חיפוש בתוכן האתר

התוועדות פורים - ליל פורים ע"ו – רמת אביב הדפסה דוא

בע"ה

ליל פורים ע"ו – רמת אביב

התוועדות פורים

 לצפיה בשיעור בוידאו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. השמות במגלה – בין הנס והטבע

נגנו "ויהי בימי אחשורוש", "קהל גדול", ניגון תלמידי הצ"צ וכו'.

השגחה פרטית – ביאת ה"רוח והצלה" "ממקום אחר"

לחיים לחיים, פורים שמח. כתוב במגלה "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". אף על פי שאסתר מסרה את הנפש יחד עם מרדכי, וה"רוח והצלה" באו דרך אסתר ומרדכי, בכל אופן הפסוק הזה גם מתקיים – "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". צריך להבין מהו אותו "מקום אחר". ידועה הגימטריא ש"רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" שוה השגחה פרטית. כל מה שקורה בהשגחה פרטית – שיהודי רואה שמה שקורה בחייו הוא בהשגחה פרטית – נקרא "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר".

"ממקום אחר" הכוונה ממקום אחר ממה שחשבת. אתה חשבת שיבוא מכאן, ככה, בצורה הזו, אבל בא בצורה אחרת, לא מה שאתה חשבת. זה עיקר ההשגחה הפרטית, שפתאום האדם מופתע לראות שהענינים שלו, הפרטיים, וגם עניני הכלל, כלל ישראל, מסתדרים בצורה פלאית – לא כמו שהוא חשב. [בעקבות הערות לאנשים שעומדים ומסתירים:] לחיים לחיים. צריך להגיע ל"מקום אחר", משם יבוא "רוח והצלה".

"מקום אחר" – שם ש-די שבין הנס (הוי') לטבע (אלקים)

כתוב שהסוד של "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", מהו ה"מקום אחר"? שם ש-די ("מקום אחר" = נשמה, סוד "ונשמת ש-די תבינם", דהיינו "מקום בינה". מקום ועוד ש-די = 500, פרו ורבו, סוד חלק המילוי של שם ש-די: שין דלת יוד, כמבואר בכוונות). הטבע הוא שם אלקים, אלהים בגימטריא הטבע. הנס הגלוי, כמו עשר המכות, קריעת ים סוף, הוא משם הוי'. אבל הנס שמלובש בדרכי הטבע, שהוא עיקר ההשגחה הפרטית, הוא משם ש-די.

יש בכללות שלשה שמות לגבי הנהגת המציאות:

יש שה' מנהיג בנס גלוי, למעלה מהטבע. נסי יציאת מצרים שברו את חוקי הטבע. על כך נאמר "וארא אל אברהם... באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם". ההנהגה בה ה' נודע למשה היא שם הוי'.

הטבע עצמו, עם כל חוקי הטבע, הוא שם אלקים – "עולם כמנהגו נוהג". הרמב"ם פוסק כמאן דאמר שגם בימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג" – יש שם אלקים, שהוא הטבע, והעולם ימשיך להתנהג לפיו. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

באמצע, בין שם הוי' לשם אלקים, יש את שם ש-די – נס שמלובש בדרך הטבע, כך שלא תמיד בעל הנס מכיר בנסו, ודווקא כאשר הנס הוא מאד מופלא, "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו". יש נסים שרק הקב"ה עצמו מכיר בנס, על כך נאמר "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו". הנסים של מלך המשיח – שכבר כאן, ורק צריך לפקוח עינים ולראות אותו, אומר הרבי – הם גם נסים כאלה. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – "נפלאות גדולות" שהיום הם "לבדו" והם יתגלו לנו, זה עיקר הגילוי של ימות המשיח. מצד אחד שם הוי' הוא שם העצם, אבל יש מעלה מיוחדת בשם ש-די, הממוצע בין שם הוי' לשם אלקים.

הגאולה לא תבוא מהתפתחות העולם הטבעי

חז"ל מפרשים "ש-די" – "שאמר לעולמו די". העולם היה מתפשט בלי סוף וה' אמר 'מספיק להתפשט, מספיק להתפתח'. העולם התפתח מספיק, וכעת הוא מוכן שהאור האלקי יכנס לפה, שיתקיים רצון-תאות ה' לדירה בתחתונים. הדירה מוכנה, הכל מוכן, רק צריך שמשיח יבוא. כמו שהרבי אומר – הכל מוכן, הכלי מוכן. די, די להתפשטות והתפתחות העולם.

לענין "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" הכוונה "מקום אחר" מהמחשבה שאם נפתח את העולם עוד קצת הישועה והגאולה יבואו מתוך העולם. הרבי מסביר שהגאולה היא א שנכנסת לתוך הגולה כפי שהיא. אל תחשוב שהעולם לא מספיק מפותח, אין מספיק טכנולוגיה – נפתח עוד טכנולוגיה ובזכות זה משיח יבוא. לא, די, "שאמר לעולמו די" – יש מספיק טכנולוגיה, לא צריך יותר. "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", לא מהתפתחות הטבע – הטבע בסדר כמו שהוא. זה פירוש "שאמר לעולמו די", "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" – לא מתוך העולם, אבל יתלבש בתוך העולם, עד כדי כך שעדיין ככלל לא מרגישים מאיפה הוא בא, מה"מקום אחר" שלו.

זה מה שהיה בפורים, והגילוי של פורים הוא "אתחלתא דגאולה". עיקר האתחלתא דגאולה של משיח הוא פורים. "אכתי עבדי אחשורוש אנן", ופורים הוא האתחלתא דגאולה. מכאן לומדים שעל "אתחלתא דגאולה" לא אומרים הלל. שתהיה גאולה שלמה, אז אומרים הלל, אבל על "אתחלתא דגאולה" – כש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" – לא אומרים עדיין הלל. כך הרבי כותב על המציאות העכשוית. צריך להתחיל להכיר בנס, ולדעת שמחכים לגאולה.

רמזי השמות במגלת אסתר

כתוב ששם ה' – אף שם של הקב"ה – לא מופיע בתוך המגלה. לא שם הוי', לא שם ש-די ולא שם אלקים ולא אף אחד מהשמות האחרים של ה'. אף שם לא כתוב במפורש בתוך המגלה. בכל אופן, רמוז במגלה שכל השמות נמשכים, עד שהעצמות ממש נמשכת בפורים – לכן כל המועדים בטלים חוץ מפורים, שאין שום מועד וחג במציאות נצחית כדוגמת היום הזה והמצוות של היום הזה. השמות רמוזים במגלה בר"ת וסופי תיבות וכו'.

הכי מפורסם ששם הוי' רמוז בראשי תיבות של "יבוא המלך והמן היום" – פעם אחת (ויחידה) ששם הוי' מופיע כסדר. יש פעם אחת ששם הוי' מופיע למפרע בר"ת – תיכף נאמר. יש עוד שמות הוי' בסופי תיבות – רק אחד לפי סדר האותיות למפרע ("וכל זה איננו שוה לי..."), ועוד שלשה לא לפי סדר האותיות. בעצם יש בתוך המגלה שש פעמים שם הוי', בר"ת או בס"ת. כמה עולה ו פעמים הוי'? יוסף, יוסף הצדיק. אז כמו שיש במגלה מרדכי הצדיק, ה"צדיק יסוד עולם", גם מסתתר הצדיק הראשון בעם ישראל, יוסף הצדיק, ו"פ הוי'.

חוץ מזה יש פעם אחת בלבד – שבע"ה נסביר בהמשך – את שם אלהים, בגימטריא הטבע, בסופי תיבות, לא לפי הסדר (ואפילו לא לפי הסדר יש רק פעם אחת). יש גם פעם אחת בלבד שם ש-די – רק שלש אותיות, יותר סביר שיופיע, ואף על פי כן מופיע רק פעם אחת, גם לא לפי הסדר, בסופי תיבות.

ממוצע השמות – שם ב-ק-ם

נעשה גימטריא: כמה שלשת השמות יחד? נס גלוי – הוי'; נס נסתר שמלובש בדרכי הטבע, השגח"פ עליה נאמר "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" – ש-די; הטבע עצמו, הבסיס, התשתית, מה שעושה לו יתברך דירה – אלהים. ידוע ש-הוי' ו-אלהים יחד עולה יבק – סוד חשוב בקבלה – אבל כעת צריך לצרף גם את שם ש-די, השם המיוחד ששייך למגלה, כמו שנסביר. יחד שלשת השמות עולים 426. מה הממוצע? כשנקח את המספר הכולל ונחלק ב-3 (לא חייב להתחלק, רק סבירות של אחת לשלש) נקבל את הצד השוה – 142. המספר הזה, 142, הוא המכנה המשותף.

המספר הזה הוא גם שם קדוש. לא מהשמות שאינם נמחקים, אבל שם מאד חשוב בקבלה. מי זוכר את שם ה' שהוא 142? שם ב-ק-ם הוא שם קדוש בקבלה. מאיפה השם הזה יוצא? יש לו שני רמזים מובהקים. האחד שהוא סופי תיבות (למפרע) של האבות, "אין קורין אבות אלא לשלשה" – אברהם יצחק יעקב. זה רמז שהוא תוספת, תוספת יוקר, אבל העיקר שהוא עצמו שם ש-די באתב"ש, כמו "ונהפוך הוא" לפי סדר האלף-בית. זה המקור האמתי בקבלה לשם הזה. פלא, ששם ש-די כמו שמשתקף – אתב"ש הוא כמו להסתכל במראה, השתקפות מהצד ההפוך של האלף-בית – הוא בעצם הממוצע שמחבר את שלשת השמות יחד, הוי', ש-די ואלקים.

"והמלך קם בחמתו ממשתה היין" – להתרגז על המן במשתה פורים

אם כן, נשאלת השאלה האם השם הזה מופיע במגלה בר"ת או בס"ת? פלא, מופיע פעם אחת – לא לפי הסדר, אבל מופיע בר"ת. הוא מופיע במלים שאפשר ליישם תוך כדי שאומרים – "והמלך קם בחמתו ממשתה היין". אנחנו רק מתחילים, "אתחלתא דגאולה" של משתה היין. מחר תהיה שלמות הגאולה של גאולת פורים. מי זה "המלך"? כל פעם שכתוב "המלך" במגילה רומז למלך מלכי המלכים הקב"ה. כתוב שבאמצע הסעודה צריך להיות איזה רגע מסוים, שנקרא לו עת רצון, שהמלך – כל אחד כאן הוא מלך, כי כל ישראל מלכים – פתאום באמצע משתה היין קם בחמתו.

מה מרגיז אותו? [שנגמר היין...] אצל אחשורוש אף פעם לא נגמר היין, יש לו יין בשפע. המן מרגיז אותו. פתאום אותו אחד שהיה "אויב בלבוש אוהב" – כביטוי הרבי הקודם – הוא חשב שהוא נאמן, אבל היה לו חוש שיש מישהו שעוין לו ופתאום מתברר ומתמקד על המן הרשע. אז הוא מתמלא חמה והוא קם. מה זה "קם"? ידוע אצלנו, זו התקוממות, המן מקומם אותו. "המן הרע הזה" מקומם אותו לגמרי, עד שהוא קם בחמתו ממשתה היין. משתה היין עוזר לו. כל פעם שכתוב "מ..." הכוונה מתוך הדבר, שהדבר עזר לו.

משתה היין עזר לו לקומם את החמה נגד המן הרשע, היצר הרע שלנו, עמלק – יש עמלק בפנים ויש עמלק בחוץ. המלך אחשורוש כפשוטו היה מלך טפש מתחלתו ועד סופו, האמין שהמן הכי טוב, אבל אפילו אצל המלך הזה מגיע איזה רגע שתופס את עצמו שזה האויב מספר אחד שלי ושל כל המדינה שלי. אז הוא קם בחמתו. מה היא המלה "חמתו"? [שוויגער.] כנראה השוויגער מאד חמה. זה פשוט לשון חום, מתחמם.

התכלית – להיות חם בקדושה וקר לקליפה

זה עיקר הווארט שלנו הערב – בפורים יש שני קצוות, נשיאת ההפכים של פורים היא שבפורים צריך להיות חם מאד וגם להיות קר מאד. יש משהו בחג הזה שהוא תכלית הקור, כמו שנסביר. מה היא תכלית הקור? איך קוראים לה היום במדע? אפס המוחלט. תיכף נגיע להסביר מהו אפס המוחלט במדע. עד לפני כמה שנים חשבו שאי אפשר להגיע לאפס המוחלט. עכשיו חושבים שלא רק שאפשר להגיע לאפס המוחלט, אלא שאפשר גם לעבור אותו. אז צריך להבין מה קורה כשעוברים את האפס המוחלט. [מגיעים למרדכי.] בדיוק, תיכף נסביר. האפס המוחלט הוא מינוס 273, וכשעוברים אותו מגיעים ל-מרדכי, 274. בכל אופן, צריך להגיע לקור מוחלט.

איך אנחנו יודעים שמרדכי באמת הגיע לתכלית הקור? מהי תכלית הקור בעבודה? עמלק מנסה לקרר אותנו, "אשר קרך בדרך" – לקרר אותנו מהתלהבות קדש, מאש קדש. זה רע, לכן הוא "המן הרע הזה", האויב והעוין מספר אחד. אבל אנחנו צריכים להיות קרים לגמרי לכל יצר, לכל ספק – עמלק בגימטריא ספק – לכל דבר רע, לכל תאוה רעה. צריך להיות קר עד כדי קרירות מוחלטת. כך כתוב בחסידות, שלגבי תאוות זרות, תאוות גשמיות, צריך להיות קר.

לגבי כל דבר קדוש צריך להיות חם. היצר הרע מנסה להפוך את היוצרות, שאדם יהיה חם על תאוות וקר לעניני קדושה. כל המשחק של העולם הזה הוא מה קר ומה חם. כמו שמשחקים ילדים, כשמתקרבים ליעד אומרים 'חם חם' וכשמתרחקים אומרים 'קר קר'. יש דברים שצריכים להתקרב אליהם, להיות חם, ויש שצריכים להתרחק, להיות קר. רק צריכים לדעת מה האמת – על מה להיות חם ועל מה להיות קר.

קרירות המח וחום הלב

איך יודעים שמרדכי הגיע להיות קר לגמרי לרע? "לא קם ולא זע ממנו", "לא יכרע ולא ישתחוה". הביטוי החב"די הוא אָן-התפעלות. מוחין הם קרים וחום הוא בלב. אדה"ז מביא מרבי חיים ויטאל שיסוד המים הוא במח, והוא בעצם קר, ויסוד האש בלב, שהוא בעצם חם.

הבעש"ט היה שם את היד הקדושה שלו על לב הילד שהוביל לחדר והיה מברך אותו – שתהיה יהודי חם. זו הברכה של הבעל שם טוב, שתהיה יהודי חם – חם על קדושה, חם על אהבת ישראל. זה בלב. אבל צריך להיות גם "מח שליט על הלב". מח הוא קר. יש גם מח רע, אפילו כתוב ב"היום יום" שמי שהוא רק שכל, בלי רגש, הוא קר כמות. רק שכל לבד הוא קר מאד וזה לא טוב, היפך החיים. כתוב שחיים לשון חם. רק שכל הוא קר. בכל אופן, צריכים גם זה וגם זה.

פורים הוא הזמן שמגיעים לאיזון ונשיאת ההפכים בין תכלית הקור – "לא יכרע ולא ישתחוה" "לא קם ולא זע ממנו", מרדכי של היום – לתכלית החום, אחשורוש ש"קם בחמתו ממשתה היין" (ר"ת בקם, המכנה המשותף של שמות הוי' ש-די אלהים, שהכל ש-די, הכל נס, השתקפות הנס שמתלבש בדרכי הטבע, הנס של פורים).

שם ש-די – מרדכי היהודי – "ויהי... זרעו"

כמה שוה "מרדכי היהודי"? בפעם הראשונה הוא מופיע כ"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי", אך בכל המגלה הוא מופיע בשם "מרדכי היהודי" ששוה ש-די.

מה המלה הראשונה של המגלה? "ויהי". חז"ל אומרים שכל מקום שכתוב "ויהי", ובמיוחד כשפותח ספר, הוא לשון צער. אם כתוב "והיה" – לשון שמחה. אם כתוב "ויהי" זה כמו וי, אוי ויי, לשון צער. אם כן, המגלה מתחילה "ויהי", לשון צער, בגלל הצער של גזרת המן.

הצער של תחלת המגלה שהיהודים נהנו מסעודת אחשורוש, ולפי דעה אחת בחז"ל השתחוו לצלם – שתי עבירות, והשאלה מה יותר חמור, שהשתחוו לצלם או שנהנו מסעודת אחשורוש. מהי הנאה מסעודת אחשורוש? התבוללות, תנועה של התבוללות. המן רצה לאבד את היהודים והתבוללות היא איבוד עצום לדעת. יש משהו בהתבוללות – שמשתתפים בתרבות של הגוי – שאפילו יותר גרוע מלהשתחוות לצלם. בכל אופן, יש כאן צער גדול מאד מהדברים האלה, שהשתחוו לצלם ונהנו מסעודת אחשורוש, ומתוך זה באה הגזרה.

מה המלה האחרונה של המגלה? "זרעו". נגמר בפסוק של מרדכי היהודי, שמתאר את גדולתו – "... ודובר שלום לכל זרעו". יש שני מאמרי חז"ל, "הכל הולך אחר הפתיחה", "ויהי", הכל מתחיל מהצער של "ויהי", ו"הכל הולך אחר החיתום", "זרעו". אם מחברים יחד, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן", ויהי-זרעו שוה מרדכי היהודי. הפסוק האחרון בפירוש מתאר אותו. מרדכי היהודי מתחיל ויהי ונגמר זרעו והוא שוה ש-די.

אלה שני רמזים הכי מובהקים שהשם העיקרי שפועל את הישועה והנס של פורים הוא שם ש-די. באתב"ש הוא השם שהולך אתו יחד, משקף אותו, שם בקם, שהוא בעצם ממוצע כל שלשת השמות של הנהגת המציאות. יש בו גם מהוי' וגם מאלקים והוא האתב"ש של ש-די. הוא גם רומז לאבות האומה שלנו – סופי התיבות של אברהם-יצחק-יעקב (בסדר למפרע, כמו בפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר". בפסוק זה "יעקוב" כתוב מלא כנודע – "יעקוב... יצחק... אברהם" = בקם ועוד "ארור המן" = "ברוך מרדכי"! כל הפסוק עולה ח"פ אסתר!).

ה"אתהפכא" במגלה – מצער "ויהי" לשמחת "זרעו"

אם "ויהי", תחלת המגלה, לשון צער – הכל מתחיל מצער – סוף המגלה צריך להיות שמחה. הרי "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". הכל מתהפך, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". המגלה התחילה צער, כי אנחנו עצמנו לא היינו בסדר – מאד לא היינו בסדר – מתחיל הכי לא-טוב שיכול להיות, ונגמר הכי טוב שיכול להיות, טוב "עד דלא ידע", שאי אפשר להשיג אותו בכלל. צריך לומר שדווקא במלה האחרונה של המגלה יש "אתהפכא" – מ"ויהי" להגיע ל"זרעו", לגלות את שם ש-די שהוא-הוא מרדכי היהודי.

בתחלת פרשת וארא, כשכתוב "וארא אל האבות באל שדי", מצרפים לשם ש-די את שם א-ל. "אל שדי" שוה משה. כתוב שה' נראה לאבות במראה – אספקלריא – של נשמת משה רבינו, מי שעתיד להתגלות מתוכם, השביעי החביב, אבל "שמי הוי' לא נודעתי להם". רק ש-די הוא מרדכי היהודי ו"אל שדי" הוא משה – אסמכתא מאד יפה למאמר חז"ל (שהרבי מאד אהב לצטט) "מרדכי בדורו כמשה בדורו". מרדכי בדורו הוא משה שבדורו, "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", בכל דור יש התפשטות משה אך עיקר הופעתו היא במרדכי. ה' אומר שלאבות לא נודע בשם הוי', אבל לך כן אוודע בשם המיוחד, שם העצם, הנסים המיוחדים של יציאת מצרים. מרדכי היהודי הוא שם ש-די, הנס הנסתר, הנס שמתלבש בדרכי הטבע של חג פורים.

שוב, הווארט הוא שבתוך המלה "זרעו" – צריך להבין ולהרגיש שבמלה החותמת את המגלה – עיקר האתהפכא מהכי רע, מהכי צער, להכי טוב שיכול להיות.

"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" – סגולת הילודה בפורים

קודם כל, פשט – צריך לומר שכל הנס הוא כדי להגיע ל"זרעו", "דובר שלום לכל זרעו". מה אומר זרעו? לגבי יעקב אבינו כתוב ש"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". במגלת אסתר כל עם ישראל נקרא "עם מרדכי". הפשט של "דובר שלום לכל זרעו" הוא שכל עם ישראל נחשב זרעו, כולם ילדים של מרדכי. כשהיתה גזרה הוא כנס את כל היהודים, כל התינוקות של בית רבן, ואמר אתם פסוקים. הרבי שלנו, כמו שאנו אומרים כל שנה, הכי מזדהה עם מרדכי מכל הדמויות בתנ"ך. אחד הדברים הכי בולטים הוא הפסוקים – אומרים פסוקים עם ילדים וזה מביא את הגאולה. הפשט שכל עם ישראל הוא זרעו, "עם מרדכי", ו"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" – מרדכי חי בזכות זרעו.

כל יהודי שמתחתן, כל יהודי, מברכים ב"זרעא חייא וקיימא". ידוע שפורים לשון פוריא – מטה שעליה פרים ורבים, לשון "פרו ורבו" (חלק המילוי של שם ש-די כנ"ל). מכל החגים פורים הוא החג המסוגל ביותר ל"פרו ורבו", מהמקום הכי גבוה – מאיפה נמשכת נשמת היהודי ב"פרו ורבו"? מרדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, "עד דלא ידע". כתוב שהמלה "דלא" כשהופכים אותה היא שם קדוש בקבלה – אלד. כשמגיעים ל"עד דלא ידע" מתהפך לשם אלד, המשכת זחו"ק (נמצא שבפורים מאירים שני שמות 'סודיים' של ה' – "נכנס יין יצא סוד" – שם בקם ושם אלד, שבהכאה פרטית עולים 3162 = אל פעמים אמונה, "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא", סוד השרש של 10: שרש 10 = ...3.162. כל שם בהכאת אותיות = 8120 = אלד פעמים רלב, ארבעת מילויי שם הוי' ב"ה: עב סג מה בן!).

המן רוצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, ומה קורה? כמו במצרים – "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרֹץ". לא סתם זרע, אלא שבכל יהודי רואים את המרדכי שבו, שהוא חלק מ"עם מרדכי" – הולך בדרך של מרדכי, שהוא קר להמן, אפס המוחלט להמן, בלי שום חום כלפי עמלק בגימטריא ספק. רק ככה זוכים למחות את זכר עמלק, כמו שנסביר בהמשך. אי אפשר למחות את זכר עמלק אם יש לך טפת חום כלפי עמלק. צריך להיות קר, עד כדי אפס המוחלט, ואז אפילו לא צריכים לעשות לו שום דבר – כשמגיעים לאפס המוחלט המציאות מתבטלת מעצמה, אין יותר כלום, כידוע בפיזיקה. באפס המוחלט כל התנועה מפסיקה וגם כל הנפח מצטמצם לאפס.

עד כאן הקדמה, שיש לנו את שם ש-די ושם בקם. צריך את המלך, את אחשורוש, שיקום, שיתקומם ויקום בחמתו ממשתה היין. גם, כל אחד יכול לחכות לרגע של "והמלך קם בחמתו ממשתה היין" – פעם אחת ששם בקם רמוז בתוך המגלה בר"ת. לחיים לחיים, שיהיה חם איפה שצריך להיות חם וקר איפה שצריך להיות קר.

הרבה ניגונים.

ב. "ויקר" – להגיע לקור רוח בפורים

תכלית פורים – סוד ה"יקר"

לחיים לחיים. ש"לא קם" ושיהיה "והמלך קם בחמתו". איך יודעים שצריך להיות יהודי קר דווקא בפורים? בהמשך נשיר בע"ה את הניגון החדש של "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", והתכלית היא להגיע לסוד ה"יקר".

"אורה' זו תורה, 'שמחה' זה יום טוב, 'ששון' זה מילה 'ויקר' אלו תפלין". הם גם כנגד ארבע מצוות פורים: "אורה" – מקרא מגלה (התורה של פורים); "שמחה" – משתה היין; "ששון" – משלוח מנות (תיקון הברית, המילה, החיבור בין איש לרעהו; משלח אותיות חשמל, שהוא סוד הברית – חש-מל-מל); "יקר" – כנגד מתנות לאביונים. הרמב"ם פוסק שהשמחה המפוארה והגדולה ביותר היא דווקא מתנות לאביונים, ה תתאה, המלכות. המלך – שקם בחמה על המן – הוא שמחלק מתנות לכולם, הוא מחלק חוק קצוב לכל העם. "אין מלך בלא עם" ושיהיה "ברב עם הדרת מלך".

אבל "נעוץ סופן בתחלתן" – "יקר" חוזר ל"יקרה היא מפנינים", וכן "מקרא מגלה" לשון "יקר". לומדים "'ויקר' אלו תפלין" מ"וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך" – דורשים יקר לשון מקרא. השנה, שנה מעוברת, חוגגים פורים בחומש ויקרא. יש שדורשים ששם יש "ויקר" ועוד א זעירא, הענוה של משה, ומשה הענוה, ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו" (שני הדורות רומזים לשנה שיש בה שני אדרים) מצטרף למלה "ויקר". "ויקר" חוזר ל"אורה", מקרא מגלה.

בכל אופן, איך יודעים שצריך להיות קר, שצריך להיות יהודי קר עד אפס המוחלט, "לא קם ולא זע", "לא יכרע ולא ישתחוה"? התכלית של פורים היא "יקר", יקר מכל יקר. יקר לשון קר.

"וקר רוח" – "יקר רוח"

איך יודעים שיקר הוא לשון קר, חוץ מכך שיש בו אותיות קר? יש פסוק מפורש בתנ"ך, בספר משלי, שיש בו כתיב וקרי. הכתיב הוא "וקר רוח איש תבונה" והקרי "יקר רוח איש תבונה". מכאן חז"ל לומדים שתבונה היא אחד מעשרה דברים שנקראו יקר. בפורים צריך להיות "איש תבונה". אבל הכתיב שם הוא לא "יקר רוח" אלא "וקר רוח" – מי שהוא קר רוח הוא איש תבונה. סימן שה"איש תבונה" של פורים היא איש כזה, כמו מרדכי – "איש יהודי" ו"איש ימיני" – שהוא קר רוח.

כתוב בחסידות שתבונה היא כח הקליטה בנפש, כח ההפנמה, להפנים אמתות, להפנים תובנות. היום אומרים מלה מיוחדת, תובנה, אותיות תבונה. היכולת להפנים היא תבונה. צריך להפנים גם את החג הזה, "עד דלא ידע", שדווקא שם יש תבונה, "מים עמֻקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה". הכתיב הוא הסוד, הוא מגלה שכדי להיות "יקר" צריך להיות "קר". אם כן, יש פה הוכחה מובהקת ומפורשת ש"יקר" ו"קר" הולכים יחד.

ברכת פורים – שתהיה יהודי קר

מהו יקר? י קר, ייד קר. מי זה א ייד? יהודי. יהודי קר. פלאי פלאים, כי ברכת הבעש"ט היא לשים את היד על הלב ולברך שתהיה יהודי חם. אבל ברכת פורים היא לשים את היד על הראש – אחרי ששתה הרבה – ולברך שתהיה יהודי קר, שתהיה יקר, יקר מכל יקר. ברגע ששמים את היד על הראש ומברכים שתהיה יהודי קר – אדם חוזר לעצמו לגמרי, מתפכח מהשתיה שלו.

שוב, בפורים צריך לחבר את המח והלב לגמרי, זה יחוד אדם וחוה בפורים (התיקון של אחשורוש וושתי על ידי מרדכי ואסתר, כמבואר באר"י). כתוב שאדם הוא המח וחוה היא הלב (המן, עמלק, הוא הכבד, הנחש של גן עדן). צריך שיהיה זיווג, תיקון של החטא המקורי שהיה זיווג לא בזמן. הזיווג בזמן הוא היום, שהמח והלב, הקר והחם, יסוד המים ויסוד האש (המלאך מיכאל שר של מים והמלאך גבריאל שר של אש), יתחברו – להיות בתכלית יהודי קר ויהודי חם גם יחד.

פורים – למצוא מהלא-נודע את הרעיון להבאת המשיח

הרווחנו עוד ווארט, שקר הולך יחד עם רוח – "וקר רוח איש תבונה". הייתי חושב שרוח זה חם. אפילו בתוך התכונות של היסודות כתוב שרוח היא לח וחם. ברוח מצד עצמה יש לחות וגם חמימות. כתוב שהלח הוא העיקר והחם הוא הטפל, אבל בכל אופן חום הוא מתכונות הרוח לפי הקבלה והחסידות. והנה, צריך להיות קר רוח. מי שיש לו שכל ותבונה, יכולת להפנים תובנות, הוא קר רוח.

בשביל להבין זאת, יש עוד גימטריא מאד יפה ופשוטה של פורים. כתוב שפורים בגימטריא רעיון. יש לי רעיון – יש לי רעיון איך להביא את המשיח. מה הרבי אמר? שצריכים לטכס עצה, "עשו כל אשר ביכולתכם", איך מביאים את מלך המשיח. צריך לטכס עצה ואז צריכים עשרה עקשנים שהולכים על זה בעקשנות, במסירות נפש. גם שנכשלים, שלא מיד מצליח, אין שום יאוש בעולם כלל – אין אבוד – מתעקשים עד שבא מלך המשיח. אבל קודם צריך רעיון. הרעיון הוא ה"מים עמֻקים עצה בלב איש", צריך "ואיש תבונה ידלנה" אבל איש תבונה צריך להיות קר רוח.

המלה רעיון מופיעה רק שלש פעמים בתנ"ך, כולם במגלה – לא מגלת אסתר אלא מגלת קהלת. שם הביטוי הוא "רעיון רוח", והוא דבר שלילי, כמו המן שהוא "איש... הרע הזה". סימן שסתם רעיון יכול להיות משהו רע מאד. אבל רעיון שוה פורים, ופורים הוא אתהפכא, "ונהפוך הוא", צריך שהרעיון יהיה טוב. דווקא בפורים צריך לצוץ איזה רעיון מבריק ביותר, "פלא יועץ", "מים עמוקים עצה בלב איש", משהו פלאי שלא חלמתי עליו ולא שערתי אותו.

למה רעיון כזה צץ בפורים ולא בחג אחר? בגלל מה שאמרנו קודם, שפורים הוא "עד דלא ידע", ואז ה"דלא" הופך להיות "אלד" שמוליד רעיון. כשאתה ב"עד דלא ידע" אין לך שום רעיון. אדרבא, צריך להגיע למצב של "תכלית הידיעה שלא נדע" בכלל. לפני פורים פותחים את החלון או שמסתכלים פנימה ורואים כמה רחוקים ממשיח. היו צדיקים שפתחו חלון כי אצלם בבית היה משיח, אבל אצלנו אפשר להסתכל גם פנימה ולראות כמה רחוקים אנחנו ממשיח. אפשר גם לראות שמשיח כאן (כמו שאומר הרבי), אבל צריך לפקוח עינים. בכל אופן, על דרך ה"עולם כמנהגו נוהג", כפסק הרמב"ם, אין לי רעיון. אז מה עושים? פורים, "עד דלא ידע" (לא רק שאין רעיון איך מביאים משיח אלא שאין לי שום רעיון ושום ידיעה בכלל לגבי כלום). מגיעים לאפס המוחלט, ושם – כמו שנסביר – בן רגע הכל מתהפך. מתוך ה"דלא" נעשה אלד, ומה הוא מוליד? רעיון. זה ה"זרע". אמרנו שהחיתום של המגלה הוא "זרעו", "ודובר שלום לכל זרעו", ומה שנולד הוא רעיון – זרע נוטריקון זה רעיון!

השתלשלות הרעיון – רוח הקדש, הפנמה בלב, ביטוי ברוח הפה

רעיון הולך יחד עם רוח. כתוב שלש פעמים רעיון בקהלת – "רעיון רוח", "רעיון לבו" ושוב "רעיון רוח". מה זה?

יש פסוק באיוב, "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". שם פירוש המלה "רוח" הוא רוח הקדש. "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה" – חשבתי שהחכמה המצטברת, פרק שחרית ופרק ערבית, עוד יום ועוד יום, עד שנעשה "זקן", "זה קנה חכמה", ואז אפשר לסמוך על דעתו גם בענינים אקטואליים. כך חשבתי. מי אומר זאת? אליהוא בן ברכאל, בגימטריא משיח. היו שם שלשה זקנים, רבנים זקנים, והוא אומר להם "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה" – שאתם הזקנים, "אתכם תמות חכמה", החכמה אתכם בגלל הזקנה שלכם. אבל הנה, אני רואה שמגיעים לבעיה חמורה במציאות – מה שמתרחש עם איוב, הצרות והיסורים שלו – ואתם לא יודעים מה לומר. אתם פותחים את הפה ואומרים משהו – אתם מדברים שטויות. אם כן, מה? "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" – בשביל לדעת איך מתייחסים למציאות ממש, מציאות קשה, צריכים רוח הקדש. שם הרוח היא רוח הקדש, זה הפשט של "אכן רוח היא באנוש".

מה שהרעיון צץ הוא הברקה של רוח הקדש – "רעיון רוח". אחר כך צריך להפנים את הרעיון בלב, הפנמה של "איש תבונה", וזהו "רעיון לבו". כתוב בספר יצירה "אחת היא רוח אלהים חיים" שהיא רוח הקדש, כך כתוב בפירוש. אחר כך "שתים רוח מרוח" – כמו שאלישע בקש מאליהו הנביא "פי שנים ברוחך", יש שתי בחינות רוח. הרוח הראשונה היא רוח הקדש, "רוח אלהים חיים". אחר כך צריך להפנים שיכנס ללב, ומרגע שנכנס ללב צריך שמהלב יצא לפה. זה הסוד של האות הראשונה, האות אלף: א היא רוח הקדש. כשאני מכניס ללב זו כבר ה-ל. אבל כתוב "לב חכם ישכיל פיהו" – ה"רעיון רוח" השני הוא רוח שיוצאת מהפה, הרוח של הדבור. כתוב "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגם אונקלוס "רוח ממללא". יש "אכן רוח היא באנוש", רוח הקדש, "אחת רוח אלהים חיים". הרוח השניה היא "רוח ממללא", דבור. אבל באמצע, בין רוח הקדש לרוח של דבור, "רוח פיהו" – גם אצל הקב"ה יש רוח פה, "וברוח פיו כל צבאם" – יש רעיון לב.

זו דרשה של "רעיון" למעליותא. הכל קורה בפורים, והווארט היה ש-פורים שוה רעיון. מתוך ה"עד דלא ידע" – אלד רעיון. זו הסגולה של היום. מי שזקוק לרעיון חדש, שהוא נבוך, לא יודע איך יוצאים מהסבך – הסבך הוא הגלות – היום הכי טוב לקבל רעיון טוב הוא היום. בשביל זה "עד דלא ידע", ואז פתאום מתהפך ונולד רעיון. הרעיון הראשוני הוא רוח הקדש. אחר כך צריך להפנים את זה. יתכן ששותים עוד קצת כדי להפנים, שותים בכל שלב. צריך שיגיע ללב, יעורר רגש חם – מח הוא קר ולב הוא חם – ומהלב יאיר לפה, "לב חכם ישכיל פיהו", שאפשר לומר ולהתוועד על זה, 'חבר'ה, יש פה רעיון, באו נשוחח איך ליישם את הרעיון'. זה עוד ווארט, לחיים לחיים.

ג. שלשה עשר פרים במגלת אסתר

שמחת פורים מתוך "זמן שמחתנו"

נצרף לזה עוד משהו: השער של פורים, שתי האותיות העיקריות של המלה, הוא פר. פורים הוא פר – "פרו ורבו", "זרעו", כמו שאמרנו קודם. יש רמז מאד יפה שפורים קשור ל"יום אחד" של חג הסוכות. פורים הוא היום הכי שמח בשנה, "ליהודים היתה אורה ושמחה", "'שמחה' זה יום טוב", הכי שמח. אבל סתם "זמן שמחתנו" בתורה הוא סוכות, החל מהיום הראשון שלו עד לשיא בשמחת תורה. מ"זמן שמחתנו" נמשך על כל השנה – כל השמחה של כל השנה באה מ"זמן שמחתנו", גם פורים. כמה שפורים יותר גבוה – הוא בא מסוכות.

בסוכות, היום הראשון הוא היום השלם, הכי גדול מבחינת ההקרבה. קר מצטרף גם ל-ב (אף שאינה מ-האמנתיו, יש כמה דוגמאות לכך בחז"ל) – גם לשון קרב וגם בקר ("ויהי ערב ויהי בקר" או צאן ובקר). אם ה-ב אחרי ה-קר אז "קרב יום", כמו ששרים אחרי הסדר – "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", "ויהי לעת ערב יהיה אור". צריך לקרב יהודים, כל חב"דניק צריך לקרב, עד שתהיה מסה קריטית של יהודים שמתקרבים ויבוא משיח. כתוב בפירוש ש-קר קשור ל-קרא ו-קרב ו-יקר. מה שלמות הקרבנות בכל השנה? היום בשנה שיש בו הכי הרבה קרבנות הוא יום ראשון של סוכות.

יג פרים במגלה

ההקרבה העיקרית, כמו שכתוב בפרשת פינחס, היא כמה פרים מקריבים. יש עוד קרבנות שמקריבים, והם קבועים כל יום, אבל מה שמשתנה כל יום הוא הפרים – קרבן מובחר, הקרבן הכי נעלה. ביום הראשון של סוכות מקריבים "פרים בני בקר שלשה עשר" – "והקרבתם פרים בני בקר [מדגישים שהפר הוא בן הבקר, בן הבֹקר. יש פה איזה קשר, לשון נופל על לשון, בין קר ל-פר] שלשה עשר", המספר הכי שלם, כמו יג מדות הרחמים.

בתוך מגלת אסתר יש כמה וכמה דברים חשובים, תופעות של המספר 13. הרבה הזכרנו בשנים עברו, אבל יש משהו שאיני זוכר אם הזכרנו פעם. זו כבר עבודת בית, עד מחר בסעודה, שכל אחד יסתכל במגלה – יש במגלה בדיוק 13 מלים שיש בהן את אותיות פר (לפי הסדר), כמו פֻרים, 13 פורים. לפני כמה שנים דברנו במקום הזה על חג ה-poorים, זה חג של מתנות לאביונים – "כל הפושט ידו נותנים לו", כל אחד בפורים צריך להרגיש עצמו poor. כעת אומרים שבאמת חג של פורים, כי שיש יג פרים בתוך המגלה.

פרס-פרתמים-תפארת

מי זוכר מה ה-פר הראשון? כל מלה חוזרת כמה וכמה פעמים. המלה הראשונה היא פרס, המדינה, המקום, מתחיל מ-פר, הן האותיות העיקריות שם. השני הוא "הפרתמים". אחר כך יש תפארת – "יקר תפארת גדולתו", שוב סמיכות של קר לפר. השער של תפארת, פאר, הוא פר. זה השלישי. זו עבודה – תראו כמה מלים יש, יש בדיוק 13 מלים.

רבוי הספרים בסיפור המגלה

מה שחוזר הכי הרבה פעמים בין ה-13 הוא ספר. אם שמים את ה-ס של פרס לפני ה-פר הוא הופך להיות ספר. שרש ספר כתוב 16 פעמים בתוך המגלה. לשונות פור ופורים כתובים 8 פעמים, החצי, השני בכמות. הכי הרבה פר יש בתוך הספור – ספר גם לשון ספור, כמו שה' ברא את העולם "בסופר וספר וספור" (כנגד חב"ד, כידוע).

אם כבר אמרנו ספור, יש ספור מאד יפה על אדמו"ר האמצעי. כל השנים הוא שמע קריאת המגלה וקריאת התורה מאבא שלו. פעם הוא היה בפורים במקום אחר ושמע יהודי פשוט קורא את המגלה. המנהג היה שאחרי קריאת המגלה נותנים "מגלה געלט" לבעל קורא, זו הפרנסה שלו. כל אחד נותן מטבע – שקל, חמש שקל – ואם יש צבור גדול, "ברב עם", זה מצטבר. האברך הזה – האדמו"ר האמצעי, שלא הכירו – בא והוציא שטר של מאה דולר, שטר הכי גדול שיש, ושם בתוך הכובע שלו. אותו בעל קורא חשב שהתבלבל, ואמר – 'ר' ייד, זה יותר מדי'. לא נותנים כזה סכום למגלה-געלט. הוא אמר לו – לא, לא, קבל זאת. כזה סיפור יפה מעולם לא שמעתי. את הסיפור שספרת עכשיו אף פעם לא שמעתי. יש משהו יותר מפורסם לגבי התוכחה, שכתוב ב"היום יום", אבל זה הווארט לגבי המגלה. כשהוא שמע מאבא שלו הוא שמע רזין דרזין דאורייתא.

ידועה השאלה, שלא נאריך בה כאן, אבל נאמר עוד קצת בענין הזה בהמשך: כתוב ש"מבטלין תלמוד תורה מפני מקרא מגלה". כל האחרונים מתקוממים, "קם בחמתו ממשתה היין", מה זאת אומרת?! קריאת המגלה אינה תלמוד תורה?! יש על זה פרצוף שלם של תירוצים שלא כאן המקום. בכל אופן, מכאן ראיה מפורשת, הוא שנים שומע מגלה וכל רזין דאורייתא, אבל פעם ראשונה הוא שמע את הספור, שיש כאן ספור נחמד, ובשביל הספור הנחמד הזה מגיע לו שטר הכי גדול. מתוך הסיפור הזה גופא אפשר לומר תירוץ – כל העולם רק שומעים סיפור ונהנים מהסיפור, אולי בגלל זה זה לא נקרא תלמוד תורה. [יוצא שהמעשה יותר גדול מהסודות.] מהווארט הזה שומעים שלו זה שוה – פעם אחת לשמוע את הסיפור שוה לו הכי הרבה.

עוד פעם, הכי הרבה פר יש במגלה במלה ספר – יש 16 פרים-ספרים. השבט של חדש אדר הוא נפתלי, עליו כתוב "הנתן אמרי שפר". חז"ל דורשים "אל תקרי 'שפר' אלא 'ספר'". ממש קשור לשבט נפתלי, "הנתן אמרי שפר", יש 16 ספרים. פור או פורים יש 8, סוד "שלם וחצי".

פרשנתדא-פורתא-פרמשתא-מפזר-מפרד-פרזים

מבין 10 בני המן, שתולים אותם כמחרוזת דגים – שייך למזל של החדש, כשאוכלים דגים, מחר יש ענין לאכול דגים, אחת הכוונות היא מחרוזת בני המן שתולים על העץ. כנראה שכדאי לאכול דגים במחרוזת – אולי דגים על האש בתוך מקל. אפשר לעשות דגים על האש ולכוון שהם המחרוזת של בני המן. בתוכם יש שלשה 'פר'ים, פרשנדתא, פורתא ופרמשתא. אם אומרים זכותם יגן עלינו, אז יצאנו ידי חובת "ברוך המן"... בכל אופן, רק שמה יש שלשה פורים.

יש עוד במקום מאד חשוב, בו הופכים את המגלה-האגרת פעם ראשונה – "ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים", שתי מלים שהקשר ביניהם הוא פר-פר, פורים לנו. צריך להחזיק ראש להפוך את המגלה בין המפוזר למפורד. בסוף המפוזר הופך להיות פרזות – מפורז – "פרזות תשב ירושלים". הפור הראשון הוא פרס והאחרון הוא פרז (פרס חוזר גם בסוף, אבל לפי סדר ההופעה) – ס-ז מתחלפות.

שוב, סה"כ – שכל אחד יסתכל ויספור (לקיים השרש ספר, הפר הגדול ביותר במגלה) – יש בדיוק יג פרים, פורים, בתוך המגלה. הם בעצם יג הפרים שמקריבים ביום טוב ראשון של חג הסוכות, "זמן שמחתנו". מכאן השמחה של פורים, שהיא "פרו ורבו". זה עוד ווארט. לחיים לחיים. העיקר שהיום יצוץ לנו הרעיון. כמה שמשיח כאן, וצריך לפקוח עינים, בכל אופן צריך לקבל איזה רעיון איך להביא את מלך המשיח בפועל ממש. לחיים לחיים.

נשיר את הניגון החדש של "ליהודים". שמי שלא מכיר עדיין – נלמד.

ד. לעבור את האפס המוחלט

מכונת זמן בפורים

לחיים לחיים, ונהפוך הוא. מאז לפני מאה שנה, המדע מדבר על סוג מסוים של "ונהפוך הוא". יהודי גלה שיש שיא של מהירות בעולם הזה – שם אלהים, בגימטריא הטבע – מהירות האור. שום דבר לא יכול להיות יותר מהר ממהירות האור, כך יוצא לפי התיאוריה. אבל שיא התיאוריה הוא שלוּ יצויר שמישהו יעבור את מהירות האור, מה קורה אצלו? אם הוא נוסע במהירות האור בדיוק הוא לא מזדקן. אבל מה קורה אם הוא עובר את מהירות האור? אצלו מתקיים "ונהפוך הוא" – תופעה מובהקת של "ונהפוך הוא" אמתי – חץ הזמן מתהפך. במקום לנסוע קדימה, כמו שאמרו הרגע, להזדקן, הוא נוסע אחורה – נעשה יותר ויותר צעיר, "ורב יעבד צעיר". זו דוגמה של התהפכות אמתית בתוך הטבע. שמשהו יסודי בטבע, ביסוד של אלקים, מתהפך – כנראה זה מכח שם ש-די. הגענו למהירות האור, די, וכשאתה עובר את זה הכל מתהפך. כנראה צריך להתהפך, יש אנשים שצריכים להתהפך.

פעם עשינו רמז, שהיום במדע הבדיוני יש מכשיר שנוסעים בו אחורה בזמן – מכונת זמן, שעשינו גימטריא ששוה תריג. בעצם המטרה של כל המצוות היא לחזור – חוזרים לבראשית, חוזרים למתן תורה. המגלה מתחילה "ויהי" ונגמרת "זרעו". חוץ מלחבר אותם ולקבל ש-די, אם נכפיל אותם בהכאה פרטית – "אחת לאחת למצוא חשבון", ו פעמים ז, י פעמים ר, ה פעמים ע ו-י פעמים ו [היתה טעות בחשבון.] (אנחנו בסדר עכשיו...) – שוה 2452, ד"פ תריג (ממוצע כל פעולת כפל), מכונת זמן. לחזור אחורנית בזמן – לעבור את מהירות האור, כפי שצריך בפורים, "עד דלא ידע".

איך אני יודע שבאמת שייך לפורים? זה פירוש הבעש"ט, שאמר ממש בלשונו – "הקורא את המגלה למפרע לא יצא ידי חובתו", אם זה מעשה מהעבר וכעת אנחנו יותר מאוחר בזמן, לא יצא ידי חובה. בפורים צריך "והימים האלה נזכרים ונעשים" – אם נזכר כדבעי, כמו "זכור", זכור הוא אור-זך, זךור, והאור צריך לעבור את מהירות האור, אור הגנוז, יותר גבוה מהאור העולם הזה, ואז חוזרים בזמן והמגלה היא בהוה. חוזרים לימים הראשונים ומחדשים אותם לגמרי, עד כדי שהחידוש בהוה הוא לגמרי. לשם כך צריך לחזור בזמן, שה"עד דלא ידע" הוא מכונת זמן. עוברים איזה 'די' של ש-די בטבע, ואז הטבע עצמו מתהפך.

לעבור את האפס המוחלט – מהקור הסופי לחום אין סופי

אמרנו קודם, בתחלת הדברים, שעד לפני כמה שנים לא ידעו את ה"ונהפוך הוא" השני, שעוד יותר שייך לפורים – ה"ונהפוך הוא" של האפס המוחלט. לפי חוקי התרמודינמיקה אי אפשר להגיע לאפס המוחלט, כמו שאי אפשר להגיע למהירות האור ולהשאר עם מסה. במהירות האור אין לך מסה (אם היה לך מסה הוא היה מסה אין-סופית), אתה לא יכול להשאר משהו ולנוע במהירות האור, רק פוטון של אור נע במהירות האור ואין לו מסה, לכן הוא מסוגל לנוע במהירות האור. אם אתה רוצה להשאר משהו (להשאר 'יש') אתה לא יכול להגיע למהירות האור. אותו דבר, חשבו – היה ברור מתוך החוק השני והשלישי של התרמודנמיקה – שאי אפשר להגיע לאפס המוחלט, כי שם התנועה מפסיקה וגם הנפח קטן לאפס. יש נפח ויש מסה. במהירות האור המסה מתאפסת, באפס המוחלט הנפח מתאפס. צריך להבין את החוקים של המדע.

דרך אגב, האפס המוחלט במעלות צלזיוס – שפעם היו לנו שיעורים שהוא מדד מאד מכוון, שאפשר לאמץ אותו על פי תורה, כי ההגיון שלו מאד פשוט, שהמים קופאים באפס ורותחים במאה, כלומר שמאפס עד מאה צלזיוס היינו ממוצק שהופך לנוזל והופך אחר כך לגאז, לאד – הוא לא בדיוק מינוס 273 אלא 273.15. היות שזה קצת עובר את ה-273, יש שיטות בעיגול – אפשר לומר שהיות שפחות מחצי מעגלים אותו ל-273, אבל הרבה פעמים יש הגיון בתורה שאם כבר עבר מעגלים למעלה, כמו הדין של "מקצת היום ככולו". אם יש כבר מקצת של המספר הבא, אפילו אם רק מקצת, אם אני רוצה לעגל אותו אני מחשיב את כל המספר הבא. אז יוצא שהאפס המוחלט הוא ממש מרדכי. או שמרדכי קצת עובר אותו, ואז נראה מה קורה איתו, או שהוא-הוא האפס המוחלט, אבל לא פלוס מרדכי אלא מינוס מרדכי – השרש שלו לפני הצמצום (כמו שהוסבר פעם לגבי מספרי מינוס).

כמו במהירות האור, אם עוברים אותו פתאום אתה מוצא את עצמך חוזר אחורנית בזמן, לפי הנוסחאות – מה קורה אם מגיעים ליותר קר מהאפס המוחלט? אומרים שהיום, מלפני כמה שנים, כבר עשו זאת במעבדה. מה קורה? אם אתה עובר את האפס המוחלט של הקור אתה בן רגע נעשה חם אין-סוף. כלומר, שאתה נעשה יותר חם מכל חום שיכול להיות במציאות. בחלקיק של שניה, מ"לא קם ולא זע" – הפסוק הזה הוא אפס המוחלט, שאין תנועה, לגמרי שקט – אתה נעשה חם יותר מכל חום אפשרי, חם אין-סוף – "והמלך [העליון, עצמות אין סוף ב"ה] קם בחמתו ממשתה היין". היות שחום אפשרי יכול גם להגיע לאין סוף, זה 'אין סוף מדוד', יותר חם ממנו הוא 'אין סוף לא מדוד' (בניסוח המתימטקאי של היום, לא רק 0א אלא 1א).

חום של התרחקות חלקיקים וחום של התקבצות חלקיקים

רק שנבין למה זה: אפשר להבין קצת בשכל, ואומרים שכבר יישמו את זה. התרמודינמיקה מתארת את התנועה של כל גוף או מערכת שמורכב מחלקיקים. מדת החום היא פונקציה של התנועה של החלקיקים. החלקיקים בתוך כל גוף, בתוך כל מערכת חלקיקים, מתפזרים – "עם מפזר ומפרד" זה התיאור המדויק במדע של חלקיקים בתוך כל מערכת, שעפים ומתרחקים ולפי התנועה שלהם יש חום. באפס המוחלט הפסיקה התנועה, "לא זע". אם עוברים את האפס המוחלט החלקיקים שוב מתחילים לנוע, אבל נגד הטבע – במקום לעוף כל אחד בכיוון אחר, להתפזר, פתאום כולם נעים פנימה, מתקבצים, מתאחדים.

אם יש לי מערכת שבתוכה כל החלקיקים מתקרבים, נגד הטבע לגמרי, ולידה יש כל מערכת אחרת מציאותית – הכי חם שיכול להיות היינו שהכל זע בכח ובתוקף, אבל בהתרחקות – החוק של התרמודנמיקה אומר שמה שיותר חם משפיע על מה שפחות חם. מה שיש בו יותר תנועה משפיע, מתפשט-נכנס, לתוך המערכת שיש בה פחות תנועה (כמו באיזון של מים). ממילא הטמפרטורה מתחילה להתאזן. כשאני שם חם ליד קר החום זורם לתוך הקור ואז הטמפרטורה מתחילה להתאזן. זה כלל גדול של תרמודינמיקה.

מה קורה כאן? אם יש גוף שפחות מהאפס המוחלט, היות שכל החלקיקים מתקרבים, הוא יזרום לתוך כל חום אפשרי. כלומר, אפילו אם יהיה לידו משהו במליון מעלות, או אין סוף מעלות, הזרימה תהיה מהגוף שפחות מאפס המוחלט לתוך אותו גוף. איך אני מבין זאת? שהוא יותר חם מחום אין סוף, כי היותר חם זורם לתוך הפחות חם. יוצא תמיד שזה שעבר את האפס המוחלט יזרום לתוך כל מערכת אפשרית, כי בכל מערכת אפשרית החלקיקים מתרחקים ואצלו הם מתקרבים.

מי עובר את האפס המוחלט? כל זמן שהוא מגיע לאפס המוחלט הוא עדיין משנה למלך, וברגע שעבר הוא נעשה המלך – "והמלך קם בחמתו ממשתה היין". מקר מוחלט (אפס המוחלט בגימטריא "כי יד על כס יה [מלחמה להוי' בעמלק מדר דר]" שע"ה שוה עמלק, היינו מחית עמלק) הוא נעשה חם אין סוף, ואז הוא הופך להיות המלך – מלך המשיח. כמה שוה יהודי חם ויהודי קר? משיח בן דוד. צריך להיות יהודי חם וגם יהודי קר לפי הביאור הזה.

ה. "ונשמע פתגם המלך"

הופעת "יקר" בכל הספירות

אחרון-אחרון חביב: אמרנו – אולי לא הזכרנו הערב, אולי כן – שבתוך המגלה המלה "יקר" מופיעה עשר פעמים. אמרנו שיש יג פרים, ויש י פעמים – "העשירי יהיה קדש להוי'" – המלה "יקר". ה"יקר" הראשון הולך יחד עם ה-פר השלישי – "יקר תפארת".

בספרי הכינויים בקבלה – כמו הרמ"ק בפרדס ועוד – איפה נמצאת המלה "יקר"? כמעט בכל ספירה. בפסוק הזה משמע ש"יקר" בתפארת, ב"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" היקר במלכות.

יש יקר שהוא תיקון קרי – נושא גדול, ששייך ל"זרעו". אם ה-י לפני ה-קר יקר הוא תיקון הברית, ביסוד. אם ה-י הופכת להיות אחרי ה-קר ה-יקר הופך להיות קרי. לכן דורשים גם את "ויקר" לשון קרי. ההגיון דומה ל"אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע" – ההבדל הוא במיקום האות ע, האם היא בתחלה או בסוף (בלי לשנות מיקום ה-נג). בדיוק אותו דבר בין יקר ל-קרי. מה זה ענג? ר"ת עדן-נהר-גן – "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". עדן הוא חכמה, נהר בינה וגן מלכות. אם הבטול (החכמה) הוא לא בראש – הוא לא חזק אלא חלש, הולך לסוף, כמו שאדה"ז אומר בתניא שהאות הראשונה היא השולטת – הענג הופך לנגע. אם ה-י בתחלה זה יקר ואם בסוף זה קרי.

י היא חכמה, ולכן כתוב במאורי אור ש-יקר בחכמה. יש יקר בבינה. יש "עשרה דברים נקראו יקר" בחז"ל, בכל עשר הספירות, כמבואר במ"א. יש הרבה פירושים לסוד המלה יקר.

מסורת ג' "ונשמע"

את הפעם השניה שכתוב יקר, מי זוכר? אחרי הפעם הראשונה "יקר" במגלה, "יקר תפארת". מה הפעם השניה? בפסוק העשרים של המגלה, מתחיל "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן". הפסוק הזה הוא פסוק פלאי ביותר.

יש מסורה שדורש אותו בעל הטורים, שכידוע הוא אוהב לדרוש מסורות – כמה פעמים מלה מסוימת מופיעה בתנ"ך. בפסוק "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא" ואז "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן", על "ונשמע" כתוב ג' – יש שלש פעמים בתנ"ך את המלה "ונשמע".

מה הכי מפורסם? "נעשה ונשמע", מתן תורה. "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", "קימו וקבלו היהודים" – פורים הוא קבלת התורה, עוד יותר, ביתר שאת. במתן תורה היתה "מודעה רבא לאורייתא" – שלא קבלנו לפחות חלק מהתורה (התורה שבעל פה) ברצון מלא. אבל כעת "קימו וקבלו" הכל, "עם מרדכי" שכולם בדרגת "מרדכי בדורו כמשה בדורו".

איפה עוד כתוב בתורה "ונשמע"? יש עוד כמה "וַנשמע", אבל כאן המסורה היא לגבי "וְנשמע". בבגדי כהונה, במעיל, כתוב "ונשמע קולו בבֹאו אל הקדש". הכהן הגדול, כשנכנס לעבוד בפנים, כתוב "ונשמע קולו בבֹאו אל הקדש לפני הוי'"[ב]. בחז"ל משמע שקשור אפילו לעבודת יו"כ, לפני ולפנים, כי כתוב "לפני הוי'" (בנוסף על "בבאו אל הקדש"). כולם שואלים שבכניסה לקדש הקדשים ביום כיפור אין לו מעיל ונכנס רק בארבעה בגדים. כנראה שבפורים, שהוא יותר מיום הכפורים, שהוא רק כמו פורים כנודע, הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים עם כל שמונת הבגדים שלו, שהרי בפורים "קטיגור נעשה סניגור" ממש, עד כדי אמירת "ברוך המן" (אז הוא גם נכנס שתוי יין וגם "מורה הלכה בפני רבו", כי רבו עצמו מנה אותו רב פורים – ובכך יש תיקון נדב ואביהוא, רק צריך לדאוג להיות לבוש במעיל עם פעמונים).

קודם כל, על פי דקדוק זה אותו לשון? לא. שני ה"ונשמע" האחרונים – "ונשמע קולו" ו"ונשמע פתגם המלך" – הם אותו דבר, אבל הראשון, "נעשה ונשמע", הוא לשון רבים, גוף ראשון, בעתיד. "נעשה ונשמע" אינו נפעל ולא ו ההיפוך. גם ב"ונשמע פתגם המלך" וגם "ונשמע קולו" הם ו היפוך מלשון נפעל עבר לעתיד. בכל אופן, הניקוד של שלשתם אותו דבר. מתאים ל"וקר" ו"יקר", כתיב וקרי. ה-יקר הוא תיקון הקרי (לשון קרא בלשון הקדש).

דרשת בעל הטורים – מקרא מגלה דוחה ת"ת ועבודה

איך בעל הטורים דורש? משהו מאד יפה, שהוא סוגיא שלמה בתחלת מסכת מגלה: כתוב שמבטלים עבודה בבית המקדש לשמוע מגלה. אחר כך דורשים שמבטלים תלמוד תורה בשביל מקרא מגלה. יש רק דבר אחד בעולם שדוחה מקרא מגלה – וגם הרמב"ם פוסק זאת, ההלכה הראשונה של הלכות מגלה ברמב"ם – מת מצוה. חוץ ממת מצוה, שאם אתה פוגש מת מצוה שצריך לקבור אותו – לשים את ה-ב בין אותיות קר.

נגמור דרוש זה: ב בתחלה היא בֹקר או בָקר. יש גם מלה בִיקר – היא מופיעה פעמיים בתנ"ך, שתיהן בתהלים מ"ט. יש פסוק "ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו" ואחר כך, בסיום הפרק, "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". חז"ל דורשים את ה"ביקר" הראשון על גן עדן, שנקרא יקר. מי שבתובנה של יקר נמצא בגן עדן. הראשון הוא "בל ילין" והשני הוא "ולא יבין". את השני דורשים שהיינו הטובה שה' גומל אתי – יקר הוא טובה של ה', שגומל אתי חסד – ואני לא מבין אותו. כמו "לעושה נפלאות גדולות לבדו", שרק ה' מבין ו"אין בעל הנס מכיר בנסו". אם כן, יש כאן שני פירושים יפים של "יקר" – גן עדן או חסד שה' עושה עם האדם. מכיון שהאדם חטא הוא לא לן בגן עדן לפי מאן דאמר אחד. יש מחלוקת אם ביום השבת אדם הראשון היה בגן עדן, או שכבר היה גרוש משם. לפי מי שאומר שאדם גורש מגן לפני שבת הלימוד הוא מהפסוק "ואדם ביקר בל ילין". הפסוק השני הוא "ואדם ביקר ולא יבין". שני הפסוקים מסימים אותו דבר, "נמשל כבהמות נדמו" – כמו בהמה, לא מגשים, לא מממש, את צלם האלהים שלו. מה התיקון? כן להיות "ביקר". יש מקום שחז"ל דורשים את "ביקר" כמו בֹקר או כמו בקר. אם ה-ב בהתחלה – בקר. אם ה-ב באמצע – קבר. אם ה-ב בסוף – קרב, קרבן. יש גם צירופים אחרים, שאותיות קר הפוכות, רקברק, רבק (עגלי מרבק), רקב. שרש בקר הוא אחת הדוגמאות, מתוך שבע, שכל צירופיו הם שרשים בלשון המקרא.

בכל אופן, בעל הטורים דורש מכאן את הסוגיא בגמרא. "נעשה ונשמע" היינו תורה ו"ונשמע קולו" היינו עבודה, ו"ונשמע פתגם המלך וגו'" הוא מקרא מגלה. מהמלים "כי רבה היא" לומדים שה"ונשמע" הזה יותר גדול משני ה"ונשמע" האחרים. "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא", ה"נשמע" של מקרא מגלה, הוא יותר גדול מ"נעשה ונשמע". לכן מבטלים תלמוד תורה בשביל מקרא מגלה. גם יותר גדול מ"ונשמע קולו בבואו אל הקדש", לכן הכהנים מבטלים את עבודתם בבקר כדי לשמוע מגלה ברבים. אחר כך יחזרו – כך מסבירים התוספות, שלא מבטלים אלא רק מאחרים, מבטלים לשעה. אפשר גם להסביר שדווקא בזכות "ונשמע פתגם המלך" זוכים בפורים ל"ונשמע קולו" – קול התפלה וקול חידושי התורה (כך שהבטול למקרא מגלה הוא-הוא הקיום של התורה והתפלה).

קודם כל, זה רמז מאד יפה של בעל הטורים שהמסורה רומזת לו. אחר כך הוא מוסיף עוד משהו – כנראה היתה לו גרסה אחרת – שהמאן דאמר בגמרא שפוסק כך למעשה, מבטלין עבודה בשביל מקרא מגלה ומבטלין ת"ת בשביל מקרא מגלה, הוא רבה, ורמוז ב"כי רבה היא". אצלנו בגמרא הגרסה היא רבא, אבל לבעל הטורים כנראה היתה גרסה רבה, או שעלה על דעתו שנקרא לו רבה. גם בלי הצימוק הזה הדרשה טובה, אבל איתו עוד יותר נחמד.

יחוד הוי'-אלקים במגלה – "כי רבה היא וכל הנשים יתנו"

נסתכל רגע איך חז"ל דורשים את "ונשמע פתגם המלך": חז"ל במדרש אסתר דורשים שיש מחלוקת בין רבי לוי לרבי יצחק מה זה "ונשמע פתגם המלך". מה זה פתגם המלך? יש פשט, "פתגם המלך" הוא שהורגים את ושתי ומחפשים מלכה חדשה. מה המלים הקודמות, בפסוק הקודם? "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה". ככה מסיים הפסוק הקודם. אז כתוב "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן".

לפני שנמשיך נאמר שדווקא בפסוק הזה – פסוק מאד חשוב – רק בו יש את שם אלקים בס"ת (פעם אחת במגלה) ורק פעם אחת שם הוי' למפרע בר"ת, ושניהם באותן מלים: "כי רבה היא וכל הנשים" ס"ת אלהים, לא לפי הסדר אך אין עוד במגלה, "היא וכל הנשים יתנו" ר"ת שם הוי' למפרע. זה פלא, יש פה יחוד – "הוי' הוא האלהים", משהו בפסוק הזה שאין בשום פסוק אחר במגלה, כאלו לומר שזהו הפסוק הכי חשוב במגלה. "ונשמע פתגם המלך", יחוד הנס הגמור והטבע, ומי שמייחד אותם הוא דווקא הנס הנסתר, הנפלאות, שם ש-די, מרדכי היהודי.

פתגם רעותה הטובה ממנה

נחזור להתחלה: "ונשמע" בא בהמשך ל"ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה". אחר כך כתוב "ונשמע פתגם המלך". אף על פי שיש פה פשט, חז"ל דורשים שאותה אחת שעתידה למלוך, "רעותה הטובה ממנה", "ממנה" יצא פתגם המלך. דרך אגב, כמה שוה יקר במילוי? יוד קוף ריש שוה ושתי, שוה משיח-משיח, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ו"ממנה" – מהאשה החדשה, "רעותה הטובה ממנה", אסתר המלכה – "ונשמע פתגם המלך".

רבי לוי אומר ש"ממנה ונשמע פתגם המלך" – "אבל גדול ליהודים" (המלך אחשורוש הגדיל את המן לאחר שהוא המליך את אסתר, סוד מקדים רפואה למכה, לא שהם שני דברים אלא שהמכה יוצאת ממה שעתיד להיות הרפואה. נמצא שגזרת המן צומחת מהמלכת אסתר, ויש להסביר שעל ידי המלכת אסתר מרדכי קבל את התוקף הנפשי לא להתפעל מהמן, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", שמזה נעשה "אבל גדול ליהודים"). רבי יצחק אומר ש"ממנה ונשמע פתגם המלך" – "שמחה וששון ליהודים". מה בא קודם? קודם אבל – דעות רבי לוי ורבי יצחק הן לפי הסדר. מה המסר-התכלית של "אבל גדול ליהודים"? תשובה. בגלל ה"אבל גדול ליהודים" הם עושים תשובה על מה שהשתחוו לצלם ונהנו מסעודת אחשורוש, זה פתגם המלך שיצא מ"רעותה הטובה ממנה". אבל לפי רבי יצחק – דרך אגב, כאן יש רמז מאד יפה לשם לוי-יצחק, אבא של הרבי (צריך לבדוק כמה פעמים יש מחלוקות של רבי לוי ורבי יצחק לפי סדר זה) – הפתגם הוא "ששון ושמחה ליהודים".

לפי רבי לוי יש פתגם קשה, אבל מטרתו תשובה ובזכותה יהיה "ונהפוך הוא", ואז בא רבי יצחק ואומר הפוך, "פחד יצחק". יש בפורים פחד, "אשת מפחידי", הפחד של פורים מתהפך, נפל "פחד היהודים" ו"פחד מרדכי" על עמי הארץ והשרים (סימן שבהתחלה היהודים פחדו ומרדכי עצמו פחד, רק שהפחד שלהם נפל ועבר לגוים). מי מעביר פחד מיהודים לגוי? יצחק, "פחד יצחק". לכן רבי יצחק אומר ש"ונשמע פתגם המלך" היינו "שמחה וששון ליהודים". זו דוגמה מובהקת של אתהפכא.

"וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן" – אחריות הנשים לתפלין של הבעל

חז"ל מחברים כאן "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן". לא דרשנו עדיין, אבל כנראה יש כאן ענין מאד חיובי, לא סתם שנשים תהיינה משועבדות לבעליהן.

הנשים יתנו את היקר לבעליהן. איך? הנשים קונות לבעליהן תפלין מהודרות, הכי מהודרות – שני זוגות תפלין, אולי ארבעה זוגות תפלין. "'ויקר' אלו תפלין", ואז "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" – במקום שהיהודים יפחדו הגוים מפחדים מהם. כנראה "פחד היהודים" הוא תפלין דרש"י ו"פחד מרדכי" תפלין דר"ת.

הנשים דואגות לקנות לבעלים שלהם את התפלין הכי מהודרות, וגם תפקיד של נשים לדאוג שהבעלים כל שנה יבדקו את התפלין – כך הרבי רוצה, ובעיקר מקפידה על כך ה"אשת חיל עטרת בעלה", כי זה מקור ברכה בבית, לכל הברכות בגשמיות וברוחניות. לכן "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול [תש"ר] ועד קטן [תש"י]". אמרנו ש"יקר" הוא גן עדן. למי שיש אשה טובה, שדואגת לתפלין של הבעל, הבית הוא גן עדן, ואז יהיה "אדם ביקר ילין" וגם "אדם ביקר יבין" את כל הטובה האין סופית שמקבל בזכות אשתו. זו דרשת סוף הפסוק.

מבנה הפסוק

נסיים ממש ברמז יפה של גימטריא: כמה אותיות יש בפסוק הזה (שאמרנו שהוא פסוק מפתח במגלה, הפסוק היחיד עם יחוד הוי'-אלקים, הפסוק עם ה"יקר" השני, שממנו לומדים את מעלת מקרא מגלה יותר מעבודת ה' במקדש ותלמוד תורה)? 71 אותיות. אבל לפי חז"ל מחברים את הפסוק הזה עם סוף הפסוק הקודם, "ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה", עוד 29 אותיות. ביחד יש בדיוק 100 אותיות. אפשר – גם עבודת בית – לכתוב את זה כרבוע של 10 על 10, יפי, י פעמים י.

יש כאן מאה אותיות בחלוקה מענינת ל-29 ו-71. מה הדמיון שלהם? קודם כל הם שני מספרים ששייכים לאותו סוג של מספרים ידועים – מספרים ראשוניים. אלה שני מספרים ראשוניים. יש משהו יותר עמוק. [נפל החשמל] נחכה לאור – אם עוברים את מהירות האור השעון צריך להתחיל לחזור אחורה. כדי לא להגיע לאין ואפס המוחלט צריך לומר לחיים.

[חזר החשמל]. אמרנו שיש עוד תכונה חשובה לשני המספרים האלה – שניהם מספרי חוה (יהלום מינוס 1). יש להם צורה מאד יפה. 29 הוא מספר חוה החמישי ו-71 מספר חוה השמיני. גם חלוקה חשובה, חתך זהב, 5-8 שיחד הם 13. יחד יש מאה אותיות. אם כן, לכל קטע גם אפשר לתת ציור יפהפה של מספר חוה, שיחד הופך להיות רבוע של 10 על 10:

 

ו  מ  ל  כ  ו  ת  ה  י  ת  ן

ה  מ  ל  ך  ל  ר  ע  ו  ת  ה

ה  ט  ו  ב  ה  מ  מ  נ  ה  ו

נ  ש  מ  ע  פ  ת  ג  ם  ה  מ

ל  ך  א  ש  ר  י  ע  ש  ה  ב

כ  ל  מ  ל  כ  ו  ת  ו  כ  י

ר  ב  ה  ה  י  א  ו  כ  ל  ה

נ  ש  י  ם  י  ת  נ  ו  י  ק

ר  ל  ב  ע  ל  י  ה  ן  ל  מ

ג  ד  ו  ל  ו  ע  ד  ק  ט  ן

 

כשנותנים את הצורות המתאימות מתבוננים בכל הגיאומטריה שלהם, פנות וכו', ומקבלים דברים יפה (הפנות של הרבוע הנ"ל הן אותיות נגון והרבוע הפנימי אותיות כיור, ביחד – משה, משה היה מנגן בכל מיני נגון והוא סוד הנצח שבכלי המשכן מכוון כנגד הכיור, כנראה שהכיור בעצמו היה שר) – "תן לחכם ויחכם עוד". לחיים לחיים.

עוד יום למציאת הרעיון אצל הירושלמים

[מה הפסוק עם שם ש-די?] "על יד איש משרי המלך". [הוא לא צעק על הרב – הרב יכול להמשיך.] אולי הוא כן צעק עלי? כששומעים צעקה כל אחד צריך לחשוב שצועקים עליו. לחיים לחיים, בהצלחה לכל השלוחים בהודו (תחלת המגלה – "מהֹדו ועד כוש"). [הסתכל על מי שזה עתה חזר משליחות בהודו] שכל מי שהיה בהודו וחזר – שיחזור לשם, ושיקח איתו עוד מישהו. לחיים לחיים.

יש עד מחר שלכל אחד יפול הרעיון. לחיים לחיים. לירושלמים יש עוד יום. לבני שושן הבירה לא מיד נפל הרעיון, לכן בקשו שוב לתלות את עשרת בני המן. הסגולה שהרעיון יפול היא שרואים את בני המן על העץ, והורגים עוד שלש מאות המנים בחמת המלך, "ובבזה לא שלחו את ידם" – בלי אינטרסים, הכל "לשמה" – תנו לנו עוד יום ואז יפול הרעיון. בע"ה תהיה לנו עוד התוועדות. כולם מוזמנים לירושלים ביום ששי, ערב שבת קדש. לחיים לחיים.

ו. "עשרה נקראו יקרים" (השלמה)

פרצוף עשרת היקרים

הזכרנו קודם את המדרש (ויקרא רבה ב, א) על "עשרה נקראו יקרים":

"עשרה נקראו יקרים, ואלו הן: התורה והנבואה והתבונה והדעת והסכלות והעשר והצדיקים ומיתתן של חסידים והחסד וישראל; התורה מנין שנאמר: 'יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה' (משלי ג, טו); הנבואה מנין – 'ודבר ה' היה יקר בימים ההם' (ש"א ג, א); התבונה מנין – 'יקר רוח איש תבונה' (משלי יז, כז); הדעת מנין – 'וכלי יקר שפתי דעת' (שם כ, טו); הסכלות מנין – 'יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט' (קהלת י, א); העשר מנין – 'והון אדם יקר חרוץ' (משלי יב, כז); צדיקים מנין – 'ולי מה יקרו רעיך א-ל' (תהלים קלט, יז); מיתתן של חסידים מנין – 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו' (שם קטז, טו); החסד מנין – 'מה יקר חסדך אלקים' (שם לו, ח); ישראל מנין – 'הבן יקיר לי אפרים' (ירמיה לא, יט)" (ויקרא רבה ב, א).

הסברנו בעבר, כמה פעמים[ג], את סדר הספירות במדרש זה:

חכמה

תורה

 

בינה

תבונה

 

 

דעת

דעת

 

חסד

חסד

 

גבורה

עושר

 

תפארת

ישראל

 

נצח

נבואה

 

הוד

סכלות

 

יסוד

צדיקים

 

 

מלכות

מיתתן של חסידים

 

 

שוב, הספירות מוסברות במקומות אחרים, ועיקר מה שרציתי להדגיש הפעם הוא ווארט בעבודה מכל פסוק:

"יקרה היא מפנינים" – פנימיות אבא פנימיות עתיק

הפסוק של תורה הוא "יקרה היא מפנינים", עם הגימטריא המפורסמת (של ר' יעקב אורבך ע"ה) ששוה תורה. אבל הכתיב הוא בלי ה-נ השניה, "יקרה היא מפניים". הפסוק מדגיש שכתר תורה יותר יקר מכתר כהונה – "יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים", כלומר שגם יותר יקר מה"לפנים ולפנים" עצמו, משהו יותר מקדש הקדשים. הגם שפסגת הענין של קדש הקדשים היא ענין התורה עצמה, לוחות הברית שבארון. הכתיב "מפניים" – שתי יודין יחד – מחזק את הקשר לחכמה (י היא אות החכמה ו-נ היא אות הבינה, וכאן מוציאים נ אחת ומצמידים את שתי היודין). הגימטריא של הכתיב היא 50 פחות מ-611, 561, משולש של גל, ששוה "אם בחקתי" (הפרשה ה-לג, שבפסוק הראשון שלה יש לג אותיות, כפי שנדרש אצלנו), "שתהיו עמלים בתורה". הכהונה, וכל שכן הכהונה הגדולה, היא גם מדרגה של חכמה בקבלה. כאן הדגש הוא על היוקר. הזכרנו ש"'אורה' זו תורה" אבל גם התורה היא "יקרה", והיוקר של התורה כל כך גדול שהוא ממש "פנימיות אבא פנימיות עתיק".

פסוק התבונה הוא "יקר רוח איש תבונה", שדברנו עליו באריכות בכתיב ובקרי.

"כלי יקר שפתי דעת" – תיקון שבירת הכלים ב"דעה ודבור"

פסוק הדעת הוא "כלי יקר שפתי דעת". מה לומדים ממנו? קודם כל ש"יקר" הוא "כלי" ("כלי יקר" הוא ספר חשוב מאד, של תלמיד המהר"ל). בדעת, לפי הקבלה, יש את ראשית שבירת הכלים. שפתים הן כח הדבור. "דעת גניז בפומא" ו"שפתי דעת" מבטאים את הדעת לגמרי החוצה – השפתים הן חיצוניות הפה. ההתבוננות כאן היא ש"גם בלא דעת נפש לא טוב" – יש שם שבירה – ויש כח בדעת לתקן את השבירה, אז יש לי את ה"כלי יקר" וזה בא לידי ביטוי דווקא בדיבור, "שפתי דעת". על "נפש חיה" רש"י כותב "דעה ודבור" – דעת ודבור הולכים יחד.

"מה יקר חסדך אלהים" – חסד עם בטול

פסוק החסד הוא "מה יקר חסדך אלהים", הפסוק הראשון שכתוב בסידור להתחיל בו את רצף הפסוקים מפרק ל"ו בתהלים כשמתעטפים בטלית. הטלית היא אור מקיף – גם קבלת עול מלכות שמים – והאור המקיף הזה נקרא "מה יקר חסדך אלהים". יש פה את המלה מה, בטול. כמו שכתוב שחסיד הוא חסד עם בטול – ה-י היא הבטול של החסיד וה-חסד שלו הוא הנטיה לעשות חסד. ה-י של "יקר" הוא ה-מה. כתוב דווקא שם אלקים, ולא שם הוי' – אף שהייתי חושב ש"חסדך" הולך עם שם הוי' – סימן שיש פה גם ממד את אתהפכא והמתקה.

"והון אדם יקר חרוץ" – אמת, חריצות ובטחון

פסוק הגבורה הוא "והון אדם יקר חרוץ". "חרוץ" מופיע כמה פעמים במשלי, ורש"י מפרש ש"חרוץ" בהקשר החיובי הוא איש אמת. אחד הדברים שיתרו אמר למשה רבינו לחפש הוא "אנשי אמת". לפי רש"י היינו אנשים חרוצים. החריצות היא מקור העושר – מי שרוצה להעשיר (גם עשיר בדעת) יצפין וגם צריך להיות חרוץ. העיקר הוא להתבונן במלה "חרוץ", גם אותיות "ורחץ" (כמו "קדש ורחץ" של ליל הסדר). "ורחץ" משמעותו בטחון – מי שרוצה להעשיר, להרויח, צריך הרבה בטחון של "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל", קשר בין גבורה לנצח.

"הבן יקיר לי אפרים" – יקר ש"אינו זז לעולם"

פסוק התפארת, שנדרש על כל ישראל, הוא "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" – רואים שחז"ל מפרשים את אפרים על כל עם ישראל. הוא נקרא "הבן יקיר לי", מכאן שישראל יקרים – גם לאבא וגם לאמא. כאן כתוב "לי" – יש גם פרצוף אחר של דברים שנאמר בהם "לי", מה ש"אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". על ישראל דורשים לי-ראש – אולי אחת הסיבות שדורשים כאן אפרים על כל עם ישראל, בחינת "לי". המלה "יקיר" היא יקר עם עוד י, הזכרנו את "יקירי ירושלים". ממוצע כל אות של יקיר הוא "לי לי", אז "יקיר לי" כבר עולה ט"פ לי, בגימטריא שכם, המקום של אפרים, מקום קבורתו של יוסף.

"דבר הוי' היה יקר בימים ההם" – נבואת שמואל

פסוק הנצח, הנבואה, נלמד מתחלת ספר שמואל – "דבר הוי' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ". על רקע הפסוק הזה מופיע שמואל הנביא, ששקול כנגד משה ואהרן, ומדתו היא מדת הנצח – "וגם נצח ישראל לא ישקר" (קשור כמובן גם לפורים). הוא זכה לנבואה היקרה הזו, והיא בנצח – הענף האחרון של קו ימין, שנקרא "קץ הימין". מתחיל בחכמה, ב"יקרה היא מפנינים" – "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – ומגיע דרך ה"מה יקר חסדך אלהים" ל"ודבר הוי' היה יקר בימים ההם".

"יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" – סכלות מזכה בהסתכלות

פסוק ההוד, "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" – יש עליו מאמר שלם במלכות ישראל, אפשר לקחת משם. "כי אתם המעט מכל העמים", יודעים את הסוד של "סכלות מעט", שטות דקדושה. לומדים זאת  מדוד המלך שהשתטה בפני אכיש מלך גת. על זה כתוב "איהי בהוד" – שדוד משתטה הוא שייך לספירת ההוד. ב"יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" יש גם רמז לקשר בין הסתכלות לסכלות. כנראה שמי שיודע לנהוג ב"סכלות מעט" זוכה "לאסתכלא ביקרא דמלכא" – בחינת "יקר".

"ולי מה יקרו רעיך אל" – המשך התפארת ליסוד

הפסוק של הצדיקים, ביסוד, הוא "ולי מה יקרו רעיך אל". מלת המפתח בתפארת היתה "לי", וכאן ביסוד – שממשיך את התפארת – היא "ולי", אותיות לוי. יש כאן "מה", "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". יש כאן גם רעות, שבקו האמצעי והרבה פעמים ביסוד. שם א-ל, שם החסד, רומז כאן לחסדים המתקבצים ביסוד – הוא א-ל של "אל שדי". הצדיקים הם "רעיך אל". גימטריא יפהפיה שממשיכה את התפארת ליסוד – "רעיך אל" שוה בדיוק אפרים (ובשניהם כתוב "לי", כנ"ל).

"יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו" – "חסדי דוד הנאמנים"

הפסוק של המלכות הוא "יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו". בחלק מהמקומות בהם מובא מדרש זה כתוב "מיתתן של צדיקים" אבל בפסוק כתוב חסידים – "חסדי דוד הנאמנים" שבמקום המלכות. "המותה" היא "רגליה יורדות מות". הם "בעיני הוי'" – "אבא יסד ברתא", הקב"ה מסתכל על זה. מכל הפסוקים עד כאן שם הוי' הופיע רק פעם אחת, לא כ"כ מודגשת, בפסוק הנצח – "דבר הוי'". חוץ מזה יש בפסוקים גם שם א-ל ושם אלקים. כאן מודגש שם הוי' – "בעיני הוי'". דורשים את הפסוק הזה על בן עזאי. גם חסיד רומז ל-חסד עם י, חכמה, כנ"ל.

רמזי הפסוקים

עד כאן קצת התבוננות בפסוקים של עשרה יקרים. לגבי גימטריאות: רק הפסוק הראשון לפי הקרי שוה תורה, כפולה של 13 – אהבה כפול בטול, כידוע. כל החב"ד כאן שוה 3549, הממוצע הוא 1183, ז פעמים יג ברבוע. פסוק החסד עולה 533, 41 פעמים 13. כל החבד"ח שוים 4082, 13 פעמים שם ש-די (מרדכי היהודי, "ויהי... זרעו"). כל שאר הספירות הן כבר כפולה של 7. החב"ד היו גם 7 וגם 13. החכמה בלבד והחסד בלבד כפולות 13 וכל 4 הספירות הראשונות הן כפולת 13. פסוקי הגבורה עד המלכות – 6 פסוקים – עולים 5124, 61 (אני-אין) פעמים חנוך (84, ד"פ שם אהי') או ז"פ 732 (אני פעמים הוא).

ז. "אדר היקר" (השלמה)

"אדר היקר" – בית המקדש

הסברנו ש"יקר" הוא שיא העליות של "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", שמצד אחד מלמעלה למטה ומצד שני עולה כל הזמן. הענין קשור לכך שזהו חדש אדר, והביטוי בתנ"ך הוא "אדר היקר" בספר זכריה: "ויאמר הוי' אלי השליכהו אל היוצר אדר היקר אשר יקרתי מעליהם ואקחה שלשים הכסף ואשליך אֹתו בית הוי' אל היוצר" (בפסוקים קודם כתוב "אדרתם", במובן של תפארתם, וכתוב גם "וירח יקר הולך").

מה פירוש? "אדר היקר" הוא כינוי לבית המקדש בתנ"ך – "אדר היקר אשר יקרתי מעליהם". "יקר" הוא גם לשון הסרה, שאסיר מעליהם. או שהפירוש "אדר" מלשון אדרת, בגד, או שהפירוש הוא מבנה, כמו בית המקדש. הרבה שואלים למה במשל של רבי לוי יצחק מברדיטשוב על שבת חזון הוא נותן משל של בגד, מה הקשר לבית המקדש? יש על זה שיחה של הרבי. הקשר הוא הביטוי "אדר היקר" – קשר פורימי לשבת חזון. אבל יש גם שמפרשים מבנה.

"אם תוציא יקר מזולל"

שם כתוב שצריך לתת "שלשים שקל" וחז"ל אומרים שהם שלשים הצדיקים שבכל דור, שלשים צדיקים שמסרו נפשם על קידוש ה'. רומז יפה לגימטריא ש-שקל עולה "צדיק יסוד עולם". צריך לתת ל"בית היוצר", שרוב המפרשים מסבירים שהוא "בית האוצר" של בית המקדש. בכל אופן, זהו פסוק מאד מענין, שלעניננו קשור לפורים באופן מובהק.

יש עוד "יקר" שלא הזכרנו בפורים הזה – אך דברנו עליו הרבה פעמים אחרות – "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה", תהיה כאחד משלשים הצדיקים שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל וצדיק גוזר והקב"ה מקיים. הזמן להגיע לכך הוא בפורים – כנראה כשמגיע ל"ברוך המן" מוציא יקר מזולל – ואז "כפי תהיה" שהוא גוזר והקב"ה מקיים. גם כנגד המן שגזר גזרות יש כח לגזור גזרות שה' מקיים. לפי הענין של "אדר היקר" ה"יקר" שמוציאים מזולל הוא ניצוץ של בית המקדש.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] וראה עוד בענין זה בהתוועדות ליל י"ג אדר-שני ש"ז.

[ג] ליל פורים תשנ"ט וכ"ח אדר תשס"ב (נדפס במבחר שיעורי התבוננות חלק יא – מאמר "עשרה יקרים").

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com