חיפוש בתוכן האתר

"שתים עשרה שעות הוי היום" - משיעורי י"ב-י"ז שבט ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

משיעורי י"ב-י"ז שבט ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח

"שתים עשרה שעות הוי היום"

עיון בסוגית סדר היום של הקב"ה (ע"ז ג, ב-ד, ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. השחוק על הגוים לעתיד לבוא (הצעת הסוגיא)

במאמר הרבי הריי"צ מי"ג תשרי תש"ו (שלמדנו בכולל) מתבאר ענין העמידה והישיבה למעלה על פי מימרת רב יהודה בשם רב בע"ז ג, ב על חלוקת יב שעות היום אצל הקב"ה. כדי להבין טוב נלמד את הסוגיא בפנים – אגדתא בתחלת מסכת עבודה זרה, עם הרבה דברים חשובים.

מבחן האומות לעתיד לבוא ב"מצוה קלה"

המאמר על "י"ב שעות הוי היום" הוא אמצע ענין. הוא מובא בסוגיא שמתחילה בדיון על כך שלעתיד לבוא לא מגיע שכר לאומות העולם. האומות טוענות שלא עשו מצוות כי ה' לא נתן להן. כעת כבר מאוחר, אי אפשר לקיים מצוות, אבל כדי שלא לבוא בטרוניא עם בריותיו ה' מסכים לתת להם מצוה קלה – מצות סוכה – לראות איך מקיימים אותה. נתחיל לקרוא מכאן:

אמרו לפניו [אומות העולם] רבונו של עולם תנה לנו מצוות ונעשנה אמר להן הקדוש ברוך הוא שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת [איך אפשר אחרי הכל, ביום הדין, לעשות מצוות? כעת מאוחר מדי.] אלא אף על פי כן [אף שהבקשה שלכם טפשית, כדי שלא תהיינה טענות נגדי, אבוא לקראתכם:] מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה.

ומי מצית אמרת הכי והא אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום היום לעשותם ולא למחר לעשותם [אי אפשר לקיים מצוות לעתיד לבוא.] היום לעשותם ולא היום ליטול שכר [וגם להיפך – מחר לקבל שכרם ולא לעשותם.] אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו [ולכן מוותר להם ונותן להם מצוה אחת.]

ואמאי קרי ליה מצוה קלה משום דלית ביה חסרון כיס [לא עולה כסף לעשות סוכה. היום כן עולה קצת כסף לעשות סוכה... אבל כאן כתוב שלא עולה כסף. לכל אחד כנראה יש איזה סוכה בחוץ, ורק צריך לסכך בכמה קנים שלא עולים כסף – אין בזה חסרון כיס. נעשה גימטריא ראשונה: כמה שוה מצוה קלה? כאן סוכה היא "מצוה קלה", ויש מקום שמצוה אחרת נקראת מצוה קלה – שילוח הקן. בשילוח הקן ודאי אין חסרון כיס, "כי יקרה" כתיב ואם הוא מזומן אין בכך מצוה – אין שם חסרון כיס אלא רק רווח, שאתה לוקח אפרוחים או ביצים. מצוה קלה שוה 276, מספר מיוחד מבחינה חשבונית – משולש, המשולש של חיה. יש כמה ביטויים חשובים במספר הזה, אבל הביטוי הכי חשוב בחב"ד בזה הוא "חיים נצחיים". כשכותבים סוכה מלא – כוונה ידועה בכתבי האריז"ל, ששוה אמן, שילוב הוי' וא-דני – גם עולה משולש, המשולש של 13. גם שרשי המשולשים הם מספרים קשורים בקבלה – 13 ו-23, גילוי ה"אחד" הוא בספירת החכמה, ה"חיה" שבנפש.]

מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו [הם רוצים לקבל שכר, וכל אחד עושה סוכה על הגג. לכל אחד יש גג, והוא עושה את הסוכה בראש הגג שלו.] והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז [עושה שיהיה חם מאד.] וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא [ה' נתן הזדמנות לכל הגוים, אבל הוא מקדיר עליהם את החמה כמו בתקופת תמוז ואז כל אחד בועט בסוכה ויוצא, כלומר יוצא בזלזול. תיכף נראה את קושית הגמרא.] שנאמר [בתהלים ב] ננתקה את מוסרותימו [ה' הטיל עלינו עול, מצוות בקבלת עול, ואנחנו ננתק אותו.] ונשליכה ממנו עבותימו [ה' רצה לקשור אותנו אליו במצוה, ואנחנו ננתק את העבותות.]

בין ישראל לעמים – התגובה במצבי "מצטער פטור מן הסוכה"

מקדיר והא אמרת אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו [הוא נתן להם הזדמנות כי לא בא בטרוניא, אז איך הוא נותן להם צ'אנס ואז מקדיר חמה? הוא שוב בא בטרוניא.] משום דישראל נמי זימני דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא [יש שנים שחם עד סוכות. יכול להיות גם גשם בסוכות ומצטערים, וכתוב שהמצטער פטור מהסוכה – כמו שהגמרא תיכף תשאל – ויכול להיות מאד חם. היות שאנחנו גם סבלנו זאת בשנות העולם הזה זו לא טרוניא – ה' רוצה לבחון אותם אם הם יכולים להיות נאמנים כמונו, אם הגוי יכול להיות נאמן לקיום מצוות.] והוי להו צערא

והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה [אז גם היהודי יכול לצאת מן הסוכה, ומה בינו לבין הגוי? אם חם כמו בתקופת תמוז ויש צער לשבת בסוכה גם היהודי יכול לצאת מהסוכה, ולמה הגוי נענש על זה?] נהי דפטור בעוטי מי מבעטי [זו הנקודה העמוקה הראשונה שאנחנו לומדים כאן, שאף על פי שיהודי פטור אם חם מאד או שיורד גשם, כי הוא מצטער ו"מצטער פטור מן הסוכה", האם הוא מבעט ויוצא? לא! הוא יוצא בהכנעה. רואים עליו שהוא יוצא בדיעבד, שקשה לו לצאת מהסוכה. יהודים מחבבים את המצוות באמת, ואם הוא לא יכול לקיים את המצוה הוא מצטער, לא מבעט.

אם כן, מה עיקר המבחן בין היהודי לגוי? לא קיום המצוה המעשית אלא הרוח, הקשר הנפשי. זו נקודה מאד חשובה. המבחן של הקשר הנפשי של היהודי למצוות הוא דווקא כשהוא לא יכול לקיים את המצוה – כשהוא לא יכול לקיים את המצוה יש לו צער והכנעה מזה – וכשהגוי לא יכול לקיים את המצוה הוא מבעט. (איפה כתוב שה' מצווה את האומות בסוכה?) זה לא קרה, זה יקרה. רואים שהגמרא מפיקה סרטים – זו הפקת סרט מה יהיה לעתיד לבוא. (לצאת מהסוכה זו ההלכה – יש סיפור מרבי זושא ורבי אלימלך שלפעמים לא לקיים את המצוה זו המצוה.) נכון. אבל יש חסיד – יאמרו חסיד שוטה – שגם כשיורד גשם והוא נרטב הוא נשאר בסוכה. אם הוא חסיד, ובפרט שוטה, זה לא מפריע לו... (עשינו זאת כמה פעמים ולא היה צער אלא ממש שמחה.) נכון, זה יהודי – עיקר הענין הוא הקשר הנפשי והרצון במצוה. וגם כשהיהודי יוצא מהסוכה הוא יוצא בהכנעה כעבד ששפך לו רבו קיתון של מים בפניו, שעבודתו לא התקבלה. עד כאן מדובר על הסוכה, וההמשך מתחיל להיות שייך לסוגיא שאנחנו רוצים להגיע אליה – מה שה' עושה במשך היום. ברגע שהם מבעטים ואז רואים את ההבדל בין היהודי לגוי,]

צחוק במשחק הידיעה והבחירה

מיד הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן שנאמר [בהמשך ל"ננתקה את מוסרותימו וגו'".] יושב בשמים ישחק וגו' [לפי ההמשך מדובר במשהו חד-פעמי, אבל אפשר ללמוד מכאן שלפעמים עושים משהו שאינו רצונך, אבל אם הוא מוכיח מה שידעת מראש – ה' ידע מה שיהיה פה – ואז זה מצחיק. לכאורה אם מבעטין במצוה ראוי לכעוס, אבל במקום לכעוס עליהם הוא צוחק עליהם. למה הוא צוחק? כי זה מה שאמרתי לכם. מה שעושים בעולם הזה הוא לאו דווקא אוטומטית התגובה המתבקשת – תתכן תגובה הפוכה, שמן הראוי היה לכעוס ובמקום זאת ה' צוחק. כל הסיפור הזה הוא על דרך קניגיא לעתיד לבוא. מהי קניגיא? בעולם הזה אסור ללכת לאצטדיון של הגוים ולראות את המלחמה בין החיות, אבל לעתיד לבוא הקב"ה עושה קניגיא בין הלויתן ושור הבר – מכך זוכים לסעודת לויתן, כמו שמסופר באריכות בפיוט האקדמות של שבועות.

גם כאן כל הסיפור הוא קניגיא, ביום של ה' – ה' ביים לפי דעת תחתון של הגוים, וכשהם מפסידים הוא צוחק, יש לו נחת רוח. (אין בסיפור הזה בחירה?) כל הקניגיא והענין הזה מאד קשור לסוגית הבחירה. בענין הבחירה, גם אצל הצדיקים הכי גדולים יש "נורא עלילה על בני אדם". גם כאן, הם בקשו את המצוה ודאי בבחירה שלהם, רצו עולם הבא. הם בקשו וה' נותן להם מצוה קלה נגד כל הכללים והם בועטים. הכל משחק, אבל יש גם בחירה מלמטה.

זו דוגמה קלאסית של בחירה עם ידיעה. אם היה כאן מה שנקרא 'סיפור מכור' לגמרי לא היה שחוק. כשיש קניגיא, מלחמה בין שתי חיות, לא יודעים מי ינצח. אולי מישהו מכוון ויודע, אבל על פי פשט גם מי שצופה, מי שמנחה ומי שמארגן לא יודע מה יהיה הסוף – ולכן מתענג מהסוף. גם כאן, אם היה לגמרי מכור, בלי שום בחירה, לא היה שחוק. אבל כל הסוגיא הזו, של היחס בין ה"נורא עלילה על בני אדם", שגם אצל הצדיקים הגדולים כמו אדם הראשון ודוד המלך, שכל מה שחטאו הוא לא כפשוטו, "נורא עלילה על בני אדם", כי ה' תכנן זאת. גם כאן יש כזה דבר. בכל אופן, ה' יושב וצוחק על הגוים שבעטו בסוכה. מתוך הפסוק הזה חז"ל הבינו את כל הסיפור. יש להם שכל הכי גדול להבין דבר מתוך דבר, ומתוך הפסוקים של "ננתקה" ו"ישב בשמים ישחק" חז"ל שחזרו את כל הסיפור.

מבחן הגוים במצות סוכה – מצוה שקשורה במזג האויר

חז"ל אומרים שזו מצוה קלה כי אין בה חסרון כיס, אבל רואים כאן עוד משהו – שהמצוה הזו, יותר מכל מצוה אחרת, קשורה למזג האויר. יכול להיות חם מאד ויכול להיות גשום, ואז המצוה לא לרצון והאדם מצטער וצריך לצאת. אין עוד דוגמה כזו. זו מצוה רמה ונשאה, עם כל הכוונות, אבל היא מאד קשורה לטבע. כל החגים קשורים לטבע. סוכות הוא חג האסיף ועושים סוכות גם כדי לאסוף את התבואה  מהשדות. אבל בפסח, שהוא גם חג שקשור לטבע, יושבים בבית ואוכלים מצות. יש את האור החיים שמציע ללמוד אחד מהשני – לעשות סוכות בפסח ולאכול מצות בסוכות – אבל זו לא ההלכה.

הקשר למזג האויר אומר דרשני. לכן זו מצוה שקשורה לאומות העולם, כי הם חיים בטבע. היום יודעים במדע שמזג האויר תלוי בתיאורית הכאוס – אין לזה כללים ברורים הנתפסים בשכל. כל מה שצופים את מזג האויר כמה ימים קודם הוא בערבון מוגבל. כמובן, ככל שמתקרב אפשר לצפות יותר טוב, אבל אי אפשר לצפות לאורך זמן כי שייך לכאוס, אחד השפיצים של המדע היום. כנראה שגם כל הלכות סוכה קשורים לתיאורית הכאוס, לאורות דתהו. זה רק חומר למחשבה.

בכל אופן, למה הגוי בועט? כי ה' נתן מצוה מצד אחד ועשה מזג אויר חם מצד שני. אנחנו מאמינים בהשגחה פרטית. אם השגחה פרטית היא מסודרת – היא חוקי טבע. אם היא כאוס – הרבה יותר קשה להבין בה. אחד הדברים שהכי קשה לקבל שאתה מתכנן איזה אירוע בחוץ ופתאום בא מזג אויר סוער שמבטל לך את כל האירוע. השקעת מליונים באיזה אירוע גדול בחוץ ופתאום הקב"ה מקלקל לך את כל האירוע עם מזג אויר קשה. היום לומדים את זה באוניברסיטה – אחד הנושאים הכי קשים מתמטיים בחקר ביצועים הוא לבנות מודלים איך לתכנן אירוע עם סיכוי שמזג האויר יבטל אותו, איך נכון להשקיע. יש לנו בין התלמידים שעוסקים בכך. כנראה שהענין של הסוכה הוא גם מקור החכמה הזו – גם חומר למחשבה.]

צחוק ה' בפעם היחידה בהיסטוריה

אמר רבי יצחק [משמעותי שדווקא הוא, ששמו לשון צחוק, אומר:] אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד [זו פעם יחידה בהיסטוריה שהקב"ה צוחק. כמו שכתוב שה' ברא את העולם הזה כדי שתהיה לו דירה בתחתונים, כנראה שגם ברא את כולו כדי שיום אחד הוא יוכל לצחוק. זה משפט מאד יפה שננסה להבין.

קודם כל, יש כאן גימטריא מאד יפה – כל המשפט (כפי שיצוטט בגמרא לקמן) "אמר רבי יצחק אין לו להקדוש ברוך הוא שחוק אלא אותו היום בלבד" עולה 2401, 49 ברבוע, 7 בחזקת 4, מספר מאד מושלם (יש במשפט 13 תבות, הרת"ס – "אמר... ברוך... בלבד" עולה 3 פעמים 13 ברבוע, הערך הממוצע של כל תבה. ארבע פנות צורת ההשראה – "אמר... לו... שחוק... בלבד" – עולות 729 = 27 ברבוע = 9 בחזקת 3 = 3 בחזקת 6, סוד השם הקדוש קרע שטן).

אם כן, רבי יצחק אומר שרק פעם אחת בהיסטוריה – שעוד לא היתה, אנחנו לקראתה – ה' צוחק. שואלים למה ה' ברא גוים, ויש כאן תירוץ לקושיא – בלי הגוים אין לקב"ה את הצחוק שלו. כתוב באשת חיל "ותשחק ליום אחרון" – טוב להיות מי שצוחק אחרון, תכונה של "אשת חיל" דווקא ולא של גברים (כתוב שנשמת יצחק היא מעלמא דנוקבא). בשביל שה' יצחק ביום האחרון צריכים גוים – צריכים לכבד אותם, שהם יגרמו לקב"ה לצחוק אחד גדול.]

הגרים שבאים בימות המשיח

איכא דמתני להא דרבי יצחק אהא [כמו הרבה פעמים בגמרא, יש מאמר חשוב ומיוחד – שיש ששמים אותו על ענין אחד ויש שמים אותו על ענין אחר. הסיפור הראשון כאן, עם הסוכה, עתיד לקרות בתחלת עולם הבא, ביום הדין. הסיפור השני הוא בימות המשיח. לפי זה, המחלוקת כאן היא מתי תכלית כוונת הבריאה – הצחוק-אחד-גדול של הקב"ה, שקשור לגוים – בימות המשיח או יותר מאוחר בתחלת העולם הבא.] דתניא רבי יוסי אומר לעתיד לבא באין עובדי כוכבים ומתגיירין [וכאן לעתיד לבוא הכוונה לימות המשיח, באים גוים ורוצים להתגייר.]

ומי מקבלינן מינייהו והתניא אין מקבלין גרים לימות המשיח [מפורש שמדובר בימות המשיח.] כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה [כי אז היה זמן טוב לעם ישראל, ובזמן שטוב לעם ישראל חוששים שמי שרוצה להתגייר עושה זאת בשביל הגשמיות והגיור לא רציני, לא אמתי.] אלא שנעשו גרים גרורים [רש"י: "אלא שנעשו גרים גרורים מאיליהן מתגיירין ואנן לא מקבלינן דמשום גדולתן דישראל קא עבדי דכתיב מי גר אתך בעניותיך עליך יפול בעשירותיך". הפסוק אומר "מי גר אתך עליך יפול" וחז"ל דורשים "מי גר אתך" בעניותך "עליך יפול" בעשירותך.]

סוגית קבלת גרים בימינו

קודם כל, מתעוררת כאן סוגיא גדולה של קבלת גרים היום. מישהו ודאי חשב על זה, אבל לא עשו מעשה, האם היום מקבלים גרים. אנחנו לא באתחלתא דגאולה ולא בגאולה, אבל אנחנו בעשירות בארץ – יש לנו גדולה – אז האם מקבלים גרים? אם אתה מחאלב, אתה מסודר – אף פעם לא מקבלים גרים... כל הזמן ימות המשיח. על פי פשט, היות שאנחנו לא בימות המשיח – מקבלים גרים. מצד שני, יש לנו גדולה ויש המון גוים שבאים לארץ בשביל גשמיות, וגם מוכנים להתגייר. זו שאלה האם הגרות בזמן שישראל בגדולה תופסת.

איך אנחנו רואים שהגוים תופסים את המציאות כאן, עם המדינה, כישראל בגדולתן? דווקא הגוים תופסים כך יותר מהיהודים. אלה חדשות מהשבוע האחרון – מה שקורה בותיקן. הם משנים את כל הדוגמות שלהם, כי כל התיאוריה שלהם לגבי היהודים נופלת כאשר רואים את ישראל בגדולתן – ההיפך מכל אמונתם – והם חייבים לשנות את העקרונות שלהם. רואים שדווקא הגוי, הותיקן, תופס שהמצב של היום הוא אחרת משל הגלות – מצב של "ישראל בגדולתן". מצד אחד זה כאילו טוב, יש איזו התקרבות, ומצד שני אם אותו אפיפיור ירצה לבוא להתגייר אומרים לו שלשיטתך אינך יכול להתגייר, הפסדת. [מלכוד 22] זהו בדיוק.

[יש כת של גוים באפריקה שהתחילו לשמור תומ"צ בלי להתגייר.] יפה, זה בדיוק מה שכתוב כאן, מה שנקרא כאן "גרים גרורים". [הם רוצים לעלות לארץ והרבנות הראשית לא יודעת מה לעשות עם זה. הם לא הסכימו להתגייר ממש, אבל כן מסכימים שמוהלים ימולו את הילדים הקטנים.] מישהו דן בשאלה האם היום זה ישראל בגדולתן? [הרב אלישיב אמר לא לקבל.] שום גרים? [רק מי שדוחק, מי שחייבים לקבל מסבה מסוימת. אבל הוא דעת יחיד. בכל אופן יש על זה דיון.] יש כמה רבנים שעוסקים בזה, מומחים בנושא הזה.

מהרמב"ם משמע שגם בימי שלמה היו גרים והיו בוחנים אותם. כלומר, היו רואים לפי התוצאה – אם הוא היה נאמן במשך זמן ממושך סימן שהגיור שלו תפס. הזמן הוא הבוחן, ככה יוצא לכאורה לפי הרמב"ם, שגרים גם בזמן שלמה המלך וגם בזמן מלך המשיח – לא שלא יכולים להיות בשום פנים ואופן, אלא שלא מקבלים לכתחילה, אבל אם הוא מתגייר הזמן מוכיח אם הגיור היה אמתי. כאן משמע מרש"י כמו הסיפור באפריקה, שמישהו התגייר בפני עצמו, אבל מהרמב"ם משמע ששלמה כן גייר – את נשותיו וכו' – אבל מכיון שישראל בגדולתן אין חזקה שהגיור תופס, בניגוד למצב היום, אבל אם הזמן מוכיח שהוא גר אמת אז הוא יהודי (לפי זה אפשר לומר בדרך מליצה שה' ברא את ממד הזמן בשביל לבחון גרים, לאפשר לגרים, בכל זמן, להסתופף תחת כנפי השכינה. הרי יש עולם שנה נפש – עולם היינו עולם הגוי, נפש היינו נפש היהודי והממוצע ביניהם הוא שנה, ממד הזמן, וד"ל).

ניצוצות ישראל בין האומות

בכל אופן, כאן כתוב שלעתיד לבוא, בזמן מלך המשיח, יבואו הרבה גוים ויתגיירו על דעת עצמם אף שלא מקבלים אותם, ולכך קוראים "גרים גרורים". מה הם עושים?] ומניחין תפילין בראשיהן תפילין בזרועותיהם ציצית בבגדיהם מזוזה בפתחיהם [אותם גרים עושים ארבע מצוות על דעת עצמן – תש"ר, תש"י, ציצית, מזוזה. מה עושים הגוים באפריקה, את ארבעת אלה? (עושים הכל.) מאיפה הם קונים את התפלין? (לא יודע, בטח חב"ד... הכל לא ברור, מאיפה הם יודעים בכלל? כנראה זה משליחי הסוכנות באפריקה שניסו להקים צבא עם כושי, לפני מאה שנה, בתחלת הציונות, ועם השנים זה התחזק.)

יש שבטים שטוענים שהם יהודים. (יש ניצוצות שחייבים לקבל.) ודאי, יש בספרד צאצאי אנוסים, יש שבטים באפגניסטן שזה יותר רחוק, אבל ודאי יתכן שיש ניצוצות. (יש את המתנות שאברהם נתן לבני הפילגשים.) זה שנתן להם שמות, אבל זה משהו אחר. כאן השאלה אם הם צאצאי יהודים. בספרד ובשאר ארצות דוברי ספרדית כו' יש ודאי צאצאי אנוסים, ויתכן שיש כאלה שהכל אמהות יהודיות והם יהודיים. יש שבטים שטוענים שהם מעשרת השבטים, זה יותר רחוק – יותר שנים. (יש שבטים שעשו בדיקות גנטיות, זאת אומרת שיש משהו שם.) יש דם יהודים אצל מאות מליונים בעולם, אבל השאלה איך להגדיר לפי ההלכה – לא קובעים לפי די-אן-איי. באים הגרים האלה ומתגיירים על דעת עצמם בימות המשיח וכו'.

היפוך סדר המצוות

הם עושים את כל המצוות הפוך – למה מניחים תפילין של ראש לפני תפילין של יד? ולמה בכלל מניחים תפילין לפני טלית? ולמה טלית לפני מזוזה, כשאין להם מזוזה בפתח? אנחנו עושים מלמטה למעלה והם עושים מלמעלה למטה:

כתוב שהיחס בין שני התפלין הוא י-ה – יחסית תש"ר הם מוחין דאבא ותש"י הם מוחין דאמא. יחסית תש"ר כמו ר"ת ותש"י כמו רש"י. הציצית היא ז"א, היא אור מקיף אבל הוא מקיף דז"א. יש בציצית לב חוטין והכוונה בכתבי האריז"ל היא שם הוי' כאשר ה-ו – עיקר השם – מתחלק לשנים, מילוי וו. כמו שמחלקים את הקו הארוך – ה-ו – של ה-א לשנים, יש יו למעלה ו-וי למטה, ובמקום 26 עולה לב, וכך גם בכוונת שם הוי' של ציצית בכתבי האריז"ל י-ה-ו-ו-ה. עיקר התיקון והחידוש הוא ה-ו שבשם. מזוזה היא על הבית, היא המלכות, ולכן מזוזה עולה בגימטריא שם א-דני, שם המלכות.

אם כן, הם ממש עושים את ארבע המצוות שכאן מלמעלה למטה, ואנחנו עושים את המצוות מלמטה למעלה. מאד מענין.

יש בזה כמה ווארטים. אחד המפרשים החשובים אומר שדבר ראשון שמים תפלין של ראש כי כתוב שהן המטילות את פחד היהודי על הגוי – "'וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך' אמר רבי אליעזר אלו תפלין שבראש". הם רוצים להתגבר על הפחד מהיהודי, וגם רוצים להיות יהודים, אז דבר ראשון שמים את המצוה ממנה מפחדים. פירוש יפה.

פירוש הבן איש חי – סוד שם נת"ה (שמכוונים על "יורה")

גם לבן איש חי יש פירושים מאד יפים בסוגיא הזו. יש כאן תפילין וציצית ומזוזה והוא אומר שס"ת לפי סדר זה הוא נתה, אחד מ-עב השמות הקדושים של הקב"ה, שהגוי רוצה לקבל יניקה דווקא ממנו. זה שם שמוסבר בכתבי האריז"ל. מתי מכוונים את השמות האלה? אומרים אותם בפרשת השבוע, צריך לחיות עם הזמן, ב"ויסע... ויבא... ויט...", אבל מתי מכוונים בתפלה? בקריאת שמע, בפרשת "והיה אם שמע" יש על כל מלה מ-עב המלים הראשונות שם שמכוונים.

נתה הוא השם העשרים וחמש, על המלה "יורה" – "ונתתי גשמיכם בעתם יורה ומלקוש". בכתבי האריז"ל ביחודים, בשער רוח הקדש, כתוב שמהשם הזה היתה יניקה לגלית – היא היתה בחרב שלו – וכאשר דוד המלך הרג אותו ולקח את החרב הוא לקח את כח השם הזה. הגוים רוצים לינוק דווקא מהשם הזה, שעל המלה "יורה"[ב].

יש בתנ"ך 8 פעמים "יורה" שסימנם אזא בתורה ו-ז בנ"ך. המשמעות חוץ מ"יורה ומלקוש" יכולה להיות ירית חץ, כך פעמיים מתוך ה-8 בתנ"ך. באמת גם הגשם יורה כחץ, גם הזרע – הזיווג שמוליד ילדים – יורה כחץ. ר"א אבולעפיא אוהב לעשות צירופי אותיות, ואחד הצירופים היפהפיים שלו הוא ש"יורה כחץ" אותיות "כח היוצר" – כדי ליצור משהו, גם כשיוצרים מזהב וכו', צריך כח של "יורה כחץ", כח של זיווג. על המלה "יורה" מכוונים את השם נתה. כמה עולים יחד? יורה הוא מספר ההשראה ה-11, 11 ברבוע ועוד 10 ברבוע, אחד פעמים טוב. נתה כפולת 13, 7 ו-5. ביחד הם עולים הוי' ברבוע, 676, גם כוונה יחודית בשמות הקדש. כל מה שאמרנו הוא בקיצור מבניהו, פירוש הבן איש חי על האגדתא הזו[ג].

בהלת הגרים הגרורים ממלחמת גוג ומגוג

לא הגענו לקטע שלנו, אבל נסיים את החלק הזה: הם באים ומניחים תש"ר, תש"י, ציצית ומזוזה.] כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג [זו אסמכתא לכך שמלחמת גוג ומגוג היא בתחלת ימות המשיח. הכל כאן לפני הסיפור הקודם עם הסוכה.] אומר להן על מה באתם [הגרים שואלים את גוג ומגוג – בשביל מה באתם לכאן?] אומרים לו על ה' ועל משיחו שנאמר [גם פסוק באותו פרק.] למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק [וגו'] ו[אז, כשפוחדים מגוג ומגוג – קודם פחדו מהתפלין של היהודי וכעת פוחדים מגוג ומגוג – הם לא רוצים להזדהות. מזכיר את מה שהיה בזמן הנאצים ימח שמם, שהיו שרצו לברוח מהזהות היהודית כדי שלא יפגעו בהם. אפשר כאן לפרש שגוג ומגוג שייך לשואה.

גם כאן, ברגע שגוג ומגוג בא בשביל היהודים – מה עושים הגרים הגרורים? ]כל אחד מנתק מצותו [התפלין והציצית והמזוזה שעשו, הם זורקים אותם.] והולך שנאמר ננתקה את מוסרותימו [וגו'] והקדוש ברוך הוא יושב ומשחק [הרי אמרתי לכם שלא מקבלים גרים, שהגיור שלהם לא שוה – וצדקתי, בסוף הם מפחדים כשבאים גוג ומגוג ומנתקים את המצוות.] שנאמר יושב בשמים ישחק [וגו'] [ויש מי שגורס על זה את המאמר:] אמר רבי יצחק אין לו להקדוש ברוך הוא שחוק אלא אותו היום בלבד

ב. סדר היום של ה' (הצעת הסוגיא)

חלוקת י"ב השעות – סדר יום מדויק אצל ה'

[בשביל מה קראנו את כל זה? בשביל הקושיא של הגמרא:] איני [איך אתה אומר שיש לקב"ה שחוק רק באותו יום?] והא אמר רב יהודה אמר רב [המאמר שלנו, אותו מצטט הרבי הקודם במאמר דא"ח שאנחנו לומדים.] שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו [כאן יש תוספת שלא הובאה במאמר:] כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים [הוא מבטל את הכללים הרגילים. רואים שיש לו כאן עצבים מהדין, על פי מדת הדין הוא חייב להחריב את העולם, אך מחליט לא לעשות זאת. אדרבא – מתגבר על מדת הדין עם מדת הרחמים.] שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים [מהכי גדול עד הכי קטן.] רביעיות יושב ומשחק עם לויתן שנאמר [פסוק בתהלים שאומרים בראש חדש.] לויתן זה יצרת לשחק בו

המפרשים מסבירים כאן, לפי הזהר הקדוש, שאצל הקב"ה אין שעות זמניות. אצלנו בהלכה בכל יום משתנה זמן קריאת שמע, כי בכל יום השעות הזמניות הן אחרת. אבל יש מקובלים, כמו הרבי מקאמרנא ועוד – וגם האבן עזרא – מעדיפים שעות שוות. בזהר כתוב שבשמים, אצל הקב"ה, יש רק שעות שוות. כלומר, שלש שעות ראשונות הכוונה כל יום מ-6 עד 9 בבקר, לא משנה אם זה קיץ או חורף ומתי הזריחה. מ-6 עד 9 ה' יושב ועוסק בתורה. מ-9 עד 12 הוא יושב ודן את כל העולם.

צריך להתבונן בכך. הרי יש מצות "והלכת בדרכיו". מי יכול לשער שלקב"ה יש סדר יום מדויק? כאן כתוב שכן, כל בחור ישיבה צריך ללמוד מזה. רק שהקב"ה אינו בחור ישיבה, לא לומד כל היום אלא מסתפק בשלש שעות – מ-6 עד 9. מ-9 עד 12 הוא דן את העולם. כמו רבי, מ-9 עד 12 יש לו קבלת קהל – מקבל אנשים. מ-12 עד 3 הוא מפסיק – אם אתה בא רגע אחרי 12 זה סגור, אי אפשר להכנס. מ-12 עד 3 הוא עוסק בכלכלה. צריך לפרנס את עצמו או לפרנס את כולם, לדאוג לכל העולם, אז הוא זן את העולם. הכלכלה היא מ-12 עד 3. אחר כך, מ-3 עד 6 זה משתנה – או שהוא בא הביתה, רק להסתכל במשהו שלא נזכיר את השם, או שהוא משחק עם הלויתן. צריך להתפרק, לפרוק את העצבים של היום. שוב, שלש שעות ראשונות למד קשה, שלש שעות דן את כולם, שלש שעות צריך לפרנס את כולם, ואחר כך הוא צוחק – יש לו שלש שעות בשביל בילוי.

כך היה בזמן הבית, הכל היה צחוק, היה טוב. אבל כעת הוא כבר צריך ללמד תינוקות של בית רבן באותו זמן, כפי שכתוב כאן בהמשך. אבל תינוקות של בית רבן לומדים בבקר, לא מ-3 עד 6 אחר הצהרים, סימן שהקב"ה הוא מורה-עזר, הוא נותן לילדים שיעורי עזר אחר הצהרים. יש ילדים שצריכים לתת להם תוספת, ואת שיעורי העזר נותן דווקא הקב"ה מ-3 עד 6. יש מי שאומר שבזמן הבית הקב"ה עשה את שני הדברים יחד, גם שיעורי עזר וגם שחק עם הלויתן. מה אפשר ללמוד מהדעה הזאת? שכאשר נותנים את השיעורים לילדים צריכים הרבה משחקים. זה דעה מפורשת בשביל מלמד, שהמשחקים ולימוד התינוקות הולכים יחד. אסמכתא יפהפיה.

לצחוק על ולצחוק עם

[כל זה – המאמר שעליו המאמר שלנו – הוא הקושיא. איך אתה אומר שה' שוחק רק פעם אחת לעתיד לבוא? הרי כל יום בסדר היום שלו הוא שוחק. התשובה היא גם ווארט מאד חשוב:] אמר רב נחמן בר יצחק [גם קשור לצחוק, שם אביו יצחק.] עם בריותיו משחק ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד [כאן מקור הביטוי שיש לצחוק עם מישהו ויש לצחוק על מישהו. ה' תמיד משחק עם בריותיו, אבל רק פעם צוחק על מישהו, עושה ממנו לעג וקלס.]

צער וצחוק

אמר ליה רב אחא לרב נחמן בר יצחק מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקדוש ברוך הוא ומנלן דליכא שחוק אילימא מדכתיב ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וגו' דלמא ההוא יומא ותו לא אלא דכתיב אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי דלמא שכחה הוא דליכא אבל שחוק מיהא איכא [גם ווארט יפה – יתכן שאינו שוכח, אבל יחד עם זה יש גם שחוק, זה לא סותר. משהו פסיכולוגי מאד עמוק – אפשר שאדם לא יסיח דעת מצער, ואף על פי כן לא אומר שכל הזמן הוא הולך עצוב, עם פנים למטה. הוא יכול להיות אדם שמח ולא לשכוח אף פעם מהצער. זה כל התניא – מקור של הזהר שעליו מבוסס כל התניא, שיהודי יכול להיות בשני מצבים הפוכים יחד, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא". לכן אי אפשר ללמוד מהפסוק "אם אשכחך ירושלם" שה' לא שמח ולא צוחק – יתכן שאינו שוכח אבל עדיין צוחק.] אלא מהא החשיתי מעולם אחריש אתאפק וגו'

מי למד עם התינוקות בזמן הבית?

ברביעיות מאי עביד [הרי הוא לא יושב בטל, הוא לא הולך לישון – צריך לעשות משהו בשעות האלה.] יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה שנאמר את מי יורה [המלה "יורה" שהזכרנו קודם – כמו יורה חצים הוא גם יורה דעה. יש כאן אנשים שרוצים ללמוד יורה דעה, ביטוי מהפסוק הזה, ולקבל סמיכה. לומדים מהפסוק הזה שאין כאן שום רמז לקבל סמיכה אלא רק ללמד תינוקות – הוכחה מוחצת מהפסוק הזה...] דעה ואת מי יבין שמועה [למי צריך להורות ולהבין אותו שמועה? צריך "יורה" – לתת לו את חרב גלית, לתת לו כח. זה נוער הגבעות – צריך גם ללמד אותו וגם לתת לו כח.] גמולי מחלב עתיקי משדים למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים

ומעיקרא מאן הוה מיגמר להו [אם בזמן הבית הוא היה משחק עם הלויתן ורק בגלות מלמד תינוקות, מי לימד תינוקות בזמן הבית?] איבעית אימא מיטטרון [יש מי שאומר שבזמן הבית לא הקב"ה נתן שיעורי עזר אלא רק המלאך מט"ט. כאן כתוב עם י, מיט"ט. על פי פשט אין הבדל, אותו הדבר, אבל בכתבי האריז"ל יש הבדל. מיט"ט הוא בעולם הבריאה ומט"ט הוא המלאך של עולם היצירה. לפי זה פירוש הגירסא שלנו בגמרא הוא שמי שמלמד את התינוקות הוא השר של עולם הבריאה, עולם של שכל. אם המלמד הוא חב"דניק זה מיט"ט...] ואיבעית אימא הא והא עביד [יש מי שאומר שהקב"ה בזמן הבית עשה את שני הדברים יחד, גם שחק עם הלויתן וגם לימד תינוקות, ומכאן ראיה שלימוד התינוקות הכי טוב קשור עם משחקים, צריך הרבה משחקים, ואפשר לעשות זאת יחד.

איך שלא יהיה, בזמן הזה לכו"ע ה' מלמד תינוקות בזמן הזה, ובזמן הבית רק לפי מאן דאמר אחד. סימן שיש בהחלט עליה בקדש דווקא בזמן הגלות בענין של לימוד התינוקות, שלכו"ע ה' מלמד את התינוקות. ה' מעורב יותר חזק בלימוד התינוקות בזמן הגלות.

צריך לומר את הפשט, שעוד לא אמרנו, שרש"י מסביר שהכוונה ללימוד תינוקות של בית ישראל שמתו בצעירותם – ה' מלמד את הנשמות שלהם. אנחנו התייחסנו כאילו ה' מלמד את כל תינוקות עם ישראל, ודאי יש קשר, אבל יש פה איזו נקודה מאד מרגשת – שהקב"ה מקדיש את שלש השעות האחרונות, שבזמן הבית היה משחק עם הלויתן, ללמד את הנשמות של התינוקות שמתו בצעירותם (קשור לזמן הגלות, זמן של גזרות ושמד וכו' ר"ל).]

סדר הלילה

רק נסיים: עד כה למדנו מה הקב"ה עושה ביום, אבל מה הוא עושה בלילה?

ובליליא מאי עביד [יש כאן שלש דעות, שכל אחת מתייחסת לכל הלילה, אבל בפנימיות אפשר לומר שהן כנגד שלש משמרות הלילה:]

איבעית אימא מעין יממא [כנראה שבמוחין אחרים, מוחין של לילה – הוא מעתיק את היום בבחינת הלילה.]

ואיבעית אימא [את הדעה שניה תמיד מצטטים:] רוכב על כרוב קל שלו [קודם היתה "מצוה קלה", שוה "חיים נצחיים" ו"עבד כנעני" שעולה "עור". כמה שוה "כרוב קל"? משיח שעולה עור לבן ("בראשית ברא אלהים" עולה אור לבן), כמבואר במ"א, גם הבן איש חי אומר ש"כרוב קל" עולה משיח. בפסוק כתוב "עב קל", מוזכר במאמר "באתי לגני" של השנה. תראו בבן איש חי שמביא על הסוגיא הזו את כל דברי האריז"ל שהרבי מביא במאמר. אין כעת זמן לעבור על זה – תראו שם. רק נאמר גימטריא שהוא לא אומר. כתוב ש"עב קל" שוה רב – "כל רב מבבל", כך ה' מתגלה כשבא לחו"ל. אבל "כרוב קל" שוה משיח. המשיח עצמו הוא גם רב – "מלך רב". אם כן, יש "עב קל" ויש "כרוב קל". בעולם הזה יש שלשה שהם המרכבה – "האבות הן הן המרכבה" – הם חג"ת, בחינת יום. המשיח הוא מלכות, בחינת לילה. זה גם ווארט מאד חשוב – המרכבה של ה' בלילה, בחינת מלכות, היא "כרוב קל", היא המשיח, וה' רוכב עליו. המשיח יבוא דווקא בלילה, בסוף הגלות. כל הענין שלו הוא לאהפכא חשוכא לנהורא, להפוך את החשך לאור.] ושט בשמונה עשר אלף עולמות שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן ["רבותים" הם עשרים אלף וצריך להוריד שני אלפים.]

ואיבעית אימא יושב ושומע שירה [יש לו הרבה תקליטים, הרבה דיסקים, והוא שם דיסק אחרי דיסק – זה מה שהוא עושה במשך הלילה.] מפי חיות [מי הזמרים והנגנים בדיסקים? חיות הקדש.] שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי [כל מה שקראנו היום הוא מקור המאמר שאנו לומדים, ויש כאן עוד הרבה דברים יפים להתבונן.]

שלש הדעות כנגד שלש המשמרות

לפי הדעה הראשונה, הקב"ה עושה בדיוק אותו דבר – מחלק את הלילה לארבעה חלקים של שלש-שלש שעות. מתאים למאן דאמר שארבע משמרות הוי הלילה – יש מחלוקת בתחלת ברכות אם הלילה הוא שלש משמרות או ארבע משמרות. אמרנו שלפי דעה זו ה' עושה אותו דבר אך בדרגה של לילה, במוחין של לילה (בחינת אור הלבנה לעומת אור החמה ביום). שלש שעות ראשונות עוסק בתורה של לילה, כמו שכתוב בגמרא שמשה כשהיה בהר ידע אם יום או לילה לפי מה שלמדו – תושב"כ או תושב"ע. וכנ"ל לגבי שאר הדברים – הדין של הלילה אינו כמו הדין של היום, האופן בו ה' זן את העולם בלילה אינו זהה לאופן בו הוא זן ביום, וגם המשחק עם הלויתן או הלימוד עם התינוקות באיכות שונה. דעה שניה שה' רוכב על כרוב קל ושט ב-חי אלף ("רבתים אלפי שנאן") עולמות שלו. דעה שלישית שה' יושב ומקשיב לשירת חיות הקדש.

אף על פי שלפי הדעה הראשונה משמע שמחלקים את הלילה לארבע, אבל אמרנו שיחסית שלש הדעות הן כנגד המהות הפנימית של חלוקת הלילה לשלש. כלומר, עיקר הזמן שהלילה עדיין משקף את היום – הדעה הראשונה – מתאים למשמרה הראשונה של הלילה, שעדיין יש את הרשימו של היום. מה שה' רוכב ושט ב-חי אלף עולמות מתקבל שמתאים למשמרה האמצעית, עצם ענין הלילה (שאינו סמוך לא ליום האתמול ולא ליום המחרת). מה שה' יושב ומקשיב לשירה הוא בעיקר לפנות בקר, מתאים למשמרה השלישית. כאשר קמים – "אעירה שחר" – זו המשמרה השלישית. יש מי שקם בחצות, באמצע המשמרה השניה, לקראת השלישית, וכ"ש מי שקם לא בדיוק חצות אלא לקראת השחר, אז עוסק בשירות ותשבחות. שוב, הפשט ששלש הדעות הן מה שהוא עושה כל הלילה, אבל בפנימיות מתאים למהות הפנימית של מה שהוא עושה בשלש המשמרות (והיינו בהתאם למ"ד ששלש משמרות הוי הלילה).

ג. תפלת מוסף דר"ה ביחיד ב-ג' שעות ראשונות (הצעת הסוגיא – גמ' ותוס')

הלכה מאגדה

עוד לא ראינו את ההלכה שיוצאת מסוגיא זו. הרי כל שמעתתא שאפשר לאסוקי אליבא דהלכתא מה טוב. הרי בדוד המלך כתוב "והוי' עמו" ומכך חז"ל לומדים "שהלכה כמותו בכל מקום" – גם כשהוא לומד סוגיא בהלכתא, פשיטא, אך גם כאשר הוא לומד משהו באגדתא צריכה לצאת מזה הלכה. לא תמיד רואים בגמרא הלכה למעשה שיוצאת מסוגית אגדתא, אבל כאן מפורש ומאד מענין, ומענין גם איך אדה"ז מפרש זאת ופוסק זאת.

איסור תפלת מוסף דר"ה ביחיד בשלש שעות ראשונות

למדנו ששלש שעות ראשונות ביום ה' יושב ועוסק בתורה, שלש שעות שניות הוא יושב ודן את העולם, וכיון שרואה שהעולם חייב כליה הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, שלש שעות שלישיות ה' יושב וזן את כל העולם ושלש שעות רביעיות הוא משחק עם לויתן, ולאחר חורבן הבית הוא יושב ומלמד תינוקות. בסיום הסוגיא, בדף הבא, הגמרא אומרת:

אמר רב יוסף [רב יוסף בגימטריא משיח. לפי מה שראינו בשם הבן איש חי, בלילה ה' רוכב על כרוב קל ושט בחי אלפין עולמות, הוא אמר שגם "כרוב קל" שוה משיח – אם תוציא אותיות רב מה שישאר שוה יוסף. אמרנו שבפסוק כתוב "הוי' רכב על עב קל", ו"עב קל" – כוונה ארוכה בכתבי האריז"ל, והרבי הביא בפרק של "באתי לגני" השייך לשנה הזו כפי שלמדנו באריכות – בגימטריא רב, "כל רב מבבל", וב"כרוב קל" נוסף יוסף ואז כבר יוצא משיח. זה רק להקדים מי המאן דאמר כאן. את המימרא שלו פוסקים להלכה בשו"ע:] לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד דלמא כיון דמפקיד דינא [הוא מפקיד את דינו בתפלה זו.] דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי

אי הכי דצבור נמי [שיתפללו רק אחרי שלש שעות – כתוב שאלה שעות שוות, שיתפללו אחרי תשע – אם יש סכנה.] דצבור נפישא זכותיה [לכל צבור בישראל יש הרבה זכויות, אז לא ידחו את תפלתם ולכן אין חשש.] אי הכי דיחיד דצפרא נמי לא [שגם שחרית לא יתפלל בזמן זה. מה ההבדל?] כיון דאיכא צבורא דקא מצלו לא קא מדחי [היות שהצבור מתפלל שחרית לפני תשע, לכן אף שמתפלל ביחיד הוא מתפלל בזמן שהצבור מתפלל ותפלתו מצטרפת לצבור ולא תדחה.]

שני התירוצים בישוב העיסוק בשלש שעות ראשונות עם מימרת רב יוסף

[מכאן חוזרת הגמרא לסוגית חלוקת מעשי ה' בשעות היום:] והא אמרת שלש ראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה [אז ה' הוא "אור המאיר לעצמו", ולמה יש חשש? מה בעיה, ה' עוסק בתורה אז הוא ידחה את התפלה? אדרבא, בשלש שעות שניות הוא יושב ודן את העולם והן יותר מסוכנות. מה הגמרא מתרצת?] איפוך [הפוך את כל האגדתא שלמדנו קודם – שלש שעות ראשונות ה' דן את העולם ושלש שעות שניות הוא עוסק בתורה. כמו שנסביר, מאד קשה בראש לומר ככה, שקודם ה' דן את העולם ואחר כך הוא יושב ולומד תורה, אבל כדי לצאת מהקושיא הגמרא אומרת "איפוך" כתירוץ ראשון.]

ואיבעית אימא [ממשיכה הגמרא ואומר שאפשר לומר אחרת:] לעולם לא תיפוך [לא צריך להפוך את היוצרות בין שלש שעות הראשונות לשניות. זו ממש הפיכת היוצרות. במקום זה אומרת הגמרא תירוץ שהוא חידוש מופלא:] תורה דכתיב בה אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור אין הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין דין דלא כתיב ביה אמת הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין [אל תהפוך, ובתחלה ה' לומד תורה ואז הוא דן, ולמה כשה' דן יותר קל מאשר שה' לומד לעצמו? כשה' לומד לעצמו הוא במצב של אמת, ואז "יקוב הדין את ההר". בשלש שעות שניות, כשהוא יושב ודן את העולם, דווקא אז הוא רואה שבמדת הדין העולם לא יכול להתקיים – חייב כליה – ואז הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. הוא לא מזכיר זאת כאן בפירוש, אבל כנראה מסתמך על כך, וכך מובן גם באדמו"ר הזקן. זה גם מה שקורה בראש השנה – "עלה אלהים בתרועה [עומד מכסא דין] הוי' בקול שופר [ויושב על כסא רחמים]". יוצא מכאן שאמת היא יותר קשה מדין. מי שהוא אמת לא יכול לוותר – חייב להיות לפי שורת הדין. אבל מי שבמדת הדין, ענינו לדון, אם הוא מצד הקדושה הוא לא רוצה להחריב את העולם וברגע שרואה שמתוך הדין יכול לבוא חורבן לעולם הוא יכול לוותר. למה יכול לוותר? כי לא כתוב אמת אצל דין. גם ווארט מיוחד, הרי בפרקי אבות כתוב "על שלשה דברים העולם קים, על האמת ועל הדין ועל השלום, שנאמר 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'". רואים שם שאמת ומשפט הולכים יחד, והתנא מפרש משפט כדין, אבל כאן רואים שלא כתוב אמת בדין והתנא לומד מכך הלכה למעשה. ]:

גבורת הלימוד לעצמו

כתוב שכל דבר שכתוב בתורה, אם רוצים לקלוט ולהפנים טוב, חייבים לצייר אותו. כאן מדובר בקב"ה, אבל נצייר שיש ת"ח שיושב ולומד לעצמו – כעת הוא בעולמות העליונים, משתעשע בתורה – ולכאורה שעשוע בתורה הוא הרבה חסד. פתאום מישהו נכנס. ח"ו לומר שהקב"ה מקפיד שמישהו נכנס ומפריע. הרבי רש"ב כותב ב"החלצו" שאם אני יושב בחדר ומישהו נכנס עצם הכניסה מעוררת עליו דינים כי פולש לתחום שלי – זו שנאת חנם, שעליה נחרב המקדש. אז ח"ו לומר שמפריע לקב"ה עצם הדבר שמישהו נכנס לחדר – זו מדה הכי רעה. הרבי רש"ב אומר שמדה זו משקפת את שרש הישות הנעלם של הנפש.

אלא מה? מישהו נכנס, הוא מסתכל עליו ורואה עליו את כל מעשיו, והיות שכעת הוא בראש של אמת לא שהוא מקפיד כי נכנס, אלא הוא רואה את המציאות שלו והיות שכעת הוא עוסק בתורת אמת, עם כל השעשוע, הוא יתעורר עליו בדין. כלומר, יש משהו במוחין בעצם שיותר דין ממוחין ששייכים למדות. זה פלא.

אפשר להבין לפי זה מה שעלה במחשבה לפניו יתברך לברוא את העולם במדת הדין. אם היה רק מוחין בעצם היה בורא במדת הדין ולא היה קיום לעולם. מה שראה שאין העולם מתקיים – וכך מסבירים המפרשים – הוא על דרך שלש השעות השניות, שדן את העולם ורואה שהוא חייב כליה, ואז עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. כך ה' שתף מדת הרחמים והקדים אותה למדת הדין, שנאמר "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים".

נדגיש כי ממאמרי הרבי הריי"צ שלומדים כעת שיש מדרגה יותר גבוהה ממוחין בעצם של "יושב ועוסק בתורה" – יש עמידה לריב עמים, שאז מגיע למוחין יותר בעצם ואז הוא נלחם. כשיש מוחין בעצם הוא לא יכול לוותר על האמת, זו בעיה, אבל כשעומד ויש מוחין של פנימיות הכתר אז עוד יותר – כבר תעמוד ותנצח את כל המתנגדים למלך, את כל האויבים. למה? כתוב בקבלה שמו"ס – החכמה של הכתר – היא גבורה בפנימיות. ככל שעולים יש יותר גבורה בתוך החכמה. גם על חכמה דעתיק, כפי שהסברנו, כתוב – לפחות ברמז – בהמשך תער"ב שמה שמניע אותה היא הגבורה. לכן כתוב שבקבלה הראשונה ספירת החכמה מזוהה עם דין, אף שהיא ראשית קו החסד.

פסק התוספות – "איפוך"

עד כאן למדנו משהו מיוחד, שיוצאת ממנו הלכה, שבשלש שעות ראשונות ביום א' דר"ה לא מתפללים מוסף ביחיד כי ה' יושב ועוסק בתורה. לפי התירוץ הראשון, "איפוך", זה זמן שה' דן את העולם, אבל לפי התירוץ השני מתחדש שיש יותר דין כשה' עוסק בתורה מאשר כאשר יושב ודן בפועל. השאלה כפי מי פוסקים, והאם יש נפק"מ בין התירוצים. לפי התירוץ הראשון לא מתפללים אז מוסף כי ה' יושב ודן את העולם ולפי התירוץ השני לא מתפללים כי ה' יושב ועוסק בתורה ואז יותר מקפיד על האמת מאשר בזמן הדין. כמי פוסקים? קודם כל נראה את התוס' בדף הקודם:

שניות יושב ודן - יש אומרים כי לכך תקנו בקדושת מוסף לומר ממקומו הוא יפן [ברחמים לעמו.] כי סתם מוסף בשניות בא ואז הוא יושב ודן ואנו מתפללין שיפנה מכסא דין לשבת בכסא רחמים ואין נראה דלמאי דמסקינן בסמוך (לקמן ד:) ראשונה יושב ודן [אז תוספות פוסקים כתירוץ הראשון, "איפוך".] לא יתכן אלא ודאי מטבע של תפלה כך הוא [אין קושיא ולא תירוץ – ככה תקנו לומר, אל תקשה קושיא ואל תתרץ תירוץ. ככה מסיים התוספות.].

מה שחשוב לנו לראות, שהתוספות פוסק כמו התירוץ הראשון, ולא כמו ה"איבעית אימא" שהרבה יותר מענין מכל הבחינות – שאמת היא יותר דין מדין. לפי הפשט, כשה' עוסק בתורה הוא לא משנה ראש, רק כשהוא דן ורואה שהעולם חייב כליה. [למה הדין הזה רק בר"ה ולא כל יום?] בכך דנים בהלכה, והתירוץ די פשוט – כל יום אינו יום הדין, וגם, ועיקר (כמו שיסביר אדה"ז), בכל יום לא מפקידים את דיננו בתפלתנו לפני הקב"ה (ובשחרית דחול היחיד מתפלל בזמן שהצבור מתפללים), ובמוסף לא אומרים מלכויות זכרונות ושופרות.

בדיחותא גם כשאין צחוק

אם כבר ראינו את תוס' פה, נראה תוס' מענינים שיש קודם:

אין שחוק לפני הקב"ה – והא דאמרינן בסוף הזהב (ב"מ דף נט:) [בסיפור אחרי החורבן, שתנאים מנצחים את ה'.] אחיך ואמר נצחוני בני [קודם כל רואים דבר יפה, שהרבה פעמים כשה' מחייך-צוחק הוא צוחק על עצמו. זה סימן של אדם ענו – שצוחק על עצמו. קודם כל, ה' צוחק על עצמו, על העולם שברא – שיש לו כאלה בנים מוצלחים, שמנצחים אותו. לכאורה סותר את מה שכתוב "אין שחוק לפני הקב"ה" בזמן החורבן. זה אחרי החורבן, ויכול להיות כל יום – כל יום כשאיזה תלמיד חכם מחדש משהו שאינו מה שהקב"ה חושב. כל יום יש כאלה – או שה' מרכין את הראש ואומר "נצחוני בני" או שאומר 'אלה שטויות'... בכל אופן, זה יכול להיות כל יום.

מי יכול לתרץ? (יש הבדל בין חיוך לצחוק – מחייך אך לא צוחק.) (אולי בתי גוואי ובתי בראי.) הוא מתרץ כמו הדבר הראשון שאמרו – החיוך] אינו אלא בדיחותא בעלמא [לספר בדיחות ולצחוק זה לא כמו לשחק עם הלויתן – אלה שתי דרגות שונות. מה לומדים מכאן? שגם בזמן הגלות אפשר לספר בדיחות, במיוחד בדיחות של תורה, וקצת לחייך. זה לא נורא, אדרבא – אסור להיות במרה שחורה. גם היום, אחרי החורבן, אסור להיות במרה שחורה. במיוחד המקובלים – האר"י הקדוש, ואחריו החסידות – אמרו שאסור להיות במרה שחורה, גם אחרי החורבן. לכן צריך בדיחות ולחייך, צריך בדיחות של תורה. (אולי המלמד דרדקי משחק עם הלויתן כחלק מתוכנית הלימודים.) כך בזמן הבית, לפי מאן דאמר אחד, ומכך למדנו שמלמד צריך גם לשחק עם הילדים.].

יש הרבה דברים שאפשר ללמוד כאן מתוספות – יוצא שבדיחה, וקצת צחוק, שחייבים להיות, קשורים למדת הנצח, "נצחוני בני". גם בזמן שאנחנו לכאורה בשפל, בזמן הגלות, ואין שחוק לפני הקב"ה – מחייכים על "נצחוני בני", "דידן נצח". יש כל מיני דרגות של נצחון, והעיקר שבסוף אנחנו ננצח – בזכות שאנו מחייכים, גם בזמן שמנצחים אותנו לכאורה, אנחנו ננצח בסוף. מי שמנצח בסוף הוא צוחק – בינתים רק חיוך, ובסוף יהיה צחוק אחד גדול, "ותשחק ליום אחרון". יוצא מהתוס' שיש מדרגה של בדיחותא, שקיימת גם בגלות, ויש מדרגה של שחוק שקיימת רק בזמן הבית.

אמרנו שצריכים לצייר כל דבר. לפי זה יוצא ששחוק הוא ממש צחוק אחד גדול, שאדם מתגלגל מצחוק ושמחה, משהו שיוצא מגדר הכלים לגמרי. כשאדם מחייך הוא עדיין בתוך איזה גבול. יש שמחה כזו שהאדם יוצא מכל הגבולות, ושמחה כזו היא רק בזמן הבית. צחוק ושמחה שעדיין בתוך הכלים אסור שלא יהיה – שלא יהיה אף רגע בחיים בלי החיוך. גם זה דבר חשוב.

ד. מחלוקת אדמו"ר הזקן ושאר האחרונים

פסק אדמו"ר הזקן כתירוץ השני בגמרא

נחזור להלכה, שו"ע אדה"ז או"ח תקצא, יג:

[יג] לא יתפלל אדם ביחיד תפלת מוסף בראש השנה עד אחר שלש שעות על היום הואיל והוא אומר מלכיות זכרונות ושופרות [ובכך הוא "מפקיד דינא".] יש לו לחוש שמא יעיינו במעשיו ותדחה תפלתו [למה? אדמו"ר הזקן פוסק בפירוש כמו ה"איבעית אימא", התירוץ העסיסי יותר:] שבשעות הללו אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין לפי שעוסק בתורה שנקרא אמת [אפשר לדייק. אמרנו שקצת קשה שאמת לא הולכת עם דין, שהרי "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" – כאן הדיוק שהתורה נקראת אמת, ואילו הדין לא 'נקרא אמת'.] אבל אחר שלש שעות [בשלש שעות השניות, כשמתפללים מוסף] הוא דן את כל העולם כולו [כעת מצטט מהסוגיא הראשונה:] וכיון שרואה שאין העולם יכול לעמוד בדין נכנס עמהם לפנים משורת הדין [כל יום ה' רואה שהעולם יחרב בדין, ולכן עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.] ולא תדחה תפלתו [גם אם יחיד מתפלל בשעות האלה].

הטעם שתפלת שחרית כן מתפללים בשלש שעות ראשונות

בהלכה הבאה אדמו"ר הזקן דן בשאלה ששאלו, במה שונה ר"ה בכך מכל הימים:

[יד] אבל מוספין של כל השנה וכן שחרית אפילו של ראש השנה הואיל ואינן אלא שבחו של הקדוש ברוך הוא וסיפורי מעשה הקרבנות [מוסף בכל השנה כולה.] אף אם יתפלל ביחיד לא יעיינו במעשיו [אין שום חשש – אפשר להתפלל מוסף כל השנה, וכל שכן שחרית, בשלש שעות ראשונות.] וכן תפלת שחרית של חול אף על פי שמבקש בה צרכיו [שאולי צריך לחשוב שיעיינו במעשיך כשאתה מבקש משהו. בשבת ויום טוב לא מבקשים, אבל בחול מבקשים ואז יסתכלו אם מגיע לך או לא.] ויש לחוש שמא יעיינו במעשיו מכל מקום הואיל שמן הסתם יש ציבור אחד שמתפללין בשעה שהוא מתפלל שהרי זמנה בבוקר תקובל תפלתו [של המתפלל ביחיד] עם תפלת הרבים [גם ווארט: אם אתה מתפלל מוסף ביחיד והצבור מתפללים שחרית בצבור – תפלתך לא מצטרפת לרבים. אבל אם אתה מתפלל שחרית ביחיד התפלה שלך מצטרפת לרבים שמתפללים שחרית באותו זמן.] שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלת הרבים לעולם שנאמר הן אל כביר לא ימאס

אבל בתפלת המוסף הואיל וזמנה כל היום ויש מקדימין להתפלל ויש מאחרין [לא תמיד יש צבור שמתפלל איתך מוסף מוקדם בבקר.] יש לו לחוש שמא בשעה שהוא מתפלל אין מתפללין תפלה זו שום צבור בעולם [רואים שההצטרפות היא בכל העולם כולו. לפי זה קשה, הרי הזמנים משתנים – כשאצלך שחרית יש מקום בעולם ששם אחרי תשע שעות. כאשר מתפללים כאן לפני שלש שעות, איפה מתפללים כבר אחרי שעות? בהודו, ששעתיים וחצי יותר מאוחר. זה טעם מובהק שצריכים להיות יהודים שמתפללים בהודו והלאה, לפתוח שם הרבה בתי חב"ד. לפי פשט הוא לא מתחשב בכך שיש שינוי בשעון סביב כדור הארץ, זה דבר חשוב. (אדמו"ר הזקן תקע בשופר לפני התפלה בזמן נפוליאון.) זה באמת קשה, כפי שנראה שדין שופר הוא כמו מוסף, וכנראה לאדמו"ר הזקן היה דין צבור. (לא תקע בצבור?) מן הסתם היה לבד, צריך לעיין אם מישהו כותב זאת. בכל אופן, החידוש שלרבי יש דין של צבור, הוא בחינת צבור – הוא מתפלל עם כל עשר כחות הנפש שלו.] ותדחה תפלתו

[רק נגמור את ההלכה:] ולפיכך יש ליזהר בקיץ שלא להתפלל שחרית של חול בשעה ראשונה [מאד מוקדם בבקר, במיוחד ברוסיה – יכול להיות שתים או שתים וחצי בבקר.] דבודאי אין הציבור מתפללין באותה שעה בזמן הזה [אף על פי שיש מצוה של ותיקין, אך כנראה לא היה כל כך מצוי בזמן שותיקין הוא בשתים לפנות בקר או קודם שיש צבור שמתפללים ותיקין באותה שעה, ולכן אין להתפלל אז שחרית ביחיד.] וכן בחורף לא יאחר לאחר שתי שעות על היום דבודאי כבר התפללו כל המקומות [בחורף כולם מתפללים מוקדם. כשאתה ביחיד צריך לחשוב שאתה מצטרף למנין, ואם מדי מאוחר שאין מנין זה לא טוב.] וצריך היחיד ליזהר שלא להתפלל בשעה השלישית [מאוחר מדי בחורף. כעת אומר את הדין של שופר, שהוא כמו מוסף:] וכן יזהר היחיד שלא יתקע תקיעת מצוה עד אחר שלש שעות על היום מטעם שנתבאר [אז אדה"ז עשה שלא כפי שפוסק כאן בשו"ע. היה הוראת שעה, על פי פשט, שהוא יחיד. על פי סוד הוא צבור. (או שלצדיק אין חשש גם אם יעיינו במעשיו).]:

סיכום בינים

למדנו הלכה לגבי ראש השנה, שלא להתפלל מוסף ביחיד בשלש שעות ראשונות של ר"ה. קראנו את אדמו"ר הזקן וראינו שהוא פוסק כמו ה"איבעית אימא", שלא משנים את הסדר – לא אומרים "איפוך", שבשלש שעות ראשונות ה' דן, אלא משאירים שבשלש שעות ראשונות ה' עוסק בתורה. ולמה? התורה היא אמת ובאמת אין ויתור. כשהוא עוסק באמת של תורה הוא לא יכול לעשות לפנים משורת הדין. אמרנו שאמת התורה היא יותר דין מדין. כשהוא דן את העולם ורואה שהוא חייב כליה הוא מוותר, עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים ועושה לפנים משירת הדין. אז לגבי רחמים יש מעלה בדין לגבי אמת – יכולים להיות יותר רחמים כשהוא דן מאשר כשהוא עוסק בתורה. חידוש מופלא שראינו. התירוץ הראשון היה "איפוך", שלא להתפלל על הבקר ביחיד כי אז ה' דן (ועוסק בתורה בשלש שעות שניות).

ראינו שאדה"ז פוסק דווקא כמו ה"איבעית אימא", ואמרנו קצת באריכות שפסק זה הוא לפי ראש חסידי, נשמה חסידית מאד, לא לומר "איפוך". גם כשלומדים בהתחלה שקודם ה' לומד תורה ואז דן הגיוני לגמרי. לומר שקודם דן ואז עוסק בתורה כלל לא מסתדר. אנחנו קודם לומדים תורה, אז דנים מי שצריך לדון, אז זנים – התכלית היא לזון, לעשות חסד עם הבריות – ובסוף אדם משחק. זהו סדר הגיוני, אבל לומר שקודם דן ואז עוסק בתורה לא הגיוני לכאורה. בכל אופן, מי שאומר "איפוך" מוכרח מההלכה של רב יוסף, שאומר שמסוכן להתפלל מוסף ביחיד בשלש שעות ראשונות. ברבים לא מסוכן כי זכות הרבים מגנה, "הן אל כביר לא ימאס".

מימרת רב יוסף לא נפסקה ברמב"ם – לא פוסקים הלכה מאגדה

קודם כל, להשלמת הסוגיא הזו: הלכה ממש שלא להתפלל מוסף ביחיד שלש שעות ראשונות – רב יוסף אומר זאת ללא חולק, יש מחלוקת רק בטעם. ובכל זאת הרמב"ם לא מביא הלכה זו, מתעלם ממנה לגמרי. לא אמרנו זאת קודם. למה הרמב"ם משמיט הלכה זו? אתה פוסק הלכה לפי מה שהקב"ה עושה?! אתה כל כך בטוח מה ה' עושה?! אצל הרמב"ם כל הסיפור הזה הוא אגדתא.

אפילו שרב יוסף לא מתייחס לכך כאגדתא שלא נוגעת להלכה – זו אגדתא, אבל התורה היא אמת, זו אגדתא אמתית וצריך להתייחס אליה. לכן רב יוסף אומר בגמרא דין, ואף אחד לא חולק עליו מבחינת הדין. לכן בטור ובשו"ע פשוט שיש כאן הלכה, אבל אצל הרמב"ם זו לא הלכה. כלומר, לפי הרמב"ם אין שום בעיה להתפלל מוסף מתי שאתה רוצה, גם ביחיד, כי אי אפשר לעשות הלכות מאגדות מה הקב"ה עושה. מתאים מאד לראש של הרמב"ם.

בדרך מליצה, אפשר לומר שהרמב"ם סובר כמו אדמו"ר הזקן, אך לא רוצה להכנס למחלוקת כנגד כל שאר הפוסקים, אז עדיף לשתוק. זה כמו שהרבי אמר שיש נושאים שעדיף לא להכנס אליהם, שלא תהיה עוד מחלוקת נגדי...

טושו"ע – לא מציין את טעם הדין (וממילא אין הכרעה בין הטעמים)

איך כתוב בשו"ע?

לא יתפלל ביחיד תפלת מוסף בראש השנה עד אחר ג' שעות.

בלי טעמים, רק הלכות-הלכות.

בטור פשוט מצטט הגמרא:

אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי דריש שתא בתלת שעי קמייתא ביחיד זימנין דמיפקד דינא עליה ומדחי.

פעמים שיעיינו בדינו בזמן הזה והתפלה עלולה להדחות. הרמב"ם, שהיה לפניו, לא פוסק זאת. הטור הראשון שפוסק את הגמרא הזו להלכה – מביא את לשון הגמרא, בלי המחלוקת בטעם שלה ובלי התייחסות למעשה ה' בשלש שעות ראשונות. כלומר, הוא לא מכריע בין הטעמים, וכך השו"ע אחריו – לא מכריע בין הטעמים, לא כותב טעם, אלא רק הלכה יבשה.

משנ"ב: פוסק כ"איפוך" (כדעת התוס', המהרש"א ועוד)

כעת נראה את המשנה ברורה. כמובן שלפני כן צריך ללמוד את מפרשי השו"ע, בפרט המגן אברהם שהוא עיקר מקור הפירושים. במשנה ברורה כותב:

ביחיד וכו' עד אחר ג' שעות - דבשלשה שעות ראשונות הקב"ה דן את עולמו [סובר כמו ה"איפוך", הפוך מאדמו"ר הזקן, וכפי שראינו שסוברים בפשטות התוספות. לא הסתכלנו במהרש"א, אך גם הוא סובר כמו התוס' – כותב בפשטות שהמסקנה היא "איפוך".] ושמא [היות שה' באמצע לדון את העולם.] יעיינו בדינו ביחוד ומי יצדק אבל כשהוא מתפלל בצבור [אין בעיה, שהרי] הן אל כביר לא ימאס. [בהמשך מביא את כל הדינים כמו שלמדנו באדה"ז, אבל העיקר כאן שכותב כמו התוס' וכמו המהרש"א.]...

רואים שאדה"ז הוא ראש שתואם את המחשבה שלנו, עוד לפני שידענו. קודם כל, הסברא השניה היא כל כך חידוש יפה שחבל לא לנקוט כמוה. כשלומדים תורה לעצמך אתה לא יכול לוותר, כי התורה היא אמת. בשלש שעות ראשונות ה' דן, ואם כולם מתחייבים חייבים לוותר. דווקא כשה' דן יש יכולת לעשות לפנים משורת הדין – הדין לא אמת כמו התורה עצמה. זה חידוש מופלא, שיש יותר דין באמת התורה עצמה מאשר במדת הדין, כאשר דנים מישהו. כלומר, כאשר השופט דן מישהו הוא יכול לרחם, אבל אם הוא רק לומד לעצמו – בלימודיו לפני שנעשה שופט – אין שם רחמים, ולכן יותר קשה ומסוכן הזמן שה' לומד לעצמו מהזמן שהוא יושב ודן את העולם.

הלבוש

נראה עוד משהו – את הלבוש כאן. אמרנו שהטושו"ע לא אומרים טעם, המשנ"ב אומר טעם כדעת התוס', ורק אדה"ז אומר את הטעם השני. הרבה פעמים המשנ"ב רומז לאדה"ז בלי ממש להביא בשם, והרבי מלמד זכות שבגלל הפוליטיקות. יש הרבה פעמים שכן מזכיר, ויש גם פעמים שלא מזכיר וגם לא כותב כמוהו.

המקור של שיטת אדה"ז בהלכה, שצריכים "הלכה בטעמה", הוא הלבוש, כמו שדברנו הרבה פעמים. הוא מאריך כאן (ס"ק ח):

יחיד אל יתפלל תפלת מוסף בר"ה בג' שעות הראשונות על היום שבאותו הזמן הקב"ה יושב ודן את כל העולם [פוסק כתוספות, מקור הלכתי למשנ"ב]. ויש לחוש שמא ידונו אותו בעת תפלתו ויצא חייב וידחה תפלתו אבל צבור יכולין להתפלל תפלת מוסף קודם ג' שעות שאין תפלת צבור נדחית כי הן אל כביר לא ימאס דנפיש זכותייהו וכ"ת א"כ אפילו תפלת יוצר נמי יחיד לא יתפלל שאני יוצר דבאותה זמן הוא זמן תפלה זו בכל צבור שבעולם ותתקבל תפלתו אגבן ולא תדחה אבל תפלת מוסף זמנה כל היום ויש מקדימין ויש מאחרין ויש לו לחוש שמא עדיין לא התחיל תפלה זו שום צבור בעולם ויותר הוא לבדו ותדחה תפלתו.

מקור אדה"ז – מ"א בסימן תקפ"ב

שוב, צריך לעיין במפרשי השו"ע. אבל כאן, על הלבוש יש אליה רבה שכותב (אות יא):

... אך צ"ע הא כתב מגן אברהם סוף סימן תקפ"ב [לפני כן[ד].] דקיי"ל כתירוץ בתרא [הוא מביא מהמגן אברהם לא כאן, ואפילו מקשה שכאן משמע גם במגן אברהם שהתירוץ הוא "איפוך", אך במקום אחר הוא כתב דקיי"ל כתירוץ השני, ה"איבעית אימא".].

אם כן, מקור אדה"ז הוא מגן אברהם לא במקום. זו גם לומדות מאד יפה. המהדורה של אדה"ז שאנו לומדים היום מכילה הרבה מראי מקומות, הרבה דברים טובים שעשו, אבל כאן לא ראיתי שום התייחסות – אפילו לא עיקר הדיוק שהוא כותב כאן נגד כולם, כמו התירוץ השני. זה ודאי היה צריך להיות בהערות, וגם היה צריך להיות כתוב  מאיפה לקח זה – מהמגן אברהם, מקורו העיקרי, אך לא כאן במקום אלא במקום אחר.

זו תחלת העיון בהלכה מענינת זו. דוגמה שהרמב"ם לא מביא הלכה זאת כלל, הטור והשו"ע לא רוצים להתייחס כלל לטעמים, ואחר כך יש מחלוקת בין הטעמים.

בכף החיים בתחלה לא נכנס לענין, אבל אחר כך מביא עוד מקור שהובא במגן אברהם:

וכתב בספר חסידים [שיטת אשכנז, אז מסתמא יהיה לפי התוס'.] סימן תשס"ג כיון שהקב"ה דן בכל יום שלש שעות וכן בר"ה וי"כ א"כ מה בינם לשאר ימים אלא שבר"ה דן על עליונים ותחתונים מה שיהיה לשנים רבות כגון ז' שני רעב כו' ע"ש.

ומעיר הכף החיים שבספר חסידים לא כתוב שלש שעות ראשונות דווקא, ולא מדובר על הדין הזה, אלא רק על ההבדל בין הדין בר"ה לדין שיש בשלש שעות בכל יום (ובכל לילה).

נפק"מ בין שני הטעמים

כדאי לעיין ולהבין אם יכולה להיות נפקא-מינה להלכה. לא ראיתי מי שאומר זאת, אבל חייבת להיות נפק"מ – שיעורי בית, לעיין מה יכולה להיות נפק"מ לדינא.

במגן אברהם משמע שלפי הטעם הראשון כל הדיון הוא רק ביחס לראש השנה (שרק בו מה שהקב"ה יושב ודן הוא חמור ומשמעותי, בעוד בכל השנה זו "בחינה בעלמא") ואילו לפי הטעם השני הוא בנוגע לכל השנה, והנפק"מ תהיה לגבי תפלת שחרית בזמן שאין הצבור מתפללים בו בכל השנה כולה (לאחרי שהוא פוסק שגם בר"ה יש להזהר בכך בחלק מהשעות, לפי הנהוג בעולם בזמננו), והוא מסכם "וצריך עיון בזה לדינא".

כדי להבין את הנפק"מ צריך לראות גם המשך המשנ"ב. [הוא כותב שמכיון שיש מחלוקת אז לומר "לשנה טובה תכתב ותחתם" עד חצות.] יפה, אז הנפק"מ היא (כמפורש במ"א הנ"ל הערה ד) עד מתי אפשר לומר "לשנה טובה תכתב ותחתם" – ברכה היא כשעוסקים בענין, כשדנים, לא לאחר המעשה, שלא יהיה כמו תפלת שוא. אנחנו אומרים רק בלילה, אבל הוא אומר שכאשר באים לבית כנסת על הבקר – מתנגדים-מתנגדים (שבכלל מתפללים יותר מוקדם) אומרים עד שלש שעות ומתנגדים-חסידים עד חצות.

לפי התוס' של "איפוך" אומרים "ברחמיו" רק כמטבע תפלה, אבל לפי אדה"ז (ומקורו מפורש במ"א בסימן תקפ"ב הנ"ל הערה ד) יש טעם – אומרים "הוא יפן ברחמיו" במוסף כי באותו זמן, בשלש שעות שניות, ה' דן ואז מתאים לומר שה' יקום מכסא דין וישב על כסא רחמים.

דעה שלישית – חרון אף ה' בשלש שעות ראשונות

יש עוד דעה, ווארט שלישי, שלא דברנו עליו עד כה. קודם כתוב, באותה סוגיא, אודות בלעם הרשע שהיה יודע לכוון את השעה שה' כועס בכל יום, וה' עשה צדקה וחסד עמנו – "צדקות הוי'" עמנו – שלא כעס כלל באותם ימים. הגמרא שואלת "אימת רתח" ועונה אביי "בתלת שעי קמייתא" ובהמשך נאמר "תנא משמיה דר"מ בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה מיד כועס הקב"ה", ואז ממשיכה הגמרא "אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא וכו'". משמע שטעמו של רב יוסף הוא משום שתלת שעי קמייתא דיומא הוי עת חרון אף של מקום בעולם (כמפורש ברש"י, שמפרש "'בתלת שעי קמייתא' – בשעת חרון").

למה ישנו אז "חרון אף של מקום"? כי אז כל מלכי אומות העולם קמים אז משנתם. דוד המלך קיים את "אעירה שחר" (השיר ששרנו קודם) – אני מעורר השחר ולא השחר מעורר אותי, הוא קם לפני שש בבקר (אם מדובר בשעות שוות). שאר מלכי העולם לא ככה, אלא קמים בשעה השלישית (כך אומרים תוספות) – בין שמונה לתשע בשעות שוות – ומיד הם משתחוים לשמש ר"ל, וכאשר הם משתחווים לשמש זה מעורר את חרון האף של הקב"ה ועל כך נאמר "אל זועם בכל יום", ומי שיודע לכוון את הרגע זהו רגע שאפשר חלילה וחס לקלל בו, כמו בלעם הרשע.

זהו טעם שלישי – אחר לגמרי מהטעמים שה' יושב ודן את העולם או שהוא יושב ועוסק בתורה – למה לא להתפלל מוסף ביחיד בר"ה בשלש שעות ראשונות. לפי דברי התוספות, שמפרשים (כנ"ל) שהמדובר הוא דווקא בשעה השלישית בה קמים המלכים וכו', יש גם נפק"מ גדולה להלכה – האיסור להתפלל הוא דווקא בשעה השלישית, ולא בכל שלש השעות (וראה במ"א סימן תקפ"ב הנ"ל כמ"פ).

שלש הדעות כנגד עולמות בי"ע

יוצא שיש שלשה טעמים מדוע לא להתפלל מוסף ביחיד בשלש השעות הראשונות של ראש השנה:

  • זהו זמן בו הקב"ה יושב ועוסק בתורה, שכתוב בה "אמת", ואינו עושה לפנים משורת הדין.
  • זהו זמן בו הקב"ה יושב ודן את העולם (כתירוץ "איפוך").
  • זהו זמן בו מתעורר חרון אף בעולם בשל השתחוית מלכי מזרח ומערב לשמש.

את שלש הדעות, בסדר בו הן נכתבו, ניתן להקביל לשלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה[ה] (בהם יש חשש ליניקת החיצונים וצורך בדין, בעוד שבעולם האצילות "לא יגורך רע"):

  • העיסוק של ה' בתורה, למעלה מהתייחסות למציאות, הוא מדרגת המוחין בעצם של עולם הבריאה, עולם השכל. כשעסוקים במוחין בעצם, בלי יחס לזולת, עסוקים באמת הצרופה ואין מקום להנהגה שלפנים משורת הדין.
  • כשה' יושב לדון את העולם הוא כבר משפיל עצמו מהמוחין בעצם למוחין ששייכים למדות (כפי שנתבאר באריכות במאמר הרבי הריי"צ ממנו הגענו לסוגיא) – מוחין ששייכים לעולם היצירה, בו מקננות המדות וישנו מלחמה ודין בין היצרים, בין נטית החסד לנטית הגבורה.
  • חרון האף בעולם בשל עבירות מלכי מזרח ומערב שייך במובהק לעולם העשיה, בו נאמר "אף עשיתיו", העולם בו מקננת המלכות ומעשי התחתונים (ובפרט מלכויות התחתונים) נוגעים ופוגעים.

רק אדמו"ר הזקן פוסק כמו הדעה שה' יושב ולומד תורה – כי הוא חב"דניק. כל שאר הפוסקים הם כמו דעת התוס', שפוסקים כ"איפוך", עולם היצירה, עולם הכללים. היחיד שפוסק ממש כדעת רב (כינוי מיוחד לאדמו"ר הזקן – "רב תנא הוא ופליג") – שאמרנו שהיא הרבה יותר על פי פשט, כסדר המימרא המקורית שבשלש השעות הראשונות של היום ה' יושב ועוסק בתורה – הוא רק אדמו"ר הזקן בשו"ע. ממש נגד כולם – הלבוש, המשנ"ב, ערוך השלחן וכו'.

ה. י"ב שעות בשיטות התרגומים (שלא כתירוץ "איפוך")

מקור המ"א בתרגומים על שירת האזינו

כפי שהזכרנו, כל הפוסקים מתוס' והלאה פוסקים לפי ה"איפוך". אך לפי ההגיון הפשוט עסק התורה קודם לדין, וגם התירוץ השני כל כך מחודש שחבל לוותר עליו. לכן, עוד לפני שראיתי שאדמו"ר הזקן פוסק הפוך מכולם היה ברור לי שעדיף להכריע כמו התירוץ השני. בכל אופן, צריכים מקור לאדמו"ר הזקן, והמקור הוא מגן אברהם קודם, בסימן תקפ"ב (צוטט לעיל הערה ד). מתוך העיון במגן אברהם יוצא שיש כמה מקורות להלכה כ"איבעית אימא", אבל הכי מענין וקדום הוא בתרגומי הפסוק "הצור תמים פעלו" – כל כך מענין שנראה את הדברים בפנים.

שירת האזינו היא שירת משה רבינו, השירה שכנגד הדעת. יש בתורה שלש שירות – שירת הים (שקראנו שבת שעברה), שירת הבאר ושירת האזינו. כתוב ששלש השירות האלה הן כנגד חב"ד. משה רבינו הוא דעת והאזינו היא שירתו לפני שמסתלק, ובאמת "האזינו השמים" שוה דעת. דעת עולה ו"פ דעה – הדעת היא "מפתחא דכליל שית" – כאשר "האזינו" עולה דעה ו"השמים" עולה ה"פ דעה (ממוצע כל אות). זה רמז מהיפים בתורה.

ה' מרבע את היום

על "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" אומר תרגום יונתן:

אמר משה נביא כד סליקת לטוורא דסיני חמית רבון כל עלמיא יי מרבע יומא לארבעא חולקין [שכל חלק הוא שלש שעות].

כבר יש כאן חידוש, שדבר ראשון ה' צריך לחלק את היום, והוא מחלק אותו דווקא לארבעה חלקים. מזכיר פסוק בנבואת בלעם בפרשת בלק, "ומספר את רֹבע ישראל" – יש משהו עצמי בעם ישראל שמחלק לארבע. מתאים לרמב"ם שבמו"נ הכי אוהב את המספר ארבע, מחלק כל נושא לארבע. יש אצלו משהו עצמי בתורה שהכל מתחלק לארבע. פעם אמרנו שהרבי מחלק כל דבר לשלש, יש למדנים שמחלקים כל דבר לשנים, 'צווי דינים'. הרוגאטשובר מחלק כל דבר בהלכה לשלש, 'דריי דינים'. הקב"ה מחלק לארבע. המו"נ הוא ספר חקירה אלקית, עוסק באלקות ולכן מחלק לארבע.

בלילה יש מחלוקת, יש מאן דאמר שמחלקים לשלש משמרות ויש מאן דאמר שמחלקים לארבע משמרות. יותר נפוץ שלש משמרות, וכשהרבי אוהב לחלק לשלש הוא לפי מאן דאמר זה. החלוקה למשמרות היא עבור המלאכים, מה הם עושים, והחלוקה לארבע היא מה ה' עושה. גם לגבי הלילה ראינו דעה שה' עושה כמו היום. (בלילה כתוב שה' שואג, זה הוא.) זה חד-פעמי בכל משמרת, לא משמע ששואג במשך כל המשמרת. יש מאן דאמר בסוגיין שבלילה ה' שומע לשירת החיות, כל הלילה, או שכל הלילה רוכב על כרוב קל. הסברנו בשיעורים הקודמים ששלש הדעות הן עצמן כנגד שלש המשמרות. בכל אופן, אהבת השלש היא כדעת שלש משמרות ואהבת הארבע כדעת הארבע משמרות. בכל אופן, רואים כאן מהתרגום שה' מחלק את היום לארבעה.

[אפשר להסביר שהאלקות מרבעת את הזמן ואז יוצא המקום, כמו תולדות?] אמרנו שכמו "ומספר את רבע ישראל" שיוצא 1600, 40 בריבוע, כנגד הימים שמשה היה בהר. הפשט של "ומספר את רבע ישראל" היינו הזיווגים, שה' מונה את הטיפות מהם נולדים צדיקים. כל הענין שה' מרבע כבר אומר שתכלית הכל לעשות זיווגים. המספר ארבע הוא מלשון זיווג.

[אפשר להסביר שהאלקות מרבעת את הזמן ואז יוצא המקום, כמו תולדות?] אמרנו שכמו "ומספר את רבע ישראל" שיוצא 1600, 40 בריבוע, כנגד הימים שמשה היה בהר. הפשט של "ומספר את רבע ישראל" היינו הזיווגים, שה' מונה את הטיפות מהם נולדים צדיקים. כל הענין שה' מרבע כבר אומר שתכלית הכל לעשות זיווגים. המספר ארבע הוא מלשון זיווג.

לומדים כאן עוד מהתרגום שהענין יוצא מהפסוק "הצור תמים פעלו", מהפסוקים החשובים בתורה, והוא סיפור של משה רבינו מה הוא ראה במרום. אז למאמר הזה, "אמר רב יהודה אמר רב", הוא עם מסורת הכי עתיקה – מקובל ממשה רבינו עצמו. משה רבינו רואה שהקב"ה קודם כל מרבע, מחלק את היום לארבעה.

ארבעת החלקים לפי תרגום יונתן

תלת שעין עסיק באורייתא ותלת עסיק בדינא [אם כן, יש מקור מפורש שלא כ"איפוך", ואם כן צריך לתרץ כתירוץ השני. כך מביא המגן אברהם וכך פוסק אדמו"ר הזקן נגד כולם. זה מקור יפהפה, לא יכול להיות יותר נחמד ממנו. מה שמענין הוא איך ממשיך:] ותלת מכרזג בין גבר לאיתא [בגמרא אין מחלוקת מה קורה בשלש השעות השלישיות, "הקב"ה יושב ודן", אבל לפי מה שכתוב כאן אומר משהו חדש – בשלש שעות שלישיות ה' עושה זיווגים. (זן ר"ת זכר-נקבה.) יפה, לפי התרגום ירושלמי עוד יותר מסתדר.] וגזר למרומם ומאיך [ה' גוזר מי יגבה ומי ירד, "משפיל גאים ומגביה שפלים" – זו פעולה כל כך חשובה שמצדיקה שלש שעות. כנראה כל יום יש מישהו בממשלה שצריך להגביה ומישהו שצריך להשפיל. אי אפשר לסמוך על אתמול – יתכן שאתמול הוא היה בסדר והיום אינו בסדר. וגם להיפך, יתכן שיש מישהו שאתמול לא הגיע לשררה והיום צריך להרים אותו. הענין הזה של "משפיל גאים ומגביה שפלים" כל כך עצמי, שמצדיק שלש שעות ביום.] ותלת [אחרונות] מפרנס כל ברייתא [אז הוא עושה "איפוך" על אחר הצהריים – ששלש שעות רביעיות הוא מפרנס את העולם.] דהכין כתיב תקיף דשלמין עובדוי ארום כל ארחתוי דינא אלהא מהימנא דמן קדמוי עולא לא נפיק דזכאי וקשיט הוא.

הקשר בין שידוכים ל"משפיל גאים ומגביה שפלים"

מענין שהפעולה של "גזר למרומם ומאיך" הולכת יחד עם זיווגים, באותו זמן. כמו שאמרנו בסוגיא בגמרא שלפי מאן דאמר אחד בזמן הבית ה' משחק עם הלויתן ומלמד תינוקות באותו זמן – הוא יכול לעשות שני דברים יחד. גם פה, ה' מזווג זיווגים ועושה בו זמנית פעולה מובהקת של מלך ש"משפיל גאים ומגביה שפלים". זיווגים עושה השדכן. ה' מתפקד גם כשדכן וגם כמלך מובהק באותו זמן. סימן שיש קשר מאד הדוק בין שתי הפעולות האלה.

מה הקשר? ["נחות דרגא וסיב איתתא", השפלה של האיש, והאשה "עולה עמו ואינה יורדת עמו".] יפה, את החתן צריך להשפיל והאשה "עולה עמו ואינו יורדת עמו", סימן שהוא יורד אבל היא רק עולה. יש עוד פירוש, בתחלת מסכת בכורות יש ויכוח של רבי יהושע בן חנניא וסבי דבי אתונא. מהאגדתות הכי עמוקות בש"ס, רבי נחמן מפרש אותן ועוד. יש שם ויכוח שמי שמנצח יהרוג את השני. שאלו אותו חידות והוא ענה. אחד הדברים ששאלו הוא מה הסברא שאדם מנסה לנעוץ יתד בתוך כותל ואינו נכנס אז הוא מרים ונועץ אותו יותר גבוה ואז נכנס. מישהו זוכר מה התירוץ? קשור לבחורים שצריכים שידוך. [הקיר כבד, וכמה שיותר גבוה פחות כבד.] הפשט הוא שכאשר תוקעים בקיר מסמר מחפשים מקום שקל להכניס. היום יש מכשירים לבדוק מה יש בקיר, אבן קשה או משהו קצת יותר רך. זו החידה, ומה ההסבר בפשט, עוד לפני ביאורי החסידות? הוא הסביר להם, נצח אותם, שלפעמים אדם עושה שידוך עם בחורה לפי דרגתו – הוא לא כל כך מיוחס וגם היא לא כל כך מיוחסת. הוא עושה שידוך ולא נכנס, המסמר הוא החתן ולא יוצא מהשידוך שום דבר.

זה גם מוסר השכל להורים שרוצים לשדך את הילדים שלהם. אז מה צריך לעשות? אפשר לרדת, לחשוב שלא מגיעה לי בחורה כזו וצריך לנסות יותר נמוך. הווארט הוא שבדיוק ההיפך, צריך לחפש יותר גבוה, לחפש אחת שיותר מיוחסת ממך. שם, כשתנסה יותר גבוה, זה יכנס. אם ניסית בשוה איתך ולא עבד תנסה שידוך יותר טוב ממך ואז יכנס. כשעושים שידוך צריך לדעת איפה לשים את החתן, לעשות לו שידוך למעלה או למטה. זה גם "משפיל גאים ומגביה שפלים". לפעמים גם להיפך, הוא חושב שהוא כל כך מיוחס וכל כך מושלם, ובעיקר הורים שחושבים שהבן שלי מושלם וצריך בחורה הכי טובה, אז צריכים להשפיל אותו, לשים אותו במקום. הווארט בבכורות הוא להיפך, שלפעמים הוא בשפלות – עושה שידוך למטה וזה לא הולך – וזה סימן שרוצים שיעשה שידוך יותר גבוה.

אז אלה שני הסברים למה לעשות שידוכים ו"ומרומם ומאיך" הולכים יחד. [למה הגבהה והשפלה לא נכללות בדין, זה לכאורה חלק מהדין?] כנראה שזה לא דין. למה המלך משפיל ומרומם? כתוב שהוא הכי רגיש לגאוה. מלכות דקליפה כולה גאוה, "אנא אמלוך", ומלכות דקדושה היא השפלות, כמאמר דוד "והייתי שפל בעיני". כשהמלך מרגיש שאחד השרים מדי מתגאה תפקידו להשפיל אותו – תפקיד המלך לווסת שלא תהיה יותר מדי גאוה. זה דין מיוחד של מלך. גם על פי פשט למלך יש דינים מיוחדים, לא על פי תורה, הוא יכול להרוג מורד במלכות וכו'. אבל העיקר כאן אינו דין על פי תורה, שמישהו עשה עבירה, אלא רק מרגיש שהוא בעל גאוה ולא צריך להיות כאן – בסופו של דבר הוא יקלקל בגאוותו ולכן צריך להוריד אותו. אם הוא בשפלות – אז אדרבא. זה הסיפור של החכם והתם אצל רבי נחמן, החכם כל כך חכם בעיניו שהוא בעל גאוה הכי גדול, ובסוף משפילים אותו. התם הוא הכי בשפלות, חושב שהוא גארנישט, לא מחזיק עצמו לשום דבר – ובסוף מרימים אותו, הוא נעשה משנה למלך. [איך רבי נחמן אומר על עצמו שלא היה כמוהו?] בסדר, כתוב שרק משה רבינו יכול לשבח עצמו כמה הוא ענו. גם הוא יכול לשבח את עצמו.

אז למדנו שהרגישות לגאוה של הזולת, רגישות המלך, היא גם הסוד של שידוך. דווקא השדכן צריך להיות עם תכונה מלכותית, ועיקר ההתאמה תלוי ברגישות הזו. מחפשים תלמיד חכם, מחפשים אשה כזו או חתן כזה, עם כל מיני מעלות, אפילו יראת שמים, אך בסופו של דבר מתי השידוך יעלה יפה? אם אין גאוה, אם אין ישות. [חתן הוא לשון נחות דרגא, חייב לרדת, אבל "אשה כשרה עושה רצון בעלה", היא מעלה אותו.] זה עוד ווארט, קודם אמרנו שהוא יורד והיא עולה, אבל אם הוא בשפלות כדבעי היא מעלה אותו. בכל אופן, כתוב כאן שבשלש שעות שלישיות ה' מזווג זיווגים וגוזר מי לרומם ומי להשפיל.

שיטת התרגום ירושלמי

בתרגום ירושלמי יותר נצמד לגמרא:

אמר משה נביא כד סלקית למרומא חמית תמן רבון כל עלמיא יי מרבע יומא לארבע חולקין [כמו התרגום יונתן.] תלת שעין באורייתא ותלת שעין עסיק בדינא [גם כאן לא עושה "איפוך", שכפי שאמרנו אין בו סברא בסדר של ה', שקודם דן ואז עוסק בתורה.] ותלת שעין עסיק מפרנס עלמא [גם זה לפי הגמרא על שלש שעות שלישיות.] ותלת שעין מזווג גבר לאיתא [רק זה, עוד שלש שעות הוא עושה שידוכים.] תקיפא דשלמין עובדוהי ארום כל אורחתיה דינין דקשוט אלהא מהימנא וקשיטא ולית קדמוי שקר צדיק וקשיט בדינא הוא.

התלמוד ירושלמי הכי מסתבר, שהכל לפי הגמרא בתשע השעות הראשונות, וכל החידוש שמה שכתוב בגמרא שבשלש האחרונות הוא משחק עם הלויתן וכאן כתוב ששלש שעות אחרונות הוא עושה זיווגים. זה מסתדר יפה. מה זה לשחק עם הלויתן? לויתן הוא "הפעם ילוה אישי אלי", לשון זיווג. זו לשון נקיה. אפשר לומר שבפנימיות הפשט של "אמר רב יהודה אמר רב" שהוא משחק עם הלויתן זו לשון נקיה שה' עושה זיווגים. מה שמחת השדכן? שיש זיווג. זה גם עונה על הקושיא שבזמן הזה אין שחוק לפני הקב"ה – הוא עדיין צריך לזווג, אולי קצת פחות שוחק מכל זיווג שמצליח. לפי התרגום ירושלמי אין קושיא ולא צריך לחלק בין זמן הבית לזמן הגלות ואין קושיא בכלל, הוא תמיד מזווג זיווגים וגם בזמן הזה יש שמחת חתן וכלה.

שידוכי לויתן

[אז מה זה ששחט את הנקבה? הוא משחק עם הלויתן שהוא לבד.] הוא שחט את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, צדיקים שבכל דור ודור, והזכר מסתובב. באמת מענין איך אפשר לומר שמשחק עם לויתן הוא שידוכים – איזה מין שידוך זה כששחט את הנקבה וסרס את הזכר? בפנימיות זה השידוך הכי טוב. לויתן בגימטריא מלכות. יש לויתן ויש "לוית חן" (ביחד הם משלימים לאלף אורות שקבל משה רבינו במתן תורה). לויתן לשון "הפעם ילוה אישי אלי", כמו שנאמר בשבט לוי. זה פשט המלה לויתן, ויש לו הרבה רמזים. דברנו קודם על המלה דעת, ואחד הרמזים הוא שכאשר כותבים דעת במילוי אותיות המילוי הן לויתן – דלת עין תו. דעת הוא הכח שמחבר בין איש ואשה, "והאדם ידע את חוה אשתו". החלק הנסתר, המילוי, הוא הלויתן.

איך אפשר לפרש למעליותא את מה שה' שוחט את הנקבה ומסרס את הזכר? לכל אחד מבני הזוג יש גם יצר הרע, אש זרה – "זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן". לכל אחד יש את האש שלו, ואם לא זכו יש אש זרה, אש של תאוה, אש של זנות, ויש גם אש של כעס, הכל הולך יחד. מה ה' עושה? כשהוא הורג את הנקבה ומולח אותה לשמור אותה טוב לצדיקים לעתיד לבוא כנראה שזהו תיקון הכלה. יש משהו שלפני שהיא מתחתנת צריך לשחוט אותה ולמלוח אותה ולהכין אותה לחופה. והסירוס של החתן הוא ללמד אותו את מאחז"ל הידוע "אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע ומשביעו רעב". מי הם הסריסים השומרים את השבת? מאחז"ל מפורש שאלה תלמידי חכמים שמסרסים עצמם כל השבוע ושומרים את זמן הזיווג לשבת קדש. בהחלט אפשר להבין שהקב"ה מסרס את הזכר ומולח את הנקבה. אפשר לתת פירוש פנימי שזה בכל אופן זיווג.

[יש בזה צחוק?] כנראה יש בזה הרבה צחוק. על פי פשט הוא משחק עם הלויתן הזכר כפיוס, כך אומר אחד הפירושים – ה' הרג לו את נקבה, אז הוא מאד מסכן, וה' משחק עמו כדי לפייסו. למה הדבר הזה דומה? אם הלויתן הוא משה רבינו – ה' צוה אותו לפרוש מהאשה, "ואתה פה עמוד עמדי", כאילו הרג לו את האשה, ובמקום זה הוא נעשה "בעלא דמטרוניתא", ה' הוא השכינה והוא נעשה הבעל של השכינה, כלת משה למעלה. זה גם יכול להיות פירוש, הוא מסרס אותו כלפי מטה ואז ה' אומר שאין לך אשה ואני מזדווג איתך. אבל לעתיד לבוא משיח לא יפרוש מהאשה – זה ההבדל בין משיח למשה רבינו. משיח לא צריך להיות נביא גדול כמשה, כך פוסק הרמב"ם, אלא בעל רוח הקדש יותר ממשה, אז הוא לא פורש מהאשה.

אפשר לומר עוד מליצה, שהיות במעשה בראשית ה' הרג את הנקבה וסרס את הזכר, אז כעת הוא צריך לעשות תשובה, ומה התשובה שלו? שכל החיים אני אעשה זיווגים טובים, לכפר על מה שפעם הרגתי את הנקבה וסרסתי את הזכר. למה הוא הרג את הנקבה וסרס את הזכר? לשם שמים, כדי שלא יחריבו את העולם. אם היו פרים ורבים היו מחריבים את העולם. מכאן אפשר להבין את המאן דאמר שבזמן הבית ה' עשה שני דברים יחד – שיחק עם הלויתן ולימד תינוקות. כעת אפשר להבין את הקשר. קודם אמרנו שכאשר מלמדים תינוקות צריכים גם משחקים. אחר כך ראינו שאחד ממפרשי העין יעקב אומר זאת. אבל כעת יוצא עוד דבר – בשביל מה יש זיווג? בשביל "פרו ורבו". כמו היום שיש נושא של זוגיות ויש נושא של חינוך ילדים – שני הנושאים הכי אקטואליים שצריכים ללמד אנשים, שלום בית וחינוך ילדים. גם כאן, לויתן הוא הזיווג, שלום בית, ויש חינוך הילדים – עושים באותו זמן. [כמו בפיוט שיש "ותינוק ללמדו ספר" ויש "ולשדך הבנות".] נכון, זה מה שעושים בשבת.

סיכום

כל זה היה רק לחיזוק שלא זזים מהסדר הראשון, לא אומרים "איפוך" – הצד השוה בין שני התרגומים שבהתחלה לא מהפכים – וככה פוסק אדה"ז נגד כל הפוסקים. בכל אופן, רואים שיש התכללות בין ארבעת חלקי היום, ומצד התכללות זו אפשר לומר "איפוך" בגמרא וכן יש את ה"איפוך" בתרגומים כפי שראינו היום.

יש עוד נקודה, שצריך לחבר זאת לפסוק. לא סתם הוא הביא זאת על הפסוק "הצור תמים פעלו וגו'". זהו פסוק מהכי חשובים בתורה, וכמה חלקים יש בפסוק? "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא". ארבעה. זה ודאי קשור, שמשה רבינו עלה למרום וראה את ה' מרבע את היום לארבעה חלקים – הם מקבילים לארבעת חלקי הפסוק. בזה צריך להתבונן.

[אם מחברים את הדעות של תרגום יונתן, תרגום ירושלמי והגמרא אפשר להסביר שהזיווג הוא לשחק בלויתן ולהשפיל גאים ולהגביה שפלים זה החינוך.] נכון.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] וראה עוד בהתוועדות שבת בשלח ש"ז.

[ג] וזה לשונו:

ועוד נ"ל בס"ד מה שעושין ג' מצות אלו בסדר זה, תפלין, צצית, מזוזה, ונקדים מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש כי שם נת"ה הוא שם קדוש משמות ע"ב, והוא סוד חרב גלית הפלשתי שלקחה דוד הע"ה ואמר לאחימלך אין כמוה תנה לי [שמואל א' כ"א י'. א"הו לפנינו שם "תננה"], תנה אותיות נת"ה, כי כשהשם הזה הוא בתגבורת הדינים אין כמוהו כל כך חזק, ולזה אמר דוד המלך ע"ה תנה עון על עונם [תהלים ס"ט כ"ח] עכ"ד ז"ל ע"ש, ובזה אמרתי לפרש בס"ד מה שאמר בלעם, התיצב בה על עולתיך ואנכי אקרה כה [במדבר כ"ג ט"ו], שרצה להתגבר בשם זה של נת"ה שהוא תוקף הדינין, ששם זה הוא שם כ"ה מן ע"ב שמות של ויסע ויבא ויט [שמות י"ד], ולזה אמר התיצב כה על עולתיך ואנכי אקרה כ"ה דייקא רמז על שם נת"ה, וגם אלו חושבין מצד הקליפה שלהם להתגבר בשם נת"ה שהוא תוקף הדינין, לכן מניחין תפילין תחלה, ואח"כ צצית, ואח"כ מזוזה, דסופי תבות שלהם הוא נת"ה, אך לא יעלה בידם כלום, וחרבם תבא בלבם.

ונתבאר עוד בשיעור ש"ק פרשת בשלח ש"ז.

[ד] וזה לשונו:

(ח) תכתב ותחתם... וכתב הלבוש שלא לאומרו אחר ג' שעות ראשונות שכבר נגמר הכתיבה ע"ש בסימן תקצ"ו ובסימן תקפ"ד כתב דג' ראשונות הקב"ה יושב ודן וצ"ע דהא אנן אמרי' ממקומו הוא יפן ברחמים והטעם משום דקי"ל בשניות יושב ודן ומבקשים שיפן ברחמים כמ"ש הגמ"נ הלכות יה"כ בשם תוס' פ"ק דע"א ואף שהתו' כתבו שם דנוסח התפלה כך הוא היינו לשינוי' קמא דגמ' אבל אנן קי"ל כשינוי' בתרא דלא תיפוך ע"ש וכ"כ התרגום יונתן וירושלמי בפסוק הצור תמים וכ"כ מט"מ דבשניות יושב ודן וא"כ יכולים לאומרו עד אחר חצות...

[ה] ובשיעור ר"ח אד"ר ש"ז נתבארה הקבלה זו באורך גם ביחס למדרגות שונות של גאולה – עיי"ש.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com