חיפוש בתוכן האתר

טוב - ש"ק פרשת יתרו, כ' שבט ע"ו – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ש"ק פרשת יתרו, כ' שבט ע"ו – כפר חב"ד

טוב

שבת לב לדעת בכפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי הדלקת נרות:]

איזה ניגון מכירים?

נגנו שאמיל.

א. משולש יתרו

יתרו – פרשת הטוב

שבת שלום, גוט שבת. באידיש אומרים גוט שבת – גוט זה טוב, שבת טוב. יש באחרונים כמה טעמים למה אומרים שבת שלום, אבל גוט-שבת זה פשוט... מה הקשר בין שבת לטוב? כתוב שלכולי עלמא – בין לרבנן בין לרבי יוסי – התורה נתנה בשבת, והתורה נקראת טוב, "אין טוב אלא תורה", אז השבת מקבלת את הטוב מהתורה.

על מתן תורה אנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת יתרו, שהיא פרשת ה-טוב בתורה (עשרת הדברות חוזרים במשנה תורה בפרשת ואתחנן, פרשת ה-מאד בתורה, והסימן: "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד... ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וגו'", מ"וירא... והנה טוב מאד", גילוי המקור של כללות מעשה בראשית – "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – באים לשבת קדש, שלכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, וכמו שיתבאר). בחומש בראשית יש 12 פרשות והפרשה שלנו היא הפרשה החמישית בחומש שמות, כך שהיא הפרשה ה-17, הפרשה ה-טוב, "וירא אלהים את האור [אור התורה] כי טוב", "ותרא אתו [משה רבינו – 'תורה צוה לנו משה', תורה שבכתב] כי טוב הוא", "אמרו צדיק [שבכל דור ודור, המגלה את התורה שבעל פה] כי טוב". המלה תורה עצמה עולה בגימטריא אחד (יג מדות הרחמים ו-יג המדות שהתורה נדרשת בהן) פעמים "כי טוב".

משולש פיתוגרס – משולש יתרו

כעת נעשה משהו בחכמת התשבורת. נחשב את הרבועים של מספרים אלו (12 פרשות בחומש בראשית ועוד 5 פרשות בחומש שמות): כמה עולה 12 ברבוע? [144] קדם, שהוא מספר האותיות שיש בפרשת "ויכֻלו", שנגיד עוד מעט בתפלת ערבית ובקידוש. כמה עולה 5 ברבוע? [25] "כה תברכו", "יהי אור". כמה הם עולים יחד? [169], הרבוע של 13. יש לנו כאן משהו בגאומטריה, איך זה נקרא? [שלשה פיתגורית.] נכון. יש כלל שמייחסים לפיתגורס (אבל ברור שהוא היה ידוע לפניו), שסכום ריבועי צלעות משולש-ישר-זוית שוה לרבוע הצלע השלישית, האלכסון. כל הפונקציות הטריגונומטריות בנויות על יחסי הצלעות של משולש ישר זוית. היום קוראים לצלע הארוכה במשולש ישר הזוית יתר, קשור ליתרו, ששמו המקורי הוא יתר. גם בשם פיתגורס יש אותיות יתרו. כנראה שיתרו המציא את זה לפניו, ואם כך זו שלשה יתרואית...

חלקי המשולש

יש כמה מגדולי ישראל שהזכירו את פיתגורס, יש ספר מוסר חשוב על פי הקבלה, ראשית חכמה, שם הוא מביא שפיתגורס האמין בגלגולים. גם לפי הקבלה יש גלגולים. בכתבי האריז"ל יש כמה ספרים על גלגולים. בראשית חכמה הוא כותב על הענין ומביא כמעין ראיה את פיתגורס שגם האמין בכך. יש אגדת עם שפעם הוא ראה מישהו שמרביץ לכלב, וצעק עליו 'אל תרביץ לו! חבר שלי מגולגל בתוכו...'.

גם החות יאיר (שו"ת חשוב) מצטט ממנו, לגבי משולש פיתגורס, והוא קורא לשלשת הקוים שוכב, נצב ואלכסון (מענין שמצטטים אותו בנושאים שונים, ויש בעוד ספרים עליו, גם הרמב"ם במורה נבוכים מזכיר אותו). בעולם קוראים לשלשת הקוים נצב נצב ויתר. שוה בשניהם שמשתמשים במלה "נצב". בפרשת השבוע גם מצאנו את המלה נצב[ב] – יתרו אמר למשה "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב". הציור הוא שמשה הוא השוכב ("יושב לבדך"), והעם הוא הנצב עליו. העם מופיע בתור נצב גם ב"אתם נצבים היום כלכם... ראשיכם שבטיכם וגו'" – בנצב יש דרגות מלמעלה עד למטה. היתר – הרומז ליתרו – הוא המחבר בין ראש הנצב, "ראשיכם" למשה.

במשולש שחשבנו קודם השוכב הוא 12, משה במ"ק שוה 12, בסוד "משה נתנבא ב'זה'" (בכלל, משה קשור ל'משולש יתרו', כי המשולש הבסיסי הוא 3-4-5, רומז ל-משה שעולה 345). היתר במשולש זה הוא 13. היתר רומז ליתרו ו-13 היינו פרשת שמות בה פוגש משה לראשונה את יתרו, שלא מופיע שוב עד פרשתנו – הפרשה ה-17, סכום השוכב והנצב של המשולש. אפשר לרמוז במשולש זה את הסוד של בר מצוה ובת מצוה – השוכב, 12, הוא בת מצוה (אשה היא קרקע עולם); והיתר, 13, הוא בר מצוה. הנצב שביניהם, 5, רומז ל"בן חמש למקרא" (לפי המהפכה השלישית, תלמוד תורה לבנות, שניהם שייכים בלימוד תורה, הנצב של 5).

משולש יתרו ומספרי האהבה

יש סדרת מספרים שנקראים מספרי אהבה, מה שנקרא בעולם סדרת פיבונצ'י (חבור של כל שני אברים עוקבים בסדרה נותן את המספר הבא. כשמתחילים מ-1 ו-1: 1 ועוד 1 שוה 2, 2 ועוד 1 שוה 3, 3 ועוד 2 שוה 5, 5 ועוד 3 שוה 8 וכו'). רוצים עכשיו להגיד כלל המחבר בין סדרת אהבה למשולש יתרו.

נקח את 4 הספרות הראשונות של הסדרה 3 2 1 1. הכפל של הראשון (1) והאחרון (3) נותן 3. הכפל של שני האמצעיים (1 2) נותן 2, והכפלה שלו נותנת 4. סכום הרבועים של שני המספרים האמצעיים – 1 ברבוע (1) ועוד 2 ברבוע (4) – נותן 5. קבלנו את המרכיבים של המשולש היתרואי הבסיסי, 5 4 3.

דוגמה נוספת: הסדרה הבאה ארבעה מספרים עוקבים בפיבונצ'י היא 5 3 2 1. שוב נכפיל את הראשון (1) והאחרון (5) ונקבל 5. הכפל של שני האמצעיים (2 3) נותן 6, שהכפלה שלו נותנת 12. הרבועים של שני המספרים האמצעיים –  2 ברבוע (4) ועוד 3 ברבוע (9) – נותן 13. קבלנו את המשולש היתרואי שדברנו עליו – 13 12 5.

כך הלאה עד אין סוף, בכל רביעיה של מספרי אהבה שמכפילים כך (כפל האבר הראשון באחרון, פי שנים מכפל שני האברים האמצעיים זה בזה וסכום רבועי שני האברים האמצעיים), ולא רק בסדרת אהבה אלא בכל סדרה חיבורית. נתן דוגמה נוספת, מסדרה חיבורים שאינה ממספרי אהבה: אנחנו אוהבים את היחס בין המספרים 7 ל-13. ההפרש ביניהם הוא 6 – המספר הקודם – וביחד הם עולים 20, המספר הבא. אם כן, יש לנו סדרה חיבורית של 20 13 7 6. כפל האבר הראשון (6) באחרון (20) נותן 120 (כנגד 120 שנות חיי משה). כפל שני האמצעיים (7 ו-13) נותן 91, שהכפלה שלו נותנת 182 (בגימטריא יעקב). סכום רבועי שני האברים האמצעיים – 7 (49) ו-13 (169) הוא 218. גם שלשת הרכיבים האלה – 120 182 218 –  יוצרים משולש יתרואי. תחשבו במוצ"ש איך זה יוצא...

ההפרש בין 182 ל-218 הוא בגימטריא לאה (יש כאן סוד זיווג יעקב ולאה – אפשר לקרוא לכלל הזה כלל יעקב ולאה), 6 ברבוע. הכלל הוא שההפרש בין שני המספרים האמצעיים (שהוא בעצם המספר הראשון) ברבוע הוא ההפרש בין המספר שמקבלים כשמכפילים את המספרים האמצעיים זה בזה ושוב ב-2 למספר שמקבלים מחבור ריבועי שני המספרים האמצעיים.

דוגמא נוספת לענין: במספרים קטנים יותר, 5 3 2 1, נקח את 2 ו-3, 2 כפול 3 (6) כפול 2 שוה 12. 2 ברבוע ועוד 3 ברבוע זה 13, ההפרש ביניהם הוא 1, שהוא ההפרש בין 2 ל-3 ברבוע (1 ברבוע).

את כל זה גלה יתרו. אז הוא היה חכם גדול... עד כאן דבר רציני במקום מלתא דבדיחותא לפתוח את הלימוד.

ב. ה-ט הטובה של עשרת הדברות

הופעת ט-טוב בעשרת הדברות

בפרשת יתרו קוראים את עשרת הדברות. יש שאלה למה בעשרת הדברות שבפרשת יתרו לא מופיעה האות ט, בעוד כל שאר האותיות מופיעות שם. בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן כן נמצאת האות ט, ולמה אין אותה בפרשתנו? יש מתרצים, על פי הגמרא, שעשרת הדברות שבפרשת יתרו הם הכתובים על הלוחות הראשונות שנשברו, ועשרת הדברות שבפרשת ואתחנן הם הכתובים על הלוחות האחרונות. ט היא טוב, ומכיון שה' לא רצה שהיא תשבר היא הושמטה בלוחות הראשונות.

בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן האות ט מופיעה במלים "ולמען ייטב לך", ואמרו חז"ל שהכוונה לעולם הבא ("למען ייטב לך' לעולם שכולו טוב"). לגבי מה זה נאמר? מצות כבוד הורים. לכן, אפשר לומר שמבחינה מסוימת, כיבוד הורים היא המצוה הכי חשובה, המצווה עם הכי הרבה טוב בעשרת הדברות, עליה נאמר בלוחות ראשונות "למען יאריכון ימיך" ונוסף בלוחות האחרונות גם "ולמען ייטב לך". לכן לא מופיעה האות ט בלוחות הראשונות, כדי שהטוב לא יישבר. זה תירוץ טוב על פי פשט אבל יש תירוץ עוד יותר פנימי.

הזכרת חכמי האומות בתורת ישראל

נח אמר "יפת אלקים ליפת וישכֹן באהלי שם", והפסוק נדרש גם על כך שחכמי האומות ("יפיפותו של יפת") מצוטטים גם אצל בני ישראל ("באהלי שם"), כמו שהזכרנו מקודם את פיתגורס.

אם כבר הבאנו דוגמא מהחוץ נזכיר עוד חכם מאומות העולם שהרמב"ם מאד אהב והוא מצטט אותו תמיד במורה נבוכים – אריסטו (אין מה לעשות, אי אפשר להתעלם מזה...). הרמב"ם העריך את אריסטו עד כדי כך שכתב לתלמידו המובהק רבי שמואל אבן תיבון שיעזוב את כל הפילוסופים וידבק רק באריסטו כי הוא כיון לאמת וכלל את כל מי שקדם לו.

בחסידות יש ווארטים לגנאי על אריסטו, בעיקר על החיים הפרטיים שלו. ידוע שהוא היה מושחת במדות ובהנהגות. היו הרבה חכמים מאומות העולם שכמה שהיו חכמים גדולים היו מושחתים במדות ובהנהגות, כמו בלעם שהיה "יודע דעת עליון" אבל בכל זאת היה מושחת.

טוב-ערב-מועיל

השני שהזכרנו מאומות העולם, אריסטו, כתב בספר שנקרא ספר המידות על המושגים טוב-ערב-מועיל. גם גדולי ישראל – כמו השל"ה, המהרש"א[ג], הגר"א[ד] והמלבי"ם – מביאים ענין זה.

נתנו סימן שהמושגים טוב-ערב-מועיל הם ר"ת טעם (העולה ז"פ טוב; היום, "שביעי" של פרשת יתרו, הוא היום ה-119, ה-טעם, בקריאת התורה מתחלת בראשית – יום מיוחד לומר את פרק קיט בתהלים, בו נאמר "ערֹב עבדך לטוב" – טוב פרשות כפול ז עליות, כפשוט), "טוב טעם ודעת למדני" (טוב טעם ודעת בגימטריא יתרו), גם ר"ת מעט "טוב מעט לצדיק" (מעט עולה ז פעמים טוב, כנ"ל, ו-צדיק בגימטריא יב פעמים טוב). "טוב טעם" ועוד "טוב מעט" עולה ערב ("[טוב טעם] ודעת" "[טוב מעט] לצדיק" עולה מב – "יהי [אור... כי] טוב" – פעמים טוב, "טוב טעם ודעת" "טוב מעט לצדיק" = חן – הבת-זוג של מב – פעמים טוב).

[ועוד כמה רמזים: טוב ערב מועיל עולה 445. קודם כל זה משקה... משקה זה גם טוב, גם ערב וגם מועיל... המספר הזה הוא גם אור טוב ("וירא אלהים את האור כי טוב") בהכאה פרטית (א פעמים ט, ו פעמים ו, ר פעמים ב).

ערב עולה טז פעמים טוב, בגימטריא קול-קול (רק קול עולה טוב טעם – כנ"ל ש-טעם, ר"ת טוב-ערב-מועיל, עולה ז"פ טוב), המופיע ביחס ליתרו בהקשר של "וישמע משה לקול חׂתנו" – וממילא טוב-ערב בגימטריא טוב ברבוע (שעולה "[בראשית] ברא אלהים").

מועיל בגימטריא יוסף – יוסף השביר בר לכל הארץ, הוא ניהל מדינה, היה לו ראש מאד פרקטי ופרגמטי, ראש מועיל. גם יתרו הוא מועיל – הוא מעניק למשה רבינו עצה מעשית מועילה, גם אם אינה נראית כמו הטוב המושלם ואינה ערבה למשה רבינו ולעם ישראל הרוצים לשמוע ישירות מפיו (ולמרות החכמה הרבה שבה, השייכת לכאורה למוחין, זו חכמה השייכת למוטבע – כדלקמן בסמוך שמועיל הוא במוטבע – בסוד התלבשות הנו"ה של הפרצוף העליון בחו"ב של הפרצוף התחתון, וד"ל). מיוסף ומיתרו יצא פינחס (כשני הפירושים בפוטיאל – שפטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה ופטפט אבי אמו ביצרו) – רואים שיש ביניהם קשר. משה רבינו, הטוב בעצם – "ותרא אותו כי טוב הוא", עד שיש אומרים ש"טוב שמו" – זקוק לצרף אליו את המועיל, בסוד "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", ולכן הוא גם נזקק לעצת יתרו חותנו (בכלל, "כליות יועצות", בחינת נצח והוד).]

בספירות טוב הוא כנגד השכל, החב"ד; ערב כנגד הרגש, חג"ת; ואילו המועיל הוא כחות המעשה, הנה"י. במושגי הנפש שלש הרמות נקראות מושכל-מורגש-מוטבע – טוב כנגד חלק המושכל שבנפש, ערב כנגד המורגש, הרגש, ומועיל כנגד המוטבע. יוצא שטוב הוא טוב מושכל, טוב חב"די, עוד לפני הגילוי במדות. מה הכוונה?

בשלשת אלה יש טוב. גם ערב הוא טוב, אבל הוא יכול להיות גם לצד השלילי, רדיפה אחרי תאוות לבו, התחושה שהערב הוא טוב פשוט כי אני מחפש טעם טוב (בספרי המוסר מדרגים טוב-מועיל-ערב, משום שהערב נתפס רק כתאוה שלילית שפחותה גם מהמועיל – מדת מי שהולך בשרירות לבו, מבלי להתחשב בטוב או אפילו בתועלת של הדברים – אך מכיון שיש גם "תאות צדיקים אך טוב", תחושת ערבות חיובית וטובה, "להתענג על הוי'", הדירוג בחסידות הוא טוב-ערב-מועיל ודווקא לפי הסדר הזה יוצא הרמז "טוב טעם", מלמעלה למטה, ו"טוב מעט", מלמטה למעלה). גם מועיל הוא טוב, הוא יכול לעשות דברים טובים, דברים מועילים (מועיל היינו סוד יוסף כנ"ל, ה"צדיק יסוד עולם", עליו נאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". אצל יוסף הוכפל "כי טוב" – על טוב שנותיו הראשונות נאמר "יוסף בן שבע עשרה שנה וגו'" ועל טוב שנותיו האחרונות של יעקב, "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", נאמר על יוסף "משם רֹעה אבן [אב ובנים] ישראל", במדת הטוב שלו).

כתוב שההבדל הוא שערב הוא טוב ונעים מיד (בעולם הזה) ואילו מועיל הוא דבר שיביא לתחושה טובה רק בעתיד (או בעולם הזה או בעולם הבא, על דרך "'למען ייטב לך' בעולם שכולו טוב"). לפי זה, היחס בין ערב למועיל הוא היחס שבין "דרך קצרה וארוכה" ל"דרך ארוכה וקצרה". אך יש גם יתרון בתביעה לערבות מידי – שהיא שרש הדרישה ל'משיח נאו', "היום [אם בקולו תשמעו]" – על דרך היחס בין "בכל דרכיך דעהו" (כאשר יודעים את ה' מיד, תוך כדי ה"דרכיך") ל"כל מעשיך יהיו לשם שמים" (שהגילוי האלקי במעשה הוא רק בעתיד, ובהווה פועלים רק 'לשם' אותו עתיד), כנודע.

אם כך מה זה טוב בפני עצמו (טוב בשונה מערב ומועיל)? טוב עצמי לפני שהוא מתפשט לחויה נעימה במדות או לתועלת במציאות. המדרגה של טוב היא מה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה על העובד מאהבה, ש"עושה האמת מפני שהוא אמת [וסוף הטובה לבא בגללה]". הוא לא עובד מפני יראת העונש ולא בשביל השכר (בחינת מועיל), אלא שעושה האמת מפני שהיא אמת (ביחס לעבודה מאהבה, גם עבודה לשם שכר, לא רק מיראת העונש, נכללת בעבודה מיראה).

רמז נאה: "עושה האמת מפני שהיא [כך לכאורה ראוי לגרוס על פי דקדוק, וכך מובא לשון הרמב"ם בספר ארחות צדיקים] אמת" עולה אמת "פנים ואחור" (ד פעמים אמת), דהיינו מב ברבוע.

רצון, שכל, לב ומעשים טובים

אנחנו מתבוננים כעת במלה טוב. בפרק ב של מסכת אבות רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו "איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם" (בתחלת הפרק רבי אמר "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם...". כאן הדיוק הוא על "דרך טובה" ודבקות האדם בה). רבי אלעזר בן ערך אמר "לב טוב", ואמר עליו רבן יוחנן בן זכאי "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". למעשה, יחד עם לב טוב, יש ארבעה לשונות שקשורים למלה טוב – רצון טוב, שכל טוב, לב טוב ומעשים טובים (שכנגד ארבע דרגות ה"תמימות" בנפש – תמימות ברצון, תמימות בשכל, תמימות בלב, תמימות במעשה – כמבואר בחסידות). רצון הוא בכתר, בעל מודע של הנפש, שכל טוב הוא כמובן במושכל, לב טוב הוא במורגש ואילו מעשים טובים הם כנגד המוטבע שבנפש.

טוב וצדק

הענין של טוב עצמי ("עושה האמת מפני שהוא אמת"), שהזכרנו קודם, קשור להקדמה מאוד יסודית לעבודת ה' בדרך החסידות, שיעור ראשון בחסידות – טוב לעומת צדק. יש אחד שעובד את ה' כי טוב לעשות זאת ויש אחד שעובד את ה' כי צודק לעשות זאת. יש בני אדם שמחפשים תמיד להיות צודקים, תמיד עושים מה שצריך. מדרגת הטוב היא דרך הבעל שם טוב, דרך אדמו"ר הזקן, וכל הבאים אחריהם בחסידות. לכן אדמו"רי פולין נקראים 'גוטער אידן', 'יהודים טובים' – זהו טוב בדרגה הזאת, טוב עצמי. לעומת זאת יש אחד שהוא צודק, צודק זה צדיק, אבל זו מנטליות של לצאת ידי חובה.

בנגוד לטוב, שהוא טוב עצמי, ממדת הצודק יכולה להשתלשל מדה שלילית בנפש – מדת ההצטדקות. אדם שתמיד רגיל להיות צודק, מצטדק גם על הטעויות שלו – תמיד יהיו לו תירוצים לכל דבר שהוא עושה. יש גם מי שמספיק צדיק כדי להודות על האמת, אבל יש מי שאצלו משתלשלת מהצדק הצטדקות שקרית (ההפך הגמור ממדת האמת). יוצא שיש שלש דרגות מלמעלה למטה, טוב-צודק-מצטדק.

"טוביה גנוז בגויה"

כל זה היה הקדמה, אך עדיין עומדת השאלה למה בעשרת הדברות שבפרשת יתרו לא מוזכרת האות ט.

בהקדמת הזהר מסופר על כך שכל האותיות באו לפני הקב"ה ובקשו שיברא בהן את העולם. האותיות באו בסדר תשר"ק. האות ת באה ראשונה ואמרה לקב"ה 'אני חותמת את החותם שלך שהוא אמת'. הקב"ה ענה לה שהוא לא יברא בה את העולם כי היא חותמת גם את המלה מות, ועוד שרושמים על מצח אנשים צדיקים את האות תי"ו ("והתוית תו על מצחות האנשים...") כסימן שהם הולכים למות.

כך ממשיך הסדר עם כל האותיות, וכשהגיעה האות ט היא אמרה שבה ראוי לברוא את העולם כיון שהיא טוב. הקב"ה ענה לה שאכן היא טוב, וראוי לברוא בה את העולם, אבל "טוביה גניז בגויה" (זהו המקור לפתגם שאנו אוהבים לצטט, מושג מאד חשוב) – הטוב העצמי של האות ט הוא טוב מופנם, נעלם וגנוז בתוך עצמו, כמו שכתוב "וירא אלהים את האור כי טוב", ואמרו חז"ל שהוא טוב לגנזו לצדיקים לעתיד לבא. רואים תכונה זו בצורת האות ט, שהיא ציור של התכנסות פנימה לתוך עצמה. ה' אמר לה שאת טוב, אבל אי אפשר לברוא בך את העולם, אי אפשר לברוא את העולם ע"י טוב מופנם, כדי לברוא את העולם צריך כח המשפיע כלפי חוץ.

ברכה גלויה לתיקון עולם

עם איזו אות ה' ברא את העולם בסוף? עם האות ב. הזהר ממשיך שבאה האות ב ואמרה שבי יברא העולם שאני ברכה, מיד אמר הקב"ה בודאי בך אברא את העולם. מהי ברכה? ברכה והשפעה כלפי חוץ בדווקא, ברכה גשמית ורוחנית בהרחבה. יצא מכאן ווארט שכדי לברוא – לברוא פירושו גם לתקן-להבריא – את העולם לא די בטוב מופנם ומכונס בתוך עצמו, צריך להשפיע לזולת ברכה בגשמיות וברוחניות בהרחבה. אנחנו מדברים על תיקון המציאות – תיקון המדינה – ולשם כך נדרש טוב מוחצן, לא מספיקה תורה שהטוב שבה ("אין טוב אלא תורה") נשאר בין כותלי בית המדרש.

האות ב, בי"ת, היא גם בית – הבית מכין כלים בשביל האור. מסופר בהקדמת הזהר שלבסוף, אחרי שה' בחר באות ב לברוא את העולם, האות א נשארה לבד וטענה למה ה' לא ברא בה את העולם. על כך ה' ענה לה – בך ייחדו אותי, כל יחוד ה' הוא עם האות א. גם עשרת הדברות שנקרא מחר בתורה מתחילים באות א, "אנכי". העולם נברא באות ב, לשון ברכה, ואם הוא היה נברא באות א זה היה "ארור" (אור חזק מדי, אורות דתהו, סבת שבירת הכלים) ח"ו. עכשיו, שה-א מתחלה את "אנכי", היא אור (של עולם התיקון, אור המתלבש בכלים מבלי לשבור אותם, ובסוד "אנא נפשי כתבית יהבית", צמצום העצמות להתלבש בתורה כו'). אם כן, האור של עשרת הדברות בא ומאיר בתוך הבית, הכלים, של בריאת העולם בעשרה מאמרות (סוד "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש", כביאור הרב המגיד נ"ע). זו הנוסחה המשיחית של הרבי – "אורות דתהו אבל בכלים דתקון".

טוב אמתי ונסתר בדברות הראשונות וטוב שהוא ערב ומועיל בדברות השניות

יש בטוב משהו נסתר – זהו הטוב שבטוב-ערב-מועיל, הטוב שלעצמו (לפני ההתפשטות למורגש ולמושכל הפונים כלפי חוץ), "טוביה גניז בגויה". אם כן, צריך לומר שבעשרת הדברות הראשונות, בהן לא מופיעה האות ט, לשון טוב, הטוב הוא טוב עצמי המסתתר בתוך עשרת הדברות. בפרשת ואתחנן כתוב "למען ייטב לך" – על פי פשט זהו טוב גשמי בעולם הזה, אך אמרו חז"ל שהכוונה טוב נצחי לעולם הבא. כשאומרים שהטוב הוא לעולם הבא, מהו אותו טוב? טוב, ערב או מועיל? הטוב שמגיע בעולם הזה (נאו, "היום [לעשותם]") הוא ערב, ואילו הטוב של העולם הבא הוא מועיל (יש כמובן גם מועיל בעוה"ז כנ"ל, כלקיחת תרופה מרה כדי להתרפאות, כמשל המובא בספרים למועיל). אם כן, יוצא שבעשרת הדברות בפרשת יתרו הוא טוב עצמי, לכן הוא נעלם, ובפרשת ואתחנן הוא ערב ומועיל, לכן הוא כתוב בפירוש.

הטוב העצמי – עצמות ה'

שאלו את רבי חיים ויטאל איך יתכן שרבו האריז"ל מדבר על דרגות למעלה מאצילות, כמו אדם קדמון, הרי כתוב "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ואיך אפשר לדבר על דרגות כאלה? ר' חיים ויטאל ענה להם שעד לפני האריז"ל הדרגות האלה היו נסתרות, ובדור של האריז"ל הם נתגלו, ודרגות שמעליהן נהיו הנסתרות שעליהן אסור לדבר. בכל מקום "הנסתרֹת" הן הג"ר ו"הנגלֹת" הן הז"ת, ומדור לדור מה שהיה בגדר ג"ר הופך לז"ת. כשהגיעו לחסידות שום דבר כבר לא נסתר, מדברים גם על דרגות שלפני הצמצום, מדרגות שהמקובלים יראו מלדבר אליהן. כמובן, תמיד נשאר משהו נסתר שלא משיגים – על דרך הנקודה הפנימית של האדם, שהוא עצמו לא מכיר אותה, "טוביה גניז בגויה" (אך אצל הקב"ה כתוב "יודע תעלומות", הוא מכיר את עצמו, גם את מה שבגדר נעלם-כביכול אצלו) – אך המדרגות שלפני הצמצום הפכו להיות בחסידות בגדר "והנגלֹת" (ורק עצמות ה' ממש היא "הנסתרֹת להוי' אלהינו" הבלתי מושג – "לית מחשבה תפיסא בך [בעצמותך] כלל").

אם כן, אפשר להקביל את טוב-ערב-מועיל גם למדרגות שלפני הצמצום: מועיל הוא מה ששער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל – המדרגה שתביא תועלת עתידית בבריאת העולמות – מדרגת "קדמון" שלפני הצמצום. ערב הוא מדרגת השעשועים העצמיים – שעשועי ה' ממעשי הצדיקים שעתידים להיות, המדרגה בה ה' נמלך בנשמות הצדיקים האם לברוא את העולם – עצם ה"מוחין" של מדרגת "אחד" שלפני הצמצום (טרם "סליק ברעותיה למברי עלמא", מקור ה"מדות" של מדרגת "אחד", "טבע הטוב להיטיב"). טוב הוא כנגד המדרגה העליונה שא"א לכנות אותה בשום שם, חוץ מעצם הטוב, מדרגת "יחיד" שלפני הצמצום.

זהו ה'שפיץ' של הענין – שהטוב העצמי באמת שייך למדרגה הכי גבוהה שלפני הצמצום. זו אותה מדרגה ממנה זכינו לשמוע את שני הדברות הראשונים, "אנכי" ו"לא יהיה לך", ששמענום "מפי הגבורה". "גבורה" כאן הוא כינוי לעצמות, "חביון עז העצמות", הכח הנושא הפכים, והתואר היחידי שאפשר לומר על גבורה זו הוא שהוא "טוב [בעצם]".

ג. "אין... אלא תורה"

הזכרנו את מאמר חז"ל "אין טוב אלא תורה". יש עוד מאמרי חז"ל של "אין... אלא תורה". אנחנו נבחר מתוכם חמשה מאמרים הקשורים באופן מיוחד לכחות הנפש, המשקפים את הספירות העליונות:

אין טוב-כבוד-אמת-עז-אור אלא תורה

מאיפה חז"ל לומדים ש"אין טוב אלא תורה"? מהפסוק "כי לקח טוב נתתי לכם". "אין טוב אלא תורה" כתוב בברייתא ("שנו חכמים בלשון המשנה") בפרק קנין תורה, פרק ששי בפרקי אבות. מה עוד כתוב שם? "אין כבוד אלא תורה, שנאמר 'כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב', ואין טוב אלא תורה, שנאמר 'כי לקח טוב וגו'". אם כן, יש כבוד לו זוכים חכמים ויש טוב שנוחלים התמימים. איך קוראים לתלמידי הישיבות בחב"ד? תמימים, הרבי הרש"ב קרא לישיבה תומכי תמימים ואמר שהתלמידים יקראו 'תמימים' (קודם ראינו את הקשר בין דרגות של טוב לדרגות של תמימות). מענין שלא למדו ש"אין טוב אלא תורה" מהפסוק "כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב" שגם בו כתוב טוב והולך על התורה (לכאורה).

כתוב גם "אין אמת אלא תורה" שנאמר "אמת קנה ואל תמכר".

איזה עוד מאמר חז"ל "אין . . אלא תורה" יש? "אין עז אלא תורה" שנאמר "ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

איזה עוד דבר אמרו חז"ל ש"אין . . אלא תורה"? זה גם בעולם וגם בנפש, אור, כתוב "אין אור אלא תורה". מה הפסוק? "כי נר מצוה ותורה אור".

חמשת הדברים אצל יתרו

את חמשת הדברים הללו – אור, עז, אמת, טוב וכבוד – אפשר למצוא אצל יתרו, 'גבור' הפרשה שלנו:

האור של יתרו הוא בסוד "כיתרון האור מן החשך" (כאשר התגייר לאחר שעבד כל עבודה זרה שבעולם).

העז של יתרו התבטא בכך שבעז (גשמי ורוחני) הוא הגיע למדבר, לעם ישראל, ברצון עז להצטרף ל"עזין שבאומות". לכל גר צדק נחוץ מדת העז ביותר (בפרט כאשר מקיימים את ההלכה לנהוג בו בדרך של "שמאל דוחה" ורק אחר כך, שנוכחים לרצון העז שלו, "ימין מקרבת"). כאשר יתרו התגייר הוא זכה ל"הוי' עז לעמו יתן" (התורה, שבנוסף שהיא נותנת בשת פנים המרסן את בחינת ה"עזין שבאומות", הוא גם נותנת ללומדיה עז דקדושה, "החכמה תעֹז לחכם") – ואף יצא בשליחות לגייר את בני משפחתו. כתוב "ויקח יתרו חתן משה עֹלה וזבחים לאלהים" (אין עוד "עלה וזבחים" בתנ"ך) – עֹלה-זבחים ר"ת עז (זבח = טוב. הערך הממוצע של עלה-זבחים = אלהים, היינו "עלה וזבחים לאלהים", והוא סוד הגבורה-העצמות של מתן תורה, "מפי הגבורה" – "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"). וכן, יתרו עולה ח פעמים (8, המספר שמעל הטבע) עז (ח"פ מזל, בסוד מזל השמיני, "נצר חסד", שהוא-הוא סוד "אין מזל לישראל", שממנו יונק אור אבא, שרש נשמת משה רבינו. ידוע שיתרו משלים את משה ל-אל ברבוע, המדה הראשונה של יג מדות הרחמים, "אל רחום וחנון וגו'", שמשתקפת במיוחד במדה הראשונה של הפסוק השני של מדות הרחמים, "נצר חסד [לאלפים]" בסוד "חסד אל כל היום").

יתרו הוא חותן משה, עליו נאמר "משה אמת ותורתו אמת". הפסוק ממנו לומדים ש"אין אמת אלא תורה" הוא "אמת קנה ואל תמכור", הרומז ליתרו הקיני (בהפטרת השבוע שעבר קראנו על יעל "אשת חבר הקיני", כאשר גם חבר הוא משמותיו של יתרו), שעל פי האר"י היה גלגול של קין (יתרו הוא נשמת קין, קרח רוח קין והמצרי שהרג משה נפש קין – ולכולם היה עסק עם משה, גלגול הבל).

המושג טוב חוזר יותר מפעם אחת אצל יתרו (וכשמצרפים טוב ל-יתרו מקבלים אור במילוי – אלף וו ריש): כתוב בו "ויחד יתרו על כל הטובה", והפשט של "ויחד" הוא מלשון חדוה ושמחה. מחלוקת האם יתרו בא לפני מתן תורה או לאחר מתן תורה, אך רואים שהוא שמח בטובה יחד עם ישראל. יתרו גם אומר למשה רבינו "לא טוב הדבר אשר אתה עֹשה... לא תוכל עשהו לבדך" – מזכיר את הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" (ה"לא טוב" הראשון בתורה...). הוזכר שבמושגים טוב-ערב-מועיל מכוון יתרו כנגד המועיל – כנגד ה"עזר [כנגדו]" המועיל לשמו ברא ה' את האשה (בעקבות ההכרה של "לא טוב היות האדם לבדו"). עצת יתרו היא ממש "לא טוב היות האדם לבדו", על משה לצרף אליו "אנשי חיל וגו'" לשאת בעול, להיות "עזר כנגדו". בשלש המדרגות לו-עזר-כנגדו הטוב הוא "לו" והמועיל הוא "עזר". [מה כנגד הערב?] "כנגדו", שיהיה מענין, טעם של פלפל, בחיים...

הכבוד חוזר הרבה לגבי יתרו בפירוש רש"י בפרשתנו (על כך שמשה נתכבד בו והוא נתכבד במשה ועל הכבוד שחלקו לו כל ישראל), אך העיקר הוא מה שכתוב בו שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה. יתרו קיים את ההוראה למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים, ומכיון שהוא ויתר על כבודו וברח ממנו הכבוד רדף אחריו ו"כבוד גדול נתכבד באותה שעה".

"אין עז אלא..." – תורת ארץ ישראל, תורת המלכות

באותו מקום שכתוב "אין עז אלא תורה" המדרש ממשיך "אין עז אלא ארץ ישראל", "אין עז אלא מלכות", יוצא כאן שלשה דברים שנאמר בהם "אין עז אלא...".  רואים מכאן כלל חשוב בלשון חז"ל, שהביטוי "אין... אלא" אינו בא למעט שאר דברים, שהרי בהמשך אומר שאותו דבר (עז) הוא דבר אחר. אמנם, צריך לומר שכל הדברים האלה להיות קשורים "בקשר אמיץ וחזק מאוד" זה עם זה.

כאן נאמר על עז ש"אין עז אלא תורה" (שנאמר "הוי' עז לעמו יתן וגו'"), "אין עז אלא ארץ ישראל" (שנאמר "ויתן לשבי עזו", על פי פשט "עזו" קאי על ארון הקדש שבו לוחות הברית, תורה, אך חז"ל דורשים את זה על ארץ ישראל שנלקחה מאתנו בשבי), ו"אין עז אלא מלכות (שנאמר 'ויתן עז למלכו'"). אנחנו יודעים ש"אין תורה כתורת ארץ ישראל" וצריך לומר שהתורה הזאת קשורה למלכות. אמרנו שלכ"ע בין לרבנן בין לר' יוסי התורה ניתנה בשבת ולפי ספר יצירה יש הקבלה של עולם-שנה-נפש, ושבת בשנה מקבילה לארץ ישראל בעולם ולמדת המלכות בנפש (השבת היא היום השביעי של מעשה בראשית, כנגד המדה השביעית של הלב, מלכות).

על דרך הוראת הרבי אחרי השיחה של "עשו כל אשר שביכולתכם", שצריך ללמוד ענייני גאולה ומשיח, יש התעוררות ללמוד עניני גאולה. ללמוד ענייני מלכות, לדעת איך לתקן את המדינה. במיוחד בארץ ישראל צריכים ללמוד דברים הקשורים למלכות ישראל. כתוב שיש שלש מצות בהם ישראל מתחייבים רק בכניסתם לארץ, והן נקראות מצוות הצבור. כך מונה הרמב"ם את שלש המצוות האלו כמצות המוטלות על הצבור, כל המצוות הן מצוות על היחיד, אבל יש שלש מצוות המוטלות על הצבור. הראשון הוא להעמיד מלך, מלך צדיק שינהיג את העם. המצוה השניה היא להכרית את זרע עמלק והמצוה השלישית לבנות את בית המקדש. עכ"פ רואים שיש קשר הדוק בין שלשת ה"אין עז אלא... ".

פרצוף חמשת המאמרים

א"כ יש לנו חמשה דברים שכתוב "אין . . אלא תורה", יש עוד מאמרים כאלה כמו "אין מים אלא תורה", "אין ים אלא תורה", "אין צפונה אלא תורה" וכו', אבל אנחנו בחרנו דברים שאפשר להתייחס אליהם באופן ברור בנפש. בחרנו: "אין אור אלא תורה", "אין עז אלא תורה", "אין אמת אלא תורה", "אין טוב אלא תורה", "אין כבוד אלא תורה". כעת אמרתי בסדר הזה כדי להקביל את דברים האלה לספירות העליונות, קוראים לזה לעשות פרצוף, כלל חשוב שקבלה מלשון הקבלה. איזה פרצוף אפשר לעשות מזה? [הציעו כמה אפשרויות].

חסד: אור

בפשטות, שלשת הראשונים בסדר שאמרנו הם כנגד חג"ת. למה אור הוא בחסד? מתי נברא האור? ביום הראשון של מעשה בראשית, היום שמכוון כנגד מדת החסד (היום שבו "עולם חסד יבנה"). כמה פעמים כתוב "אור" ביום ראשון של מעשה בראשית? חמש פעמים, כנגד חמשה חומשי תורה, כמו שכותב המדרש. גם לגבי אברהם – מדת החסד, "חסד לאברהם" – נאמר "אברהם התחיל להאיר". עד אברהם היו 19 דורות של חשך ו"אברהם התחיל להאיר".

גבורה: עז

מהו עז? גבורה, על פי פשט, "עז ותעצֻמות". באיזה הקשר חז"ל אמרו "אין עז אלא תורה"? אחרי שהביאו את הפסוק "מפי עוללים ויֹנקים יסדת עז למען צֹרריך להשבית אויב ומתנקם". זהו פסוק שהרבי צרף ל-12 הפסוקים שכל ילד, וגם המבוגרים, צריכים לשנן – הפסוק ה-יג של 12 הפסוקים, ה"חד ולא בחושבן", אחד הלא מנוי, של הפסוקים. מה ההמשך והתכלית של העז הזה? "להשבית אויב ומתנקם".

מה המבצע הראשון של הרבי? [מבצע תפילין]. בהקשר למה הוא היה? [מלחמת ששת הימים]. למי הוא נועד? [לחיילים]. יש שיחה מעניינת של הרבי שמביא מהלכות קטנות של הרא"ש שהנחת תפילין היא סגולה לנצח במלחמה, היום הבעיה שלא רוצים לנצח... ככה גם הפסוקים שתיקן הרבי הם כדי "להשבית אויב ומתנקם". מה הראיה שהרבי (בשם הרא"ש) מביא לכך שהתפילין מסוגלות כנגד האויב? "וטרף זרוע אף קדקד" שנאמר בשבט גד.

מה הקשר בין העז, מדת הגבורה, לארץ ישראל ("אין עז אלא ארץ ישראל") ולמלכות ("אין עז אלא מלכות")? כתוב שבנין המלכות מן הגבורות. כדי לבנות מלכות בארץ ישראל צריך בהתחלה להשתמש בגבורה ועז. אחר כך המלכות משפיעה חסד וברכה, בסוד "חסדי דוד הנאמנים". התכלית של המלכות היא להשפיע חסד לכולם אבל כדי לבנות אותה חייבים גבורות, לא גבורות קשות אלא ממותקות (בסוד "דינא [קשיא] דמלכותא [על ידי המלכות דקדושה הופכת להיות] דינא [רפיא]"), אבל גבורות (דינא רפיא גם מלשון רפואה, סוד משל המועיל הנ"ל, תרופה קצת מרה מביאה רפואה שלמה).

תפארת: אמת

מה בתפארת? אמת, "תתן אמת ליעקב". מה היא מדת התפארת? יש שני הסברים, או שתפארת היא מיזוג וחיבור של חסד וגבורה, או שהיא מדרגה עצמית ואחרת לגמרי שלמעלה משניהם, "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". בכלל, הקו האמצעי – שיש בו אותיות עצם – או שהוא נשיאת הפכים או משהו עצמי (ששם אין שני ההפכים הפכים כלל אלא הכל אחד באמת ובפשטות, כמבואר דחסידות). זו גם התכונה של אמת, שהיא נושאת הפכים ומשהו עצמי (אחד האמת).

למשל, פה אצלנו, בארץ, יש מחלוקת בין ימין לשמאל. יש אחד שהוא עם הימין ויש אחד שהוא בשמאל, ויש עוד אחד שהוא באמצע, מנסה למזג בין הימין והשמאל, והיינו שחותר למדת האמת (מה שבאמת כולנו יהודים, כל אחד ואחת עם פרצוף-דעה משלנו, וכך נאה לנו, מדת התפארת, "תפארת ישראל"). אך יש אחד (אליו אנחנו מיחלים) שהוא ממש לא זה ולא זה, הוא מעל שניהם (כמהויות חלוקות זמ"ז) בעצם, אצלו כולם לכתחילה אחד ממש (וכך הוא מקרין להם), ודווקא הוא אמת לאמתו. ככה גם הסברנו לאחרונה את התכונה שנדרשת מהדיין שצריך לעשות דין אמת, לא על ידי מדת "יקוב הדין את ההר" אלא על ידי ביצוע (פשרה, "מצוה לבצוע"), שכולם יהיו מרוצים (שיתגלה ה"צדק-צדק [תרדף]"). אך מעליו יש מי ש"דן דין אמת לאמתו" (שנעשה שותף ממש עם הקב"ה במעשה בראשית, ביכולתו לחדש בטובו יש מאין, היינו גילוי אור הטוב בעצם שלמעלה ממדת הצדק-צדק), שמאיר את אור האמת לאמתו, את אור ה"אחד האמת" (שאז לא רק שכולם נעשים מרוצים, כל אחד במקומו, אלא שכולם נעשים אחד ממש בבטול אמיתי והתכללות באור עצמותו יתברך).

יסוד: טוב

איפה נשים את הטוב? זה פשוט, ביסוד, "אמרו צדיק כי טוב". צדיק עולה יב פעמים טוב (יב צירופי אהוה, שם הטוב, כמו שיתבאר), פעמיים אמונה (אמונה עולה ו"פ טוב, ו צירופי טוב). כתוב "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" – אמונה עולה ו"פ טוב, צדיק עולה יב פעמים טוב ו-ישר עולה ל פעמים טוב, כי פעמים טוב. איזו מילה עוד שוה ו פעמים טוב? בפסוק היחוד, "שמע ישראל וגו'", אומרים "הוי' אלהינו" העולה ו"פ טוב (אמונה), ממוצע כל אות משש האותיות במלה. שוב, שש פעמים טוב היינו ששת צירופי המלה טוב (כמו כל מלה עם 3 אותיות שונות שיוצרות 6 צירופים, כמו שכתוב בספר יצירה "שלש אבנים בונות ששה בתים"). הזכרנו את המלה טעם, כמה פעמים טוב יש ב-טעם? ז פעמים. במעשה בראשית חוזרת המלה "טוב" שבע פעמים.

יש גם את שם ה-טוב – השם של הבעל שם טוב, על שם הוא נקרא בעל שם טוב – שם אהוה. איפה השם הזה? [בדעת.] כך במוחין, אבל במדות הוא ביסוד. השם הזה לא כתוב בפירוש בתורה, אבל הוא מופיע ברמז בכל פרשה, מתאים לטוב, "טוביה גניז בגויה", הטוב העצמי שמסתתר. מי מגדולי החסידות דבר הרבה על השם הזה? ר' יהודה לייב מאנפולי בעל הספר אור הגנוז, הוא מוצא בכל פרשה את השם אהוה, בראשי תיבות, או בסופי תיבות, והיינו מה שספרו נקרא "אור הגנוז".

איפה מרומז שם ה-טוב בתורה בפעם הראשונה? בפסוק הראשון של התורה "[בראשית ברא אלהים] את השמים ואת הארץ" – טוב הוא הכח לחבר שמים וארץ, רוחניות וגשמיות, מעלה ומטה, "דאחיד בשמיא ובארעא" (גם בעשרת הדברות שקוראים השבת כתוב "את השמים ואת הארץ" בדבר הרביעי, "זכור את יום השבת לקדשו..." – "כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי [= תענוג, חיה-חדוה ברבוע, היינו ענג שבת עליו נאמר 'אין בטובה למעלה מענג', גילוי שם הטוב]"). כתוב "אֹמר לדבק טוב הוא", הטוב הוא דבק, הוא מדבק מעלה ומטה. האמת היא חיבור צדדים, ימין ושמאל, והטוב הוא חיבור מעלה ומטה, שמים וארץ. כח החבור והדבוק של הטוב רמוז גם במשנה שהזכרנו קודם, בלשון של רבן יוחנן בן זכאי בשאלתו לתלמידיו – "איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם", מלשון דבק המחבר מעלה ומטה (והיינו "לב טוב" המחבר את השכל למעשה. והרמז: שכל-מעשה עולה אדם פעמים טוב, וביחד עם לב טוב עולה מילוי שם שדי: שין דלת יוד, שם היסוד, מקום התגלות מדת הטוב).

מלכות: כבוד

הכבוד שייך למלכות, "כבֹד מלכים חקֹר דבר". איפה עוד רואים את הקשר של כבוד למלכות? אחרי פסוק היחוד אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו", שהוא יחודא תתאה. "שמע ישראל" הוא יחודא עלאה ו"ברוך שם" יחודא תתאה. מה ההבדל ביניהם? יחודא עלאה הוא בטול הזמן והמקום בתוך הלמעלה מהזמן ומקום, ויחודא תתאה הוא הארת הלמעלה מהזמן ומקום בתוך הזמן והמקום, כמו שמבואר בשער היחוד והאמונה.

יש מושג שקשור למלכות של עולם התהו – אמירת "אנא אמלוך". מי הדמות של "אנא אמלוך" בתנ"ך? "ואדֹניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלֹך". "אנא אמלוך" היינו רדיפה אחר הכבוד. כתוב שכל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו – אם הוא זוכה... – וכל הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו. איך המושג הזה מופיע אצל רבי נחמן? רבי נחמן כותב שצריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים (כמו יתרו כנ"ל. כל גר נאחז בעיקר במדת המלכות, מדת הכבוד – גרי צדק מוסיפים כבוד לישראל).

אם כן, הקבלנו את חמשת הדברים שנאמרו על התורה "אין אור אלא תורה", "אין עז אלא תורה", "אין אמת אלא תורה", "אין טוב אלא תורה" ו"אין כבוד אלא תורה", למדות הלב, מחסד עד מלכות:

חסד
אור

 

גבורה

עז

 

תפארת

אמת

 

 

יסוד

טוב

 

 

מלכות

כבוד

 

 

העלאת החג"ת לכח"ב

אפשר להגביה את שלשת הראשונים עוד קומה:

אור הוא בכתר – אור שוה אין סוף, אור הכתר עולה ארץ ישראל, שנעוץ סופן בתחלתן עם המלכות (וכן ג"פ אור עולה כתרא). ועוד ידוע, ומבואר בספר סוד ה' ליראיו בשער ביאת המשיח עיי"ש, שיש חמש מלים עיקריות בלשון הקדש שמתחילות ב-א: אור אחד אהבה אמת אמונה (אור בכתר, המקיף על שני היחודים של אחד-אהבה ואמת-אמונה).

מה בחכמה? כתוב "החכמה תעֹז לחכם", החכמה קשורה עם עז. בלשון הקבלה, שרש החכמה הוא מגבורה דעתיק המלובשת בפנימיות החכמה דאריך, מוחא סתימאה (ואז הקשר של "אין עז אלא תורה" ל"אין עז אלא ארץ ישראל" ו"אין עז אלא מלכות" הוא בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" – המשכת אור אבא להאיר במלכות ולבנות את יסודה, "אבא יסד ברתא").

בבינה יש את האמת. אמת מתחיל באם, אמא היא בינה. העלאת התפארת לבינה היא על דרך המבואר בקבלה שיסוד אמא מגיע עד תפארת ז"א, בסוד "בינה לבא" (התפשטות הבינה עד הלב-התפארת, מרכז ה"תפארת גופא"). "אין אמת אלא תורה". באיזה פסוק כתוב "תורת אמת"? "תורת אמת היתה בפיהו... ורבים השיב מעון", איפה נמצאת התשובה? בבינה, אמא, כמו שכתוב (בהפטרה שקוראים השבת) "ולבבו יבין ושב ורפא לו". בכל הזהר סתם תשובה היא בבינה. בפסוק "ולבבו יבין ושב ורפא לו" רמוז גם הקשר בין הבינה לתפארת – כנ"ל – שהרי רפא ("ורפא לו") אותיות פאר, קשור לתפארת. התשובה בבינה יורדת עד "תפארת גופא" (ששם רפואת הגוף והנפש).

אם עושים פרצוף שלם, כאשר אור-עז-אמת בכח"ב, הטוב יהיה בכל הו"ק, כנגד ששת צירופי טוב (מי שמכיר, בחכמת הצרוף זה יוצר צורה של מגן דוד). אפשר גם לומר – ויותר נראה, כאשר שאר המדרגות עלו לשרשן במוחין – שהטוב שייך לדעת, סוד שם אהוה שבדעת. הדעת כוללת את כל הו"ק בסוד "מפתחא דכליל שית" (וכיודע הרמז ש-דעת עולה ו"פ דעה, כנגד ו המדות, ובהלכות דעות מובנה של דעה היא מדה), כרמוז בפסוק "ובדעת חדרים [חדר ר"ת חסד-דין-רחמים, חג"ת] ימלאו כל הון יקר ונעים [רמז לנה"י]". הקשר בין טוב לדעת מפורש בפסוק "גם בלא דעת נפש לא טוב". הכבוד הוא במלכות. ולסיכום:

 

כתר

אור

 

חכמה

עז

 

בינה

אמת

 

דעת/ו"ק

טוב

 

 

מלכות

כבוד

 

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות

מה שעשינו עכשיו נקרא התבוננות, שלוקחים איזה ענין ומתבוננים בו לעומק ולרוחב (התבוננות פרטית, עיקר שיטת חב"ד). כל אחד יכול להתבונן לעצמו "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". מחר בע"ה נקבל את התורה, צריך לחשוב איך כל אחד מחמשת הדברים שייך אצלי בלימוד התורה: כשפותחים ספר צריך להרגיש שקודם הייתי בחשך, וכשפתחתי את הספר נהיה לי אור, "כי אשב בחשך הוי' אור לי"; הלימוד צריך לתת לי כח ועז; לומדים תורת אמת; תורה שנושאת הפכים שמחברת רוחניות וגשמיות, בבחינת טוב;  ותורה שמתקנת את הכבוד את המלכות (עיקר ענינה ותכליתה של תורת ארץ ישראל).

הרבי היה מברך בשבועות קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, וכך גם מחר שקוראים בתורה את עשרת הדברות מקבלים אותה, ויהי רצון שנקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, ושעם התורה נקבל גם את כל חמשת הדברים הנ"ל שנאמרו עליה.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי התמימים שיחיו. לא מוגה.

[ב] על שני הרשעים בתורה, דתן ואבירם, נאמר שהם "נצבים". יתרו בא לתקן אותם, והרמז: דתן אבירם יתרו עולה ג פעמים (ממוצע) אמת – יתרו מחדיר בהם את "משה אמת ותורתו אמת".

[ג] המהרש"א בברכות מקביל את טוב-ערב-מועיל לשלש ברכות התורה: "אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה" (או "לעסוק בדברי תורה", תלוי בנוסח) מקביל לטוב; "הערב נא" כנגד ערב, כפשוט; וברכת "אשר בחר בנו מכל העמים וכו'",  ההבדלה בין ישראל לעמים, כנגד המועיל (מענין שההבדלה קשורה דווקא למועיל).

ראה גם בספר שערי אהבה ורצון ביאור א למאמר "פרצוף הדעת" (עמ' רטו ואילך) עפ"י פירוש המהרש"א לסוף מסכת תענית המבוסס גם הוא על טוב-ערב-מועיל.

[ד] הגר"א מביא את המושגים טוב-ערב-מועיל בהקשר לפסוק שנאמר בחטא עץ הדעת "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל" – "טוב העץ למאכל" כנגד הטוב; "וכי תאוה הוא לעינים" כנגד הערב; "ונחמד העץ להשכיל" כנגד המועיל ("להשכיל" הוא לשון עתיד – תועלת מתחשבת בטובה שתצמח מהדבר בעתיד, כדלקמן בפנים).

במשנת אליהו על סוף מסכת ברכות הגר"א גם מקביל את טוב-ערב-מועיל לבני נח שם-חם-יפת, כפי הסדר שלהם בתורה (שאינו סדר הלידה) – שם הוא טוב, חם הוא ערב (ברדיפה אחרי חמימות התאוה הערבה לחיך), יפת זה מועיל (חכמת יון, שלכן גם ניתן להשתמש בתועלתה באהלי שם). השחתת המדות של חכמי יון – המוזכרת בפנים – היא ערבוב של חכמת יפת עם תאוות חם.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com