חיפוש בתוכן האתר

סעודת משיח - כ"א ניסן ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"א ניסן ע"ו – כפ"ח

סעודת משיח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

כמו שמזכירים תמיד, צריך לכוון למשיח בסעודת משיח – באכילה ובארבעת הכוסות. כמו שאמרנו, אוכלים משיח ושותים משיח.

נגנו שלש תנועות, ארבע בבות, ניע זשורצי.

כתנת מבטח

הזמן קצר והמלאכה מרובה. אנחנו רוצים לומר היום שמונה נקודות, שהסימן שלהם הוא כתנת מבטח. הסימן גם יעזור לומר את כל הנקודות וגם ל'חזרות'. שמונה הנקודות הן: כלים, תהו, נאמן, תפלין, משיח, בעד, טל, חמץ[ב] – ר"ת כתנת מבטח. [מה עם לדבר על המצות?] מיד נדבר על המצות. בדרך כלל אני מבלבל את הסדר של הדברים, אבל נשתדל היום לעשות לפי הסימן.

א. כלים: כהן, לוי, ישראל, משיח

סעודת משיח וסעודה שלישית של הגר"א באחש"פ

כהקדמה נזכיר שרוצים להרבות באחדות ישראל ולכלול את כולם, ובסעודת משיח יש דוגמה לזה. הבעל שם טוב תיקן את סעודת משיח, אבל ידוע שגם הגר"א עשה סעודה שלישית באחרון של פסח, מה שלא נהג לעשות בשאר הימים הטובים. הגר"א נקט – כמו עוד גדולי ישראל (שעוד נזכיר בהמשך) – שיש מצוה באכילת מצות במשך כל ימי החג. לכן, לחביבות המצוה, הוא רצה לסיים את החג באכילת מצות, עם טעם של מצה, כמו שלא מפטירים אחרי האפיקומן.

כדי להרבות באחדות צריך לומר שיש כאן צד השוה – שחביבות המצוות והרדיפה אחרי המצוות היא-היא הנקודה של משיח. כדי להביא משיח צריך אורות דתהו, ובהמשך נדבר יותר על זה שהרדיפה של המצוות (עד כדי חריגה מההתנהגות הרגילה, זו שעל פי תורה) היא בעצמה אורות דתהו, האורות של המשיח.

מעלת מצות רשות – הפנמת תודעת משיח

דברנו כבר כמה שנים על כך שבסעודת משיח 'אוכלים משיח' – מפנימים תודעה של משיח, את המודעות של משיח, וכשמפנימים מספיק זה נעשה משיח. אבל יש משהו שכנראה לא דברנו עליו – מה עושים בלילה הראשון?

בליל הסדר המצות הן חובה, ובשביעי של פסח המצות הן רשות. חז"ל למדו (מהמדה השמינית שהתורה נדרשת בה[ג]: "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא") משביעי של פסח (שפעם אחת, במשנה תורה, כתוב "ששת ימים תאכל מצות" להוציא את היום השביעי של פסח מחיוב אכילת מצה) לכל הימים חוץ מליל הסדר (בו נאמר בפירוש "בערב תאכלו מצות") שאכילת מצות בהם היא בגדר "רשות". אבל עדיין (מפשטות הלשון "ששת ימים תאכל מצות") עיקר המעלה והענין של הרשות הוא בשביעי של פסח (ראה ראב"ע ורמב"ן ש"וביום השביעי [עצרת גו']"[ד] נמשך ונדבק ל"ששת ימים תאכל מצות" ובהיותו "עצרת" לאכילת מצה יש בו מעלה ותוספת, שבפנימיות היינו המעלה והתוספת של רשות לגבי חובה).

בעולם הזה, שיש בו יצר הרע, "גדול מי שמצווה ועושה", אבל בעולם הבא, אחרי ש"ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", אז "גדול מי שאינו מצווה ועושה", מה שאנחנו קוראים "מודעות טבעית". במצות הרשות בשביעי של פסח (ואחש"פ) מפנימים את המודעות העתידית של המשיח, אבל מה קורה במצות החובה של ליל הסדר (המצה שלפני חצות)?

אכילת המיוחסים בליל הסדר והמשיח-הלא-מיוחס בסעודת משיח

אדמו"ר הזקן כותב בהגדה את הרמז המפורסם ששלש המצות הן כנגד כהן, לוי וישראל – מניחים את הישראל, עליו את הלוי ועליו את הכהן, בשלש קומות מהבסיס (הצד השוה) של עם ישראל כלפי מעלה. יש קערות סדר שאפילו בנויות שאלה אכן שלש קומות בפועל. בליל הסדר אוכלים את הכהן-לוי-ישראל – ב"מוציא" וב"מצה" אוכלים את המצה של הכהן והמצה של הלוי[ה] (אותה חוצים ב"יחץ" וממנה אוכלים באפיקומן, "צפון"), אך כשמגיעים ל"כורך" (שבמקום אחר הסברנו שהוא ראשית עולם התיקון, ה'כריכה' של מה ו-בן) אוכלים את המצה של ישראל. הרמז הידוע הוא שכהן-לוי-ישראל ראשי תיבות כלי, וכאשר מוסיפים להם את המשיח ש'אוכלים' בחג האחרון מקבלים כבר ראשי תיבות כלים. כלי עולה 60 ורק ה-מ של משיח משלימה ל-100, שלמות של עשר ברבוע, י פעמים י.

כהן-לוי-ישראל של ליל הסדר הם מיוחסים – הכהן הוא מיוחס, הלוי הוא מיוחס, וגם הישראל שמדובר עליו כאן הוא ישראל מיוחס, כזה שיכול להשיא את בתו לכהן גדול (ראה קידושין ריש פרק ד). לעומת זאת, מי הוא המשיח? המשיח, כמו דוד אביו, הוא בעל תשובה (אם הוא צדיק הוא משיח בן יוסף הצדיק) – מאלה שאנו אומרים עליהם 'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה' וישתלטו על כל העולם – והוא לא מיוחס בגלוי, הוא לא צמח באופן ישיר מבית מיוחס (ואדרבה, אצל דוד "קופה של שרצים מונחת לו מאחוריו" היינו מה שבא מרות המואביה). הכהן הגדול לא מוכן לשאת את הבת של המשיח...

"נצר משרשיו יפרה" – העלמת יחוס המשיח

באחרון של פסח קוראים את הפטרת "עוד היום בנֹב לעמֹד" שמדברת על המשיח – זה המקור הגלוי לכך שבאחרון של פסח יש הארת משיח. יש נוהגים לקרוא את עשר השירות בליל שביעי של פסח, כמו שכתוב בסידור "בית יעקב" ובעוד מקומות. נוהגים לקרוא במקום השירה העשירית את ההפטרה הזו (עד שנזכה ל"שיר חדש" של גאולת משיח). שם כתוב "ויצא חֹטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה".

אנחנו אוהבים לצטט את המלבי"ם על הפסוק הזה, שמסביר ש"חֹטר מגזע" הוא ענף שצומח בצורה ישירה וגלויה מתוך הגזע – רואים כיצד מתוך הגזע שנכרת צומח חוטר חדש. לעומת זאת, "נצר משרשיו" הוא צמיחה מהשרש הסמוי מן העין, השרש שמתחת לפני האדמה – גם המקור של הנצר הוא מאותו אילן, אך באופן גלוי לא רואים את המקור שלו. הוא אומר שבעליה של בית שני זרובבל היה "חטר מגזע ישי" – היתה הפסקה של שבעים שנה במלכות בית דוד, אבל היחוס של זרובבל לגזע שנכרת, למלכות שפסקה, היה ידוע וברור. לעומת זאת, המשיח – אחרי אלפים שנות גלות – הוא בגדר "ונצר משרשיו יפרה". באמת הוא מיוחס לבית דוד, אבל היחוס שלו אינו ידוע, בגלוי הוא לא מיוחס. בחב"ד יש מושג גז'ע – פעם היה "חטר מגז'ע", אבל היום כבר לא מחפשים גז'ע, זה דור של בעלי תשובה, זה הדור של משיח.

אכילת מצות ה'רשעים' באחרון של פסח

בכל פסח לא אוכלים שרויה ונזהרים בכל ההידורים, אבל באחרון של פסח (החג השני, בחו"ל) כבר מותר (וענין) לאכול שרויה. מה עושים אם נופלת מצה על הרצפה בפסח? יש כאלה שישר זורקים לפח, אבל אם זו חתיכה גדולה, חתיכה של כזית, אז יותר טוב לשמור אותה – שומרים אותה לאחרון של פסח, אז אוכלים את כל המלוכלך, את הלא-מיוחס...

יש את הסיפור על החוזה מלובלין שהחבורה הקדושה שלו היתה אופה הרבה מצות – היו שם הרבה אנשים – ואז החוזה היה ממיין את המצות לשלשה סוגים, צדיקים, בינונים ורשעים. כל המצות היו כשרות למהדרין, בלי שום שאלה, אבל החוזה ראה שהחלק הגדול של המצות הן 'רשעים', חלק קטן היו 'בינונים' וממש מעט מצות היו 'צדיקים'. בכל ימי הפסח החוזה נתן לתלמידיו הקרובים לאכול רק מה'צדיקים', ופשוט היו רעבים כי לא היה מה לאכול. רק באחרון של פסח הוציאו את כל המצות ואז התלמידים שבעו. רואים מזה שבאחרון של פסח אוכלים גם את הרשעים, גם את כל אלה שאינם מיוחסים ואינם בסדר (בפרק החדש של הרבי הבינונים והצדיקים הם "ישראל בטח הוי'" ו"בית אהרן בטחו בהוי'" – ישראלים וכהנים מיוחסים – ואילו הגרים-בעלי-התשובה, אלה שאינם מיוחסים, הם "יראי הוי' בטחו בהוי'"[ו], וכפי שהוסבר על הניגון החדש שלנו[ז]).

בליל הסדר אוכלים את המיוחסים, צריך שהמצה תהיה שמורה (על יחוס צריכים לשמור היטב[ח]). בקריעת ים סוף יש גילוי עתיקא, "בעתיקא תליא מלתא"[ט], ואז אין שום יניקה לחיצונים ופחות צריכים שמירה, אפשר לאכול גם את הלא-מיוחסים. מוסבר שזה ההבדל בין המצה שלפני חצות (במצרים) למצה שלאחר חצות – לפני חצות היו צריכים שימור לבל תחמיץ העיסה, אבל אחרי חצות כבר "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם" ולא שייך חימוץ. המצות של החובה הן המצות המיוחסות, ומצות הרשות באחרון של פסח הן הלא-מיוחסות, המצות של המשיח, ובכל ימי הפסח – שהמצות הן רשות (במדרגות השונות, כפי שיוסבר לקמן) – יש מעבר-מהלך מהמצות של כהן-לוי-ישראל למצות של משיח.

תוספת המשיח – כלים מרובים לאורות דתהו

דווקא המשיח – בעלי התשובה, הלא-מיוחסים (בגילוי) – הופכים את הכלי לכלים. כדי להביא משיח צריכים אורות מרובים של תהו בכלים מרובים של תיקון. לפעמים חושבים שהאורות מגיעים ממקום אחד, מהתהו, והכלים ממקום אחר, מהתיקון. אבל יש גם מושג חשוב בקבלה וחסידות שמהתעבות האורות נתהוו הכלים – אם רוצים כלים מרובים לאורות המרובים דתהו הכלים צריכים להיות קשורים לתהו בעצמו. נרחיב על זה יותר כשנדבר על התהו[י], בע"ה.

כהן-לוי-ישראל, המיוחסים, יוצרים כלי – אבל הכלי הזה הוא בסופו של דבר כלי אחד, כלי מצומצם ומגביל שמכיל כמה שהוא יכול להכיל ולא יותר (יחסית לכלים דעולם התהו שנשברו הכלי הזה דתיקון הוא מפותח ורחב מאד, אך ביחס לאורות דתהו, כדי להכיל את האורות המרובים דתהו, הוא עדיין כלי אחד קטן). בשביל ריבוי אור צריכים ריבוי כלים (ריבוי תוהי שיכול לבוא רק ממהות הריבוי של תהו עצמו).

הדוגמה לכך היא מופת של אלישע – עיקר בעל המופת של התנ"ך – שאמר ל"אשה אחת מנשי בני הנביאים" שצעקה אליו שבעלה מת והנושה בא לקחת את שני בניה לעבדים: "ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניך כלים רקים אל תמעיטי". עליה היה להביא כלים רבים  "מן החוץ", כלומר משרש התהו דווקא, שהם "כלים רקים" דווקא[יא]. היה שם מופת של תהו, "ויעמֹד השמן... ואת ובניך תחיי בנותר"[יב] עד לביאת משיח, עד תחית המתים. מי שהופך את הכלי לכלים מרובים הוא המשיח, עם האורות דתהו שלו.

רמז הכלי"ם

נעשה גימטריא: כמה זה כהן-לוי-ישראל? 662, מספר חשוב. מה קורה כשמוסיפים לו גם את משיח, של שביעי של פסח? מקבלים 1020. מה זה? השגחה פרטית שעולה י פעמים אמונה (הערך הממוצע של י אותיות השגחה פרטית – חווית ההשגחה הפרטית היא גילוי אור האמונה בה' בורא עולם בכל עשרת כוחות הנפש), שם אהיה (שם האמונה בהשגחה פרטית – "'אהיה אשר אהיה' אהיה עמם בצרה זו כו'") כאשר ה-א = 1000. מה זה עוד אצלנו, שדברנו עליו בפורים? הביטוי במגלת אסתר "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" – מהמקום הלא-מיוחס, מקום אחר...

סעודת משיח בארץ ובחו"ל – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד

בכלל, לפי מה שאמרנו, יש כאן שאלה גדולה. בחוץ לארץ עושים סעודת משיח באחרון של פסח, כאשר כבר אפשר לאכול שרויה, אוכלים את המשיח הלא-מיוחס. בארץ אנחנו עושים סעודת משיח בשביעי של פסח, אבל בשביעי של פסח עדיין נוהגים כל ההידורים, כשהכל עדיין 'מיוחס', אז איך בכלל עושים כאן סעודת משיח?

צריך לומר שגם כשמדברים על משיח יש שתי בחינות – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף שייך למיוחסים (לצדיקים) – הוא צאצא של יוסף הצדיק, שומר הברית, ובפרט הוא נקרא משיח בן אפרים, בחינת "פרי צדיק" (בחינת בן לקב"ה, "הבן יקיר לי אפרים"). לעומת זאת, משיח בן דוד – שיחוסו אינו גלוי, כנ"ל – מתייחס לדוד המלך שעל יחוסו היתה שאלה וכדי להכשירו היה צריך לחדש-לפסוק את הדין של "'מואבי' ולא מואבית". על פי דין הוא כשר, אך כשם שיש מי שאוכל 'גלאט' ולא יאכל מבשר כשר שנשאלה בו שאלה, כך יחוס שיש בו שאלה ונצרך לפסיקה כדי להכשירו הוא לא 'גלאט'. לכן, מתאים שהחג האחרון של פסח בארץ, שביעי של פסח, בו עדיין מקפידים על כל ההידורים במצות, יהיה שייך למשיח בן יוסף המיוחס, ואילו היום שאחריו, אחרון של פסח בחו"ל, בו מתירים שרויה וכו', יהיה היום של משיח בן דוד שיחוסו נעלם (וכמובן, זהו גם סדר ביאתם של שני המשיחים).

משיח בן יוסף בא"י ומשיח בן דוד בחו"ל

לפי האריז"ל ארץ ישראל היא במדרגת עולם היצירה וחו"ל במדרגת עולם העשיה (כך בימות החול, כאשר בשבת ישנה עלית העולמות). גם לכך מתאים שמשיח בן יוסף, שכנגד היסוד – סיום פרצוף ז"א, המקנן בעולם יצירה – מתגלה בארץ ישראל, מדרגת היצירה, ואילו משיח בן דוד, שכנגד המלכות – המקננת בעולם העשיה – מתגלה בחו"ל, מדרגת העשיה.

מה היחס בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד? הזהר, שאנחנו אוהבים להזכיר, אומר כי "בנוי דיצחק בגלותא דישמעאל ובנוי דאברהם בגלותא דעשו". בארץ ישראל אנחנו נמצאים בגלות ישמעאל וההנהגה צריכה להיות של "בנוי דיצחק" – הנהגה של גבורה מול בני ישמעאל. לעומת זאת, הגלות העיקרית בחוץ לארץ היא גלות אדום, בידי בני עשו, ושם ההנהגה ביחס לאומות צריכות להיות של "בנוי דאברהם" שמדתו חסד – ההתמודדות היא בדרך של השפעה וקירוב, ולא של מאבק בגבורה.

היחס הזה, בין הגבורה בארץ לחסד בחו"ל, הוא-הוא היחס שבין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד (כמבואר במאמר של רבי הלל, "הרכבת אנוש לראשנו", שמשיח בן יוסף הוא מבחינת מוחין דאמא, סוד "אלהי יצחק", ומשיח בן דוד הוא מבחינת מוחין דאבא, סוד "אלהי אברהם"; דווקא משיח בן דוד שנמשך מחכמה מתגלה במלכות-עשיה בארץ, בסוד "אבא יסד ברתא", ואילו יוסף הצדיק-היסוד שביצירה מקבל המשכה מבינה, בסוד היותו יתום מאמו – "יפה תאר ויפה מראה" בן "יפת תאר ויפת מראה").

משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – מלחמה ושלום

משיח בן יוסף הוא זה שעושה את המלחמות, כפי שמתואר בחז"ל, ולכן גם צריך להתפלל עליו שלא יהרג. דברנו לפני כמה שבועות[יג] על בחינה של משיח בן יוסף שיש כאן בממסד השולט בארץ – זהו משיח בן יוסף נפול (עם הצטדקות די משכנעת למצבו הנפול, כפי שהוסבר באותו שיעור). מי נלחם בממסד ורוצה כאן מדינה יהודית באמת? מי רוצה מלכות ישראל? משיח בן יוסף האמתי. מקימים תנועה, נלחמים בממסד, הכל בדרכי נעם מול יהודים (נגד האויב הגוי צריכים לפעול בגבורה) – חשוב לדעת שכל זה הוא פעולה של משיח בן יוסף.

אצל משיח בן דוד הכל בדרכי שלום, הוא משפיע באהבה לכל העולם (בגלגולו הראשון היה איש מלחמה שידיו מלאו דם, ושעל כן לא זכה לבנות את בית המקדש. יחסית לגלגולו האחרון כמשיח בן דוד, גלגולו הראשון הוא בחינת משיח בן יוסף – כמו שהאריז"ל כותב על צאצאו חזקיהו המלך שהיה ראוי להיות משיח בן יוסף דווקא. ועל כן דוד הראשון לא הסכים מרצונו לצאת את הארץ, בהיותו בבחינת בנוי דיצחק כו'). לכן הרבי רצה לשבת בברוקלין, שם יותר קל להשפיע בלי עימותים.

מכיון שגם בארץ אנחנו רוצים להגיע לתכלית, משיח בן דוד, אז בדרך כלל ממשיכים את סעודת משיח גם לאחר צאת הכוכבים, כשנכנסים לזמן של משיח בן דוד (ואוכלים שרויה[יד]), והשנה אפשר להזדהות עם בני חו"ל ולעשות כפי שחלק נוהגים, לאור דברי הרבי, המשך של סעודת משיח גם מחר, בשבת[טו].

[אז איך כתוב ברמב"ם על משיח בן דוד שהוא "נלחם מלחמות ה' ומנצח"?] לפי מה שאמרנו כעת הכוונה שם למשיח בן יוסף (וכפי שהוסבר הרבה פעמים שאצל הרמב"ם לא מוזכרים שני משיחים, כאשר חזקת משיח ומשיח ודאי הם על דרך משיח בן יוסף ומשיח בן דוד). [אז מה קורה ליחוס שלו, הוא מחליף שבט באמצע?!] אצל הרמב"ם משיח בן דוד הוא מיוחס (הוא עדיין בבחינת "ויצא חטר מגזע ישי". הרמב"ם חשב "קץ" כנודע וי"ל שאחר שזה עבר ומשיח, המשיח שלו לפי ציורו, לא בא, התחלפו העתים ומציאות יחוסו של המשיח שבדור ומעתה הוא בבחינת "ונצר משרשיו יפרה". וכן י"ל שכל חישוב "קץ" על ידי גדול הדור, המשיח שבדור, הוא סוף וקץ לבחינת "חטר" ויחוס, ואחריו בא "נצר" ללא יחוס).

כלי"ם – ארבעת הנהרות

נעשה עוד גימטריא: הזכרנו שכהן-לוי-ישראל-משיח שוה 1020, השגחה פרטית ועוד הרבה דברים טובים. יש כאן ארבעה דברים, אז מה הממוצע? [רנה] איזו מלה אחרת אפשר לעשות מהאותיות האלה? נהר. יש ארבעה נהרות – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". בדרך כלל מסבירים ש"משם יפרד" היינו ביציאה מאצילות, ההתפשטות של הנהר בעולמות אבי"ע, אך מוסבר בחסידות ששרש ארבעת הנהרות הוא באצילות: חסד-גבורה-תפארת – כהן-לוי-ישראל – ויסוד (משיח בן יוסף), או עטרת היסוד (משיח בן אפרים) או המלכות (משיח בן דוד).

לפי זה, ארבע המדרגות הללו בעם ישראל מכוונים כנגד ארבעת הנהרות: הכהנים צריכים לדעת שהם בחינת פישון, כולל גם "פה שונה הלכות" ושאר הפירושים בזה. הלויים הם בבחינת גיחון – כח של גבורה, של נגיחה. ישראל המיוחסים הם חדקל, חד וקל. ומשיח הוא בבחינת פרת, עם שני פירושים – משיח בן יוסף, שהוא בסוד "בן פֹרת יוסף", ומשיח בן דוד, שאצלו "פרת"[טז] הוא מלשון "פרו ורבו" ("שמימיו פרים ורבים"), עם דגש על ה"ורבו", כח הריבוי שלו (היינו הכח הטמון ב"פרו" להתרבות עד בלי די[יז]), יצירת הכלים המרובים המתאימים לאורות דתהו, כנ"ל. בזכות ריבוי הכלים שהוא ממציא הוא גם פורה בעצמו – "ונצר משרשיו יפרה". הוא גם מפרה את המציאות עם גילוי השגחה פרטית (בגימטריא "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" כנ"ל), וכמו שפרש הבעל שם טוב ש"ובקשו... ואת דויד מלכם" קאי על גילוי השגחה פרטית.

 

נשתה כוס שניה, אבל נדגיש השנה גם את אכילת המצות – העיקר של סעודת משיח – ונאכל מצה בין כל כוס לכוס. [בין כוס ראשונה לשניה זו בעיה...] אנחנו כבר אכלנו מצה עוד לפני כוס ראשונה. המצה שלנו היום הוא 'לא מיוחס' וממילא הוא גם לא מסודר כמו בליל הסדר.

ניגנו ניגון הקאפעליא ו"ימין הוי' רוממה".

ב. תהו – תיקון החסד

עולם התהו – שמיטת החסד

הנושא השני שלנו הוא תהו. בקבלה הראשונה, בתורת השמיטות, כתוב שהשמיטה הראשונה היתה שמיטת החסד וכעת אנחנו נמצאים בשמיטת הגבורה (יש דעה שאנחנו כבר בשמיטת הנצח). לפי תורת השמיטות, צפויות אחר כך עוד חמש שמיטות, כנגד הספירות הבאות (מתפארת עד מלכות). האריז"ל פסק שלא כתורת השמיטות כפשוטה – הוא 'חסך' לנו את אלפי השנים של השמיטות הנוספות (בגשמיות), והסביר ששמיטת החסד היא בעצם עולם התהו שנשבר. אדמו"ר הזקן מביא זאת בתורה אור שמות בד"ה "כי מן המים משיתהו", שנשמת משה רבינו היא מהשמיטה הראשונה, עולם התהו, שהוא בבחינת מים-חסד (והיינו המים שכיסו את כל המציאות – "והארץ היתה תהו ובהו... ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – לפני שאמר ה' "יקוו המים... ותראה היבשה" בעולם התיקון), וכידוע הרמז ש"[מן המים] משיתהו" אותיות שמי תהו (והוא עולה בגימטריא "[אשר עשה-תקן משה] לעיני כל ישראל[יח] [תיקון אורות העינים של עולם התהו]"[יט].

לכאורה נשמע הפוך לגמרי – עולם התהו הוא עולם של "אנא אמלוך", עולם בו כל אחד רוצה להשתלט ויש חשש מהשגת גבול, ואיך אפשר להגיד שהוא עולם של חסד, עולם בו כולם אוהבים את כולם?

כדי להבין את זה נזכיר קודם כל הפתגם הידוע של רבי הלל מפאריטש שחסיד הוא בלי-גבול, מי שאינו חסיד –'מתנגד' – הוא גבול ואילו רבי הוא בלי-גבול בגבול. רואים שהבלי-גבול, התכונה של עולם התהו, היא תכונה של החסיד – תכונה של חסד. איך אפשר להבין את זה? בעולם החסד אוהבים את כולם – יש שם שויון. בעולם התהו המים מכסים את כל הארץ בשוה[כ] – לא נכרים הבדלים בין זה לזה. שויון יכול להיות טוב אבל גם יכול להיות רע. בעולם תהו של חסד אוהבים את כולם בשוה – אוהבים את הטובים ואוהבים את הרעים, אוהבים את המצוות ואוהבים את העבירות. אתה עושה מצוה? תקבל פרס. אתה עושה עבירה? גם תקבל פרס[כא]. אבל בתורה יש שכר ועונש, יש מצוות ועבירות, יש טוב ורע. כבר אפשר להבין למה רק חסד הוא תהו (ועל דרך פתגמו הידוע של רבי בונים מפשיחסא כי "נאר א גוטער איז א נואף" – מי שהוא רק טוב הוא נואף[כב]).

כל המדות לתיקון החסד

הפסוק אומר "כי אמרתי עולם חסד יבנה". "כי אמרתי" בא משרש אמר – ההמשכה של אור-מים-רקיע שיש בעשרה מאמרות בהם כבר נברא עולם התיקון. גם כאן נראה שהחסד שייך דווקא לעולם התיקון. אכן, יש בפסוק הזה שני פירושים, כפי שמובא במאמר שחוזר בר-מצוה ("איתא במדרש תילים"). אפשר לפרש "כי אמרתי עולם חסד יבנה", שעולם התיקון נבנה על ידי החסד. אך פירוש נוסף הוא ש"כי אמרתי עולם" אז "חסד יבנה" – כדי לברוא את עולם התיקון צריך לבנות-לתקן את ספירת החסד[כג].

אנחנו כעת בימי ספירת העומר – ימים של תיקון המדות, תיקון המדות של עולם התהו שנשברו. לפי הפירוש הנ"ל, שעיקר התהו הוא החסד, עיקר התהו שצריך לתקן הוא בשבוע הראשון, שבוע החסד (שבארץ הוא נגמר באסרו-חג ובחו"ל באחרון של פסח), כשהכי תהו הוא חסד שבחסד, היום הראשון[כד]. אז מבינים שכל הספירה, כל המדות שבאות אחר כך, באות למעט ולווסת – כלומר לתקן – את אור התהו, אור החסד האין סופי.

השבוע השני, שבוע הגבורה, הוא גבורה שבאה לתקן את החסד. וכך הלאה כל הספירות, עד שתכלית וסיום התיקון הוא במלכות – התכלית של "לתקן עולם במלכות שדי". הגבורה המווסתת והמגבילה היא ראשית התיקון – יראת ה' שהיא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" (יראת ה' אמתית גורמת לאדם שלא לפחד משום דבר חוץ מה', כראשית דרכו של מורנו הבעש"ט) – והמלכות היא תכלית התיקון, שעל כן "בנין המלכות מהגבורות". כל הספירות בעצם באות לתקן את החסד, את עולם התהו, שממנו מתחילה הספירה "ממחרת השבת" ובשבוע הראשון שרובו ככולו בפסח. לפי זה, "אורות דתהו בכלים דתיקון" היינו המשכת החסד (התהו) במלכות (תכלית התיקון) – סוד "חסדי דוד הנאמנים".

כוונות הספירה: השתלשלות מתהו עד המוחין דאצילות

כולם מכירים את הכוונה של ספירת העומר שמופיעה בסידור ושוה לכל נפש – מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. בכתבי האריז"ל יש 13 כוונות, שהסברנו אותן פעם. חוץ מזה, אנחנו משתדלים כל שנה לחדש כוונה בספירת העומר. כעת, לפי ההסבר שהחסד הוא עולם התהו, צריך לתת מבנה של שבע מדרגות לכוון אותן בשבעת השבועות של ספירת העומר:

חסד: עולם התהו

שוב, כפי שאמרנו, החסד הוא עולם התהו, עולם הנקודים שנשבר. עולם התהו הוא עולם של 'חסידים' – חסידים כאלו שאפילו לא לומדים חסידות, אלא מישהו שרואים שיש לו אופי של חסיד, אחד בלי גבולות בכלל, אוהב את כולם, טיפוס עם קוקו.

גבורה: ז' תיקוני גלגלתא (מו"ס)

מהי הגבורה? ראשית עולם התיקון היא ב-ז תיקוני גלגלתא. כתוב שהתיקון הראשון, חסד דעתיק שמתלבש בגלגלתא דאריך, הוא עדיין לא ממש תיקון – הוא עדיין חסד אין-סופי יחסית, והתיקון ממש מתחיל מהתיקון השני, שכנגד הגבורה, גבורה דעתיק שמתלבשת במוחא סתימאה דאריך, התיקון שנקרא "טלא דבדולחא" (שייך לטל – הנושא השביעי בסימן שלנו, כתנ"ת מבט"ח). כתוב בפירוש שתיקון טלא דבדולחא הוא התיקון הכללי שכולל את כל שבעת תיקוני גלגלתא. מה הענין שלו? מוחא סתימאה הוא כבר טעם כמוס לרצון – כשנותנים איזה טוב טעם של לימוד תורת החסידות לאותו 'חסיד' הנ"ל מתחילים לתקן אותו. לוקחים את החסיד עם הקוקו, אחד שלא למד חסידות, ונותנים לו ללמוד מאמר חסידות, ובכך מתחילים להכניס את האורות דתהו שלו לכלים דתיקון.

תפארת: י"ג תיקוני דיקנא

מה בא אחרי ז תיקוני גלגלתא? מה המדרגה הבאה? יג תיקוני דיקנא. יג תיקוני דיקנא הם כנגד יג מדות הרחמים. הרחמים הם פנימיות מדת התפארת, המדה השלישית בספירת העומר (כפי שטלא דבדולחא הוא העיקר בין ז תיקוני גלגלתא כך התיקון השמיני, "נצר חסד", ה"מזל עליון" עליו נאמר "אַין מזל לישראל", הוא העיקר בין יג תיקוני דיקנא[כה]).

נצח והוד: או"א עילאין

אחרי שלש המדרגות הראשונות, שעדיין למעלה מן האצילות, יש ארבעה פרצופי מוחין בעולם האצילות (הכל לפני פירוט המדות מחסד עד מלכות) – אבא ואמא עילאין וישראל סבא ותבונה. פרצוף אבא עילאה, מח החכמה, הוא השרש העליון של ספירת הנצח – השבוע הרביעי בספירה – שהרי הנצח הוא סיום קו ימין שמתחיל בחכמה (ו"ברא כרעא דאבוה"). פרצוף אמא עילאה, מח הבינה, הוא השרש העליון של ספירת ההוד, סיום קו שמאל, שהרי "אמא עד הוד אתפשטת". איך יודעים שאמא שייכת להוד? מה היום הכי חשוב בספירה? ל"ג בעומר, הוד שבהוד, יום ההילולא של רשב"י שחבורו הזהר הוא "מזיהרא דאמא עילאה". אבא ואמא עילאין הם עדיין תחות דיקנא – תחת יג תיקוני דיקנא, המדרגה הקודמת. איך קוראים לזה בפסיכולוגיה? טרום-מודע. הם עדיין לא לגמרי במודע, אלא מעבר מהעל-מודע למוחין מודעים ממש.

יסוד ומלכות: ישסו"ת

ישראל סבא הוא השרש העליון של ספירת היסוד, השבוע הששי של הספירה, שהרי ישראל סבא הוא-הוא יסוד אבא ארוך שמתלבש ומאיר ומגיע עד יסוד ז"א. התבונה היא השרש העליון של ספירת המלכות, השבוע השביעי של הספירה – בריאת העולם היא מ-ז ההבלים היוצאים מהפה דתבונה, ע"ד "מלכות פה" (מהפה דמלכות יצאו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם). "פה אל פה אדבר בו" – מהפה דתבונה אל הפה דמלכות, "כאמה בתה".

שבעה שמות לשבע המדרגות

כל המבנה הזה הוא התהליך של תיקון החסד הראשון, עולם התהו, בכל תהליכי הצמצום והתיקון עד שמגיעים לשבעת ימי הבנין של עולם התיקון – "עולם חסד יבנה" כפירוש השגור, לפיו עולם התיקון נבנה החל ממדת החסד שהאירה ביום הראשון, "ויאמר אלהים יהי אור".

אפשר לתת שמות לכל אחת מהמדרגות האלה. מבואר שכשם שיעקב (הנקרא גם ישראל) ונשותיו משקפים את פרצופי ז"א ומלכות (לגווניהם השונים) כך אברהם ושרה ויצחק ורבקה משקפים את פרצופי האצילות העליונים יותר – אברהם ושרה כנגד או"א עילאין ויצחק ורבקה כנגד ישסו"ת. לפי זה, שלש המדרגות הקודמות הן מדרגות קודמות באנושות – עולם התהו הוא אדם הראשון (שכאן הוא אדם דתהו, "אדם" ב-א רבתי שנפל ממדרגתו בשל הרגש עצמו[כו]), ושלבי התיקון הראשונים שלפני האצילות הם צדיקים מהדורות שלפני עם ישראל – נח כנגד תיקון טלא דבדולחא (היינו סוד ביאת נח, הטל הנח[כז] על פני האדמה, אל התבה, מו"ס, כח המשכיל בנפש. והוא הכולל את כל ז תיקוני גלגלתא כנ"ל) ושם בנו כנגד יג תיקוני דיקנא, יג מדות הרחמים (שם רומז לשם המיוחד, שם הוי' ב"ה, מדת הרחמים. שם בגימטריא "נצר", המדה העיקרית של יג מדות הרחמים כנ"ל). כל השמות – אדם נח שם אברהם שרה יצחק רבקה – עולים חן במשולש, העולה שמות ז מלכין קדמאין (עולם התהו) ועוד הדר-מהיטבאל (ראשית עולם התיקון), הכל בסוד התהו והתיקון (תיקון החסד הראשון דתהו – תיקון אדם הראשון שנפל ונשבר בחטאו), ודוק.

כוונת יסוד שבחסד

לפי הכוונה שחדשנו להשנה, מה המשמעות של היום הזה שאנו עומדים בו, יסוד שבחסד? היסוד בכוונה שלנו הוא יסוד אבא, שבנפש הוא ה"ברק המבריק על השכל" של החכמה, והחסד בכוונה זו הוא עולם התהו. יסוד שבחסד היינו הברקה ביחס לעולם התהו, שמיטת החסד – מה שאנחנו מנסים לעשות כעת. יסוד שבחסד הוא התבוננות והברקה איך כל התהו הזה, השויון והאהבה לכל, כאשר הוא נכנס לכלים דתיקון, הוא נעשה כולו טוב (מאד).

כוונות הספירה כנגד שמות הצדיקים בתנ"ך

פתחנו בכך שהחסד של התהו הוא החסיד שבבחינת בלי-גבול – החל מה'חסיד' בטבעו, בטרם התחיל ללמוד חסידות ולהגביל-לווסת את האורות המרובים שלו שמתוך ההתעבות שלהם יתהוו כלים מרובים המסוגלים לישבם (בסוד "לא תהו בראה לשבת יצרה"). זה מתקשר לכוונה נוספת לספירת העמר, שבטח כבר אמרנו בשנים הקודמות: יש בתנ"ך שבעה שמות לאנשים טובים. זהו אחד הפלאים, שיש שבעה שמות – לא פחות וגם לא יותר – והם כנגד שבע מדות הלב.

בחסד יש חסידים, כמובן (כמו החסד בכוונה החדשה של השנה); בגבורה יראים (היראה היא פנימיות הגבורה); בתפארת ישרים (שהרי "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"); בנצח האדם הטוב נקרא נאמן (כמו משה, עליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", המכוון כנגד הנצח באושפיזין) – שייך לנושא הבא שלנו, "נאמן"; בהוד יש תמימים, "תמימי דרך" (התמימות היא פנימיות ההוד); ביסוד צדיקים ("וצדיק יסוד עולם"); ובמלכות ענוים (ורמז שהכל נכלל בענו-מלכות: חסיד ירא ישר נאמן תמים צדיק ענו עולה דוד – שמדתו מלכות – פעמים ענו. והוא שלמות של שם מב של מעשה בראשית ברבוע[כח], והוא עולה ד פעמים אהיה ברבוע – אמת, חותמו של הקב"ה במעשה בראשית). על שני האחרונים יש פסוקים מקבילים – "צדיקים יירשו ארץ" וגם "ענוים יירשו ארץ".

זו עוד כוונה לספירת העומר, ולפי היום – יסוד שבחסד – הוא הצדיק שבחסיד. יש פתגם של רבי הלל מפאריטש על שלשה עומקים, שנאמר כעת רק אחד – "עומק חסיד רבי". יסוד שבחסד הוא לגלות את הצדיק שיש בתוך החסיד, את ה"עומק חסיד – רבי" שמסתתר בתוך החסיד.

 

נשתה כעת כוס שלישית, ולא לשכוח לאכול מצה בין הכוסות.

ניגנו לכתחילה אריבער וניגון הכנה.

ננגן כעת גם את האפ-קוזק.

ג. נאמן – מנאמן כפוף לנאמן פשוט

אכילת מצות מהסדר עד סעודת משיח – מאמונה לנאמן

הנושא השלישי שלנו הוא נאמן. כתוב שהמצה היא "מיכלא דמהימנותא" (וגם "מיכלא דאסוותא", לפי כל ההסברים בזה – שלפעמים הרפואה מביאה לאמונה אבל עדיף להקדים את האמונה ושעל ידה ממילא תבוא הרפואה) – כשאוכלים את המצה אוכלים-מפנימים אמונה.

בליל הסדר האמונה היא בה' (חוץ מלשון הפסוק "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", השייך לקריעת ים סוף בשביעי של פסח והמצוטט כאלו בדרך אגב בהגדה של פסח, אין שמו של משה מוזכר בהגדה), אך בשביעי של פסח, בקריעת ים סוף (שהוא ענין עלית בי"ע לאצילות והמשכת אצילות לבי"ע, חיבור בין עליונים לתחתונים, כהקדמה למתן תורה שבו התבטלה הגזרה לגמרי של עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים – ה' ירד להר ומשה עלה להר), מגיעים לאמונה של "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – האמונה בה' יחד עם האמונה במשה. רבי הלל, במאמר הגדול שלו "וירא ישראל", מסביר שהפירוש הוא שהאמונה במשה גם משביחה את האמונה בה' ומביאה לאמונה נעלית-עצמית יותר בה'.

באכילת המצות בכל הפסח מפנימים את האמונה, עד שבשביעי של פסח מגיעים למדרגת נאמן – האוכל-המפנים נהפך בעצמו לאמונה. יש ב'נאמן' קצת מתפעל אבל בעיקר לשון נפעל – נאמן הוא מי שהפך בעצמו לאמונה. בסעודת משיח נעשים נאמן – נאמן לה', נאמן לתורה, נאמן לעם ישראל, נאמן בתוך הבית. אמונה היא אחת – אמונה בה'. הבעל שם טוב הוסיף שכמו שצריך להאמין בה' צריך להאמין בכל יהודי, אבל גם זו אמונה בה' – אמונה ב"חלק אלוק ממעל ממש" שיש בכל יהודי. לעומת האמונה האחת, כשמגיעים לנאמנות יש הרבה גוונים, כמו שאמרנו – נאמנות לה', נאמנות לתורה, נאמנות לעם, נאמנות לבן/בת הזוג, נאמנות למשפחה.

"בכל ביתי נאמן הוא"

משה רבינו נקרא נאמן – "בכל ביתי נאמן הוא". הפירוש של נאמן הוא שומר סוד, כמו בפסוק "נאמן רוח מכסה דבר". כך מסביר אדמו"ר הזקן בספר המאמרים שלו "אתהלך לאזניא" – ספר המאמרים המדויקים הראשון של אדמו"ר הזקן – כי משה רבינו נכנס לגנזי המלך אך בנאמנותו אינו מגלה את מה שהוא רואה שם. יש למלך בית גנזים, ויש מי שמורשה להכנס לשם – להכנס לספריה של המלך, בה כתוב כל מה שעתיד לקרוא, אבל הנאמן אינו מגלה זאת לאחרים. הסבה שהוא מורשה להכנס לספרית המלך היא היותו נאמן שלא יגלה את מה שהוא רואה. כך יש סיפור על הרבי רש"ב שפעם לא מנע מבן של מישהו לנסוע בספינה למסחר והוא טבע עם הספינה. כשבא האבא להתלונן מדוע הרבי לא מנע זאת ממנו הוא תירץ את עצמו שלא ידע..., אך ההסבר שעל אף שהוא ידע מה נגזר מן השמים הוא "נאמן" ואינו מגלה זאת.

נאמן כפוף שומר סוד ונאמן פשוט מגלה סוד

הגמרא[כט] דורשת את אותיות האלף-בית, וכשמגיעים לאות נ כתוב "נו"ן כפופה נו"ן פשוטה – נאמן כפוף נאמן פשוט". בהמשך כתוב אותו דבר על האות צ – "צד"י כפופה וצד"י פשוטה – צדיק כפוף צדיק פשוט". מדוע יש נאמן כפוף ונאמן פשוט (וכך צדיק כפוף וצדיק פשוט)? נאמן כפוף בעולם הזה ונאמן פשוט לעולם הבא[ל] (הנאמן הוא משה רבינו, בו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", אך "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" – בתור גואל ראשון הוא עדיין "נאמן כפוף" ורק כגואל אחרון הוא יהיה "נאמן פשוט").

"נאמן רוח מכסה דבר" הוא בעל סוד. ידוע הווארט מאדמו"ר הצמח-צדק אודות שלש דרגות של בעל סוד. יש בעל סוד שכולם רואים שיש לו סוד. יש בעל סוד שאף אחד אינו רואה שיש לו סוד, אך הוא עצמו יודע שיש לו סוד. בעל הסוד הנעלה ביותר הוא כזה שגם הוא עצמו אינו יודע את הסוד, ורק כשיזכירו לו – כשהרבי ישאל אותו על זה – הוא יזכר בסוד ויאמר אותו. מה ההבדל ביניהם? אם תופסים אותם ומענים אותם. מבעל הסוד השלישי אי אפשר להוציא את הסוד. [הוא ישמור על זכות השתיקה.] לא, הוא לא ישמור על זכות השתיקה אלא אדרבא – יאמר שאינו יודע, כי הוא באמת לא יודע. אבל כשהרבי ישאל אותו הוא ידע.

כל המדרגות האלה של בעל סוד הן עדיין בגדר "נאמן כפוף" של העולם הזה. אבל לעולם הבא יש "נאמן פשוט" – אחד שאין אצלו שום סודות, הוא מגלה הכל. המדרגה הזו של ימות המשיח היא כמו רשב"י, שאמר על עצמו את תחלת הפסוק הנ"ל, "הולך רכיל מגלה סוד [ונאמן רוח מכסה דבר]"[לא]. כמו אדמו"ר האמצעי, שבסוף קונטרס ההתפעלות נשבע – אין לשון כזו, רק פעם אחת, שרבי נשבע לחסידים שלו (וגם כותב את זה לדורות) – שהוא גילה הכל ולא נשאר יותר שום דבר בגדר סוד.

טעם האיסור (אורות דתהו) בהיתר (כלים דתיקון)

איזה סודות מגלים? אחד האמוראים הכי חשובים בגמרא הוא רב נחמן[לב], האמורא היחיד שאמר על עצמו שהוא ראוי להיות משיח – שאם משיח הוא מן החיים "כגון אנא". יש לו אשה חשובה – ילתא[לג], כנראה שהוא משיח כי היא משיחה... את האמוראים הכי גדולים היו נושאים בשבת הרגל במעין אפריון למקומם, וכתוב שגם את ילתא היו נושאים כך – הציבור היו צריכים לה.

כתוב שילתא אמרה לבעלה רב נחמן שכל מה שהקב"ה אסר לנו הוא התיר לנו כמותו – הוא אסר לנו חזיר, ויש ראש של דג עם אותו טעם. יש שם שמונה דוגמאות – היא יודעת את כולן אך יש עוד אחת שהיא לא יודעת ושואלת את רב נחמן שהיא רוצה לטעום טעם של בשר בחלב, והוא מצווה לעבדיו לבשל לה כחל. לטעום בהיתר את הטעם של כל הדברים האסורים זו דוגמה מובהקת ל"אורות דתהו בכלים דתיקון", טעם איסור (תהו) באופן של היתר (תיקון).

הסוד של "נאמן פשוט" – לטעום את טעם האיסור עצמו

אבל מה אם מישהו יגיד: לא מענין אותי לטעום טעם כמו של איסור – אותי מענין הטעם של האיסור עצמו, טעם של דבר שהוא אסור? כתוב "מים גנובים ימתקו", והוא לא רוצה לטעום משהו מותר כמו האיסור. אפילו אם לוקחים למעבדה ומוכיחים שזה אותו טעם, אותן מולקולות – זה מותר, אז אין לזה את הטעם של האיסור. ילתא היא אשה, ומכיון ש"דעתה קלה" היא מוכנה להסתפק בטעם היתר מעין האיסור, אבל גבר עם דעת חזקה אומר שהוא רוצה לטעום את האיסור בעצמו. כמו ילד שובב, שרוצה לעשות דווקא מה שאבא שלו אסר לעשות – אם האבא מתיר זה כבר לא זה. הוא רוצה לעשות דווקא ההיפך, ולא כי הוא לא אוהב את האבא – הוא הכי אוהב את האבא, אבל הוא רוצה להיות עצמאי. יש לו חוש שהאבא יהנה כשהוא יעשה מה שהאבא אסר, יהנה מכך שהוא עצמאי (ואכן, על בן שובב כזה נאמר "כי נער ישראל ואהבהו"). זה הטבע של בני טפש-עשרה – ילד שובב שרוצה לעשות דווקא ההיפך, להוכיח עצמאות.

איך אני יודע שגם בן טפש-עשרה הוא עוד ילד? יש מאמר חשוב בגמרא של רבי יוחנן, "נהירנא" – אור חזק של זכרון, הוא זוכר דברים מזמן בית המקדש – שיש לנו עליו מאמר בספר אשא עיני. יש שם כמה דברים שרבי יוחנן אומר, ואחד מהם הוא "נהירנא כד הוו מטיילין טליא וטלייתא בשוקא כבר שית עשרה וכבר שב עשרה ולא הוו חטאן". "מטיילין טליא וטלייתא" קשור לאחד הנושאים שלנו – הטל. רבי יוחנן זוכר שהיו מטיילים נער ונערה – הם נקראים טליא וטלייתא, על שם "טל ילדותך", כנראה גם על שם זה שהם מטיילים, משחקים ביחד (טיול כאן הוא גם מלשון "אטלולא", משחק בארמית) – ולא היו חוטאים, לא טעמו טעם חטא. בכל אופן, רואים כאן ש"טליא וטלייתא" נקראים כך גם "כבר שית עשרה וכבר שבע עשרה" – בגילאי שש-עשרה ושבע-עשרה, בגילאי הטפש-עשרה הם עדיין ילדים. למה עד שש-עשרה ושבע-עשרה? יש מהמפרשים שמסבירים כי "בן שמונה עשרה לחפה" – אחר כך כבר צריכים להתחתן ויותר הם לא ילדים (שמטיילים יחד ולא חוטאים).

בכל אופן, ילתא מוכנה להסתפק בטעם היתר מעין האיסור, כי דעתה קלה, אבל גבר עם דעת חזקה רוצה את טעם האיסור בעצמו. "נאמן כפוף" מגלה שיש מעין טעם האיסור בהיתר, אבל רק "נאמן פשוט" לעתיד לבוא מגלה איך אפשר לטעום את הטעם של האיסור בעצמו (זה גם היחס בין משיח בן יוסף, המשיח של שביעי של פסח – בו עדיין נוהגים כל האיסורים-ההידורים, ואפשר רק לגלות את הסוד שיש מעין האיסור בהיתר – לבין משיח בן דוד, המשיח של אחרון של פסח, בו כבר מותרת השרויה). איך באמת אפשר לטעום את האיסור בעצמו? על זה נרחיב מחר בע"ה.

[השלמה: לגבי הנאמן הפשוט שנותן טעם גם של עבירה. זה על דרך "מים גנובים ימתקו", כמו הסיפור של אדמו"ר הזקן ורבי אברהם המלאך, שאדמו"ר הזקן גנב מרבי אברהם המלאך זמן שילמד אותו סודות התורה, והמתיקות שהוא טעם בתורת הסוד שלמד בזמן שגנב היתה לאין ערוך. כמו חסידים שגונבים כתבי דא"ח מהרביים עצמם. ובעיקר, כמו שיש בכל דור איזה צדיק שאסור להגיע אליו, ואם אתה עובר את העבירה ומגיע אליו בכל זאת (רבי נחמן דבר על זה הרבה ויש את זה בחב"ד ועוד), מתקרב לצדיק ש'אסור' להתקרב אליו, יש בזה טעם עבירה מאד מיוחד ומתוק. כיוצא בזה יש עוד דוגמאות. זה הולך ביחד – אותו אחד שהוא נאמן פשוט, שמגלה את כל הסודות, אוסרים להגיע אליו.]

הגענו לכוס הרביעי.

נגנו הבינוני ושאמיל.

ד. חג המצות

[מזגו עוד יין לכוס.] לחיים לחיים.

מצות – ה"אות" של פסח

הנושא הרביעי בסימן שלנו הוא תפלין. יש דעה בגאונים שלא מניחים תפילין בחול המועד פסח כי המצה של פסח היא "אות" (כמו שלא מניחים בשבת כי היא "אות").

ידוע הווארט של בעל קדושת לוי, שבתורה החג נקרא "חג המצות" ואילו "מנהג ישראל תורה" הוא לקרוא לו "חג הפסח", מכיון שהקב"ה קורא לחג בשם שמשבח את עם ישראל, שלא הספיק בצקם להחמיץ והם יצאו למדבר בלי צדה וכו', ואילו עם ישראל קורא לחג בשם שמשבח את ה' על כך שפסח על בתי מצרים ואת בתינו הציל. הממוצע של חג הפסח חג המצות הוא משיח, כלומר הם עולים ביחד משיח-משיח – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד בהם אנחנו עוסקים[לד] (ה'כנף' היא צדק, כך ששתי הכנפים הן בסוד "צדק צדק תרדֹף"). בכל אופן, בתורה זהו חג המצות – עיקר מצות החג הוא במצות – והמצות האלה הן אות.

שלש מדרגות במצת רשות

כמו שכבר הזכרנו, בליל הסדר המצה היא חובה ובשאר ימי החג היא רשות (כפי שלומדים משביעי של פסח, לגביו מוסברת מעלת הרשות דווקא). ראשי התיבות של חובה-רשות הן חר, השער של "זמן חרותנו"[לה]. אבל יש שלש דעות מה הכוונה שהמצה היא רשות בשאר הימים – שלש בחינות של רשות:

יש דעה בראשונים (דעת בעל המאור) – וכך פסקו הרבה מהאחרונים, כמו הגר"א שהזכרנו קודם ועוד – שאכילת מצה במשך כל ימי החג היא מצוה, והיא נקראת רשות רק ביחס לחובה שבלילה הראשון, כי בעוד שהמצוה בלילה הראשון היא חובה, בשאר הימים זו מצוה שאין מחויבים בה, אך בכל אכילה מקיימים מצוה ומקבלים על כך שכר (וצריך הסבר למה לא מברכים על קיום מצוה זו, כמו שמברכים לישב בסוכה בכל ימי החג). הדבר הזה מוסבר הכי טוב בערוך השלחן[לו], שכותב על כך באריכות. החידוש הוא שגם החתם סופר פוסק ככה[לז]. [גם בעל כף החיים.] זה לא כל כך חידוש, אבל שהחתם סופר פוסק ככה זה חידוש. כתוב שהחתם סופר הוא הפוסק האחרון שפסקיו התקבלו בכל תפוצות ישראל.

יש דעה שניה, שיש כאן "קצת מצוה" – ככה ראינו אתמול במאמר של הרבי הרש"ב[לח]. זו לא מצוה אלא רשות, ועדיין יש באכילה קצת מצוה – מה שקוראים היום שיש בזה 'ענין'. מענין שבביאור בענין הזה מובאת ההשוואה ל"תפלת ערבית רשות" בהדגשה שאף על פי כן יש בה מצוה ואף שמי שלא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, בלי לחלק בין "תפלת ערבית רשות" ל"קצת מצוה" של המצה (ושל הזכרת הטל, שגם מוזכרת שם).

יש דעה שלישית – שהיא בפשטות דעת אדמו"ר הזקן, וכן דעת הרמב"ם – ש"רשות" הכוונה לגמרי, שיכול כן ויכול לא – אין שום ענין לאכול מצה, ואפשר לאכול דברים אחרים. לפי הדעה הזו, היו צדיקים גדולים שחוץ מליל הסדר, במצת החובה, הידרו שלא לאכול מצה בכל שאר ימי הפסח (והיו כאלו שגם לא אכלו מצה בשבת חול המועד ושביעי של פסח).

יש כאן שלש מדרגות של רשות. כמה שוה שלש פעמים רשות? ברכת כהנים (2718), הברכה המשולשת, שוה שלש פעמים רשות – זהו הממוצע של כל ברכה. זו כוונה לכהנים שנמצאים כאן בברכת כהנים.

סוד הוי' במדרגות המצות

נעשה מזה י-ה-ו-ה מלמטה למעלה: המצה של החובה היא במלכות, כמובן – שם יש חובה גמורה, "דינא דמלכותא דינא". שלש המדרגות של הרשות הן מעל החובה. רשות שהיא מצוה ממש אך אינה חובה בז"א – ב-רמח איברים דז"א נמצאים רמח פיקודין דמלכא, כל מצוות עשה, וכן וה שבשם הם "והנגלֹת", מצוות מפורשות מן התורה. רשות שהיא "קצת מצוה", 'ענין' לאכול מצות, כבר שייכת ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו" – אמא עילאה (ויש לכך שייכות לנשים בפרט, כפי שכתב הצ"צ[לט] על שייכות נשים במצוות עשה שהז"ג שיש בכך "קצת מצוה"). הרשות הגמורה שייכת לפרצוף אבא.

יש הערה של הרבי[מ] שמחלק גם בין רשות גמורה, שיש בכל ימי הפסח לאחר הלילה הראשון, לבין המדרגה של "ואתם תחרשון" שיש בקריעת ים סוף, בה "לא תתערון מידי" והיא למעלה מכל עבודה ועשיה של האדם – גם למעלה ממדרגת הרשות. במבנה שלנו המדרגה הזו שייכת לקוצו של י.

ולסיכום:

  קוצו של י     לא תתערון מידי

            י        רשות גמורה

            ה       רשות שהיא קצת מצוה

            ו        רשות שהיא מצוה

            ה       חובה

לרקוד עם המצות

בכל אופן, כפי שאמרנו, המצות הן העיקר של כל שבעת ימי הפסח שנקרא בתורה "חג המצות" – וכדעת הגאונים שהזכרנו, הן ה"אות" שבשלו לא מניחים תפילין בחול המועד. הפירוש של חג הוא רוקד – חג במעגל – ולפי זה מתאים בפסח, חג המצות, לרקוד עם המצות.

יש שלשה חגים, שלש רגלים שאנו חוגגים בשנה – חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות. בחג המצות אפשר לרקוד עם המצות, החפצא של מצוה בחג זה. בחג השבועות היה מתאים לרקוד עם התורה, אבל כתובים כמה טעמים בפנימיות למה הריקוד הזה נדחה לשמחת תורה. בינתים מי שרוצה יכול לרקוד בשבועות עם עוגת גבינה... (ובכלל, אחרי הריקוד עם המצות בפסח, בשבועות – בו מקריבים את שני הלחם – כבר אפשר לרקוד עם החמץ, כמבואר בדא"ח על מעלת החמץ בשבועות). בחג הסוכות אי אפשר לרקוד עם הסוכה, אבל במקום זה נתנו לנו ארבעת המינים – רוקדים עם הלולב, בו מקיימים את זכר למצות "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים" (כאשר כל נענוע הלולב – ה'ריקוד' עם הלולב – הוא חלק ממצות "ושמחתם"). אם כן, חג המצות הוא החג היחיד בו אפשר לרקוד בפועל עם ענינו-שמו של החג.

[אז צריך לרקוד עם המצות...] זה מה שאנחנו הולכים לעשות, השאלה היא רק איזה ניגון יזכה בזה.

רקדו עם המצה את הניגון של הפרק החדש – "ישראל בטח בהוי'".

את שאר הענינים נצטרך להשלים מחר[מא]. "שיר המעלות".



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] כלים תהו נאמן תפלין = 1222 = תורה תורה (בכתב ושבעל פה), משיח בעד טל חמץ = 611 = תורה (נשמתא דאורייתא, תורה חדשה של מלך המשיח שצמח שמו, טל תורה), יחס של "שלם וחצי". הכל = 1833 = 3 פעמים תורה = 13 פעמים מצוה (המכנה המשותף של תורה-מצוה הוא בטול = 47 – תורה = 13 פעמים בטול מצוה = 3 פעמים בטול).

בדילוג: כלים נאמן משיח טל = 638 = אברהם יצחק יעקב = חירם מלך צֹר ר"ת חמץ (חותם הסימן), וכמו שיתבאר ענינו בהמשך (בשיעור בשבת).

[ג] שמכוונת כנגד המדה השמינית של יג מדות הרחמים, "נצר חסד" (ה-נ של "נצר" היא נ רבתי, סוד ה"רשות" שלמעלה מחובה, גילוי העצמות כמבואר בדא"ח, שהוא ענין גילוי מלך מלכי המלכים הקב"ה במצה שאחר חצות המתעצם עם גילוי עתיקא בשש"פ, כמו שיתבאר. על ידי גילוי ה-נ רבתי של "נצר" יוצאים [בחסד – "נצר חסד"] מה"[נ]צר" של מצרים ושל צֹר, ראה לקמן בסוד חירם מלך צר), המזל העליון עליו נאמר "אַין מזל לישראל" (המדה של מדות הרחמים שיצאה מן הכלל [שכבת השערות הארוכות היוצאת מהסנטר] ללמד על הכלל כולו).

[ד] "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת להוי' אלהיך לא תעשה מלאכה". יש בפסוק 12, וו, תבות. והוא עולה 4332 = 12 פעמים 361, 19 ברבוע (נשיא – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", גילוי משיח בעצרת דפסח), הערך הממוצע של כל תבה. הר"ת = 1332 = 12 פעמים 111, אלף-פלא, הערך הממוצע של כל אות = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (פסוק הכותרת של עשרת הדברות). הס"ת = 1356 = 12 פעמים 113 (מספר ההשראה ה-8). האמ"ת = 1644 = 12 פעמים 137 (קבלה וכו') = "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". הרוא"ת = 2976 = 12 פעמים 248 (אברהם, רמח מצות עשה כו'). האוס"ת = 3000 = 12 פעמים 250 (נר, דרך הוי').

התבה היחידה שהיא עצמה כפולה של 12 היא התבה ה-12 החותמת את הפסוק, "מלאכה" = 96 = 8 פעמים 12. עד "מלאכה" ולא עד בכלל = 4236 = 12 פעמים 353, שמחה (שמחת יום טוב אחרון של פסח) = "סוד הוי' ליראיו" וכו'.

שש התבות הראשונות של הפסוק (מ"ששת" עד "השביעי" – "השביעי" חותם את ה"ששת"), "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי [גם תאכל מצות, ראב"ע]" = 2548 = יעקב פעמים דוד (יחוד תפארת ומלכות, קודשא בריך הוא ושכינתיה. והוא עולה 13 פעמים 14 ברבוע). יש כאן 26, הוי', אותיות – הערך הממוצע של כל אות = 98, הרבוע הכפול של 7. "עצרת להוי' אלהיך" = 882 = אמת אמת, הרבוע הכפול של 21 ("אהיה אשר אהיה"). יש כאן 14 אותיות – הערך הממוצע של כל אות = 63, שם סג. 98 ועוד 63 = 161 = 7 פעמים 23, שם קסא (השייך למשה רבינו, הנאמן של שביעי של פסח, "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", כמו שיתבאר בענין מיכלא דמהימנותא – "כל השביעין חביבין").

הדילוג הפנימי של אותיות הפסוק: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לי-ה-ואלהיך לא תעשה מלאכה" = 1820 = סוד פעמים הוי', מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה. יש כאן 25 אותיות – פנות הרבוע והנקודה האמצעית = 351, המשולש של 26, שאר האותיות = 1469, התמניון של 13. תן לחכם ויחכם עוד.

[ה] שניהם משבט לוי, השבט המיוחס ביותר בעם ישראל. קודם (ב"מוציא-מצה") אוכלים את ה-כל (כהן לוי), אח"כ (ב"כורך") משלימים את ה-כלי ובסעודת משיח משלימים את סוד הכלים כולם. כל כלי כלים = ע ע ע (וכן האמ"ת = ע והרוס"ת = ע ע. ע, שבעים, הוא סוד שבעים נפש יוצאי ירך יעקב שירדו למצרים [ועלו ממצרים בתוספת רבה ועצומה – השבעים הם הכללים של ששים הרבוא] כאשר לא ברור בפשוטו של מקרא מי משלים לשבעים, אך הוא רמז למלך המשיח המתגלה ו'נאכל' בסעודת משיח, יחד עם "נכנס יין יצא סוד").

[ו] יראי הוי' בטחו בהוי'" עולה 300 – "רוח אלהים" (שהיא רוחו של מלך המשיח ה"מרחפת על פני המים" של עולם התהו, בתיקון האורות דתהו, וראה עוד בפרק הבא).

[ז] ביקור בת"ת "תורת חיים" ב-ב' ניסן ש"ז.

[ח] בפרט צריך לשמור על יחוס הבנות (סוד המצות שלפני חצות). רמז לדבר: "יברכך הוי' וישמרך" – "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות".

[ט] "בעתיקא תליא מלתא" ר"ת "הולך בתֹם ילך בטח". ההליכה בתֹם היא ההליכה עם הידיעה שבעתיקא תליא מלתא. "בעתיקא תליא מלתא" = 1495, סך כל אותיות האלף-בית מ-א עד ת. והוא עולה חיה ("ויהי האדם לנפש חיה" ת"א "לרוח ממללא". חיה עולה כג, סוד כב אותיות עם ה-א הפשוטה, ה"חד ולא בחשבן", סוד הקול המתיחד עם הדבור, כמבואר בכוונת הבעל שם טוב לשופר ולמקוה) פעמים שם א-דני ("מלכות פה"). הר"ת בתם = 442 = טוב פעמים הוי', האוס"ת = 1053 = 3 פעמים 351, משולש שם הוי' (חשבון שבעת השמות הקדושים שאינם נמחקים, כמבואר במ"א).

[י] הענין הורחב בשיעור שהתקיים בשבת.

[יא] "מאת כל שכניך כלים רקים" – "כל שכניך" = "כלים רקים" (האשה היתה מוקפת שכנים שהם עצמם היו כלים רקים. מסתמא היו שכנים חילוניים, מלשון חלל מקום ריקן, "כלים מן החוץ". ומכאן נלמד שהכלים הראויים להכיל את האור של משיח צריכים לבוא מהצבור החילוני שמסביב דווקא)! אצל האשה ה"אור" המשיחי היה "כי אם אסוך שמן" (תמצית האמונה הפשוטה בה' שבלב כל יהודי) = 548 = 4 פעמים 137, ממוצע כל תבה. על הכלים שהכילו את האור התוהי הזה נאמר: "כלים מן החוץ... כלים רקים... הכלים... הכלים" = 959 = 7 פעמים 137, ממוצע כל תבה (סימן מובהק שהכלים הם מאותו שרש של האור)! והנה, הנביא הפלאי בעל המופת התוהי-משיחי נקרא אלישע = 411 = 3 פעמים 137, נמצא שהנביא הפלאי (3 פעמים 137) יחד עם האור הפלאי (4 פעמים 137) = 7 פעמים 137 = 959 = הכלים המכילים את האור!

אלישע – 5 אותיות; "כי אם אסוך שמן" – 11 אותיות; "כלים מן החוץ... כלים רקים... הכלים... הכלים" – 28 אותיות. היינו דילוג בסדרה החיבורית המתחילה 1 5: 1 5 6 11 17 28 45 73... נמצא שהמספר הבא בדילוג הוא 73, חכמה (כח מה, שני המספרים הקודמים, חתך הזהב של חכמה). והנה, פלא מהשם "אלישע" עד סוף הפסוק הראשון של הפרשה יש בדיוק 73 אותיות (וכן מספר האותיות של הפסוק השני כאשר מחשבים גם את הכתיב "לכי" [אותיות כלי; בהמשך יש עוד פעמיים "לכי"] וגם את הקרי "לך")!

[יב] "ויעמד השמן... ואת ובניך תחיי בנותר" = 2106 = אנכי פעמים הוי' (תחלת עשרת הדברות ששמענו מפי הגבורה). יש כאן 26 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = אנכי (ט ברבוע, ג בחזקת ד). "תחיי בנותר" = 1086 = שרה רבקה רחל לאה (ב"פ "אהיה אשר אהיה"), כאן התעצמה ה"אשה אחת" עם ארבע אמהות האומה.

[יג] התוועדות ב' ניסן ש"ז.

[יד] שמורה – משיח בן יוסף, שרויה – משיח בן דוד. שמורה שרויה = מצות מצות, שני סוגי מצות משלימים.

[טו] מאז ג' תמוז תשנ"ד היו שיעורים על חמש אפשרויות-ספקות בהופעת המשיח-הרבי, בסוד חמשת הספקות דרדל"א באריז"ל: עיבור נשמה, גלגול נשמה, תחית המתים, התגלות פתאומית כפי שהוא, השראה על כל בני הדור. חמשת הספקות ברדל"א הם 'ספקות קיימים' – כולם מתקיימים במקביל – ורצינו להדגיש השנה כיצד כל האפשרויות של הופעת המשיח קיימים ביחד. הדבר שייך גם לקיום המקביל של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד (כאשר בפרט ההשראה על הדור כולו – כאשר משיח מתגלה כתופעה של דור, כטענת חלק מההולכים בדרך הרב קוק זצ"ל – שייכת לבחינה של משיח בן יוסף), והדברים ארוכים.

[טז] ה-ת של פרת רומזת ל-ת הריבוי, כמו פרות.

[יז] סוד ה-ר, האות השניה של "פרו" הפותחת את תבת "רבו" (על ידי חילוף פ-ב באותיות בומ"ף ושינוי סדר הצירוף "פרו" [יא פעמים הוי'] הופכת ל"רבו" [ח פעמים הוי' – יחד: חוה פעמים הוי', סוד הוי' במילוי מה-אדם]).

[יח] "לעיני כל ישראל" = 761, מספר ההשראה ה-יט לאחר תריג (מספר ההשראה ה-חי) = משה רבינו.

[יט]  משה תהו = חשמל חשמל, צורת היהלום של זך (ג בחזקת ג). הכנף = גל (בין משה לתהו יש גלגל) – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", מרזי האותיות שנפלו מעולם התהו.

[כ] והוא על דרך "על כל פשעים תכסה אהבה", שבתהו היינו על כל פשעי האדם מכסה אהבתו את עצמו – אהבה עצמית שמכסה ומעלימה את כל הפשעים היא תהו, אך את התהו הזה עצמו יש להמשיך בכלים דתיקון בגילוי שיהודי לא חטא מעולם, כמבואר בחסידות בכלל ובפרט באריכות בתורת איז'ביצא (שהיא תורת-תהו בקדושה, כפשוט).

[כא] כל פרס הוא חצי – הלעומת זה של "חציו להוי' וחציו לכם". ידוע הווארט של הגר"א שחצי "להוי'" = כח וחצי "לכם" = מה וביחד = יום טוב (של שש"פ, שבו נאמרו שני פסוקים אחד "להוי'" ואחד "לכם"), אך הוא ממש חתך הזהב של חכמה לכח מה. אך בקליפת נוגה היינו פרס ליצר הטוב ופרס ליצר הרע. פרס פרס = פרת, פרס למשיח בן יוסף ופרס למשיח בן דוד (כנ"ל ששניהם בחינת "פרת") שביחד מהווים שלם אחד, משיח אחד, וד"ל.

[כב] ואף שרבי בונים הוסיף ש"נאר א פרומער איז א גלח" ו"נאר א קלוגער איז א גנב" – היינו שהדבר נכון בכל המדות (חג"ת) – הרי פשיטא שהעיקר והראש הוא מדת החסד שנופלת לנאוף (בגימטריא קבלה, כידוע מרבי נחמן מברסלב).

[כג] ידוע שחסד הוא חס דלית (להשפיע למאן דלית ליה מגרמיה כלום [ספירת המלכות, סוד הירח – "סיהרא לית לה מגרמה כלום"] שפע רב). ויש בו רמז לנושא הראשון שדברנו (שסימנו כלים) של מיוחסים (כהן-לוי-ישראל ר"ת כלי, שלש המצות של ליל הסדר) ולא מיוחסים (משיח, המשלים את סוד הכלים, סוד הרגל הרביעי של מרכבת נשמות ישראל, המצה של סעודת משיח) – חס לשון מיוחס ו-ד, דלית (מילוי האות ד – אפילו כאשר הוא מלא [אפילו יחד עם האות י] עדיין אין לו כלום!), היינו מי שאינו מיוחס (סוד ה-ד של דוד מלכא משיחא [והוא ד-לית היינו ש"אין כיוצא בו", וד"ל]). והוא סוד "מכלכל חיים בחסד" – "מכלכל" לשון ריבוי כלים (להכיל חיים, לשון רבים) שנעשים מכח החס-ד דווקא, כמבואר בדא"ח.

[כד] חסד שבחסד = מות, רמז למיתת הזמ"ק של עולם התהו. חסד שבחסד ועוד עולם התהו (562) = יד (דוד) פעמים חסד (ז פעמים חסד-חסד, זה ברבוע, חסד שבחסד), ודוק.

[כה] בפרט, תיקון "נצר חסד לאלפים" מקביל לספירת התפארת לפי הכוונה של יג מדה"ר כנגד הספירות העליונות עד"ז: הוי' הוי' אל – כתר (שבו ג רישין); רחום וחנון – חו"ב; ארך אפים – דעת (שבו תרין עטרין, ה"ח וה"ג); ורב חסד – חסד; ואמת – גבורה (דין אמת לאמתו); נצר חסד לאלפים – תפארת; נשא עון ופשע וחטאה – נה"י; ונקה – מלכות, כמבואר באריכות במ"א.

[כו] ראה לקו"ת ריש פרשת ויקרא.

[כז] סוד אלדד (טל) ומידד (נח).

[כח] הקו האמצעי: ישר צדיק ענו = 840 = 20 פעמים 42; שני הקוים ימין ושמאל: חסיד נאמן ירא תמים = 924 = 22 פעמים 42.

[כט] שבת קד, א.

[ל] ראה רש"י שם.

[לא] יש להקשות כי אם כדברינו, ש"נאמן רוח מכסה דבר" הוא "נאמן כפוף" ו"הולך רכיל מגלה סוד" הוא "נאמן פשוט", הרי שסדר הפסוק – "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" – הוא הפוך מסדר מדרגות הנאמן בעולם הזה ובעולם הבא (והפוך מסדר הופעת ה-נ הכפופה וה-ן הפשוטה במלה נאמן עצמה), וכן צ"ע מדוע ה"סוד" שבתחלת הפסוק הופך ל"דבר" בסופו (כאשר ה-ד שבתחלת דבר יוצאת מה-ד שבסוף סוד, כאשר ה-ס של סוד נכללת במלה "מכסה"). לכן, יש לפרש כי כל הפסוק הולך על ה"נאמן פשוט" שהוא "הולך רכיל מגלה סוד" בעודו "מכסה דבר" ביחס ל"דבר עברה" שיש לכאורה בגילוי הסוד (והריהו מעין עברה לשמה, "'בכל דרכיך דעהו' – ואפילו לדבר עברה"), כאשר אליבא דאמת ה"הולך רכיל" הוא-הוא ה"נאמן רוח" שהרי ברור לו (ולכולם) שגילוי כל הסודות של הבורא והתורה הוא-הוא באמת פנימיות רצון ה'. והרמז: הולך רכיל נאמן רוח = 676 = הוי' ברבוע, שלמות (ממוצע כל תבה הוא אחד ברבוע, ר"ת 455, 13 פע' 35, יהודי, אוס"ת 221 = 13 פע' 17, טוב - 13 פע' יהודי טוב). שאר אותיות הפסוק = 485 (תהלים, מילוי א-ל א-להים כידוע בכוונת התיקון הכללי של ר"נ) = 5 פעמים מהיטבאל (יחוד מה-בן).

[לב] הוא שייך לפסח – נחמן = פסח.

[לג] ילתא אותיות אילת – "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירוֻך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" – בגימטריא אמת ("אהיה אשר אהיה").

[לד] כפי שיתבאר באורך בשיעור מחר.

[לה] כפי שנתבאר בארוכה בשיעור ח' ניסן ש"ז. ראשי התיבות של השלישיה חובה-מצוה-רשות – המתפרטת מתוך שני הקצוות, כדלקמן בפנים – הם חמר, מנין מצוות עשה (שאר האותיות שוות "ואהבת לרעך כמוך" הכלל גדול בתורה).

[לו] או"ח תעה, יח.

[לז] שו"ת חת"ס יו"ד קצא ובחידושי חת"ס פסחים ה, א.

[לח] ד"ה "וע"פ כו' ששת ימים תאכל מצות" תרס"ח (וכן בביאורי הזהר להצ"צ עמ' צה-צו).

[לט] שו"ת צ"צ או"ח ג, ה.

[מ] לקו"ש חכ"ב עמ' 33 הערה 42.

[מא] בשבת היו השלמות בנושאי כלים-תהו-תפלין וכן נתבארו נושאי בעד וחמץ. נושא משיח נתבאר בשיעור אור לכ"ד ניסן ונושא טל בעיקר בשיעור כ"ד ניסן.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com