חיפוש בתוכן האתר

סודות הטל בספירת העמר - ברית דוד-תם שי' אופן - כ"ד ניסן ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ד ניסן ע"ו – כפ"ח

סודות הטל בספירת העמר

ברית דוד-תם שי' אופן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. דוד תם – יד מלאה

שלש הידות ודוד המלך

לחיים לחיים, מזל טוב, לדוד-תם, לכל המשפחה, לכל הידידים. כתוב ש-דוד בגימטריא יד. דוד המלך הוא היד של הקב"ה (יד בהכאת אותיות – י פעמים ד = "יד הוי'") – הוא מבצע בפועל כל מה שה' רוצה, שזה להכשיר את העולם להיות דירה לו יתברך בתחתונים. היד של ה' היא דוד.

בקבלה יש כמה ידות – "יד הגדֹלה", "יד החזקה" ו"יד רמה" – וגם יש את הסימן של פרשת בשלח, שאנחנו יוצאים כעת מקרי"ס, משש"פ, שהוא יד אמונה. הביטוי הזה לא כתוב בתורה, אבל הוא הסימן של מספר פסוקי פרשת בשלח, שכוללת את שירת הים. "יד אמונה" הוא נקודת השיא לאן מגיעה "יד רמה" – "יד רמה" מגיעה עד ל"יד אמונה", שכאשר משה רבינו הרים את ידיו עד יד אמונה "וגבר ישראל" ("ויהי ידיו אמונה עד בא השמש").

לאחר כל הנסים של  יציאת מצרים וקריעת ים סוף, בסוף באה ההתמודדות עם עמלק – בגימטריא ספק. צריך שמשה רבינו, רעיא מהימנא, ירים את ידיו עד רדל"א, עד מקור האמונה (לעורר מחדש ובעומק יותר את מה שהתחיל להאיר בנשמות ישראל אחר קריעת ים סוף – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"). כתוב שהרמת הידים מעל הראש היא כמה דרגות מעל הראש, למעלה מהשכל. תיכף נדבר על נטילת ידים, בה לא נוהגים להרים את הידים לגמרי מעל הראש, אבל בתפלה משה רבינו מרים את הידים ומגיע עד רדל"א ומשם "וגבר ישראל" ("והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" עולה עד – "עד בא השמש" – פעמים הוי'. וביחד עם "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" עולה אבן ברבוע – "ויקחו אבן וישימו תחתיו". האמונה היא "אבן ישראל").

כל הידות קשורות לדוד המלך. הגם ש-ג הידות הידועות – יד הגדולה והחזקה והרמה – הן כנגד חג"ת – שלשת האבות – אבל מי שמקבל-מרכז את כולם וגם מי שמרים את כולם (לשרש המלכות ברדל"א) הוא דוד.

דוד תם – יד במילוי – תמיד

נעשה חשבון פשוט: יש ביטוי למלא את היד – כשממנים מישהו לתפקיד זה נקרא מילוי ידים. נמלא את היד – מה האותיות בתוך ה-יד? בתוך יוד יש וד, ששוות עוד 10, ובתוך ה-דלת יש לת, כך שרק חלק המילוי של ה-יד שוה תם. אם כן, דוד תם הוא יד מלאה, ה-תם נמצא בתוך ה-יד. זה הסוד, הרמז של צירוף שני השמות דוד תם.

כמה שוה ביחד? נאמר אחרת – אם במקום דוד אני אומר יד ומוסיף את המילוי, תם, איזו מלה יוצאת? תמיד. יד במילוי שוה תמיד. יש הרבה דברים שהם תמיד – אש תמיד, עולת תמיד, נר תמיד, וכו'. יש פרצוף שלם של כל הדברים בתורה שנקראים "תמיד". דוד תם הוא לתמיד, כי הוא עצמו שוה תמיד – תמידין כסדרם.

אנחנו הרבה פעמים מדברים על תדיר ומקודש – תמיד הוא בחינת תדיר (באלף-בית אח"ס בט"ע מ ו-ר מתחלפות – ומ"ר היינו פרצוף היסוד של אח"ס בט"ע, בחינת אות ברית קדש. וכן באותיות למנ"ר מ ו-ר מתחלפות). תדיר שוה חרות, זמן חרותנו – שהחרות תהיה תדיר, לא רק מקודש בעתים מיוחדות, אלא חרות לתמיד. בתפלה ה"תמיד" העיקרי הוא "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". לפי זה לדוד תם יש חוש בהתחדשות – התחדשות הבריאה בכל יום ובכל רגע תמיד (מיד השי"ת – "אף ידי יסדה ארץ וגו'"), ה' מחדש את הכל יש מאין ואפס המוחלט. עד כאן הרמז של הצירוף דוד-תם.

ב. "מוריד הטל" – בין נטילת ידים לנטילת לולב

טל תמיד

היות שאמרנו ש-דוד שוה יד, והוא הכללות של כל הידות של ה' – דוד המלך (גם המלך שוה יד ששוה דוד במספר קטן. וכן בדילוג אותיות, במספר קטן: דוד המלך = דוד המלך = יד = דוד) – זה מתקשר למה שדברנו גם בשש"פ, בסעודת משיח, וגם בבר-מצוה שהיתה פה אמש (משמחה לשמחה, מחיל אל חיל), לכך שבפסח אנו מזכירין טל (טל הוא הנקודה השביעית בנקודות שהתחלנו לדבר עליהן בסעודת משיח, וסימנן כתנ"ת מבט"ח).

[גם מילוי טל הוא אותיות תמיד.] נכון – אותיות תמיד ממש (טית למד). אם כבר, נאמר עוד משהו: ר' איציק אומר שאותיות המילוי של טל יוצרות את המלה תמיד ממש. אמרנו ש-יד עם אותיות המילוי הוא תמיד, כי המילוי עולה תם, אבל ב-טל רק המילוי הוא תמיד, שייך לתמיד, דוד-תם. יש טל וגשם. כמה שוה ט פעמים ל? טל בהכאת אותיות – משהו פשוט, שוה 270. אם אני מחשב כך ומוסיף לזה גשם אני מקבל בדיוק תריג.

איך אפשר לפרש זאת? יש ספר של החפץ חיים על המצוות הנוהגות בזמן הזה. יש דברים מיוחדים שעושים "זכר למקדש", כמו שאמרנו. אבל בכללות, כמה מצוות לדעת החפץ חיים נוהגות בזמן הזה? יש כמה שיטות בזה – לפי דעת החפץ חיים יש רע מצוות שנוהגות, כלומר שמה שחסר לנו הן גשם מצוות. שייך לענין של "טל לא מיעצר" – נוהג תמיד. יש מעלה במצוות שנוהגות תמיד, גם בזמן החורבן. מצד אחד אנחנו מתגעגעים למקדש, אבל הוא מקודש, ומה שנוהג תמיד הוא תדיר – ויש מעלה בתדיר. פוסקים ש"תדיר ומקודש – תדיר קודם". לפי החשבון של החפץ חיים מה שנוהג הוא רע מצוות – הסימן שהוא נותן לזה הוא "אני ישנה ולבי ער", אני ישנה בגלותא אך לבי ער – יש לי ער מצוות שמשאירות אותי ער (היינו עם מספיק ערנות וכח לקיים "הוא ישופך ראש", עקב האדם על ראש הנחש – ולא להפך, "ואתה תשופנו עקב", ראש הנחש על עקב האדם ר"ת רע, כאשר אינו מקיים את המצות הנוהגות בזמן הזה, כמבואר בספר עמק המלך), שלא אשקע בתרדמת ח"ו. זה הכח של התדיר, אבל צריך להתגעגע למקודש. טל לא מיעצר, מלמעלה, אבל גשם שתלוי באתעלד"ת נעצר. טל הוא "לשאול כהוגן" כי "לא מיעצר". זה רמז יפה של טל, רק שצריך הכאה – הטל קיים והגשם חסר. צריך את שניהם יחד.

מה ההבדל על פי פשט (בחכמת החשבון) בין טל לגשם? טל הוא 13-13-13 – ג"פ יג (אחד-אהבה). גשם הוא 7-7-7, רק שבמקום לחבר אותם מכים אותם (קודם פעלנו להפך – טל בהכאה וגשם בחיבור) – 7 פעמים 7 פעמים 7, 7 בחזקת 3.

טל הנטילה

בכל הקיץ אומרים "מוריד הטל", מיום טוב ראשון של פסח עד שמע"צ בו מתחילים להזכיר גשם, "משיב הרוח ומוריד הגשם". הסברנו שאז טפת הטל – טפה עדינה מאד, בלתי מורגשת, תענוג פשוט בלתי מורגש – הופכת להיות גשם, שהוא כבר הגשמה חיובית. בכל אופן, לבקש מה' כהוגן בלשון חז"ל היינו לבקש טל – אתערותא דלעילא תמיד, מה שיורד תמיד ("טל לא מיעצר"). גשם לא יורד תמיד – הוא תלוי באתעדל"ת – ואילו טל לא נפסק לעולם.

אמרנו שטל קשור לנטילה. בסוף תקופת אזכרת הטל, "מוריד הטל", מברכים על הלולב "על נטילת לולב". אבל בתחלת תקופת אזכרת הטל, פסח, וימי ספירת העומר, יש קשר מיוחד לברכה העוד-יותר תדירה – "על נטילת ידים". יש שתי ברכות של נטילה, שתי מצוות של נטילה – נטילת ידים ונטילת לולב[ב] (ידים לולב במספר קדמי = "נטילת" שעולה השם הקדוש צבאות – הוי' צבאות בנצח, משם הכח לקיום מצות נטילת לולב, "דידן נצח", ואלהים צבאות בהוד, משם הכח לקיום מצות נטילת ידים – קמים בבקר אומרים מודה אני לפניך ונוטלים ידים). הטל מתחיל מנטילת ידים ומסתיים בנטילת לולב. אחרי שמסיימים ליטול את הלולב הטל הופך להיות גשם, בשמיני עצרת (הטל עולה למעלה – בסוד ההעלאה של נטילת לולב, כדלקמן – וזו "עליה צורך ירידה" להורדת הגשם, היורד למטה בירידה לצורך צמיחה כלפי מעלה).

נטילת ידים - חבור חו"ג וחו"ב; נטילת לולב – חבור יסוד ודעת

נמשיך את הרעיון הזה, של נטילת ידים ונטילת לולב: אמרנו קודם, בהתחלה, שהכח שמרים את היד ("והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל") הוא דוד המלך – מרים את היד גבוה-גבוה, עד לשרש המלכות ברדל"א, עד הכי גבוה, "יד אמונה", ומשם ממשיך למטה-מטה. מה ההבדל באותיות של פנימיות בין כל פעם שמברכים "על נטילת ידים" – שעיקר התקנה היא לסעודה, "תיכף לנטילה סעודה", כמו שנטלנו כעת וישבנו לסעודה – לבין ברכת "על נטילת לולב"?

מה הכוונה ב"על נטילת ידים"? כוונה פשוטה בחסידות, שנטילת ידים היא הרמת המדות למוחין והמשכת המוחין למדות. שתי ידים, סתם שתי ידים, הן חסד וגבורה, יד הגדולה ויד החזקה. כשאני מרים אותן היינו לחכמה ובינה. אם "יד הגדֹלה" היא אברהם אני מרים אותו ל"אלהי אברהם" ואם "יד החזקה" היא יצחק אני מרים אותו ל"אלהי יצחק" – להרים את החו"ג לחו"ב ולהמשיך משם למטה לתוך הלב. יש גם "יד רמה", יעקב, התפארת, שנמצא אך לא מורגש כשנוטלים ידים. "יד רמה" היא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, שמתרומם ("יד רמה") עד הכתר.

מה הענין של נטילת לולב? מברכים דווקא על הלולב כי הוא הכי גבוה מבין כל המינים – כך כתוב בהלכה – ומה הוא בספירות? הוא שייך באופן מיוחד לברית מילה, שאנו כעת בסעודתה. בארבעת המינים הלולב הוא כנגד היסוד[ג], הברית. ברכת "על נטילת לולב" היא כדי להרים את היסוד לספירת הדעת – להמשיך את הטפה משם ("נטילת לולב" = "כי אל דעות הוי'" שעולה ישראל [לי ראש] הוי'. בנטילת לולב לא רק שמרימים את המדות למוחין וממשיכים את המוחין למדות אלא שמרימים את דעת-תחתון לדעת-עליון, שגם נשמות דבי"ע יתעלו ירגישו את היחוד העליון של נשמות דאצילות, כמבואר בתחלת קונטרס ההתפעלות, וממשיכים מדעת-עליון שיאיר בדעת-תחתון, שהנצח שלמעלה מן הזמן יאיר בנצח של הזמן שבבחינת היה-הוה-יהיה בקיום מצות מעשיות, כמבואר בתניא). לכן אמרנו שבסיום ימי "על נטילת לולב" פתאום הטל הופך להיות גשם – מרימים את היסוד עד הדעת וממשיכים משם את הזרעא חייא וקיימא. זה שייך באופן מיוחד לברית מילה, "על נטילת לולב", שיהיה לולב כשר למהדרין, לולב חזק וגבוה.

מה ראשי התיבות של לולב-ידים, שתי ברכות הנטילה? לי – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". אבל יש שני 'לי', כי גם האותיות השלישיות בשתי המילים לולב-ידים הן לי. בשתי המילים האלה יש לי-לי, כמו "חכלילי עינים מיין" – "כל חך הטועם אומר לי לי". בחבור שתי המלים יש פעמיים לי. דורשים את המלה ישראל כאותיות לי-ראש – הרמה עד לראש דווקא בשתי המצוות האלה של נטילה.

"מוריד הטל" מתמיהת "ורחץ"

מה הקשר של מצות נטילת ידים וכוונתה לפסח ועכשיו לספירת העמר? הסברנו אתמול שהדבר הראשון שמתמיה בליל הסדר – וכך כתוב במפרשים – שעושים פעמיים נטילת ידים, "ורחץ... רחצה"[ד]. בפעם הראשונה נוטלים בלי ברכה, כי הנטילה לדבר שטבולו במשקה הוא הידור, ורוב האנשים לא עושים זאת במשך כל השנה, ולכן חידוש שנוטלים על דבר שטיבולו במשקה בסדר, ואחר כך יש נטילת ידים לסעודה. כתוב שהפעולה הראשונה, "ורחץ", היא הפעולה הראשונה שמתמיהה את התינוקות.

גם הסברנו אתמול שמסורת מבעל אוה"ח הק' והבעש"ט שמכל הסודות שיש בתורה יש רק סוד אחד שמוסרים רק לחד בדרא, גדול הדור, וכשהוא מסתלק לעולמו הסוד הזה עובר לממלא מקומו, זה שבא אחריו (שממלאים את ידו, סוד דוד תם כנ"ל – מתאים שמילוי היד יהיה על ידי סוד נטילת ידים). זה הסיפור המפורסם של הבעש"ט שפעם קרא לתלמידים ואמר שעכשיו – בט"ו תמוז – הסתלק בעל אור החיים הקדוש. איך אני יודע? כי הרגע מסרו לי את הסוד של נטילת ידים, שמוסרים רק לחד בדרא, לגדול הדור. אמרנו שהתאריך הזה, ט"ו תמוז, הוא בדיוק אמצע התקופה שאומרים "מוריד הטל" – יום הציר של "מוריד הטל". יש עוד הרבה רמזים בזה.

בכל אופן, הדבר הראשון הוא שפסח מתחיל מנטילת ידים – מהתמיהה של "ורחץ". תמיהה הכוונה שיש כאן איזו תופעה של "אורות דתהו" (סוד "כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל", תחית המלכין קדמאין דמיתו) ב"ורחץ" הזה. "ורחץ" עולה "מוריד הטל" (שמתחילים לומר למחרת ליל הסדר בתפלת מוסף). והוא עולה חרמון (משער חר, סוד "זמן חרותנו", כמבואר בשיעורים האחרונים[ה]) – "כטל חרמון שירד על הררי ציון כי שם צוה הוי' את הברכה חיים עד העולם" ("טל חרמון" = גשם, "גשם נדבות תניף [פרש"י 'הניפות והטלת עלינו', לשון טל] אלהים", ופרשו חז"ל דקאי על טל תחיה, כלומר שיש טל שהוא בעצמו גשם, סוד המן – "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן" –"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" בגימטריא "נטילת ידים", כוונת הנטילה להמשיך לחם מן השמים, דהיינו להמשיך מוחין למדות. הברכה שורה בטל חרמון – ברכה טל חרמון ר"ת בטח ככוונת ברכה טוב חיים הידועה. ברכה טל חרמון = ל פעמים בטח, "וישב יהודה וישראל ל-בטח" – "ישראל בטח בהוי' עזרם ומגנם הוא").

ספירת העמר – כוונת נטילת ידים

אחר כך, הדבר השני, שכל כוונת ספירת העמר היא-היא כוונת נטילת ידים, כי כל כוונת הספירה היא להרים את המדות, את הידים לראש, לשכל, ולהמשיך מוחין – כל יום זו בחינה אחרת של המוחין שממשיכים למדה של אותו יום.

"חסד שבחסד" זה לא רק חסד שבחסד – מי שעובד רק על חסד שבחסד כמדה, רגש בלב, זו "דרך קצרה וארוכה", שאני חושב שאני יכול לתקן ישירות מדה מסוימת שאני רוצה. זה לא עובד ככה, זה חיצוני לגמרי. התיקון הוא בהרמת המדה למוחין, "דרך ארוכה וקצרה" של בעל התניא, ואז ממשיכים מהמוחין למדות. כל ספירת העמר, במיוחד לפי כוונת האריז"ל, היא העלאת המדות למוחין והמשכת המוחין למדות. כך מתקנים את המדות, עם שכל דקדושה.

לכן החוש של חדש אייר, בו סופרים את הספירה בכל הימים, הוא חוש העיון – דווקא מחשבה, שכל. השבט של חדש אייר הוא יששכר, התלמיד חכם של השבטים, ודווקא הוא סוד ספירת העמר (ספירה = מחשבה) – שהוא מתקן את המדות עם שכל, עם טוב טעם ודעת. עד כאן ההתחלה, ש"מוריד הטל" קשור לכוונה של נטילת ידים.

ג. שלש פתיחות להלכות נטילת ידים

"שפע רב בכל העולמות" בספירת העמר

כעת נאמר כמה דברים יפים לגבי נטילת ידים, ועוד משהו שקשור לספירת העמר עכשיו. לא נשכח ש-דוד תם שוה יד מלאה – יד מלאה כל טוב סלה, תמיד. בסוף הספירה אומרים את ה"רבונו של עולם", ושם הביטוי הכי חזק והכי מקובל בעם ישראל – שגם שרים אותו – הוא "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות".

דווקא בספירת העמר מתפללים כך, אף שלכאורה בכל מצוה צריכה להיות תפלה כזו. כשאני מניח תפלין בבקר איני ממשיך "שפע רב לכל העולמות"?! ודאי שכן, אך משום מה לא אומרים זאת. זו שאלה למלמד בחדר, הוא צריך להסביר למה לא אומרים "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות" בכל המצוות, אלא דווקא כשעושים מצות ספירת העמר. מנהג ישראל תורה הוא לומר את זה דווקא אחרי ספירת העמר, סימן ששייך במיוחד לספירת העמר.

התבוננות בשלש פתיחות של הלכות נט"י

יש בסידור של אדמו"ר הזקן – שידוע שכל ההלכות בסידור שלו הן מהדורא בתרא ביחס לשו"ע וגם על פי קבלה – סדר נטילת ידים. יש שם גם סדר ברכות הנהנין, סדר הכנסת שבת – כמה הלכות שהוא כותב ממש, כמו השו"ע, בתוך הסידור. אחד הדברים שכתובים שם באריכות הוא "סדר נטילת ידים". נטילת ידים זה הלכות חמורות, זה לא פשוט, אלא הלכות מורכבות. כמה צריך ליטול? מה קורה עם מים ראשונים שמטהרים את היד אבל נטמאים בעצמם, ואז צריך לשפוך עוד מים. עסק לא פשוט בכלל.

מענין כל פעם לבדוק את הפתיחה, שהרי "הכל הולך אחר הפתיחה". איך הוא פותח את "סדר נטילת ידים" בסידור ואיך בשו"ע שלו? הוא פותח באופן אחר לגמרי, וצריך לשים לב. צריך גם לבדוק איך חז"ל פותחים – הרי יש גם מסכת במשנה, מסכת ידים, לקראת סוף כל המשניות, קצת לפני עוקצין, סוף סדר טהרות. אז כעת נעשה התבוננות יפה בשלש פתיחות ידים. אמרנו שהתקופה הזו היא גם פתיחת הטל, שלעניננו כעת הוא בחינת נטילת ידים, ובסוף מגיע לנטילת לולב.

פתיחת הלכות נט"י בסידור אדה"ז: זהירות מזלזול בנט"י

ההלכה הראשונה בסידור היא:

גרסינן בגמרא המזלזל בנט"י בא לידי עניות ופירש"י שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית בצמצום. אר"ח אנא משאי מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא. וע"כ אין ליטול ברביעית מים בצמצום אלא יטול בשפע גם על חפניו עד הפרק...

אדמו"ר הזקן פותח את ההלכות במימרא מהגמרא ש"כל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות" – לא לזלזל במצוה הזו של נטילת ידים, והוא 'מאיים' עליך במאמר חז"ל ש"כל המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות". הוא לא כותב את הרמז, אבל זה משהו כל כך חזק שרמוז בברכה עצמה – "על נטילת ידים" ר"ת עני. הברכה עצמה מאיימת עליך – אם תקיים אותי כדבעי תינצל, אבל אם לא, תדע לך ש"על נטילת ידים" ר"ת עני.

איך אפשר לאיים בתוך הברכה שכל מי שמזלזל בנט"י בא לידי עניות? קודם כל, מכיון ש"מרובה מדה טובה", ויש כלל גדול בתורה ש"מכלל לאו אתה שומע הן", אז מי שלא מזלזל, מי שמהדר... זה כבר מתחיל להיות סוד, שדווקא בנט"י יש חיוב הלכתי של הידור. ככלל, הידור הוא רשות, לא חיוב. זה גם קשור למצה במשך כל ימי שבעת ימי החג, שהיא רק רשות לפי חז"ל. יש בחינה ברשות שהיא יותר מחיוב. בכל אופן, כאן בנט"י יש משהו שיתכן שאתה יוצא ידי חובה מאה אחוז לפי הלכה ומקבל עונש, בא לידי עניות. רואים שנט"י היא עם ראש חסידי באופן מיוחד.

יטול בשפע – לגלות שהצמצום לא כפשוטו

אדה"ז מסביר – מצטט את רש"י – שהכוונה במזלזל בנט"י היא מי שנוטל ידים בצמצום, צמצום של כמות מים שבדיוק מספיקה כדי לצאת ידי חובת המצוה, אבל היות שעשה זאת בצמצום זה נקרא שהוא מזלזל בה. במצוה הזו הקיום בצמצום נקרא לזלזל. פלאי פלאים – אתה עושה מאה אחוז בסדר, אבל היות שעשית בצמצום – אתה מזלזל וזה מביא אותך לידי עניות. מה מסקנת ההלכה הראשונה? "יטול בשפע" (כך מסקנת אדמו"ר הזקן בסידור). אתה לא רוצה לבוא לידי עניות? "יטול בשפע", תשפוך הרבה מים על הידים.

כבר אפשר לחוש מרחוק – "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" – איך שסוד נטילת ידים הוא הסוד (ב-ה הידיעה) שמוסרים לחד בדרא (הרבי של הדור, שדווקא הוא בבחינת "בלי גבול בגבול" כידוע) – הצמצום (פתיחת מסכת ידים במשנה, כפי שנראה) אינו כפשוטו, ולא רק שהצמצום אינו כפשוטו מצד השי"ת (אך לנו הוא מתקבל כצמצום לכל דבר) אלא שגם מצדנו "יטול בשפע" כדי שיתגלה לנו גם במקום הצמצום (המקום שבו תופס שיעורי ההלכה) "מים שאין להם סוף", גילוי אור אין סוף שלפני הצמצום (והכל דרך הקו, סוד התורה, אך בהתגלות שרשו – התפארת הנעלם שבבחינת יחיד ממש).

פתחנו בשאלה למה דווקא בספירה אומרים "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות". אדה"ז פותח ב"יטול בשפע". כמה זה שוה? ההלכה הראשונה, החיובית, בנטילת ידים. "יטול בשפע" שוה 507, ג"פ 13 ברבוע. ר"ת "שפע רב בכל העולמות" שוה אותו מספר, "יטול בשפע". כבר רמז יפה שמקשר בין התפלה בסוף ספירת העמר לנטילת ידים. מאיפה אנחנו מגיעים? מטל, מתפלת הטל, התפלה של יום ראשון של פסח שמיד בסופו מתחילים לספור את העומר.

פתיחת מסכת ידים: השיעור המצומצם של נטילת ידים

נסתכל איך מתחילה מסכת ידים:

מי רביעית נותנין לידים, לאחד אף לשנים. מחצית לג, לשלשה או לארבעה. מלג, לחמשה ולעשרה ולמאה. רבי יוסי אומר, ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית. מוסיפין על השניים, ואין מוסיפין על הראשונים.

המשפט הראשון הוא "מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים". יש כמות מצומצמת של מים, וזו ההתחלה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – שאתה לוקח מי רביעית, רביעית הלוג, כמות די קטנה של מים, וזה מספיק לנטילת ידים בצמצום. נוטלים לאדם אחד, ואם נשאר – אלה 'שירי טהרה', שאף שהם פחות מרביעית אפשר ליטול לעוד מישהו. זו ההתחלה של מסכת ידים, ויש רק מחלוקת בין המפרשים אם מדובר בשפיכה ראשונה או שפיכה שניה. לפי הרמב"ם שירי טהרה טובים לשפיכה שניה, אף שהם כמות קטנה, אך לא לשפיכה ראשונה, אבל לפי הברטנורא ורוב המפרשים מדובר בשפיכה ראשונה, לגמרי.

אם כן, פתיחת מסכת ידים היא ההיפך הגמור מפתיחת סדר נטילת ידים בסידור – הכמות המינימיאלית, ולא רק זה, אלא אומרים שגם פחות מהכמות המינימאלית טובים לעוד מישהו כי באים משירי טהרה. ["אף לשנים" זה נשמע לא טוב, "אף".] אבל "שירי טהרה" נשמע מאד טוב (בכלל, "טהרה" הוא סוד "טהירו עילאה", מקור הנשמה – "נשמה שנתת בי טהורה היא" – "שירי טהרה" היינו סוד "חלק אלוה ממעל ממש", שהוא הסוד שנמסר למורנו הבעל שם טוב שכאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו). בכל אופן, זו פתיחת מסכת ידים, ואדה"ז פותח בסידור הפוך – שמי שנוטל בצמצום נקרא מזלזל ומביא לעניות ולכן "יטול בשפע".

פתיחת הלכות נט"י בשו"ע אדה"ז: נטילת ידים זכר למקדש

איך אדה"ז מתחיל את הלכות נט"י בשו"ע? בכלל לא מתחיל מההלכה של "כל המזלזל בנט"י בא לידי עניות" ושהדבר הראשון שיטול בשפע. הוא מתחיל ממשהו אחר. קודם כל הוא מתחיל להסביר על פי נגלה למה בכלל צריכים ליטול ידים – כל ההיסטוריה של מצוה זו מדרבנן. כמו שנסביר, המצוה הראשונה בסדר, במעלה, מבין ז מצות דרבנן היא המצוה של נטילת ידים – ה-נ של "נע בשמחה", סימן ז מצוות דרבנן. ההלכה הראשונה היא כוונה, לא כל כך מעשה, שבה הוא רק מסביר שכל מה שאנחנו עושים נט"י הוא זכר למקדש:

כל האוכל פת שמברכין עליו המוציא צריך ליטול ידיו תחלה אע"פ שאינן מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה לפי שסתם ידים שהסיח מהם דעתו משמירתן הן שניות לטומאה ופוסלות את התרומה מדברי סופרים עד שירחצם במים כהלכתן ותקנו אף באכילת חולין משום סרך תרומה שירגילו ליטול ידיהם בכל אכילה ולא ישכחו ליטול לתרומה ולא רצו לחלק בין כהנים לישראלים שאין אוכלים תרומה וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו לאכול בטהרה

ולא תקנו אלא בפת לפי שרוב התרומות הן בפת שמן התורה אין תרומה נוהגת אלא בדגן תירוש ויצהר שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' והדגן שהוא ה' מיני תבואה דרך אכילתו הוא לעשות ממנו פת ותירוש ויצהר הם יין ושמן דרך שתייתן הם בכלי ואין אדם עשוי ליגע בהם בידיו לפיכך לא הצריכו בהם נטילת ידים אפילו בתרומה ואצ"ל בחולין...

אם כן, לפי ההלכה הראשונה בשו"ע כל פעם שאני נוטל ידים אני צריך לכוון שזה "זכר למקדש".

זכר למקדש גם בספירת העמר ונטילת לולב – נשיאת הפכים וחבור מוחין ומדות

איך זה קשור לספירה? גם מצות ספירת העמר שלנו היא זכר למקדש, וכמו שמיד אחריה אומרים "הרחמן הוא יחזיר לנו את עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה" (עוד לפני "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות") כי מצוה זו היא זכר למקדש. רואים שיש פה עוד מכנה משותף, צד השוה, בין נטילת ידים לספירת העמר.

זכר למקדש לכאורה אומר שצריך לזכור את המקדש – כשאני סופר את העמר צריך לזכור את המקדש, ולא רק לומר הרחמן כו', כמו שכתוב בסידור בנוגע לאמירת קרבן פסח "שידאג", שאדם צריך לדאוג ולהצטער שאין בית מקדש, מתי כבר יבנה המקדש?! ועוד יותר, הרי "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו". כך בנוגע לכל דבר שהוא זכר למקדש.

גם נטילת לולב כל שבעה היא "זכר למקדש" – שתי הנטילות הן זכר למקדש (שניטל מאתנו). מצד אחד צריך לשמוח בלולב, "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים" – זה במקדש, ומה שאנו עושים הוא רק זכר למצוה, אך גם היום צריך לשמוח בנטילת לולב מאד, בפרט שהוא ב"זמן שמחתנו". נמצא שיש כאן בחינה של נשיאת הפכים, של "גילו ברעדה", של "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" על המצוה ומצד שני "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא" בצער שאין לנו היום בית מקדש.

מה זה מקדש? מוחין. קדש זה מוחין, מוחין דאבא (ובית המקדש היינו מה שנמשך ומאיר במוחין דאמא, בחינת בית, ששם עיקר השמחה). אם אני יודע שמה שאני עושה עכשיו הוא זכר למקדש אני בעצם מעלה את הרגש שלי, את המדות שלי – אני זוכר את המקדש ומתגעגע למקדש. זה בעצמו "זכר למקדש" – להעלות את המדות למוחין על מנת להמשיך מוחין לתוך המדות.

שלש הפתיחות – הכנעה-הבדלה-המתקה

אם כן, עכשיו אמרנו שכל חיבור של הלכות נטילת ידים מתחיל בצורה אחרת. המשנה מתחילה ממינימום – "מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים". שו"ע אדה"ז מתחיל שכל המצוה הזו היא זכר למקדש, ובסדור הוא מתחיל מהדין ש"יטול בשפע". והם בסוד הכנעה (שיעור מינימום למי שבעצמו מינימום) הבדלה (זכר למקדש) המתקה (יטול בשפע) כמובן.

אורות וכלים בפתיחת מסכת ידים

כעת נאמר עוד משהו יפה לגבי המשנה במסכת ידים: הגרסה שלנו במשנה היא "מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים", אבל התוי"ט הראשון, בתחלת המסכת, מביא שיש מקומות בחז"ל שמצטטים משנה זו לא "מי רביעית" אלא "מרביעית" – "מרביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים". מה ההבדל? הוא מסביר פשט, ש"מי רביעית" הולך על המים ו"מרביעית" הולך על הכלי, שצריך כלי שמכיל רביעית. שוב, יש גרסה ש"מרביעית" הולך על הכלי ויש את הגרסה המקובלת של "מי רביעית" שהולך על המים (הממלאים את הכלי, האור שממלא את הכלי).

מה אני יכול ללמוד מזה? שיש משהו בנטילת ידים – ממש במלה הראשונה כאן, שיש בה שתי גרסאות – שעושה חיבור בין אור וכלי (סוד מעשה מרכבה = אור כלי), אורות וכלים. גם זה סוד, ענין גדול מאד, שהמסכת מתחילה או עם דגש על הכלי או עם דגש על מה שממלא את הכלי. כמובן שצריך גם את זה וגם את זה בעת ובעונה אחת.

אם אחבר את שתי הגרסאות יחד, מתחיל במלה מיםמי רביעית, מרביעית. יש פה אור וכלי גם יחד[ו] (ואם נדייק יותר, "מרביעית" משמע שהכלי עצמו מתהווה מרביעית המים, סוד "מהתעבות האורות נתהוו הכלים". ובהקשר להמבואר לעיל שסוד נטילת ידים הוא הוא הסוד העמוק ביותר בחכמת הנסתר שהצמצום אינו כפשוטו היינו מה שעצם המאור נכנס במקום האור ובכך גרם למעין הסתלקות-התעלמות האור, כלומר הסתלקות-התעלמות בהירות האור, דהיינו התעבות האור, שממנו נתהווה הכלי הראשון, החלל-מקום-פנוי לעמידת העולמות. ומעתה – על ידי המשכת הקו ממקורו בתפארת הנעלם – נמשך "שפע רב בכל העולמות").

מסכת ידים

עוד משהו נחמד: אמרנו שמסכת ידים מתחילה "מי" – לפי הגרסה הרגילה – ר"ת "מסכת ידים". השאלה אם יש עוד מסכת בש"ס שיש כזה רמז... מן הסתם אין.

כמה שוה מסכת ידים? 584[ז]. יש כאן 8 אותיות, 584 מתחלק בהן – עולה ח"פ חכמה. מה זה יד? דברנו על הפסוק הזה אתמול – "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". מהי יד? יד הוא דוד מלך ישראל, אבל "אבא יסד ברתא" – יד היא חכמה, "עד מקום שיד השכל מגעת". יד היא יוד, "פותח את ידיך" היינו "פותח את יודיך", מוחין דאבא. "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך" – בכח-מה שלך, החכמה שלך – "עשה", "כלם בחכמה עשית". שוב, הערך הממוצע של "מסכת ידים", כל אות, הוא חכמה.

נעשה כזה תרגיל: נראה כמה מבינים מה שנעשה כעת – משהו פשוט מאד, אבל מי שלומד חשבון עם ילדים, פעם ראשונה שרואים זאת די מפליא. רק המלה מסכת עולה 520, כך שממוצע כל אות הוא 130. במלה ידים כל אות היא בממוצע 16. כמה הממוצעים יחד? 146, פעמיים חכמה. שוב, מסכת ידים עולה ח"פ חכמה, נמצא שחכמה היא הערך הממוצע של כל אות לחוד, אך ממוצע אותיות כל מלה בפני עצמה יוצא ב"פ חכמה. כעת נחלק מסכת ידים לזוגות של אותיות – מס, כת, יד, ים. לכל חלק יש ממוצע? כן. מס – 50, כת – 210, יד – 7, ים – 25. כמה זה ביחד? 292, ד"פ חכמה. כלומר, הערך הממוצע של כל אחת מ-ח האותיות של "מסכת ידים" הוא חכמה, סכום ממוצעי האותיות של שתי המלים כל אחת בפני עצמה (ד-ד אותיות) הוא ב"פ חכמה, ממוצע כל שתי אותיות יחד (ב-ב-ב-ב) הוא ד"פ חכמה וממוצע כל אות בפני עצמה (הגימטריא המלאה של שתי המלים) הוא ח"פ חכמה. שוב, צריך להבין שזה פשוט, זה חייב להיות ככה. לחיים לחיים.

רמזי "שפע רב בכל העולמות"

נחזור ל"שפע רב בתוך העולמות". אף שאומרים רק על הספירה, אבל אנחנו בתוך הספירה ואנחנו בברית מילה, ובהחלט כולנו מסכימים – נפסוק יחד – שעל ידי המצוה הזו של ברית מילה יושפע שפע רב בכל העולמות. זה בזכות דוד תם, שמהיד המלאה שלו – הוא יד מלא, מחזיק שפע רב – יומשך שפע רב בכל העולמות.

לא רק שהר"ת של "שפע רב בכל העולמות" שוה "יטול בשפע" שהוא כפולת יג אלא כל הביטוי "שפע רב בכל העולמות" הוא כפולת 13. הוא עולה צז, מהיטבאל, זמן, מה-בן כפול יג. שוב, "שפע רב בכל העולמות" [ביום שהוא נולד נולדה אצל אחד החברים גם בת שנקראה מהיטבאל.], שוה מהיטבאל פעמים אחד, פעמים אהבה. אם הר"ת הם כפולת יג (טל פעמים יג – יש בתנ"ך יג פעמים "טל"! טל = אלדד) אז גם השאר כפולת יגיג פעמים חן (מידדמהיטבאל עולה אלדד מידד, שני הדדים שלה המריקים "שפע רב בכל העולמות").

כמה אותיות יש בביטוי "שפע רב בכל העולמות"? דרך אגב, כמו שיש "שפע רב", היום זכינו ל"שלום רב", מה שספק אם בית הכנסת הזה זכה אי פעם (בתפלת מנחה הסבא של דוד תם עבר לפני התבה והתפלל בנוסח אשכנז. אשכנז = חשמל, וזה מורגש במיוחד בבית כנסת חב"ד, האויר מתחשמל בשמחת אחדות ישראל) – שלום רב בכל העולמות, תיקון גדול מאד שנעשה היום. יש בבטוי "שפע רב בכל העולמות" 15 אותיות, משולש של 5 – אפשר להתחיל מ-1 ל-5 או מ-5 ל-1. היות שהביטוי הראשון, שפע-רב, הוא חמש אותיות, ראוי להתחיל מחמש:

ש  פ  ע  ר  ב

ב  כ  ל  ה

ע  ו  ל

מ  ו

ת

מה הפנות? שבת, גם כפולה של 13. זה יפה, צריך להראות לילדים. בכלל, בכל הספירה צריך הרבה לדבר על "שפע רב בכל העולמות" – לשיר זאת ולחשוב שעל ידי מצות ספירת העמר ממשיכים שפע רב. מה נשאר? מג פעמים יג – חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", שעולה מג (גדול) פעמים הוי' (שהוא אלהים פעמים אחד). לפני "שמע ישראל וגו'" כתוב "ארץ זבת חלב ודבש" ס"ת שבת – כתוב שסוד השבת (בזמן שהוא סוד ארץ ישראל במקום) מתחבר עם שמע ישראל (מצות יחוד ה'), אז גם בביטוי הזה יש את הרמז הזה. עד כאן כמה רמזים. יש עוד הרבה לדבר על זה, אבל נשאיר זאת ככה.

ד. טל ילדות

"אות ילדֻת טל"

אולי עוד משהו שקשור לברית, בתפלת הטל. קודם כל, מה ילד קטן קשור לטל? יש בתנ"ך ביטוי "טל ילדֻתיך", שנאמר על משיח. אבל מה הביטוי אולי הכי יפה בתפלת טל? "אות ילדֻת טל להגן לתולדות"[ח]. אני מבין שטל הוא "אות ילדֻת" מהפסוק "טל ילדֻתיך", אבל מה הקשר "להגן לתולדות"? מה פשט התפלה הזו?

ר"א אבולעפיא אומר שטל הוא טפה לבנה, ממש זרעא חייא וקימא, קדושת הטל היא קדושת הברית. שמירת הברית מגנה על התולדות. לא הסתכלתי במפרשי המחזור איך מפרשים את הפיוט. יש מוהלים שנוהגים לומר לפני הברית "ברית קדש". יש "אות ברית קדש" ויש "אות ילדֻת טל". בפסח הבאנו את שיטת הגאונים למה לא מניחים תפילין בחול המועד – אומרים שהמצה היא אות כמו שהתפלין הן אות, ולכן ראוי לאכול מצה כל יום במקום להניח תפלין. בכל אופן, הטל הוא אות ילדות ויש אות ברית קדש.

"כד הוו מטיילין טליא וטליתא"

הזכרנו ולא הסברנו, יש על זה מאמר באחד הספרים שלנו – "נהירנא". יש חמשה דברים שרבי יוחנן זוכר מפעם, מהימים הטובים של בית המקדש. אחד הדברים שהוא אומר "נהירנא כד הוו מטיילין טליא וטליתא [נערים נערות] בני שיתסר ושיבסר ולא הוו חוטאין". אם כן, אפשר להיות ילד קטן עד גיל 16-17. למה עד אז? טליא הוא גם ילד קטן וגם לשון משחק – ילד קטן שמשחק, כמו שה' משחק בלויתן.

למה עד גיל 17? כי בגיל 18 כבר צריך להתחתן, אך עד אז הוא טליא (כשהוא מתחתן הוא הופך ל"גשם", מתגשם, כדי לקיים "חות דרגא ונסיב אתתא", לקיים מצות עונה ולהוליד ילדים. אך אם הוא זוכה לדרגת "הטיילין בכל יום", דרגת רב שמואל בר שילת ורבי אבהו ורבי יוחנן – כדלקמן – הוא נשאר טל, טל וגשם כאחד, סוד "גשם נדבות תניף אלהים" כנ"ל). אומר רבי יוחנן, אני זוכר שהיו מטילים ברחוב, כנראה היו גם משחקים, ולא היו חוטאים.

קדושת הברית ואי-הסתמכות על הגוים

אחר כך יש עוד "נהירנא" אחד – אלה שני האחרונים, כנראה יש ביניהם קשר – "נהירנא כד הוו אמרין בי מדרשא דמודי [מודה] להון נפיל בידיהון דמתרחיץ [בוטח, סוד נטילת ידים מכח 'מודה אני' כנ"ל] עליהון דיליה דילהון". כלומר, מי שסומך על 'הגוי הטוב', על אמריקה – אם הוא מודה להם הוא נופל בידיהם ואם הוא בוטח בהם שלו שלהם. כך היו אומרים פעם (בבית המדרש...).

מה הקשר בין שני ה"נהירנא" הסמוכים האלה? הם סמוכים זל"ז ("סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר") אז סימן שיש קשר. אצל רבי יוחנן הזכרון שהיו מטיילים ולא היו חוטאים עורר אצלו עוד זכרון – אסוסיאציה – של מה שאמרו בבית המדרש שהמודה לגוי נופל בידיו והבוטח בו שלו-שלו. מה הקשר? יש למישהו רעיון? [רחיץ.] על זה דברנו אתמול בלילה, "ביה אני רחיץ", שזו נטילת ידים. מה הלשון? צטטנו את הלשון של ההלכה הראשונה בסדר נטילת ידים. הוא מביא מרש"י שצריך שיהיה "רוחץ ומשפשף יפה", וכדי שיוכל לרחוץ (הוא קורא לזה רחיצה בעברית, לא בארמית) ולשפשף יפה צריך מים בשפע.

ה"מתרחץ" עושה אסוסיאציה לנטילת ידים, אבל מה הקשר בין הזכרון הראשון לזכרון השני שלו? [תיקון הברית.] זה ודאי הפשט, שאם יש טהרת הברית – מי שטהור בבריתו לא מסתמך על גוי. על זה דברנו בימית, זה המאמר המקורי – אי-הקפדה על עבודה עברית (במיוחד בדורנו, בארצנו הקדושה) היא פגם הברית. מי שמודה להם, מי שסומך עליהם – זה בטוח פגם הברית. איני יודע אם פעם הבאנו זאת מכאן, מהסמיכות – מסתמא כן, צריך להסתכל מה כתוב במאמר שלנו על זה. זה קשור לברית מילה, "אות ילדֻת טל להגן לתולדות", התדיר והתמיד, דוד תם. עד כאן, לחיים לחיים, שיהיו הרבה תולדות.

גילוי הטל בברית המילה

[האבא חזר את המאמר "בעצם היום הזה" בתורה אור.]

מה שעכשיו מתניה אמר, שיש מילה מלמעלה למטה, המילה הגדולה, לה חכה אברהם אבינו, זו בחינת טל – "טל לא מיעצר". המילה שמלמטה למעלה היא בחינת גשם (שלמטה מדרגת טל). אברהם חכה לטל, טל דלא מיעצר. כל ברית מילה שאנחנו עושים היא "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" – זה טל, גילוי של "הוי' אחד" (טל = ג פעמים אחד: "הוי' אחד" "אחד היה אברהם" "כי אחד קראתיו" – אברהם גלה "הוי' אחד" בעולם; "שמע ישראל הוי' אלהינו" ע"ה = "הוי' אחד" "אחד היה אברהם" "כי אחד קראתיו"!) בחינת המילה הגדולה שיותר גבוהה משם הוי' (בסוד "מי יעלה לנו השמימה" ר"ת מילה וס"ת הוי'), יותר גבוהה גם מהתורה, בחינת תשובה עילאה (והוא סוד "טלא דבדולחא" – היום הוא גבורה שבגבורה בספירת העמר, סוד טלא שבטלא, כמו שהוסבר בסעודת משיח. באור מקיף הוא יסוד שביסוד, "אות ברית קדש").

השפע בנטילת ידים (בכלל ולתינוק)

נסיים עם מה שאמרנו קודם: נטילת ידים בשפע היא סגולה לעשירות. הרבי רצה שכולנו נהיה עשירים. אתמול היה בהשגח"פ יהודי יקר שמישהו רימה אותו וכעת הוא חייב כמה מליונים. צריך להסביר לו שרק יטול ידים בשפע – זו סגולה לעשירות מופלגה, מהר מאד הוא יצא מכל החובות. "רבי מכבד עשירים", צריך הרבה עשירות כדי להביא את המשיח.

רצינו לומר גם על התינוק. מסתמא עשו זאת, מיד כשהתינוק נולד – דבר ראשון נוטלים לו ידים, כשרק יוצא מהרחם. זה עוד סימן שטל הוא נטילת ידים, טל ילדותך. יש אמהות צדקניות שנוטלות לתינוק ממש לפני כל הנקה. בבקר תמיד נוטלים לו ידים. כתוב שתינוק לא מבין מה עושים לו בברית, אבל הוא מקבל מזה מסירות נפש לכל החיים. ככה, הדבר הראשון שעושים לתינוק בעצם – תפקיד של האמא – הוא נטילת ידים, בשפע, כמה שיותר נטילת ידים בשפע כך יהיה "שפע רב בכל העולמות", לחיים לחיים.

[נגנו "ועל ידי זה יושפע שפע רב".]

רואים שמגיעים לאיזה 'היי' כשאומרים את זה. איך רואים זאת? בשביל מה צריך את כל העולמות? לא מספיק לנו עולם אחד, העולם הזה? סימן שאנחנו במקום אחר (בעצם בשום מקום אחד מוגדר) – בכל העולמות, לכל אחד יש את העולם שלו. נריה כבר חושב איך לעשות סטיקר של עבודה עברית שלמטה כתוב "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות". זה יכול מאד ללכת...

נ"ע בשמח"ה

סימן שבע מצוות דרבנן הוא נ"ע בשמח"ה – מתחיל מנטילה ונגמר בהלל. נטילה היא טל והרת"ס – נ-י-ה – בגימטריא הלל. נעוץ סופן בתחלתן (החיתום בפתיחה), ההלל בתוך הנטילה. שוב, ה-ה של "נע בשמחה" היא הלל וההתחלה היא נטילה ונטילה היא עצמה טל-הלל, 104, ח"פ אחד. הלל עולה עוד ה"פ אחד, כך שיחד נטילה הלל שוה אחד ברבוע. שלש פעמים אחד ברבוע זה כבר "יטול בשפע", הר"ת של "שפע רב בכל העולמות". אם תעשו גימטריא של כל המלים שם – נטילה עירוב ברכה שבת מגלה חנכה הלל – תראו שהכל מתחלק ב-13. האמצע הוא שבת, הפנות של משולש "שפע רב בכל העולמות" – נר שבת קדש, שבסימן הוא שבת. יש שם המון רמזים.

יהודי צריך לנוע בשמחה, לנוע לקראת הגאולה בשמחה. יש הווארט המפורסם של המגיד מקוזניץ', שפעם עשה שאלת חלום: כשהייתי צעיר הרגשתי שאני מתקדם בחיים, וכעת שאני זקן איני מרגיש זאת. ענו לו בחלום שכאשר היית צעיר היית כמו מי שרוכב בעגלה – הדרך לא סלולה, יש אבנים, וכל פעם דברים מקפיצים, יש חיכוך. הוא נוסע, ובשל החיכוך הוא מרגיש טוב-טוב שהוא נוסע. אבל כעת אתה טס – זה אחד הווארטים שכבר נבאו את האוירון – אין שם חיכוך ולכן אינך מרגיש שום דבר.

גם זה טל, הטל טס – הוא נע בשמחה, טס מהר-מהר, והכל טבעי לגמרי, בלי חיכוך, הכל לכתחילה אריבער. מי שטס זה נקרא "לכתחילה אריבער" – עולה על איזה גל, גל עיני, ומתחיל לטוס, כמו שתמיד אמרנו שאנחנו חיל האויר של תנועת חב"ד. שתהיה טיסה נעימה. [שילה מחר טס.] שתהיה טיסה טובה. גם אתה טס עוד מעט – שכל הטיסים יקיימו "נע בשמחה", החל מנטילת ידים. המקום הכי קשה לקיים "יטול בשפע" הוא במטוס, אז נראה אותך על אף הדילים והדילות שם שתקיים "יטול בשפע". יש כמה חסידים שראיתי שקיימו זאת גם במטוס. לי קשה עם זה, אבל ראיתי כאלה שנוטלים בשפע גם במטוס. יש כמה פעמים ליטול – העיקר "יטול בשפע", שיהיה "שפע רב בכל העולמות".  לחיים לחיים.

ה. "הטיילין בכל יום" (השלמה)

"הטיילין בכל יום" – הקבלת פני שכינה בכל יום

עוד פרק שלם במוריד הטל: עד כאן הסברנו רק שטל קשור לנטילה – נטילת ידים ונטילת לולב. אבל טל גם מלשון טיול – הזכרנו את "נהירנא", אבל טיול מזכיר גם טיול בפרד"ס. שייך ל"טעם עבירה" בטיול בפרדס. גם, ובעיקר, קשור להלכה של הטיילין שהזכרנו באחד השיעורים לא מזמן – "הטיילין בכל יום". כדי להבין את הנושא הזה, משהו מאד חשוב, צריך לפתוח את הגמרא (כתובות סב, א).

עוד לפני פשט הגמרא, הקיץ הוא ימי הטל – זמן של תענוג, אור ישר מלמעלה. החרף, שהוא "מוריד הגשם", הוא לא בכל יום – לעתים יותר נדירות. זיווג הוא לא רק בין האיש והאשה, אלא גם כמו הצדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל יום. אותם לו צדיקים שמקבלים את פני השכינה בכל יום הכוונה שיש להם זיווג בכל יום – הם בגדר הטיילים בכל יום.

לכך צריך לשאוף כל אחד, שברוחניות, בפנימיות, להיות בבחינה זו. בפרט כשאומרים תפלת טל, וכל הקיץ אומרים "מוריד הטל", צריך לשאוף לדרגת "הטיילין בכל יום" ולהזדווג עם השכינה. משה רבינו הוא בעלה דמטרוניתא – צדיק עליון, שבבחינת הזכר – אבל צדיק תחתון הוא בבחינת הכלה, "דקארי תדיר ולא שכיך", "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", אבל התשוקה היא להיות מן הטיילין כלפי מעלה.

שלש דעות מי הם "הטיילין"

אחרי ההקדמה הזו, שנועדה לתפוס מיד את הענין ברוחניות ובפנימיות ולקשר אותו להפרש בין טל לגשם – "טל לא מיעצר", טל הוא בכל יום, וכמו "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" היינו ממש בכל רגע – נתחיל לקרוא בפנים:

הטיילין בכל יום: מאי טיילין אמר רבא בני פירקי [כמו דבר והיפוכו, כי "בכל יום" הפוך מ"פירקי", שנשמע לפרקים. הפשט ש"בני פירקי" היינו תלמידי חכמים שלומדים בעירם ולא צריכים לכתת רגלים למקום רחוק – ככה רש"י מסביר. תיכף נראה רש"י בפנים.]

אמר ליה אביי [הכלל שחוץ מיע"ל קג"ם פוסקים כרבא, אבל כאן אביי מקשה עליו ואומר משהו אחר בשם רב, ולא ברור לפי זרימת הגמרא אם יש כאן פסק וכמו מי מכריעים. בכל אופן, לפי כללי הש"ס הכי מקובל הוא רבא, הראשון כאן.] מאן דכתיב בהו שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא ואמר רב יצחק אלו נשותיהן של ת"ח [ומדובר אפילו בנשות תלמידי חכמים שלומדים בבית, לומדים בעיר, ובכל אופן אלה נשים] שמנדדות שינה מעיניהם בעוה"ז [הבעל לא בא הביתה מוקדם, להתענג עם האשה, אלא הבעל בבית המדרש והיא מחכה לו. היא לא מקבלת הנאה ותענוג ממנו בכל יום בעולם הזה.] ובאות לחיי העוה"ב [בזכות ההמתנה ונדודי השינה. זה דרוש של "אמר רב יצחק" – דרוש מאד מחודש, כי הייתי חושב שמדבר על גברים ולא על נשים.] ואת אמרת בני פירקי [יש כאן מחלוקת במציאות לגבי "בני פירקי" – רבא אומר שזו המציאות ואביי אומר שזו לא המציאות. כנראה הבדל מהותי בין בית המדרש של רבא לבית המדרש של אביי (בין בשר שמן לעצמות).] אלא אמר אביי כדרב דאמר רב כגון רב שמואל בר שילת [שהיה מלמד דרדקי ומתפרנס מהם.] דאכיל מדידיה ושתי מדידיה וגני בטולא דאפדניה [גר בצל ארמונו.] ולא חליף פריסתקא דמלכא אבביה [שליח המלך לא עובר על השער שלו. הוא חי חיים נוחים. מסופר שהוא מאד מסור לתלמידים, אך בכל אופן לא מלמד אותם בלילה – יש לו זמן לעונה בכל יום, כי הוא מסודר ואין מי שמעיק עליו. זו דעה שניה, של אביי.]

כי אתא רבין [ממערבא, מארץ ישראל. אביי ורבא הם בבבל והוא מביא דעה של בני ארץ ישראל:] אמר כגון מפנקי דמערבא [הוא נותן שתי דוגמאוות למפונקי ארץ ישראל, שמשמע לפום ריהטא שעונתן היתה בכל יום – רבי אבהו ורבי יוחנן. שתי הדוגמאות דומות, שהיה להם הרבה כח, ואף על פי כן שמרו את הכח לעת זקנה ובחיי היום-יום השתמשו בעבדים והתנהגו בפינוק:] ר' אבהו הוה קאי בי באני הוו סמכי ליה תרי עבדי איפחית בי באני מתותיה איתרמי לי' עמודא סליק ואסקינהו [לא רק שעלה בעצמו אלא העלה את עבדיו שלא היו כאלה בעלי תושיה.] רבי יוחנן הוה קסליק בדרגא הוו סמכי ליה רב אמי ורב אסי [אמי-אסי עם ב הכוללים עולים יוחנן.] איפחתא דרגא תותיה סליק ואסקינהו [רב אמי ורב אסי הם בני בבל – "כל רב מבבל" – ורבי יוחנן הוא יסוד תורת ארץ ישראל. נמצא שבתחלה תורת בבל תמכה בתורת ארץ ישראל, רב אמי ורב אסי סמכו את רבי יוחנן, אך בסוף תורת ארץ ישראל היא שהצילה והעלתה את תורת בבל, רבי יוחנן הציל והעלה את רב אמי ורב אסי.] אמרי ליה רבנן וכי מאחר דהכי למה ליה למיסמכיה [הוא הרי בעל כח בעצמו.] אמר להו אם כן מה אניח לעת זקנה [כנראה שאצל מי שמפונק ומניח את הכח שלו לעת זקנה זה בא לידי ביטוי בהרבה כח בעלמא דין, שיכול לקיים את עונת הטיילין בכל יום. ביחסים בין תורת בבל לתורת ארץ ישראל, הנ"ל, שמירת הכח לעת הזקנה היינו שמירת עיקר כחה של תורת ארץ ישראל לדור האחרון, דורנו, בו מופיעה תורת חסידות ארץ ישראל ("עת זקנה" ר"ת עז, "הוי' עז לעמו יתן"). ורמז: "מה אניח לעת זקנה" עולה תשע"ו – השנה שלנו, עם כל הרמזים שלה (ביאת המשיח וכו') – וביחד עם יוחנן עולה שלמות של ל פעמים ל (סוד הלב היהודי כנודע).].

עד כאן הסוגיא הזו. יש כאן שלש דעות שצריך להבין אותן, לתת להן איזה מבנה ולקשר גם לכוונה של "מוריד הטל", של תקופת הקיץ.

פירוש השטמ"ק ל"בני פרקי"

הדבר הכי מענין הוא בשטמ"ק:

והטיילין אין לפרש מלשון טיול דהא בני פרקי לא מטיילי [הם בבית, מטיילים סביב עצמם...] ורב שמואל בר שילת לא הוה מטייל אלא טורח ויגע עם התלמידים אלא על שם דדרים בטולא דאפדנייהו וכדאמרינן גבי רב שמואל בר שילת [ורוצה לפרש כך גם אליבא דרבא.]. כך פירשו בתוספות [טל לשון צל. לפי זה "מוריד הטל" היינו להוריד את הצללים שבנפש, מקיפי הנפש – חיה-יחידה. הגשם הוא הכחות הפנימיים, נר"נ. סתם צל הוא המקיף דחיה, שמתייחס לפנימי, ויש בבואה דבבואה. טל הוא רזין דאורייתא, ויש בכך שתי מדרגות – רזין ורזין דרזין. לרזין עדיין יש אחיזה בשכל, נוגע ואינו נוגע, מקיף קרוב. רזין דרזין הם נשיאת הפכים גמורה, שאין לה שום אחיזה בשכל.]:

ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל בני פירקי תלמידים הלומדים פירקן בעירן ולפני רבן ואינן יוצאין חוץ לעירם ולשון טיילין על שם שלומדים בהנחתן בעירן בלא עמל אלא דרך בדיחות ושחוק. ע"כ:

צריך להסביר לתלמידים שכדי ללמוד תורה כולנו ביחד, בדרך בדיחות ושחוק, כדאי לגור בכפר חב"ד (אותיות בדח, שהוא צירוף הגבורה כנודע, בסוד "יצחק מצחק את רבקה אשתו") – הנסיעות מאד מתישות. בכל אופן, הביטוי "דרך בדיחות ושחוק" מאד מבדח. מענין שלרש"י יש מהדורא קמא, וכנראה היחס בין המהדורות הוא כמו "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון".

תורת ארץ ישראל

לפי המהדורה קמא של רש"י, איך באמת היה בבית המדרש של רבא? כמו שאמרנו, מכל מי שמוזכר כאן לפי כללי הש"ס הלכה כרבא, אבל לא משמע כך לפי מהלך הגמרא – נשמע שכל אחד דוחה את הקודם. אם באמת רבין מתכוון שרבי אבהו ורבי יוחנן הם טיילין שעונתן כל יום זה משהו מאד גדול, בפרט רבי יוחנן, שכולל את כל התלמוד הירושלמי. הסה"כ ש"הטיילין בכל יום" אינם פרחחים אלא האנשים הכי גדולים – בני פירקי, רב שמואל בר שילת או רבי אבהו ורבי יוחנן שהם "מפנקי דמערבא". גם רואים שלהיות מפונק זה לא גנאי.

בעצם, כל אחד נותן כאן דוגמה אחרת – ואין הכרח לומר שהדוגמאות סותרות (מעבר לכך שאביי חולק על המציאות שמתאר רבא) – כאשר כל אחד סובר שהדוגמה שהוא נותן היא עיקר כוונת-ציור הטיילין במשנה. מכיון שהמשנה היא תורת ארץ ישראל יש כאן קצת עדיפות לרבין בציור אליו הכוונה. רבין עצמו קבל מרבי יוחנן ומרבי אבהו (דוגמאות ה"מפנקי דמערבא" שהוא מזכיר). רבין הבא לומר בבבל את תורת ארץ ישראל הוא ה'זרז' העיקרי לחיבור תורת ארץ ישראל ותורת בבל, על דרך זיווג – היתה לו עונה קבועה לנסוע מפה לשם כדי להפרות את בבל בתורת ארץ ישראל (וכנראה ששאיפתו הפנימית היתה להיות מן הטיילין מפה לשם בכל יום – מה ששייך ביותר בעידן האוירונים ועוד יותר בעידן הדואר האלקטרוני וכו').

מבנה משנת העונות

לפני שנמשיך להסביר את שלש הדעות נחזור למשנה (בעמוד הקודם) ונראה בה משהו:

המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרים שתי שבתות בית הלל אומרים שבת אחת התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום הפועלים שבת אחת העונה האמורה בתורה [חמש מדרגות:] הטיילין בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחת בשבת הגמלים אחת לשלשים יום הספנים אחת לששה חדשים דברי רבי אליעזר [המפרשים מסבירים שכאן, שלא לפי הכלל הרגיל, הלכה כרבי אליעזר. רואים שדווקא רבי אליעזר, שהוא "בור סוד שאינו מאבד טפה" והוא שמותי וכו' – הוא המבין הגדול בעונה האמורה בתורה. אשתו היא אמא שלום (בחינת שלום בית), אחות של רבן גמליאל, בר הפלוגתא שלו (הממוצע בין רבי אליעזר ל-אמא שלום הוא דעת – "והאדם ידע את חוה אשתו" – היינו שביחד הם דעת-דעת, דעת עליון, רבי אליעזר, ודעת תחתון, אמא שלום).].

יש פה חמש מדרגות, וחסרה כאן עונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת, רק שמבחינת הזמן תלמידי חכמים הם כמו חמרים. זו קושיא – בגמרא – על רבא שאומר שבני פירקי, שהם תלמידי חכמים, עונתם בכל יום. הרי "עונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבת". אפשר להסביר בדרך מליצה ודרוש כמו רבי נחמן, שאצל תלמיד חכם כל יום הזיווג הוא בבחינת שבת, וממילא מהיום למחר בלילה הוא "מערב שבת לערב שבת". במשנה לא כתוב, ונסביר למה.

חמש המדרגות הן מן הסתם כנגד חמשת החסדים שמתפשטים בחמש הקצוות, מחסד עד הוד:

אם כך, הטיילים הם חסד. הסברנו בסעודת משיח שחסד זו הנהגה של תהו. ככה זה מתחיל – כמובן שחסד זה תענוג ובדיחות בדרך תענוג ושחוק וכו'.

אחר כך פועלים – פועל במציאות – הוא קצת פחות מהטיילים. הסברנו בספירת העומר שכל מדה אחרי החסד ממתנת ומגבילה ומצמצמת את החסד – הכל כדי לתקן את התפשטות האין סוף של החסד, את התהו של החסד. ככה הסדר כאן – כל מדרגה היא פחות מהמדרגה הקודמת. אבל, כמו שנסביר, הכל הוא כדי לתקן את הטיילים – כלומר להמשיך את האורות דתהו של הטיילין בכלים רחבים של תיקון. יש פועלים שתים בשבת – גבורה (כמו כח הפועל בנפעל, שיש בו גם העלם הפועל מן הנפעל, העלם הבורא מן הנברא – לפעול במציאות, ההיפך מטייל הבטל ממלאכה, שייך כאן לגבורה).

חמרים אחת בשבת – תפארת (מתאים ליחמור של החיות הטהורות, קשור ל"זמן חרותנו"; אנחנו כחומר ביד היוצר – סתם יצירה היא תפארת).

גמלים וספנים שהולכים רחוק הם "לבר מגופא" – הגמלים הם הנצח, ענף החסד, שנקרא גמילות חסד, והספנים שמפרשים לים הגדול יהיו כאן ההוד. הוד שבהוד, סיום הפירוט של ספירת העמר, ל"ג בעומר, הוא ספנים שבספנים (ספון שבספון, רזין דרזין של עלמא דאתכסיא, הים הגדול).

אמרנו שחסרים כאן תלמידי חכמים, והם היסוד – "צדיק יסוד עולם". היסוד הוא תחת התפארת, עד כדי כך שהם נחשבים כאחד – "גופא ובריתא חשבינן חד" – לכן העונה שלהם למעשה היא אותו דבר. זה שתלמיד חכם הוא בחינת "חמר" מפורש בפסוק בתורה – "יששכר חמֹר גרם". תלמיד חכם של השבטים הוא יששכר והוא נקרא חמור – זה בא לומר שהעונה שלו היא עונת החמרים.

רמזי הסוגיא

יש כאן גימטריא מופלאה לרמוז שהכל הוא תיקון הטיילין, כל הסוד של רבי אליעזר הוא כדי לזכות להתייחד עם השכינה בכל יום, גימטריאת כל הזמנים כאן – בכל יום, שתים בשבת, אחת בשבת, אחת לשלשים יום, אחת לששה חדשים – עולה 5256 (היהלום של חסד), שאפשר לפרש "בכל [52] יום [56]", מאה פעמים "בכל" ופעם אחת "יום". כלומר, חמשת הזמנים יחד הם "בכל יום" גדול.

יש עוד גימטריא יפה: החכם שאומרים עליו בפירוש שהוא טייל הוא רק רב שמואל בר שילת, הצדיק. לגבי רבי אבהו ורבי יוחנן צריך קצת להבין/לנחש שזו הכוונה, אבל "כגון רב שמואל בר שילת" מפורש עליו. על רב שמואל בר שילת יש לנו מאמר באחד הספרים החומים, ושמו שוה טל ברבוע. רמז מופלא שהוא עיקר הטייל ושטייל הוא מלשון טל, "הוי' אחד" ברבוע. שילת כידוע הוא ר"ת "שויתי הוי' לנגדי תמיד". לשם הוי' יש זך מילויים, והכל יחד עולה טל ברבוע – "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

אם מצרפים את הדעות של רבא ושל אביי ושל רבין – בני פירקי, כגון רב שמואל בר שילת, כגון מפנקי דמערבא – מקבלים 2738, פעמיים לז (יחידה) ברבוע, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" ("רוחו של מלך המשיח", הכל רוח משיחי מאד) כפול (ועוד רמז: מפנקי דמערבא, רבי יוחנן רבי אבהו, עולים 562, מתאים לבני מערבא בכלל ולמפנקי דמערבא בפרט).

שמות בעלי הדוגמאות של "טיילין" בסוגיא – רבא אביי (בשם) רב רבין – עולים "משה משה" ש"לא פסיק טעמא בגוויהו" העולה גם ל פעמים אביי. אדמו"ר הזקן אמר על סבו הרוחני, הבעל שם טוב, שבלימוד הנגלה היו לו מוחין של אביי, ונתבאר במקום אחר כי לאדמו"ר הזקן מצד עצמו היו המוחין של רבא. אצל תלמידי הרב המגיד ועד היום בעולם כולו אדמו"ר הזקן מכונה רב, ו"כי אתא רבין" עולה בגימטריא שניאור זלמן, נמצא שהוא כולל את כל בעלי הדעות כאן (וממילא יש בכחו לעשות את החיבור של תורת בבל ותורת ארץ ישראל – חיבור של שני-אור).

חש-מל-מל של טיילין

הכל בתוך מטיילים, תהו של תענוג, אבל בתוך התענוג גופא יש חש-מל-מל: בני פירקי הם סתם אברכי כולל, שיחסית לא יודעים מי הם. הם ה"חש" של הטיילין, הכנעה של הטיילין (עם כל הבדיחות והשחוק שלהם). רב שמואל בר שילת הוא המיוחד, מי שמציינים אותו בפירוש, שהוא מובדל. אחר כך "מפנקי דמערבא" זה כבר פינוק גמור, כבר ארץ ישראל – המתקה גמורה ומגיע לרבי יוחנן בכבודו ובעצמו, מרא דארעא ישראל, מרא דתלמוד ירושלמי.

בין הצדיקים של החסידות מי שאמר שהוא בבחינה זו הוא רבי אשר מסטולין, שבפסח היה יארצייט של אביו רבי אהרן הגדול מקרלין, שאחד הענינים הכי גדולים אצלו היה שיר השירים שלו, שהרעיש את העולמות ולא נתן למגיד לישון. הוא עשה שמונים אלף בעלי תשובה (על ידי זיווג הצדיקים מולידים נשמות גרים והרהורי תשובה).



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] וכמה רמזים בזה: לולב ידים עולה ו פעמים כב (וכן השרש בתוספת לולב ידים במילוי ובמילוי המילוי עולה רמא פעמים כב). לולב ידים בהכאה פרטית (ל פעמים י, ו פעמים ד, ל פעמים י, ב פעמים ם) עולה לב פעמים כב. ההפרש בין הפשוט להכאה הפרטית הוא הוי' פעמים כב (סוד כוכב) העולה לולב במילוי (למד וו למד בית). בנטילת ידים מרגישים טהרה ובנטילת לולב מרגישים שמחה. והנה, טהרה שמחה עולה אותו מספר – כב פעמים הוי', לולב במילוי!

[ג] הספירות של הידים והלולב, הכחות הפנימיים והצדיקים שמייצגים אותם – חסד גבורה יסוד אהבה יראה אמת אברהם יצחק יוסף (ברית = שנות אבות יוסף) – עולים עה (בטחון) פעמים כב ובצירוף ידים-לולב פא (ט ברבוע, ג בחזקת ד) פעמים כב, וראה עוד לעיל הערה ב על כפולות כב הרבות שיש כאן.

[ד] הסברנו אתמול ש"רחץ" הוא גם לשון בטחון (בארמית), ואם כן בנטילת ידים – "ורחץ... רחצה" – יש שתי בחינות של בטחון (כנודע שיש בטחון פעיל, זכרי, "ורחץ", ובטחון סביל, נקבי, "רחצה"). נטילת ידים קשורה לבטחון והלולב לשמחה (כמבואר בפנים וכנ"ל הערה ב) בסוד "כי בו ישמח לבנו [בנטילת לולב, לשון לב] כי בשם קדשו בטחנו [בנטילת ידים, 'שאו ידיכם קדש']" – רמז לכך שיש ליטול ידים לפני נטילת לולב. בטחון שמחה עולה חתך, השם הקדוש היוצא מס"ת "פותח את ידך", העולה ב"פ רוח, בסוד "פי שנים ברוחך אלי" דאלישע כלפי אליהו הנביא, וד"ל.

[ה] החל משיעור ח' ניסן ש"ז.

[ו] הממוצע בין "מרביעית" ל"מי רביעית" הוא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – ה"בכל" הוא הכלי והאהבה היא האור ("ואהבת" עולה ב"פ אור).

[ז] בהכאה פרטית מסכת ידים – מ פעמים י, ס פעמים ד, כ פעמים י, ת פעמים ם – עולה 16840 ובצירוף 584 עולה הכל לולב-ידים ברבוע!

[ח] וכמה רמזים בביטוי: "אות ילדֻת" עולה חיה פעמים יחידה (כל מלה בפני עצמה היא כפולת יחידה) העולה "בעתה אחישנה". "אות ילדת טל" עולה אנשים נשים טף העולה י פעמים טף (הממוצע בין טל ל-טף הוא ידים, ח ברבוע; שרש הטל – "טלא דבדלחא" – עולה טף, והוא-הוא סוד "טל ילדֻתיך" המבואר בפנים). "אות ילדת טל להגן לתולדות" = 1854 = 3 פע' 618 (המספר המובהק של חתך זהב), שהוא טל ועוד 1815 (מספר האותיות במעשה בראשית).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com