חיפוש בתוכן האתר

הנחת תפלין שמואל שי' מימון; שיעור לרפואת אפרים-דוד בן שושנה-נעכא - י"ד אד"ר ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

י"ד אד"ר ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח

תהלים פרק לד

הנחת תפלין שמואל שי' מימון; שיעור לרפואת אפרים-דוד בן שושנה-נעכא

לצפיה בשיעור בוידאו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי שחרית]

נגנו "ויהי בימי אחשורוש".

לחיים לחיים. לרפואה שלמה. עכשיו יש ניתוח לראש הישיבה של ישיבת תום ודעת, אפרים-דוד בן שושנה-נעכא, שהניתוח יצליח ותהיה רפואה שלמה, שהרופא יצליח בניתוח. שכל אחד יקח תהלים. קודם נשיר את הפרק של הרבי ואחר כך נאמר פרק לד, הפרק של הרב אפי.

נגנו "בצאת ישראל ממצרים" ואמרו יחד בקול פרק לד. לחיים לחיים, רפואה שלמה, מזל טוב. נגנו "ארור המן" (הראשון).

לחיים לחיים, מזל טוב. איפה שמואל? הנחת כבר גם רש"י וגם ר"ת? ר"ת עוד לא? שתהיה הנחת תפלין בשמחה, גם רש"י וגם ר"ת. לחיים לחיים.

ניגון הכנה, הבר מצוה חזר על חלק מהמאמר, ניגון אחרי המאמר.

[לאחד התלמידים שמזג משקה ביד שמאל:] אתה ימני או שמאלי? לחיים לחיים. [לשמואל:] מזל טוב מזל טוב, שתזכה לחזור הרבה מאמרי חסידות בשמחה. אבא וסבא, לחיים לחיים, מזל טוב. מלמד, מזל טוב מזל טוב.

א. מחשבה טובה שפועלת במעשה

חשוב טוב – יהיה טוב

שמואל נקרא על שם הרבי המהר"ש, ה"לכתחלה אריבער", שבמדה מסוימת הכי דומה לבעל שם טוב. כך כתוב, שהיה נוהג במנהג של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אמר שצריך לבטוח בה' בטחון גמור, והבטחון של הבעל שם טוב – הביטוי שלו, הווארט בחב"ד – הוא "טראכט גוט וועט זיין גוט", חשוב טוב יהיה טוב. בכל מצב צריך לחשוב טוב, ואז – אם אדם חושב טוב – לא משנה אם הוא זכאי או לא זכאי. כך מביאים בשם חובת הלבבות, רבינו בחיי, שאם אתה בוטח בה' לא משנות זכויות – "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו". זה מיסודי היסודות של תורת הבעש"ט.

מה הקשר המיוחד לשם שמואל? כתוב ש-שמואל בגימטריא מחשבה טובה. מחשבה שוה גם שנה. מי שיש לו מחשבה טובה יש לו גם שנה טובה ומתוקה (את ההפטרה של לידת שמואל קוראים ביום הראשון של ראש השנה, סגולה לשנה טובה ומתוקה). אבל הרמז המפורסם של שמואל שהוא בגימטריא מחשבה טובה.

"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" – פירושי "נחמה פורתא" ו"לכתחילה אריבער"

מה כתוב על מחשבה טובה? שהקב"ה מצרפה למעשה (מצרפה = מעשה). "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" – זה הביטוי של חז"ל. הפשט הוא שאם יש לאדם מחשבה טובה לעשות משהו טוב – משהו מאד טוב, איזו פעולה מאד גדולה להביא משיח – לפעמים לא יוצא לו, ה' לא מאפשר, בהשגחה פרטית הוא אנוס ולא יכול לממש את המחשבה הטובה שלו. אך היות שהיתה לו מחשבה טובה – החליט בכל הכח לעשות, כמו שלמדנו קודם במאמר על "נעשה ונשמע" – ה' מצרפה למעשה, מחשיב כאילו עשה בפועל ונותן לו שכר.

לפירוש הזה קוראים "נחמה פורתא" – הוא רצה לעשות משהו טוב ולא יצא לו אז מנחמים אותו 'אל תדאג, ה' מצרף למעשה'. אבל מי שבאמת רצה משהו טוב – הפירוש הזה לא מספק אותו כלל. לכן, בשביל מי שבאמת רוצה, באמת בוטח בה' ומאמץ לעצמו תמיד את הוראת הרבי המהר"ש "לכתחלה אריבער", צריך לתת פירוש אחר לגמרי ל"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". מה הפירוש החסידי? שוב, אתה שוה מחשבה טובה, שמואל. שמואל הרמתי מתקשר לרוממות העצמית של ה' ובא לבטא אותה. איך מגלים את הרוממות העצמית? על ידי שמושחים מלך. "רמה קרני בהוי'" אמרה חנה – "'קרני' ולא 'פכי'", בתחלה הוא מושח את שאול וזה לא כל כך מצליח ואחר כך מושח את דוד שזה כן מצליח – ה' נותן לו בית נאמן – הכל מכח שמואל.

שמואל הוא מחשבה טובה, שה' מצרפה למעשה – נותן לו לקיים זאת, אף שחשב משהו לא ריאלי. הוא חשב משהו טוב אבל לא מציאותי, והווארט שאם חשבת חזק לעשות משהו – הגם שזה הכי לא מציאותי – ה' יצרף את המחשבה שלך למעשה, ה' יעשה שתצליח לממש את המחשבה הטובה שלך בפועל ממש. זה הפירוש החסידי, מה שצריך לכוון בכך ש-שמואל הוא מחשבה טובה – שתחשוב טוב ויהיה טוב. מה זה "יהיה טוב"? שהקב"ה יצרף את המחשבה הטובה שלך למעשה, שיהיה טוב, טוב מאד, הכי טוב בטוב הנראה והנגלה בפועל ממש. זה ווארט לגבי שמואל, שהוא בגימטריא מחשבה טובה.

מחשבה טובה – מחשבה חיה ונוגעת

בכלל כתוב בקונטרס ההתפעלות של הרבי האמצעי ש"מחשבה טובה" היא מחשבה עם הרבה חיות. סתם מחשבה היא שסתם אדם חושב משהו, אבל "מחשבה טובה" הכוונה שהמחשבה היא טובה, מלאת חיות. אם יש מחשבה טובה, מלא התלהבות במחשבה – מתלהב כי הולך לעשות זאת, הולך להביא משיח – כזו מחשבה טובה ה' מצרפה למעשה נגד כל הסיכויים. לא שייך לממש את המחשבה הזו בדרך הטבע, ואף על פי כן הקב"ה מצרפה למעשה בפועל ממש, שהוא זוכה להביא את מלך המשיח. כמו שהרבי מביא במאמר "ואתה תצוה" שרק צדיק אחד יכול להביא את המשיח. צדיק אחד הוא אחד שיש לו את המחשבה הכי טובה, עם הכי הרבה התלהבות, הוא הולך לממש אותה נגד כל הסיכויים וה' מצרפה למעשה – "חשוב טוב יהיה טוב". זה הכח שלך, העבודה שלך, שתזכה לממש את הכח של מחשבה טובה, שמואל.

יש עוד דבר שאדמו"ר האמצעי אומר לגבי מחשבה טובה, בגימטריא שמואל, חוץ ממה שאמרנו שזו מחשבה עם הרבה חיות. מה נותן את החיות? הוא מסביר שמחשבה טובה היא מחשבה שאדם מרגיש שהיא נוגעת לו. לא משהו מופשט, שאולי מישהו אחר יכול לעשות, אלא מחשבה שהוא מרגיש שרק אני יכול לעשות – שליחות שלי. דווקא אז זו מחשבה טובה ואז דווקא הוא מקבל את החיות ואת ההתלהבות של הקדושה. אם זו סתם מחשבה – להביא משיח, לבנות כאן בית מקדש (מעט) – אבל לא דווקא אני צריך לעשות, אלא גם מישהו אחר יכול, זו לא מחשבה טובה. זה כמו לקרוא בעיתון על תכנית יפה, שאני מזדהה איתה, אבל זו לא מחשבה טובה. מחשבה טובה היא נוגעת לי. שתהיינה הרבה מחשבות טובות, 'טרכאט גוט'.

ב. "טעמו וראו"

"טוב לשמים וטוב לבריות"

כעת נאמר עוד ווארט מתוך הפרק של אפי, שיהיה בריא. יש כאן הרבה פסוקים מאד חשובים בפרק ל"ד. נאמר כמה. הרי פרק ל"ד הולך לפי סדר האלף-בית – זה גם סימן שהוא אחד הפרקים המרכזיים ביותר של ספר תהלים. רק הפרקים המאד-מיוחדים הולכים לפי סדר האלף-בית, כמו "אשרי" וכמו פרק קי"ט. לד הוא טוב כפול, טוב ועוד טוב, טוב לשמים וטוב לבריות. הרבי אמר שטוב לבריות – טוב לבריאות. היום יום שלישי בשבת, היום שהוכפל בו "כי טוב". גם פורים קטן, עליו נאמר "טוב לב משתה תמיד", וגם יום שהוכפל בו "כי טוב", מתאים לפרק לד.

"טעמו וראו" – היעוד העתידי

באות ח של הפרק כתוב "חֹנה מלאך הוי' סביב ליראיו ויחלצם"[ב] – באמצעות מלאך הוי' ה' מציל את יראיו מכל צרה  – אבל אחר כך, באות ט (הרומזת לטוב) יש הוראה, "טעמו וראו כי טוב הוי'" (מ-ט של "טעמו" עד ט של "טוב", סוד "טטפת", יש טב אותיות שעולות שמואל = מחשבה טובה. שאר אותיות הביטוי = לד = טוב טוב. בכל הביטוי – "טעמו וראו כי טוב הוי' – יש טוב אותיות).

כתוב שהטעם כאן הוא פנימיות הראיה. ראיה היא חכמה. יש סוד טנת"א – הילדים למדו טעמים? כתוב שאת סודות טעמי המקרא יגלה מלך המשיח, סודות שעד כה לא נתגלו – שרים את הטעמים (ולומדים את משמעותם בתור "מפסיקים" המעצבים את תחביר הפסוקים) אך סודות הטעמים (שהם "טעמי תורה") לא נתגלו. סוד הטעמים הוא פנימיות הראיה. בעולם הזה אפשר רק לשמוע את האלקות, עד לשמיעה הכי פנימית שנקראת דערהער, על זה נאמר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". משה רבינו רצה לומר 'ראה ישראל' אך בעולם הזה לא שייך, רק ברמז של "שאו מרום עיניכם וראו", אך בהדיא, בפירוש, אין ראיה ישירה באלקות. רק לעתיד לבוא יתקיים היעוד של "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".

לזכות לראיה על ידי הטעמים

איך מגיעים לראיה זו? על ידי טעמי המקרא, סודות הטעמים שיגלה מלך המשיח (והוא רמוז בפסוק הכותרת של הפרק: "לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך", בחינת "שטות דקדושה" של דוד מלכא משיחא, שהיא למעלה מעלה מטעם ודעת של עולם התיקון, היינו "בשנותו את טעמו", בחינת "כל המשנה ידו על התחתונה", דהיינו שקשור בעצם לתכלית הכוונה של בריאת העולם, מה ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", "בתחתונים" דווקא, והוא הוא סוד טעמי תורה של מלך המשיח – "טעמו וראו כי טוב הוי'").

הטעמים הם פנימיות החכמה – "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – ומזה באים ל"ראו", רואים אלקות, רואים שהכל טוב, ה' הוא עצם הטוב וכל מה שנעשה הוא טוב. לכן לעתיד לבוא מברכים "הטוב והמטיב" על כל דבר, טוב הנראה והנגלה כמו שהרבי מדגיש. מה צריך לשם כך? "[טעמו וראו כי טוב הוי'] אשרי הגבר יחסה בו"[ג] – צריך בטחון, כמו שהראשונים פרשו, כמו שהרבי פרש. זה "טעמו וראו".

ג. "מי האיש" – שלש עבודות האדם (חש-מל-מל בפרק לד)

"מי האיש" – גילוי י"ג מדות הרחמים מברית מילה עד בר מצוה

כעת נעבור לעיקר מה שרצינו, מפסוק יב. פסוקים יב-יג מצטרפים יחד (על פי פשט) והם רומזים לבר מצוה (ובסוד לם של הצלם, גילוי שני המקיפים של חיה יחידה, הכל מצד מוחין דאמא, המוחין הנמשכים בבר מצוה על ידי מצות תפילין), מ-יב ("מופלא הסמוך לאיש") ל-יג ("איש"). שיא פרשת השבוע, פרשת כי תשא, הוא גילוי יג מדות הרחמים, גם קשור לבר מצוה.

בבר מצוה יש את שלמות הגילוי שמתחיל בברית. שלשום, בברית מילה, הסברנו, מה שתמיד מזכירים בברית, שבגילוי העטרה יש גילוי יג מדות הרחמים. לכן "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות, יותר מן התורה שנכרתו עליה שלש בריתות" – מאחז"ל בו חותם הרמב"ם הלכות מילה. אבל יג שייך במיוחד לבר מצוה, אז צריך לומר ששלמות מה שהתחיל בברית – גילוי העטרה – הוא בבר מצוה, כשמגיע לגיל יג, שאז יש לו את כל יג מדות הרחמים של פרשת כי תשא.

פסוקים יב-יג: "לכו בנים שמעו לי יראת הוי' אלמדכם. מי האיש החפץ חיים אֹהב ימים לראות טוב"[ד]. מי יש לו חפץ? חפץ הוא התלבשות התענוג בתוך הרצון, ומי חפץ חיים?  מי אוהב ימים? "אֹרך ימים בימינה". "לראות טוב" חוזר לפסוק "טעמו וראו כי טוב הוי'". מי רוצה שזה יתקיים אצלו, שיתגלו לו טעמי תורה ויראה את טוב ה'? מה הוא צריך לעשות לשם כך? כתובים כאן שלשה דברים שהוא צריך לעשות.

"נצֹר לשונך" – שמירת ברית הלשון (כנגד ברית המעור)

הדבר הראשון הוא "נצ­ֹר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". רצינו להסביר זאת כי המלה "נצֹר" היא אותה מלה שהיא שיא יגהמ"ר, "נֹצר חסד", המזל העליון – שייך לברית, בר מצוה וחתונה. שלשום דברנו בברית על ה-נ רבתי של "נצר חסד", והסברנו ששייך לנצירת החסד שבפום אמה – החסד ששייך לגילוי העטרה, ברית המילה, החסד שמשפיע למלכות במשך כל החיים, שרוצה להשפיע "אך טוב וחסד" לכולם כל החיים. כעת אנחנו רוצים להמשיך את הגילוי הזה גם בסוד הבר-מצוה ובכלל. כדי לזכות ל"נצר חסד", המזל העליון, ה"אין מזל לישראל". גם "נצר חסד לאלפים", אם מצרפים את המדה הבאה ("לאלפים"), ר"ת נחל – "נחל נֹבע מקור חכמה"[ה], נחל מהעל-מודע למודע וכך לכל המדות, כי החכמה היא "נקודה דנעיץ", הנקודה שנעוצה בכל כחות הנפש.

מה צריך כדי לגלות את ה"נצר חסד לאלפים"? "נצר לשונך מרע". שלשום דברנו על נצירת הברית, אבל כתוב בספר יצירה שברית הלשון מכוונת כנגד ברית המעור. שלשום דברנו על נצירת הברית התחתונה וכאן מדובר על נצירת ברית הלשון. זו קבלה טובה למי שהולך להיות בר מצוה – עד כה לא היה איש, וכעת הולך להיות איש, וכתוב "מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב"? מה הוא צריך? קודם כל  נצירת ברית הלשון, ברית בין אנשים, בין חברים.

אחדות הנשמות, קיום התורה והמצוות והתמסרות לשלום בין ה' וישראל

אחר כך צריך "סור מרע ועשה טוב" – כלל כל התורה כולה, לא לעשות עבירות ולעשות מצוות. רואים כאן שעוד לפני שאדם לא עושה עבירות וכן עושה מצוות הוא צריך לטהר את הלשון שלו. זה הסדר. כמו ששמע מי שהיה בשיעור קודם (השיעור לפני התפלה בספר המאמרים תש"ו), שעוד לפני "נעשה ונשמע" צריך אחדות בין הנשמות, ואחדות בין הנשמות היא "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", לא להוציא לעז על מישהו אחר. זה דבר ראשון, שקודם הסברנו שהוא "דרך ארץ קדמה לתורה".

אחר כך צריך "נעשה ונשמע" – "סור מרע ועשה טוב".

אבל אחר כך, אם רוצים לזכות לדבר השלישי שלמדנו קודם – "פסקה זוהמתן", "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי" – צריך יותר מ"סור מרע ועשה טוב", צריך "בקש שלום ורדפהו". מה זה "בקש שלום ורדפהו"? לעשות מבצעים של הרבי, להקדיש את כל החיים לזכות את הרבים. חז"ל אומרים ש"בקש שלום" במקומך "ורדפהו" במקום אחר – צריך להגיע למקום רחוק, להודו, לאמריקה, למקסיקו, לכל מיני מקומות בעולם. ב"מקום אחר", מקום רחוק, צריך לרדוף אחרי השלום – להשלים בין עם ישראל לאבינו שבשמים, לקרב נשמות.

חש-מל-מל – משתיקה לדיבור מקרב

מהם שלשת הדברים האלה? מהדוגמאות העיקריות בכל התנ"ך לסוד של הבעל שם טוב של הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל:

חש הוא שתיקה – "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", לשתוק מדבר מרמה, ובכלל שתיקה יפה. "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה", "אמור מעט ועשה הרבה". לא שלא צריך לדבר בחיים, בסוף צריך לדבר, אבל קודם צריכים לשתוק – "נצר לשונך מרע", "סייג לחכמה שתיקה". כתוב שהלשון הולכת, ואם אדם סתם נותן ללשון ללכת חפשי, בלי ריסון – כמו לתת לשור נגח להסתובב בלי ריסון – אוי ואבוי. לכן צריך קודם לרסן את הלשון, צריך ללמוד את מלאכת השתיקה. זו על ידי התבוננות – היו חסידים ששקעו שעות בהתבוננות, כמו חסידים הראשונים, תשע שעות. אז ממילא הוא לא מדבר, הוא חושב, חוץ מהשעה באמצע שהוא מתפלל כל פעם – מדבר לה'. הוא חושב מחשבה טובה. כל זה כלול בתוך ה"נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" – "חש" ("עת לחשות") בפירוש.  לכן אנחנו משתמשים כאן במלים חש-מל-מל, ולא הכנעה-הבדלה-המתקה, אף שאותו דבר – בפסוקים האלה בולט חש-מל-מל.

המל הראשון הוא לשון ברית מילה – "סור מרע ועשה טוב". "רע" הוא הערלה, כך כתוב בזהר, שצריך לכרות ולהשליך בעפר את הערלה. מהו "עשה טוב"? גילוי העטרה. בתוך המל האמצעי, הראשון במל-מל, יש שתי פעולות – מילה ופריעה ו"מל ולא פרע כאילו לא מל". חתיכת הערלה היא "סור מרע" וגילוי העטרה הוא "ועשה טוב" – גילוי האור כי טוב של החסד בפום אמה לכל החיים. אבל זה עדיין לא "מל" לשון דיבור – עדיין "אמור מעט [סור מרע] ועשה [טוב] הרבה". "נצֹר לשונך" הוא חש לגמרי, פשוט לשתוק. בתניא כתוב שהאתכפיא הכי חזקה היא לשתוק, יותר מלא לאכול – מי שרוצה לעשות אתכפיא, כך כתוב בתניא.

המל הראשון הוא עדיין לא דבור, אלא בבחינת "אמור מעט ועשה הרבה". מתי בא לך לדבר ולכתחילה תדבר בשופי? כאשר צריך לצאת למבצעים, לקרב ליהודים. כדי לקרב יהודים אסור לשתוק, ואסור אפילו למעט בדבור. כשיוצאים למבצעים צריך להרבות בדבור, הרבה דבור בשביל "בקש שלום ורדפהו". זה ה"מל" השני, "פתח פיך ויאירו דבריך". יש בגמרא שמישהו מגמגם כי חושב שהוא טמא, אז אומרים לו שדברי תורה אינם מקבלים טומאה – "פתח פיך ויאירו דבריך". לא משנה איך אתה, כעת אתה בשליחות – מבקש להשלים בין ישראל לאביהם שבשמים, במקום רחוק או קרוב – אז "פתח פיך ויאירו דבריך", ה"מל" השני בשופי (שעל ידי זה ממתיקים את כל הדינים מעל עם ישראל ומביאים את הגאולה – "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו").

אם כן, פסוקים אלה הם מיסודות מבני החש-מל-מל שבכל התנ"ך. זה לימוד בסיסי של בר מצוה,  לכל יהודי, ואמרנו דווקא מתוך הפרק של אפי, לזכותו, שה' ישלח לו רפואה שלמה והצלחה. לחיים לחיים.

נגנו "ונהפוך הוא", ניגון ר"ח כסלו.

ד. נצר-נזר-נשר-נסר

"נֹצר חסד" ו"נזר הקדש" – מעלות חילוף זצ

נאמר עוד ווארט: אמרנו ששיא פרשת שבוע הוא ב-יג מדות הרחמים, המלה "נֹצר" עם נ רבתי, נ רבתי שכוללת את כל יג מדות הרחמים. קשרנו זאת למה שכתוב כאן בפרק "נצֹר לשונך מרע" – יש נצירת הברית ונצירת הלשון. כתוב שיש גם את מלת השיא של פרשת תצוה, אחריה באה פרשת כי תשא. אם השיא של פרשת כי תשא היא "נצר", מה המלה שמאד דומה לה – בעצם מתחלף – שהיא שיא פרשת תצוה? הנושא העיקרי של פרשת תצוה הוא בגדי כהונה, ומה השיא בשמונת בגדי כהונה? ציץ. הציץ נקרא "ציץ נזר הקדש".

בתחלת פרשת כי תשא רש"י מביא גם את המלה "נזר", בענין שמן המשחה. שמן המשחה הוא כדי למשוח, כמו שהזכרנו את משיחת המלכים, ששמואל משח את שאול המלך ואחריו את דוד המלך. אבל יש הבדל במשיחות – משיחת הכהנים והכלים היא כמין גאם, להמשיך קו, אבל משיחת המלכים היא אחרת – מושכים אותם כמו נזר. בכל אופן יש קשר בין ה"ציץ נזר הקדש" לבין משיחת המלכים (ולא הכהנים) כנזר. עיקר כתר כהונה הוא "ציץ נזר הקדש". "אין כתר אלא למלך" ומשיחת המלך היא דווקא כמין נזר, בעיגול, לא כמו שאר המשיחות בשמן המשחה.

אם כן, המלה "נזר" היא עיקר פרשת תצוה, ומופיעה גם ברש"י בכי תשא, ו"נצר" עיקר כי תשא. חילוף האותיות כאן הוא ז-צ, מתחלף בהיגוי – שתי אותיות ממוצא השינים. לא רק ש-ז ו-צ מתחלפות באותיות השינים, אלא גם באלף-בית בו ה' ברא את העולם – אלב"ם. זצ היינו פרצוף התפארת באלב"ם, העיקר, המרכז, וגם השביעי – "כל השביעין חביבין", הזוג-הפרצוף השביעי של אלב"ם. בעל מגלה עמוקות אומר "כלם בחכמה עשית" – 'כלם באלב"ם עשית', חכמה בגימטריא אלבם. ה' ברא את העולם באלב"ם והשביעי החביב שם הוא זצ, סוד הזמן שגם עולה מהיטבאל – יחוד מה ו-בן ועוד המון דברים חשובים – עיקר אלב"ם, נקודת הלב של אלב"ם. אם כן, זהו חילוף מאד חשוב.

"ונצר משרשיו יפרה" ומחית עמלק של הנזר (והתפלין)

חוץ מזה שהשי"ת הוא "נֹצר חסד לאלפים וגו'", מיהו עוד נקרא "נצר"? כתוב על משיח בן דוד "ונצר משרשיו יפרה". משיח בן דוד נקרא נצר, ומושחים אותו כנזר דווקא. מה פעולת הציץ? מי שלמד תורה אור של אדמו"ר הזקן – תלמדו תורה אור על "ועשית ציץ", מה כתוב שם? שהציץ הוא עיקר הכח לנצח את עמלק, לכן ברוב השנים "תצוה" היינו פרשת "זכור". היום פורים קטן, וקודם שרנו "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" – השונא שלנו הוא עמלק, בגימטריא ספק, ומנצחים אותו בכח הציץ בו כתוב "קדש להוי'".

בציץ יש אזכרה אחת, ואסור להסיח את הדעת, וחז"ל לומדים כ"ש וק"ו לתפלין – שהנחת היום – שיש בהם כא אזכרות בראש ו-כא ביד, "אהיה אשר אהיה", שלא להסיח מהן את הדעת. גם בתפלין יש את כח הציץ לנצח את קליפת עמלק, כמו שלומדים על "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "'ויקר' אלו תפלין", בהם נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", "אלו תפלין שבראש", כך מנצחים את עמלק עם הציץ ועם התפלין.

לחיים לחיים. שיהיה "נצר", "ונצר משרשיו יפרה". מהו נצר? איך המפרשים מסבירים? יש צמיחה מתוך הגזע, "ויצא חטר מגזע ישי", שגלוי על פני הקרקע – כאשר מכירים את היחוס של המשיח שהוא בן אחרי בן מדוד המלך, או אפילו לא בן אחר בן אלא יודעים שהוא צאצא ישיר של דוד המלך. אבל "ונצר משרשיו יפרה" היינו ענף שצומח מהשרש התת-קרקעי, שלא רואים על פני השטח בכלל, ופתאום צץ נצר מתוך האדמה, מהשרש, מהכתר העל-מודע, פתאום יוצא נצר – משיח בן דוד שיחוסו לא ידוע. זה עיקר המשיח בן דוד, הנצר הוא בחינת בעל תשובה.

נשר (מדת הרחמים) ונסר (נסירה בקירוב רחוקים)

אז יש נצר ויש נזר – כח המשיחה, "ציץ נזר הקדש", ציץ לשון ראיה – המשיחה של המלך. אם זצ הם אותיות השינים, חוץ מחילוף אלב"ם, אפשר להחליף בעוד שתי אותיות. נאמר בקיצור. מה עוד אפשר להחליף, לשים את אותיות השינים בתוך אותיות נר? [נשר.] הנשר הגדול – שתלמדו רמב"ם. הנשר הגדול הולך יחד עם הנצר והנזר. איזו ספירה הוא הנשר במרכבה? הרחמים, התפארת, פרצוף זצ שהזכרנו קודם. בשביל רחמים צריכים דעת, התכונה הנפשית שמקבל הבר-מצוה ("גם בלא דעת נפש לא טוב").

מה עוד אפשר לשים שם? נסר. בתנ"ך אין נסר עם ס. יש משׂור עם שׂ. אך בחז"ל כותבים את השרש עם ס. נסר הוא סוד הנסירה, גם סוד ברית המילה. מהי נסירה? כשמישהו עושה שליחות של הרבי הוא מוצא הרבה יהודים שהם אחור באחור עם ה' והוא צריך לקיים "בקש שלום ורדפהו" – הוא צריך לנסר אותם, לנסר מהמצב של אחור באחור בו הם לא יכולים להסתכל על הקב"ה, אין להם מבט על הקדושה. צריך לנסר אותם עם החסד. עיקר הווארט בקבלה שסוד הנסירה הוא עם חסד. צריך לנסר את מי שנמצא במצב של "אחור באחור" עם חסד (עם חיוך ועם חיבוק ועם "דבר טוב ישמחנה") ואז לסובב ולהחזיר אותו פנים בפנים, שפתאום יראה את הקב"ה – "טעמו וראו כי טוב הוי'".

גם זה בא מהנזר. יש קשר בין כל המלים האלה – בין נצר לנזר קודם כל. מכאן הגענו לנשר – כשאתם עולים על המטוס (לרבי) מכוונים את סוד הנשר, "ואשא אתכם על כנפי נשרים". כשמגיעים לשם כבר צריכים לעשות איזו נסירה, לחזור פנים בפנים. לחיים לחיים. שתהיה חסיד, ירא שמים ולמדן.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ר"ת "חנה מלאך הוי' סביב ליראיו ויחלצם" = 154 = 7 פעמים 22 = "[שמע ישראל] הוי' אלהינו הוי' [אחד]" (עיקר היחוד של ק"ש), והוא עולה "חנה מלאך" (ראש הפסוק שבו ז אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 22). האוס"ת של "חנה מלאך הוי' סביב ליראיו ויחלצם" = 541 (צירוף אותן ספרות) = ישראל – "[שמע] ישראל [הוי' אלהינו הוי' אחד]".

[ג] "טעמו וראו כי טוב הוי'" = 411 = יש מאין = תהו = ג פעמים קבלה (137). שני הפסוקים יחד (אותיות ח-ט של הפרק – ח-ט מצטרפות תמיד, כמבואר בהקדמה לספר הזהר), "חנה מלאך הוי' סביב ליראיו ויחלצם. טעמו וראו כי טוב הוי' אשרי הגבר יחסה בו" = 1918 = 14 פעמים קבלה (נמצא ש-14 מתחלק ל-3 ו-11, כידוע סוד חלוקה זו).

[ד] המלה "טוב" מופיעה בפרק הטוב-טוב (פרק לד בתהלים) ד פעמים, בפסוקים ט יא יג טו (דילוג פסוקים): "טעמו וראו כי טוב הוי'..." "... ודרשי הוי' לא יחסרו כל טוב" "... אהב ימים לראות טוב" "סור מרע ועשה טוב...". ה"טוב" הראשון הוא בסוד הטעמים והראיה – "טעמו וראו כי טוב הוי'" – כנגד ה-י של שם הוי' ב"ה, חכמה. ה"טוב" השני הוא בסוד הדרישה וההתבוננות – "ודרשי הוי' לא יחסרו כל טוב" – כנגד ה-ה עילאה של שם הוי', בינה, כאשר נ שערי בינה נרמזו בתבת "כל" – "כל טוב" ("כל טוב" = בינה). ה"טוב" השלישי נאמר בהקשר לימים – "אהב ימים לראות טוב" – דהיינו ו"ק, כאשר החסד, האהבה ("אהב ימים"), הוא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין" ("יומם יצוה הוי' חסדו"), כנגד ה-ו של שם הוי', שש מדות הלב מחסד עד יסוד. ה"טוב" הרביעי – "סור מרע ועשה טוב", שרק בו יש רע לעומת טוב (יש בפרק ג פעמים "רע" – בין ה"טוב" השלישי לרביעי, "נצר לשונך מרע...", בעימות עם ה"טוב" הרביעי, "סור מרע ועשה טוב", ולאחר ה"טוב" הרביעי, בסוד "רגליה גו'", "פני הוי' בעשי רע להכרית מארץ זכרם"), "את זה לעמת זה עשה האלהים", הוא כנגד ה-ה תתאה של שם הוי', סוד תיקון המלכות.

ד פעמים "טוב" = חיים – "מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב". טעם ("לדוד בשנותו את טעמו... טעמו ורוא כי טוב הוי'") = ז פעמים טוב (של ששת ימי בראשית). "טוב טעם" = חיים חיים (הערך הממוצע), טוב חיים טעם = חיים חיים חיים = צדיק ("אמרו צדיק כי טוב", "פעלת צדיק לחיים" [ל במספר קטן = ג – "צדיק לחיים": צדיק = ג פעמים חייםחיים בעוה"ז חיים בימות המשיח חיים בעוה"ב]).

[ה] "נחל נבע מקור חכמה" = 629 = טוב פעמים יחידה (הבל = חכמה במספר סדורי, 37, הנקודה האמצעית של 73, חכמה במספר הכרחי). הר"ת הם אותיות נחמן כנודע = 148 = ד (אחד במספר קטן מספרי) פעמים יחידה, האוס"ת = 481 (צירוף ספרות) = 13 (אחד) פעמים יחידה (אחד מתחלף בטוב באטב"ח כנודע), מספר ההשראה ה-16.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com