חיפוש בתוכן האתר

ברית פאר שי' בלוך - כ"ד אד"ש ע"ו – עוד יוסף חי, יצהר הדפסה דוא

בע"ה

כ"ד אד"ש ע"ו – עוד יוסף חי, יצהר

ברית פאר שי' בלוך

 

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שם הרך הנימול

פאר – השביעי החביב

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב, להורים ולכל המשפחה – זה הקטן גדול יהיה, להפצת המעינות חוצה וזירוז הגאולה.

הרך הנימול, פאר שי', הוא השביעי במשפחה – "כל השביעין חביבין". כמובן שפאר הוא על שם ספירת התפארת, הקו האמצעי של הספירות, האמת, "תתן אמת ליעקב". הוא נקרא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה" – התפארת, הפאר, עולה עד פנימיות הכתר וממשיכה משם למלכות. כל פעם שעושים פרצוף של יא ספירות, כולל הכתר והדעת גם יחד – כמו בזיווגי כל אלפא-ביתא, שכולל יא זיווגים כנגד הספירות כולל הכתר והדעת – יוצא שהתפארת היא באמת השביעית, הפאר הוא השביעי, כמו במשפחה.

מכל הדברים שהם "שביעין חביבין" העיקר הוא שבת קדש. ה' ברא את העולם בשבעה ימים, "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת להוי' אלהיך". מה הקשר בין פאר לשבת? כתוב רמז מפורסם בספרי הקבלה שפאר במילוי – פא אלף ריש – עולה שבת. פאר השביעי ושבת השביעית הם ממש אותו ענין. הפאר שלנו, עם ישראל, הוא השבת שלנו – שמירת שבת וענג שבת. גם על פי פשט פאר עולה עד הכתר, כי "עוטר ישראל בתפארה" היינו כתר, המשכה של ה"יקר" של פורים, "אלו תפלין".

פאר ובנימין – קשר השבת וארץ ישראל

אלישיב בקש איכשהו בכוונה הפנימית לקשר זאת לשם בנימין, מטעם הידוע לו, וזהו הקשר: מכל יב שבטי י-ה היחיד שנולד בארץ ישראל הוא בנימין הצדיק, צדיק תחתון. צדיק תחתון הוא מה ש"ועמך כֻלם צדיקים" – נקודת הצדיק שבלב כל יהודי, מה שנקרא בקבלה "נקודת ציון". יעקב אבינו רמז-כתב-אמר בפירוש בשם בנימין שהוא היחיד שנולד בארץ – בן-ימין, ארץ ישראל היא ארץ הימין. ה'ימניות' של הארץ גם משקפת את עתיקא, ש"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – זו התכונה העצמית של ארץ ישראל.

מה הקשר לפאר? כמו שאמרנו שפאר במילוי שוה שבת, כך אם כותבים תפארת במילוי האותיות ת-ת שמכאן ומכאן שוות במילוי (תיו-תיו) בדיוק ארץ ישראל. גם שבת וגם ארץ ישראל הן כפולות של שם הוי' ב"ה – שבת עולה זך פעמים הוי' וארץ ישראל עולה לב (זכה) פעמים הוי', כבוד פעמים הוי', "ברוך כבוד הוי' ממקומו" – ושבת היא הפנימיות של ארץ ישראל. כתוב ששבת בממד הזמן היא ארץ ישראל בממד המקום, ובכל מקום הזמן הוא הפנימיות שמתלבשת בתוך ממד המקום. לכן המסגרת היא ת-ת, שבמילוי עולה ארץ ישראל, והפנימיות, פאר, עולה במילוי שבת. עוד רמז לארץ ישראל: כתוב שהמדות של ארץ ישראל השלמה הן ת על ת פרסה, תיו על תיו. שוב, ארץ ישראל היא בחינת בנימין, ופאר הוא הפנימיות – השבת – של ארץ ישראל. זה הקשר בין פאר לבנימין.

"פאר תחת אפר"

אז יש כאן את שני היסודות האלה – שבת בזמן וארץ ישראל במקום – ואנחנו עם ישראל הנפש, עולם-שנה-נפש. אנחנו הנפש, "עוטר ישראל בתפארה". המדה המיוחדת לעם ישראל היא תפארת – "תפארת ישראל", שייכת לנו בעצם. אנחנו הנפש, שבת היא הזמן – "שנה" בלשון ספר יצירה – וארץ ישראל היא המקום ("עולם" בלשון ספר יצירה), הקדש. "קדש ישראל להוי' ראשית תבאתֹה". זה ווארט לגבי השם של הרך הנימול.

שיהיה לכל עם ישראל פאר, ופה לכל התלמידים – מקטנם ועד גדולם – שיהיה פאר, עם כל הפירושים של המלה פאר. לחיים לחיים. עיקר המשמעות של פאר הוא גאולה. כתוב שגאולה היא "פאר תחת אפר" – זו הכוונה של תיקון חצות, שה' יתן לנו פאר תחת אפר, תחת כל הצרות והאבל שהיו עד עכשיו, הכל מתהפך, אנחנו בהמשך של "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", וה"נהפוך הוא" האמתי שסוף כל סוף יהיה לעם ישראל הפאר הראוי.

יש סוד חשוב מאד של ר"א אבולעפיא שאנו אוהבים מאד – "שלם וחצי". אם פאר הוא החצי,  מה השלם? 562. שה"חצי" יתקן את ה"שלם". לחיים לחיים. למספר פאר יש גם קשר לסנדק...

נגנו "שאמיל".

ב. קרנים – סימן הטהרה העיקרי

תרגום יונתן לסימני בהמה טהורה – "ודאית לה קרנין"

השבת של ה"שלום זכר" – שבת משמעותית לנימול, שהרי מחכים ליום השמיני "כדי שתעבור עליו שבת אחת" – היתה פרשת "שמיני", שכבר רומזת לפרשת הברית, "וביום השמיני ימול את בשר ערלתו" (פסוק מהחת"ת של היום, ראשון דפרשת תזריע). ב"ששי" יש את דיני הכשרות, החל מהחיה הטהורה, וכתוב "דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו'". יש פה גם חיה וגם בהמה. מה הסימנים? כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות – למה צריך פעמיים? צריך שיהיה שסע ושהוא יגיע עד למטה – והסימן השני הוא מעלת גרה, "אותה תאכלו".

ראיתי בשבת תרגום יונתן על סימני החיות הטהורות: "כל דסדיקא פרסתא ומטילפא טילפין פרסתא ודאית לה קרנין מסקא פישרא בבעירא יתה תיכלון". הוא מתרגם "מפרסת פרסה ושוסעת שסע" – "דסדיקא פרסתא ומטילפא טילפין", כך גם אונקלוס מתרגם – ואז מוסיף משהו שלישי: "ודאית לה קרנין", שצריך לדעת מאיפה הוא לוקח זאת. אחר כך מתרגם את "ומעלת גרה", "מסקא פישרא" כמו ת"א. הוא שם את התוספת שלו בין שני הסימנים המפורשים בפסוק.

אם אתה בהמה טהורה אתה צריך קרנים. העיקר הוא הנפש הבהמית – לשם כך עושים ברית, שהנפש האלקית תאיר בנפש הבהמית – וכדי שתהיה טהורה צריך סימנים אלה. והנה, תרגום יונתן, תורת ארץ ישראל, מוסיף סימן – "ודאית לה קרנין" – שכנראה שהוא ממוצע המחבר בין "מפרסת פרסה ושוסעת שסע" ל"מעלת גרה".

סימני הבהמה הטהורה בעבודת האדם (שיחת הרבי)

נאמר את הווארט בקיצור: יש שיחה, מהשיחות הראשונות של הרבי[ב], לגבי סימני בהמה טהורה. הוא אומר שהפרסה היא המגע של הבהמה בארץ – המגע של גוף היהודי עם הארציות, עם הגשמיות. צריך להיות הפסק – פרסה היא הפסק – אבל הוא צריך להיות סדוק מלמעלה עד למטה כדי שהאור האלקי יוכל להאיר ולפעול בגשמיות. מצד אחד צריך איזו הפסקה, לא לעמוד ממש מחובר לארציות, אבל התכלית שלי היא לברר ולתקן את הארציות, לרשת את הארץ, ולכן צריך סדק מלמעלה עד למטה כדי שהאור האלקי יוכל להאיר בתוך המעשים הארציים שלי.

הוא לא כותב זאת בשיחה, אבל "מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות" הוא כדי שאוכל לקיים את הכלל הגדול בתורה "בכל דרכיך דעהו" – שבכל מה שאני עושה בארציות אני יודע את ה', מייחד יחוד, ועיקר הווארט שאני גם מאיר ממש אור ה' לתוך המציאות. זה הכח של היהודי.

מהו ה"מעלת גרה"? הוא אומר שכאשר אני עושה משהו בגשמיות – הולך להקים מפעל או משהו אחר, מקבל החלטה שאינה של קיום מצוה, משהו ששייך לנפש הבהמית (בסוף הכל צריך להיות למטרה קדושה מכח הנפש האלקית, אך בכל אופן זו קבלת החלטה בניהול החיים היום-יומיים) – צריך להיות "מעלת גרה", לשקול פעם ופעמים ושלש לפני שאני מקבל החלטה. אני מעכל את הרעיון, מעלה אותו עוד פעם, עד שאחרי הרבה שיקול דעת אני מחליט שזו הדרך הישרה ושזה רצון ה'. הרי הכל צריך להיות רצון ה' – לא רק המצוות שאני מקיים, אלא כל מה שאני עושה בחיים. איך אני יודע? אין לי כלי אחר. אני יכול ללכת לשאול את הרבי, אבל אפילו עוד לפני שאני שואל את הרבי אני צריך לשקול כמה פעמים – להעלות שוב לשיקול אחרי שעכלתי את הרעיון, לשקול שוב, ואז לקבל החלטה. כשבחור ובחורה נפגשים לשם שידוך הם גם מעכלים, מעלים עוד פעם, כמה פעמים עד שזה נעשה פושר, עד שמגיעים לפשר דבר, להחלטה סופית.

מה פירוש פשרא (תרגום גרה)? על ידי שמעלים עוד ועוד זה מתערב עם הנוזלים של מערכת העיכול ומתפשר. התרגום הוא פישרא, סימן שצריך גם להגיע לפשרה כשמקבלים החלטה. את הווארט הזה כמדומני הרבי לא כותב (במקום אחר הוא מדגיש את זה בקשר לשידוכים), אבל הוא כותב שצריך להעלות את הענין שוב ושוב עד שמקבלים החלטה נכונה בנפש.

פרסה-קרן-גרה – הכנעה-הבדלה-המתקה

יש כאן שני דברים, אבל התרגום הפלאי הזה אומר לי שיש משהו באמצע. יש "בכל דרכיך דעהו" – להאיר אלקות בכל המעשים כשאני הולך על הארץ. יש להעלות גרה לפני קבלת החלטה – לשקול שוב ושוב. מה פירוש "ודאית לה קרנין"? צריך שיהיה לך ולי, לכולנו, קרן. כתוב "וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו" – במיוחד חסידים צריכים קרן. מהי קרן?

קודם כל, ברגע שיש שלשה דברים, והוא מכניס לי אחד באמצע, מתבקש להתבונן – בהקשר לברית מילה – שיש לי מבנה חדש, לא רק שני דברים, לא רק 'צווי דינים' אלא 'דריי דינים', וזה אמור להיות כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל. מאד ברור שזה ככה, רק שבלי ה"קרנין" לא הייתי חושב על זה. מה שקשור לרגלים, איך שאני הולך על הארץ וסדוק וכו' – זו הכנעה. תיקון הקשר שלי עם הארציות הוא הכנעה. "פישרא", שאני מעלה את הגרה, מעכל יותר טוב – אפשר לומר שהבהמה הזו היא בעלת תאוה, לא מספיק לה לטעום את האוכל פעם אחת והיא רוצה לטעום אותו שוב, כמה שיותר פעמים. לכאורה זו תאוה גמורה. כתוב שצדיקים היו כמעט בולעים בלי שום הנאה, שום טעם בכלל, אז למה דווקא הבהמה הטהורה רוצה לטעום עוד פעם ועוד פעם? מה זה בקדושה? המתקה, מתוק, היא רוצה לטעום, לחוות, להנות מההמתקה של האוכל, מהגילוי של "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם", אז היא מעלת גרה.

אז מה הם ה"קרנין"? יש פסוק "קרנים מידו לו". הקרנים הם ההבדלה, "קרן ישראל", "וירם קרן לעמו". למה רצינו לומר זאת בברית מילה? כי החידוש הזה, שיש לו קרנים, הוא סוד הברית – "מל" מלשון ברית מילה (ה"מל" השני מלשון דבור היינו ההמתקה של "מסקא פשרא", "פתח פיך ויאירו דבריך" "ומתוק האור" לאחר שיקול "הדק היטב" מה ראוי לומר, כנלמד מהשי"ת – "ויאמר אלהים יהי אור"). כשעושים ברית מילה מה עושים לתינוק לפי הווארט שלנו כרגע? עושים לו קרנים.

"כל שיש לו קרנים יש לו טלפים"

כשלומדים את הסוגיא בגמרא, לכתחילה הקרנים צריכות להיות מפוצלות. אם הן לא מפוצלות, לפחות שתהיינה כרוכות, חרוקות וחדורות – כך הרמב"ם פוסק בפרק הראשון מהלכות מאכלות אסורות. המשנה אומרת "כל שיש לו קרנים יש לו טלפים, ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים". כלומר, קרנים הם סימן מובהק שיש לו טלפים – "שוסעת שסע פרסות", סדוק עד למטה. אז לא צריך בכלל את הסימן של ההכנעה, כי כל מי שיש לו קרנים אוטומטית יש לו טלפים – כך אומרת המשנה.

זו משנה במסכת נדה, שמתחילה עם הסימן של דגים טהורים – "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש לו סנפיר ואין לו קשקשת. כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים" – זו המשנה השלמה. אומרת הגמרא שהיה מספיק לכתוב בתורה רק קשקשת, כי "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", רק ש"יגדיל תורה ויאדיר" – אנחנו עוד בחדש אדר, מזל דגים, החדש של "יגדיל [= דגים] תורה ויאדיר, כפי שדברנו הרבה פעמים.

אם היה כתוב בתורה רק קרנים, אז לכאורה לא היה צריך לכתוב על פרסות וגם לא מעלת גרה – ככה רש"י כותב, שאם יש לו קרנים זה סימן מובהק שהוא טהור ולא צריך שום סימן אחר. כך משמע מהמשנה, כי אחרת היה צריך לציין גם מעלת גרה. איפה רמוזות בתורה הקרנים? מה שאנחנו אומרים עכשיו שברית המילה היא הקרן של הנימול, כמו שלמשה רבינו יש קרני הוד – הוא נולד מהול, שייך בעצם לברית מילה. שואלים "מיהו יהודי?" – יוצאים מפורים, שייך למרדכי – ויש כל מיני תשובות, אבל יש תשובה פשוטה, יהודי הוא מי שיש לו קרנים. אם יש לו קרנים – יש את כל שאר הסימנים, לא צריך שום סימן אחר.

מה הרמז? אם עושים את החשבון של כל הפסוק כאן, עד סוף הסימנים – "כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה" (עד האתנחתא) – הוא שוה שבע פעמים קרנים-טלפים ("כל השביעין חביבין"). לשתי המלים האלה יש קשר מאד הדוק – קרנים שוה 20 (מספר הכתר) ברבוע ו-טלפים שוה 13 ברבוע, יג מדות הרחמים ברבוע. כל הריבועים מתלבשים אחד על השניה. כמשחברים את שני הרבועים מקבלים מספר שפי שבע שוה את הפסוק הזה.

השתקפות הקרנים בטלפים

קרנים דווקא לשון רבים, ולגבי חיה עם קרן אחת יש מחלוקת, ולכתחילה גם הקרנים צריכות להיות מפוצלות – כמו עץ שיוצאות ממנו הרבה פארות. אמרנו שהפאר של היהודי הוא הקרנים, "עוטר ישראל בתפארה", כי יש לו פארות. הקרנים מתגלות באות ברית קדש. קרנים הן גם מסוכנות, כמו אצל שור. יש הרבה דימויים בתנ"ך לנגיחה בקרנים. על הקרנים של היהודי כתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" – רואים ופוחדים, ככה ראוי. הקרנים שלו הן גם הפאר שלו, בפרט הקרנים המפוצלות הן משהו מפואר ביותר.

התרגום מסמיך זאת וגם המשנה קושרת בין הקרנים לטלפים. מה זה אומר? ששרש מה שסדוק למטה הוא על הראש – תופעת הטלפים משקפת את תופעת הטלפים. כל מי שיש קרנים למעלה, על הראש, השרש, סימן שיש לו טלפים למטה. הטלפים אינן סימן מובהק שיש לו קרנים – הכל מתחיל בקרנים ותלוי בהם. יש ביניהם עוד תופעה דומה, לגבי "בקע לגלגלת" – רמז שאנחנו מאד אוהבים – כשבוקעים את הגלגלת היא מתחלקת ל-גל ו-גל וה-ת מתחלקת (סדק מלמעלה עד למטה) ל-ר ו-ר, היינו שהגלגלת מתחלקת לרגל-רגל – הגלגלת משתקפת בשתי רגלים. כאן עוד יותר, כי הקרנים הן למעלה מהגלגלת, יוצאים ממנה, והטלפים למטה מהרגלים, פרסה. אם כן, הכי גבוה – הגבוה-גבוה ביותר – הוא המשתקף למטה-מטה ביותר, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן".

הסוד הזה הוא גילוי ה"קרן קימת לישראל". כל השנה הזו בפורים דברנו על אותיות קר, "יקר", אך לא דברנו על קרן – צריך להשלים זאת. "הקרן קימת" היינו מה ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – אוכלים רק את הפירות-הפארות בעולם הזה, אבל הפירות מצביעים על הקרן שקיימת לעולם הבא, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". הכל מתגלה בברית המילה – הקרנים הם בין שוסעת שסע פרסות למעלת גרה.

פרסה-גרה-קרן – א"י-שבת-יהודי

דרך אגב, בענין הצורך שהפרסות תהיינה שסועות מלמעלה עד למטה – הזכרנו שארץ ישראל היא ת פרסה על ת פרסה, שהיום זה 1600 קילומטר על 1600 קילומטר. ממטולה עד אילת יש כ-500 קילומטר, וכאן יש פי 4 לכל כיוון, אלה המדות הפשוטות של ארץ ישראל. השיעור של ת פרסה על ת פרסה רומז שארץ ישראל מפריסה פרסה. צריך ללכת בכל המציאות ולהאיר את כל המציאות דרך הסדק בפרסה (כך היה עושה בפשטות משה רבינו אם היה זוכה להכנס לארץ – משה = פרסה). ד אמות על ד אמות הם מקומו של יהודי אחד, ו-ד מאות פרסה על ד מאות פרסה הם מקומו של כל היהודים, עם ישראל כולו (ששקול כנגד משה רבינו, הנשמה הכללית. ארבע מאות = יחוד משה צפרה, כמבואר במ"א).

אם הסימן הראשון של "מפרסת פרסה" הוא ארץ ישראל, מהי מעלת גרה? מתי בא לך להעלות את האוכל עוד פעם? מתי בכלל צדיקים אוכלים? "צדיק אוכל לשבע נפשו", ביום השביעי, שבת קדש. מעלת גרה היא תופעה מובהקת של שבת. יש שבא לך להקיא ממש כשמקיימים 'עונג' שבת. אדה"ז פוסק שמה שבחול הוא זולל וסובא בשבת הוא מצוה. מעלת גרה זו המתקה, עונג שבת, לאכול בשבת – להעלות ולטעום את האוכל כמה פעמים, עד שהוא מתפשר לגמרי, הופך להיות נוזל לגמרי. מה הכי בריא בטבעונות? לא ממש מורידים לבטן ומעלים שוב, אבל ללעוס כמה שיותר – לב פעמים, כמנין השינים. מה קורה כשלועסים? מכניסים נוזלים, זה מתפשר יותר ויותר, והוא גם טועם זאת עד הטעם האחרון – טועם את כל ההנאה שיש באוכל. רק היות שמאד קשה, קצת מעצבן ללעוס הרבה, יש שמעדיפים לבלוע – יש הנאה בבליעה, גרגרת (על משקל גלגלת, זה שיעור אחר).

אם מפריס פרסה הוא ההתקשרות שלנו לארץ ישראל, ת על ת, ומעלת גרה היא פאר ששוה במילוי שבת, עונג שבת – מהם הקרנים באמצע? אמרנו שיש שלשה דברים, עולם-שנה-נפש. מה שבאמצע הוא בדיוק מה שאמרנו, היהודי עצמו – המהות של היהודי היא הקרנים שלו. כמה שוה "[וירם] קרן לעמו"? מלכות. והוא עולה "קרנים מידו לו". זו מלכות ישראל, מה שאנחנו מצפים. שלפאר תהיה גם ההתקשרות לארץ ישראל, "מפריס פרסה", וגם ההתקשרות לשבת קדש, השביעי, "מעלת גרה", וגם הגילוי של "מיהו יהודי", ה"יקר", "תפלין שבראש", הקרן, "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך" – הקרן שלך – וממילא "ויראו ממך". למה "ויראו ממך"? כי רואים ביהודי אלקות, כמו שכתוב בטור בתחלת אבן העזר ש"פרו ורבו" היינו להרבות את הדמות. כל יהודי שמהלך על ארבע (כל עוד הוא זוחל בעבודת ה' שלו) וגם על שתים – יש כל מיני יהודים – יש לו קרנים, וזו דמות אלקים, מרבה את הדמות.

זה גם נותן הרבה תקוה. יש יהודי שבגוף שלו יש בעיות – יש כל מיני בעיות עם הגוף. אומרים לו שהגוף זה לא העיקר – העיקר זה הקרנים. אם יש לך קרנים – הכל בסדר. מתי מקבלים קרנים? בברית המילה. מקור הקרנים הוא "חביון עז העצמות" – "ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזֹה" ("קרנים מידו לו" = מלכות [משולש אל, מספר משוכלל ה-ד] כנ"ל, "כתר עליון איהו כתר מלכות". והוא סוד לויתן. "ושם חביון עזה" = "לוית חן" [יחוד שני המספרים הידידותיים, 220 ו-284], וביחד = 1000, סוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, סוד נשמת מורנו ישראל בעל שם טוב. כל הפסוק – "ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזה" = 1711 = חן במשולש, סוד תיקון ז מלכין קדמאין דמיתו – בלע יובב חשם הדד שמלה שאול בעל-חנן – על ידי הדר-מהיטבאל, כמבואר במ"א).

[יש קשר בין הקרנים לבית שאן?] בית שאן זה הטלפים (המקום הכי נמוך), יצהר זה הקרנים ("וכל שיש לו קרנים יש לו טלפים").

סנפיר וקרנים

נאמר עוד ווארט: המשנה אומרת "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים" – סנפיר שוה קרנים. אבל ראה זה פלא, הם הפוכים – לא צריך סנפיר, הוא רק משום "יגדיל תורה ויאדיר", כלומר שהוא כמו טלפים, אבל שוה קרנים, שהם כמו הקשקשת. איך יוצאים מהפלונטר הזה? "תן לחכם וגו'".

סימני הקרנים – נהי"ם של פרצוף הקרן

נאמר עוד ווארט אחד: יש הרבה גירסאות במה שכתוב בגמרא על כך שהקרנים תהיינה טהורות – צריך שתהיינה מפוצלות, ואם לא שתהיינה כרוכות-חרוקות-חדורות. יש בזה כל מיני גירסאות. ר"ת גורס "מבוצלות" במקום "מפוצלות" – לא שמתפצל כמו עץ אלא מתבצל, מתכופף מיניה וביה, כמו ראם שיש לו קרנים ספיראלה. שוב, לפי ר"ת מפוצלות זה מבוצלות, ספירלה. לפי כל השאר מפוצלות היינו שיוצא ומתפצל. אחר כך גם על חרוקות יש גירסאות שונות – חרוטות או עוד ואריציאות. גם לחדורות יש גרסה הדורות – מלשון הדר – ועוד כמה גירסאות, שמשנות גם בפשט של המילים האלה.

היות שמה שהכי גבוה על הראש משתקף הכי למטה – "כל שיש לו קרנים יש לו טלפים" – נאמר שהתכונות האלה, שמגדירות את הקרן, הן דווקא הנהי"ם של פרצוף הקרן. כעת נאמר בקיצור. היו השלמות של השיעורים מפורים, שמ-כב אלפא-ביתות של אברהם אבינו הראשונה, פנימיות הכתר, מתחילה ב-א ואז עושים את האותיות ב עד ת כמו אתב"ש (בת, גש, דר, הק וכו'). הנו"ה של אלפא-ביתא זה הן הזוגות ד-ר ה-ק, אותיות שמתחלפות גם בצורה, כמו שמוסבר גם בהמשך "באתי לגני" (באות של השנה). אלו נו"ה של פרצוף הקרנים.

הווארט מה שאפשר לומר, שהתכונה העיקרית של מפוצל – אתה יהודי אז יש לך קרנים, ואם הן מפוצלות הכי טוב, מפוצל הוא גם כמו פיצול אישיות, יש איזו סכיזופרניה בתוך מפוצלות, אבל זה הכי טוב – היא המלכות של הקרנים.

אם לא מפוצל צריך יסוד-נצח-הוד, השלישיה שמעל המלכות בקרנים. כעת אומר בלי הרבה הסבר: כרוכות היינו גלדים-גלדים, כמו גלדי הבצל – זה היסוד, קשור גם לברית מילה. חרוקות (לפי הגרסה העיקרית) כמו ניקוד חיריק, שכתוב בקבלה שהוא הניקוד של הנצח. מה זה הדורות/חדורות? שהחרוקות תהיינה הדורות – הולך יחד (ככה זה בגמרא). מה שחרוק צריך להיות גם הדורות, זה חרוקות-הדורות (בלשון הרמב"ם, או חדורות בלשון הגמרא) – אם חרוקות הן חיריק, נצח, וצריך להיות גם הדור, אז ההדורות הן הוד והדר. שוב, הכרוכות, לשון יחוד, הן היסוד. המפוצלות הן המלכות.

כל הווארט הזה היה לשם כך שצריך קרנים מפוצלות – שהקרנים הם כמו עץ. מלך, מנהיג אמתי, צריך פיצול בקרנים שלו. עם הפיצול שלו הוא משתייך לכל אחד ואחד, עם האופי הכי שונה אחד מהשני. העם שלנו הוא עם מפוצל, כאן בארץ הוא מפוצל, ובשביל להיות מלך צריך שהקרנים של המלך תהיינה מפוצלות, כדי שיוכל למלוך ולהנהיג את העם המפוצל הזה. הוא יכול להגיע לכל ענף שלו – כל אחד מהפארות שלו, הפאר שלו, עיקר הפאר הוא הפארות של הקרנים המפוצלות – להגיע ל"תפארת ישראל", לכל יהודי. שנזכה לקרנים מפוצלות, "קרן לעמו" בגימטריא מלכות.

[במענה להערה:] אני רואה שיש לך קרנים מפוצלות. אחד הסימנים של כפה סרוגה הוא לתת לקרנים לצאת..

ג. מפריס-יפריס-הפריסה-יגר

עתיד חזיר לחזור בלי מוטציה

יש עוד פשט, משהו מאד יפה כאן בפסוקים: אחרי שהוא אומר שיש פה את הסימנים האלה הוא מביא את היוצאים מן הכלל. יש ארבעה יוצאים מן הכלל – לשלשת הראשונים יש "מעלה גרה" אבל אין "מפרסת פרסה" והאחרון הוא הפוך, מפריס פרסה ולא מעלה גרה. מי הם? גמל, שפן, ארנבת, חזיר. שלשת הראשונים הולכים יחד, אותו סוג, הגמל והשפן והארנבת – מעלי גרה ולא מפריסי פרסה (גמל שפן ארנבת משלימים ל-1156, 34 ברבוע [עם המספר הבא בסדרה יעלו ארבעת המספרים גמל פעמים הוי', בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ". יש בסדרה ז מספרים חיוביים. הערך הממוצע שלהם = דעת, "לדעת בארץ דרכך"]. חזיר בפני עצמו, 225, הוא שלמות של 15 ברבוע [סוד בחירה, בחר יה – "כי יעקב בחר לו יה"]. 34 ועוד 15 = 49 = 7 ברבוע).

האחרון, החזיר, הוא הפוך – יוצא מהכלל בין היוצאים מהכלל, והוא יחיד, "חד בדרא" בתכונה הזו. רק לו יש פרסות סדוקות עד למטה-מטה אבל הוא לא שומר שבת – הוא ציוני שלא שומר שבת. אבל כתוב שעתיד חזיר ליטהר. אפשר לחשוב שלעתיד לבוא ה' יעשה מוטציה והוא יתחיל פתאום להעלות גרה, ואז הוא יהיה כשר. זה הפשט? יש פה רבנים... [הוא גם יצמיח קרנים?] זה לא הפשט, הוא לא יעבור מוטציה. כעת נראה הוכחה מהכתוב שהוא לא יעבור מוטציה.

מפריס-יפריס-הפריסה

קודם נעבור לשלשה שחסרה להם הפרסת פרסה. כתוב:

"אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה [הופך את סדר הסימנים, כי רוצה להדגיש את מעלי הגרה שאינם מפריסי פרסה] אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם".

הסדר כאן הוא "מפריס... יפריס... הפריסה" – הוה-עתיד-עבר. פלא, צריך לעיין במפרשים (ראה במלבי"ם). זו תופעה ממש פלאית – כל אחד מקבל זמן אחר במה הוא לא בסדר. הגמל הוא היום לא בסדר, השפן מחר לא יהיה בסדר והארנבת אתמול לא היתה בסדר. ככה התורה מדייקת לפי שלשת אלה.

בכלל, סדר הזמנים לא מובן. מילא שמתחיל בהוה, אבל אז בדרך כלל אומרים הוה-עבר-עתיד – מלך-מלך-ימלוך – אבל כאן זה הוה-יהיה-היה, תופעה שאומרת דרשני. קודם כל, מה זה אומר? בדרך כלל שבת היא בחינה של זמן, אבל כאן מכניסים איזו תופעה שכולה אומרת זמן בתוך הלא-בסדר שקשור למקום, שלא מפריס פרסה, שאמרנו שקשור לארץ ישראל, ממד המקום. היום יודעים שהמרחב כולל גם זמן וגם מקום.

מה זה רוצה לומר? שהגמל – לפי המציאות הקיימת שלו בהוה – הוא מעלה גרה אבל אינו מפריס פרסה. אני מוסיף לזה שהשפן, פשיטא שהיום לא מפריס פרסה, אבל החידוש שגם לעתיד לבוא – גם כשיבוא משיח – המוטציה לא תשתנה אצלו, גם בגלגול הבא שלו (גם החיות מתגלגלות), גם במהדורה החדשה שלו, הוא לא יפריס פרסה. אל תחשוב שהשפן היום לא בסדר אבל מחר, כשיבוא משיח, הוא יהיה בסדר – הוא לא יפריס פרסה, גם בעתיד. לגבי הארנבת אומרים שאל תחשוב שבתחלת הבריאה, כשהכל היה "טוב מאד", היא היתה כשרה. לא, האב-טיפוס של הארנבת אף פעם לא היה בסדר – "ופרסה לא הפריסה". ככה לומדים על כל אחד, שהמוטציה לא משתנה, שאם המוטציה היתה משתנה אז כבר יהיה לחיה שם אחר. משהו מאד חשוב בתורה, בפרט בתניא, שכל אחד נברא עם אותיות השם שלו. אם יש איזו מוטציה, שינוי באבולציה שנעשה אחרת בצורה משמעותית, אז מגיע לו שם אחר. כל זמן ששמו בישראל הוא שפן – הוא לא מפריס פרסה וגם לא יפריס.

החזיר והשפן לא עתידים להשתנות

והנה, בחזיר, שסימניו הפוכים, כתוב "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם". החזיר הוא החבר של השפן – יש שפנים ויש חזירים. החזיר לא חבר של הגמל ולא של הארנבת אלא דווקא של השפן. בשניהם התורה מדגישה לנו שהם לא ישתנו בעתיד, הם ישארו. לגבי השפן לא כתוב שהוא עתיד להטהר – לא יודע מה יהיה איתו – אבל לגבי החזיר כתוב שכן עתיד להטהר.

אם הוא לא ישתנה – חוץ מזה שאין לו קרן, בעיה חמורה, בלעדיה הוא טרף – אם לא יעלה גרה איך יוכל להטהר? הרבי מסביר את "מעלה גרה" ששוקל פעמים לפני שמחליט לעשות משהו. אמרנו שיש עצה לעתיד לבוא, איך החזיר יכול להטהר – שיהיה לו רבי, שיהיה חסיד. אם יש הרבה חזירים-חסידים אז לא אומרים שהוא מוטציה, הוא לא עושה שום דבר על דעת עצמו, את הכלך הוא שואל את הרבי וכך הוא עתיד להטהר. לחיים לחיים. גם רצינו לומר שה' ישפוך רוח הקדש על כולם, ואז הוא יכול לסמוך גם על ה"מושכל ראשון" שלו.

אתם תמשיכו להתוועד.

מה ששרנו בהתחלה הוא ואריציה של אחד הניגונים האחרונים על המלים של הפרק החדש של הרבי, "ישראל בטח בהוי'" (רק שעוד לא תפסו את העיקר בניגון...).



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] לקו"ש ח"א עמ' 222 ואילך.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com