חיפוש בתוכן האתר

שבעה מנחמים - שבת חתן איתמר-יהודה שי' קוניקוב - שבת ויקהל, כ"ה אד"ר ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

שבת ויקהל, כ"ה אד"ר ע"ו – כפ"ח

שבעה מנחמים

שבת חתן איתמר-יהודה שי' קוניקוב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני קבלת שבת]

א. שבעה מנחמים

נגנו "שיר השירים", "ידיד נפש", שאמיל.

שבעה מנחם בשמות החתן והכלה

כשהחתן והכלה באו הם אמרו גימטריא יפה[ב] שאמר להם הרב איציק, דוד הכלה, שהתפלאתי מאיפה יש לו גימטריא כזו יפה... גם אני אמרתי לכם גימטריא[ג] כשבאתם וכעת נגיד דבר אחר. השמות שלכם – איתמר-יהודה ו-רעיה – עולים 966. כשמחלקים את המספר הזה לשבע – שייך ל"שבע ברכות" – מקבלים 138, מנחם, צמח. מנחם הוא שמו של משיח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח". כלומר, יש בשמות שלכם שבעה מנחם.

שלשה מנחם-מענדל בחסידות חב"ד – רמ"מ מויטבסק, הצ"צ והרבי

אנחנו תמיד מסבירים שיש בחסידות שלשה מנחם-מענדל – שכל מי שקרוי היום מנחם-מענדל נקרא בשם של הרבי, שנקרא על שם הצמח-צדק, שנקרא בעצמו על שם רבי מנחם-מענדל מויטבסק (שהיה רב-חבר של אדמו"ר הזקן), כך שהמנחם-מענדל'ים של היום הם "דור רביעי ישובו הנה".

רמ"מ מפרימישלאן

לפני כחודש וחצי[ד] היתה כאן שבת ישיבה ודברנו על עוד מנחם-מענדל חשוב בתולדות החסידות – רבי מנחם-מענדל מפרימישלאן. לבעל שם טוב היו שני תלמידים גדולים בפרימישלאן – רבי מאיר הגדול מפרימישלאן (סבו של רבי מאיר מפרימישלאן) ורבי מנחם-מענדל מפרימישלאן. הוא עלה לארץ עם קבוצה של חסידים כמה וכמה שנים לפני רבי מנחם-מענדל מויטבסק. רבי מנחם-מענדל מויטבסק היה גם אצל הבעל שם טוב, אבל הוא בעיקר תלמיד הרב המגיד ממעזריטש והוא עלה לארץ רק לאחר הסתלקותו. רבי מנחם-מענדל מפרימישלאן עלה לארץ לאחר הסתלקות הבעש"ט, בחיי הרב המגיד, והוא נפטר עוד בחיי הרב המגיד. אז אף שתמיד אנחנו מציינים שעלית רמ"מ מויטבסק היא העליה הראשונה, חשוב לנו – שאומרים שאנחנו חסידות ארץ ישראל – לציין שעוד לפני כן עלה רמ"מ מפרימישלאן, אך עם קבוצת חסידים הרבה יותר קטנה.

כשהתחלנו לדבר עליו למדנו מהספר שלו – ספר קטן, בשם "דרכי ישרים" או "הנהגות ישרות" – שהוא מראשוני ספרי החסידות הנדפסים. הוא מכיל תורות יסודיות מהבעש"ט, תמצית עיקרית שרובה נמצאת בכתר שם טוב ובצוואת ריב"ש וכו' (וצריך ללמוד ולדייק את ההבדלים כדי להבין את החידושים שלו), והיום בע"ה נמשיך ללמוד עוד קטע ממנו.

רמ"מ מקוצק

אז יש לנו ארבעה מנחם, אבל כעת אנחנו צריכים שבעה מנחם, לכן צריכים להוסיף עוד שלשה מנחם-מענדל'ים בתולדות החסידות – יש יותר מעוד שלשה בלבד, אבל צריכים לבחור עוד שלשה עיקריים ולצרף אותם. את מי נוסיף? [הרבי מקוצק]. כל שנה אנחנו מציינים את היארצייט – ועשינו זאת לפני חדש, ב-כב שבט – של רבי מנחם-מענדל מקוצק. דרשו שייכות בשם שלו לרבי הצמח-צדק – שבחייו לא נקרא צמח-צדק אלא רבי מענדלי ליובאוויטשער – מנחם-מענדל מנחם-מענדל לגזרה שוה. היה ביניהם קשר טוב, ואפילו מספרים שאחרי הסתלקותו הרבי מקוצק בעל חידושי הרי"מ רצה שכל החסידים יסעו אליו – כנראה שזו היתה נסיעה ארוכה מדי...

[היה להם גם חסיד משותף, ר' מעשיל.] כן, היה חסיד שהגיע מקוצק אל הצמח-צדק, רבי מעשיל גלבשטיין, הסבא של כל הגלבשטיינים בירושלים ובכפר חב"ד. יש שם גם סיפור נורא – הצמח צדק אמר שהוא ניצוץ משיח, הוא הגיע אליו מקוצק ואז עלה לארץ ויש שם סיפור משיחי. הוא החזיק עצמו כחסיד של הצמח-צדק. הוא היה בעד חידוש משמר המקדש, אמר שהגאולה תלויה בכך, והיה מאד חזק נגד התכלת. הוא כתב כמה ספרים קיצוניים, אז אנחנו כבר בעדו... בכל אופן, רמ"מ מקוצק הוא המנחם החמישי כאן.

רמ"מ מבאר

יש אצל הבעל שם טוב עוד תלמיד בשם מנחם-מענדל? יש את רמ"מ מבאר, מחשובי תלמידי הבעל שם טוב. הוא ורבי נחמן הורודונקער היו שלוחים בזמן הבעל שם טוב – הלכו להפיץ ולהביא אליו תלמידים חדשים. המקורב הכי חשוב היה המגיד ממעזריטש, שיש כמה גירסאות מי קרב אותו. הבעל שם טוב 'סימן' אותו, אבל מי היה ה"מכה בפטיש"? יש בזה כמה גירסאות, אם זה היה רבי נחמן מהורודונקא או רמ"מ מבאר.

יש לנו ממנו לא רק סיפורים – סיפורים זה חשוב מאד, אבל יש ממנו גם תורה שהצמח-צדק מזכיר בדרך מצותיך, תורה על פי סיפור. זהו קטע כל כך יסודי – תורה של עמוד אחד, ארוכה בשביל קוצק אבל קצרה בשביל חב"ד – שאם יש משהו שכל אחד צריך להכיר בדרך מצותיך הוא הקטע הזה. [הוא מצוטט גם באופן חלקי באחד הביאורים של "פרק בעבודת ה'" בלב לדעת.] הנושא של הקטע הזה הוא מלה הכי יסודית אצל ר' אשר – סבה. הוא המקור של ר' אשר בחב"ד, אפילו שספק אם ר' אשר הכיר אותו. נלמד את הקטע הזה בע"ה. רוצים ללמוד תורה אחת מכל "מנחם" – כל אחד הוא יום אחד ב"שבע ברכות" שלכם.

רמ"מ מקוסוב

אז יש כבר ששה מנחם, מי השביעי? אחרי התלבטות בחרנו את רבי מנחם-מענדיל מקוסוב, בעל האהבת שלום, אבי שושלת ויזניץ, שעד היום היא מהשושלות החשובות בחסידות. זו דרך שממשיכה בהרבה מובנים את דרך הבעל שם טוב ביחס ליהודים הפשוטים ולאהבת ישראל בלי גבול. ביחס לספרו, אהבת שלום, אי אפשר להשוות, אבל זה מהספרים העמוקים בחסידות, ונלמד בע"ה גם קטע ממנו. יש בויזניץ עוד מנחם-מענדיל, הצמח-צדיק, אבל הוא נכלל כאן בסבא שלו.

ב. פרצוף שבעת המנחמים

שוב, יש עוד גדולים בחסידות בשם מנחם ואנחנו צריכים לבחור שבעה. בעזרת ה' נלמד משהו מכל אחד מהשבעה, אך לפני כן נסדר אותם בפרצוף כדי לזכור ולהתבונן. זה כמובן לא מחייב, מסדרים בדרך אפשר כדי לזכור.

מלכות: הרבי מליובאוויטש

איפה נשים את הרבי? [מלכות.] כמובן, את הרבי נשים במלכות, גם מצד הזמן – הוא האחרון בין הצדיקים שהוזכרו – וגם מצד הענין.

הקהלת קהילות מלכותית

כבר נגיד משהו מהרבי, ששייך לפרשת השבוע – "פותחין בדבר מלכות". איך מלכות שייכת לפרשה? "ויקהל משה" בגימטריא מלכות. יש דבר פשוט שהרבי למד מהפרשה – שצריך להקהיל קהילות. משה רבינו הקהיל את עם ישראל בשבת, והרבי למד מכך – דבר שעושים בכל בתי כנסת חב"ד – שיש ענין להקהיל קהילות ברבים בשבת. זה שייך במיוחד בשנה הזו, שנת "הקהל", שבכל מקום צריך להקהיל קהילות. כמו שבבת עין (מגדל עדר) מקהילים קהילות – מה שעושים עם הילדים והבחורים וכו' – ככה כל בחור צריך להקהיל קהילות.

הקהלת קהילות היא פעולה מלכותית. מצות "הקהל" היא מצוה של המלך, וגם משה רבינו הוא מלך שמקהיל את העם. "ברב עם הדרת מלך" – כשמקהילים קהילה ויש בתוכה מלך, מעבר למה שלומדים באותה הקהלה, ההדר של המלך הוא שיש הרבה קהל. ההדר של המלך הצדיק הוא גילוי הכח האלוקי שלו להחזיר את העם בתשובה, הדר לשון חזרה בתשובה כנודע.

כמה שוה "ויקהל משה"? מלכות. מה ההפרש בין "ויקהל" ל"משה"? צדק (זה דווקא בשני המספרים האלה, לא תתכן חלוקה אחרת של המספר מלכות עם אותו הפרש). מה כתוב על צדק? אמרנו כעת, ב"פתח אליהו", "צדק – מלכותא קדישא". צריך להבין מה המשמעות שכאשר מקהילים את העם מתגלה הצדק.

רבי מנחם-מענדל מקוצק אמר – נעבור כעת ממנחם למנחם לפי מה שעולה – שהיחיד תמיד חסר אבל הציבור תמיד שלם, בלי חסרונות. אולי לכן האיז'ביצער עזב אותו, כי הוא אמר שגם על היחיד אין חסרונות. אבל הרבי מקוצק אמר שהיחיד הוא דווקא חסר והצבור הוא דווקא שלם תמיד. צריך להקהיל את העם כדי לגלות את השלמות שלו. "קהל ישראל" בגימטריא הוי' ברבוע – השלמות של שם הוי' מתגלה בקהל עם ישראל.

גבורה: רמ"מ מקוצק

את הצמח-צדק והרבי מקוצק צריך לשים במקביל, לבטא בפרצוף את המנחם-מענדל מנחם-מענדל לגזרה שוה. איפה נשים את הרבי מקוצק? כמובן בגבורה. לרבי בונים מפשיסחא היו שלשה תלמידים גדולים שהיו אדמו"רים אחריו – לא כוללים כעת את הרבי מאיז'ביצא – הרבי מווארקי, הרבי מקוצק ובעל חידושי הרי"מ (שאמר "ואני אחרון" – כמו שלמדנו לפני כמה ימים על רבא ובת רב חסדא – הוא נהג באדמו"רות רק אחרי הסתלקות הרבי מקוצק). כתוב ששלשת התלמידים האלה הם כנגד חג"ת. הרבי מווארקי היה כולו אהבת ישראל ועסקנות של חסד. הרבי מקוצק היה גבורה. היתה הרבה התנגדות על רבי בונים, וכמה פעמים הוא שלח את הרבי מקוצק לייצג אותו – אצל הרבי מאפטא ועוד – והוא נהג בהרבה גבורות, בא לשרוף את המקום... אז הוא בגבורה. החידושי הרי"מ, שכל ענינו הוא תורה, שייך לתפארת, עמוד התורה.

חסד: הצמח-צדק

לפי המיקום של הרבי מקוצק בגבורה, ולפי מה שאמרנו שהצמח-צדק צריך להיות מקביל לו – מנחם-מענדל מנחם-מענדל לגזרה שוה – יוצא שאדמו"ר הצמח-צדק הוא בחסד. איך יודעים שהוא בחסד גם בלי זה? אצל חמיו של הצמח-צדק, אדמו"ר האמצעי, היתה הנהגה של דין – הרי הוא היה בינה, ש"מינה דינין מתערין" – ביחס ל'מתנגדים', לא להיות אתם בקשר בכלל. אצל הצמח-צדק היתה הנהגה הפוכה, של קשר טוב ואוהב עם כל החוגים – הכל בחסד.

כשמסדרים את רבותינו נשיאינו, מקובל שהבעל שם טוב והרב המגיד הם פנימיות וחיצוניות הכתר. אחר כך, שלשת הדורות הראשונים של חב"ד הם בעצמם כנגד חכמה-בינה-דעת – אדמו"ר הזקן כנגד החכמה, אדמו"ר האמצעי כנגד הבינה ואדמו"ר הצמח-צדק כנגד הדעת. כתוב שעד כאן קבלנו, והרבי הקודם אומר שצריך להמשיך את ההתבוננות. במה שקבלנו שלשת נשיאי חב"ד הראשונים מכוונים כנגד חב"ד, אך כאשר אנחנו מסדרים את ההמשך אוהבים להסביר שמתחילים מהצמח-צדק כנגד חסד (היינו התגלות מדת החסד בלב מתוך העטרא דחסדים של הדעת), ואז הרבי מהר"ש בגבורה, הרבי הרש"ב בתפארת (הרי הוא מכונה הרמב"ם של החסידות, עמוד התורה), הרבי הריי"צ בנצח (עיקר הנקודה שלך ההמשך האחרון שלו, "באתי לגני") והרבי בהוד (כרמוז ב"ענינה של תורת החסידות", שכולו בא להסביר את "מודה אני לפניך וגו'"), שקשור למלכות בסוד "איהי בהוד" (והנצח קשור ליסוד בסוד "איהו בנצח").

תפארת: רמ"מ מויטבסק

את מי נשים בתפארת? את רמ"מ מויטבסק. למה? [היתה לו הנהגה מלכותית, עם הרבה פאר.] הוא היה חותם את עצמו "השפל באמת" – שפלות היא מלכות ואמת היא ביסוד או בתפארת ("אמת ליעקב"). כתוב ששרש המלכות הוא באחורי תפארת ז"א – "השפל באמת" הוא השפלות-המלכות כפי שהיא בשרשה ב"אמת", באחורי התפארת. [הוא גם עשה חתונות בין העדות.] נכון, הוא לכתחילה חיתן את הבן החשוב שלו עם בת הרב הספרדי של טבריה – הוא רצה לגלות את "תפארת ישראל" בחבור בין העדות בישראל.

נו"ה: שני תלמידי הבעש"ט – רמ"מ מפרימישלאן ורמ"מ מבאר

את שני המנחמים בין תלמידי הבעש"ט נשים ביחד בנצח ובהוד – "תרין פלגי גופא", שניהם "תמכין דאורייתא" של רבי ישראל בעל שם טוב. רמ"מ מפרימישלאן, שעלה לארץ, הוא כנגד הנצח – אליו שייך עידוד העליה בפרצוף של תיקון המדינה (וחסידי ארץ ישראל בכלל הם כנגד הנצח של פרצוף שבע החיות הטהורות). רמ"מ מבאר, שעוסק בנושא הסיבות – כפי שנראה כל הענין הזה שייך לספירת ההוד, לדבר רק במקום שמשלמים (עניני כסף בכלל, כלכלה, שייכים לספירת ההוד, כמבואר בפרצוף האקדמיה התורנית) ולחיות עם הסיבות, לשלח את האם (סוד "בינה עד הוד אתפשטת") ולקחת את הבנים (הכל בעצת הכליה השמאלית, הוד, מה לדחות ומה לקרב). יש שם רגישות לכך שללא סבה ברורה מה ה' רוצה ממני עלול להיות "הודי נהפך עלי למשחית".

יסוד: רמ"מ מקוסוב – "אהבת שלום"

מי נשאר לספירת היסוד? רמ"מ מקוסוב – הוא צדיק בדרך הבעל שם טוב, "צדיק יסוד עולם". הספר שלו נקרא "אהבת שלום". בספר יצירה השלום שייך ליסוד – "תמורת שלום מלחמה" ביסוד. [הוא גם מדבר הרבה בספר שלו על השבת ועל הברית – ששבת היא ספירת היסוד.] הרבה פעמים שבת, היום השביעי, היא לא מלכות אלא יסוד. אנחנו מסבירים שבשבע ההקפות של הכלה מסביב לחתן תחת החופה צריך לכוון להמשיך להם את שבע המתנות של ספר יצירה, הטוב בשבע התמורות שכנגד הספירות, והמתנה הששית שביסוד היא שלום. אמרנו ששבעת המנחמים הם שבע ברכות, החל מהצמח-צדק ביום החתונה, אבל אפשר גם לכוון אליהם בשבע ההקפות תחת החופה – בכל הקפה להזמין צדיק אחד שיבוא להשתתף בשמחה. הוא "אהבת שלום" – אוהב להיות ביסוד (מקום קיבוץ כל החסדים, כל האהבה), בשלום[ה].

סיכום הפרצוף

בכלל, זה פרצוף שכולם אוהבים, הוא מתחיל מחב"ד ונגמר בחב"ד, אז בחב"ד יאהבו אותו, וכל אחד כאן אוהב את המקום בו שמנו אותו. ולסיכום:

חסד

הצמח צדק

 

גבורה

רמ"מ מקוצק

 

תפארת

רמ"מ מויטבסק

 

נצח

רמ"מ מפרימישלאן

 

הוד

רמ"מ מבאר

 

יסוד

רמ"מ מקאסוב

 

 

מלכות

הרבי מליובאוויטש

 

 

אפשר לנגן ניגון ואז נלמד.

נגנו ניגון שלפני יחידות מרבי שלמה מצ'אצ'ניק.

ג. דרכי ישרים (3): לימוד תורה ודבקות

נתחיל מקטע ב"דרכי ישרים" – כי הוא המשך למה שהתחלנו בפעם הקודמת:

בטול תורה ובטול דבקות

וכשלומד צריך לנוח מעט בכל עת ובכל שעה [יש בלימוד תורה "רצוא ושוב" – כידוע ש-תורה בגימטריא "רצוא ושוב" – ה"רצוא" הוא כשלומדים במרץ וה"שוב" הוא מנוחה מדי פעם. זה יסוד של הבעש"ט על פי דברי חז"ל "פעמים בטולה של תורה זהו קיומה". בשביל מה המנוחה?], כדי לדבק עצמו בו יתברך [הוא מדבר כאן על כך שבזמן לימוד התורה צריך להפסיק מדי פעם בשביל הדבקות בה'. מה שהוא אומר כאן כתוב גם בתניא, שיש להפסיק מהלימוד בכל שעה כדי לכוון כוונה חדשה "לשמה" (כי הצירוף האלקי שמאיר מתחלף כל שעה), אבל "בכל עת ובכל שעה" נשמע הרבה יותר מפעם בשעה. כשלומדים בתניא לא מבינים בדיוק כמו כתוב כאן. הרעיון הזה כתוב עוד לפני התניא, יותר חריף, אצל רמ"מ מויטבסק – בעיקר בלקוטי אמרים שלו – וזה עורר הרבה התנגדות. כאן זה כתוב בצורה הכי חריפה, עוד יותר מאשר אצל רמ"מ מויטבסק. רואים איך אותו רעיון מתחיל ב"אורות דתהו" ועם השנים מקבל "כלים דתיקון".],

אף על פי שבעת הלימוד אי אפשר לדבק עצמו בו יתברך שמו [הוא אומר בפשטות שבזמן לימוד התורה אי אפשר להתדבק בה'.], אך שהתורה מצחצח נשמתו, והוא עץ חיים למחזיקים בה [התורה גם מצחצחת את הנשמה – הנשמה היא גסה, ומי שגס לא יכול להתדבק בה', והתורה היא "עץ חיים", היא נותנת חיות. התורה היא החכמה של ה', שפועלת על הנשמה, אבל היא לא הדבקות בה'. רואים שגם צחצוח הנשמה וגם החיות של "עץ חיים" הם עדיין לא דבקות בה'. בהמשך, בלימוד מ"פרי הארץ", נראה קצת יותר מהי דבקות.], ואם לא ילמד יבוטל דבקותו [אז יש כאן דבר והיפוכו – בעת הלימוד אי אפשר להיות בדבקות, אבל אם לא ילמד יבוטל דבקותו, ממש 'מלכוד 22'.],

ויחשוב שכמו עת השינה אינו יכול להיות דבוק, וכן כשנופלים המוחין שלו, ולא יהיה שעת הלימוד גרוע מהם [כעת הוא אומר 'לימוד זכות' – אם התורה מבטלת את הדבקות, אפילו שגם בלי התורה אי אפשר להיות דבוק בכלל, אז איך אפשר לעסוק בתורה? בן אדם צריך לישון – כדי שיהיה לו כח לקום מחר וללמוד תורה, לעבוד את ה' – ובזמן השינה הוא לא בדבקות, המוחין מסתלקים כדי להתחדש. יש גם פעמים שאדם בנפילת מוחין – הוא רוצה להדבק אך לא יכול. אז לימוד תורה, אף שהוא מבטל הדבקות, אינו יותר גרוע משינה או מזמן של נפילת מוחין.], ואף על פי שיבוטל הדביקות בשעת הלימוד לית לן בה, רק מכל מקום צריך ליישב עצמו בכל שעה ובכל רגע בדבקות הבורא יתברך כמו שכתבתי לעיל [צריכים לזכור שהעיקר הוא הדבקות. יכול להיות אחד שמאד פוחד מבטול תורה, אבל הוא כל החיים בבטול דבקות. ואף שיש בטול דבקות הכרחי בלימוד, צריך לזכור את העיקר וליישב עצמו תמיד בדבקות ה'.].

ירידת הדורות ביחס ללימוד – ראשית החסידות, החידוש של פשיסחא והחידוש של חב"ד

ועוד כלל אחר שלא להרבות בלימוד מאד [צריכים ללמוד, אבל לא מרבים בלימוד "מאד" – לא להיות משוגע (פנאטי) על הלימוד. יש בחור ישיבה שמשוגע על לימוד, רק לומד כל הזמן ונזהר בכל רגע מבטול תורה, והוא אומר שיכול להיות שהוא מתבטל ככה מדבקות בה' ומיראת שמים. כל אחד משוגע על משהו – הרבי אמר שהוא 'משוגע על משיח' – והוא אומר כאן שלא להיות משוגע על לימוד על חשבון שאר עבודת ה'. כשקוראים דברים כאלה, מבינים את ההתנגדות שהחסידות עוררה בתחלתה...],

כי בדורות הראשונים שהיה שכלם חזק ולומדים בקדושה עליונה וגדולה, לא היו צריכים לטרוח עצמם על היראה [איך כתוב בתניא שיש שינוי בדורות בענין של התורה? הוא כותב שבזמן התנאים עיקר עבודת ה' היה עסק התורה, עד שהיו תנאים ואמוראים שלא הפסיקו גם לתפלה. במקום אחד בתניא הוא כותב בשם האריז"ל שבדורות הראשונים העיקר היה תורה ובדורות האלה העיקר הוא עבודת התפלה, ובמקום אחר הוא מסביר שהיתה עוד ירידה והיום העיקר הוא גמילות חסדים. משיח יבוא כאשר "מטו רגלין ברגלין", שהשכינה תרד עד למטה, ויש ירידה מדור לדור – גמילות חסדים היא כבר ברגלים. כאן הוא מסביר שבדורות הראשונים היה שכל חזק ויכלו ללמוד בלי לטרוח הרבה בענין של היראה.], שהיראה היתה תמיד נגד פניהם [היתה להם יראה עילאה, יראת בשת, כמו שכתוב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" ודרשו חז"ל "איזו היא יראה שהיא על הפנים? זו הבושה".], היו יכולים ללמוד הרבה [בלי לחשוש מבטול הדבקות.] (*),

[יש כאן הגהה:] וזה שאמר הכתוב מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו' אין לגבי משה מלתא זוטרתא שהיה לו מוחין גדולים משא"כ אנו צריכין לטרוח על היראה והבן [בספר התניא, בפרק מ"ב, אדמו"ר הזקן מביא מאמר חז"ל זה ושואל על משמעותו – הרי כתיב "מה הוי' אלהיך שואל מעמך", ומה עוזר ש"לגבי משה מילתא זוטרתא היא". כאן הוא אומר פירוש יפה, די פשט, ש"לגבי משה מילתא זוטרתא" היא כי יש לו מוחין דגדלות, הרבה שכל, ולכן הוא יכול ללמוד בלי להתבטל מהיראה – אצלו היראה היא דבר שבא בקלות. זה לא עונה על השאלה של אדמו"ר הזקן, אבל מסביר מאמר חז"ל זה יפה ופשוט לעניננו. (אפשר לומר לפי זה שהפסוק מסביר ש"מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה" שאצל משה זו "מילתא זוטרתא" ולכן הוא יכול גם ללמוד תורה וגם ליראה, אבל אצלנו ה' לא דורש הרבה לימוד "כי אם ליראה" שהוא העיקר.) תוסיף את זה כהגהה...].

אבל אנו ששכלינו מעט, אם נתבטל מחשבותינו מן הדבקות השם יתברך, ונלמוד הרבה בלבד, ח"ו נשכח יראת השם מאתנו, והיראה הוא עיקריות, יראת ה' היא אוצרו [פסוק שחז"ל דורשים על לימוד תורה – דורשים את "והיה אמונת עתיך חֹסן ישועֹת חכמת ודעת" על ששה סדרי משנה ולומדים מסיום הפסוק, "יראת הוי' היא אוצרו" כי גם אחרי כל הלימוד אם אינו מתוך יראת שמים אין לו ערך.], כמו שכתב בראשית חכמה (שער התשובה פ"ב)

כל מה שלומדים כאן, כמה שכתוב חריף, צריך לדעת שיש גם דבר והיפוכו. מה הרבי מקוצק יגיד על מה שכתוב כאן? הרי בקוצק היו עסוקים בהרבה לימוד תורה, בכל רגע. חלק מההתנגדות על פשיסחא בתוך החסידות היה החידוש הזה, שנתנו מקום כל כך מרכזי ללימוד. מה יש לחסיד לעשות? ללמוד הרבה תורה, גמרא והלכה. מענין שאדמו"ר הצמח-צדק אמר שהעבודה בקוצק היא העבודה של 'פאר מתן תורה' – עבודה של לפני מתן תורה. אם כל העבודה היא ללמוד – אנשים משוגעים על לימוד, שישימו עלי כרוב על הראש ויעלו לגג לצעוק "אין עוד מלבדו" – אז איך אפשר לומר שהם לפני מתן תורה?! איזה תורה לומדים? זה אומר שמי שמשוגע על לימוד הוא בעצם לפני מתן תורה, הלימוד שלו הוא ציפיה למתן תורה. בכל אופן, הרבי מקוצק יגיד שטוב תורה בלי יראת שמים? הרבי מקוצק יגיד שמה שכתוב כאן טוב לדורות הראשונים של החסידות, אבל בדורות האלה מי שינוח ויתבטל מהלימוד בסוף יצא סתם בטלן – הוא לא יגיע ליראת ה', אלא יטפח דמיונות. מה יגידו בחב"ד? אדמו"ר הזקן אומר – יסוד אצלנו – שהתבוננות כללית אכן מולידה דמיונות, אבל צריך להשקיע זמן בהתבוננות פרטית, התבוננות עם תוכן שמעוררת אהבת ה' ויראת ה'.

לכך צריך למעט בלימוד, ולחשוב תמיד בגדולת הבורא יתברך, כדי לאהוב אותו וליראה מלפניו, ולא יחשוב במחשבתו מחשבות רבות, רק מחשבה אחת כמו שכתבתי [כאן הוא חוזר להתחלה, שצריך מחשבה אחת בעבודת הבורא. (וזו מה שאדמו"ר הזקן קורא התבוננות כללית?) ודאי, הכל כאן התבוננות כללית, מחשבה אחת. כמו שיש דברים שהאריז"ל לא דבר עליהם כי אי אפשר היה לדבר עליהם, לא היו אותיות לכך, ובאה החסידות וחדשה אותיות כדי לדבר עליהם, ככה יש דברים שהבעל שם טוב והחסידות הכללית אמרו אבל לא היו להם אותיות מתאימות. אי אפשר להסביר, ואם מסבירים אז האותיות מבלבלות את התוכן, את ה"מחשבה אחת". בא אדמו"ר הזקן – ואחריו כל נשיאי חב"ד – ונתנו אותיות לדבר הזה, נתנו אותיות שמאפשרות להפוך זאת להתבוננות פרטית שאפשר לעיין כמו שמעיינים בסוגיא בנגלה, בלי שמבטלים את הדבקות וגם בלי להגיע לדמיונות.]:

"נצֹר לשונך מרע" – שתיקה כשמירה מנזק עתידי

כעת יש כאן הגהה ארוכה ועמוקה, שהיא עיקר הווארט כאן:

הגה"ה

נראה לפרש סוד זה טוב מעט בכוונה [מהרבה בלא כוונה. על מה כתוב הדבר הזה בשו"ע? בסימן הראשון, על תיקון חצות – תפלה שהיא רשות לגמרי. כאן הוא רוצה לדרוש זאת על לימוד תורה.] דהיינו ללמוד מעט ואך שיהיה תמיד קשור ודבוק במדת יראה שהוא נקרא כוונה [הוא מפרש יפה שהמלה "כוונה" היא יראת ה'.] שכל כוונות המאציל יתברך היה בבריאותו בשביל מדה זו שהוא מלכות מהרבה בלא כוונה דהיינו שילמוד הרבה ולהיות נושר ונפסק מיראה שהוא עיקר [שוב, צריך לזכור מה העיקר ומה הטפל.] וק"ל.

וז"ס לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם [דברנו על הפסוק לא מזמן, בשיעור על פרק ל"ד בתהלים[ו], בעיקר על הפסוק שיביא בהמשך (וצריך להוסיף שם את הדברים).] פירוש כשאתם רוצים שלימוד שלכם יהיה ביראת ה' בדביקות [הוא מפרש "יראת הוי' אלמדכם" שצריך לימוד ביראת שמים, פירוש יפה.] נצור לשונך מרע [כפי שאמרנו, דברנו לא מזמן על הפסוק הזה, והדגשנו את המרכזיות שלו מתוך הקשר בין "נצֹר לשונך מרע" למדה העיקרית ב-יג מדות הרחמים, מדת "נֹצר חסד" המודגשת ב-נ רבתי. צריך לשים לב שאת הביטוי הזה גם לקחו לחזור עליו שלש פעמים ביום בחותם התפלה, כאשר הבקשה הראשונה בתחנונים שבסיום עמידה היא "אלהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה". זה לא ציטוט מדויק של פסוק, אבל הופכים את הפסוק "נצֹר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" – ההוראה הראשונה ל"איש החפץ חיים" – והופכים אותה לתפלה הכי חשובה, הבקשה הראשונה בסדרת בקשות. ממילא, כל מה שלומדים כאן הוא גם כוונה טובה לכוון שלש פעמים ביום, כשאומרים "אלהי נצור לשוני מרע וכו'".] פי' שצריך לשמור ברית הלשון ולמעט בדבור כמה דאפשר [הוא משוה בין ברית הלשון לברית המעור. כשם שבברית המעור כתוב ש"אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע משביעו רעב" ככה הוא לומד כאן שצריך להרעיב את הלשון – למעט בדבור כמה דאפשר.] מכל הדיבורים [לא אומר בפירוש שגם מדברי תורה, אך זו הכוונה כאן ויאמר בהמשך. מי בתולדות החסידות נהג ככה? הזכרנו קודם את הרבי מווארקי, ובנו רבי מנחם ידוע בתור הרבי השותק – הוא כמעט לא דבר, גם לא בדברי תורה (והרבי מהר"ש אמר שראו אצלו סימנים של שומר הברית בתכלית, שלא ראה אצל אף אחד אחר, כמו שהרב לימד בפרצוף הסיפורים עליו.) נכון. לא כללנו אותו בתוך המנחמים כאן, כי הוא נכלל ברבי מקוצק – הוא היה קשור אליו. גם הרבי מקוצק נהג בשתיקה כזו, אפילו מדברי תורה, בעשרים השנים האחרונות בהן הוא הסתגר.]

ולאו דוקא שלא לדבר רע אלא אפילו מדברים הגורמים שתבא לרע כנודע מתומר דבורה האיך ירגיל האדם א"ע במדת היסוד צריך האדם להזהר מאוד מהדיבור המביא לידי הרהור כדי שלא יבא לידי קרי אין צריך לומר שלא ידבר נבלה אלא אפילו דיבור טהור המביא לידי הרהור [יש דבור שמביא להרהור שמביא לידי קרי.] ראוי לשמור ממנו והכי דייקא לישנא דקרא אל תתן את פיך לחטוא את בשריך הזהיר שלא יתן פיו בדיבור שמביא להחטיא בשר קודש אות ברית. וכתיב למה יקצוף האלהים על קולך וגו' ואם הוא נבלות הפה מאי להחטיא הרי הוא בעצמו חטא אלא אפילו שהדיבור לא היה חטא אלא דיבור טהור אך אם מביא לידי הרהור צריך ליזהר ממנו ולזה אמר לחטוא את בשרך למה יקצוף ירצה אחר שמחטיא יקצוף על אותו הקול אפילו שהיה מותר כי מכח וע"י פעולה רעה הנמשכת ממנו יחזור הקול והדיבור רע [יש דבר שהוא בעצמו טוב, טהור, אבל צריך להיות "חכם הרואה את הנולד" מה יצא ממנו. כמו שיש "מי יתן טהור מטמא" יש גם 'טמא מטהור', ואז לא רק שכועסים על הדבר הטמא אלא שהוא למפרע מברר שגם הדבר הטהור היה בלתי-רצוי. והוא כמו שמצאנו בחז"ל שמקללים את האם שהולידה את הרשע וכיוצא בזה] ע"ש[ז]

ונחזור לענין דוד כך אמר נצור לשונך מרע דהל"ל מלדבר רע אך הכוונה באמת שהדבור יהיה טוב אך אם ח"ו יבא ממנו לעתיד היזק שהוא רע וז"ש מרע פירוש בשביל רע כדי שלא יבא ח"ו דיבור רע צריך אתה לשמור ולנצור לשונך מטוב [יש דיבור טהור וטוב שגורם שיבוא ממנו דיבור אחר, לא טוב. הלשון מתגלגלת מדיבור לדיבור – הרבי אהב את הביטוי 'גלגול שבועה' – ולכן צריך "נצֹר לשונך מרע". מה דומה היום למציאות הזו שיש גלגול מדבר לדבר? זו כל תרבות האינטרנט היום, שמישהו נכנס לאתר שנראה טוב, דבר טהור, ומהר מאד הוא מתגלגל לאתר גרוע מאד. אז צריך למעט בכל מה שאפשר גם מהדיבור הטוב, כדי לא להתגלגל לרע שמחזיר גם את ההתחלה לרע.] ואין לך רע גדול מזה אם אין לאדם יראה שהיא אוצרו כל שיראת חטאו קודמת וכו' הרי מכאן יש לימוד שאפי' אם אדם ירצה ללמוד תורה אך שמכח לימוד דהיינו מכח שמרבה ללמוד נתבטל ממנו ח"ו הדבקות והיראה צריך אדם לשמור א"ע ויותר טוב לנצור לשונו בשביל יראת השם והבן: (וז"ס סור מרע בשעת עשיית הטוב מובן [שכאשר אדם עושה טוב, שישים לב ואם עלול לצאת ממנו רע שיסור ממנו כבר בהתחלה ולא יעשה את הטוב הזה.]) עד כאן הגה"ה:

מה עושים אם לימוד תורה מביא לידי הרהור?

על פי דברי הרמ"ק בתומר דבורה, על זהירות מדבור טהור שעלול להביא להרהור טמא, הוא מדבר כאן על נצירת הלשון מדברי תורה כדי לא להתבטל מהדבקות. יש שאלה עם קשר יותר ישיר לדברי הרמ"ק: מה קורה אם מישהו בא ושואל שלימוד התורה בנושאים מסוימים גורם לו להרהורים? כשבחור ישיבה שאל את הרבי שהיציאה למבצעים פוגעת לו בשמירת העינים, עושה לו הרהורים, מה הרבי ענה? שלא יצא למבצעים. אבל מה אם מישהו שבא ושואל האם ללמוד מסכת נדה מחשש להרהורים רעים? בעצם זה לא רק מסכת נדה – לומדים כתובות, ויש ענינים מזה בכל המסכתות בש"ס [וגם בחומש...], אז מה עושים בלימוד?

[יש סיפור מת"ח חשוב שבתור בחור שלח מכתב לרבי מאיר שפירא מלובלין, בעקבות תקנת הדף היומי, האם בחורים ילמדו כשיגיעו לנדה. הוא שלח לו מכתב בחזרה שהדבר טרם נידון בין גדולי התורה, ולכן הוא לא יכול להשיב, ובינתים ירשום לו איזה דפים שילמד ואיזה שידלג ועשה לו רשימה מכל מסכת נדה. הבחור מאד ייקר את המכתב, הוא שמר אותו ואמר שעזר לו להחזיק מעמד בכל השואה.] נו, יש כאן ראש ישיבה, מה אתה אומר לתלמיד כזה? [הרב אליצור: זו שאלה שמעבירים לנשיא הישיבה...] אין כאן ראש ישיבה אחר, שלא מעביר שאלות כאלה לנשיא? מה עושים בכזה מצב? למה אנשים לא שואלים את השאלה הזו? [שאלנו את הרב שי על לימוד מסכת נדה לבחורים, והוא אמר שיש ענינים כאלה בכל הש"ס וכן לומדים.] ההנהגה בפשטות היא שלא לומדים, אפשר לחכות עד החתונה ואז ללמוד. [אז כדאי להזדרז להתחתן.] אם הוא אמר כאן לא ללמוד יותר מדי, לנוח בלימוד, אז לא צריכים להזדרז להתחתן... אולי נענה בהמשך על השאלה הזו.

ד. אהבת שלום: התכלית אינה תיקונים

נעבור כעת ללמוד בספר אהבת שלום לרמ"מ מקוסוב, היסוד בפרצוף שלנו. נלמד משהו מפרשת השבוע:

"ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת?!"

אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות גו' [בתחלת הפרשה ישנו הציווי על השבת, ממנו למדו חז"ל שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת מהפסוק "אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות" לומדים חז"ל שישנן לט מלאכות אסורות בשבת. בתלמוד בבלי הלימוד הוא ש"אלה" בגימטריא לו, "דברים" היינו "מיעוט רבים שנים" ו"הדברים" מרבה עוד אחד – סה"כ לט. בתלמוד ירושלמי הלימוד הוא שיש חילוף ה-ח ו-אלח בגימטריא לט.]. י"ל ע"ד המבואר אצלינו בפ' עקב (ד"ה במדרש) המדרש (דב"ר ג, א) וז"ל ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת [כמעט אפשר לומר שזהו מדרש פליאה. איך אפשר לחשוב שהשבת נתנה לנו "לרעתך"?!] לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד אמר רבי חייא ברבי אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ומהנה את נפשך [ולא די בכך שאתה מתענג בשבת, אלא] ואני נותן לך שכר כו' [ומהו השכר בחסידות? גילוי אלקות.] יע"ש. והמדרש הזה אומר דרשוני וכי תעלה על דעתך כדבר הזה שלרעתך נתן את השבת שהיא נקראת מתנה טובה בבית גנזיו (שבת י:),

וביארנו עד"ז דהנה אמרו ז"ל (שבת קיח:) כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עבד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר (ישעיהו נו, ב) אשרי אנוש וגו' שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו, ולפי זה יאמר נא ישראל אלך בשרירות לבי וכי אשמרה שבת הכל יהא מחול לי [אפשר לראות כאן דוגמה למשהו טוב שיכול לצאת ממנו משהו רע – אם אומרים למישהו ששבת היא סגולה נהדרת למחול על כל העוונות, אז הוא יכול לחשוב שכעת הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה במשך ימי החול, והעיקר שהוא שומר שבת ובכך ימחל לו.] כי עיקר מתנת השבת ניתן לנו רק בשביל כוונה זאת בלבד היינו להסיר הרע ולא בשביל כוונה אחרת,

תכלית השבת – "ועשה טוב" חדש (ולא תיקון העבר)

ולזה בא המדרש להודיענו כי עיקר שמירתה היא לכוונת עשה טוב והיינו שצריך לראות ולהסתכל בעצמו בששת ימי המעשה להיות נשמר משום חטא ויתקן הפגם שפגם וכשתגיע שבת קודש יקדש את השבת בעשה טוב היינו לענגו במאכל ומשתה ואזי מגיע לו שכר חדש בשביל עונג שבת [הדגש כאן הוא שהשבת לא נועדה לתקן את העבר, את מה שאדם קלקל, אלא לפעול עשיה טובה ולזכות אותו בשכר חדש. לשם כך תפקידו של האדם לתקן את מה שעוות בימות החול, כדי שיוכל לנצל את השבת למטרתה העיקרית – עשיה טובה חדשה.], וזהו את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת פי' שמא תאמר שעיקר מתנת השבת היתה בשביל כוונה זאת בלבד להיות מחול לך על הרע שנעשה בששת ימי החול [כלומר, הוא מפרש מאד יפה ש"לרעתך" היינו לטפל ברעה שלך, לתקן ולמחול לך על הרעה שעשית בימי השבוע. המדרש בא לומר שיתכן שאדם יחשוב שהשבת נתנו לו 'לרעתו', כדי להציל אותו מהרע שלו, והדבר אינו נכון:] לא נתתי לך אלא לטובתך פי' בשביל עשה טוב והיינו שעיקר מתנת השבת היתה בשביל לענגו במאכל כו' ואת הרע צריך להסיר בששת ימי המעשה ואזי מגיע לך שכר מחדש עבור עונג שבת. וזהו ג"כ כוונת החרוז (זמר כל מקדש) כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו לנוח בו ולשמוח בתענוג אכול ושתה וד"ל.

וזהו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות דייקא [לכאורה, מה הפירוש שה' צוה "לעשות" בשבת? הרי עיקר השבת הוא שביתה, ומהפסוק הזה עצמו לומדים שיש לט דברים אסורים בעשיה, כנ"ל – מה כאן ה"לעשות"?!] פי' אלה הדברים רומז לשבת כדאיתא בגמרא (שבת צז:) ופי' שעיקר כוונת הקב"ה בנתינת מתנת השבת היתה בשביל עשיה [חיובית] דייקא היינו לענגו בעשה טוב ולא בשביל להסיר הרע בלבד וכנ"ל וד"ל. וזהו אפשר בכוונת הפסוק שאחריו ששת ימים תעשה מלאכה פי' מלאכת השי"ת ועבודתו ויראה לתקן הפגם ע"י עבודתו וביום השביעי יהיה לכם קודש פי' תוספת קדושה ותוספת יראה ואהבה ותקבלו שכר עבור עונג שבת וד"ל.

תכלית החיים – לחדש טוב ולא לעסוק בתיקונים

כדי שיותר יגע לנו נפשיט את מה שהוא אומר כאן. יש אנשים שכל החיים שלהם עסוקים בתיקונים. הם נוסעים לאיזה מקום קדוש, ציון של צדיק, ועושים שם תיקון כרת. ערים כל הלילה ואומרים תהלים, או שאומרים תיקונים אחרים. הולכים לסעודת פדיון הבן כדי לזכות לתיקון של פד תעניות. הם עסוקים תמיד בתיקונים – תיקון העוונות, תיקון דברים מגלגולים קודמים, תיקון הנפש. תיקון הוא דבר מאד חשוב – אנחנו בעולם התיקון – אך העבודה שלנו היא לעשות דברים טובים חדשים, לפעול משהו בעולם.

בחסידות כתוב שה"שלא לשמה" העדין הוא שאדם עושה דברים לתיקון עצמו, "אדעתיה דנפשיה". כתוב על כך ש"לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה שמתוך כך בא לשמה", אבל התיקון הוא רק ה"שלא לשמה" שקודם ל"לשמה", ולא התכלית עצמה. במושגים בהם השתמש בעל "אהבת שלום", העבודה בימי החול היא עבודת תיקון, עבודה "שלא לשמה", אך התכלית היא עבודת השבת, עבודה "לשמה", בה האדם עסוק בעשית טוב חדש ולא בתיקון ובמחילה על העבר. הזהר הקדוש אומר שתלמיד חכם איקרי שבת והוא כל השבוע בבחינת שבת, ולכך יש לשאוף בעבודת ה'.

הנאה לשם שמים

בתוך התורה הוא הדגיש כמה פעמים את השכר, כך שנראה שגם ה"ועשה טוב" הוא לא בדיוק "לשמה". אבל בהפשטה עבודת שבת היא עבודה "לשמה". הרמב"ם מסביר שעבודה "שלא לשמה" היא עבודה מיראה, וכאן היינו העבודה לתקן את הרע של האדם, "סור מרע", ואילו עבודה "לשמה" היא עבודה מאהבה, וכאן היינו עבודת "ועשה טוב", פעולה של טוב חדש שיש עליה גם שכר חדש.

בעומק, הענין של "ועשה טוב" מתבטא דווקא בענין של ההנאה והעונג בשבת, כשגם השכר שמקבלים עליה נכלל באותו עונג מעבודה. לפי זה, יוצא שבמדרגת עבודה "שלא לשמה" נאמר "מצות לאו ליהנות נתנו" (והתחושה היא שרק מי שעושה מצוות ללא הנאה שלו מהן, אלא בקבלת עול קשה, מתוך תחושת "לרעתך", זכאי עליהן לשכר) ואילו בעבודה "לשמה" מורגש כי 'מצות ליהנות נתנו'[ח] (כאשר אין יעד אחר למצוה, אלא היא התכלית וניתן להנות ממנה כפי שהיא, "לטובתך")!

עיקר החידוש היהודי, חידושו של אברהם אבינו, הוא היכולת לקבל הנאה ותענוג לשם שמים באמת – לקיים "'לך לך' להנאתך ולטובתך", כדי לקיים את רצונו האמתי של האב שבנו יהנה[ט] (וראה עוד בסמוך בדברי בעל פרי הארץ בענין מדרגת השבת והענג שלה), וחידוש זה הוא למעלה-למעלה מעבודת ה' ללא כל הנאה, אותה עבודת ה' בזכותה "ונח מצא חן בעיני הוי'" (והיינו שהתברכות אברהם בעקבות הליכתו להנאתו – "והיה ברכה" כתוצאה מהעבודה – היא למעלה ממציאת החן של עבודת נח לכשעצמה, בסוד "פנימיות הלב [ר"ת לקיחת ברכה] שליט על המח [ר"ת מציאת חן]").

ה. פרי הארץ: דבקות מורגשת ודבקות בלתי-מורגשת

מיד כהמשך לכך נלמד גם משהו מ"פרי הארץ" לרמ"מ מויטבסק על פרשת השבוע. נחזור בעל פה על הנקודה העיקרית, בקיצור מתוך אריכות דבריו:

הזכרנו שבתחלת פרשת ויקהל לומדים שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת. מדוע? כדי להסביר זאת בעל "פרי הארץ" מלמד על חילוק מאד מהותי במושג דבקות – חילוק יסודי בחסידות חב"ד, שהרבי הרש"ב מדבר עליו באריכות בהמשך תער"ב. בעל "פרי הארץ" משתמש במושגים מאד קרובים, ואנחנו נחזור ממש במושגים שכתובים בחב"ד. הוא אומר שישנה דבקות מורגשת, שאדם חווה את הדבקות שלו בה', וישנה דבקות בלתי-מורגשת, שהאדם כל כך בטל שאין לו שום הרגשת עצמו, שום חויה, בתוך הבטול[י] (ודבקות זו היא-היא גדר האמונה[יא] – המדרגה שלמעלה מכל מה שנתפס בהשגה והרגשה). היחס בין שתי רמות הדבקות הוא-הוא היחס בין העבודה "שלא לשמה" לעבודה "לשמה" – הדבקות המורגשת היא "שלא לשמה", כשהאדם מקבל שכר בדמות החויה שלו, ואילו דבקות בלתי-מורגשת היא כבר עבודה "לשמה", בלי שהאדם מחפש שום שכר או חויה.

 ממש כפי שהסברנו ביחס לדברי ה"אהבת שלום", הוא מסביר שעבודת ימי החול היא עבודה "שלא לשמה", אך היא עבודה הכרחית כדי לבוא מתוכה לעבודה "לשמה" בשבת קדש. לכן, ימי החול מיועדים לעבודת מלאכת המשכן – עבודת הכנה להשראת שכינה, עבודה "שלא לשמה" שתכליתה השראת השכינה שתבוא בסוף, כאשר "מתוך שלא לשמה בא לשמה". שבת, לעומת זאת, בהיותה זמן של "לשמה", הזמן של התכלית, אינה שייכת לאותה הכנה של מלאכת המשכן – מדרגת השבת היא מדרגת הדבקות הבלתי-מורגשת (ומכאן מובן המוסבר לעיל, בעומק דברי ה"אהבת שלום", כי דווקא כאשר הדבקות בלתי-מורגשת נאמר ש'מצות ליהנות נתנו' – עונג שבת אמתי הוא הנאה בלתי מורגשת, דבקות כזה בה ההנאה של המצוה היא מיניה וביה, ולא תוספת של שכר צדדי למצוה עצמה[יב], ודוק).

על פי אותה נקודה הוא גם מסביר מדוע בסופו של דבר לא יכלו בני ישראל להקים את המשכן ורק משה רבינו היה מסוגל לעשות זאת. בעוד נדבת המשכן ומלאכת עשיתו הם בגדר "שלא לשמה", וגם מי שנמצא בדבקות מורגשת יכול להשתתף בהן, הרי הקמת המשכן והשראת השכינה ממש דורשות את מדרגתו של משה רבינו עצמו – מדרגת הדבקות הבלתי-מורגשת, העבודה "לשמה" (אותיות "למשה") של שבת[יג].

ורמז: דבקות מורגשת דבקות בלתי מורגשת מצטרפות לשלמות של חן ברבוע[יד] (רק דבקות דבקות עולה לב ברבוע). יש שתי מדרגות של חן, "חן חן לה" – עבודה "שלא לשמה" (המתבטאת בדבקות מורגשת) בפני עצמה היא "שקר החן", אך כאשר היא מצטרפת לעבודה "לשמה" (המתבטאת בדבקות מורגשת), כש"מתוך שלא לשמה בא לשמה", הכל הופך ל"חן [פעמים] חן" חיובי. זו דוגמה חיובית של "מי יתן טהור [עבודה לשמה] מטמא [עבודה שלא לשמה]" (ו"מרובה מדה טובה" ביחס לחשש של 'טמא מטהור' שהוזכר לעיל, בלימוד של "דברי ישרים"). אם רק סופרים את האותיות מוצאים שבביטוי "דבקות בלתי מורגשת" יש י-ה אותיות ובביטוי "דבקות מורגשת" יש וה אותיות – בין שתי רמות הדבקות יש יחס של "הנסתרֹת [י-ה] להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו", כמובן.

ו. רמ"מ מקוצק: אנשי עומק להבאת המשיח

לפני חדש, בכ"ב שבט, דברנו על כמה אמרות של הרבי מקוצק. נחזור היום עוד שני דברים שמובאים בשמו.

משיח אסור בשער ירושלים וצריך אנשי עומק שיתירוהו

בגמרא כתוב שמשיח יושב בשערי רומי, הוא מצורע, שמתיר וחובש מחדש את התחבושות שלו אחת-אחת, כדי שברגע שיקראו לו הוא יוכל לבוא לגאול את עם ישראל. כשרבי יהושע בן לוי מוצא אותו לפי הסימנים האלה הוא שואל אותו מתי הוא יבוא ומשיח משיב לו "היום", רק שאליהו הנביא מסביר – לפי המוחין שלו – שהוא מתכוון "היום אם בקֹלו תשמעו". אך הרבי מקוצק אמר שמשיח יושב דווקא בשער ירושלים ומחכה שעם ישראל יהיה ראוי לגאולה. הוא גם לא מזכיר שהוא מצורע שמתיר וחובש את נגעיו, אלא אומר שהוא אסור באזיקים – נמצא במעצר מנהלי... – והוא צריך אנשים שלמים וראוים שיתירו אותו מכבליו.

המשיח יושב שם ואומר 'די לחסידים, די עם אנשי רוחב, דרושים לי אנשי עומק, אנשי אמת'. אנחנו כנראה יודעים מה הם חסידים, אבל המשיח לא רוצה עוד חסידים ואנשי רוחב – הוא צריך אנשי עומק, שהם אנשי אמת, שיתירו אותו מהכבלים שלו. מהם אנשי רוחב? איך אנחנו מסבירים את היחס בין רוחב לעומק? הסברנו כמה פעמים שיש תורה שמתפשטת לרוחב, להרבה ענינים ובחינות. רבי נחמן אמר שהתורה שלו היא כולה בחינות, וההשכלה מתרחבת לעוד בחינה ועוד בחינה – זה יפה, יש בכך הרבה הפלאה, אבל זה רוחב. חב"ד גורסת עבודה של עומק, של עיון מעמיק בדבר עד שעומדים עליו.

[זה כמו היחס בין בקיאות לעיון?] כן, מלה אחרת לאנשי רוחב היא שטחיות (כמו הנושא בו אנו עוסקים בימים האחרונים בלימוד ספר המאמרים תש"ו – היחס בין לימוד שטחי לעיון והעמקה). גם זו בעיה שנוגעת לתרבות היום, תרבות האינטרנט. אומרים זאת בפירוש שזהו דור האינפורמציה – הרבה ידע, הרבה רוחב בהישג יד, אך אין הבנה מעמיקה. אנשי הרוחב, האנשים השטחיים, לא הם שישחררו את המשיח ויביאו את הגאולה. המשיח צריך אנשי עומק, שהם אנשי אמת שמתמסרים באמת לעומק של הדברים ולא מסתפקים בשטחיות. בשביל זה גם לא צריך הרבה חסידים – צריך כמה אנשים איכותיים ואמתיים שאתם אפשר להפוך את העולם, כפי שהרבי מקוצק רצה.

[איך זה מסתדר עם מה שהרבי אמר "כמות מאכט איכות"?] זה בדיוק מה שאמרנו, שכל דבר שלומדים כאן יש לו גם פירכא, גישה הפוכה מהקצה אל הקצה.

האמת המנקרת כיתוש

אולי זה יהיה יותר מובן עם עוד אמרה משמו – הוא אמר שהאמת צריכה לנקר בראש כמו היתוש בראשו של טיטוס. ידוע מאמר חז"ל שכל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בית המקדש בימיו. הרבי אומר את זה בהתרגשות רבה בוידאו, אותו וידאו בו הרבי צועק 'קער א וועלט היינט', וידאו שכל אחד צריך לראות. טיטוס הוא שהחריב את בית המקדש וכדי לבנות את בית המקדש צריכים, "זה לעֻמת זה", אנשים שהטוב והקדושה מנקרים בראשם באותו אופן – אנשי עומק, אנשי אמת, כאלה שהאמת מנקרת בראשם ודורשת מהם להעמיק ולפעול להבאת הגאולה. אני אמת כאלה הם מעטים – אי אפשר להביא את המשיח עם הרבה טיטוסים (וזקוקים רק לכמה מנחמים[טו], כנ"ל)...

היתוש גדל וגדל בראשו של טיטוס, עד שהגיע לגודל של גוזל יונה (שהיא סמל לעם ישראל). כאשר האמת מנקרת בראש היא גדלה והולכת, ומאפשרת גם לפעול באופן רחב במציאות – בשיטת קוצק 'איכות מאכט כמות', אנשי העומק יכולים לשנות ולפעול בממד הרוחב. כדי להשלים את התנועה הזו צריכים את התנועה המשלימה, אותה הדגיש הרבי, של 'כמות מאכט איכות'.

ז. הצמח צדק ורמ"מ מבאר: סוד הסיבות

אחרון חביב נלמד את הקטע החשוב בספר דרך מצותיך, שיכלול לנו עוד שני מנחמים – הצמח-צדק מסביר סיפור-עם-תורה של רבי מנחם-מענדיל מהעיר באר:

ההוראה לומר את דבר ה' בזמן הבית (נבואה) ובזמן הגלות (סבה גשמית)

בשם הה"ק ר' מענדיל בארער נ"ע. שהי' נוהג א"ע שלא הי' אומר ד"ת כ"א במקום שנותנים לו נדבה [הוא הסתובב ממקום למקום, אך היה אומר דברי תורה רק במקום שנתנו לו נדבה – ששלמו לו על כך שידבר.], וסמך הדבר ע"פ שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, פי' תורה ומצות נק' בנים, ובחי' אם הוא בחי' הסיבה ע"י מה שהתומ"צ באים ונמשכים [כפי שהאמא היא הסיבה שמולידה את הבנים, כך ישנה סיבה שמולידה תורה ומצוות.], ובזמן שבהמ"ק הי' קיים היתה הסיבה מלמעלה כמו בנביאים שה' ית' ציוה אותם מלמעלה כמו הלוך וקראת כו' וכיוצא, מפני שבחי' אם העליונה לא היתה בבחי' גלות וממנה הוא שנמשך להיות בחי' בנים אבל משחרב בהמ"ק ואזי סוכת דוד הנופלת מטה מטה ונתלבשה בגשמיות, לכן גם הסיבה לתורה ומצות הוא בבחי' סיבות גשמיי' [כבר אין נבואה שאומרת לאדם מה עליו לעשות, והוא צריך לפעול לפי הסיבות של ההשגחה הפרטית שמופיעות בגשמיות. כפי שאמרנו, זהו ממש מקור לדרך העבודה של ר' אשר, שהכל מבוסס על 'סיבות'.] שהמוכיח והדורש צריך לפרנסה [והוא מצווה על פי תורה לפרנס את אשתו ובניו.] ומוכרח להיות מקבל מההמון ועי"ז צריך להיות מוכיח ודורש להם [וכאשר משלמים לו באיזה מקום הוא יודע שהם מעונינים בדברי התורה שלו ושההשגחה הפרטית מכוונת אותו, דרך הצרכים שלו, לדרוש שם.

האם אפשר לומר שיש כזו הנהגה היום, שמישהו יאמר תורה ויוכיח את הרבים רק אם משלמים לו? שוב נראה שיש כאן דוגמה למשהו שיש בו דברים מהקצה אל הקצה. היום בחב"ד שייך לומר שמישהו ידבר רק אם יש סיבה גשמית שדוחפת אותו לכך? הרי הרבי נותן שליחות ללכת לדרוש, כל אחד צריך להפיץ תורה בכל מקום. אז מה עם מה שהצ"צ כותב כאן? התשובה היא שכאשר יש שליחות מהרבי המצב הוא כבר כמו בנבואה – יש הוראה ברורה, ולא צריך להתייחס לסיבות. (עדיין יתכן שאם אין למישהו הוראה ברורה איפה לעשות שליחות, הוא יבחר את המקום לפי זה שיש שם גם אפשרות לפרנסה.) נכון, אז יש 'נבואה' מה לעשות, אבל הסיבה מכוונת איפה ואיך בדיוק לעשות זאת.], והיינו מפני שבחי' אם שהיא הסיבה להבנים ירדה מטה מטה וד"ל, ומ"מ כתיב שלח תשלח את האם כו' שלא יעשה עיקר ח"ו מן הסיבה שהוא לקיחת הממון וצ"ל שלח תשלח כו', כי באמת אין זה תכלית הכוונה רק שהכוונה שעי"ז יכול להיות אח"כ ואת הבנים תקח לך שהוא בחי' התורה ומצות שיוכיח וילמד להעם וד"ל [למרות שהוא דורש רק במקום שמשלמים לו, שידע שהוא לא דורש כי משלמים לו אלא כי ה' שלח אותו לדרוש שם. מכאן נראה שמצות שילוח הקן היא מצוה של הגלות, כי כאשר הסיבה היא נבואה של ה' לא צריך לשלח אותה בעת קיום המצוה.]

הסכנות באמירה בלא הוראה מן השמים

(אבל בלא סיבה אין ראוי מעצמו להגיד לעם ולהוכיחם מכמה טעמים שיש בדבר [הוא יגיד כמה דברים למה לא להוכיח בלי 'סיבה' שמראה לאדם שעליו לעשות זאת. דבר ראשון, שהוא לא בדיוק אומר בפירוש – אך הוא כלול במה שכתוב בהמשך – שזו ממש הנהגה של "אנא אמלוך". להגיע למקום ולהחליט לדרוש, להוכיח את הרבים, בלי שאף אחד מבקש ממך – להחליט שאני הולך להיות המשפיע כאן, אני הולך להיות ה"מרא דאתרא" של כפר חב"ד, זו ממש הנהגת "אנא אמלוך" של עולם התהו. מי בקש ממך? מי שם אותך להנהיג כאן? רק אם יש סבה, שהיא כמו הוראה מהשמים, ראוי לעשות זאת.]

חדא דכתיב התקוששו וקושו קשוט עצמך כו' [ענין שאנחנו אוהבים לדבר עליו[טז], שכל עוד אדם לא תקן את עצמו – "קשוט עצמך תחלה" – הוא לא יכול להוכיח אחרים, שיאמרו לו "טול קורה מבין עיניך".] ועוד והוא העיקר שאין מהצורך להתחיל מלחמה עם הס"מ שהרי להוציא יקר מזולל[יז], היינו להוציאם מבחי' שכנגדו הנק' זולל, וזהו ענין מלחמה ויש חשש בדבר [כשמוכיחים את הרבים, מחזירים בתשובה, אז מוציאים יקר מזולל – מוציאים את בלעו של הסטרא-אחרא מפיו, ויש בכך סכנה של התגרות בשטן.] כ"א כשהוי' ית' ציוה להנביאים ואמר להם הלוך וקראת כו' [וכמו שאמרנו, כמו בנבואה, גם כשהרבי נותן שליחות מתבטלים כל החששות האמורים.].

וגם עתה כשיש סיבה בדבר שע"י אותו סיבה צריך הוא להגיד להם [ובטלים החששות.] (ולכן הר' מענדיל נ"ע הנ"ל אתרחיש נסע בעיר א' שלא הי' להם מה ליתן לו רק שהעבירו סחורה עניש שהי' מוליך בלא מכס אזי דרש להם שם הגם שהדרוש שלו הוא ענינים שעומדים ברומו של עולם [כשהשכינה ירדה לדברים גשמיים נמוכים, אז גם בעבירה על החוק, שעזרו לו להבריח סחורה, הוא ראה סבה מספיק חשובה שאומרת לו שעליו לדבר שם.]) כי אז יודע שבמקום זה ראוי לו להוציא ההבל והאותיות הקדושים [ללא חשש של יניקת החיצונים, החשש ש"הודי נהפך עלי למשחית".], ואפשר ששם יש מי שיתפעל מזה [הסיבה כאן מלמדת שיש מישהו שרוצה לשמוע, לכן הוא משלם, והשכינה מורה לאדם שכאן ראוי לדבר – יש סיכוי שמישהו יתפעל, שמישהו יחזור בתשובה. אחרת הדיבורים יכולים להיות לבטלה. הרבי צעק ובכה הרבה פעמים על כך שלא מקשיבים לדבריו ובכך שאין דבריו פועלים והם דברים לבטלה מכשילים אותו בכעין זרע לבטלה ר"ל. יש שליח בעיר הרבה שנים שיכול להרגיש שכל מה שאני מדבר לא פועל, אף אחד לא מתפעל מזה, לא אכפת לו. ישב כאן שליח עשרות שנים בעיר ואמר שככה הוא מרגיש. (בהשגח"פ ב"היום יום" ביום ששי היה כתוב שאדמו"ר האמצעי אמר לרבי הלל שיחזור חסידות גם היכן שלא מבינים כי הנשמה מבינה.) כן, זה גם מה שאני אמרתי למי שהיה כאן, שודאי הדברים פועלים גם אם הוא לא רואה זאת. אבל ככה הוא מרגיש.] ואז יש צורך בזה וד"ל:

ההסבר הפנימי – שרש זו"נ למעלה מהבינה המולידה אותם

[כעת הצמח צדק מסביר את הפנימיות של הדברים:] (שרש הענין אפשר כי הבנים הם זו"נ שהוא בחי' תורה שהיא בחי' ז"א ומצות שהם מל' מצות המלך [הבנים הם אותיות וה שבשם, ז"א ומלכות, שהם תורה ומצוות.] ובינה היא אם הבנים [ה עילאה.], וזהו שעל ידה נמשכו הבנים, אבל באמת המשכה זו היא רק דרך מעביר[יח], כי שרש המדות למעלה מהשכל [שרש המדות הוא בעל-מודע, בכתר.] רק שנמשכים דרך השכל, וכידוע שהשכל אינו אלא כמו מראה מקום להמדות כו' [הוא מדריך טיולים, מראה מקום ממה כדאי להתפעל, אבל ההתפעלות היא יותר מהשכל. איך אומרים זאת באותיות של עבודה? "פנימיות הלב שליט על המח".], ולכן בזמן שבהמ"ק קיים שאז הי' הנבואה שנמשכת מבינה ומשם התעוררות לתורה ומצות, אבל אחר החורבן שהשכינה בגלות בע' שרים ובחי' אימא מלובשת בגשמיות, וע"כ התעוררות לתורה ומצות צ"ל ג"כ ע"י סיבות גשמיים כו'[יט], ומ"מ שלח תשלח את האם כו', כי הרי האם אינה רק פעולה שע"י נמשכו המדות שהם הבנים בדרך מעביר לבד, אבל שרשם נעלה יותר כו' וד"ל, על כן את הבנים תקח לך):

שילוח הקן בזמן הבית

[אפשר לצייר שגם בזמן הבית יש שילוח הקן, שצריך לשלח את הסיבה, כי אחרת מישהו שמקבל הוראה מהרבי ועושה "מפני הציווי".] בשיחה הידועה של כ"ח ניסן תשנ"א הרבי אמר שמשיח לא בא אפילו שצועקים "עד מתי" כי צועקים מפני הציווי. הרבי אמר שזו סיבה שלא בא משיח – אז סימן שזו מציאות של גלות שצריך לעשות בה שילוח הקן. אפשר מכאן להבין את מה שהזכרנו בשם הרבי מקוצק, שאמר 'די לחסידים' – די לחסידים כאלה שעושים "מפני הציווי" בלבד, ולא מעמיקים ועושים זאת מנקודת האמת שלהם.

באמת קשה לומר שמצות "שלח תשלח" היא רק בזמן הגלות, ולכן צריך להסביר איך גם כאשר מישהו מקבל נבואה מפורשת – בזמן הבית – עליו לשלח את האם-הסיבה ולהתרכז בתורה והמצוות שהיא פועלת. אל לו לנביא להסתפק (במובן של קבלת סיפוק) בעצם קבלת הנבואה, או אפילו בכך שהוא אומר את הנבואה לישראל – העיקר צריך להיות אצלו שהנבואה תפעל את פעולתה באמת. קבלת הסיפוק מהנבואה היינו בדקות עון "כובש נבואתו [לעצמו]", כשבמקום להתמסר לתוצאות הרצויות האדם 'לוקח לעצמו' את הנבואה כמלמדת על מדרגתו (ובמקום לחוש שליחות ואחריות הוא חש גבהות על המדרגה לה זכה[כ]).

 

טוב שפתחנו בניגון "שיר השירים", כי אדמו"ר הזקן רצה לתקן שיאמרו שיר השירים במקום קבלת שבת, רק שלא היה לו כח. אז מתאים שגם נסיים עם ניגון מ"שיר השירים" – ננגן "אני לדודי".

לימוד תורה למרות ההרהורים – "נורא עלילה על בני אדם"

[מה התשובה לגבי לימוד שמביא להרהורים?] יש בלימוד תורה שתי מצוות – מצות "ידיעת התורה" ומצות "והגית בו יומם ולילה". במצות "והגית בו יומם ולילה" צריך שתוך כדי הלימוד (בפה) הראש יהיה מלא רק מדברי התורה – "והגית בו" בלבד – עם כל קדושת התורה. כאשר הלימוד בפועל מביא להרהורין בישין מתבטלת בכך מצות "והגית", אך לפעמים מבטלים את מצות "והגית בו יומם ולילה" כדי לזכות למצות "ידיעת התורה".

ידוע שהמשיח נולד בכל מיני דרכים עקלקלות, דרך זיווגים לא כשרים וכיו"ב, אבל ככה נמשכת הנשמה שלו – זה מנפלאות תמים דעים. גם כאשר לימוד התורה מביא להרהורים רעים זה על דרך אותו ענין – "נורא עלילה על בני אדם", שלימוד שאדם מחויב בו וצריך להביא אותו לשלמות ידיעת התורה גורם לו להרהורים.

החוש שלי אומר שאם היתה שאלה כמו לרב מלובלין ודאי שאומרים ללמוד, אם באמת היתה תקנה מחייבת של הדף היומי. אצלנו בחור לא חייב לסיים את הש"ס, אז שיחכה עם מסכת נדה עד לחתונה. אבל הרבי אמר ללמוד רמב"ם, אז אם מישהו יאמר שיש נושאים שגורמים לו להרהורים – נאמר לו שלא ילמד?! צריך ללמוד, ואם יש הרהורים הם מ"נורא עלילה על בני אדם". [במה זה שונה מבחור שהרבי אומר לו לא לצאת למבצעים?] הוא עוד לא בשל להשפיע, אבל הוא כעת צריך ללמוד.

ידוע הסיפור שאברך התלונן לאדמו"ר האמצעי שכאשר הוא חוזר דא"ח בכשרון והשומעים מתפעלים הדבר גורם לו לישות. אדמו"ר האמצעי השיב לו 'תהיה בצל, וחסידות תחזור' – כלומר, למרות שאמירת דברי התורה כהוראת הרבי גורמת לך נזקים עליך להמשיך בכך (כגדר החסיד, "חסיד שורפן", שמעדיף את טובת הזולת אף כשהיא מזיקה לו). כלומר, כשיש צווי מהרבי לעשות משהו, אף שנדמה שהוא גורם נזק לחסיד, הרבי 'לוקח על כתפיו' את הנזק הזה, ובנידון דנן את פגם הברית שנגרם-לכאורה מהלימוד.

המקור לכך שדברי התורה מרוממים וטהורים מפגם הברית, ולכך שהרבי הוא שמגלה זאת לתלמידיו ולוקח עליהם אחריות, הוא כבר בגמרא[כא]: "תניא רבי יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה [ובפרט כן הלכה לאחר שבטלו את טבילת עזרא.]. מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה".

 

נאחל לבני הזוג שיהיו להם בשבע הברכות את כל שבעת המנחמים, שיהיו להם כל החיים את כל שבעת המנחמים, ושיהיו לכולנו תמיד את כל שבעת המנחמים.

 

[צפרא דשבתא, אחרי התפלה.]

ח. מנורת זהב

השמחה תמיד שניה

כנראה בהשראת ההתוועדות אמש, ראיתי בלילה שהניגון החדש[כב] הולך יפה עם המלים "אשר ברא ששון ושמחה וכו'" [שרו.]. צריך לשים לב שכאשר שרים "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" השמחה קודמת לששון וב"אשר ברא" הששון קודם לשמחה. אולי לכן גם התבלבלו כשלמדנו את הניגון.

למה ההבדל הזה? רוצים שהשמחה תמיד תהיה שניה. השמחה היא הכח הפנימי של הבינה, "אם הבנים שמחה". כשאומרים "ששון ושמחה חתן וכלה" הם מכוונים כנגד י-ה-ו-ה – "ששון" הוא ששון עילאה, יסוד אבא; "שמחה" היא בינה; ו"חתן וכלה" הם זו"נ, וה שבשם. אבל "אורה ושמחה וששון ויקר" מכוונים כנגד חכמה-בינה-מדות-מלכות, י-ה-ו-ה[כג], ואז הששון הוא במדות, הוא יסוד ז"א – כמו שחז"ל דורשים "'וששון' זו מילה" – בסוד מה שיסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א. ב"אשר ברא" התכלית של הכל היא רעות, שעולה הוי' ברבוע – שיהיה בית של רעות (הבחינה של רעיה, הכלה דנן).

בהשראה של הניגון עם "אשר ברא" יש גם תיקון לאיך שרים את "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – צריכים לשיר פעמיים אורה, בחלק הראשון "ליהודים היתה אורה" ואז בחלק השני (לא כמו ששרנו, "ושמחה וששון ויקר" אלא) שוב "אורה ושמחה וששון ויקר", כדי שכל הארבעה יהיו ביחד, ששם הוי' יהיה ביחד. מי מנגנים בחתונה? [להקת פשיטא, של נדב.] תדאגו שיקבלו את התוים, וגם שהזמר של הלהקה ידע לשיר כמו שצריך.

היה גם ניגון געגועים חדש[כד], שלא שרנו עדיין השבת. נשיר אותו עכשיו. אותו יכולים לנגן בזמן הסעודה, גם בקבלת הפנים.

מנורת זהב – תורה מאירה ומקושטת

אתם מתחתנים בפרשת פקודי, שבתחלתה – כפי שקראנו במנחה – מופיע איתמר. [מופיע שם גם יהודה, השם השני של החתן.] כן, שני השמות נמצאים שם. אבל עלית לתורה בפרשת ויקהל, וקבלת את עלית "ששי" – הפרשה של עשית המנורה. המנורה מפיצה אור, וחז"ל אומרים "וכי לאורה הוא צריך?!" – תפקיד המנורה הוא להאיר את העולם. אתם מקימים בית, אז צריכים להאיר ממנו החוצה – שיהיו לכם חלונות שקופים-אטומים שמהם מאירים אור לכל העולם, עושים שליחות.

חוץ מהאור של המנורה, יש בה גם קישוטים – קשור למה שדברנו על "קשוט עצמך תחלה". יש במנורה, מלבד שבעת הנרות שלה, בסך הכל מב קישוטים (שייך לרמז שמות החתן והכלה, שהם כפולה של מב, כנ"ל הערה ג). סימן שהתורה צריכה להיות גם מאירה וגם מקושטת – תורה שיש בה גם אור וגם יפי. נברך את בחורי הישיבה שילמדו תורה שהיא גם מאירה וגם יפה ומקושטת.

רק מה? יש דין שכל הקישוטים של המנורה נעשים רק כשהמנורה היא מזהב. כאשר הציבור עשיר, ועושים את המנורה מזהב, יש בה את כל הקישוטים המפורטים בתורה. אבל אם הציבור הוא עני, ועושים את המנורה ממתכות אחרות, יש בה רק שבעה קנים ונרות, בלי כל הקישוטים. לכן, כדי שהתורה שמאירה מהבית תהיה גם מקושטת, צריכים זהב – צריכים עשירות בבית. הרבי רצה שכולם יהיו עשירים, שהשליחות תהיה עם מנורת זהב.

נתינה של זהב

יש רמז – שכתוב בבעל הטורים וגם הרבי מסביר אותו, מדברים עליו הרבה – ש-זהב ר"ת "זה הנותן בריא". להיות זהב זה להיות עם הרבה נתינה – להיות בעשירות ולתת הרבה צדקה.

חוץ מפרשת ויקהל אנחנו גם בשבת הראשונה מארבע פרשיות, שבת שקלים. על השקלים נאמר "זה יתנו" – על דרך "זה הנותן" – ומכריזים עליהם בחדש אדר ש"מזלו בריא". מה הפירוש של "זה יתנו"? שכל אחד יתן את ה"זה" שלו, נקודת הזיהוי שלו, את ניצוץ משיח שבו – את ה"משה נתנבא ב'זה' שלו". חז"ל מסבירים שמשה נתקשה בענין של מחצית השקל וה' הראה לו אותו כמן מטבע של אש, "זה יתנו", אך יותר פשוט לפרש שכל אחד צריך לתת את ה"זה" (וידוע הסימן שישנם שלשה דברים בהם נאמר "זה" וחז"ל דורשים כי ה' הראה אותם למשה כי נתקשה בהם – מנורה, שקלים, החדש – ר"ת משה, סוד "משה נתנבא ב'זה'", באספקלריא המאירה שאין בה כל קושי, וד"ל). לכל אחד יש כח של זיהוי, "זה", וכדי להביא את המשיח – עם הרבה זהב – צריכים לזהות אותו, לתת לו את כח הזיהוי שלנו.

בשקלים נאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" – כולם שוים. אפשר לחשוב שכדי שכולם יהיו שוים כולם עניים, כולם נותנים מינימום. באמת בזמן הגלות ככה עושים שויון – המכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל בזמן הגאולה בדיוק להיפך, השויון המכנה המשותף הגבוה ביותר – כולם צריכים להיות עשירים, להיות במדרגת זהב.

אז נברך את החתן והכלה שיהיה לכם בית עם הרבה זהב – בית זהב בגימטריא בית חב"ד – בית של עשירות עם הרבה נתינת, בית עם מנורת זהב שיש בה את כל הקישוטים והיא מפיצה לעולם תורה מאירה ומקושטת.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] איתמר יהודה רעיה עולה "כי [= יהודה] אמרתי [אותיות איתמר] עולם חסד יבנה [= רעיה]".

[ג] איתמר יהודה רעיה עולה כג (חדוה, חיה) פעמים מב (השם של בריאת העולם).

[ד] שבת פרשת בא ו' שבט ש"ז.

[ה] יש עוד מנחם-מענדל מאד חשוב שלא כללנו כאן כאחד מהשבעה, אבל גם הוא, כרמ"מ מקאסוב, מקומו בספירת היסוד (בעצם המקום הטבעי של כל צדיק הוא ביסוד, כמו שנאמר "וצדיק יסוד עולם") – רבי מנחם מענדל מרימנוב. הוא במשך עשרים ושתים שנה – כנגד כב אותיות תורתנו הקדושה הקבועות ב"רקיע", מבין שבעת הרקיעים, שכנגד ספירת היסוד – מדי שבת בשבתו דרוש דרש על פרשת המן, ובכך המשיך שפע פרנסה (בגו"ר) לכלל ישראל.

[ו] פורים קטן ש"ז.

[ז] וזה לשונו שם (פרק ח) בשלמות:

ואולם היאך ירגיל האדם עצמו במדת היסוד – צריך האדם להזהר מאד מהדבור המביא לידי הרהור, כדי שלא יבוא לידי קרי. אין צריך לומר שלא ידבר נבלה, אלא אפילו דבור טהור המביא לידי הרהור ראוי להשמר ממנו. והכי דייק לישנא דקרא (קהלת ה', ה'): "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך", הזהיר שלא יתן פיו בדבור שמביא להחטיא בשר קדש אות ברית בקרי, וכתיב (שם שם, שם): "למה יקצוף האלהים וגו", ואם הוא נבלות הפה, מאי "לחטיא", הרי הוא בעצמו חטא? אלא אפילו שהדבור לא יהיה חטא, אלא דבור טהור, אם מביא לידי הרהור צריך להזהר ממנו, ולזה אמר "לחטיא את בשרך למה יקצוף", ירצה אחר שמחטיא יקצוף על אותו קול אפילו שיהיה מותר, כי על ידי פעולה רעה הנמשכת ממנו חזר הקול והדבור רע. כל כך צריך זהירות לאות ברית שלא להרהר ולא ישחית.

[ח] כפי שנתבאר באריכות בשיעורי ז' אדר ופורים תש"ע – ובספר פורים לנו מאמר "לבסומי בפוריא" – וראה גם בדף התחדשות לחדש אדר-שני ש"ז.

[ט] כמבואר בקדושת לוי בכ"ד.

[י] וזה לשונו:

...ובאמת שאין שום השגה משגת ותופסת הדביקות האמיתי באין סוף בשום שכל כ"ש בהרגשה ותענוג, ממילא מובן שכל הרגשת היראה או אהבה או תענוג הדביקות והרגשת עניני כל אדם כוזב, כי לא ברעש ה' (מ"א יט, יא), אבל הדביקות האמיתי אחר המורגש הוא השאינו מורגש בשום תפיסה, והראיה כי לא יראני האדם וחי (שמות לג, כ), כי אם ע"י האמונה בלי שום הרגשה, שהוא ענין בטול המציאות שא"א לעמוד עליו בעצמו וכ"ש להבין ולהשכיל לאחרים, הוא הנקרא לשמה של כל אדם לפום דרגא דילא. אבל א"א להגיע אליה כי אם ע"י פתויי הגוף עם שלא לשמה תחלה שהוא היראה והאהבה והתענוג, אשר בלתי אפשרותם לחול ג"כ כי אם ע"י האמונה בשכר ועונש ושארי ענינים וע"י אמונה זו מגיע למעלה הימנה כנזכר.

[יא] כנ"ל בהערה הקודמת. מכאן אסמכתא נוספת למה שאנו מבארים תמיד שכח האמונה הוא ברדל"א – "רישא דלא ידע [לעצמו] ולא אתידע [לאחרים]" היינו מדרגת הדבקות הבלתי-מורגשת, דבקות שאינה ידועה לאדם עצמו ובודאי לא נודעת לאחרים (כלשונו "שאי אפשר לעמוד עליו בעצמו וכל שכן להבין ולהשכיל לאחרים").

[יב] והיינו שעבודה "לשמה" היא עבודה מאהבה במדרגת "אהבה שאינה תלויה בדבר" (כפשוט), מדרגת "שלא על מנת לקבל פרס", שנתבאר בחסידות שהיא אינה אהבה לשום דבר צדדי, שום "פרס" וחלק מן העצם, אלא אהבה עצמית בה האדם רוצה את העצם כולו ללא שום שיור, והדבקות שלו היא דבקות עצמית ללא כל הרגשה עצמית.

[יג] וזה לשונו:

והוא ענין מלאכת המשכן שלא היה אפשרות הקמתו כ"א ע"י משה שהוא היה הדעת שהוא החיבור והדביקות של כלל ישראל. והנה תחילת נדבות המשכן היה מכל נדיב לבו אפילו ערב רב שהוא תקרובת זרות הרבה, ואח"כ מישראל לבד שהוא הזדככות יתירה וטהורה כמאמר קחו מאתכם דייקא, שהרי המשכן שהיה מרומז בכל צורת מלאכותיו וכליו ועמודיו ואדניו לכל השתלשלות העולמות מתחילת המחשבה עד סוף המעשה להיות שכינה בתחתונים כמאמר (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם, וכן בכל אדם. והמשכן הוא המחבר סוף המעשה עם תחלת המחשבה, ובלתי אפשרות ההזדככות והטהרה כ"א מעט מעט וזעיר זעיר, שהוא ענין לכתו מעולם לעולם דרך השתלשלות העולמות, אבל באמת לא זו הדרך מטהרתו להיות תכליתי, שהרי התכלית הוא הלשמה ושאינו מושג הוא עיקר העמידה המעמיד ומקים את הכל, לכן לא היה בלתי אפשרות ההקמה כי אם ע"י משה שהיה גבוה מכל העם, כמאמר (במדבר יא, יב) האנכי הריתי את כל העם שאמר משה כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, שהיו כל ישראל עם כל עניני הזדככותם שהיו דור דעה לעולל ויונק בעיני משה שלא רוחץ מצואתו, כי כן דרך כל השלא לשמה ועיקר הקמת המשכן היה ע"י משה שהעלה וחיבר והקים את כל מלאכת המשכן בתוך כל ישראל שהוא השכינה שבתוך כל ישראל וכל אחד ואחד מהם תקומה היתה לו ע"י משה שהוא הדעת והדביקות שאינו מושג אצלו. וכן ענין שבת הוא ענין עלית כל העולמות, שהוא כל המדות והדביקות המושגים שהם ששה ימי המעשה, וביום השביעי שבת וכו' (שמות לא, יז) הוא הדביקות שאינו מושג המעלה את הכל.

[יד] חן ברבוע עולה גם בראשית במילוי המילוי, בסוד הצטרפות בראשית לנח-חן.

[טו] ורמז: הגמרא בגיטין מספרת כיצד אונקלוס הגר העלה באוב את טיטוס, את בלעם ואת אותו האיש. והנה, טיטוס בלעם ישו עולה מנחם מנחם מנחם מנחם.

[טז] ראה באריכות בפרק "ארך אפים" בספר שכינה ביניהם.

[יז] הביטוי בפסוק הוא "ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה". "אם" רומז לסוד הסבה, האמא המולידה את הבנים, "אם לבינה תקרא", "ואם" – אם ישנה סבה – אזי "תוציא יקר מזולל". זולל הוא סוד החכמה דקליפה, חכמה להרע,  ועם קליפה זו יש מלחמה קשה (שהרי מי ערב לאדם שהוא חכם יותר מהקליפה, ולכן ללא נתינת כח מהשמים אין לו לפתוח במלחמה עמה). חז"ל דורשים "כפי תהיה" כמלמד שהמוציא יקר מזולל הריהו כפיו של הקב"ה שבכחו לגזור גזרות – "שאתה גוזר והקב"ה מקיים". כלומר, מי שעל ידי הסיבות מוכיח את העם ומחזירם בתשובה, "ואם תוציא יקר מזולל", נעשה כפיו של הקב"ה המגלה נבואה לנביאים בזמן הבית (וזו מעלת הגלות ביחס לזמן הבית, שבזמן הבית זוכים לנבואה מפי ה' ובזמן הגלות ניתן להגיע למדרגת פי ה' ממש – הנבואה היא מאוא"ס הממכ"ע, ואילו הסבה, מקור הנבואה בגלות, היא מאור אין סוף הסובב כל עלמין, כפשוט.

[יח] וראה בעומק בביאור ה למאמר "פרק בעבודת ה'" בספר לב לדעת.

[יט] ורמז: סבה = בינה, בחינת אם. היחס בין חשבון המלים אם ו-סבה הוא היחס של חתך זהב. המלה סבה עצמה מתחלקת בחתך זהב ל-אם הוי'. המלה אם עצמה מתחלקת ל"יה הוי'". נמצא שהסדרה החיבורית של סבות היא: 4, 11 (וה), 15 (יה), 26 (הוי'), 41 (אם, יה-הוי'), 67 (סבה), 108 (העולה "גם זו לטובה"), 175, 283, 458, 741 וכו'. חבור המספרים עד 41 עולה מהיטבאל. חבור המספרים עד סבה עולה בלהה זלפה (לאה ורחל הן גילוי האם בזמן הבית ואילו בלהה וזלפה הם גילוי האם בזמן הגלות).

[כ] גבהות זו היא החטא המפורש בזכריה הנביא, בו נאמר "ויעמד מעל לעם" (כמבואר בקהלת רבה על קהלת י, ד – בפסוק "אם רוח המושל תעלה עליך וגו'" – ונתבאר בארוכה בד"ה "אם רוח המושל תעלה עליך", קונטרס יב-יג תמוז תרצ"ח, שהרבי הריי"צ אמר שעל כל אחד ללמוד אותו היטב אליבא דנפשיה).

[כא] ברכות כב, א.

[כב] ניגון י"ט אד"ר ש"ז.

[כג] וראה באריכות בסוד הוי' ליראיו שער "שמחת פורים" (בפרט פרקים ב-ו).

[כד] ניגון י"א אד"ר ש"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com