חיפוש בתוכן האתר

ניגון הנישואין - שבע ברכות יוסף-חיים ותחיה שי' פרל - אור ל-ז' אד"ר ע"ו – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-ז' אד"ר ע"ו – כפ"ח

ניגון הנישואין

שבע ברכות יוסף-חיים ותחיה שי' פרל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ניגון הנישואין בהתקרבות ובהתרחקות

נגנו "שאמיל", "ויהי בימי אחשורוש".

לחיים לחיים, בנין עדי עד. כתוב "גפן ממצרים תסיע" – גפנים מסיעים ממקומם ושותלים במקום חדש וכך הן משביחות. שגם בעל הגפן (שתו יין "דֹתן") יחזור מהודו יותר משובח.

נגנו ניגון ר"ח כסלו.

ז' אד"ר – יומו של משה המשורר

היום ז' אדר. על משה רבינו כתוב שהיה יודע לנגן בכל מיני ניגון. הוא משבט הלוי, משה הוא לוי וכתוב בחז"ל שהוא משורר. אצל הלויים יש משוררים ויש שוערים. משה רבינו הוא מהמשוררים. שיר נקרא "עבודת עבודה" – עבודה לעבודה אחרת. אם כן, הוא בעצם לוי שמלוה את אחיו אהרן – העבודה נעשית על ידי אהרן הכהן והוא שר, מלוה אותו, "עבודת עבודה". "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – דווקא מי שמלוה את העובד הוא מלך המשיח (הבעל שם טוב היה בעהעלפער בחיידר, עוזר למלמד, הוא שר עם הילדים כו').

"ותרא אֹתו כי טוב הוא" – כשהוא נולד, ב-ז' אדר, נתמלא הבית כולו אורה. הוא הסתלק גם ב-ז' אדר, ואז זכה לשער הנון ומ-משה נעשה משנה, תורה שבעל פה, ש"אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות המשניות", משה עם נ – האור הגדול של ידיעת האלקות, כפי שמסביר הרמב"ן. ידיעת האלקות היא חסידות (שהוא גם סוד האלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה – 1000 = ישראל בעל שם טוב, 1000 סוד "לא [מ'לא', 'ותחסרהו מעט מאלהים' בא ל]כן [כ פעמים ן = 1000, אין כ אלא לכתר פעמים שער ה-נ של הבינה] עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"[ב]).

על משה רבינו כתוב "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו הוי' פנים אל פנים". המיוחד במשה רבינו שה' ידע אותו פנים אל פנים. הדין של שבע ברכות, שיושבים בו כעת, שצריך להיות "פנים חדשות". כל הענין של החתונה, כמו שנסביר, הוא בחינת פנים – "ידעו", "והאדם ידע", על דרך "אשר ידעו הוי' פנים אל פנים". הביטוי "פנים אל פנים" שוה משה ועוד לוי, הוא לוי וזוכה ל"פנים אל פנים" על ידי השיר שלו בהיותו לוי.

חדש אדר הראשון הוא במיוחד כנגד שבט לוי. אם הוא החדש הנוסף, כפי הפשט, הוא בעצם המרכז של כל יב החדשים – שבט לוי – והחוש שלו הוא חוש הנגינה, ממש משה רבינו שיודע לנגן בכל מיני ניגון, הראש והראשון לכל המשוררים.

לזהות את ניגון הנשמה

מה פירוש שמשה יודע לנגן בכל מיני ניגון? שהוא יודע לזהות את הניגון של כל אחד. הניגון של כל אחד הוא בעצם שרש הנשמה שלו. איך הנשמה יורדת לגוף, מאגרא רמה לבירא עמיקתא? על ידי ניגון (בסוד "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר"). לא סתם לכל נשמה יש את הניגון שלה – הנשמה עצמה היא הניגון. זה המהות, הגדר של הנשמה. אפשר לתת רמז ש-נשמה נוטריקון ניגון של מעלה.

היום בפיזיקה מסבירים שכל חלקיק, כל מה שיש בעולם, הוא בעצם ניגון – תיאורית המיתרים. כל חלקיק הוא תדר, איזה ניגון. חומר הגלם של המציאות הוא מהתעבות הניגונים, סוד הכינור. יש רמז מפורסם ש-כנור הוא נר-כו, "נר הוי' נשמת אדם" – "נשמת אדם" היא עצמה הכנור המנגן. היה לכם כנר טוב בחתונה... אורן [אותיות כנור על ידי חילוף א-כ באכב"י, פרצוף הכתר] מוכשר באופן מיוחד.

ניגון שמחיה מתים – ניגון שמחזיר פנים בפנים

סתם החוש של אדר הוא שחוק, אבל הדגש היום – ז' אדר ראשון – הוא חוש הניגון. כשכתוב שמשה מנגן בכל מיני ניגון כתוב שיש ניגון שמחיה מתים ממש – שם הכלה, תחיה. יש ניגון שמחיה מתים, ויש גם ההיפך. כמו שנסביר, הניגון שמחיה מתים הוא הניגון שמחזיר פנים אל פנים (להיות "יוסף חיים", שם החתן).

כשיש בין אנשים, בין בני זוג, יחס של אחור באחור – זהו יחס של היפך החיים. כדי להחזיר פנים בפנים יורד אור של חסד מלמעלה, עושה נסירה, ואז אפשר לחזור פנים בפנים – זה מה שקורה בחתונה. יש הרבה תעלומה בקבלה מהו האור הזה, דווקא חסד, שיורד מלמעלה ומנסר וגורם להחזרת פנים בפנים. לדרכנו עכשיו האור הזה עצמו הוא ניגון. כמו שיש קרני לייזר, ככה יש כח של ניגון לרדת מלמעלה ולנסר. יש מצב שבני זוג הם אחור באחור – לפני שמכירים או לפני שמתחתנים – וצריך לבוא ניגון, אור של חסד, הניגונים שניגנו בחתונה, לעשות נסירה ולהחזיר אותם פנים בפנים. זה נקרא מחיה מתים. מצב של אחור באחור הוא יחסית מצב של היפך החיים ומצב של פנים בפנים הוא מצב של חיים, חיים אמתיים. איך עושים את זה? איך מחזירים? על ידי ניגון. זה הניגון שמשה רבינו יודע לנגן.

ניגון ממית – החזרת אחור באחור ("ירידה צורך עליה")

לפעמים הוא גם מנגן את הניגון ההפוך. למה? הרי הוא טוב! כתוב שמשה רבינו הוא "טוב עין" – הוא טוב, אז רק צריך לנגן ניגונים מחיים, מחיי נפשות, שמחזירים פנים בפנים. למה יש לו גם ניגון הפוך? גם בחיי נישואין, בין בני זוג, יש סוד המחול של הבעל שם טוב – "אז תשמח בתולה במחול", "רצוא ושוב", "מטי ולא מטי", רגל בפנים ורגל בחוץ, ספירלה של עליות אין סופיות של החתן והכלה. יש זמני קירוב וזמני ריחוק, ובזמני הריחוק – חלק מהספירלה, העליה עד אין סוף – צריך לחזור יחסית לאחור באחור. גם זה על ידי ניגון.

ברגע שכלה, כל אשה, רואה דם – זה גם ניגון. באותו זמן משה רבינו דואג לנגן ניגון שפועל שינוי, מעבר זמני מפנים אל פנים לאחור באחור. הכל חלק מהעליה, אז כל הרושם של הפנים אל פנים נשאר, והאחור באחור כעת הוא על דרך ירידה צורך עליה, עד כדי כך שמרגישים שהירידה גופא הוא חלק מהעליה – בכל אופן, זה ניגון שעושה אחור באחור. אחר כך בא הזמן, המועד, של עוד ניגון שמחזיר פנים בפנים. מי שר את כל השירים האלה? משה רבינו.

"משה משה" ברצף של קירוב וריחוק אין סופיים – "רזא דקורבנא"

יש הרבה סודות של "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו" – יש שני משה והכל דבר אחד. לאור מה שאמרנו עכשיו יש עוד פירוש ל"'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו" – אותו משה ששר את השיר שמחיה מתים, מחזיר פנים בפנים, הוא אותו משה ששר את השיר ההפוך, מחזיר אחור באחור בשביל פנים בפנים יותר גבוהים, עד אין סוף.

זה נקרא "רזא דקורבנא" – קרבן לשון קירוב – ומהו סוד הקירוב? שבשביל קירוב יתר צריך גם ריחוק. אם כל הזמן יש רק קירוב זה לא "רזא". רז הוא תמיד נשיאת הפכים – זהו פשט המלה רז. "רזא דקורבנא" הוא רז הקירוב, ורז הקירוב הוא "אז תשמח בתולה במחול" לפי פירוש הבעש"ט – שני הניגונים שמשה רבינו יודע לנגן (ניגון של "עת לחבוק"[ג] וניגון של "ועת לרחק מחבק"). על ידי הניגונים יש "רזא דקורבנא" שעולה עד רזא דאין סוף (רז היינו נשיאת הפכים כנ"ל, רזא דאין סוף היינו מה שכח הגבול, הסוף, כלול בכח הבלי גבול, דבר הנמשך ומתבטא אצל רבי אמיתי שבבחינת משה רבינו שהוא כח הבלי גבול בגבול, כידוע הווארט של רבי הלל מפאריטש).

ניגון הנשמה המיוחד לכל זוג

משה רבינו מנגן את ניגון הקירוב ואת ניגון הריחוק, אך זהו לא אותו ניגון לכל זוג – לכל זוג יש את הניגונים שלהם, כי לכל נשמה יש את הניגון שלה. לבני הזוג מאיר הניגון המיוחד משרש הנשמה המשותף. אמרנו שהנשמה היא ניגון – לא שיש לנשמה ניגון, אלא שהיא-היא ניגון. לפני שבוע, ביארצייט של הקאצקער, אמרנו את הווארט שלו ש"אם אני אני כי אני אני" אז אני אני. יש את הווארט של רבי הלל שכל החיים היהודי מחפש את הניגון שלו. כל פעם שהוא שומע משהו, אם יש לו חוש פנימי, הוא רק יכול לומר 'זה לא זה'. רק מי שממש בחינת דוד מלכא משיחא, "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום" זוכה לניגון. הניגון הזה הוא ה"אני אני כי אני אני" – זה הניגון העצמי שלו שהוא הוא עצמו. לזוג יש את הניגון שלהם, כי בשרש הם נשמה אחת, ניגון של מעלה. הניגון הזה הוא גם מה שמנסר אותם וגם מה שמחזיר אותם פנים בפנים, "אשר ידעו הוי' פנים אל פנים".

אז נאמר לחיים, שזכות משה רבינו – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – תגן עלינו. יחסית "הוא גואל ראשון" זה רק להגיע למצב של אחור באחור, ומה ש"הוא גואל אחרון" הוא להביא אותנו בניגון שלו למצב של "פנים בפנים". בחייו הראשונים "אשר ידעו הוי' פנים אל פנים" – ה' יודע אותו – אבל הוא רוצה להביא זאת לכל עם ישראל, "טוב עין" שרוצה שכולם יגיעו למדרגתו. הצדיקים הגדולים רצו שכולם יהיו במדרגה שלהם, כמו שהמשיח אמר לבעש"ט שכולם יהיו כמותכם והוא רצה זאת, בכה מתי יוכל להיות. אצל כל חתן וכלה מתחיל להתקיים "אשר ידעו" ו'אשר ידעה' ה' פנים אל פנים. לחיים לחיים.

נגנו ניגון הכנה.

המשכת הדורות בסוד "פנים אל פנים"

אמרנו ש"פנים אל פנים" שוה משה ועוד לוימשה הוא 15 פעמים חיה ו-לוי ב"פ חיה, ביחד טוב פעמים חיה שהוא הגימטריא של התלמיד שלו, יהושע. באותו הקשר בתורה משה מוסר את ההנהגה ליהושע, ש"מלא רוח חכמה" אחרי שמשה סמך את ידיו עליו. אבל "פנים אל פנים" קאי על משה, לא על יהושע. מה צריך לומר בגימטריא הזו, ש-יהושע הוא משה-לוי? הרי יהושע הוא לא לוי בכלל, הוא מיוסף, שבט אפרים – אפרים הוא "הפרני אלהים", "פרו ורבו". צריך לומר שה"פנים אל פנים" של משה היינו שרש התלמיד שלו, ממלא מקומו, בתוך עצמו.

בסגנון אחר, זהו עוד פירוש – הפירוש היותר מקובל – של "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". מתחתנים בשביל דור ישרים יבורך. "רזא דקורבנא" שהסברנו הוא "רזא דאין סוף" – על ידיו זוכים לכח האין סוף להוליד דור ישרים יבורך. יהושע בן נון – הוא לא בן ביולוגי של משה, אבל הוא בן רוחני שלו, כמו שאדה"ז אמר שהוא יותר נכד הבעש"ט מהרבי ר' ברוך ממעזיבוז. יהושע הוא בן נון – בן של משה כאשר מגיע לשער הנון. מזל החדש הוא דגים – מזל נון. ביום הזה משה מגלה את ה"פנים אל פנים" ששוה יהושע. יהושע הזה כל הזמן בתוך עצמו – כל הדורות עד אין סוף הם בתוך הניגון של עצם הנשמה.

נשיר את ניגון המקהלה של אדמו"ר האמצעי. ידוע מה שאדמו"ר הזקן אמר לו, שכדי להיות רבי – כמו משה רבינו שיודע לנגן כל מיני ניגון – צריך לראות כל יהודי כפי שהוא בשרשו בא"ק. מהו השרש בא"ק? משם "קורא הדורות מראש" – ממחשבה הקדומה דא"ק. המחשבה הקדומה דא"ק כוללת את כל הנשמות, כל מה שהיה, מאדם הראשון עד הגלגול הנוכחי, וכל מה שיהיה, מהגלגול הנוכחי עד ביאת משיח, עד ביאת ינון. ינון הוא מלך המשיח, הוא נון, שכולל את כל הניגונים.

ב. "פנים אל פנים" – תורה (שמתייחסת למציאות) בפנים חדשות

אחור – "תלת קשרין" (אחר הצמצום); פנים – "כולא חד" (לפני הצמצום)

יש מאמר של הצמח צדק בו הוא מסביר מה ההבדל בין אחור לפנים בעבודת ה' בכלל ובלימוד התורה בפרט. הוא אומר שאחור זה מה ש"תלת קשרין אינון – ישראל ואורייתא וקוב"ה, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה". הוא אומר שמה שאנחנו מתקשרים לתורה והתורה מקשרת אותנו לקב"ה זו בחינת אחור. אז מה היא בחינת פנים? מה ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" – לא "תלת קשרין", לא שלשה דברים שצריכים להתקשר זב"ז.

כתוב שהראש הזה של "תלת קשרין מתקשראן דא בדא" הוא אחרי הצמצום – שישראל הם הניצוצות שהתרחקו מהאבוקה והתורה היא אור שתמיד דבוק במאור. לכל אחד יש מעלה – ניצוץ הוא ממשי, "חלק אלוק ממעל ממש", חלק ממשי מהמאור, אבל הוא עף והתרחק. ההתקרבות שלו, החזרה למאור, היא על ידי אור – אור הוא לא ממש, לא כמו ניצוץ, אלא רק הארה. הוא פחות מניצוץ, אבל יש לו מעלה לגבי הניצוץ – מעלת האור שהוא דבוק במאור. היות שהוא דבוק במאור בכחו להחזיר את הניצוץ, החלק שהתרחק, אל המאור. כל הדבר הזה הוא כמובן רק אחרי הצמצום הראשון, שהניצוץ התרחק מהמאור.

בשביל מה צריך את הענין של "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה"? בשביל מי שנמצא בנפש, בתודעה, אחרי הצמצום. כשהוא רוצה להתקשר לה' הוא במצב של "אחור באחור" עם קוב"ה, ולכן הוא צריך את התורה שתקשר אותו. אבל התורה קיימת גם לפני הצמצום וגם ישראל קיימים לפני הצמצום, אך שם המצב אחר לגמרי – "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד", הכל אחד – ואלה הפנים האמתיים, ה"פנים חדשות" של השבע ברכות.

כדי לברך שבע ברכות צריך פנים חדשות. הפנים החדשות הן בעצם מה שהתרחש והתחדש כשהתחנו. עד עכשיו היו במצב של אחור לגמרי, כל הזמן אחור. כעת אמרנו שאחרי שמתחתנים גם האחור באחור הוא חלק מהפנים, רק כדי להעלות את הפנים בפנים למדרגה יותר גבוהה, אז הכל פנים. המצב שלפני החתונה הוא מצב מוחלט של אחור, שממנו עוברים לפנים בחתונה, רק שבתוך קירוב הפנים יש "רזא דקורבנא [שעולה עד רזא דאין סוף]" שהסברנו קודם.

לימוד בבחינת אחור (לפני החתונה) – ידע מצטבר

איך זה מתבטא בלימוד תורה? לימוד התורה של החתן צריך להשתנות לגמרי. עד עכשיו, עד החתונה, כל לימוד התורה היה בבחינת אחור. מה זה אחור? "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה". כתוב גם בחב"ד ויש על זה גם תורה בלקוטי מוהר"ן, אותו ווארט, שאליהוא בן ברכאל – בגימטריא משיח, הוא "גואל אחרון" – אמר לזקנים שדברו לפניו "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה", כל החיים הם חכמה מצטברת, "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית". בחכמה מצטברת, אם אדם זוכה הוא נעשה בקי – בקי בש"ס, בקי בהלכה, רב גדול, חד בדרא. אבל "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה" היינו לימוד תורה בבחינת אחור.

ידוע שיש מחלוקת בין בבל לארץ ישראל[ד] אם צריך קודם ללמוד הרבה תורה ואז להתחתן או קודם להתחתן ואז להמשיך ללמוד תורה. הבן של רבי עשה שידוך ואמר שהולך ללמוד תורה 12 שנה לפני החתונה. העבירו לפניו את הכלה פעם אחת, אז הוריד לשש שנים. עוד פעם העבירו את הכלה לפניו ואמר שקודם אתחתן ואז אלך ללמוד תורה. אחר כך הוא התבייש מאבא שלו, אז אבא שלו נחם אותו ש"דעת קונך יש בך" – כך הקב"ה עשה. הוא חשב שהוא יחכה למקדש שלמה. כל מה שמדברים זו קריאת התורה של החתונה והשבע ברכות – קראנו תרומה וממשיכים לתצוה, הפרשיות העיקריות של המשכן. המשכן הוא שהקב"ה ראה את עם ישראל וכבר התחרט מהתכנית לחכות כמה מאות שנים כדי להתחתן – מיד נתחתן ואחר כך נראה הלאה, נמשיך הלאה, נלך ללמוד תורה. "דעת קונך" הם מוחין של ארץ ישראל – שקודם מתחתנים. מה כל הענין הזה, קודם להתחתן או קודם ללמוד? על פי פשט, אדם נשוי הוא טרוד, ולפני כן הראש פנוי ללמוד תורה. אבל בעצם המחלוקת היא משהו אחר לגמרי. שוב, אחרי החתונה איכות התורה היא משהו אחר לגמרי, לימוד אחר, לימוד של פנים.

לימוד בבחינת פנים – רוח הקדש של התייחסות למציאות

המשך הפסוק הוא "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". כעת, אומר אליהוא בן ברכאל, אני מבין אחרת. אתכם החכמה, אך אינכם יודעים מה לענות לאיוב, איך להתייחס לאקטואליה אתם לא יודעים. אתם גדולי תורה, בקיאים בכל הש"ס, בכל השו"ע, אבל מה לעשות תכל'ס במציאות אתם לא יודעים, איך להתייחס למשברים של המציאות – אין לכם שום clue, שום רמז מה עושים כשיש בעיה במציאות. "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה, אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". כמו שהרבי הקודם אמר כשיסדו את נטורי קרתא, הוא אמר להם שכדי לדעת איך להנהיג את המציאות צריך רוח הקדש. לא יעזור שום דבר, שום דעת תורה. למה? כי כל התורה בלי רוה"ק, בלי "רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", היא בחינת אחור.

"אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה" היינו תחת הזמן, אחרי הצמצום, מהקו ולמטה, ב"תלת קשרין". דווקא בשביל לפתור את בעיות המציאות ולהביא את המשיח במציאות צריך תורה שלפני הצמצום, תורה שהיא בעצם "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד". התורה שלומדים אחרי החתונה צריכה להיות פנים חדשות, "כי יקח איש אשה חדשה" – "אשה חדשה" בגימטריא רוח הקדש. "אשה חדשה" היא ה"פנים חדשות באו לכאן". ידוע הווארט של הרוגאטשובר שצריך כל יום לומר מזל טוב, כי החתונה היא פעולה נמשכת – כל יום צריכים "אשה חדשה". "רזא דקורבנא" שהסברנו קודם הוא כדי שכל יום תהיה "אשה חדשה", ריחוק לשם קירוב כדי שתהיה עליה עד אין סוף ("רזא דאין סוף").

חתונה – מעבר מ"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ל"בכל דרכיך דעהו"

יש אברך שנכנס לכולל ורוצה להמשיך ללמוד עוד ועוד, שיהיה בקי, יעבור את המבחנים – ילך לאיזה מקום, יעשה שם מבחנים ויצליח. גם הרבי אמר שצריך לעשות סמיכה [לפני החתונה...]. אחרי החתונה זה לא לצבור ידע. מסר חשוב ביותר, שעד החתונה לימוד התורה הוא בבחינת אחור והראש, המטרה, הוא לצבור ידע בתורה – לדעת עוד פרק ועוד משנה ועוד גמרא ועוד סוגיא ועוד סימן בשו"ע ועוד קצות וכו' וכו' וגם עוד מאמר חסידות. זה רווק (לשון ריקנות, שלמעליותא היינו כלי ריקן מחזיק עוד ועוד ידע), עולם התהו (שבו התחילה השבירה מספירת הדעת, היינו הרצון לצבור עוד ועוד ידע, סוד בלע בן בעור – לבלוע עוד ועוד ידע כדי לא להשאר בבחינת "ואני בער ולא אדע").

בכלל, בעבודת ה' זה כמו ההבדל הידוע בין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" לבין "בכל דרכיך דעהו" ברגע הזה. "כל מעשיך יהיו לשם שמים" הוא תחת הזמן, אחרי הצמצום – כעת אני עושה משהו כדי שאוכל לעבוד יותר טוב את ה'. במקרה הטוב, אדם רוצה לצבור ידע כדי שיוכל להיות רב פוסק – לא כדי להתכבד ח"ו, אלא שיוכל לפסוק הלכה ולעזור לאנשים בתורה. זה עדיין על דרך "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אבל התורה שלומדים אחרי שמתחתנים, "פנים חדשות באו לכאן", "כי יקח איש אשה חדשה ושמח את אשתו" – בזכות "משמח חתן וכלה" הוא זוכה בסוף ל"משמח חתן עם הכלה", ש"אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" ואז הוא מקבל את השמחה מהכלה, כידוע הפירוש בזה – הוא לימוד תורה בהרגשה הקדושה שאני והתורה הקדושה וה' כולא חד, לא בשביל לצבור ידע.

לימוד בבחינת פנים – התורה הגואלת

לפעמים אומרים שכאשר מישהו בדרגת פנים ממילא הוא זוכר את הכל. אז הוא באמת לא צריך לחשוב על לצבור ידע, כי כעת הוא פנים עם התורה. אם הוא אחור – הוא צריך לעשות מאמץ לזכור, שלא ישכח. אם הוא פנים – ממילא הוא זוכר. לא צריך לדבר על זכרון, כמו שכתוב על אפרו של יצחק שה' רואה אותו מול העינים ולא צריך לזכור אותו. אבל היות שהמדרגה הזו של פנים היא למעלה מהזמן, אז לא כל כך משנה אם מחר תזכור מה שלמדת היום. אם ה' חונן אותך במבט טוב – מה טוב, אשריך. וגם אם לא – גם לא נורא, כי העיקר הוא "אשר ידעו הוי' פנים אל פנים". זו תורה אחרת לגמרי. התורה הזו היא התורה הגואלת. קודם הזכרנו את הרב צבי יהודה שאהב את הביטוי התורה הגואלת – זאת התורה הגואלת של "הוא גואל אחרון". התורה הגואלת היא התורה שבבחינת פנים.

לחיים לחיים, שתזכה כל הזמן ל"פנים חדשות" ו"אשה חדשה" – שהיא רוח הקדש (וכמו שאומר רש"י לגבי בצלאל שדעת היינו רוח הקדש, והיינו בחינת "והאדם ידע את חוה אשתו" בבחינת פנים בפנים) – וכעת אתה צריך להתחיל ללמוד תורה באיכות אחרת לגמרי, לפני הצמצום. לחיים לחיים.

נגנו 'ניגון הקאפעליע'.

"'והוי' עמו' – שהלכה כמותו" – דוד המלך המנגן והמבדח

לחיים לחיים. כתוב שדוד המלך היה מחבר את הקב"ה לתורה של מעלה. הוא גם חבר עם הניגונים שלו, מה שהוא "נעים זמירות ישראל". יש לו את שתי המעלות של אדר, הגם שהוא שייך ליהודה – ניסן, חוש הדבור – יש לו גם את חוש הצחוק של אדר, שהוא "בדחנא דמלכא", מבדר את המלך, הקב"ה, וגם שהוא "נעים זמירות ישראל" בחוש הנגינה (הוא "יֹדע נגן"). יש לו את שני החושים של אדר. בזכות זה הוא זוכה להיות דוד מלכא משיחא, "דבר אחד לדור", להיות מנהיג – עם הצחוק שלו והניגון שלו. בכל אופן, עם הניגון שלו הוא ממשיך את כל ההמשכות – "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר", כל העליות וכל ההמשכות הן בשיר. הניגון שלו גם מחבר את ה' לתורה של מעלה.

על דוד כתוב "והוי' עמו" וחז"ל מפרשים "שהלכה כמותו בכל מקום". מה הווארט? כמו שאמרנו קודם. דוד המלך לא יושב בכולל לעשות סמיכה – או שעשה לפני החתונה או שותר על זה, אחד מהשנים. הוא לומד תורה בבחינת "והוי' עמו", ומזה לומדים "שהלכה כמותו בכל מקום". איפה יש בלשון הפסוק אורייתא? לא כתוב אורייתא, אלא "והוי' עמו" – קוב"ה וישראל (דוד הוא נשמה כללית, כללות נשמות עם ישראל) כולא חד. "והוי' עמו" היינו מה שהרבי מסביר במאמר של "תלת קשרין" שיש קשר נסתר, הקשר הישיר של ישראל לה' – הקשר של בעל תשובה. בעל התשובה הוא דוד המלך, שמורה תשובה ליחיד – שכל יחיד בכל מצב יכול לעשות תשובה. אז יש קשר ישיר בין הנשמה, בין ישראל לקוב"ה, ואז התורה גם בכלל. המעגל חוזר לישראל דרך התורה.

"והוי' עמו" היינו הקשר הישיר בין הנשמה לקב"ה, ולכן "הלכה כמותו בכל מקום" – הוא יודע מה עושים באקטואליה, זה מה שהמלך צריך לדעת. דווקא המלך, המלכות, הספירה האחרונה – הצמצום הוא בתוך המלכות, אבל כדי לדעת איך לתקן את המציאות דווקא המלכות צריכה להיות בדרגה של "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד". למלכות לא מספיק האחור של "תלת קשרין" שעל פי פשט היינו שני קשרים – צריך את הקשר השלישי, שבעצם מקפיץ את כל העסק, "העוסק בתורה", לפני הצמצום. שם "הוי' עמו" וממילא "ישראל ואורייתא [יש שם גם אורייתא] וקוב"ה כולא חד" וממילא הוא יודע מה עושים במציאות, איך מנהיגים את המציאות בחסד וברחמים, "חסדי דוד הנאמנים".

זו הכוונה של השבע ברכות, ובפרט היום האחרון של השבע ברכות – המלכות של השבע ברכות. צריך לבנות את המלכות, תורה שבעל פה, אבל תורה בדרגה של "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד", דרגה של "והוי' עמו". כששאול שמע ש"והוי' עמו" הוא התפעל מאד וחלשה עליו דעתו, הוא הבין שבזה דוד עולה על יהונתן בנו. אם "הוי' עמו" באמת הוא צריך למלוך, "והוי' עמו" וממילא "הלכה כמותו [במציאות] בכל מקום". זה לא כל אחד יכול. אחד שהוא רק 'גדול הדור' – אין לו את זה. לחיים לחיים.

ג. "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" – רמזים ומבנים

"כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים". גם שייך לניגון, וקשר בין אדר לניסן – הרי את שיר השירים קוראים בפסח, בניסן, ביציאת מצרים. שיר הוא ניגון, ניגון הכי מקודש. דוד הוא "נעים זמירות ישראל" ובנו זכה לכתוב את "שיר השירים", קדש הקדשים. התוכן הפנימי של כל שיר השירים קשור למה ששלמה בנה את בית המקדש.

עלית המלכות בארבע מדרגות

בשיר השירים יש פסוק הכי מורכב של דרגות שונות ביחס בין החתן והכלה: "אני ישנה ולבי ער ['אני ישנה' בגלותא 'ולבי ער' היינו הקב"ה, כאחד הפירושים בחז"ל, ואם כך סימן ש'הוי' עמו', ה' הוא הלב שלי. 'לבי ער', ואם רק אזכה לגלות אותו זה גופא הגאולה – להכניס את ה-א ל-גולה ולהפוך אותה לגאולה. מתוך זה ש'אני ישנה ולבי ער':] קול דודי דופק פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצתי רסיסי לילה".

יש פה ארבע מדרגות של הכלה, היחס של החתן לכלה. מי אומר את הפסוק? הכלה. היא אומרת ש"אני ישנה" אבל היות ש"לבי ער" – הלב של הכלה – אני שומעת את "קול דודי דופק" ואיך הוא קורא לי ואומר לי "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה". יש כאן ארבע מדרגות. איך מסבירים זאת בחסידות? כל אחד הוא פרצוף, זו עלית המלכות. העליה קשורה לכל מה שאמרנו קודם – על המעבר מאחור באחור לפנים בפנים על ידי הניגון שעושה נסירה ובונה את המלכות.

מהן ארבע המדרגות? "אחתי" היינו פרצוף נה"י – יחס החתן והכלה בדרגת מוטבע, יחס המוטבע למוטבע. אחר כך "רעיתי" הוא המורגש, פרצוף חג"ת – רגש. אחר כך "יונתי" היינו פרצוף המושכל, חב"ד, "עיניך יונים". בסוף "תמתי" זה פרצוף הכתר, מה ששוין בקומתן, ובתוך הכתר גופא יש שרש יותר גבוה של האשה – "אשת חיל עטרת בעלה" – לכן היא עתידה לעלות מעליו. קודם "תמתי" – "תאומתי", תאומים זהים, "שוים בקומתן". שם הרז של "תאומתי" שאף על פי שתאומים ושוים, אבל השרש שלה עוד יותר גבוה, כי בתוך הכתר גופא השרש שלה הוא ברדל"א, בג"ר דעתיק של הכתר המשותף שלהם. אלה ארבעה פרצופים, ארבעה יחסים.

ראשי וסופי תיבות

יש כמה רמזים מאד חשובים בפסוק זה. הרמז הכי מפורסם ש"אחתי רעיתי יונתי תמתי" ר"ת יראת, בגימטריא תורה. דברנו על ההבדל בין התורה שלפני החתונה, בחינת אחור, לתורה שאחרי החתונה, בחינת פנים. כתוב "אשה יראת [= תורה] הוי' היא תתהלל", רמז ידוע.

אם מתבוננים בראשי התיבות צריכים להתבונן גם בסופי התיבות – בהם יש תופעה ידועה ממקום אחר בשיר השירים. "אחתי רעיתי יונתי תמתי" ס"ת יייי, כמו ב"אני לדודי ודודי לי" (י באתב"ש מ = יייי. תורה עוד מ, הרוס"ת של "אחתי רעיתי יונתי תמתי" – התורה נתנה ל-מ ימים – סוד תרומה, פרשת החתונה). מציינים שה-יייי היינו ארבעים ימים של מתן תורה של בעלי תשובה. אפשר וצריך לומר שמתן תורה של "אני לדודי ודודי לי", אותם ארבעים ימים שמתחלקים ל-יייי, הן ארבע יודין של שם ע"ב (יוד הי ויו הי), ע"ב דא"ק, של אדם קדמון. גם פה יש ארבעה יודין. טוב שחתן וכלה יתרגלו ללמוד שיר השירים. אם יש דבר אחד שכולו פנים, תורה בבחינת פנים – לא חכמה מצטברת – זה שיר השירים. בתנ"ך זהו המקור. אם מישהו טוב בזה (בבחינת אחור, דהיינו בקיאות כנ"ל) הוא יאמר לי איפה יש עוד פעם בשיר השירים תופעה של ארבע יודין בס"ת.

תיקון שבעת עממי כנען

בפסוק "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי" יש שבע יודין רצופות בס"ת. כל כך הרבה יודין ברצף סופי תיבות – כבר 70, 70 פנים בתורה שכולם כאן בתוך היודין (י – חכמה) – ודאי אין עוד פסוק כזה בשיר השירים. יש עוד שני פסוקים עם ארבע יודין. אפשר לחשוב שאולי בכל התנ"ך אין כזה עוד דבר, אבל יש עוד כמה.

בכל חמשה חומשי תורה יש רק פסוק אחד שיש בו שבע יודין בסופי תיבות, והמלה הראשונה היא צירוף של שם הכלה – רמז גדול... שבעה עממי כנען – מאד נדיר שיש את כל השבעה, בדרך כלל יש רק חמשה או ששה (הגרגשי ברח, אז בדרך כלל הוא מושמט), אבל יש פעם אחת בתורה שמזכירים את כל השבעה רצוף ומתחיל מ"החתי". לפי הקבלה מי הראשון? הולך לפי המדות מחסד עד מלכות – חסד הוא הכנעני, והוא ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין", לכן כולם עממי כנען וכל הארץ נקראת ארץ כנען (וראה בצעטיל קטן שמונה את שבעת העממין – כסגולה לביטול מחשבות זרות כו' – לפי סדר הספירות מחסד עד מלכות, מהכנעני עד הגרגשי, הגם שאין כזה פסוק בתנ"ך).

מאד מענין שברוב המקומות בתנ"ך מתחילים את עממי כנען מהחתי, הגבורה. לפי כלל גדול שכתוב בקבלה – במיוחד אוהב אותו הגר"א, כנראה שייך אליו – בהרבה מקומות הגבורה מופיעה לפני החסד. מאד מתאים לעממי כנען. בהרבה מקומות – צריך לבדוק, יתכן שרוב המקומות – מתחילים מהגבורה, "החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי" (לפי סדר הספירות: גבורה מלכות [בנין המלכות מן הגבורות] תפארת חסד [הלעו"ז של יעקב אשר פדה את אברהם] נצח הוד יסוד [נה"י, המוטבע שבנפש, כסדרן]). זו פעם אחת בתורה שיש שבע יודין רצופות. מה נאמר כאן? כנראה הפסוק שלנו, "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי" הוא התיקון של כל שבע עממי כנען (לציין שבתוך "פתחי" יש אותיות "חתי", פותחים בתיוקן החתי).

"תחיה" – תיקון מציאות הגוים בארץ החיים

השם של הכלה מופיעה בתורה? יש מלה כזו, תחיה? בניקוד הזה אין, אבל יש בניקוד אחר (או "תִחיה" או "תחַיה"). לגבי שבעת העממין כתוב "לא תחיה כל נשמה". גם רמז – למה מתחיל "החתי"? "לא תחיה", אותן אותיות. כשעושים את התיקון כנראה שהוא "תחיה". אם יש גיור – לא רק גר צדק, אלא גם גר תושב – כתוב "וחי עמך". צריך להגיע למצב בארץ שאפשר לומר "תחיה" (גם "תִחיה" בעצמך וגם "תחַיה" אחרים) על כל מי שנמצא כאן. מי שאינו בגדר גר תושב, לא חסידי אומות העולם, לא צריך להיות כאן. לפי הרמב"ם – ידועה החקירה הגדולה, האם היום יש איזה צד של אפשרות של גוי טוב כאן בארץ, אין כאן המקום להאריך בדבר שדשנו בו בלי סוף. אבל במצב הרצוי, לעתיד, בהחלט יש מקום לגרי תושב להיות פה בצורה מלאה, וגר תושב "תחיה".

אם כן, המלה "תחיה" היא מלה מאד מרכזית פה לגבי ארץ החיים. בקבלת הפנים אמרנו שחיים הם הצד השוה כאן – החתן הוא יוסף חיים, חיים מלמעלה למטה, ותחיה היא חיים מלמטה למעלה. בתחלת הדברים הערב אמרנו שחיים הם פנים בפנים – ניגון של חיים, ניגון שמחיה מתים, הוא ניגון של פנים אל פנים. אם כן, החתן והכלה הערב הם לגמרי בסוד "פנים אל פנים" – חיים אל חיים, חיים ותחיה. זה היה מאמר מוסגר, שיש פסוק אחד בתורה עם שבע יודין. בכתובים יש את הפסוק בשיר השירים.

הקשר בין "אני לדודי ודודי לי" ל"אחתי רעיתי יונתי תמתי"

נחזור רק לארבע יודין. קודם נאמר רמז יפה, קשר בין הפסוק הזה לפסוק "אני לדודי ודודי לי". בכל הפסוק "אני ישנה ולבי ער וגו'" יש יט מלים, כמנין חוה (הכוללת את כל ארבע העליות של "אחתי רעיתי יונתי תמתי"). מה המלה האמצעית? המלה העשירית, "העשירי יהיה קדש להוי'", היא "אחֹתי" – אחתי שוה אחדות. דווקא פרצוף נה"י, הקשר המוטבע של אח ואחות, הוא אמצע הפסוק – המדרגה הבסיסית של ארבע העליות. המלה הראשונה היא "אני" והמלה האחרונה היא "לילה", אז הרת"ס של הפסוק הוא אני-אחתי-לילה, ששוה 555, ג"פ (ממוצע) 185, ג"פ "אני לדודי ודודי לי"! הערך הממוצע של הרת"ס של הפסוק שלנו הוא עצמו "אני לדודי ודודי לי" – רמז יפה שמקשר בין שני הפסוקים העיקריים בשיר השירים שסופי התיבות שלהם הם יייי, השם הפנימי של עב, שם עב דא"ק.

תי-תי-תי-תי – בתורה בנביאים ובכתובים

בפסוק שלנו נשים לב למשהו עוד יותר מובהק: לא רק שיש ארבע יודין בסוף, אלא האות שלפני ה-י כל פעם היא ת (רק בארבע היודין של "אחתי רעיתי יונתי תמתי"). זו תופעה יחודית ויפהפיה בכל התנ"ך – יש כאלה שאומרים מדהים, אנחנו לא אוהבים לומר אבל לפעמים נכשלים בזה... תופעה מדהימה – שהדבר הזה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. בכל אחד מהתנ"ך יש פעם אחת שכתוב ד"פ תי, תי-תי-תי-תי בס"ת בארבע מילים רצופות.

בתורה זהו פסוק שצריך לזכור, פסוק של אברהם אבינו (שלומדים ממנו שאברהם הכיר את ה' בגיל שלש) – "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי". הפסוק בכתובים הוא הפסוק של שיר השירים, "אחתי רעיתי יונתי תמתי". את הפסוק בנביאים מן הסתם לא יודעים, פסוק ביחזקאל – פסוק של פורענות, מהפסוקים הכי קשים של פורענות בכל התנ"ך – "וידעו כי אני הוי' דברתי בקנאתי בכלותי חמתי בם". כמה שזה פסוק קשה, אנחנו אוהבים להמתיק כל דבר.

שלשת אלה – פעם אחת בתורה, פעם בנביאים ופעם בכתובים הם ודאי על דרך חסד-גבורה-תפארת, שלשה קוים. מאד בולט שפעם ראשונה הפסוק באברהם אבינו, איש החסד. פעם שניה פסוק פורענות שאיני יודע אם יש קשה ממנו בתנ"ך – גבורה לגמרי. שיר השירים, "אחתי רעיתי יונתי תמתי", הוא פסוק של זווג וזווג הוא בקו האמצעי, בתפארת.

להפוך את החמה השפוכה לחמאה מפתה

כשמתבוננים במלים האלה ביחזקאל, "דברתי בקנאתי בכלותי חמתי בם" – "חמתי" גם לשון של שוויגער... – ח ו-ת מתחלפים בציורן כנודע (גם סוד "החתי", סוד מילוי האות חית, לשון חיות וגם פחד, שבקדושה היינו "יראת הוי' לחיים" כנודע) ואז "חמתי" היינו "תמתי", שומעים את זה, ממש "זה לעומת זה". אם "חמתי" היא כנגד "תמתי", כלומר ש"תמתי" באה לתקן את "חמתי" – לפני כמה ימים אמרנו שרוב עם ישראל בעולם העשיה, בכלל לא מעונין בגאולה, עבד כנעני שבהפקרותא ניחא ליה, אז איך בכל אופן מביאים לו משיח? חז"ל אומרים ש"בחמה שפוכה אמלוך עליכם". משה רבינו פוחד מהחמה השפוכה, הוא אומר "יגרתי מפני האף והחמה".

אי אפשר לומר שתהיה פה איזו "חמה שפוכה" כדי להביא משיח, רוצים משיח בחסד וברחמים. אז איך בכל אופן מגיעים לאותם יהודים שהם בבחינת עבד כנעני (שהם כולנו, רובנו ככולנו)? אמרנו בדרך המליצה ש"אל תקרי 'חמה' אלא 'חמאה'". מה שנאמר כעת הוא מליצה גמורה – "יגרתי מפני האף והחמה" היינו שמה שמגרה אותי הוא מאפה עם חמאה... (ראיתי כאן איזו קופסא שכתוב עליה "מאפה"). צריך איזה מאפה טוב עם חמאה – זה מאד מגרה, ועם הגירוי של מאפה עם חמאה ככה 'בחמאה שפוכה אמלוך עליכם', ככה מולכים על עם ישראל. צריך למצוא את הגירוי שמתאים לאנשים.

המתקת פורענות יחזקאל בפסוקי שיר השירים

שוב, "חמתי" ו"תמתי" יותר מדי טוב הולך יחד, אז צריך להסביר גם אחורה. מה הקשר בין "בכלותי" ל"יונתי"? ארבע פעמים בשיר השירים כתוב "אחתי כלה". אם "חמתי" היינו "תמתי", המדרגה הכי גבוהה של "כתר אחד לשניהם", אז "בכלותי" הוא לשון כלה. ב"אחתי רעיתי יונתי תמתי" אין כלה, איפה הכלה שם? ידוע שיש כלה תתאה במלכות וכלה עילאה במוחין. איפה הכלה נמצאת ב"אחתי רעיתי יונתי תמתי"? בכליון עינים – הכלה נמצאת ב"יונתי", הסתכלות על הכלה, אהבה של "עיניך יונים". כתוב "בכלותי חמתי" והם "יונתי תמתי" (שעליהם נאמר "אחת היא יונתי תמתי").

מה זה "בקנאתי"? צריך להיות כנגד "רעיתי". מה הקשר? באיזו דרגה בנפש הבעל מקנא לאשתו? הוא מקנא כשעוברת עליו רוח קנאה, ויש מחלוקת בחז"ל אם זו רוח טהרה או רוח טומאה (ולהלכה זו רוח טהרה). איפה יכולה להיות מחלוקת אם טומאה או טהרה? במקום בנפש שיש בו "עץ הדעת טוב ורע", במורגש, משני שלישי התפארת ולמטה בלשון הקבלה. ברור ש"בקנאתי" כנגד "רעיתי", לכן במלה "רעיתי" גופא יש משמעות לא טובה, משמעות אחרת בניקוד אחר.

ה-תי הראשון הוא "דברתי", כנגד "אחתי" – למה? "דברתי" היינו מלכות, "אחתי" כוללת את כל הנהי"ם, כל בנין המלכות, סוד "שיר מרובע", דהיינו כח הדבור בנפש כמבואר בדא"ח. הפסוק שרומז לכך הוא "אחת דבר אלהים" – "אחת" היינו "אחֹתי". הדבור, אצל האשה בכלל – "עשרה קבין של דבור ירדן לעולם, תשעה נטלו נשים" – הוא המוטבע, ביטוי המוטבע. הגם שאפשר להמשיך בו מהפרצופים היותר עליונים – גם רגש, שכל, רצון, תענוג, אמונה, "האמנתי כי אדבר" – אבל הוא יוצא מהמוטבע. שוב, הסימן הוא "אחת [לשון אחות] דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" ("תנו עז לאלהים" היינו בנין המלכות).

ככה עשינו, קצת במליצה אבל מאד יפה, דרוש להופעה היחידה של תי-תי-תי-תי בנביאים ובכתובים. צריך להשלים גם למה שכתוב בתורה, ש"משמרתי" היינו "אחתי" וכו'. תן לחכם ויחכם עוד, מאד קל לעשות. "משמרתי" כנגד "אחתי", "דברתי"; "מצותי" כנגד "רעיתי", "בקנאתי"; "חקותי" כנגד "יונתי", "בכלותי"; ודווקא "תורתי", יחוד שתי התורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה – לכן יותר גבוה מ"חקותי" – כנגד "תמתי", "חמתי". בכל אופן, יש פה תופעה יפהפיה. שוב, אין שום פסוק בתנ"ך שיש בו יותר מד"פ תי בס"ת.

ד. השתקפות ארבע האהבות העצמיות בנישואין

המשכת תי נימין – "שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה"

כדי להבין יותר לעומק צריך להתבונן מה אומר בכלל תי בקבלה. תי בקבלה הוא סוד מאד עמוק – תי נימין. מהו המושג הזה? המשכה מהנימין באחורי הגלגלתא דאריך להכות באחורי העורף של ז"א. אלו אותיות של קבלה, אחד הענינים העמוקים בכתבי האריז"ל – קשר מאריך אנפין לזעיר אנפין. כדי לפתוח את המוחין, לפתוח את הראש, "שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה", צריך המשכה זו.

כתוב בפירוש ש"קוצותי רסיסי לילה" הוא המקור של המושג תי נימין. הפלא ופלא. זה רמוז בד"פ תי שיש קודם בפסוק. המקור הוא "קוצותי רסיסי לילה" – תי נימין שיורדים מאריך להכות באחורי העורף דז"א, לפתוח את המוחין דז"א לצורך יחוד זו"נ, החתן והכלה של שיר השירים. בעצם כל הזיווג של שיר השירים, קדש קדשים, הוא מכח אותם תי נימין. צריך לחבר בין האמונה, התענוג והרצון – בעיקר הרצון, אריך אנפין, האין סוף – עם הסוף, הזעיר-אנפין, החתן הספציפי והכלה הספיציפית.

שלש וארבע קדושות – קוב"ה, אורייתא, ישראל וארץ ישראל

מה הגימטריא בכתבי האריז"ל של תי? קדוש. הפסוק של קדוש הוא "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות", אבל לפי זה יש שלש פעמים קדוש – הקדושה המשולשת (כמו שיש ברכה משולשת של הכהנים יש קדושה משולשת) – הייתי מצפה שיהיו רק ג"פ תי בסוף. אם יש ד"פ תי בסוף יש כבר ד"פ קדוש. איפה מצאנו כזה דבר, שלא מספיק "קדוש קדוש קדוש"? "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים". שלשה הם גם פלא, הקדושה המשולשת, אבל ד"פ "קדוש" בכלל "לא ידעתים".

אם נבין את השלש פעמים "קדוש" נוכל להבין גם את ארבע הפעמים. אחרי ה"קדוש" הראשון יש פסיק טעמא. על כך מאחז"ל המפורסם, בו מתחיל המשך ע"ב, שאנו בני המדינה עשינו שלשה כתרים ונתנו למלך, לה' – אחד הוא נתן בראשו ("קדוש") ושנים החזיר לבניו ("קדוש קדוש"), שני כתרים שכנגד "נעשה ונשמע", "עדים מהר חורב". אמרנו קודם שיש שתי בחינות של חבור ישראל אורייתא וקוב"ה – יש חבור בבחינת אחור, "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה", וחבור אמתי ועצמי של פנים, "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד". כתוב ש"קדוש קדוש קדוש" הם קוב"ה – ה"קדוש" העליון (אם כי בפשט הכל על ה', אבל הראשון הוא עצמותו יתברך), השני הוא שרש התורה בה' והשלישי שרש ישראל. כתוב בזהר "כמה קדישין אינון" – יש מה שה' קדוש, וגם מה שהתורה קדושה וגם מה שישראל קדושים, ו"אין קדוש כהוי'", אין קדוש כמו ה"קדוש" הראשון, כי שאר הקדושים אינם בדרגת "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה", אלא אם נתפסים תופסים בהם, אחרי הצמצום, אבל אצל ה' "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה".

אם כן, "קדוש קדוש קדוש" הם כנגד ה', התורה וישראל אחרי הצמצום – כולם קדושים. לכל אחד משלשת אלה צריכה להיות אהבה עצמית, בלשון הרבי הקודם, כמו שיש שלש אהבות – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". כל יהודי בנפש שלו אוהב באהבה עצמית את ה', את התורה ואת ישראל – אהבה בעצם. מה כתוב אצלנו בספרים? שהעידו שפעם אחת הרבי הקודם אמר שיש עוד אהבה עצמית – משלש נעשה ארבע – אהבת הארץ. הרב וינברג העיד ששמע פעם אחת מפי אדמו"ר הקודם, הרבי הריי"צ, שהוסיף שיש אהבה עצמית, אהבה רביעית, אהבת ארץ ישראל. אם מדברים על שלש שלמויות, הן דווקא השלש התחתונות. יש ה'-תורה-ישראל ואם מוסיפים את הארץ אז שלש התחתונות הן שלש השלמויות – שלמות התורה, שלמות עם ישראל ושלמות הארץ. שלש הקדושות הן שלשת העליונים, וגם שלש האהבות הן בדרך כלל העליונות, אבל הוא הוסיף גם את האהבה הרביעית לארץ. כל הארבעה הם "קדוש".

חלוקת אחור ופנים בארבע המדרגות

כל מה שאמרנו עכשיו הוא בשביל ווארט אחד יפה ופשוט. כשחתן וכלה מתחתנים צריך שהיחס יהיה "אחתי רעיתי יונתי תמתי", כל ארבע המדרגות. "אחתי רעיתי" נוטריקון אחור (בחינת "אחרי הוי' אלהיכם תלכו"). אחרי שנגמור את הקטע הזה יהיה עוד קטע אי"ה, על הפסוק "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה". דברנו על יחס של אחור ויחס של פנים.

יחסית, שתי המדרגות הראשונות, "אחתי" וגם "רעיתי" – גם הרגש, זה החידוש – הן עדיין יחסית אחור. ככה באמת כלל גדול באריז"ל, שנה"י הם תמיד אחור וחג"ת ביחס אליהם כבר פנימיות, אבל הכלל הגדול שפנימיות אמתית היא חב"ד ובודאי מה שלמעלה מחב"ד, כתר. כל מה שהעולם נברא בשבעה ימים – חג"ת נהי"ם – בגדול הכל אחור. מי שחי בתוך מעשה בראשית, כל החיים שלו, כל המודעות, הכל אחור. צריך להגיע ל"אלפים שנה קדמה תורה לעולם" – לחב"ד, ועוד יותר לכתר – כדי להגיע לפנים. זה מה שאמרנו קודם, שמהצמצום ולמטה הכל אחור. פנים הם לפני הצמצום. הרמז הוא ש"אחתי רעיתי" נוטריקון אחור.

אחר כך כתוב בשיר השירים "אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה". שוב, קודם כתובות ארבע מדרגות, "אחתי רעיתי יונתי תמתי", ובהמשך משמיטים את "אחתי רעיתי" ונשארים רק עם "יונתי תמתי" ואומרים ש"אחת היא". "אחת" היא מדרגה של אחות, וגם תמתי-תאומתי היא אחות – נעוץ סופן בתחלתן – רק אחות בדרגה רמה מאד. "אחת היא יונתי תמתי" היינו פנים – הפנים האמתיות, "פנים חדשות באו לכאן" בשבע ברכות. העיקר הוא שבעה ימים של "יונתי תמתי", ואחר כך חוזרים וכוללים את כל המדרגות, "אחתי רעיתי יונתי תמתי".

שוב, כתוב בקבלה שכל עוד שהנוקבא עומדת אחור באחור של ז"א היא יכולה להגיע עד החזה שלו – עד מקום החג"ת. כלומר, "אחתי רעיתי" יכול להיות גם בבחינת אחור ממש. אבל כאשר יש נסירה וחזרה פנים בפנים, ברגע הראשון היא עדיין מגיעה רק עד החזה, רעיתי, אבל זו לא תכלית החזרה, שהרי הרושם של מעמד האחור (באותו גובה) עדיין גובר. עיקר ה"פנים אל פנים" הוא כשהיא גדלה ל"יונתי" ואחר כך ל"תמתי". זה ווארט חשוב, שהרגש – החבור הרגשי בין החתן והכלה – הוא עדיין יחסית אחור. רק הווארט הזה הוא גדול וחשוב ביותר. אני יכול להבין ש"אחתי", טבע, הוא אחור, אך לומר ש"רעיתי" הוא גם אחור זהו חידוש. באמת "רעיתי" יכול להיות גם מצד הפנים, אבל החידוש רק שחזר פנים אל פנים – בלי שהיחס גדל. החידוש מתחיל בפנים אל פנים כשעולה לדרגת "יונתי" ואחר כך "תמתי".

"אחֹתי" – אהבת ארץ ישראל באהבת כלה (תיקון "אֹהב אדמה")

נחזור: מה הווארט? שכל אחת מארבע העליות היא גם כנגד אחת האהבות העצמיות שיש בלב כל יהודי. כשהחתן אוהב את הכלה וחושב עליה, מה שהוא אוהב אותה – "אשר ברא ששון ושמחה וכו' אהבה ואחוה שלום ורעות" (יש שם אחותי וגם רעיתי, אחוה ורעות), וכך היא ביחס אליו – יש השתקפות של כל האהבות העצמיות. נתחיל מלמעלה – כשהחתן אוהב את הכלה הוא אוהב את ה', כי בשביל החתן יש התגלות עצמותו ומהותו יתברך לפני הצמצום בתוך הכלה. כשהוא אוהב את הכלה הוא אוהב את התורה, גם בשרשה לפני הצמצום – הוא רואה בכלה את התורה, "וזאת [הכלה] התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". כשהוא מסתכל בכלה הוא רואה את כל עם ישראל, ואוהב את כל עם ישראל. וגם כשהוא רואה את הכלה הוא רואה את ארץ ישראל – יכול בידים למשש את הארץ.

יוצא לנו חידוש יפה מהווארט הזה. כתוב שמי ש"אֹהב אדמה" בתנ"ך יצאו ממנו דברים לא טובים. הרי אהבת ארץ ישראל היא משהו עצמי ביותר, מה שמחזיק את עם ישראל בגלות הוא הגעגועים לציון, נקודת ציון – הגעגועים לציון – היא הנקודה הכי פנימית שבלב. אז למה כתוב שכל מי שאוהב אדמה הוא היפך הצדיק ויוצאים ממנו דברים רעים?! כעת נבין.

לומר לכלה "אחתי", רובד המוטבע, זהו הרובד של אהבת הארץ בתוך הכלה. מה אחים עושים? לא אח ואחות אלא סתם אחים – אחים בתורה הם יורשים, יורשים את הארץ. מהו המוטבע? המוטבע שבנפש הוא הקשר לארץ, לנחלת אבות. היחס של "אחתי" הוא היחס של אהבת המוטבע – אהבת ארץ ישראל בתוך הכלה. איך זה מתרץ לנו את הבעיה של אוהבי האדמה, שיצאו מהם דברים רעים? הם לא אהבו את האדמה לא בגעגועים לציון מוטבעים בנפש, בדרגת "אחתי", אלא במדרגת "רעיתי", אהבה רגשית לאדמה. מה הפשט בחז"ל? אהבו את האדמה כמו תאות אשה בוערת. אמנם כתוב "יבעלוך בניך", אבל אפילו אם זו תאוה – זו תאוה מוטבעת לגמרי, טבע, תאוה כמים (המרוים את הארץ) כמו שאומרים הטבע היהודי, באָן-התפעלות יתר. זה הפשט של חז"ל, שאהבו את האדמה בהתפעלות יתר, וגם התפעלות היתר עשתה סדר עדיפויות לא נכון. אם אוהבים את האדמה בהתפעלות יתר, באהבה כאש, אולי מעדיפים אותה על אהבת עם ישראל או על אהבת התורה. כלומר, שזו לא אהבת הארץ מאוזנת – במקום הנכון, בתחום הנכון. תיכף נגיע לכך שלכל דבר יש את התחום שלו, אפילו דברים הכי עצמיים. התחום של אהבת ארץ ישראל הוא בחינת "אחתי".

"רעיתי" – אהבת ישראל באהבת הכלה

מה היא אהבת "רעיתי"? מה הבעש"ט רצה כאשר שני יהודים נפגשים ברחוב? שאהבת ישראל תהיה אהבה רגשית (יש לנו על זה מאמר שלם, "שלש עשרה אהבות"). כשנפגשים ברחוב שני יהודים מתחבקים ומתנשקים – גם ספונטאני, טבע יהודי, אבל טבע של רגש חם. מענין שחכמים שבאו לארץ נפלו על האדמה וגם נשקו אותה. כנראה היה חד-פעמי, לא כל בקר עשו זאת. חד-פעמי זה עדיין לא "אֹהב אדמה" כמו אלה שנפלו מכך. באהבת ישראל זה לא חד פעמי, אלא כל הזמן "רעיתי". בתוך הכלה היינו מה שהכלה מסמלת אהבת ישראל.

"יונתי תמתי" – אהבת התורה ואהבת ה' באהבת הכלה

נאמר בסגנון אחר: הכלה מסמלת אהבת ארץ ישראל – אחותי. הכלה מסמלת אהבת ישראל – רעיתי. הכלה מסמלת אהבת תורה – "יונתי", "עיניך יונים", זה פשט, בתורה מעיינים, כלות הנפש מתוך הסתכלות. מהי "תמתי", כתר? אהבת ה'.

גם חידוש להבין זאת: אהבת ה' באמת היא לא מוטבע, לא רגש ולא עיון. אפשר לטעות בכולם. אפשר לחשוב שאהבת ה' היא לעיין בחסידות, שאהבת ה' היא להתרגש – כמו רבי יצחק מברדיטשוב או צדיקים גדולים אחרים שבאהבת ה' יצאו לגמרי מהכלים מתוך רוב התפעלות והתרגשות – או שאהבת ה' היא משהו מאד מוטבע, כמו אהבת הארץ. ודאי כולל הכל, אבל אהבת ה' היא כבר "תמתי", כתר, תאומתי.

בעולם האצילות, החתן והכלה, הם זו"נ. לפני הצמצום זו"נ הם "כד סליק ברעותיה למברי עלמא" (חסד ד"אחד", יומא דאזיל כו') ומחשבת "אנא אמלוך" (מלכות ד"אחד"). "תמתי" היינו שרש היחוד בין נשמות עם ישראל לרבונו של עולם, קוב"ה. המקור האמתי של היחוד הזה הוא בבחינת "יחיד", כמו שרבי הלל מסביר ואנחנו מסבירים בביאורים ל"הרכבת אנוש לראשנו". מה שה' הוא כל יכול ומה שהוא עצם הטוב[ה]. מה שה' הוא עצם הטוב היינו שרש הנשמה בעצמות ממש (הרי טוב היא תכונה אנושית, וד"ל). אי אפשר לתאר את ה' בשום דבר, היות ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", ורק אפשר לומר עליו שהוא עצם הטוב. מה אפשר לומר על עצמותו יתברך? שהוא עצם הטוב קשור למשה רבינו, "ותרא אֹתו כי טוב הוא", "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים", "היטיבה הוי' לטובים" – היינו שרש הנשמה בעצמות, בבחינת יחיד. מה שה' הוא כל יכול, נשיאת ההפכים שלו – שיכול כן וגם יכול לא (שגם מתבטא אצל משה רבינו – "לא כן עבדי משה"), יכול להתגלות וגם יכול לא להתגלות, כל יכול (זה ה', החתן) – זו הדרגה הכי גבוהה של "תמתי". מותר לומר על העצמות שהוא "כל יכול", או שהוא "נושא הפכים", "נמנע הנמנעות" – זה החתן. מי הכלה? מה שעל ה' בעצמו אפשר רק לומר שהוא עצם הטוב. הכלה היא עצם הטוב – "עצם מעצמי". זה המקור לכך שבכלה יש את אהבת העצמות, ה"קדוש" העליון.

עד כאן היה להגיע לווארט הזאת של ארבע פעמים תי, "אחתי רעיתי יונתי תמתי", קדוש קדוש קדוש קדוש, כנגד ארבע האהבות, ואיך היחס בין החתן והכלה בעצם כולל את כל האהבות. החתן רואה בכלה את כל ארבע האלה וכך אוהב אותה, ו"כמים הפנים לפנים".

מה שנשאר לנו, אחרי שנשיר עוד שיר, הוא לקשר את כל מה שדברנו הערב לפסוק "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה". לחיים לחיים.

נגנו "לכתחילה אריבער".

ה. "אחור וקדם צרתני" – הקפת הכלה את החתן

"אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" – הקפות הכלה תחת החופה

יש פסוק בפרק קלט בתהלים בו כתוב "אחור וקדם צרתני" – "אחור וקדם" כמו אחור ופנים. מי אומר פסוק זה? אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שאומר "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" (הכתיב "כפכה" הוא מיוחד). נאמר בקיצור: הפסוק הזה רומז גם לחתונה, לחופה.

כתוב ש"ותשת עלי כפכה" זו כוונה כשהחתן והכלה עומדים תחת החופה – שאז ה' שם עליהם כף – כאשר "אחור וקדם" הם הכלה והחתן, כי נבראו דו-פרצופין. כתוב "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם [המשותף] אדם ביום הבראם" – "אחור וקדם צרתני" בלשון יחיד, אך כולל את שניהם, "ותשת עלי כפכה". כולל גם את ניגון ארבע בבות ששרים תחת החופה, שהוא כנראה הניגון שפועל את הנסירה והופך פנים בפנים. אם כן, הפסוק הזה מאד קשור לכל מה שדובר עד כה.

כעת נסביר עוד: לפי מנהג אשכנזים וחסידים בכלל הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים – יש על זה הרבה כוונות – כוונה אחת היא גופא הענין של "אחור וקדם". איך היא מתחילה להקיף? היא מסתובבת בסיבוב נגד השעון, זה המנהג – נקרא בפיזיקה סיבוב של יד ימין, כבר ימין, מעורר אהבה – והסיבוב מתחיל מכך שהיא בצד האחור שלו, וכשהיא מסתובבת היא בצד הקדם שלו. ככה שבע פעמים – "אחור וקדם צרתני".

המצור על החתן

מהי המלה "צרתני"? יש מי שאומר ש"צרתני" לשון צורה, אבל לפי רוב המפרשים אומרים ש"צרתני" לשון מצור. מה הכלה עושה לחתן? "אחור וקדם צרתני" – היא שמה אותו במצור. "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה" – היא בונה חומה מסביב. אפילו המצודות אומר שם שהמצור הוא "שלא יברח".

אם לוקחים את שתי המלים אחור-קדם ועושים "גורעין ומוסיפין ודורשין" – סוד הנסירה כמו שמוסבר בחסידות – גורעין את ה-א של אחור (שרש העל-מודע, שיותר גבוה מהקדם-המודע) ומחליפים אותה ב-ק של קדם כבר יש אדם, כמו "אדם קדמון". מה נשאר מאותיות "אחור"? חור, ויש לי ק מ"קדם". אם אשים את ה-ק בתוך החור יהיה חוקראחור-קדם יהפוך לאדם-חוקר (דרוש על דרך ר"א אבולעפיא). אדם גם אותיות מאד, אז הוא אדם-חוקר שחוקר רחוק-מאד.

כאשר אדם חוקר רחוק מאד זה יכול להיות מסוכן, כי הוא יכול לחקור ב"מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור". כתוב שאחד הפירושים של "מה לפנים ומה לאחור" היינו למי הייתי נשוי בגלגול קודם ולמי אהיה נשוי בגלגול הבא – אסור לחקור את זה. כעת אתה נשוי לכלה שלך, עד חיים נצחיים – לא חוקרים מה לפנים ומה לאחור. גם לא חוקרים מה למעלה ומה למטה (שעל זה נאמר "ותשת עלי כפכה", סוד החופה). לשם כך צריכים לשים אותך במצור, שלא תברח. זה מה שהכלה עושה כשהיא מקיפה את החתן שבע פעמים – שמה אותו במצור, שהאדם-חוקר רחוק-מאד לא יגיע יותר מדי רחוק.

זה מה שאמרנו קודם, שגם לדבר הכי טוב יש גבולות. זה הסוד של רבי – ז' אדר בגימטריא רבי – שהוא בלי-גבול בגבול. כל הלפני הצמצום נכנס בגבול, זה סוד ה"אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה".. עד כאן – יש עוד הרבה להאריך (כל זה נוגע לסוד הבחירה והידיעה – ידיעה לפני החתונה ויחוד בחירה-ידיעה, אחור וקדם, לאחר החתונה, ואכמ"ל), אבל נשאיר להזדמנות.

הכל קשור לעיקר מה שאמרנו עכשיו, שכאשר מתחתנים עוברים לפנים חדשות – מתחדש כל רגע, מוחין אחרים, לימוד תורה אחר, ובע"ה הוא לימוד תורה בבחינת "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום", תורה גואלת שאפשר לגאול אתה את המציאות. לחיים לחיים.

ו. רמזים במספר סידורי

עוד גימטריא – לא עשינו היום עדיין גימטריאות של החתן והכלה, אז נאמר משהו חדש.

רמזי "אחתי רעיתי יונתי תמתי" במספר סידורי

קודם, נחזור רגע ל"אחתי רעיתי יונתי תמתי" ונחשב במספר סידורי (חישוב כל אות מ-1 עד 22). אחתי = 41, רעיתי = 78, יונתי = 62, תמתי = 67 – הכל יחד 248 (שם אח של הכלה...) היהודי הראשון, אברהם, רמח. כבר מספר מיוחד, מספר חשוב. זה לא מספיק, יש פה ארבע מדרגות, אז הערך הממוצע הוא 62, יונתי במ"ס. דווקא במספר סידורי מתגלה סוד חשוב מאד שהממוצע, הצד השוה של כולם, הוא "יונתי", "עיניך יונים", טוב בשביל למדנים, אנשי עיון, טוב בשביל חב"דניקים, שהצד השוה של כולם הוא חב"ד. כלומר, יש איזו מעלה ב"יונתי" אפילו לגבי "תמתי" (היינו מה ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק", כפי שיתגלה דוקא בביאת המשיח) – שהיא המכנה המשותף של כולם.

עוד פלא: אמרנו שיש עוד שלש מלים עם י בסוף – "פתחי לי... שראשי". נעשה גם במ"ס – פתחי = 57, לי = 22, שראשי = 73. הכל הצדקה כדי תכף לחשב את שמות החתן והכלה במספר סידורי. יחד עולה 152, וכל השבעה יחד עולים 400, מספר שלם, 20 ברבוע, ת (חותם האלף-בית, חותם אמת). מה זה שייך לאברהם? "ארבע מאות שקל כסף עבר לסוחר". קודם אמרנו שיש סוד "החתי". בעם החתי יש שני "החתי" עיקריים, אחד בתורה ואחד בנביאים. לזה שבנביאים הקדשנו השנה את י"ט כסלו, "אוריה החתי" (יהודי שהתגורר בארץ חת, כך לפי קביעת האריז"ל), ובמערת המכפלה יש עפרֹן החתי. עפרן שוה 400 ובאמת מקבל 400 שקל עובר לסוחר. כשאוריה החתי יסלח לנו, יסלח לדוד המלך, יבוא משיח – כך הסברנו בי"ט כסלו. הכל תיקון החתי. דרך אגב, מתחילים לתקן את החתי כשאומרים חת"ת כל יום – אחד מעניני חת"ת, תיקון החתי.

מה זה "ארבע מאות שקל כסף" בזהר? רומז לארבע מאות עלמין דכיסופין דירתי צדיקיא לעתיד לבוא. כשמתחתנים זה כבר כמו עולם הבא, יורשים ארבע מאות שקל כסף, שלמות. זה המספר הסידורי של "פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי שראשי".

רמזי החתן והכלה במספר סידורי – סדרת נקודות אמצעיות

עד כאן להתפעל שמספר סידורי מגלה הרבה דברים יפים. אחרי שמתפעלים ככה עושים את המספר הסידורי של החתן והכלה, שלא עשינו בקבלת פנים: יוסף = 48 (מח), חיים = 41 – יחד עולה 89 – ו-תחיה = 45. יפה שבמספר רגיל יוסף חיים הוא פחות מ-תחיה ובמספר סידורי הוא יותר, ולא סתם יותר אלא שהכלה במ"ס, 45, היא הנקודה האמצעית של החתן, 89! רק עד כאן כבר היה מאד כדאי.

מאיפה לומדים שעל הכלה להיות הנקודה האמצעית של החתן? לולי החטא היו קוראים לחוה חיה, "ויהי האדם לנפש חיה", ו-חיה היא הנקודה האמצעית של אדם. אבל תחיה במ"ס היא עצמה אדם (במ"ה). חיה היא 23 גם במספר סידורי. אם כן, הנקודה האמצעית של תחיה – הנקודה האמצעית של הנקודה האמצעית של יוסף-חיים – היא חיה. חיה עדיין לא מספר זוגי, ולכל מספר לא זוגי יש נקודה אמצעית (רק כשמגיעים למספר זוגי אין יותר נקודה אמצעית) – הנקודה האמצעית של חיה היא 12, זה. שייך למשה רבינו שנתנבא ב"זה", אספקלריא המאירה. יכולנו להתחיל את כל הדברים האלה ב"זה" ו"כה" – אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה, פנים ואחור. "ידעו הוי' פנים אל פנים" היינו שהתנבא באספקלריא המאירה, מורה באצבעו ואומר "זה". היחס של אספקלריא שאינה מאירה, כה, הוא הבנת נמשל מתוך משל – אחור, ידע מצטבר. אספקלריא המאירה היא "זה", פנים. משה במספר קטן גם שוה זה. זו סדרת נקודות אמצעיות.

כל מספר זוגי מתחיל סדרה אין סופית של נקודות אמצעיות. נבואת משה רבינו, זה, היא המספר המתחיל את הסדרה מ-12 ל-23, ל-45 (תחיה), ל-89 (יוסף חיים). משה עצמו הוא כפולה של חיה, 15 פעמים חיה. מ-זה מגיע ל-חיה, מ-חיה ל-מה – "ונחנו מה" שאומר משה, ה"זה" של משה מתלבש ב"חיה", המרכיב העיקרי שלו, ו"חיה" היא הנקודה האמצעית של "מה", הבטול שלו. ה"מה" שלו, הנשמה שלו (סוד שם מה החדש, נשמת האצילות, עולם התיקון), מתלבש בתוך ה-גוף (89) שלו – הוא נולד ל-ז חדשים ב-ז אדר, שאז ה-מה שלו האיר בתוך ה-גוף הזך שלו (סוד ה"שיעור קומה" שלו המשקף את ה"שיעור קומה של יוצר בראשית", וד"ל) בסוד "ותרא אתו כי טוב הוא" ("שנתמלא הבית כולו אורה"). פט (מספר האהבה ה-יא) הוא אמצע 177, גן עדן (במספר הכרחי). 177 הוא אמצע 353, שמחה, "סוד הוי' ליראיו", שמחת חתן וכלה. שמחה בתוך 705, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (יה פעמים בטול של משה רבינו). 705 בתוך 1409 – אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד (שבעת הרועים עם משה באמצע).

אם כן, עד יוסף-חיים יש ארבעה מספרים בסדרה – זה (12), חיה (23), תחיה (45), יוסף חיים (89), הכל במספר סדורי. כמה שוה עד כאן? 169, אהבה ברבוע. יש כאן ארבע מדרגות – קודם דברנו על ארבע מדרגות של אהבה. עד יוסף-חיים יש כאן אהבה ברבוע. זו סדרה של משה רבינו, ז' אדר, שמתחילה מ-זה.

כמה שוה "ידעו הוי' פנים אל פנים"? 507, ג"פ אהבה ברבוע.

אם נמשיך לחבר – אהבה ברבוע ל-גן עדן (שבע ברכות זה להיות בגן עדן), שמחה, "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" ("כל השביעין חביבין"), נקבל כבר 1404 – שבת-שבת. כל שבת היא זך פעמים הוי' (היהלום של הוי'). "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הם נגאלין". ארבע מקומות כאן עולים 13 ברבוע ו-7 מקומות עולים שבת-שבת. "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה", משה הוא השביעי – "כל השביעין חביבין". הכל מתחיל מ-זה, יש שם את החתן והכלה, אהבה ברבוע וסוד הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים.

שיר המעלות.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "לא... הוא" (סימן הפסוק הוא לא) – לא בהכאת אותיות = ל = הוא בהכאת אותיות, נסב"ת, סוד ל-ל, הלב היהודי (בינה לבא, "ועבד הלוי [משה] הוא"; בסדרת "ועבד [82] הלוי [51] הוא [12]" יש הוא מספרים חיוביים: 12 51 82 105 120 [חיי משה] 127 [חיי שרה, שיא הסדרה, מספר השבת השביעי] 126 117 100 75 42 1 = 958 = "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" = "ועבד הלוי הוא" ועוד "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", ודוק).

בפסוק "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" כל אחת מארבע אותיות נביא חוזרת שלש פעמים (ואין עוד אות שחוזרת שלש פעמים), ס"ה "הוא" אותיות  – למשה יש חזקה שהוא נביא נאמן לה'. נביא בהכאת אותיות = "[לא] כן" בהכאת אותיות = 1000.

[ג] "עת לחבוק" היא העת ה-יה ב-כח העתים של ספר קהלת – סוד "שכינה ביניהם", שם יה (י של איש ו-ה של אשה). "עת לחבוק" = 7 אותיות, "ועת לרחק מחבק" – 11 אותיות, סוד המחזור הקבוע של האשה של 7-11 ימים, רק שכאן הסדר הפוך בסוד ההתכללות, ודוק. "עת לחבוק" (616) הוא גם כפולה של 7 וגם כפולה של 11 (ללמד שהכל לשם "עת לחבוק" – ספירלה עולה תמיד עד אין סוף). "לחבוק" לשון קל, "[לרחק] מחבק" לשון כבד, וד"ל.

[ד] קידושין כט, ב.

[ה] "כל יכול" ועוד "עצם הטוב" = 338 = הוי' פעמים אחד (אח-ד היינו שרש יחוד זו"נ כנודע), הרבוע הכפול של אחד. יש כאן אחד אותיות (הערך הממוצע של ד פנות צורת ההשראה = טוב), כך שהערך הממוצע של כל אות = הוי' (הכל הוי')! הרוס"ת = אור = אין סוף וכו', היינו העלם העצמי של אור בעצמות המאור ב"ה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com