפורש לפני 13 מדות הרחמים. לחם כבש משלימים ל-400, 20 ברבוע, האות ת, חותם האלף-בית).

כתוב בחסידות ש"שני כבשים" היינו מה שמשה רבינו תמה ואומר לה' – הרי אני משרש האצילות, ולא סתם אצילות אלא אצילות דאצילות, ו"מאין לי בשר". ה' אומר שכח התורה – "אמון פדגוג" של התורה – הוא לרדת הרבה יותר נמוך ממך, עד בי"ע, תכלית העולמות התחתונים, ושם להשפיע גם בשר גשמי. על כך אמרנו שפדגוג הוא לא רק משפיע ברוחניות, אלא מפרנס גם ברוחניות וגם בגשמיות, וכמו שהבעש"ט אומר – קודם כל בגשמיות.

שוב, מה שכתוב "לכו לחמו בלחמי" זה התורה – הלחם הוא התורה, דעת להכיר בקב"ה. האבא הוא הקב"ה ואמא היא כנס"י, עם ישראל, כמו שחז"ל אומרים במקום אחר. להכיר, לראות את השרש של הכלל – כלל ישראל – היינו אם, כבוד אם. הדבור הכי חמור לפי חז"ל בעשרת הדברות – מתן תורה – הוא "כבד את אביך ואת אמך". כדי לקיים דבור חמור זה צריך להכיר בהם, ולשם כך צריך לאכול לחם. יחד עם הלחם יש גם סעודה בשרית. כלומר, בשבועות – חוץ מהסעודה החלבית, שהיא עדיין זכר, רשימו ללפני מתן תורה – יש סעודה בשרית. כתוב שהסעודה החלבית היא זכר לכך שלא למדו עדיין כל הלכות שחיטה ובשר בחלב וכו'. הסעודה החלבית היא עדיין מתוך געגועים לימי הספירה – היא ה"תספרו חמשים יום", שהספירה נמשכת לתוך החג (ואדרבא, הוא שיא הספירה). אבל כתוב שהחידוש האמתי של מתן תורה הוא הלחם והבשר. משה רבינו אומר שאין לו כח לרדת עד הבשר, ואומרים לו שאם כן אתה עדיין לא "אמון פדגוג".

"אמון" – גילוי ה"אנכי"

נעשה רמז: ר"ת של אמון פדגוג הם אף. איפה זה כתוב? "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – כדי לרדת לעולם העשיה, לגשמיות ממש, צריך את סוד האף, "אף עשיתיו" (אותו אף שמשה פוחד ממנו – "יגֹרתי מפני האף"). זו גם הגימטריא של המלה הראשונה במ"ת – "אנכי", "אנכי מי שאנכי, דלא אתרמיז בשום אות ושום קוץ וכו'".

יש מאמר של הרבי, ד"ה "ואהיה אצלו אמון" תשמ"ג, שמסביר שהאמון – "אמון פדגוג" – הוא בחינת "אנכי מי שאנכי". כמובן הוא לא כותב את הרמז, הר"ת ששוים אנכי. הוא מסביר שכל מה שכתוב בהמשך – מדרגות של שעשועים, משחק, שעשֻעים-משחקת-משחקת-ושעשעי – נמשך מהאמון, "אמון פדגוג", שתי הלחם (ושני הכבשים) שמביאים ממושבותיכם, ההתבוננות ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", של משה רבינו ועם ישראל.

ד. חמש המדרגות בפסוקים – חמשה חומשי תורה

המשכת "אצלו" בחמש מדרגות התורה

זו הקדמה לגבי הפסוקים האלה, המאמר הזה. יש בפסוקים חמש מדרגות, בפסוק הראשון יש שלש מדרגות ובפסוק השני עוד שתים. קודם "ואהיה אצלו אמון" – הכלל הגדול. אחר כך "ואהיה שעשעים יום יום". המלה "ואהיה" כתובה שוב – לא כתוב שוב "אצלו" (לשון אצילות, אצלו ממש), אבל המפרשים מסבירים שהמלה "אצלו" הולכת גם על הביטוי הבא, נמשכת וכוללת גם את ה"שעשעים יום יום". שוב, כתוב "ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשעים יום יום" – גם ה"שעשעים יום יום" הם בבחינת "אצלו", שצריך להבין מה זה אומר. אלה שתי מדרגות שהמלה "אצלו" מחברת אותם.

אך לפי הווארט של הרב המגיד נ"ע ש"אצילות איז אויך דא" צ"ל שה"אצלו" נמשך למטה מטה מ"שעשעים יום יום" ועד ל"ושעשעי את בני אדם"[ג]. מצאנו רמז לכך בכתבי האריז"ל (מובא בהגהות הצ"צ על המאמר בלקו"ת) ש"אצלו" היינו ר"ת "[ימלך הוי' לעולם] אלהיך ציון לדר ודר [הללויה]". "ציון" היינו סוד "נקודת ציון", מקום קבלת השעשועים העצמיים בבחינת "פנים בפנים" (כמו שיתבאר ענין "פנים בפנים"). בכל עולם ובכל פרצוף יש "נקודת ציון", נקודת האמת ונקודת האין שבכל דבר, כידוע ממורנו הבעל שם טוב. "אלהיך ציון לדר ודר" היינו מה שהאלקות מתגלה בציון "לדר ודר" (גם זוג של כפולת 13 וכפולת 7), מדרגה לדרגה, עד שמתקיים למטה מטה (בעולם הזה הגשמי, עולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו) "אצילות ['אצלו'] איז אויך דא", גילוי השעשועים (דווקא, לא הרצון וכו') של המלך הקדוש ("ימלך [מלכות דא"ס] הוי' לעולם" – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד").

ועוד, "אצלו" בגימטריא מאה עשרים ושבע – "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" של "חיי [לשון תענוג ושעשועים] שרה", מספר שרומז לכל סדר ההשתלשלות (של עשר ספירות בלימה הכוללות את כל סדר ההשתלשלות כאשר הג"ר הם יחיד אחד קדמון שלפני הצמצום הראשון והז"ת הם הרשימו והקו – גבורה לפני חסד – וא"ק אבי"ע, כמבואר במ"א). כל מקום הוא "אצלו" היינו עיקר קבלת הבעש"ט, השראה של "לית אתר פנוי מיניה" ממש, כנ"ל.

ועוד פנינה של גימטריא: "אלהיך ציון [לדר ודר]" = 222; "[אלהיך ציון] לדר ודר" = 444, יחס מובהק של "שלם וחצי". כל הבטוי = 666 (הבל פעמים חי, כאשר הבל חי = הכל, משולש י שהוא משולש ד – "הכל הבל"), משולש 36 (ר"ת "לדר ודר") שהוא משולש 8 וגם 6 ברבוע – "עיניך ברכות בחשבון", בבחינת שעשועים עצמיים שנמשכים למטה מטה "לדר ודר"!

המדרגה השלישית היא "משחקת לפניו בכל עת". אחר כך עוד משחקת – "משחקת בתבל ארצו". המדרגה החמישית היא "ושעשעי את בני אדם". ודאי שיש כאן איזו השתלשלות – אמרנו שהשתלשלות היא קבלת הרמ"ק, אבל כאן לא סתם השתלשלות אלא השראת שעשועים עצמיים בכל מקום (קבלת הבעש"ט). בכל אופן, יש פה איזה סדר של מדרגות.

"ואהיה אצלו אמון" – חומש בראשית

הכל הולך על התורה. אמרנו פירוש בדרך דרוש – שלא ראיתי כתוב, אבל מתלבש מאד יפה, אז נתחיל בו משום חביבות החידוש. כמו שכתוב "שנים מי יודע? שני לוחות הברית" וכך "חמשה מי יודע? חמשה חומשי תורה" – מדובר במתן תורה ויש חמש מדרגות בפסוקים האלה, אז הדבר הראשון שמתבקש הוא האם אפשר להקביל את חמש המדרגות לחמשה חומשי תורה. משהו מאד יפה:

זה מתחיל מאד טוב. אמרנו שגם על המלה "אמון" יש חמשה פירושים בתחלת מדרש רבה – אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע, אמון רבתא, אומן. מ"אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית" בא הביטוי "אסתכל באורייתא וברא עלמא". אם כן, המלה "אמון" מאד מתאימה לחומש בראשית – "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ומתאים גם לאבות שהם האמונים, אמון לשון אמונה. אנחנו "מאמינים בני מאמינים", בני אבותינו הקדושים. היות ש"אמון" הוא אמונה, לפני גילוי חב"ד – כתר, כתר שבכתר, רדל"א – ודאי שזה מתאים לחומש בראשית.

"ואהיה שעשעים יום יום" – חומש שמות

אחר כך כתוב "ואהיה שעשעים יום יום" – הולך מאד טוב כנגד חומש שמות. שני הלשונות הראשונים מתחילים "ואהיה" ("ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום"), כמו "אהיה אשר אהיה" שכתוב בתחלת חומש שמות ("ואהיה" בא עם ו ההיפוך מעתיד לעבר – גם מעשה בראשית ומעשה אבות של חומש בראשית וגם יציאת מצרים ומתן תורה של חומש שמות שואבים מהעתיד, מהעולם הבא, וממשיכים אותו עד למציאות, העבר, של העולם הזה).

אצל עם ישראל יש שני ימים הכי חשובים בתולדות שלנו, שגם מחוברים יחד בעשרת הדברות שאנחנו קוראים בשבועות – כידוע כמה שהרבי הדגיש את המצוה להביא את כולם, אנשים נשים וטף, לשמוע את עשרת הדברות בחג שבועות, ובתוספת לכך השנה היא שנת הקהל, "הקהל את העם האנשים והנשים והטף". מתחיל "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – מתחיל עם מצוה בתורה, "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". כלומר, הדבור הראשון של מתן תורה (מצות האמנת אלקות) כולל זכרון היום שהוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. אבל אם בכל אופן שואלים מה היום הכי חשוב של עם ישראל – של כל העולם כולו, שבלעדיו העולם היה חוזר לתהו ובהו – הוא "יום הששי", ששי בסיון, כמו שרש"י מביא בפשש"מ, "יום אשר עמדת לפני הוי' אלהיך בחֹרב".

בסוף התפלה כל בקר אומרים שש זכירות לפי האר"י, לפי נוסח אדה"ז. בשתי הזכירות הראשונות מודגשת המלה "יום" – "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" והשני "... יום אשר עמדת לפני הוי' אלהיך בחרב". אחר כך יש את הזכירה של עמלק, שאין בה את המלה יום. אחר של חטא העגל, בלי המלה יום. אחר כך מרים, בלי המלה יום. אבל הזכירה האחרונה היא "זכור את יום השבת לקדשו" – סוף הזכירות הוא שוב יום, יום השבת, שבת בראשית ושבת מתן תורה – הרי "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה" – וגם רומז לשבת שלעתיד לבוא. שלש סעודות שבת הן כנגד שבת בראשית (ליל שבת), שבת מתן תורה ("ישמח משה במתנת חלקו", יום השבת) ושבת (שכולו) משיח ("היום לא תמצאוהו בשדה" הוא "היום" של משיח, בזמן של "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" אך בשבת "לא תמצאוהו בשדה", וד"ל).

בכל אופן, לא יהיה שוב מתן תורה, יש רק יום אחד שהוא "יום אשר עמדת", פעם אחת בלבד (והוא נקרא בתורה "יום הקהל", בחינת הקהל כנ"ל). זה ודאי היום הכי חשוב אצלנו, שגם מקיים את מעשה בראשית. היום הזה מתחיל מזכירת יום יציאת מצרים. נמצא ש"שעשועים יום יום" היינו שאנו, היהודים, משתעשעים בשני ימים – שני ימים שגורמים לנו תענוג ושעשוע – "יום צאתך" ו"יום אשר עמדת". אותו "יום אשר עמדת" הוא עצמו יום השבת. כך אפשר לדרוש את "שעשעים יום יום", וממילא הוא כנגד חומש שמות – שני הימים האלה מופיעים בחומש שמות.

רמזי שלשת הימים

אם כבר, יש פה שאוהבים לחשב מהר גימטריאות – יש בזכירות "יום צאתך", "יום אשר עמדת" ו"יום השבת". כמה זה שוה? קודם כל, המלה יום מופיעה שלש פעמים – עולה ז"פ 24, 168. מה זה אומרת? משום מה שלש פעמים יום שוה למספר השעות בשבוע שלם, שבעה ימים, כולל שבת. לפעמים המלה שבת כוללת שבעה ימים – "שבעה ימי שבתא". כמה שעות יש בשבת? יום-יום-יום. זה רמז שבשבת כתובה ג"פ המלה יום, "אכלוהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאוהו בשדה" (כל פעם כתוב "היום" עם ה הידיעה, היום המיוחד, יום השבת קדש. ידוע מר"א אבולעפיא ששלש פעמים "היום" היינו שלש פעמים אין, גילוי-יום ג רישין שבכתר ועד ל"היום לא [לא היינו הנקודה האמצעית של היום]" כנגד רישא דלא ידע ולא אתידע, הראש שלא מוצאים אותו בשדה השכל רק בסתר האמונה שבנפש, שבה נמצא חביון עז העצמות).

שלשת הביטויים שוים 2401 = 49 ברבוע – מט ימי ספירת העמר ברבוע, 7 בחזקת 4. יש כאן ז מלים, ממוצע כל מלה הוא גשם (סוד "בצאת השמש בגברתו", "שבעתים כאור שבעת הימים", ז פעמים ז פעמים ז), "גשם נדבות" (שהוא עצמו טל תחיה כנודע בחז"ל). גם בבטוי הראשון, "יום צאתך", וגם בבטוי האחרון "יום השבת" יש ז-ז אותיות. בבטוי האמצעי, "יום אשר עמדת" יש י אותיות, ס"ה 24 אותיות כאשר הערך הממוצע של כל אות עולה (בקירוב מאד) 100 = 10 ברבוע (שלמות של יפ"י).

"משחקת לפניו בכל עת" – חומש ויקרא

אז מה אמרנו? שלפי כל זה "שעשעים יום יום" הוא חומש שמות. מה כתוב הלאה? "משחקת לפניו בכל עת". אפשר לומר שהמשחק שקורה "בכל עת" הוא עבודת הקרבנות ("אדם כי יקריב מכם קרבן להוי' מן הבהמה גו'", עבודת התמידין של כל יהודי), תורת כהנים ("ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"). נשאיר לכל אחד ואחד לפתח את הרעיון, ש"משחקת לפניו בכל עת" הולך על קרבנות חומש ויקרא ועל הכהנים המשרתים-משחקים, כל אחד את תפקידו לפי הגורל, במקדש. מכאן יוצא רמז יפה למה מתחילים ללמוד חומש עם תינוקות של בית רבן מחומש ויקרא, החומש של "משחקת לפניו בכל עת" (הילד, "בן חמש למקרא [בן חמש לחומש ויקרא]", נקרא טליא לשון משחק כידוע).

"משחקת בתבל ארצו" – חומש במדבר

אחר כך "משחקת בתבל ארצו" היינו כל משחקי ההרפתקאות והאירועים שקורים בארץ, במציאות – הנושא של חומש במדבר, כל מה שקורה ליהודים ב-מב המסעות שלהם בחיים, בגלות, בגאולה, הכל "משחקת בתבל ארצו". המלה "ארצו" מזכירה את המלה "אצלו" (ל-ר מתחלפות באותיות למנ"ר) – על ידי משחק אותיות – "משחקת [בתבל ארצו]" – "[משחקת] בתבל ארצו" הופך ל"[משחקת] בתבֹר אצלו [פעם אחת כתוב "תבֹר" בתנ"ך על שיפוע הר תבור, ראה רש"י. השיפוע של הר תבור – "תבר" לשון שבר – מסמל את כל העליות והירידות, כל המשחקים של החיים, כאשר הכל 'אצלו' יתברך, אצל עצמותו ממש]".

"ושעשעי את בני אדם" – חומש דברים

אחר כך "ושעשעי את בני אדם" כבר חוזר ל"שעשעים יום יום". החזרה על עיקרי דיני התורה, שנאמרו במיוחד בפרשת משפטים, היא כל הדינים, ריבוי המצוות שיש במשנה תורה. איך זה מתחיל? מלספר את שני ה"יום", יציאת מצרים ומתן תורה, מספר שוב כל מה שקרה בחומש שמות. אז ממשיך, כמו משפטים, לחזור על הדינים עם תוספת שעשוע, "ושעשעי את בני אדם".

זו היתה דרשה של הקבלת חמשת החלקים של "ואהיה אצלו אמון וגו'" לחמשה חומשי תורה.

"ושעשעי את בני אדם" – חזרה לשעשועי המלך בעצמותו

נאמר עוד ווארט, שכן כתוב[ד], שאף על פי ש"ושעשעי את בני אדם" זו המדרגה החמישית – ואם הסדר מלמעלה למטה זה הכי למטה – בכל אופן היא חוזרת למדרגה הראשונה, "ואהיה שעשעים יום יום", ואפילו יותר. כי ה"שעשעים יום יום" לא מייחדים את השעשועים לעצמותו (חוץ ממה שהוסבר לעיל ש"אצלו" נמשך גם ל"ואהיה [אצלו] שעשעים יום יום"), שעשועי המלך בעצמותו ממש, אבל "ושעשעי" כן עצמי. זה כלל גדול איך דורשים מלים בתורה – אם כתוב 'שעשועיך', 'עדותיך', 'מצותיך', כל פניה לה' עם ך סופית, מדובר על העצמות. אם כתוב "שעשעי" ב-י, שה' אומר או התורה אומרת, אלה שעשועים עצמיים – הרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד [ממש]".

שעשועי תורה שבכתב ושעשועי תורה שבעל פה

כמה שוה רק החלק השני, "ואהיה שעשעים יום יום"? 929. אומר משהו? [ארבעים ושש, היום ששה וארבעים יום לעומר] על זה לא חשבתי, אבל זה מספר הפרקים בתנ"ך. יכול לקום פה מישהו ולצעוק – מה פתאום אתה עושה ענין ממספר הפרקים בתנ"ך?! הרי מי יודע מי המציא זאת בכלל. אבל כתוב בפירוש בחסידות שהדבר הזה התקבל – גר שהתגייר כהלכה – וגדולי ישראל משתמשים בחלוקה הזו של הפרקים בתנ"ך ודורשים דרשות שלמות של הפרקים בתנ"ך. הגם שהוא גר – הוא גר צדק, איך שלא יהיה, וצריך לאהוב אותו מאד.

לפי זה "ואהיה שעשעים יום יום" רוצה לומר לי – "המעשה הוא העיקר" – שתלמד פרק תנ"ך כל יום, ולא סתם תלמד אותו אלא תשעשע איתו. "ואהיה שעשעים יום יום" זה פרק תנ"ך ליום. החסידים הראשונים היו גומרים את כל התנ"ך כל שלשה חדשים. הרבי הרש"ב היה אומר בעל פה שלשה פרקי תנ"ך (פרק תורה פרק נביאים פרק כתובים) כל יום. אנחנו לא במדרגה הזו עדיין. אם נאמר פרק אחד כל יום יקח בערך אותו זמן כמו פרק אחד רמב"ם. ברמב"ם יש אלף פרקים, אבל כל התנ"ך קצת פחות מזה. [כמה זמן יקח פסוק ליום?] אני משאיר לך לעשות את החשבון...

מכאן אפשר לפתח עוד יותר, שאם "ואהיה שעשעים יום יום" זה פרק תנ"ך ליום, שזה שעשועים, אז מה זה "שעשעי את בני אדם" (בלי לעשות גימטריא)? לפי זה נבין מה ההבדל בין "ואהיה שעשעים יום יום" ל"ושעשעי את בני אדם" – שאת השעשועים הכי עצמיים שלי אני מוסר לכם, לבני אדם. מה זה צריך להיות, שגם מתאים לכך ש"ושעשעי את בני אדם" זה כבר משנה תורה, חומש דברים, כפי שהקבלנו? זה סימן ש"שעשעי" היינו התורה שבעל פה. זה גם מסביר פשט למה צריך להיות כתוב פעמיים "שעשעים... ושעשעי". יש מעלה בתורה שבעל פה. כתוב שבתוך חמשה חומשי תורה חומש דברים הוא השרש של תושבע"פ בתוך תושב"כ. מה שאני מוסר לכם, בני האדם, הוא תורה שבעל פה – ממש שעשועי המלך בעצמותו, "ושעשעי את בני אדם".

עד כאן אמרנו שנתחיל בדרוש מקורי, שחמשת החלקים של "ואהיה אצלו אמון וגו'" הם כנגד חמשה חומשי תורה.

ה. השתלשלות התורה – שתי דרכים בביאור חמש המדרגות בפסוקים

בחסידות יש את הדרך שאדמו"ר הזקן מסביר בלקו"ת את הסדר כאן, ולמה יש כאן שעשועים-משחק-משחק-שעשועים – מבנה של "חותם המתהפך", שני משחקים בין שני שעשועים. יש עוד דרך, בשאר מאמרי החסידות – וכך גם הרבי מביא במאמרים שלוד, יחסית קצרים – סדר אחר, פשוט מאד. נתחיל מהסדר השני – גם מבוסס על מאמרי אדמו"ר הזקן, אבל לא על המאמר הגדול בלקו"ת. במאמר הגדול בלקו"ת יש סדר אחר.

"ואהיה אצלו אמון" – כתר

במאמרים של הרבי הוא מביא שחמש המדרגות הן כתר, חו"ב, מדות, מלכות, עולמות התחתונים בי"ע. "ואהיה אצלו אמון" – עם כל הפירושים – כתר.

פעם אחת גם דרשנו שמה שכתוב בתחלת המדרש רבה, שלשת הפירושים הראשונים – פדגוג-מכוסה-מוצנע – הם כנגד ג רישין שבכתר, דווקא מלמטה למעלה: "אמון פדגוג" היינו מוחא סתימאה, כח המשכיל בנפש. "אמון מכוסה" זה גלגלתא, הכיסוי, שרש תריג המצוות – כתר מצוות (תריג דאורייתא ועוד ז דרבנן). כתוב ש"מכוסה" הוא לשון לבוש, אלה הלבושים (המדרש דורש "אמון מכוסה" מהפסוק "האמֻנים עלי תולע" ופרש"י "על בגדי צבעונין"). "אמון פדגוג" הוא תורה – מחנך, מלמד תורה. גם אם הוא מפרנס – הוא מפרנס כמו שגם משה רבינו הוא רעיא מהימנא שהמן ירד בזכותו ו"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן". המפרנס הוא מוחא סתימאה, למעלה ממנו הגלגלתא, שרש המצוות המעשיות. למעלה מזה "אמון מוצנע", סוד הצניעות – כמו ספרא דצניעותא – רדל"א, אמונה, שהביטוי שלה הוא תפלה.

כמו בדרוש ב"מגן אבות" שאנחנו ממליצים לכל חתן ללמוד, כיצד החתן והכלה ממשיכים שלשה מקיפים. יש "ביום חתונתו זה מתן תורה", שבתורה יש יחוד נפלא שאין כדוגמתו – האדם מוקף בתורה, מקיפים, ויש מה שהתורה היא מזון פנימי, מה שאני מבין "אפס קצהו". זה סוד "מקלט-מקלט" (בגימטריא משיח), מה שאני נקלט ומה שאני קולט. את המקיף הזה ממשיכים בסוד הטבעת. למעלה מזה יש את המקיף של החופה, "על כל כבוד חפה" – החופה מקיפה את החתן והכלה יחד. את הטבעת החתן נותן לכלה, "אשר קדשנו" (ה' הוא החתן והוא מקדש אותנו, הכלה, על ידי מצותיו, הטבעת). יש מקיף יותר גבוה, החופה, שהוא המקיף של המצוות. עיקר החידוש בדרושים הוא שיש מקיף עוד יותר גבוה, מנהג ישראל – שלכן אפילו לא כולם נוהגים – המקיף של שבע ההקפות שהכלה מקיפה את החתן. זה ממשיך את ה"אמון מוצנע" (וזוהי המשכה מהכלה לחתן, סוד "נקבה תסובב גבר" לע"ל, סוד חיתום השבע-ברכות "משמח חתן עם הכלה").

שוב, "אמון פדגוג" הוא מסירת הטבעת (המשכה מהחתן לכלה, מהשמים לארץ, כדעת בית שמאי ששמים קדמו), "אמון מכוסה" הוא החופה, "על כל כבוד חפה" (המשכה מהשותף השלישי, הקב"ה, לחתן וכלה גם יחד, וכדעת חכמים ששניהם כאחד נבראו שנאמר "יעמדו יחדו [תחת החופה]"), ו"אמון מוצנע", סוד הצניעותא, רדל"א (המשכה מהכלה לחתן, כדעת בית הלל שארץ קדמה) – שוב, האמונה, שהביטוי שלה הוא עבודת התפלה – הוא הקפות הכלה. יש תורה-מצוות-תפלה – התפלה היא אמונה. את המקיף של "אמון מוצנע" הכלה עושה כשהיא מקיפה את החתן שבע פעמים.

בכל אופן, למה אמרנו זאת? ששלשת אלה הם ממש ג רישין שבכתר – מו"ס, גלגלתא ורדל"א. לפי פירוש אחד, של הרח"ו, מהם בכלל ג רישין שבכתר. כל זה רק לחזק את דברי הרבי, שמביא מהדרושים הקודמים, ש"ואהיה אצלו אמון" היינו כתר.

המשכת התורה מהכתר עד בי"ע

אחר כך "ואהיה שעשעים יום יום" – "יום יום" היינו מה שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה, חכמה ובינה שלפני המדות של ששת ימי בראשית. אלה מוחין דגדלות, מוחין בעצם.

אחר כך "משחקת לפניו בכל עת" רומז לשינויי המדות – פעם חסד, פעם גבורה. העתים מתחלפות ומשתנות וצריך לדעת איך לנהוג – המדות נקראות הנהגות – על פי ההנהגה העליונה. צריך לחוש את ההנהגה למעלה וכך לנהוג למטה. גם ההנהגה למטה משפיעה על ההנהגה למעלה, "הוי' צלך על יד ימינך". בכל אופן, את המשחק של שינוי העתים הוא מסביר גם כמשחק תורני, כמו אצל הרוגטאשובר שיישב כל מה שקרה בעולם באיזה מחלוקת בתורה – אם יש מחלוקת בין הבל וקין זה סובר כמו הבבלי וזה כמו הירושלמי וכיוצ"ב. כך התורה אומרת, אני "משחקת לפניו בכל עת", וזה קשור למדות.

אחר כך "משחקת בתבל ארצו" – ארץ היא מלכות וגם תבל היא מלכות. החלק הזה הולך על המלכות.

אחר כך "ושעשעי את בני אדם" כבר מתייחס לעולמות התחתונים, בי"ע.

לקו"ת: "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום" – המשכה לכתר וחכמה

המבנה שהרבי מביא הוא פשוט ביותר – כתר, חו"ב, מדות, מלכות, בי"ע. אבל כשקוראים את המאמר המקורי בלקו"ת זה יותר מורכב. שרש ההבדל הוא איך מפרשים "יום יום". הדרך הפשוטה לפרש "יום יום" היינו "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם", שכל אלף שנים נקראים "יומו של הקב"ה", חכמה ובינה, ולפי זה אמון שלמעלה מזה הוא כתר. אבל יש פירוש – שרק אותו מביא אדה"ז בלקו"ת – ש"יום יום" היינו כתר וחכמה, קוצו של י ו-י. היום הראשון הוא כתר והיום השני הוא חכמה (כמו שני הימים של ראש השנה, "יחיינו מיומים", שהם "עומק ראשית" דכתר ו"עומק ראשית" דחכמה, סוד "ב-ראשית").

לפי זה "שעשעים יום יום" היינו המשכת השעשועים העצמיים לכתר ומשם לחכמה. מאין המשכת השעשועים? מ"אמון". מהו "אמון" לפי זה? למעלה מכתר. אם כתר הוא רישא דאריך אז אמון הוא למעלה ממנו, עתיק, אבל כיון שכתוב "שעשעים יום יום" אמון הוא גם למעלה משעשועים, ממש רדל"א (שרש השעשועים אצלו), ואחר כך יש המשכה לכתר ולחכמה.

"משחקת לפניו בכל עת" – המשכה עד לנוקבא

אחר כך כתוב "משחקת לפניו בכל עת", והוא מסביר שזה – לא העתים של ז"א, שינויי המדות וההנהגות – אלא כח העתים של קהלת. זה אותו מחבר (משלי וקהלת), ושלמה המלך מתכוון למשהו שכתב על "כל עת" – "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. עת ללדת...". כח העתים הם של המלכות, "בידך עתֹתי", יד עתים לטובה ו-יד עתים ההיפך. כל יד היא דוד. דוד אומר "בידך עתֹתי" ושלמה בנו מדבר על כח עתים אלו המתחלקים ל-יד ו-יד, שהם גם כח ימי מחזור האשה, הנוקבא, סוד הלבנה. אם כן, לפי זה "משחקת לפניו בכל עת" הולך על הנוקבא.

מתוך הכח עתים אדה"ז מביא ומסביר בפרט ובאריכות "עת לחבוק [בזמן הגאולה, בו הקב"ה וכנס"י במצב של פנים בפנים] ועת לרחוק מחבק (בזמן הגלות, בו הקב"ה וכנס"י במצב של אחור באחור)". גם מובא "עת לבכות [בבתי גוואי, על גלות ישראל, 'במסתרים תבכה נפשי מפני גוה'] ועת לשחוק ['משחקת... משחקת', בבתי בראי, 'עז וחדוה במקומו'. מסביר הצ"צ שעל פי פשט 'במקומו' היינו במקומו ממש, 'אצלו' ממש, סוד שרש השעשועים בבחינת 'אמון', כידוע שאמונה היינו שרש התענוג הנעלם שיתגלה לע"ל. דווקא בזמן הזה ישנה חדוה שנמצאת בבתי בראי כדי שלא לתת יניקה לקליפה שנקראת עצבון, אך מצד החדוה שנמצאת במקומו אצלו ממש, גם עכשו, 'א-דני ישחק לו כי ראה כי יבא יומו' – הוא רואה את העתיד בהוה ממש, שהרי הוא למעלה מן הזמן, ועל זה נאמר 'משחקת לפניו [לפניו דייקא, בבתי גואי] בכל עת – אין אצלו כל שינוי כי 'עז וחדוה במקומו' העצמי]".

הוא לא כותב בפירוש, אבל מתבקש לומר שיש לחלק את הביטוי הזה לכמה חלקים – "משחקת, לפניו, בכל עת". שרש המשחק, גילוי התענוג, הוא באמא. שוב, ב"שעשעים יום יום" הגענו רק לאבא – לא כמו שפרשנו קודם ש"יום יום" היינו או"א יחד, אלא רק עד חכמה (היות ש"יום יום" היינו כתר וחכמה) – וזה עדיין בגדר שעשועים, כמו שכתוב בחסידות שענג הוא עד חכמה. בינה היא לא ענג, אלא התגלות הענג כשמחה, והוא מסביר בפירוש שההתגלות היא כבר משחק – זה ההבדל בין שעשועים למשחק. ה"משחקת" הוא השרש באמא, "לפניו" היינו לפני ז"א ו"בכל עת" מלכות.

סיון – חינוך האבות לבנים והאמהות לבנות

נפסיק באמצע ונאמר מאמר מוסגר: צריך לכוון היום, ר"ח סיון, את צירוף החדש הזה – יוהה. מה זה אומר? מה אפשר ללמוד מהצירוף הזה? הכי פשוט, החבור של ה-י וה-ו נקרא "מה שמו ומה שם בנו", שהאבא והבן הולכים יחד. החיבור של הה הוא שהאם והבת הולכות יחד. הסדר הישר הוא אבא-אמא-בן-בת, אבל בסיון הסדר הוא אבא-בן-אמא-בת.

מה אפשר ללמוד מזה, איזה מוסר השכל פשוט? סיון הוא כנראה חדש שהאבא מתמסר להתחבר עם הבן שלו והאמא עם הבת שלה. איך מתחברים? על ידי תורה. מה הקשר בין האבא לבן? שהוא מלמד אותו תורה, מקיים את מצות "ולמדתם אתם את בניכם". חדש סיון, החדש של מתן תורה, הוא חדש שהאבא צריך ללמד את הבן שלו תורה והאמא צריכה ללמד את הבת שלה תורה, כמו שהיה נהוג תמיד בבתים חסידים שהאמא התמסרה להעביר את התורה לבנות, עד שהיו בנות פוסקות הלכה למעשה, יותר בקיאות מרבנים גדולים, בזכות התורה שהאמא למדה אותן. זה מוסר השכל פשוט של צירוף חדש סיון, י-ו-ה-ה.

מה זה נוגע למה שאמרנו הרגע? כי אמרנו ש"משחקת לפניו בכל עת" היינו איזו המשכה משרש אמא עילאה לאמא תתאה – עובר דרך ז"א, אבל התכלית היא להגיע למלכות. כנראה שהתורה המיוחדת שהאמא מלמדת את הבת היא איך לחיות עם הזמן, הפתגם של אדמו"ר הזקן – האשה מרגישה את השינויים של הזמן, שהתורה תנחה את הדרך מה עושים בכל זמן ואיך עושים את זה, איך שמחים בכל אחד מה-כח עתים, גם ה-יד הטובים וגם ה-יד האחרים.

"משחקת בתבל ארצו" – המשכה לבי"ע

אחר כך כתוב עוד פעם "משחקת" – "משחקת בתבל ארצו". כאן עיקר הווארט של אדמו"ר הזקן, שלא מסתדר לפי איזה סדר השתלשלות פשוט. הוא אומר – מביא כוונה מהאריז"ל – ש-תבל עולה פעמיים אריה, משהו מוזר ביותר לכאורה. מה הקשר? הוא אומר ששני אריות – תבל, אריה-אריה (שבמקום אחר בכתבי האריז"ל כתוב שזה סוד של ריו עליון ו-ריו תחתון) – רומזים ל"פני אריה אל הימין" במרכבת היצירה וגם אריה שיש בעולם האופנים, עשיה. עולם היצירה היא עולם החיות ועולם העשיה עולם האופנים, יש אריה ביצירה ואריה בעשיה, ומחברים אותם יחד ויוצא תבל (מציאות-עבודה מתובלת משני אריות). ומה המשחק שם? אריה שואג.

הוא אומר – וזה נוגע לעיקר הווארט הפנימי של המאמר, שעוד לא הגענו אליו – שאפשר לשאוג בפנימיות כשאתה מתפלל וגם אפשר לשאוג בבחינת אחוריים. יש יהודים שמתפללים אל הקב"ה ושואגים, כמו חסידי קרלין – חלק מאד חשוב של התפלה (לפי שיטה זו) הוא השאגה כמו אריה (כששואגים בתפלה כמו אריה כל 'בניני' הקליפות, שהם בעצם בניני קלפים, נופלים, כמסופר על צדיקים). מותר לפעמים לנהוג כחסיד קרלין, גם לחב"דניקים (על דרך סימן הקדושה-התכללות של בית הלל שלפעמים פוסקים-נוהגים כבית שמאי, ולהיפך). בעל התפלה בחול אצל הרבי היה חסיד קרלין, כי הוא אהב את הנוסח שלו. יש לשאוג מפנימיות הלב – בעולם היצירה, כך הוא כותב. עולם היצירה הוא מוחין – מוחין דיניקה, מה שאמרנו קודם, על ספירת העמר – ואותו אריה שהוא חצי תבל (חצי הפנים של תבל) שואג מפנימיות הלב.

יש גם אריה בעולם העשיה, עולם שהוא בבחינת אחור ולא פנים – כמו שנסביר תיכף מהו אחור – וגם מי שבבחינת אחור יכול לשאוג. גם האופנים יכולים לשאוג, לא רק החיות (וכמו שכוללים אותם יחד "והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול..."). אמנם זה לא בדרגת אריה דיצירה, אלא רק אריה דעשיה, אבל הוא שואג. הוא שואג מתוך אמונה פשוטה – לא מתוך אהבה ויראה, לא מתוך מוחין דיניקה אלא בלי מוחין. אם חושבים על יהודים שמתפללים בשאגה בדרך כלל אלה אופנים שואגים. מי שצועק בתפלה, בלי מוחין – אבל אנחנו מלמדים עליו זכות כעת – ממה הוא צועק? חב"דניק יבוא ויאמר – מה אתה צועק?! מה אתה שואג?! הוא יאמר – מן הסתם הוא לא יאמר, כי לא יודע לתרץ את עצמו, אבל הרבי שלו, רבי שלמה מקרלין, יבוא ויתרץ אותו – שהוא שואג מתוך אמונה פשוטה. מי אמר לך לשאוג בכלל? הרבי אמר, ככה הוא מחנך. ידוע הווארט המפורסם בקרלין על "למען יזמרך כבד ולא ידום". היה פעם חסיד קרלין זקן שהיה חולה על הכבד, וידוע שמי שחולה על הכבד לא יכול להשמיע קול. מה אמר לו הרבי? "למען יזמרך כבוד" – אפילו שיחתכו לך את הכבד (לזמר זה לחתוך) – "ולא ידום", אתה צריך להמשיך לצעוק.

שוב, אם הצעקה היא עם פנימיות – זה האריה של עולם היצירה. אם היא רק מתוך אמונה, בלי מוחין, זה האריה של עולם העשיה. שני האריות האלה הם "תבל ארצו", אבל כתוב "משחקת". איך אפשר להמשיך בכל אופן לעשות פה סדר השתלשלות שלם לפי הפירוש שלו? ידוע ש"אמא עילאה מקננא בכורסיא". קודם אמרנו ש"משחקת [לפניו בכל עת]" היא אמא (ואז ז"א-מלכות), אז כאן נמשיך לפרש עד"ז ש"משחקת בתבל ארצו" היינו בריאה-יצירה-עשיה. אז נאמר בדיוק על דרך הנ"ל, ש"משחקת בתבל ארצו" היינו אמא (מקננא בכורסיא), "תבל" (שכולל שני אריות, אבל בעיקר) יצירה (עולם היצרים – "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין") ו"ארצו" עשיה.

סיכום המבנה בלקו"ת

נסכם, "ואהיה אצלו אמון" למעלה מכתר – רדל"א וחביון עז העצמות שבפנימיות רדל"א. "שעשעים יום יום" – כתר וחכמה. "משחקת לפניו בכל עת" – עד המלכות (לפי מה שהסברנו, מבינה עד מלכות). "משחקת בתבל ארצו" בי"ע (הוא אומר יצירה ועשיה והוספנו את בריאה). נשאר אחרון חביב – "ושעשעי את בני אדם". מה זה יהיה? העולמות התחתונים בי"ע הם עדיין עולמות רוחניים, ו"שעשעי את בני אדם" כבר דילוג הערך לגמרי – להגיע לעולם שלנו ממש, העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו. כאן יש "שעשעי את בני אדם". ככה נפרש לפי המהלך של הלקו"ת עם קצת תוספת, כדי לעשות מזה המשך ישיר מלמעלה למטה.

ו. תענוג התורה

לקבל את התורה "פנים בפנים" – קבלת התענוג שבתורה

אחרי כל זה, יש עוד הרבה מאד מה לומר, אבל רק נאמר את הנקודה העיקרית של כל המאמר, הנקודה העיקרית של הפסוקים האלה, כי צריך להתכונן למ"ת, חג שבועות. המכנה המשותף כאן הוא שהכל מדבר על תענוג – פעמיים שעשועים, פעמיים משחק, וגם "אמון", שקודם כל הוא "אמון פדגוג" שמפרנס את הילד, "כאשר ישא האומן את היונק", הוא שרש ומקור התענוג. אם נסכם את הכל, התורה אומרת על עצמה – אני תענוג, איך בין געשמאק. ככה התורה אומרת, זה הסה"כ של כל הפסוקים האלה. זה באמת הווארט של המאמר.

מה הוא רוצה לומר בזה? שאפשר לתפוס את התורה כרצון ואפשר לתפוס את התורה כתענוג (אפשר גם לתפוס את התורה כשכל, שלמטה מרצון ותענוג, מאחור ופנים. יחס של אחור הוא בכל אופן סוג של זיווג, משא"כ שכל בלבד, ללא רצון ותענוג, אין בזה זיווג עם ה' כלל. בכל זאת, אחד הפירושים של "אוריין תליתאי" הוא שיש בתורה שלשה ממדים, שכל רצון ותענוג. שכל רצון תענוג עולה 1225, שלמות של 35 ברבוע ו-49 במשולש, סוד ספירת העומר, כמבואר במ"א. ראשי התבות, ש ר ת = 900, שוב רבוע, של ל – "מגדל הפורח באויר"). מי שתופס את התורה כרצון תופס את האחור של התורה, החיצוניות של התורה. מי שתופס את התורה כתענוג אלקי הוא תופס את הפנים של התורה.

בשעת מתן תורה כתוב "פנים בפנים דבר הוי' עמכם בהר מתוך האש" (זו הפעם היחידה שהניב "פנים בפנים" מופיע בתנ"ך. במ"א מוסבר ש"פנים בפנים" הוא כינוי-דימוי של מספרי השראה, סוד קבלת הבעש"ט כנ"ל. והנה, הערך הממוצע של שתי התבות "פנים בפנים" הוא 181, מספר ההשראה ה-10. וכן חלק ה'פנים' של כל הפסוק "פנים בפנים דבר הוי' עמכם בהר מתוך האש" = 685, מספר ההשראה ה-19, הבא אחרי תריג. הרוס"ת של הפסוק = 1058, הרבוע הכפול של 23, תענוג תענוגתענוג מורגש ותענוג בלתי מורגש, כמו שיתבאר) – "פנים בפנים", הפנים העליונים באים ומאירים בפנים התחתונים. הפנים העליונים הם התענוג של הקב"ה והפנים התחתונים הם התענוג שלנו בקב"ה, בתורה. פנים זה תענוג ואחור זה רצון.

תפיסת התורה כרצון – אחורי התורה ("דוד זמירות קרית להו?!")

דוד המלך נענש על כך שאמר "זמירות היו לי חקיך" – "דוד זמירות קרית להו?", כמו שמבואר באריכות בסוף ספר התניא. זמר הוא גם תענוג. על רבי עקיבא כתוב שלמד תורה "זמר בכל יום, זמר בכל יום". בכל זאת, מחדש אדה"ז שזמירות הן התענוג בידיעה שהתורה היא רצון ה' – בהכרה הזו גופא יש תענוג אין סוף. הוא מסביר משהו יסודי על זמר – יש כאן הרבה אנשים שעוסקים בנגינה – שאפשר לקבל מאותו ניגון תענוג כשאתה מנגן אותו פעם אחר פעם, ובכל פעם אתה מתענג מחדש. זה גדר התענוג שיש בעצם הידיעה שכל המצוות וכל התורה כולה הם רצונו יתברך – כמו תענוג מניגון שאני שר אותו הרבה פעמים, ובכל הזמן אני מתענג בו, באותו ניגון. כמה שזה נשמע חידוש – אפילו דוד המלך טעה בזה – זו תפיסת האחור של התורה. מה שהתורה היא רצונו יתברך – זה אחור.

הוא כותב שזה הכי הרבה שיהודי מסוגל לתפוס בזמן הגלות – סימן וסממן של גלות. אנחנו רוצים גאולה, רוצים משיח, רוצים מלכות. המאמר הזה מאד מחזק מה שאמרנו לפני כמה שבועות שהמלכות היא "שעשועי המלך בעצמותו", זה מה שרוצים. גם בגלות יש מלכות, גם בגלות יהודי מקבל עול מלכות שמים, גם בגלות הוא אומר "נעשה ונשמע". מה הוא מקבל? העבד משתעבד לאדון, לעשות את רצון האדון, ואפילו מתענג שהוא עושה את רצון האדון.

הוא אומר שהרצון, עם התענוג של הרצון כרצון, הוא בחינת אחור, ועל כך נענש דוד המלך בכך שנפל באחוריים ושכח את הפסוק "בכתף ישאו" (בגימטריא אחדות פשוטה, כאשר הכל פנים) – פסוק בפרשת השבוע, פרשת נשא. מי שרוצה לקבל תורה באמת עליו לדעת שכולה פנים, אין בה אחור – כולה תענוג (כאש הרצון כלול בתענוג, לא שהתענוג כלול ברצון). איפה שאתה לא מסתכל זה תענוג, ובכל מקום תענוג אחר – לא תענוג של זמר, אלא כל פעם תענוג לגמרי חדש באין ערוך, לא ניגון שאני שר הרבה פעמים. שוב, זה ווארט מאד חזק, הכי חזק שיכול להיות.

תורת הגאולה – תענוג רק באלקות ובטול היש

מה המצב של הגלות? שיהודי רוצה את ה' מאד, אבל הוא מתוסכל לגמרי כי כמה שהוא רוצה את ה' – הוא לא יכול להשתחרר מזה שהתענוג שלו הוא בדברים גשמיים. זה יהודי עובד ה', ירא שמים עובד ה', שרוצה את ה' והיה רוצה ממש להפטר מכך שהוא קשור למטה בעולם הזה, לגשמיות, אבל הוא לא יכול לצאת מזה. בעל כרחו ממש הוא מקבל תענוג ממאכל, ממשתה ושאר תענוגי העולם הזה. כלומר, התענוג שלו מונח בעולם הזה, כמה שהיה רוצה שהתענוג שלי יהיה מונח רק באלקות – שכל הגעשמאק שלי יהיה רק בה' ובתורה – הוא רוצה ולא יכול. זה גדר של גלות. הציור של הגלות הוא שפניו למטה והאחוריים שלו למעלה. אז הוא גם לא יכול לקבל את התורה באמת, כי "פנים בפנים דבר הוי' עמכם" – כמו שהתענוג של ה' הוא לתת לנו תורה, צריך שהפנים שלנו, כל התענוג שלנו, יהיה רק בה' ובתורה, כמו כלה שמשתוקקת לחתנה, "כלה שארי ולבבי".

אז כל דבר שאדם נוגע בו בעולם הוא פועל בו בטול היש – גם בעצמו, הוא הופך את האני שלו לאין. על הזולת הוא פועל שגם הפנים שלך, התענוג שלך, הם רק בתורה – על כך ה' אמר במ"ת "אני אמרתי אלהים אתם". אם התענוג שלך באלקות אתה אלקים, וכל מה שאדם נוגע בו בעולם – מעצמך, הגוף שלך, ועד לכל חפץ וכל מצוה שאתה מקיים, "בכל דרכיך דעהו" – אתה פועל בהכל בטול היש (וגם בזולת שאתה מקיים בו "הוכח תוכיח את עמיתך" בדרך הבעש"ט). יש רמז יפה שהוא לא כותב: הוא חוזר הרבה על הבטוי "בטול היש" בהקשר לבטוי "פנים בפנים" – והנה, "פנים בפנים" = בטול היש.

רוצים כעת לדבר על מתן תורה, שמתן תורה – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות – היא שאיפה למצב של פנים בפנים. זה אי אפשר בגלות. כעת השבוע האחרון של הספירה, המלכות, שעשועי המלך בעצמותו – בלי להזדהות עם זה, להתחבר עם זה, שהשעשועים שלי יהיו בתורה, כפי שכתוב בפסוקי השעשועים והמשחק האלה, אי אפשר לקבל את התורה. זה עיקר הנקודה, שה"פנים בפנים" מכשיר אותך שבכל דבר שאתה נוגע בו אתה פועל בטול היש, החל מבטול הישות של עצמך – הפיכת האני לאין, כפי שהוא כותב. אז גם בתוך התורה גופא, "שעשעים יום יום", אתה ממשיך את השעשועים. יש פסוק בתהלים "אני תורתך שעשעתי" – המשכתי שעשועים, כמו שאחד משעשע את השני, האבא משעשע את הילד. אני משעשע את התורה. איך הוא משעשע את התורה, ממשיך שעשועים לתוך התורה? על ידי בטול האני, שהאני שלו הופך לאין. כך הוא ממשיך מהאמון, רדל"א ממש, "ואהיה אצלו אמון", שהוא נמשך להיות "ואהיה שעשעים יום יום" – "אני תורתך שעשעתי".

"וימינך מקרב חיקך כלה" – לגלות את האור הגנוז בתורה

שוב, יש עוד הרבה דברים חשובים, אבל נסיים בסיפור יפה בשביל המחנכים, הפדגוגים שלנו. במקום אחד במאמר בלקו"ת כותב אדה"ז שמי שזוכה לבחינת פנים – גאולה, שעשועים עם התורה – זוכה לאור הגנוז. כתוב שצדיקים זוכים לאור הגנוז, שיכולים להביט מסוף העולם ועד סוף העולם. "וירא אלהים את האור כי טוב", "'כי טוב' לגנזו, והיכן גנזו? בתורה". גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, היינו צדיקים שבכל דור ודור זוכים מתוך התורה לגלות את האור הגנוז בה.

"ימינך מקרב חיקך כלה", זה הפסוק בענין. התורה נתנה בימין. בתורה יש ימין ושמאל – הימין הוא התענוג של התורה והשמאל הוא הרצון של התורה. עיקר הפשט הוא "מימינו אש דת למו". ר"א אבולעפיא עושה מזה צירוף – מימינו דת שמאלו, משמאלו דת ימינו – אבל הפשט הוא "מימינו אש דת למו", "מוליך לימין משה". ימין הוא תענוג. ימין הוא גם אור הגנוז, יום ראשון של מעשה בראשית. כתוב "וימינך מקרב חיקך כלה" – הימין נתון בתוך החיק, מוסתר שם, ואנחנו מתפללים לה' שיוציא-יכלה את הימין מהחיק, יגלה את הימין שלו.

יש שם כתיב וקרי – בפסוק בתהלים כתוב "וימינך מקרב חוקך כלה" והקרי הוא "מקרב חיקך כלה". מה זה "חוקך"? החוק של התורה, "אם בחקתי תלכו". זה המקור לכך שהימין של ה', "ימין הוי' עושה חיל", היא בתוך התורה. חיל הוא "ושמתי כדכד שמשתיך" – פעמיים כד אותיות של יחו"ת ("ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"), ערבית ושחרית. רוצים שחתן הבר מצוה שלנו יהיה חיל, חסיד ירא שמים למדן, וצריך שהימין של ה' תעשה זאת – "ימין הוי' עושה חיל". לשם כך צריך להוציא את הימין מתוך החיק-החוק של ה' – האור של ה' שגנוז בתורה. יש צדיקים שפועלים להוציא את הימין מהחיק-החוק של התורה, מגלים אותו. מי יכול לגלות אותו? מי שבעצמו בבחינת פנים ולא אחור, כלומר שכל השעשועים שלו הם בה' ותורתו, בשעשועים ומשחקים של התורה.

שעשוע ומשחק בתורה, מצוות ותפלה

יש מעלה במשחק – יש מאמר אחד שכתוב שמשחק הוא בחינת בדיחי, עוד טעם ששייך במיוחד לדוד מלכא משיחא, למלכות, "שעשועי המלך בעצמותו", כי דוד נקרא בדחנא דמלכא, הבדחן של המלך. הוא משחק, מפזז ומכרכר, משחק משחק. יש עוד פירוש, קצת מקורי, ש"שעשעים יום יום" זה תורה, "משחקת לפניו בכל עת" זה מ"ע שהז"ג, "בכל עת [בכל עת ועת, לפי שינויי העתים]", ושלא הזמ"ג, "בכל עת [בכל העתים בשוה]". אם כן, תורה היא שעשועים, אבל לעשות מצוות – להניח תפלין – זה משחק. קודם כתוב שעשועים ואחר כך משחקים. מתי יהודי משתעשע בשעשועים? כשהוא לומד תורה. מתי הוא משחק משחקים? כשהוא מקיים מצוות. נטילת לולב היא משחק, הנחת תפלין היא משחק, הדלקת נש"ק של הבת היא משחק. זה נקרא "משחקת לפניו כל עת".

אבל יש עוד משחק – "משחקת בתבל ארצו". מה יכול להיות המשחק הזה? "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". ארץ היא מלכות וגם תבל על פי פשט היא מלכות. על מלכות כתוב "ואני תפלה". אמרנו שללמוד תורה זה שעשועים ולעשות מצוות זה משחקים – מה לגבי תפלה? בהשקפה ראשונה אני מצייר את התפלה כ"עת לבכות", לא לשחוק – משהו רציני מאד. יש ווארט בחסידות – ר' זלמן-משה אמר – שחסידות (שעיקרה היא עבודת התפלה) היא לא שפילראי, לא משחק, אלא עסק רציני, צריך להתייחס ברצינות. מתוך כל הדברים, תורה ומצוות ותפלה, במדה מסוימת הכי נוגעת ללב היא התפלה (היא עבודה שבלב). יש לך בעיה? מישהו ר"ל חולה וצריך להתפלל עליו, זה משחק?! "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו", "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" – זה משחק?!

קודם דברנו על תפלת שאגה של קרלין. איך התפלה של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב? המשכילים פתחו תיאטרון מיוחד רק כדי לחקות, בצחוק, את התפלה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיתה משחק יוצא מן הכלל. קשה להבין זאת. כשהוא היה אצל הרבי ר' ברוך הוא התפלל כדרכו – בקולות, בריקודים, כמו דוד המלך לפני ארון ה'. בסוף התפלה הוא שאל את הרבי ר' ברוך – איך התפללתי? זה היה משחק יפה? נהנית? הוא אמר שכן, זה היה בסדר, אבל אפשר לעשות אותו דבר גם בשקט.

בכל אופן, איך יכול להיות שתפלה היא משחק? תפלה היא משחק רק אם אתה מבין שכל העולם הזה הוא משחק. חז"ל קוראים לתפלה "חיי שעה" (שעה לשון שעשוע), וכאן אפילו יותר מזה – כל מה שקורה בעולם הזה הוא משחק. לעתיד לבוא – ומי שבמוחין דגדלות הוא כבר בלעתיד-לבוא – על הכל מברכים "הטוב והמטיב", אין ההיפך. ה' עשה את האבות והאמהות עקרים ועקרות כי מתאווה לתפלה שלהם – זה משחק?! זה היה מאמר מוסגר, שאפשר להסביר ששעשועים הם תורה, ושני המשחקים הם מצוות ותפלה מעומק הלב. יש אחר כך עוד פעם תורה, עוד פעם שעשועים – זה כבר מודעות טבעית, שחיים את התורה בטבע, בכיף – "ושעשעי את בני אדם [באשר הם שם]".

רמזי הפסוקים

עוד רמז נפלא בשני הפסוקים "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם". המלה הראשונה של הפסוק הראשון, "ואהיה" (27), הוא סימן למספר האותיות בפסוק השני ואילו המלה האחרונה של הפסוק השני, "אדם" (45), הוא סימן למספר האותיות בפסוק הראשון! בשני הפסוקים יחד יש עב אותיות (סוד שם עב, האיתן שבנשמה שלמעלה משבירה ותיקון, בחינת "אמון"-אמונה, מקור השעשועים העצמיים כנ"ל, בחינת פנים).

ועוד רמז: "יום יום" (סוד יבק, הוי' אלהים, אהיה הוי' א-דני) בהכאה פרטית (דהיינו יום ברבוע פרטי) = 1736 = 7 פעמים אברהם (שהתחיל להאיר אור יום, "כאור שבעת הימים") = לא פעמים יום, רמז לפסוק "והיה יום אחד הוא יודע להוי' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור"! והוא סוד "היום לא" הנ"ל, גילוי המנוחה בעצם שבתורה לע"ל, תענוג בלתי מורגש ("והיה לעת ערב יהיה אור"). בפסוק "והיה יום אחד הוא יודע להוי' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" יש "שעשעים יום יום" – "יום אחד... לא יום" = יוסף (ו פעמים הוי', יב פעמים אחד – "יום אחד [פעמים] הוא יודע להוי'"). מיום ליום – "יום אחד הוא יודע להוי' לא יום" = שדי (שאמר לעולמו די). פסוק זה, "והיה יום אחד הוא יודע להוי' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור", משלים את שני הפסוקים "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם" ל-7056 = 84 (חנוך, התמניון של 7, יום וחצי) ברבוע!

אחרון אחרון חביב: בשני הפסוקים "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת. משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני אדם" יש 7 (מספר חביב) אותיות א (אות השעשועים). מיקומם מהסוף = 288, סוד רפח ניצוצין שעלינו לגאול מתוך המציאות הנפולה-שבורה דווקא על ידי שחוק ושעשועים. רפח = ד פעמים עב כנודע בכוונות האריז"ל, מספר האותיות בשני הפסוקים כנ"ל. שאר כל המיקומים = 2340 = 90 פעמים 26, "יודע להוי'" = 36 (חצי 72, משולש 8, רבוע 6) פעמים א-דני.

ז. "חמינא" – ראיה באור הגנוז בתורה

ראיה מסוף העולם ועד סופו באור הגנוז בתורה (ר"א בן רשב"י והבעש"ט)

נחזור לענין, הנקודה האחרונה. הוא אומר שמי שבבחינת פנים – העיקר צריך להיות בבחינת פנים, התענוג האלקי – זוכה לאור הגנוז, "וימינך מקרב חיקך [חוקך] כלה". אז הוא מביט מסוף העולם ועד סוף העולם. בסוגריים מוסיף – אדה"ז או הצ"צ – שכנראה שזה מה שכתוב בזהר הקדוש במעשה של רבי אלעזר שמופיע בסוף ח"ג של הזהר[ה], בהשמטות, סיפור ארוך שנספר אותו כי הוא סיפור נחמד. בסוף הסיפור הזה כתוב בזהר ששאלו אותו 'איך ידעת?' והוא אמר "חמינא", ראיתי זאת, כמו שרואים בעינים גשמיות ממש. הוא אומר שה"חמינא" של רבי אלעזר היינו מה שזכה לאור הגנוז. כנראה שהוא הדוגמה הקלאסית של התענוג, שגם היסורים של העולם הזה בשבילו הם כיף – חיים של כיף אלקי, מאלף ועד תיו, חיים של פנים, שהכל פנים אצלו, והוא זוכה כאן בזהר ל"חמינא", ראיתי מה שקורה מרחוק כאן ועכשו.

באור התורה של הצ"צ הוא מוסיף על מה שכתוב בלקו"ת, על ה"חמינא" הזה, ואומר שהמדרגה הזו היא מה שהיה לבעל שם טוב. אז הוא מספר סיפור על מורנו הבעל שם טוב, שאבא ספר לו בצער שהבן שלו נקלע למצב קשה בריחוק מאות פרסאות. אז הבעש"ט התבונן ותאר לאבא בדיוק מה הבן עושה ברגע הזה, ואמר לו שרואה זאת במו עיניו – אני רואה מרחוק כעת את הילד שלך, מה בדיוק הוא עושה ברגע הזה. הצ"צ אומר שזה נקרא שמהאור הגנוז של התורה, כשמתגלה לאדם, הוא רואה מסוף העולם עד סוף העולם – זה החמינא של ר' אלעזר בזהר וזה הליכטיגע-אויגן, העינים הבהירות של הבעש"ט.

הסיפור הפלאי של רבי אלעזר

מה הסיפור? למי שיש פה חוש בספרי ילדים כדי לעשות ספרון מהסיפור הזה של רבי אלעזר. בזהר הוא, בין כל תלמידי רשב"י, החכמה – לכן מתאים לו הראיה. רבי אלעזר הוא החכמה ורבי אבא – הסופר של רשב"י – הוא הבינה. רבי אלעזר הולך יחד עם רבי אבא (בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין") ועוד תלמידים, חבורת תלמידי רשב"י. זהו יום שרב והשמש מכה בהם קשות והם הולכים ומחפשים איזה מקום לפוש בו. נכנסים לשדה מאד יפה שיש בו איזה צל, ומוצאים מקום מאד יפה שבו הם יושבים ונחים ומשבחים את הקב"ה כמה טוב כאן במקום.

תוך כדי שהם יושבים שם ונהנים מהחיים פתאום עובר שם נחש גדול מאד – הוא לא בא אליהם, אלא רק עובר דרכם. רבי אלעזר מיד קם ואומר לנחש – חויא חויא, תחזור בך, תדע לך שאותו יהודי כבר חזר בתשובה, הוא התחרט על כל המעשים שלו וכעת הוא כבר בעל תשובה גמור, אז תחזור בך. כלומר, הנחש היה בדרך – בגזרת עליונים – לפגוע באיזה בעל עבירה, ורבי אלעזר אומר לו שיפסיק כי הוא כבר עשה תשובה. כל אחד שעושה עבירה ככה צריך לחשוב, שיש איזה נחש שמתקרב, אבל אם תעשה תשובה יש לך סיכוי (בפרט אם אתה מקושר לרבי, כמו רבי אלעזר, שיודע לעצור נחשים). ככה הוא אומר לו. הנחש מיד שמע לו? מה פתאום, הוא לא ספר אותו בהתחלה. הוא ממשיך, אולי קצת יותר איטי, ורבי אלעזר אומר שוב אותו דבר – תחזור בך, הוא כבר עשה תשובה. הנחש נעמד – לא חזר, אבל נעמד. אחר כך ר' אלעזר ממשיך ואומר לו – אתה יודע מה? בתוך המערה שלך יש גוי רשע, הלך לשכב בתוך המערה שלך – לך אליו. הנחש מאד שמח שיש לו תחליף, אז הוא מיד עשה 'אחורה פנה' ורץ מהר ועשה מה שצריך לעשות לאותו גוי רשע.

ר' אבא – הדובר של שאר התלמידים שם – אומר 'מה זה?'. תמהו עליו, מכירים שאתה צדיק, הכל בסדר, אבל עד כדי כך? מאין לך? זה סיפור ארוך מאד, שני עמודים בזהר (עם המשך של דרושי פסוקים). בקיצור, הוא אומר שידעתי שהנחש הולך לפגוע ביהודי כשראיתי אותו על פי סימן שמסר לי אבא – אבא נתן לי סימן להכיר כשנחשים הולכים לפגוע במישהו. ר' אבא אומר – טוב, אני מבין, יש לך סימן, אתה רואה את הנחש ומבין שהולך לפגוע במישהו, אבל איך ידעת שאותו אחד עשה תשובה וצריך לחזור? הוא אומר שידעתי כי כנגד הנחש באה רוח. הרי כל הגזרות מן השמים עוברות דרך הטבע, אלהים (השם הגוזר גזרות) בגימטריא הטבע, אז באה רוח כנגד הנחש והרוח אמרה זאת לנחש – את מה שאני אמרתי בפה, בעצם שמעתי מהרוח – תחזור בך כי אותו יהודי כבר עשה תשובה.

טוב, אבל איך ידעת שיש גוי רשע ששוכב במערה שלו ולומר לנחש לחזור לפגוע בו במקום היהודי שעשה תשובה? הוא אומר שהנחש לא היה מוכן לחזור. דרך הנחשים כשמקבלים שליחות מן השמים – מאד קשה לבטל זאת, הם לא מוכנים בשום פנים ואופן לוותר, רק אם תתן להם תחליף. הרוח אמרה לנחש לחזור, ואני רק חזרתי על כך ביתר תוקף, אבל הנחש לא הקשיב. הנחש אף פעם לא יהיה מוכן לחזור בו אם לא תתן לו תחליף. לתחליף קוראים כופר – בלי כופר הוא לא יחזור. זה משהו מיוחד ששייך לבעלי תשובה. אתה שומע שם? הוא לא שומע... בעל תשובה חייב כופר – הוא חייב שיהיה מישהו שהוא כופר בשבילו. זה כלל גדול, ככה ה' ברא את העולם. מה הרוח עשתה? היא ראתה והרגישה שהנחש לא חוזר בו, אז הרוח ירדה והתקרבה ועברה על האזן של הנחש – כך כתוב – ולחשה בתוך אזן הנחש, 'דע לך שיש גוי שמחכה במערה', שמעתי זאת ואמרתי עוד פעם. עד כאן הוא תירץ לרבי אבא ושאר התלמידים את רוח הקדש שלו – הדבר הראשון סימן שקבל מהאבא ושני הדברים האחרים הוא שמע מהרוח, ספור של הרוח.

אחר כך ר' אלעזר אומר לתלמידים – בואו נראה מה קרה לגוי הזה. הם הולכים ומתקרבים למערה ורואים שם גוי מת, והנחש כרוך עליו ולא עוזב אותו אפילו שהוא מת – גם לא אוכל אותו, אבל כרוך עליו. זה נחש שממית בלחץ שלו. קודם הוא כרוך על הרגלים שלו, העקביים, מסתובב, ואחר כך עולה לגרון וכרוך עליו, ושוב על העקביים – כך הנחש עושה. הוא הורג אותו, ממשיך להרוג אותו, הורג אותו ברגלים והורג אותו בגרון, עוד פעם ועוד פעם. ככה הם רואים שהנחש עושה עם הגוי הרשע. לצד הגוי הם רואים ארנק שנפל ממנו. ר' אלעזר אומר – עוד מעט תראו איזה נס גדול שמצאנו את הארנק הזה.

אחרי שמצאו את המערה הם חזרו למקום היפה בתוך השדה. פתאום מגיע ממרחק יהודי אחר ומתחיל לבכות – הוא יושב בתוך השדה ומתחיל לבכות ולהצדיק את הדין של הקב"ה. הוא מתפלל כך לקב"ה, ואומר – מילא אני, שלקחו ממני את כל הכסף שלי, וגם הרביצו לי ועשו לי פצע וחבורה, על זה איני תובע ממך שום דבר, על שלי אני מוותר לגמרי. אבל בתוך הארנק היה כל הכסף שאני מפרנס את אבי ואמי הזקנים – קשור לעשרת הדברות – וגם סכום כסף שעני הפקיד בידי כדי לחתן את בתו, כספו היחיד. על זה אני בוכה לקב"ה – מה אעשה אם ההתחייבות שלי? מה שקרה לי – לא מענין, אבל מה עם אבא ואמא שלי ועם העני המסכן ובתו שהוא צריך לחתן?! כך הוא יושב ובוכה. הוא גם תלמיד חכם – ר' אלעזר מכנה אותו אחר כך "זכאה קשוט", צדיק אמת – ותוך כדי שהוא טוען הוא דורש. זו דוגמה יפה לתפלות בסוף כש"ט בהן הבעש"ט לוקח פסוקים ודינים בתורה ובונה סביבם טענות לקב"ה. כאן הוא אומר לקב"ה – הפסוק אומר "משפטי הוי' אמת צדקו יחדו", ברגע שיש משפט אצל ה' יש מימינים ומשמאילים, מזכים ומקטרגים, ורק כשכולם מסכימים, כל בעלי הדעה "צדקו יחדו", אז "משפטי הוי' אמת". כששני עורכי הדין, שני הצדדים, מסכימים – "צדקו יחדו" – וה' פוסק ככה נאמר "משפטי הוי' אמת". שוב הוא חוזר על הטענה שאיני טוען על מה שקרה לי, אבל איני יכול להשלים עם מה שקרה לאבי ואמי ולעני המסכן הזה.

אחרי ששומעים את כל זה מאותו יהודי מתקרב רבי אלעזר עם התלמידים, לוקחים אותו ממקומו ומושיבים אותו במקום היפה בו היו. הם אומרים לו – אתה יודע כמה ה' אוהב אותך? אתה צדיק אמת וה' עשה לך נס הכי גדול, בוא תראה. לוקחים אותו לאותו מקום, והנחש עדיין ממשיך להרוג שם את הגוי – מהעקביים לגרון ומהגרון לעקביים – והארנק, אותו ארנק שהגוי גנב ממנו, מונח שם. ר' אלעזר מחזיר את הארנק ליהודי, ומרוב התפעלות ושבח והודיה לה' הוא נופל על הארץ, נופל על העפר, ומודה לה' על הנס. הוא אומר לר' אלעזר – אני יודע שזה לא בזכותי אלא בזכותך. אחר כך כנראה קצת התפשט והראה שכולו מלא פצע וחבורה – הגוי שגנב את הארנק הרביץ לו קשה. הוא גלה את הפצעים ועל המקום ר' אלעזר התפלל עליו ורפא את כל הפצעים. הסיפור הזה הוא בשלבים, ועד כאן החלק הזה של הספור.

אחר כך, אחרי כל זה, הוא שוב חוזר לנחש, שעדיין בשלו, ממשיך להרוג את הגוי הרשע, ואומר לו – כבר שלש פעמים אני רואה שאתה רציני, אתה עושה את המלאכה, מספיק. עכשיו אני גוזר עליך – פעם ראשונה שהוא משתמש בביטוי כזה – שתחזור עמוק לתוך המערה שלך, ומהיום הזה והלאה לא תזיק לשום אדם בעולם, משמע שאפילו לגויים לא. עשית את שלך, אתה בסדר גמור, ראיתי אותך שלש פעמים – חזקה – עכשיו קיימת את הענין שלך, כל הבירורים שלך, הכל בסדר, תחזור למערה ומהיום והלאה תהיה ילד טוב. כנראה, הוא לא כותב, שמהיום והלאה יתקיים בך "ושעשע ['ואהיה שעשעים יום יום... ושעשעי את בני אדם'] יונק על חור פתן" – תהיה רק משחק של ילדים קטנים, ותו לא.

עדיין הפגר של הגוי נמצא שם, וכעת הוא אומר ליהודי שהוא קרא לו צדיק אמת, ואומר שיחפש בבגדיו – אתה תקח את שלל אויביך. הגוי הזה הוא האויב שלך, וכעת יש לך מצוה לשלול שלל – חוץ מהארנק שהוא גנב ממך ולקחת חזרה. את הבגדים שלו תעזוב, כי יש בהם אחיזה של הסט"א – הבגדים שלו הם חלק מהסט"א, אז אל תקח אותם. זה גם משהו שראוי להתבונן בו, שהבגדים של אותו אויב הם סט"א, אל תקח אותם. אבל חוץ מהארנק יש לו עוד כיס מלא זהב, יש לו שם אוצר, וזה השלל שתקח. אבל, מצד אחד תקח שלל את הכיס עם הזהב, אבל אל תהנה ממנו אפילו פרוטה. אלא מה? תלך למקום פלוני, תקח את הכיס מלא הזהב, את האוצר, ושם תמצא יהודי מבוגר – כתוב שאשתו נפטרה – שיושב שם, תמסור לו את הכיס הזה ותאמר לו שהכיס הזה, עם כל הכסף והזהב שבו, הוא שייך לבן שלו. הבן שלו הוא סוחר שנוסע רחוק באניות, ולאחרונה כשהוא הפריש לים בא גוי – הבן של הגוי הזה שהרגו הנחש – וגנב ממנו את האוצר הזה של זהב. אחרי שהוא גנב את האוצר הוא הלך ומסר אותו לאבא שלו, הגוי שמת כאן. יש פה סיפור של כיבוד הורים... הבן של הגוי הרשע הזה היה בים ביחד עם הבן של אותו יהודי, הוא גנב מהבן של אותו יהודי את כיס הזהב והלך עם כיבוד אב ומסר אותו לאביו, הגוי הרשע. הבן עדיין בים, אבל עוד מעט הוא חוזר הביתה – תן את הארנק לאבא, שכאשר הבן יבוא הוא יתן לו את הכסף.

זה עוד משהו מופלא ביותר. ר' אבא לא מסתפק במה שהוא שמע קודם, איך ר' אלעזר ידע את כל הדברים. הוא אומר – מילא, הסברת איך ידעת שהנחש הולך להרוג יהודי, ושהיהודי עשה תשובה, ושיש גוי במערה, אבל איך אתה יודע את הדבר האחרון?! איך אתה יודע את כל הספור של היהודי שיושב שם עם הבן בים וכו'? זה סיום הסיפור, שעל זה אומר רבי אלעזר – הדבר הזה אינו סימן שמסר לי אבא, ולא מחכמתי אני יודע זאת, אלא "חמינא".

גילוי האור הגנוז כדי לעשות טובה ליהודי

ה"חמינא" מובא במאמר בלקו"ת – את הדבר האחרון פשוט ראיתי במו עיני, מרחוק. זה מה שמתגלה למי שבבחינת פנים (אפשר לומר שדווקא על ידי כל מה שקרה בסיפור עד כאן הגיע רבי אלעזר לשיא של שעשועים, של בחינת פנים...) – אור הגנוז שבתורה, בו אדם מביט מסוף העולם עד סוף העולם.

בשביל מה טוב להביט מסוף העולם עד סוף העולם? יש צדיקים, כמו הקאמרנער, שבקש מה' לקחת לו רוה"ק שרק מפריעה לו. אבל כאן זה טוב לו כדי לעשות טובה ליהודי – זה יותר טוב מכל דבר שבעולם. אפשר לומר שמי שגלוי לו אור הגנוז שיביא משיח. כנראה שלעשות פעם אחת טובה ליהודי – נשמה יורדת לעולם שבעים-שמונים שנה כדי להיטיב פעם אחת ליהודי – שוה כמו להביא משיח. את זה הצ"צ מביא, שאומר שלא ידעתי זאת משום סימן, שום חכמה, שום קול ששמע – שום זמר, הקול של הרוח הוא כמו הזמר של "זמירות היו לי חוקיך" – אלא רק "חמינא".

מדרגות הידיעה של רבי אלעזר – המבנה הפנימי

נתן מבנה רק לדבר הזה לפי חסידות:

אפשר לדעת ברוח הקדש – גם סימן שמקבלים מאבא צריך רוח הקדש, כמו שכתוב שיש דברים שהם חכמה, שאתה לומד אותם, אבל כדי שיעבוד צריך גם רוה"ק, סימן יחד עם רוה"ק. קבלתי מאבא שלי סימן – למה זה דומה? כתוב שהרביים היו מלמדים את הרבי הבא איך מקבלים פדיונות, לקרוא קוויטל של חסיד. זה סימן שאבא מסר לי, אבל זה לא יעבוד סתם – לא סתם ללמוד משהו – אלא צריך רוה"ק כדי שיעבוד. זו מדרגה אחת. אחר כך יש מדרגה של שמיעה מהרוח, מה הרוח מספרת. בסוף, לפי הסגנון של הזהר, יש עוד מדרגה שלא היתה כתובה קודם אבל מוזכרת בסוף – חכמה (לא בחכמתי ידעתי זאת). חכמה היא לא סימן שקבל מהאבא, אלא חכמה פנימית שלו, כמו "איזהו חכם הרואה את הנולד". ויש מה שלא זה ולא זה ולא זה – לא סימן, לא שמיעת הרוח ולא חכמה (שגם היא רוה"ק) – אלא "חמינא", גילוי אור הגנוז בתורה, גילוי בבחינת פנים, למי שכל התענוג שלו הוא באלקות.

אפשר להסביר זאת לפי מה שדברנו לפני שבוע על כוונות ספירת העמר בקיצור: יש שמונה מדרגות שמכוונים בספירה – קטנות א', גדלות א', קטנות ב', גדלות ב' מצד אמא וכנ"ל מצד אבא. הסברנו שכל השבוע של המלכות הוא גדלות ב' דאבא, כמו יום השביעי של כל שבוע בפרט – המדרגה הכי גבוהה. השבוע הוא "חמינא", פנים, שעשועים. נאמר בקיצור, וכל אחד יתבונן בעצמו: רוח הקדש שהולכת יחד עם סימן שקבלתי מאבא היא גדלות א' מצד אמא. לשמוע דברים ברורים מהרוח, מה הרוח אומרת, היינו גדלות ב' דאמא. לדעת מתוך החכמה הכי פנימית שלך, "לבי ראה הרבה חכמה", "איזהו חכם? הרואה את הנולד", זו גדלות א' דאבא. אבל "חמינא", לראות זאת ממש במו העינים, גילוי אור הגנוז, "פנים בפנים דבר הוי' עמכם בהר [לשון בהירות, ליכטיגע אויגן של הבעש"ט] מתוך האש", זו גדלות ב' מצד אבא – גילוי של שעשועים עצמיים, מקור המלכות בחכמה, "הוי' בחכמה יסד ארץ".

עד כאן בקיצור הנקודה של מאמר "ואהיה אצלו אמון". לחיים לחיים, שתהיה לכולנו קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

היוקר של בעלי תשובה – "ואתן אדם תחתיך"

[מה הכופר שבעל תשובה צריך?] זו שאלה טובה, נאמר כמה מילים. לכל הסיפור צריך להוסיף את הפסוק, שלא אמרנו, שהוא דורש על הכופר – "ואתן אדם תחתיך ולאֻמים תחת נפשך". איך זה מתחיל? פסוק בישעיהו שמתחיל "מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך" ואז ממשיך "ואתן אדם תחתיך ולאמים תחת נפשך". טוב מאד ששאלת, אחרת היינו מפסידים את הפסוק הזה. כנראה שלא היינו מספיק פנים – מי שפנים לא שוכח ומי שאחור שוכח.

מה זה "מאשר יקרת"? יש יהודי יקר, א שיינע איד. כל מה שדברנו על יפי ואדום, דגול, דגל – "נעוץ סופן בתחלתן". "מאשר יקרת", נעשית יקר – מי זה? ר' אלעזר דורש שזה דווקא בעל תשובה, שלא היה יקר, היה מזולזל (זה הביטוי), היה זול וכעת חזר בתשובה. כמו היהודי שהנחש היה בדרך אליו, ופתאום חזר בתשובה ונעשה יקר – "מאשר יקרת" ממצב הפוך. אז כתוב "בעיני נכבדת ואני אהבתיך" – הקב"ה אומר שבראתי את העולם ואני אוהב בו בעלי תשובה יותר מצדיקים, כמו שגם גר ה' אוהב יותר. כך גם אנחנו מצווים שתי מצוות על אהבת הגר, יותר מסתם אהבת ישראל. כך אצל הקב"ה, זה ש"מאשר יקרת" – גם תיקון קרי, פרשת בחקתי, הליכה עם ה' בקרי, מקרה בגימטריא אלהים אחרים, הפכת קרי ל-יקר (כל מה שדברנו מפורים השנה על "אורה ושמחה וששון ויקר") – זה מה שאהבתי בעולם. קודם היה זול – זל, ר"ת זרע לבטלה – ונעשה יקר (זול יקר [זול נעשה יקר] = שמחה דהיינו התיקון של זרע לבטלה), "מאשר יקרת", ואז ה' אומר "בעיני נכבדת ואני אהבתיך", אותך דווקא אני אוהב.

חלק מזה שאותך אני אוהב הוא שבגללך יש הזדמנות לעשות כופר. לצדיקים אין הזדמנות, כמו שהוא אמר קודם – צריך קודם שתהיה אחד שהנחש רודף אותך, ואז אתה עושה תשובה, והנחש מוכן בקושי לעזוב אותך, רק אם תתן לו כופר. זו הסגולה של בעלי תשובה, הקניגיא, המשחק של הקב"ה, שעשועי המלך – הוא אוהב בעל תשובה שבזכותו יש את המשחק הזה. לכן המשך הפסוק הוא "ואתן אדם תחתיך". לכן דורש הזהר "אל תקרי 'אדם' אלא 'אדום'" – "ולאמים תחת נפשך" היינו "ולאם מלאם יאמץ", עשו, עמלק (בפסוק הקודם הוזכר מצרים כוש וסבא: "כי אני הוי' אלהיך קדוש ישראל מושיעך נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך").

הכופר של "ואתן אדם תחתיך" הוא איזה עמלק, איזה 'תמחה' אחד. כמה שוה תמחה? צדיק גמור, מלך המשיח – הוא הלעו"ז שלו (כמו שנחש הוא הלעומת זה של משיח). יש ל'תמחה' הזה בן שמכבד אותו – נותן לו כל מה שגונב, עובדים ביחד. איך מחסלים אותו? רק בעל תשובה שלא ביודעין, שאז "ואתן אדם תחתיך", האדום שהוא בעצם הצבע האדום, היפי של הלעו"ז (היפי של עשו), שפיכות דמים, "על חרבך תחיה", זה התענוג שלו. אמרנו שגם אצל יהודי בגלות בעל כרחו התענוג בעולם הזה, ואצל ה'תמחה' הזה, העמלק הזה, התענוג הוא לכתחילה "על חרבך", באדום הזה. צריך למצוא איזה אדם-אדום, איזה "לאם מלאם יאמץ", ולתת אותו תחתיך, תחת הבעל תשובה, ולכן ה' אוהב באופן מיוחד בעלי תשובה. על זה נאמר "במקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" – מקום שכתוב בו שכאן נכנס רק מי שעשה נקמה באיזה 'תמחה', שגרם לנצחון הקב"ה נגד אויבי ה', אויבי ישראל. זה בעל תשובה, לכן בעלי תשובה כאלה ישתלטו על המדינה – בזכות "ואתן אדם תחתיך ולאמים תחת נפשך".

כל הפסוק, "מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך ולאמים תחת נפשך" = 5099, ואם נחבר אליו את הפסוק הראשון בתורה, כללות כל התורה כולה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" שעולה 2701, יעלה הכל (81 אותיות, 9 ברבוע, 3 בחזקת 4) 7800 = הוי' פעמים מצפץ (הוי' באתב"ש), עיקר סוד התמורה (גם השמים והארץ, הנשמה והגוף, הם בסוד התמורה, וד"ל).

משיח כאיש שלום – לעלות לתענוג בלתי-מורגש

אחרי כל זה צריך לסיים עם ווארט של הרבי, כדי שלא נחשוב שאנחנו ככה... שהרבי אומר שחג שבועות הוא חג של מנוחה בעצם. איך הוא מסביר מהי מנוחה בעצם? לכן לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לעם ישראל. יש שתי בחינות של מנוחה, שהן שתי בחינות תענוג – קשור לפנים. יש בפנים אחור שבפנים ופנים שבפנים. האחור שבפנים הוא שאני עדיין מרגיש את עצמי – בטול היש, אבל לא לגמרי. מדרגה זו נקראת מנוחה ממלחמה. העולם הזה הוא מלחמה בין הטוב והרע.

ידוע מהרבי שיש שתי תקופות של ימות המשיח. התקופה הראשונה היא עד סעודת לויתן והתקופה השניה היא אחרי זה. מה ההבדל ביניהן? התקופה הראשונה היא מנוחה ממלחמה, אתה נח ממלחמה, כמו "מעלי דשבתא" – אתה נח מעבודת החול. איזה עונג יש בזה? עונג מורגש, תענוג מורגש. מה זה? השיא של זה הוא סעודת לויתן, סעודה גשמית, נצחון, שמחה, סעודת הודיה – כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא חוץ מקרבן תודה, אבל גם קרבן תודה הוא תענוג מורגש, אתה מודה מתוך תענוג מורגש, אתה עושה סעודה לכבוד הושע בן בארי (דברנו עליו לפני שבוע, "וארשתיך לי לעולם"). זה תענוג מורגש, שהשיא שלו הוא סעודה גשמית.

אבל אחר כך, זו סעודה שלישית בחב"ד – "היום לא" – אחר כך מגיעים למנוחה בעצם, שהיא תענוג בלתי מורגש. זה פנים שבפנים, ועל זה כתוב – כך הרבי מביא במאמר – שהמשיח הוא בעצם איש שלום. הוא לא מביא את הגימטריא ש-שלום שוה עשו – "את זה לעֻמת זה עשה האלהים". אבל מה זה אומר? זה אומר שאחרי שנגמור עם עשו, עם הקליפה, אחרי שעשו יחזור ומוכן לקבל הגאולה – כמו שהרבי אומר – יש שלום אמת. זה נקרא שלום עכשו, שלום כעשו למעליותא. בכל אופן, המשיח הוא איש שלום בעצם וחג שבועות הוא מנוחה בעצם, שבת בעצם – לא מעלי דשבתא אלא "ישמח משה במתנת חלקו" שאומרים ביום השבת, לא בליל שבת, מתן תורה, ועוד יותר "היום לא" – לא יהיה עוד פעם מתן תורה אבל "תורה חדשה מאתי תצא" ברעוא דרעוין דשבת קדש. אם כן, נזכה לעבור את כל השלבים, שבעלי התשובה ישתלטו על המדינה בבחינת "מאשר יקרת", "ואני אהבתיך", "ואתן אדם תחתיך", ונתקדם הלאה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

כעת מאמר החסידות של הבר-מצוה, מתדחילים עם הניגון.

 

 

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] לקו"ש חל"ח עמ' 1 ואילך.

[ג] וראה גם ד"ה "ואהיה אצלו אמון" תשמ"ג הנ"ל.

[ד] ראה ד"ה "אלפים שנה קדמה תורה לעולם" תשי"א וד"ה "ואהיה אצלו אמון" תשמ"ג.

[ה] דף דש, א-ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com