חיפוש בתוכן האתר

"ומשה היה" - ווארט משה שי' הלר ואודיה-רות תחי' עיני - אור לכ"ג אד"ר ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור לכ"ג אד"ר ע"ו – כפ"ח

"ומשה היה"

ווארט משה שי' הלר ואודיה-רות תחי' עיני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שידוך משה ו-הוי' – "ומשה היה"

ניגון החדש – "ליהודים היתה אורה וגו'"

ניגון לפני מאמר. החתן חזר ד"ה "ואתה תצוה". ניגון אחרי מאמר.

למדו ניגון חדש[ב] – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

לחיים לחיים, מזל טוב, שיתקיים אצל החתן והכלה, המשפחות והידידים וכל עם ישראל "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. כן תהיה לנו".

אם שמתם לב, השיר הזה הוא שיר של שיכורים – "שתו ושכרו דודים" ("אכלו רעים" בפסח, "שתו ושכרו דודים" בפורים, או שמא נאמר שהכל קאי על סעודת פורים). זה גם שיר שחשבתי שאולי אבא של משה והאחים יוכלו לשיר בקאנון, כמדומני שזה יצא טוב. נאמר כמה מילים לכבוד החתן והכלה ואז ה' יעזור שתהיה השראה לשיר את זה בקאנון.

משה ואודיה – משה-הוי'

משה, החתן, נקרא על שם משה רבינו. גם במאמר שהוא חזר מהרבי, "ואתה תצוה", כתוב באריכות איך ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו". הרי כתוב במראה הסנה "משה משה" ו"לא פסיק טעמא בגווייהו", ומכאן לומדים – בין היתר – שאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, "מה שהיה הוא שיהיה" ר"ת משה. חז"ל אומרים שכל תלמיד חכם, מי שלומד תורה לשמה (אותיות למשה) ראוי להקרא משה – "משה שפיר קאמרת". ו"לא פסיק טעמא בגווייהו", אין הפסק בין משה למשה בכל דור ודור. זה החתן.

הכלה, אודיה, אם רק מחברים את ה-א שלה ל-ד, יוצא שם הוי' ממש, י-ה-ו-ה (לגבי השם המלא של הכלה, אודיה רות, ראה לקמן). לא יכול להיות שידוך יותר טוב מזה. גם שידוך בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה" – הכתר של משה רבינו הוא השראת שם הוי' ב"ה. כתוב ש-משה אותיות השם – "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה"[ג], השם שורה על גבי משה. גם כאן "אשת חיל עטרת בעלה" – שם הוי' (הרמוז בשם הכלה) על גבי משה רבינו (שם החתן). משם הוי' ב"ה משה מקבל את התורה, "תורה מלשון הוראה", להורות לבני ישראל את הדרך אשר ילכו בה. ידוע ש-תריג מצוות – המספר תריג – הוא גם בגימטריא "הוי' אלהי ישראל" וגם בגימטריא משה רבינו, כללות כל התורה כולה.

"ומשה היה" – ראשית שליחות משה לגאולת ישראל

איפה יש פסוק שמחבר בין משה לשם הוי' ממש, היחוד והזיווג של משה-אודיה, החתן והכלה שלנו? זה דבר שכתוב במדרש. הרי משה רבינו נולד בפרשת שמות, "ותרא אֹתו כי טוב הוא", ש"נתמלא הבית כולו אורה" ו"שנולד מהול". אחר כך הוא מגיע לבת פרעה, היא מגדלת אותו. אח"כ הוא יוצא לאחיו "וירא איש מצרי וגו'" – "ראשית דרכו של גואל ישראל" – אבל הוא עדיין לא מקבל את שליחות הקב"ה.

בהמשך פרשת שמות יש את פרשת השליחות, החל ממראה הסנה, שם ה' פונה למשה רבינו פעמיים – לשון חבה – "משה משה", "ויאמר הנני". שם הוא נותן למשה רבינו את השליחות לגאול את עם ישראל. שם משה שואל "ואמרו אלי מה שמו מה אומר אליהם". הוא שומע את השם "אהיה אשר אהיה" וכו'. שבעה ימים משה רבינו מתווכח עם ה' ואומר – אם אני גואל אחרון כבר בגלגול הזה, משיח, ניחא. אם לא, אני לא צריך את זה, אדרבא – "שלח נא ביד תשלח". בסוף ה' מקפיד עליו ומטיל עליו את השליחות בכפיה – כמו שה' כפה עלינו את ההר לקבל את התורה כך הוא כפה את השליחות על משה רבינו – הוא חייב לקבל עליו את עול השליחות, לגאול את בני ישראל.

סיפור הגאולה ממש, פרשת הסנה, הוא פרשה חדשה בתורה שמתחילה עם שתי מלים שחז"ל דורשים בארבעה אופנים שונים ועל כך נדבר. שתי המלים הן "ומשה היה" – "ומשה היה רֹעה את צאן יתרו וגו'". הכל הולך אחר הפתיחה, תחלת כל פרק קבלת השליחות לגאולת ישראל הוא "ומשה[ד] היה" – "מה שהיה הוא שיהיה", "ומשה היה". מה הוא היה? היה רועה. חז"ל מאד עומדים על המלים האלה. מה זה "ומשה היה"? אותיות משה-הוי', זה מקור השידוך שלנו הערב, החתן משה והכלה אודיה.

בשתי המלים "ומשה היה" יש שבע אותיות וגם מתחלק בשבע – שבע פעמים גן. משה רבינו קשור בעצם לתורה ("משה אמת ותורתו אמת", ידוע בדא"ח שיש רק אמת אחת, נמצא שמשה ותורה אחד הם) – "תורה צוה לנו משה". התורה היא ה"גן" של ה', יש בה גן סדרים, כך כתוב בספר הזהר. משה, השושבינא דמלכא, מביא את ה' לגנו – "באתי לגני אחתי כלה".

מהם ארבעת הפירושים של חז"ל לשתי המלים "ומשה היה"?

ב. "כל מי שנאמר בו 'היה' הוא מתוקן לכך"

"מתוקן לכך" בשרש הנשמה לפני הצמצום

הדבר הראשון והעיקרי שמופיע בכמה מדרשים הוא ש"כל מי שנאמר בו 'היה' הוא מתוקן לכך". כל מי שכתוב אצלו "היה", כמו "אחד היה אברהם", "האדם היה", "הנחש היה", "קין היה", "איש יהודי [מרדכי בדורו כמשה בדורו] היה בשושן הבירה". כל מי שנאמר בו "היה" כבר מתוקן לכך – העתיד שלו כבר מתוקן, הוא מוכן ומזומן לענין הזה שכתוב בו. למה משה רבינו מתוקן? להיות גואל לעם ישראל. יש כמה מקורות למדרש זה – פעם כתוב "מתוקן לגואל" ופעם כתוב "מתוקן לגאולה", מתוקן מאז ומתמיד, מאז שנודל ועוד לפני שהוא נולד.

הדבר הזה אומר שבשרש נשמת משה רבינו הוא מתוקן להיות גואל. במאמר ששמענו קודם הרבי מדבר על שרש הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמות – לפני הצמצום, לפני הקו. הקו הוא השליחות בפועל, אבל עוד לפני כן – לפני הקו ולפני הצמצום – הוא מתוקן להיות גואל ישראל.

שידוך "מתוקן" – "מצא אשה" בשרש

לפי זה "ומשה היה", הרמז של השידוך שלנו, אומר שהשידוך הזה הוא בבחינת "ומשה היה" כמו ששמו של משיח קדם לעולם. הרי חתונה היא עולם התיקון – בעולם התהו אין נישואין, אין חתונה. חתונה היא סימן מובהק של תיקון, לפני החתונה האדם הוא בבחינת תהו, והחתונה היא כדי להכנס ולעבור מהמצב התוהי למצב של תיקון, אבל בעצם הוא מתוקן לכך מהשרש כפי שהשרש מושרש בעצמותו יתברך ממש. על זה נאמר "'מצא' או 'מוצא'" – כך היו שואלים כאן בארץ ישראל את החתן תחת החופה, אם "מצא אשה מצא טוב" או ההיפך "ומוצא אני מר ממות את האשה". הווארט ש"מצא" לשון עבר, לשון היה, שהוא מצא אותה בשרש – תמיד הם היו אחד, בשרש שתי הנשמות הן נשמה אחת, משה-אודיה הם בשרש "ומשה היה".

כמובן שבהמשך צריך להסביר מה הקשר למלה הבאה, "רֹעה", אבל חז"ל לא מתייחסים למלה הבאה אלא רק לשתי המלים "ומשה היה" ומתוכן נמשך כל מראה הסנה וכל שמות ה' שמתגלים בפרשה. הרי כל שמות ה' הם שמות של הויה – גם אהי', גם הוי'. הכל מתחיל מ"ומשה היה".

"והיה" – צירוף השמחה

נשים לב לעוד תופעה מענינת: סדר אותיות שם הוי' במלים "ומשה היה" הן בצירוף והיה. איזה צירוף זה? הצירוף השביעי, למי שמכיר את חכמת הצירוף. יש יב צירופים של שם הוי', והצירוף והיה הוא השביעי, כנגד חדש תשרי, החדש השביעי. חז"ל אומרים עליו פירוש מיוחד, ש"כל מקום שכתוב 'והיה' אינו אלא לשון שמחה". השיא של חדש תשרי הוא "זמן שמחתנו", שבסיומו באה שמחת תורה, "תורת משה".

מה הרמז הזה אומר? קודם אומר שמשה הוא השביעי, הדור השביעי לאברהם אבינו, עליו נאמר "כל השביעין חביבין", והצירוף כאן הוא הצירוף השביעי החביב. בלב הוא אומר שמחה – "נתתה שמחה בלבי". שם הוי' כאן הוא ההשראה על גבי משה, ואיזו השראה יש כאן? השראת השמחה, והיה (סתם השראה היא שמחה, כמבואר בדא"ח בסוד קבלת הבעל שם טוב, קבלת ההשראה). מי נותן לו את השמחה? הכלה, כלת משה, אודיה. יש "משמח חתן וכלה" בעולם הזה, אבל בביאת משיח יתקיים "משמח חתן עם הכלה", שהשמחה באה ונובעת מהכלה לחתן, כמבואר בחסידות. זה "ומשה היה".

אדם "מתוקן למיתה", הנחש "מתוקן לפורענות" וקין "מתוקן לגלות"

שוב, הפירוש הראשון בחז"ל ל"ומשה היה" שמתוקן לכך. באדם הראשון כתוב "הן האדם היה" וחז"ל מפרשים שהיה "מתוקן למיתה" – "נורא עלילה על בני אדם". עוד לפני בריאת האדם כתוב "וחשך על פני תהום", תהום אותיות המות, החשך הוא המיתה, היתה מיתה עוד לפני חטא אדם הראשון. יש בחירה חפשית, ואף על פי כן "נורא עלילה על בני אדם", תוצאת החטא היתה מתוקנת מראש – אדם נברא מתוקן לחטוא ולמות, זה התיקון שלו, הוא מתוקן לכך מאז שהוא נברא.

הנחש גם היה. למה הוא מתוקן? מתוקן לפורענות, שיקצצו לו את הרגלים. מה זה הרגלים? התקציבים, כידוע שרגלים הן כסף. מקצצים לו את כל התקציבים, הוא מתוקן לפורענות. מה בסוף קורה אתו? הוא צריך לאכול עפר, אין לו כסף למכולת. זה הנחש ש"מתוקן לפורענות".

אחר כך קין, גם בו כתוב "היה", ולמה הוא מתוקן? "מתוקן לגלות", הוא הראשון בין הגולים, "נע ונד תהיה בארץ". הוא מתוקן לכך – כל מי שיוצא לגלות, עם ישראל ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", אנחנו מתוקנים לכך משרש קין.

מרדכי "מתוקן להצלה" (ו"לגאולה"), נח "מתוקן לנס" (ו"לגאולה") ואיוב "מתוקן ליסורים"

מרדכי – "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – במקום אחד כתוב שהוא "מתוקן להצלה", כמו שכתוב במגלה "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", ובזכות אסתר הרוח והצלה עמדו ליהודים מאסתר ומרדכי. יש מקום שכתוב גם עליו, בדיוק כמו על משה רבינו, שהוא "מתוקן לגאולה". מחזק מאד את מאמר חז"ל "מרדכי בדורו כמשה בדורו", הם שניהם בבחינת "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", שניהם מתוקנים לגאולה.

גם על נח כתוב שהיה מתוקן. כתוב בו שהיה "מתוקן לנס" ויש מקום שגם בו כתוב שהיה "מתוקן לגאולה" – נמצא שתיקון זה חוזר כמה פעמים.

גם איוב היה מתוקן. מי כתב את ספר איוב? משה רבינו. מה ה"היה" שכתוב בו – היה "מתוקן ליסורים". קין מתוקן לגלות, הנחש מתוקן לפורענות, אדם הראשון מתוקן למיתה ואיוב מתוקן ליסורים.

אברהם "מתוקן  להדריך כל העולם כולו בתשובה" ויוסף "מתוקן לפרנסה"

גם אברהם היה, "אחד היה אברהם", ולמה הוא מתוקן? זה הכי מענין ונוגע לנו, כי את עיקר השליחות של החתן והכלה וכולנו צריכים ללמוד מאברהם אבינו – "מתוקן להדריך כל העולם כולו בתשובה". מה הפשט של "אחד היה אברהם"? "אברם העברי", הוא מהעבר האחד וכל העולם מהעבר השני. אבל למה כתוב "היה"? מה יש לו בשרש הנשמה? הוא מוכן ומזומן ומתוקן להדריך את כל העולם כולו בתשובה. זה לשון חז"ל. אז כל אחד מאתנו, זה עיקר השליחות שלנו, להיות כמו אברהם ש"היה", לצאת להדריך את כל העולם בתשובה.

גם ביוסף כתוב "היה" ("אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן" – רק על יוסף ומשה נאמר "היה רעה"[ה]. ועוד נאמר בו "ויוסף היה במצרים"). למה הוא היה מתוקן? הוא היה "מתוקן לרעות [לפרנס] את אחיו". "משם רעה אבן ישראל", הוא זן אב ובנים, את כל משפחתו. הוא אח צעיר, אחד-עשר ללידה, ודווקא הוא עתיד (מתוקן) לעלות לגדולה ולפרנס את כל בית אביו. בשביל זה הוא צריך להמכר, האחים שלו צריכים למכור אותו למצרים, עם כל הסיפור – וכל זה היה מתוקן מראש, כך עלה במחשבה לפניו יתברך. הוא מתוקן להגיע למצב כזה שהוא זן ומפרנס את כל בית אביו.

פרצוף ה"מתוקן"

מי ספר כמה אמרנו עד כה? במדרשים לא כולם כתובים במקום אחד, אבל אם מחברים את כל מקורות המדרש מוצאים את כל מי שאמרנו, כל מי שכתוב אצלו "היה". כמובן שהעיקר לעניננו הוא "ומשה היה", הזיווג שלנו, משה-אודיה. איך אפשר לזכור וגם לספור אותם? רק אם עושים מה שאנחנו קוראים פרצוף, לפי הספירות:

חכמה (או"א) ובינה (ישסו"ת): משה ונח

משה הוא חכמה עילאה דאצילות, "מן המים משיתהו". גם כתוב ש"משה זכה לבינה", אמא עילאה. על אמא עילאה כתוב "הבן בחכמה", יחוד או"א עילאין דטמירין תחות דיקנא קדישא, מה שבנפש קוראים הטרום-מודע. נח הוא יסוד אבא, שבעצם הוא בחינת ישראל סבא, "חכם בבינה". שוב, היחס בין משה לבין נח – ששניהם שייכים לאבא, אבל משה זכה לדרגת אמא עילאה שכלולה באבא עילאה, "הבן בחכמה", שהרבה יותר גבוה מ"חכם בבינה", ואילו נח הוא יסוד אבא שנכנס לתבה, תבת נח, שהיא יסוד אמא, "חכם בבינה", יחוד ישסו"ת, ישראל סבא ותבונה, ושניהם מתוקנים לגאולה. יחסית הם כמו אבא ואמא, אבל צריך להתבונן שיותר עמוק מסתם אבא ואמא, אלא יחוד או"א עילאין (משה רבינו) ויחוד ישסו"ת (או"א תתאין), נח והתבה שלו.

משה רבינו תקן את "מי נח"[ו] באמרו "ואם אין[ז] מחני[ח] נא וגו'". בהיותו תחות דיקנא הוא יונק מהמזל השמיני, "נצר חסד", עליו נאמר "אַין מזל לישראל", משא"כ נח, שאינו ישראל. ישראל הוא מי שנולד לאם יהודיה, בחינת אמא עילאה (הכלולה באבא עילאה), אליה זכה משה דווקא.

דעת (המתפשט): הנחש

אחר כך הנחש מתוקן לפורענות בדעת המתפשט למדות, ששם שרש השבירה (היינו הפורענות). הנחש הוא עמלק בגימטריא ספק, ספק בדעת (ספק השובר את ספירת הדעת דקדושה). הנחש פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת באמרו לה "והייתם כאלהים ידעי טוב ורע", ואף הטיל בה זוהמא (הלעומת זה של "והאדם ידע גו'"), היינו שהטיל ספק בדעתה.

חסד: אברהם

אחר כך אברהם היה מתוקן להדריך את כל העולם כולו בתשובה – "חסד לאברהם". ביום ראשון של מעשה בראשית, שכנגד ספירת החסד, נאמר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". פסוק זה נדרש על אברהם אבינו – "אברהם התחיל להאיר".

גבורה: קין

"קין היה מתוקן" – הוא שרש קו שמאל, כל מי שמגבורה הוא משרש קין. קין התחייב גלות משום שרצח את אחיו. הוא שרש עשו עליו נאמר "על חרבך תחיה". בעשרת הדברות, "לא תרצח" הוא כנגד ספירת הגבורה.

תפארת: אדם

"אדם היה מתוקן" – אם היה מתוקן למשהו חיובי אולי היה ראוי לשים אותו למעלה ממשה ונח, אבל הוא היה "מתוקן למיתה". המיתה נגרמה מחטא עץ הדעת, שני שלישי התפארת התחתונים המגולים. אם היה נשאר בשליש העליון, המכוסה, הוא היה חי חיים נצחיים. אבל הוא מתוקן למיתה כי ה' ראה מראש שהוא עתיד לצאת מכיסוי יסוד אמא, לרדת ולהתגלות בשני השלישים התחתונים של התפארת – הכל אותיות של קבלה – ושם עץ הדעת, "אילנא דמותא", והיינו מה שהוא מתוקן למיתה.

נצח: משה

למשה יש בחינה במוחין וגם בחינה במדות. במדות משה הוא הנצח, באושפיזין של חג הסוכות הוא כנגד ספירת הנצח. אחד מפירושי "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" הוא שמשה כפי שהוא במוחין – הוא חכמה עילאה (כללות או"א עילאין כנ"ל) ודעת עליון (סוד "ותמנת הוי' יביט" – הוא רואה את המציאות מתוך עיני ה' כביכול, איך שלמעלה היש האמיתי ולמטה אין, היינו דעת עליון) – וכפי שהוא במדות, ברגש, ספירת הנצח, "לא פסיק טעמא בגווייהו".

לכאורה מוחין ומדות הם שני תחומים שונים ורחוקים לגמרי, כמבואר בחסידות, ו"'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" הכוונה שמשה המשכיל (בשכל קר) ומשה המתרגש (בדם חם) הם אותו דבר[ט], אין שום הפסק ביניהם. מהו משה בנצח? ש"משה לא מת". כמו ש"יעקב אבינו לא מת" ויותר מזה "משה רבינו לא מת". משה זוכה לחיים נצחיים, כמו שנסביר גם בהמשך. החיים הנצחיים שלו (נשמה בגוף זך) הם בספירת הנצח. הפירוש שבכל דור יש משה רבינו הוא גם בנצח (היינו הנצחיות של משה רבינו רעיא מהימנא שחוזר לצאן מרעיתו בכל דור ודור). גם מה שמשה הוא המנצח על המלאכה, הוא המנהיג בפועל ממש, נותן הוראות למעשה – גם בנצח, הוא המנצח על התזמורת של עם ישראל, על המקהלה של הלויים. משה רבינו הוא לוי, הוא ראש המשוררים בלויים, המנצח על כולם. למה אמרנו את משה פעמיים? כי היו לנו רק תשעה, צריך להשלים.

הוד: איוב

משה רבינו כתב את ספר איוב. איוב הוא בהוד, ונצח והוד הם "תרין פלגי גופא". יסורים הם "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה", הוד בהיפוך. רק שיכול להתהפך גם בחזרה – איוב לקה ביסורים קשים ביותר, אבל בסוף התהפך לו ל"כפלים לתושיה", טוב כפלים מבתחלה. זכה לשלש בנות מופלאות ביותר, בסוד "איהי בהוד". אם כן, כל סיפור איוב – איך שהוא מתייסר ואיך הכל מתהפך לו לטובה – הוא ספירת ההוד. הוא מוכן לכך, מתוקן לכך, משרש נשמתו.

יסוד: יוסף

יוסף מתוקן להיות זן ומפרנס לכל בית אביו בספירת היסוד, יוסף הצדיק.

מלכות: מרדכי

אחרון חביב הוא מרדכי. כתוב שמרדכי הוא מה שיסוד אבא מאיר במלכות ומשם עובר לבי"ע. הוא משנה למלך – הוא במלכות ממש. הוא בחינת משה, אבל כמו שמשה משתקף ומתגלה במלכות (בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא"). הרי כל המגלה, כל פורים, הוא חג של מלכות – "ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המֹלך מהדו ועד כוש", כל הסיפור של אסתר המלכה.

סיכום הפרצוף

אם כן, כך עשינו את הפרצוף של כל מי שכתוב עליו "היה", וחז"ל אומרים שהיה מתוקן לכך מאז ומעולם, כפי שהשרש בעצמות ה'.

חכמה (או"א עילאין)

משה מתוקן לגואל (לגאולה)

 

בינה (ישסו"ת)

נח מתוקן לנס (לגאולה)

 

דעת

הנחש מתוקן לפורענות

 

חסד

אברהם מתוקן להדריך כל העולם כולו בתשובה

 

 

גבורה

קין מתוקן לגלות

 

תפארת

אדם מתוקן למיתה

 

נצח

משה מתוקן לגואל (לגאולה)

 

הוד

איוב מתוקן ליסורים

 

יסוד

יוסף מתוקן לפרנסה

 

 

מלכות

מרדכי מתוקן להצלה (לגאולה)

 

 

ג. ארבעת פירושי "ומשה היה" בנישואין

"כל מי שנאמר בו 'היה' ראה עולם חדש"

עד כאן היה פירוש אחד. נאמר את שאר הפירושים בקיצור יותר. עוד אמרו חז"ל שכל מי שכתוב בו "היה", "ומשה היה" וכו', "ראה עולם חדש". הוא היה במצב לא טוב וראה עולם חדש. הפירוש הזה אומר אתהפכא חשוכא לנהורא – מעולם חשוך הוא פתאום מגיע לעולם מואר, עולם אחר לגמרי. צריך להבין מה הדיוק. "היה מתוקן לכך" מובן, תמיד היה, כמו "מצא" לעומת "מוצא". אבל כעת אומרים שכאשר כתוב "היה" הכוונה היא שהיה משהו וכעת ראה עולם חדש לגמרי. כמו נח, לפני המבול ואחרי המבול. גם משה רבינו, קודם היה נרדף על ידי פרעה וכעת פתאום "סוס ורכבו אמה בים", כולם "טֻבעו בים סוף". הוא רואה גאולה, מציאות חדשה לגמרי, וכך כל מי שכתוב בו "היה" ראה עולם חדש.

תיכף נתרגם מה חתן וכלה שהרמז שלהם "ומשה היה" צריכים ללמוד מכך. נאמר בקיצור, צריכים ללמוד מכך שגם החתן והכלה שהולכים להתחתן – זה עולם חדש, צריכים לראות עולם חדש, יוצאים מעולם אחד ונכנסים לעולם אחר, עולם חדש.

"כל מי שנאמר בו 'היה' זן ומפרנס"

מה הדבר השלישי שלומדים מ"היה"? "כל מי שנאמר בו 'היה' [לא סתם מתוקן, אלא] זן ומפרנס". כמובן הדוגמה העיקרית היא יוסף הצדיק, אבל כתוב גם על משה רבינו. בשניהם ה"היה" הולך יחד עם רועה (כנ"ל) – רועה צאן – שרועה הוא זן ומפרנס. כל מי שנאמר בו "היה" אומר שהוא עתיד להיות זן ומפרנס, כולם (גם נח פרנס את החיות בתבה, גם איוב גם מרדכי וכו').

אז כמובן, בשביל זה כותבים כתובה כאשר הולכים להתחתן – שהחתן צריך לקבל על עצמו להיות זן ומפרנס. הוא "היה", קודם יש פה הבטחה, אבל בכל אופן צריכים לעשות משהו כדי לממש את ההבטחה – "ומשה היה", בזכות אודיה (האשה היא מקור הפרנסה כנודע, בזכותה שפע הפרנסה), יהיה זן ומפרנס בחסד. הרבי אמר שכולם צריכים להיות גבירים, גם לזון ולפרנס את המשפחה הקרובה וגם את כל עם ישראל, "משם רעה אבן ישראל"[י].

"כל מי שנאמר בו 'היה' הוא מתחלתו ועד סופו"

הדבר האחרון שכתוב על "היה", עוד דרוש, שכל מי שנאמר בו "היה" הוא "היה מתחלתו ועד סופו". במקום אחד כתוב "כשר מתחלתו ועד סופו". כלומר, יש משהו במלה "היה" שאומר שיש יציבות – יציבות בנפש. יציבות בנפש היא גם נאמנות, כמו שכתוב על משה רבינו "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". "מה שהיה הוא שיהיה" ר"ת משה כנ"ל (יש "היה" בתנ"ך בניקוד "הֶיֵה" – "הוי' היה עזר לי" – צווי לעתיד, היינו ממש "מה שהיה הוא שיהיה". ישנה מסורה מופלאה ביותר – יש בדיוק משה [345] פעמים "היה" בתנ"ך[יא]! מכל מי שנאמר בו "היה"[יב] העיקר הוא משה, "ומשה היה", רמז ליחוד של החתן והכלה שלנו). הולכים להקים בית נאמן בישראל.

נשיאת הפכים בנישואין – דעות שונות משרש משותף אחד

אם כן, כבר נאמר איך כל ארבעת הדברים האלה קשורים לנישואין. כל אחד שהולך להתחתן צריך להיות בבחינת "היה". זה שייך במיוחד לחתן ולכלה שלנו.

צריך להכיר שאנחנו אחד בשרש. יש "מקום אחד" (סוד "יקוו המים... אל מקום אחד" – "אין מים אלא תורה"), עוד מדרש חז"ל על "ומשה היה רֹעה", שדורשים את הנאמר בסוף קהלת, "נתנו מרֹעה אחד" ("מרעה" ר"ת משה רבינו עליו השלום. "רעה אחד" = רפח[יג]. "מרעה אחד" = חשך, "ישת חשך סתרו". "נתנו מרעה אחד" = "שמן זית זך" = ג פעמים אור הגנוז, ממוצע כל תבה), שאף כאשר יש מחלוקות בתורה, ב"ש אוסרין וב"ה מתירין, בכל אופן "אלו ואלו דברי אלהים חיים". ידוע הרמז ש-משה עצמו ר"ת "מחלוקת שמאי הלל" (שוה 1000, אלף אורות שמשה רבינו קבל במתן תורה), או בנוסח אחר משה-שמאי-הלל, ששוה "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל". מה זאת אומרת? שמשה הוא נושא הפכים, שכל המחלוקות בחז"ל – מחלוקת לשם שמים, מחלוקת שמאי והלל – כלולים במשה, כולם "נתנו מרֹעה אחד", "ומשה היה רֹעה". יש אחד, משה רבינו, שהשרש שלו כרועה הוא ב"יחידו של עולם" (כך לשון חז"ל) ולכן יכולים לצאת ממנו גם שמאי וגם הלל, הוא נושא את שניהם יחד. כמו שהקב"ה נושא הפכים גם משה רבינו הוא נושא הפכים. נושא הפכים הוא לשון נישואין.

מכאן נוכל להעמיק הרבה מה פירוש להיות "ומשה היה" כשהולכים להתחתן – להכיר שאנחנו בשרש אחד, אבל יכולים להיות גם שינויי דעות. לא טוב שכל הזמן חושבים אותו דבר. צריך להיות שמח... שמח היינו שלכל אחד יש את הדעה שלו. צריכה להיות נשיאת הפכים, כדי שתהיה שמחה אמתית, שמחת תורה, שהדברים יהיו שמחים כנתינתם מסיני. מתי הם שמחים? כשיש שם שמאי והלל, כל אחד עם הדעה שלו, והם שמחים ביחד (היינו שהמחלוקת שלהם היא לשם שמים, כדי להוסיף שמחה למעלה ולמטה, בכל העולמות). גם בסוף מגיעים לעמק השוה. מסכימים, כמו שעושים חלוקה, כמו שאפילו יעקב ועשו עשו חלוקה מי יקבל את העולם הזה ומי יקבל את העולם הבא – גם הלל ושמאי חלקו ששמאי יקבל את העולם הבא והלל יקבל את העולם הזה, שהרי בעולם הבא גם הלל מסכים עם שמאי.

בכל אופן, "כשם שאין פרצופיהן שוים זה לזה כך אין דעותיהן שוות זו לזו", אבל הכל "מרֹעה אחד", הכל ממקור אחד. זה "ומשה היה", היכולת ליישר את כל ההדורים (היינו סוד המלך הדר, עליו נאמר "חתן דומה למלך", שמתחתן עם המלכה מהיטבאל[יד]). זה הלימוד הראשון מ"ומשה היה".

"עולם חדש" – שמחת ההתחדשות בנישואין

דבר שני, שכל מי שנאמר בו "היה" ראה עולם חדש. מה זה קשור לנישואין? כמו שאמרנו קודם. כתוב "כי יקח איש אשה חדשה... נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אש לקח". "שנה אחת" היא גם כל החיים, כי אף פעם לא מקיימים את המצוה בהידור כדבעי וצריך להשלים כל החיים, כל החיים "משמח חתן וכלה" ו"משמח חתן עם הכלה". מה הקשר? ששמחה נובעת מתחושת התחדשות. זה הווארט של הרוגאטשובר, שחתונה היא פעולה נמשכת, ועל זה אמר ר' חיים לרוגאטשובר שכל יום צריך לומר מזל טוב, כל יום אשה חדשה[טו]. צריך להרגיש "החדש הזה לכם", המצוה הראשונה שנתנה לעם ישראל לפני יציאת מצרים, צריך תמיד התחדשות. גם בנישואין צריך כל יום התחדשות, "ומשה היה", כל יום רואה עולם חדש (יוצא מחשך לאור, זוכה לאהפכא חשוכא לנהורא, בזכות אשתו). המראה שלו היא אשתו (אצל כל הנביאים היא המראָה שלו ואצל משה היא המראֶה שלו), ובאשתו הוא כל הזמן רואה עולם חדש.

"זן ומפרנס" בנישואין בגשמיות וברוחניות

הדבר הראשון הוא נשיאת הפכים, פירוש המלה נישואין. דבר שני – התחדשות. דבר שלישי, הוא צריך להיות זן ומפרנס, בחסד ובשופי. החידוש כאן שצריך להיות זן ומפרנס לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות. כל יום החתן, הבעל, צריך לחדש דברי תורה בשיתוף עם אשתו – שכל יום יהיה שיעור שלומדים יחד, מדברים יחד. הרבה מאד פעמים חידושי התורה באים מהאשה או בהשראת האשה. כל אחד זן ומפרנס את השני או בגשמיות או ברוחניות או בשניהם גם יחד. כל יום צריכים לאכול, והתורה היא המזון שלנו, אז כל יום צריך לחדש. בחור שלא נשוי אין לו בראש "זן ומפרנס", אבל להתחתן זה "ומשה היה".

יציבות הנישואין

הדבר האחרון הוא יציבות – "היה כשר[טז] מתחלתו ועד סופו". צריך בסיס יציב. מהי היציבות? מה שאמרנו קודם – הנאמנות. כמו שכתוב בחסידות בפירוש המלה ברית – מהי ברית הנישואין – שכריתת ברית היא שאפילו אם אחד חלילה פוגע בשני זה לא אומר שום דבר, מיד עובר לסדר היום, לא נוגע ולא פוגע, כי אנחנו אחד, אנחנו בעלי ברית. יש פה בסיס לקשר הכי יציב, אנחנו אמת ויציב. אנחנו אמת והכל יציב. יכולים להיות כל מיני תאקלים, איזו התפרצות פה ושם, אבל זה לא אומר כלום. אם כבר, זה רק עושה שמח, כמו שאמרנו קודם. אבל הבסיס הוא אחיד מתחלתו ועד סופו, נאמן, להקים בית נאמן בישראל.

אלה ארבעת הפירושים של חז"ל ל"ומשה היה", משה-אודיה.

ד. חילופי "רֹעה" (והקבלתם לארבע דרשות "ומשה היה")

הפנמת האמונה לדעת – חילוף רעה-דעה

נסיים בעוד משהו לגבי "ומשה היה רֹעה": נעבור למלה "רֹעה". יש לעם ישראל שבעה רועים, ומשה הוא "רעיא מהימנא", "שכן ארץ ורעה אמונה", הופך את האור המקיף של האמונה לדעת, לדעת את האמונה שלנו. כמו שהרמב"ם כותב, המצוה הראשונה בתורה היא לידע שיש שם מצוי ראשון – לא רק להאמין. בספר המצוות כתוב להאמין – תלוי בתרגום, צריך תרגום נאמן למקור בשפה המדוברת (היינו בעל, לשון הקדש, נאמן לאשתו, לשון תרגום) – אבל ביד החזקה כתוב (בלשון הקדש) לדעת. כל מי שנקרא משה צריך להיות קשור מאד לרמב"ם. לא יזיק לו להיות קשור גם לרמב"ן, "משה משה", שתי הפיאות של אדם הראשון.

שוב, הרמב"ם, "ממשה עד משה לא קם כמשה", כותב שהמצוה הראשונה היא לידע. הוא מסיים "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – מתחיל בדעת ומסיים בדעת, כי משה הוא דעת[יז] (מתחלתו ועד סופו). הוא גם אמונה[יח], אבל עיקר ענינו הוא מה שזן ומפרנס את האמונה – עושה מהאמונה דעת. לכן יש קשר בין רועה ל"ורעה אמונה".

כתוב ש"רעה אמונה" מתחלף ב'דעה אמונה' – להחליף את ה-ר ב-ד. מי שזוכר, בפרק של "באתי לגני" של השנה הזו מדבר על חילוף ר-ד. אחת הדוגמאות העיקריות לחילוף זה היא ורעה-ודעה – בדיוק הפירוש של "ורעה אמונה", להפוך את האמונה-המקיף לדעת-פנימי.

חילוף רעה-ראה

כמו שה-ר של "רֹעה" הופכת להיות ד, ואז מ-רעה הופך ל-דעה, כך לגבי כל אחת מאותיות המלה "רעה" אפשר להחליף כל אות באות אחרת קרובה ולקבל מלה אחרת. התחלנו מהאות הראשונה, ר, שאם מחליפים אותה ב-ד נעשה מ"רעה" "דעה". זה נאמר בפירוש.

מה לגבי ה-ע באמצע? איזו אות מתחלפת ב-ע תמיד? א. כתוב שכל פעם שיש במלה ע הפנימיות היא א. כאן מסתמך על מדרש חז"ל שאמרנו קודם בפירוש, שכל מי שנאמר בו "היה" – ראה עולם חדש. כתוב שגם משה רבינו שייך לחוש הראיה, השתוקק לומר 'ראה ישראל' ולא רק "שמע ישראל". רצה להנחיל לעם ישראל את הראיה. לכן לא רצה לגאול בגלגול ההוא, אלא להיות גואל אחרון – "כי עין בעין יראו", "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר כי פי הוי' דבר".

חילוף רעה-רעו – 'ומשה היה רעו'

אז יש חילוף רעה-דעה ויש חילוף רעה-ראה. מה לגבי ה-ה בסוף? איך מחליפים את האות ה במזוזה? באות הבאה. כל פעם עושים כאן סוג אחר של חילוף. את ה-ה מחליפים ב-ו, חילוף האותיות הבאות אחרי האות. את שם הוי', י-ה-ו-ה, ה עילאה, אמא, מולידה את ה-ו, וה-ו מזדווגת עם ה תתאה. ה-ו בשם הוי' היא הבן של ה עילאה והחתן של ה תתאה. לכן יש בשני כיוונים סמיכות בין ה-ה ל-ו. מה קורה אם מחליפים את ה-ה של "ומשה היה רעה" ב-ו? מקבלים שם של מישהו, הדור ה-16 לאדם הראשון, הבן של פלג – רעו.

הדור ה-15 הוא פלג, שנקרא על שם דור הפלגה, ולבנו קוראים רעו. כתוב ש-רעו בקדושה הוא לשון רעות, "פתחי לי אחתי רעיתי". בשיר השירים הכלה נקראת הרבה פעמים "רעיתי", החתן נקרא פעם אחת "רעי" והם נקראים יחד "רעים" – חתן וכלה צריכים להיות רעים נאמנים. רע הוא לשון רועה ומפרנס, אבל גם לשון רעות, והשם בתנ"ך של רעות הוא רעו.

יוצא שכאשר מחליפים את ה-ה ב-ו מקבלים משפט פשוט – 'ומשה היה רעו'. הפלא ופלא, מה זה אומר? שמשה בגלגול הקודם שלו היה בעצמו רעו. הנה, התורה מגלה לנו את סוד הגלגול, שלפי הרמב"ן הוא הסוד של אליהוא בן ברכאל (בגימטריא משיח) שמגלה לאיוב (שגם בו נאמר "היה") את הגלגולים שלו. ידוע ש-משה הוא כפולה של חיה, י-ה פעמים חיה, ו-רעו הוא חיה במשולש, סכום כל המספרים מ-1 עד 23. משה-רעו שוה אור-אור-אור, אור הוא ט"פ 23. רעו הוא דור ה-16 ומשה דור ה-26, יחד מב, מספר של שם קדוש בתורה, והממוצע ביניהם הוא אהיה, "אהיה אשר אהיה". הדור ה-אהיה בתורה הוא יצחק אבינו, תורה ("תורת משה") "מפי הגבורה". רצינו דווקא להגיע זה, שיש פה סוד חדש שמתגלה, 'ומשה היה רעו', ואם רעו לשון רעות אומר ש"ומשה היה", עיקר הנישואין, הוא שתהיה כאן רעות (התכלית של "גילה רנה דיצה וחדוה אהבה ואחוה שלום ורעות").

למה פלג קרא לבנו רעו, לשון רעות? כי זהו התיקון לפלג לשון פילוג. בחסידות דורשים שבן הוא תמיד לשון מבין. רעו בן פלג אומר שכדי להגיע לרעות בעם ישראל צריך להיות מבין במפלגות, שיש הרבה מפלגות בעם ישראל. רוב הפעמים כתוב בחסידות שחב"ד היא לא מפלגה, שהרביים לא רצו שחב"ד תהיה מפלגה ח"ו, אבל יש לפעמים שהרבי הקודם עצמו משתמש בביטוי "מפלגת חב"ד". בכל אופן זו תורה, איזה פלג – פלג מים הוא זרם של מים, "פלג אלהים". כל דבר שהוא זרם – הוא פלג. בהחלט חב"ד היא זרם בעם ישראל. אבל בשביל רעו, כדי להגיע לרעות, צריך להיות בן פלג, להיות מבין בכל הסיפור של מגדל בבל, להבין במפלגות (שצומחות מהרצון הבלתי מתוקן, המלא ישות, לעלות לשמים ולערוך מלחמה עם רבונו של עולם, כדי להיות חפשי לשלוט בתחתונים), ואז בעזרת ה' יתברך והמון סיעתא דשמיא אפשר לעשות שלום, לחתור לרעו. רעו שוה חיים נצחיים (בחינת משה כנ"ל), כאשר יש רעות ואחדות בין היהודים חיים לנצח.

החילופים הרמוזים בשמות הכלה

מה עשינו כעת? תרגיל מאד נחמד. יש "[ומשה היה] רעה", וכל אות אפשר להחליף ולקבל מלה קשורה: רעה-דעה, רעה-ראה, רעה-רעו. רועה הוא רועה צאן, מפרנס, ורעו הוא כבר רעות. באיזה שלש אותיות חדשות השתמשנו? ד-א-ו, שלש האותיות הראשונות של הכלה. לכלה קוראים אודיה, אודה י-ה. כעת ראינו ששלש האותיות הראשונה שלה מחליפות את של האותיות של "רעה".

השם המלא של הכלה הוא אודיה-רות. רות בגימטריא "הוי' רֹעי לא אחסר". כשקוראים "ומשה היה רֹעה", עם הפירוש ש"ומשה היה" אותיות משה-הוי', אפשר לפרש ש"משה... רעה" ואפשר לפרש שהוי' הוא הרועה. רות נותנת את ההשראה של "הוי' רֹעי לא אחסר". רות רומזת כמובן גם ל-רעות (שבעצמה עולה הוי' – אודיה – ברבוע).

"רֹעה" וחילופיו כנגד דרשות "ומשה היה"

מה שמשה רבינו מתוקן להיות רועה ישראל, רעיא מהימנא, קשור לחילוף רעה-דעה, לדעת עליון, "ורעה אמונה".

מה שכל מי שכתוב אצלו "היה" ראה עולם חדש ודאי קשור לחילוף רעה-ראה.

מה שכתוב שכל מי שנאמר אצלו "היה" עתיד להיות זמן ומפרנס קשור למלה רועה בלי שום חילוף, "משם רעה אבן ישראל", הפשט של זן ומפרנס.

מה שכתוב הדבר האחרון, עיקר החידוש, יסוד היציבות בבית, הנאמנות, ש"מה שהיה הוא שיהיה", "כשר מתחלתו ועד סופו", הלעו"ז של אחושרוש – "אחשורוש הוא אחשורוש", "מלך טפש מתחלתו ועד סופו" או "מלך רשע מתחלתו ועד סופו", הוא טיפוס אחיד, יציב מאד. "את זה לעמת זה עשה האלהים", צריך להיות "ומשה היה". זה קשור ל'ומשה היה רעו'. ככל שפלג לא יציב, נשבר בדור הפלגה (בסוף ימיו של פלג), כך רעו יציב כי הוא חבר של כולם – החל מלהיות חבר בבית, כמאמר החכם "האשה הטובה היא החבר הטוב". מכך שאנו רעים, חברים הכי טובים, כך כשמתחתנים צריך לשאוף להיות רעו, חבר של כולם, ואז יש יציבות ובסיס טוב כדי לחבר יחד את כל עם ישראל ולרפאות את מחלת המפלגות. משתמשים בביטוי חולי המפלגות – ריבוי המפלגות בעם ישראל הוא חולי, וצריך לרפאות את החולי הזה על ידי יציבות של אהבת ישראל, של רעות, של 'אני חבר של כולם', באמת להיות חבר של כולם, לאהוב את כולם. אם כן, זו החלפת ה-ה ב-ו (החלפה הקשורה במיוחד ל"סוד הוי' ליראיו"), רעה-רעו, ו החבור, שכולם מתחברים יחד.

סיכום

אז עשינו שני דברים: ארבע דרשות חז"ל על "ומשה היה", משה-אודיה, ואז עוד חידוש מה קורה כשמחליפים כל אות של "רעה" באות אחרת, וראינו ששלשת החילופים הם שלש האותיות הראשונות של הכלה. יחד עם הרועה המקורי יש ארבע מלים של רועה, שאפשר להקביל אותן גופא לארבעת הפירושים.

לחיים לחיים, שיהיו כל הפירושים. לא יודע כמה שמעו את המאמר, אבל המאמר שהחתן חזר הוא המאמר הכי חשוב של הרבי, "ואתה תצוה" – כל אחד צריך ללמוד אותו בעיון. מדובר כאן על מסירות הנפש של הדור שלנו, שיותר ממסירות הנפש של הדור הקודם – מסירות הנפש של השואה. מסירות הנפש שלנו, במצבים גשמיים יותר טובים, היא יותר קשה – שליחות של משיח. שיצליחו בשליחות, "שלח נא ביד תשלח" הוא בשליחי הדור שלנו, החתן והכלה וכולנו. לחיים לחיים.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ניגון י"ט אד"ר ע"ו.

[ג] "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה" = 1358 = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". בשני הלשונות יש ו תבות ו-כד אותיות (יחס של א:ד). 1358 = 7 פעמים 194 ("צדק מלכותא קדישא") = 14 (דוד) פעמים 97 (מהיטבאל, יחוד מה בן). הרוס"ת של "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה" = 507 = 3 פעמים 13 ברבוע. האמ"ת של "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה" = 851 = 23 פעמים 37 (משה, 15 פעמים 23, ועוד 22 פעמים 23, היהלום של 22), ודוק.

[ד] בכל מקום שנאמר "והוי'" היינו "הוא ובית דינו". כך י"ל ש"ומשה" היינו "איש ['והאיש משה', 'משה איש האלהים'] וביתו", כבר רמז ל"אשת חיל עטרת בעלה". כאן מוזכר קשרו של משה לאשתו בפירוש: "ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו" – הכל בזכות יתרו חתנו, אבי אשתו צפרה (= למשה, לשמה). ידוע שכל מגמת משה היא לעלות מסוד חיה, 23, לסוד יחידה, 37 – משה = 15 פע' חיה, אך "צאן יתרו חתנו" = 33 פעמים יחידה.

[ה] "היה רעה" בהכאה פרטית = 1725 = 5 פעמים משה (כנגד נרנח"י שלו). הרי משה דווקא הוא "רעיא מהימנא", כללות שבעה רועים, וממילא גם מה שנאמר ביוסף "היה רעה" רומז לשרש משה שבו.

[ו] "מי נח" בהכאה פרטית = 2080, המשולש של 64, דין = י פעמים יצחק (מדת הדין), יסוד (חלק הקדמי של שם הוי') פעמים הוי'.

[ז] "ואם אין" בהכאה פרטית = 2016, המשולש של 63 (שם סג, בינה, ששם השבירה והתיקון) = ז פעמים רפח (כל אחד מ-ז מלכי התהו דמיתו כלול מרפח).

[ח] "ואם אין" = "מחני" ("מי נח")! "ואם אין מחני" = ריו (ו בחזקת ג) = גבורה, יראה וכו'. "ואם אין מחני" – 10 אותיות, משולש 4, שיר פשוט (ו) שיר כפול (אם) שיר משולש (אין) שיר מרובע (מחני). בסיס סדרת ארבעת השירים (סדרה בשלשה ממדים) = מב = "אהיה אשר אהיה", השם שנתגלה למשה רבינו (סוד אמא עילאה הכלולה באבא עילאה, אליה זכה משה כנ"ל), בחינת אין. שבעת המספרים הראשונים של הסדרה (כנגד משה, הדור השביעי לאברהם אבינו – "כל השביעין חביבין") = 1722 = היהלום של 41, 41 פעמים 42, וביחד עם הבסיס, 42 = 42 ברבוע = ד פעמים אמת ("אהיה אשר אהיה" – אהיה פעמים אהיה), "משה אמת ותורתו אמת" ב-ד עולמות אבי"ע, שהרי "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו".

[ט][ט] משה-שכל קר משה-דם חם (בתניא מוסבר שיסוד המים הקרים במח ויסוד האש החמה בלב) = משיח משיח משיח משיח (נמצא שמשיח הוא ממוצע כל בחינה). יחוד זה הוא היחוד שהופך את משה גואל ראשון למשה-משיח גואל אחרון.

[י] "משם רעה אבן ישראל" = 1249, סוד ה"שרש" (שרש של רבוע) של יוסף (הזן ומפרנס) – 1249 ברבוע = 1560001, ודוק.

שתי התבות שלפני "משם רעה אבן ישראל" הן "אביר יעקב" (אותיות רבי עקיבא) = פרנסה.

[יא] רק בחומש בראשית יש כח "היה". בחומש שמות יש יד "היה", "שלם וחצי" (יחד מב, "אהיה אשר אהיה", סוד ג ידות של יציאת מצרים). בחמשה חומשי תורה יש 52 (בן, אליהו, "הוי' הוי' [אל רחום וחנון וגו']") "היה". בנביאים יש 220 "היה". בכתובים יש 73 (חכמה, בחינת משה) "היה". אם נחבר תורה וכתובים נקבל 125 "היה", 5 בחזקת 3. 220 (נביאים) היינו 10 במשולש בחזקת 3 (טטראהדר). 10 ו-5 היינו "שלם וחצי" (סוד השם הקדוש יהמשה = יה פעמים חיה כנודע [ידוע שחז"ל מחליפים בין ה ל-ח, נמצא ש"חיה" הוא בחינת "היה"]). כאשר נפשט משוואה זו, סוד "ומשה היה", נקבל סדרה בשלשה ממדים (כל מספר בחזקת 3 ועוד הטטראהדר של כפל אותו מספר): 0 5 28 (מספר ה"היה" בחומש בראשית) 83 184 (שם קפד [ח פעמים חיה] – משה = קפד קסא כנודע באר"י) 345 (משה) 580 (י פעמים נח כו') 903 (משולש 42, ז פעמים "הוי' הוא האלהים" שאומרים בסוף נעילה של יום כפור). עד ז מקומות ("כל השביעין חביבין", סוד משה) = 1225 = 35 ברבוע = 49 במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (שנתגלה למשה בסנה, בפרשת "ומשה היה"). עד 14 מקומות (ז ועוד ז, דהיינו 13 מקומות החל מ-5, בלי ה-0 בתחלה) = 21021, סוד "אהיה [אלפים] אשר אהיה [יחידות]" =  91, משולש 13 פעמים 231, משולש 21, אהיה (13 ו-21 הם שני מספרי ברית עוקבים וכן שני מספרי אהבה עוקבים, סוד חתך זהב)! תן לחכם ויחכם עוד.

[יב] החל מהנחש – "והנחש היה". כשם ש"הוא היה" כך "היא היתה" – ה"היתה" הראשונה בתורה הוא "והארץ היתה", תחלת הפסוק השני של התורה ("והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" – מכאן שאדם היה מתוקן למיתה. דורשים "היתה" לשון שבירה, שבירת הכלים של עולם התהו, מיתת המלכין קדמאין). ארץ נחש בהכאה פרטית = 50 פעמים נחש הקדמוני.

[יג] "רעה אחד" בהכאה פרטית = 780, משולש "הוי' אחד" = יוסף פנים ואחור = ל (יהודה) פעמים הוי' ("יהיה [פעמים] הוי' אחד").

[יד] הדר מהיטבאל = 306, הנקודה האמצעית של תורה. המלך הדר עם המלכה מהיטבאל = תורה.

[טו] וידוע הרמז ש"אשה חדשה" היינו "רוח הקדש" (חושבנא דדין כחושבנא דדין) – "דעת זו רוח הקדש", סוד "כי יקח איש אשה חדשה", "והאדם ידע את חוה אשתו".

[טז] סוד "אשה כשרה", כמו שרה אמנו כנודע.

[יז] דעת משה = דעת המכריע = אחדות פשוטה וכו'.

[יח] משה באתב"ש – צבי (ר"ת "צדיק באמונתו יחיה") = אמונה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com