חיפוש בתוכן האתר

"אהיה אשר אהיה" - כ"ב שבט ע"ו – ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

כ"ב שבט ע"ו – ירושלים

"אהיה אשר אהיה"

יום עיון בתורת הנפש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הילולת הרבי מקוצק: חינוך לאמת

מעלת היום – כ"ב שבט

צהרים טובים לכולם. בהשגחה פרטית הכינוס היה צריך להיות לפני שבוע והוא נדחה. לפני שבוע היה ט"ו בשבט, אבל גם היום תאריך מאד מיוחד – כ"ב שבט, יום ההילולא של אשתו של הרבי, הרבנית הצדקנית חיה מושקא, בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה.

יש גם שני צדיקים גדולים של החסידות שהיום יום ההילולא שלהם, שניהם מאותו בית מדרש – השני תלמיד של הראשון. הראשון הוא רבי מנחם מענדל מקוצק מהכי מיוחדים של החסידות. אחר כך יש תלמיד שלו, שהמשיך את דרכו עם בעל מי השילוח, הרבי מאיז'ביצא, רבי לייבלה איגר, הנכד של רבי עקיבא איגר, שנעשה רבי מאד גדול. הוא נעשה רבי בלובלין – התחילה שלשלת של לובלין אחריו. אחריו מלך בלובלין רבי צדוק הכהן שלמד אתו יחד אצל הרבי מאיז'ביצא. ספר החסידות שלו נקרא תורת אמת. גם ההילולא שלו הוא היום בכ"ב שבט.

אם כן, ראוי שעוד לפני הנושא העיקרי שלנו היום נפתח בכמה ווארטים מקוצק. ידוע שבקוצק הווארטים הכי חריפים, הכי נוגעים ישר לנשמת היהודי. מה שאומרים בחב"ד באריכות גדולה בקוצק הוא ישר, קצר ולענין.

כל אחד והאמת שלו – 'אני אני כי אני אני' ו'אתה אתה כי אתה אתה'

יש המון פתגמים מפורסמים של הקוצקר, בעל ההילולא של היום. נאמר אחד ששייך לתיקון האני של האדם. הנקודה של קוצק היא אמת. ידוע הווארט 'אמת מקאצק תצמח' – קאצק בגימטריא ארץ, "אמת מארץ תצמח". הוא אמר ש'אם אני אני כי אני אני ואתה אתה כי אתה אתה אז אני אני ואתה אתה, אבל אם אני אני כי אתה אתה ואתה אתה כי אני אני אז אני לא אני ואתה לא אתה'.

מה פשר האמרה? שעל האדם להיות אמתי עם עצמו, וגם להכיר שה' ברא אותי כך – עם פרצוף יחודי ועם דעה יחודית – וה' ברא אותך עם פרצוף אחר ועם דעה אחרת. אם אני מכיר טוב שלכל אחד יש את האמת שלו, או בלשון אחרת, שלכל אחד יש את ה'ככה' שלו – כתוב ש-ככה הוא שם קדוש, ר"ת "כתר כל הכתרים" – אז אני אני כי אני אני, כך ה' ברא אותי וזה מה שהוא רוצה ממני, שאחפש את האני ואבטא אותו, ואתה אתה כי אתה אתה, כך ה' ברא את האדם ישר, לפני ש"המה בקשו חשבנות רבים".

לפי הווארט שלו ה"חשבנות רבים" שמקלקלים את היושר הטבעי של האדם הוא שהאדם מסתכל על הזולת וחושב שצריך להתאים את עצמו לפי הזולת. בכך הוא משקר לאמת שלו, של עצמו. אם אני אני כי אני אני, זה מה שאני, ואתה אתה כי אתה אתה – אז אני אני ואתה אתה, כך ה' ברא אותנו. לכל אחד יש את האוטונומיה של עצמו, את הממלכה של עצמו. אבל אם אני אני כי אני מסתכל ומתחשב איך אתה רואה אותי, שאהיה טוב בעיניך, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה, הכל מסולף, כל החיים מסולפים, כל החברה מסולפת. על כך נאמר "והמה בקשו חשבנות רבים".

עד כאן ווארט אחד שמאד מדגים את האמת הצרופה של קוצק, לגבי ה'אני' של כל אחד ואחד.

להכניס את ה' בכל מקום

מה לגבי ה'? יש את האמת של ה'אני' ויש את האמת של הקב"ה. ברור שגם בקוצק יש גם את הקב"ה, ולא רק 'אני'. מה איתו? יש באמת ווארט, אפילו עוד יותר מפורסם שלו, שהוא אומר – איפה נמצא ה'? בכל מקום שנותנים לו להכנס. רק צריך לפתוח את השער, לפתוח את הדלת, ולתת לו להכנס – והוא מיד שם, כי לכתחילה הוא שם. עד שאתה לא פותח את השער הוא נסתר שם, "אכן אתה אל מסתתר", עד שמכניסים אותו ברצון. האדם הוא בעל רצון, וצריך לרצות שה' יכנס – לפתוח את הלב שלי, שיכנס לכל החויות שלי. ה' נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה", אבל אם לא פותחים לו לא רואים ולא מרגישים אותו בכלל.

הווארט הזה מצטרף לעוד ווארט שלו: הוא אומר שאם ה' נמצא אצלך ואתה מרגיש אותו בכל מקום – אז אין מקום מיוחד שהוא נמצא בו. כלומר, אין לך מקום מיוחד בו ה' נמצא, בדבר מסוים. אבל אם ה' לא נמצא בכל מקום – הוא לא נמצא בשום מקום. אם ה' לא נמצא אצלך בכל מקום, בכל חויה בחיים – כשיש לך טוב בחיים וכשיש לך לא-טוב בחיים, כשאתה שמח וכשאתה עצוב – אז אל תאמר לי שיש איזה מקום מיוחד, או איזה זמן, שבת, חג, שמחה במשפחה, בו אתה מרגיש את ה'. או-או – או שהוא נמצא אצלך בכל מקום, או שאם נדמה לך שהוא נמצא אצלך במקום מסוים, במקום טוב, אתה משקר. זה בכלל לא הוא אלא אתה. כל החוש של קוצק הוא לא לשקר לעצמך.

האמת הקוצקאית – אורות דתהו

לרבי מקוצק היו אלפי חסידים, אבל הוא לא היה צריך אותם בכלל. הוא אמר שמספיק לי, הלוארי שיהיו רק 300 חסידים אמתיים, ונהיה מוכנים כולנו לעלות על הגגות ולצעוק "הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו". אם ככה – היינו מביאים את המשיח. באמת תפסו את קוצק כמשהו קיצוני ותמהוני, במיוחד בהתחלה. הניגון ששרו בהתחלה הוא ניגון של המקור של קוצק – ניגון היהודי הקדוש מפשיסחא. המקור של קוצק וממילא גם המקור של רבי לייבלה איגר, שהיום יום ההילולא שלו. הקוצקער היה עוד יותר קיצוני מרבותיו – הרבי ר' בונים והיהודי הקדוש מפשיסחא. היה ודאי קו ממשיך. היה בו הרבה מה שנתפס בעולם כדינים, כי היה מאד מקפיד על האמת – מי שאינו אמת צרופה אין לו מקום כאן בכלל. מי שמחפש שיהיה לו טוב בחיים – אין לו מקום כאן. מי שרוצה רבי שעושה אותות ומופתים – "אותות ומופתים באדמת בני חם", לא תמצא בקוצק, לך לחם.

זה שהוא רוצה את 300 החילים שלו שיעלו על הגגות וככה יביא את המשיח נשמע מאד אורות דתהו, אבל גם הרבי שלנו אומר שהנוסחא המשיחית מחייבת אורות דתהו ובלי זה אי אפשר להביא משיח. עיקר העצמה של המשיח הוא אורות דתהו, רק צריך שיכנס בכלים דתיקון – באופן המתקבל. לכן ראוי לחפש ווארט של הקוצקער שכולל גם כלים דתיקון. זה חידוש, שאף שהעיקר אורות דתהו בכל אופן ראוי שיהיה בכלים דתיקון, באופן המתקבל. אם נצליח למצוא כזה ווארט בקוצק נרגע כלל.

כלים דתיקון – קדושה אנושית

באמת יש כזה ווארט, על הפסוק "ואנשי קדש תהיון לי". בחסידות חב"ד מפרשים ש"אנשי קדש" זו המדרגה הכי גבוהה לעתיד לבוא – "'קדש' מלה בגרמיה", גילוי העצמות בתוך הנשמה. קדוש הוא שם תואר, המשכה מהקדש, אבל קדש הוא דבר לעצמו לגמרי, נבדל לגמרי. לכאורה אין יותר תהו מזה, תהו הוא נבדלות. אתה לא במציאות, לא משחק את כללי המשחק של החברה, של המדינה, של העולם – אתה משהו אחר לגמרי. מה הווארט שלו? "אנשי קדש תהיון לי" – גם כשאתם "קדש" תהיו "אנשי קדש", תהיה קדש אנושי.

מהו קדש אנושי, "אנשי קדש"? שרוח הבריות תהיה נוחה הימנו. לכאורה הוא לא התחשב כל כך ברוח הבריות. למה הוא בחר להתיישב בקוצק? בהתחלה, אחרי הסתלקות הרבי שלו – הרבי ר' בונים מפרשיסחא – הוא היה במקום אחר. אחרי שנתיים גורשו משם והלכו – הוא עם כל החסידים – לחפש עיירה. עד שהגיעו לעיירה קוצק, ואיך קבלו את פניהם? זרקו עליהם אבנים, שיסו בהם כלבים. אז הרבי אמר – זה המקום, כאן מקום אמתי מאד. הקאצקער היה משבח מאד את פרעה מלך מצרים שספג עשר מכות ונשאר בשלו. כאלה אנשים הוא אהב, מישהו אמתי. אף על פי כן, עם כל זאת, הוא יכול לומר ווארט כמו "אנשי קדש" – תהיה קדש, אבל תהיה אנושי. שעם הקדש שלך תצליח להיות מקובל על הבריות.

אם כן, בחרנו כמה ווארטים שלו. אחד – התוקף להיות אני. השני – שנוכחות ה' תלויה רק באדם. ושבאמת – או-או, או "שויתי הוי' לנגדי תמיד" בכל מקום, או שזו סתם רמאות ואין לך בכלל הקב"ה בחיים שלך, או שהכל ה' או גארנישט. גם זה ווארט של חסידות חב"ד – ה' הוא הכל, הכל הוא ה'. הדבר השלישי, הכי מפתיע, הוא הווארט שאמרנו בסוף – "אנשי קדש", שצריך להיות קדש וגם להיות אנושי. עד כאן כמה ווארטים יפים של בעל ההילולא של היום, זכותו יגן עלינו ונזכה קצת להדבק מהרוח שלו. בסוף, כמו הרבה צדיקים, במיוחד הוא שרצה 300 אנשים, קצת התייאש בסוף – הוא הסתגר והתבודד ב-20 השנים האחרונות שלו.

שלשת לימודי רבי לייבלה איגר בקוצק

נאמר רק ווארט אחד של התלמיד שלו, בעל היארצייט באותו יום, ר' לייבלה איגר. גם הוא ספג את האמת, הספר שלו על התורה נקרא "תורת אמת". אבא שלו היה מתנגד מאד גדול, יותר גדול מהסבא שלו. הסבא שלו הוא רבי עקיבא איגר, גדול ישראל – הוא לא היה חסיד, אבל לא היה טיפוס של מתנגד חזק. אבא שלו, ר' שלמה איגר, היה מתנגד חזק מאד. עד כדי כך שאומרים שכאשר הבן שלו התקרב לחסידות הוא ישב עליו שבעה. הוא כמובן עשה כל מאמץ, כל טצדקי בעולם, להחזיר אותו בתשובה – ולא הצליח.

פעם ראשונה שבכל אופן האבא, ר' שלמה איגר, בא לקוצקער לדרוש ממנו שיחזיר את בנו הביתה, באמת הרבי אמר לו שיסע הביתה, לבקר את הבית שלו. כמובן שהאבא והשווער רצו שהוא יגרש את אשתו, אבל בזכות החידושי הרי"מ ועוד כמה שהתערבו זה נמנע, נשאר שלום בית ב"ה. בכל אופן, כשהוא חזר הביתה פעם ראשונה שאלו אותו – כמו בכמה וכמה סיפורים כאלה בחסידות – מה למדת שם? מה כבר אפשר ללמוד בקוצק – הרי אתה עילוי, אביך רב גדול בישראל וסבך הוא בכלל גדול הדור, מה יש לך שם? הוא אמר – עדיין כאברך צעיר, לא כשהוא רבי, והוא צריך לתרץ משהו להורים שלו – שלמדתי בקוצק שלשה דברים: דבר ראשון – שאדם הוא אדם ומלאך הוא מלאך, אלה שני דברים שונים שלא נוגעים אחד לשני בכלל. דבר שני – למדתי שאם האדם רוצה הוא יכול להיות יותר גדול ממלאך. יש כמעט אותו פתגם בלוח "היום יום", בנוסח חב"ד. דבר שלישי – למדתי מה פירוש "בראשית ברא אלהים", שאלקים עשה "בראשית", אבל חוץ מה"בראשית" כל השאר הוא על האדם.

העיקר כאן הוא הווארט השלישי – ה' עושה "בראשית", אבל חוץ מה"בראשית" הכל תלוי בך. איך אומרים זאת באותיות של חב"ד? שיש תמיד אתערותא דלעילא על מנת לעורר אתערותא דלתתא, זו ה"בראשית", אבל אחר כך האדם צריך לעבוד. הבעש"ט כבר לימד זאת. הוא הסביר את מאחז"ל ש"בכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת 'שובו בנים שובבים'" (אנחנו בסוף ימי השובבי"ם) – שגם אם לא תמיד שומעים הנשמה שומעת. יש התעוררות בראשיתית מלמעלה ואז האדם צריך לתפוס אותה, את האתערותא דלעילא, ולהתחיל לעבוד מלמטה. אפשר לתפוס לא נכון, שפעם ה' ברא את העולם וכעת הוא תלוי בנו, אבל אנחנו מאמינים שה' מהווה ומחדש את העולם בכל רגע – כל רגע יש "בראשית", אבל רק ראשית, וכל רגע אתה יכול לתפוס את האתערותא דלעילא, ואחרי שאתה תופס אתה צריך לעבוד. האתעדל"ע מתחדשת בכל רגע, וצריך לתפוס אותה. אז מתחיל הסיפור האמתי – מה אתה עושה עם זה, העבודה שלך, מעכשיו והלאה הכל תלוי בך, עבודה בכח עצמו. זה הדבר השלישי שהוא למד בקוצק – ה' נותן את הראשית, וכל השאר הוא אתה. חוזרים לווארט הקודם – שאם אתה רוצה אתה תהיה גבוה ממלאך, אבל אדם ומלאך הם שני דברים שונים לחלוטין.

עד כאן פתחנו לכבוד בעלי ההילולא של היום, שזכותם יגן עלינו ועל כל ישראל.

לא לחיקויים

מה שאנחנו רוצים לעשות היום הוא ללמוד מדרש, מתוך מדרש רבה. יש למדרש שנלמד קשר עם הדבר הראשון שאמרנו בשם הקוצקער, שהאדם צריך להתעצם עם ה'אני' האמתי שלו. נקדים עוד ווארט אחד שלו, שעוד יותר מחדד זאת: מה ההבדל בין קוף לאדם? קוף מחקה את כולם. תחלת ספר כתר שם טוב – הפתגמים המקוריים של הבעש"ט – הוא ש"הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" ומפרש הבעש"ט שחיקו אותו ולכן לא עלתה בידם. אם אתה מחקה מישהו, אפילו את הצדיק הכי גדול – משה רבינו, רשב"י – זו לא האמת שלך. הווארט הזה של הבעש"ט הוא מקור כל ההשראה של קוצק. כמובן, גם של חב"ד – כל אחד בסגנון שלו, באוירה שלו. אסור לחקות, צריך להיות אמתי, מה שאתה. מי עוד אמר משהו דומה לזה? הרבי ר' זושא, בווארט המפורסם שלו שבשמים לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבינו – זה לא הענין שלי בעולם – ישאלו אותי למה לא היית זושא.

אפשר לשאול, הרי במקום אחר חז"ל אמרו שעל כל אחד מאתנו לומר תמיד, בכל יום, "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב". אפשר לומר שיש משהו מיוחד באבות, "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב", שהגנים שלהם ממש בתוכי – האבות ואני אותו דבר, ולכן צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". אבל אפילו על זה יש ווארט של קוצק, ש"יגיעו" מלשון נגיעה – רק צריך נגיעה קלה. לא שאני אברהם אבינו, יצחק אבינו או יעקב אבינו – אני רחוק מהם מרחק אין סופי, אבל בכל אופן אני יכול לגעת בהם נגיעה כל שהיא.

לא להזדקן כקוף – לא לחקות את עצמך

לגבי הקוף, שהוא החיקוי – לא טוב לחקות גם צדיק גדול, כי זה לא אתה – הוא היה אומר שקוף מחקה בן אדם, אבל יש גם אחד שלעת זקנה נעשה כקוף. הוא לא מביא זאת, אבל כתוב בחז"ל שאדם עובר שבעה עולמות, ואם הוא עם הארץ לעת זקנה הופך להיות קוף – בפשט הכוונה שכפוף כקוף – ואם הוא תלמיד חכם אמתי הוא חוזר להיות מלך (כמו כאשר נולד) לפני הסתלקותו. המדרש הזה מתאים לווארט שלו. הוא אומר שאסור לחקות, ויש גם אחד שמזדקן ואז הוא מחקה את עצמו. הוא כבר זקן, אין לו משהו לחדש בחיים, רחמנא ליצלן שיש אנשים כאלה שכבר הגיעו לאיזה שיא ואין יותר מה לחדש. אז הוא הופך להיות קוף. מה הכוונה? הוא מתחיל לחקות את עצמו, איך שהוא היה פעם. זוכר את הימים הטובים שהיה עילוי, שהיה מחדש, שהיה מלמד, שהיה עושה כך וכך – הוא הופך להיות קוף.

אם נחבר זאת למדרש חז"ל בקהלת, על "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", שבעה הבלים מהם לומדים חז"ל שאדם עובר שבעה עולמות בעולם הזה, ועיקר החידוש הוא בסוף – או שאתה גומר קוף או שאתה גומר מלך. לפי הווארט של הקוצקער לגמור קוף היינו שאין לך שום דבר לחדש בחיים – רק לחקות את עצמך. לחקות את עצמך זה שקר בדיוק כמו לחקות מישהו אחר – הכי שקר. מה זה אדם? אדם אמתי שהולך ישר כמו שאלקים עשה אותו – הוא מהלך תמיד ("ילכו מחיל אל חיל") הוא מחדש תמיד (כמו שהשי"ת מחדש תמיד מעשה בראשית, בכל רגע הוא בורא את עולמו שלו מחדש, בצורה אחרת מאשר היה בעבר עד כה). אם אני אני כי אני אני, שאז באמת אני אני, זה אחד שכל רגע הוא חדש ("פנים חדשות באו לכאן" – מי שהוא 'פנימי' הוא תמיד חדש-מחדש, ואם לאו הוא 'חיצון', בחינת אחור).

ב. ששת ביאורי המדרש ל"אהיה אשר אהיה"

חזרת שם "אהיה" שלש פעמים

זה יכניס אותנו למדרש שאנחנו רוצים ללמוד היום, מדרש על שאלת ה' למשה במראה הסנה, בתחלת השליחות שה' שולח אותו לגאול את עם ישראל משעבוד מצרים. הוא אומר שיבוא אל בני ישראל וישאלו אותו "מה שמו?", "מה אומר אליהם?". אז ה' אומר לו שם קדוש מיוחד, שמופיע כאן שלש פעמים בפסוק אחד ולא חוזר בכל התנ"ך – "ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם".

מבנה פסוק זה זהה לברכת כהנים ("הברכה המשולשת בתורה", כמו שכאן יש שלש פעמים "אהיה" – אהיה ברכה עולה אברהם שאליו נאמר "והיה ברכה". אהיה ברכה היינו ה"אני אני כי אני אני" של אברהם אבינו, היהודי הראשון, מקור ההשראה של משה רבינו, השביעי לאברהם) – 15 תבות ו-60 אותיות (יחס מושלם של תבות לאותיות – א:ד). מקומות שלשת ה"אהיה" בפסוק הם: 5 7 (סוד נבואת משה ב"זה", אספקלריא מאירה) 13 (יג מדות הרחמים שנתגלו למשה ממקור האהבה-אחד של "אחד היה אברהם" "אברהם אהבי". 5 7 13 היינו תחלת הסדרה הידועה: 5 7 13 23 37 55 77... 5 7 13 כ"א ברבוע = 243 = 35 כאשר הערך הממוצע של שלשת הרבועים עולה אנכי, פתיחת עשרת הדברות. והנה, בזהר הקדוש "אהיה אשר אהיה" הוא סוד "אנכי מי שאנכי" – בכל ביטוי יש יא אותיות ובה"פ של או"ח עולה יהודי פעמים משיח – בכל יהודי יש ניצוץ משיח, ניצוץ של "אהיה אשר אהיה" ו"אנכי מי שאנכי").

האמת המרדנית – ניצוץ משיח

אם "אהיה אשר אהיה... אהיה" הוא שם קדוש הוא נהגה אקיה, כמנהגנו, ואם זו מלה – 'אהיה'. הרמב"ם פוסק – כדעה הרווחת בחז"ל – שזהו שם קדוש (אחד משבעת השמות הקדושים שאינם נמחקים). לפי הדעה הראשונה במדרש שנלמד משמע שאין מדובר בשם קדוש אלא במלה "אהיה". השם הזה הוא שם של גאולה. נקרא במדרש שש דעות שונות מה פשר המלים "אהיה אשר אהיה". בסוף, אחרי שנעבור על כל ששת פירושי חז"ל וכדרכנו נעשה מזה סדר – מבנה – נסביר איך ש"אהיה אשר אהיה", על כל פירושיו, נוגע לכל אחד ואחד, זו בעצם התגלות ניצוץ המשיח שבכל אחד ואחת מאתנו.

שמעתי שהנושא היום היה הנוער, איך לחנך נוער. נחזור גם לקוצק ולרבי לייבלה איגר, שהחינוך האמתי של נוער – חינוך "להביא לימות המשיח" – הוא הווארטים שאמרנו קודם. רק להחדיר נקודת אמת. פשיטא, כמו בקוצק, שבכל נקודת אמת יש משום מרידה נגד מוסכמות. כמו שכל החסידות מרדה במה שהיה קודם. רבי לייבלה איגר היה צריך למרוד נגד ההורים שלו, נגד כל המוסכמות, לשחות נגד הזרם. כי אחרת 'אני אני [לא כי אני אני אלא] כי אתה אתה', ואם אני צריך להתאים את עצמי לזרם זהו שקר. הנוער – לא משנה אם הוא נוער הגבעות או נוער בתל אביב – צריך לשמוע את הזיקה לאמת. בלאו הכי הוא מתמרד, רק שאינו יודע נגד מה, לא מבין שמה שמניע אותו באמת בפנימיות נשמתו הוא למצוא את האמת – האמת של עצמו.

שוב, עם האמת של עצמו הוא יוכל גם לפתוח את הדלת ולהכניס את הקב"ה. הוא גם יכול להיות תוהי מקובל על הבריות, הווארט השלישי. כל זה היה קשור לנושא בו עסק יום העיון. לכן גם בחרתי את המדרש הזה, כי לומר שכל אחד יאמר בעצמו "אהיה אשר אהיה" זו ממש אותה נקודה – שאני צריך להיות אני כי אני אני, לא כי אתה אתה, "אהיה אשר אהיה", לא בגלל שום חישוב אחר בעולם. זה בעצם הניצוץ המשיחי אצל כל אחד.

עבודת היועץ – לחשוף את האמת בכלים דתיקון

יש פה גם לימוד, שאם יש יועץ טוב – והיום בהשגחה פרטית, כ"ב בשבט, הוא מקבל השראה מהרבי מקוצק ותלמידיו – הוא צריך להחדיר זאת מאד חזק. תפקיד היועץ הוא להדריך את האדם למצוא את עצמו ולהיות אמתי עם עצמו – להיות מי שאתה, מי שאת. מהו עולם התהו הלא-טוב? עולם התהו הלא-טוב הוא מקור של שבירת כלים. יכול להיות יועץ שכאילו ידבר על זה – 'תהיי את' – ויגרום בסוף לשבירת כלים, כמו שבירת בית ח"ו. זה תהו רע. על זה נאמר "לא תהו בראה [אלא] לשבת יצרה". אבל יש תהו טוב, שהוא "אנשי קדש תהיון לי" – הווארט השלישי, תהו שלא שובר כלים, שנכנס לתוך כלים, מתקבל בכי טוב, "רוח הבריות נוחה הימנו", באופן המתקבל. זה קונץ, כמו הווארט של אדמו"ר הזקן שכל החסידות היא נשיאת הפכים. לא פשוט איך להיות "אנשי קדש".

בכל אופן, בחרנו את המדרש הזה כי הוא גם מגוון, יש בו ששה פירושים ל"אהיה אשר אהיה", והוא מאד מדבר גם ליועץ ועוד יותר בשביל המתייעץ, כל אחד ואחת מאתנו, איך למצוא את האני שלנו. זו ההצלה של הדור הבא, הדור שתוהה ובוהה ולא מוצא את הדרך שלו בחיים – זה הנוער. בטבע (הטוב של) הנוער להתנער ממוסכמות של החברה שאינן שייכות לדור הזה, שאינן שייכות לי באופן אישי, לאופי האישי שלי, איך שה' ברא אותי. כמובן שכל זה קשור עם מה שמדברים במשך כל הדור שלנו, הווארט המפורסם של רבי אייזיק מהומיל שצריך בעש"ט חדש והכל חדש – כדי להביא את המשיח. צריך "אהיה אשר אהיה", לא זרם ישן שבקושי זורם.

פירוש ראשון: "לפי מעשי אני נקרא"

אחרי ההקדמה הזו נקרא בפנים את המדרש:

ויאמר אלהים אל משה אמר רבי אבא בר ממל אמר ליה הקב"ה למשה שמי אתה מבקש לידע לפי מעשי אני נקרא פעמים שאני נקרא באל שדי בצבאות באלהים בה' כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא הוי' שאין הוי' אלא מדת רחמים שנאמר הוי' הוי' אל רחום וחנון הוי אהיה אשר אהיה אני נקרא לפי מעשי.

עד כאן הפירוש הראשון. המפרשים מסבירים שלפי דעתו כנראה "אהיה אשר אהיה" אינו שם קדוש אלא כלל. יש לה' הרבה שמות קדש, השכיחים בתנ"ך, וכאן יש כלל שה' נקרא כל פעם לפי איך שהוא מתנהג, איך שהוא מנהיג ומשגיח על העולם.

הוא מביא כאן ארבע דוגמאות, ארבעה מתוך השמות שאינם נמחקים: אלהים, צבאות (מענין שמביא שם זה, אף שלא מופיע בתורה כשם קדוש אלא רק בנ"ך, פעם ראשונה אצל חנה. אך יש כאן רמז: "אהיה שלחני אליכם" – "שלחני אליכם" = צבאות) – כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות. כשאני נותן לאדם עוד צ'אנס, תולה על חטאיו של אדם, לא דן ולא מעניש, ונותן אפשרות וזמן לעשות תשובה, אני נקרא אל שדי. יש מי שמפרש את שני השמות שכאן – "אל שדי" – ששם א-ל הוא שלכתחילה ה' ממעט ועוצר את העונש, שם א-ל הוא חסד, ושם ש-די הוא שגם כשאדם כן מתייסר בתור עונש על מעשיו הרעים ה' תוך כדי כך אומר די ליסורים, מספיק. בכל אופן, שם א-ל ש-די כבר מתחיל להיות מדת הרחמים, שהקב"ה תולה על חטאיו של אדם ולא נוקט נגדו את מדת הדין הקשה. אדרבא, הוא נותן לו זמן לעשות תשובה. אחר כך הוא אומר שהשם הכי נעלה הוא שם הוי' עצמו, מדת הרחמים. לכן כתוב פעמיים שם הוי' בתחלת יג מדות הרחמים, "הוי' הוי' אל רחום וחנון" – עוד יותר רחמים משם א-ל ש-די. בתחלת פרשת וארא ה' אומר "וארא אל אברהם... באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם", שם הוי' דלעילא הוא עוד יותר רחמים – שמרחם ומוחק לגמרי את הפשע, ולא רק תולה.

שוב, הוא מביא כאן ארבעה שמות פרטיים – אלהים, צבאות, אל שדי, הוי' – ומפרש שכל אלה "אהיה אשר אהיה" ש"לפי מעשי אני נקרא". כשנחזור על הפירושים ונעשה סדר גם נתבונן מה כל אחד צריך ללמוד מהם. מה שרוצים להתבונן, ונעשה תוך כדי, שכמה שהדברים האלה רמים ונשאים, מדברים בה', הם סוד גאולת הפרט וגאולת הכלל. כל אחד ואחת מאתנו רוצה לצאת מהמצרים שלנו, ומשה שואל באיזה שם יוצאים ממצרים ומגלים לו את הדבר הזה – שם "אהיה אשר אהיה". עד כאן פירוש ראשון.

פירוש שני: "אני שהייתי, ואני הוא עכשיו, ואני הוא לעתיד לבא"

הפירוש השני:

ר' יצחק אומר: אמר לו הקב"ה למשה אמור להם אני שהייתי ואני הוא עכשיו ואני הוא לעתיד לבא לכך כתיב "אהיה" שלשה פעמים.

באותו פסוק כתוב שלש פעמים "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני אליכם". לכאורה הפירוש הזה מאד מתבקש ופשוט, שה"אהיה" הראשון הוא 'הייתי', השני הוא שאני עכשיו והשלישי – "אהיה שלחני אליכם" – הוא שאני עתיד להיות (אתכם ולהוציא אתכם מארץ מצרים). צריך להבין מה עצם החידוש כאן. אפשר לחשוב שרק בא לומר, על דרך הפסוק "אני הוי' לא שניתי", שכל הזמן אני פה – אני הייתי ואני עכשיו ואני עתיד להיות. אבל יש כאן גם משהו יותר עמוק ועדין מזה, שנסביר בהמשך. זו הדעה השניה. לפי הפירוש הזה משה רבינו אמר את הכל לפני ישראל, כי צריכים לדעת הכל – שהייתי, ואני עכשיו ואני עתיד להיות. משמע מהפשט כאן שה' אמר למשה, "ויאמר אלהים אל משה", את ה"אהיה אשר אהיה" ורק אחר כך "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". כך נראה שמחלקים בפירושים הבאים. אבל לפי הפירוש הזה לא כך – כולם צריכים לדעת את הכל, שאני הייתי ואני עכשיו ואני עתיד להיות.

פירוש שלישי: "בשעבוד זה אהיה עמם ובשעבוד הן הולכין ואהיה עמם"

בין הפירוש הראשון לשני לא כתוב "דבר אחר", אבל בין השני לשלישי כתוב – הכל מדויק.

ד"א "אהיה אשר אהיה", רבי יעקב ב"ר אבינא בשם רבי הונא דציפורין אמר: אמר הקב"ה למשה אמור להם בשעבוד זה אהיה עמם ובשעבוד הן הולכין ואהיה עמם [גם עכשיו, בשעבוד מצרים, אני אהיה אתם, וגם בשעבוד אליו הם הולכים – יהיה להם עוד שעבוד – אהיה איתם. את הפירוש הזה, השלישי במדרש, מביא רש"י בחומש. כלומר, לדעת רש"י הפירוש הזה הוא "פשוטו של מקרא" ל"בן חמש למקרא".]. [איך הגיב משה רבינו?] אמר לפניו וכך אומר אני להם [אני צריך להודיע להם על שעבוד אחר?!] דיה לצרה בשעתה. אמר לו [הקב"ה למשה] לאו, "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" [לא צריך להזכיר להם שיהיה עוד שעבוד. מספיק לומר להם שבשעבוד הזה אהיה עמם, וממילא אני גואל אותם. זה מספיק. תמוה לגמרי, אם זה מספיק למה ה' אמר קודם פעמיים ואז משה רבינו צריך להתקדם לומר: מה פתאום שאומר שיש עוד שעבוד?! ואז ה' מסכים עמו. כל המהלך הזה תמוה מאד, אבל הוא פשוטו של מקרא אליבא דרש"י.] לך אני מודיע [שיהיה עוד שעבוד, "אהיה אשר אהיה".] להם איני מודיע [שיהיה עוד שעבוד.].

פירוש רביעי: "בטיט ובלבנים הן עומדים ולטיט ולבנים הן הולכים" – "עמו אנכי בצרה"

כעת בא פירוש רביעי, שבהשקפה ראשונה נדמה מאד קרוב לפירוש הקודם, לכן צריך להבחין ביניהם. אף על פי שהפירוש קרוב כתוב "דבר אחר", כנראה כדי להדגיש שזה באמת דבר אחר:

ד"א אהיה. רבי יצחק בשם רבי אמי אמר: בטיט ובלבנים הן עומדים ולטיט ולבנים הן הולכים [לכאורה אותו דבר, שכעת הם משועבדים בעבודה קשה מאד, עבודת פרך בטיט ובלבנים, וגם כאשר יצאו ממצרים, יקבלו את התורה ויכנסו לארץ ויקימו ממלכה של מאות שנים, יבנו את המקדש, אחרי הכל הם יחזרו לטיט ולבנים שלהם, יהיה עוד שעבוד, עוד גלות. לכאורה אותו דבר, אבל כאן מוסיף עוד פסוק מדניאל:], וכן בדניאל (דניאל ח) "ואני דניאל נהייתי ונחליתי" [למה מביא פסוק זה? כדי לפרש את "אהיה", מלשון "נהייתי ונחליתי".

מכאן לומדים את החידוש של הפירוש הזה, שה' אומר "עמו אנכי בצרה", "בכל צרתם לו צר". הפירוש הקודם רק אמר שכשם שאני אהיה עמם בשעבוד הזה כך אני עתיד להיות עמם בשעבוד הבא. על כך שואל משה – אני הולך לספר להם על עוד שעבוד?! ה' אומר שאתה צודק ורק לך אני מודיע. כאן השעבוד הוא הקושי של היהודים, רק שהקב"ה הוא אב הרחמן וה' מבטיח שלא זז מאתנו ויהיה אתנו לגאול אותנו מהשעבוד. מה מוסיף/שונה הפירוש הבא? ש"אהיה", כמו שאתם נשברים בטיט ובלבנים – עבודת פרך ששוברת את העצמות – גם אני נשבר, אני "נהייתי ונחליתי". הקב"ה אומר, השכינה אומרת, אני שבורה וחולה מהקושי שלכם. שוב, מה הפסוק לכך? "עמו אנכי בצרה" ו"בכל צרתם לו צר". זה לא היה מודגש בפירוש הקודם, וכאן זה החידוש. החידוש שכמו שאני כעת מקבל על עצמי להיות אני, ה' נשבע וחולה להיות עמכם בגלות, אני כבר רואה – צופה, ואפילו גוזר ואומר – שאני הולך עוד פעם להיות חולה אתכם. גם כעת אני נשבר וחולה אתכם, ואני עתיד להיות שוב נשבר וחולה אתכם בגלות הבאה.].

[שוב, איך מגיב משה רבינו? אותו דבר:] אמר לפניו וכך אני אומר להן אמר לו לאו אלא "אהיה שלחני אליכם" [שוב, כעת תאמר להם רק על עכשיו, "עמו אנכי בצרה". מאיפה הוא לומד זאת? איך שייך להקשר? במדה מסוימת דווקא זה הכי קשור לסיפור. באיזה הקשר ה' אמר זאת למשה? במראה הסנה – "והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אֻכל". מה המסר של הסנה? בסנה רש"י כותב שהמסר שלו הוא "עמו אנכי בצרה". מכיון שה' בצרה אתנו הסנה בוער באש ואיננו אוכל. ברור ששני הפירושים האלה הם צמד, מאד קרובים, הראשון מדגיש את השגחת ה' עלינו – שעומד עלינו וגואל אותנו – והשני אומר שה' ממש נמצא אתנו, נשבר אתנו חולה אתנו. לפי שניהם פעמיים "אהיה" ה' אומר רק למשה, ולבני ישראל רק פעם אחת. ההבדל הוא שכאן לא מסיים כמו קודם, "לך אני מודיע" ו"להם אינו מודיע". זו פעם שניה, קצת מובן מאליו, אולי לא צריך לומר. בכל אופן אפשר כן לדרוש לומר שהמדרש רוצה להדגיש את "לך אני מודיע" דווקא בפירוש הקודם. כאן לא כתוב "לך אני מודיע ולהם איני מודיע".].

פירוש חמישי: בין יחידים למרובים

אחרי ארבעת הפירושים האלה מגיעים לפירושים החמישי והששי, הכי מענינים. הפירוש החמישי:

אמר ר' יוחנן [עד כה הוזכרו חכמים פחות מוכרים, בעיקר חכמי המדרש, אבל כעת אמורא שהוא אולי הכי מוכר וחשוב בחז"ל, בעל התלמוד ירושלמי שהלכה כמותו בכל מקום. מענין שרש"י בפשוטו של מקרא לא מביא את דעתו. הוא אומר]: אהיה לאשר אהיה ביחידים אבל במרובים על כרחם שלא בטובתם כשהן משוברות שיניהן מולך אני עליהם שנאמר (יחזקאל כ) "חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם".

זה פירוש מפתיע ומתמיה ביותר. הוא אומר שיש הבדל מהותי לגמרי בין מה שה' אומר קודם למשה, "אהיה אשר אהיה", לבין ה"כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". מה מפרש רבי יוחנן בפירושו המדהים (אפשר לומר)? אני אהיה לאשר אהיה – למי שרוצה שאהיה אצלו אני אהיה. מה זה מזכיר לנו? בדיוק ווארט הקוצקער – מי שרוצה להכניס אותי אני שם, "אהיה [ל]אשר אהיה". אבל, מחדש רבי יוחנן, שזה ליחידים – רק יחידי סגולה, כמו הקוצקער ו-300 התלמידים שהוא רוצה. אבל ברבים, לצבור, "אהיה שלחני אליכם" – אני אהיה בכל מקרה. אפשר לפרש אהיה בכל מקרה לטוב, ובאמת זה טוב, שלרבים זה לא יעזור – לא משנה אם הוא מכניס אותי. כל הדרך שאני נמצא למי שמכניס אותי טובה לצדיקים, אבל לכלל ישראל אני אהיה ויהי מה. אומר הקב"ה – אני לא מוותר לכלל. לפרט, זה תלוי במדרגה שלו. אבל לכלל – ביד חזקה אמלוך עליכם.

איך אומרים זאת קצת מחודד? לפרטים, לגאולת הפרטים, כמו "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", ההתייחסות היא פרטית – "אהיה [ל]אשר אהיה", בלי כפיה דתית. עבודת הפרט היא בלי כפיה. אבל לכלל זה לא יעזור – אם הכלל לא רוצה אותי, אני לא מוותר. יש כפיה לטובה (על דרך הנאמר במתן תורה "כפה עליהם הר כגיגית", כפיה של אהבה רבה, כמבואר בחסידות), בסוף זה הטוב הנצחי, האמתי, שאני מולך עליכם. אפילו שהכלל כל כך מתנגד, כל כך לא רוצה אותי, עד שזה שובר להם את השינים – "אהיה".

יש שני פירושים במפרשים מה הכוונה עד כדי שבירת שינים. או שכל כך חורקים שינים נגדי – אומר הקב"ה שאם הכלל כל כך שונא אותי, ח"ו, שכל כך חורקים שינים עד שהן נשברות מרוב שלא רוצים אותי – גם אז אני מולך עליהם. פירוש שני הוא שהם כל כך רשעים ח"ו, הכלל, עד שאני הקב"ה צריך לקיים את הפסוק של "שיני רשעים שברת", שאני צריך לשבור להם את השינים – גם ככה אמלוך עליהם, אשבור להם את השינים ואמלוך עליהם. שני פירושים – או שהם שוברים לעצמם את השינים מרוב שלא רוצים אותי, או שכל כך לא בסדר שאני צריך לשבור להם את השינים. בין כך ובין כך אני מולך עליהם – זה המסר לבני ישראל. אבל לך, משה רבינו, אני מגלה את הסוד של קוצק, את העבודה של קוצק, "אהיה אשר אהיה", "אהיה [ל]אשר אהיה", מי שפותח לי אני נכנס. מי שלא – לא צריך, אחכה עד שתרצה אותי.

הפירוש הזה, החמישי, של רבי יוחנן, הוא עמוק מכל עמוק. שוב, את כל הפירושים האלה צריך להבין – מה הם אומרים לנו, גם למשפיע, ליועץ, וגם למתייעץ, לכל אחד ואחד. כולנו צריכים לגלות בנו ניצוץ משיח, שהוא השם הזה. מכל שמות הקדש, ניצוץ משיח הוא אפילו לא שם הוי'. שם הוי' נמצא שם, בפירוש הראשון "אהיה אשר אהיה" כולל את כל השמות. אבל ניצוץ משיח הוא "אהיה אשר אהיה" (והרמז: "אהיה אשר אהיה" ועוד משיח עולה "אורו של משיח" שעולה "יפוצו מעינתיך חוצה", התנאי לביאת המשיח).

פירוש ששי: הופעת ה' בכל גודל שירצה

אחרון חביב, הפירוש הששי:

ד"א דא"ר ענניאל ב"ר ששון [עוד לפני שנקרא מה שהוא אומר נשים לב לשמו המיוחד. החכם הזה, בשם הזה, לא מופיע בשום מקום בחז"ל חוץ מכאן. שם יפה לילד, אפשר לרשום אותו – ענניאל. שם יפה מאד, שמח מאד, כי לאבא שלו קוראים ששון. אם לא ידענו שהמדרש הזה מדבר על ניצוץ משיח, אפשר להבין זאת מכאן, כי בחז"ל אחד משמות המשיח הוא "ענני" – "וענני שבעה", פסוק בדברי הימים. כאן שוב מופיע השם פעם אחת בכל חז"ל, ענניאל ב"ר ששון.]:

אמר הקב"ה לכשאני מבקש [במובן של רוצה.] אחד מן המלאכים שהוא אחד משלישו של עולם פושט ידו מן השמים ומגעת לארץ שנאמר "וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי" [קודם למדנו את הווארט שאמר ר' לייבלה איגר, שאדם הוא אדם ומלאך הוא מלאך, אבל אם אדם רוצה הוא יכול להיות יותר ממלאך. כאן הוא אומר שמלאך של ה' תופס שליש מהעולם – כלומר, שלשה מלאכים יחד ממלאים את כל היקום. אף שמלאך הוא שליש, כשאני מבקש-רוצה אני עושה שהיד שלו תגיע מהכי גבוה עד הכי נמוך, מהשמים לארץ, יותר משליש. כלומר, כמה שהמלאך גדול אני יכול להגדיל ולהרחיב אותו עד אין סוף.]. וכשבקשתי [וכשרציתי אצל אברהם אבינו, כששלחתי לו שלשה מלאכים בדמות אנשים:] ג' מהן עשיתים יושבים תחת האילן שנאמר "והשענו תחת העץ" [בעצם, בשרש שלהם, במקור שלהם, שלשת המלאכים האלה תופסים את כל היקום – וכשרציתי עשיתי מהם שלשה אנשים קטנים שיושבים תחת העץ. אז מה הווארט? כשאני רוצה אני יכול להגדיל בלי סוף וכשאני רוצה אני יכול להקטין בלי סוף. כך מפרש "אהיה אשר אהיה" לגבי מלאכים.

אחר כך ממשיך לגבי עצמו:]. וכשאני מבקש כבודי מלא כל העולם שנאמר "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'", וכשבקשתי דברתי עם איוב מן הסערה שנאמר "ויען ה' את איוב מן הסערה", וכאשר אני מבקש מתוך הסנה [כשאני רוצה לגבי עצמי – הכבוד שלי, השכינה שלי, האור שלי – אני ממלא את העולם לגמרי, "את השמים ואת הארץ אני [ממש, לא רק אוא"ס הממכ"ע] מלא", "מלא כל הארץ כבודו", כל היקום. אבל כשאני רוצה אני מדבר עם איוב, אחרי הויכוח עם שלשת הרעים ואחרי תוכחת אליהוא בן ברכאל (הוכיח אותו תרתי משמע, גם תוכחה וגם הוכיח לו בראיות את הצדק האלקי), "מתוך הסערה". כתוב סערה ב-ס, אז חושבים שהכוונה סערת רוח, אבל לומדים חז"ל שהוא כמו שׂערה ב-שׂ, שה' דבר עם איוב מתוך שערות ראשו, מתוך השערה שלו. כתוב שבבית המקדש ה' צמצם את שכינתו בין שני בדי הארון. כשעברו את הירדן בימי יהושע בן נון כתוב "אל חי בקרבכם", שה' צמצם את כל בני ישראל בין שני בדי הארון, "מועט המחזיק את המרובה". כאן לכאורה עוד יותר צמצום, שה' צמצם את האין סוף שלו לתוך שערה של איוב ומשם הוא דבר איתו. אחרי שה' אומר את שתי האפשרויות האלה – "את השמים ואת הארץ אני מלא" ו"מתוך הסערה" – הוא אומר שכאן אני מדבר עם משה מתוך הסנה, ובכך הוא מסיים. ביחס לשערות הראש, הסנה הוא יותר גדול.

כלומר, אם מתבוננים כאן במדרש – כפי שנסביר יותר בהמשך – יש כאן מהקצה אל הקצה, מ"את השמים ואת הארץ אני מלא" עד הקצה השני, השערה של איוב, ואז חוזר לאמצע, כעת מדבר מתוך הסנה. לפי כל זה איך דורש "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני"? כל "אהיה" אומר שאני כפי שאני רוצה. אם אני רוצה – אני הכי גדול, עד אין סוף. אם אני רוצה – אני הכי קטן. קודם ה' אמר זאת לגבי המלאכים, אבל עיקר התכלית הוא שה' אומר זאת לגבי עצמו. אם אני רוצה אני הכי גדול, אם אני רוצה אני הכי קטן, ואם אני רוצה אני באמצע – ולך משה גיליתי עצמי כשאני באמצע. "אהיה אשר אהיה" היינו הכי גדול והכי קטן ו"כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" היינו האמצע, התגלות ה' מתוך הסנה, "והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל".].

ג. פרצוף הפירושים וביאורם בעבודה

נחזור להתחלה ונסביר קצת יותר לעומק, נאמר מה כל אחד ואחד אומר לגבי יועץ ולגבי מתייעץ ומה כל אחד אומר לגבי משיח – העיקר כאן הוא גילוי ניצוץ משיח. בהשגחה פרטית חשבנו על השיעור הזה לפני כמה שבועות, לפני שהשיעור של היום זז מט"ו בשבט לכ"ב שבט, אבל יצא יותר טוב, בהשגחה פרטית, יחד עם הקוצקער. לא יכול להיות משהו יותר מתאים לכך מ"אהיה אשר אהיה".

לכתחילה, כדי להקל את העיון, נסדר את הפירושים לפי מה שאנחנו קוראים פרצוף – הפרצוף שאנחנו רוצים לבנות כאן. אם יש ששה פירושים היה אפשר לחשוב שאולי הם כנגד הו"ק, מדות הלב מחסד עד יסוד, אבל עוד יותר טוב אם כולל את כל הפרצוף, את כל הספירות. היות שיש פה בפירוש כמה מהפירושים עם שתי בחינות, שבעצם הן שתי ספירות, לכן ראוי לתת כאן מבנה הרבה יותר כללי שכולל את כל הספירות.

חכמה: "לפי מעשי אני נקרא" – לדעת להחליף כובעים

נתחיל מהתחלה: הפירוש הראשון הוא "לפי מעשי אני נקרא". מי אומר זאת? רבי אבא. קודם כל נאמר רמז שהוא לשון אבא, חכמה בקבלה, עליה כתוב "כלם בחכמה עשית". לפי פירוש זה אמרנו ש"אהיה אשר אהיה" הוא למעלה משם, לא שם פרטי, אלא רק בא לומר ש"לפי מעשי אני נקרא" – כל השמות הם פרטים מתוך השם הזה, שבעצם אינו שם אלא רק כינוי-על.

מה זה אומר אצל בן אדם? האדם – הקוצקער הזה, איש אמת, ש'אם אני אני כי אני אני אז אני אני' – צריך להיות מסוגל, מוכן ומזומן, לשנות דמות, לשנות תדמית, כל פעם לפי מה שהוא רוצה לפעול במציאות, או במציאות הפנימית שלו או במציאות החיצונית של העולם. יש ווארט, גם בחב"ד, שיש הרבה כובעים – לכל מקצוע יש כובע. האדם צריך שיהיו לו הרבה כובעים – כל פעם הוא לובש את הכובע שמתאים לפעולה שהוא רוצה לפעול כעת בתוך המציאות – לתקן את המציאות, או המציאות האישית או המציאות הכללית. אם יש לך רק כובע אחד, שאתה יכול להיות רק דבר אחד, זה לא טוב. בסוף תזדקן ותתחיל לחקות את עצמך, תהיה קוף של עצמך, כי אין לך הרבה כובעים, אין לך הרבה שמות.

היו צדיקים שבפועל אהבו לשנות את השם שלהם. רבי נחמן, כאשר הוא רצה להגיע לארץ ישראל הוא הבין שלשם כך צריך להגיע למצב היולי – מצב היולי הוא חכמה – שכל פעם הוא פושט צורה ולובש צורה. כך אפשר להגיע לארץ ישראל, מוחין דאבא. לכן כשהוא היה באיסטנבול כל פעם הוא אמר לאנשים שהוא נקרא בשם אחר – יום אחד הזדהה כמרדכי ויום שני בשם אחר. סיפור מפורסם של רבי נחמן. רק ככה הוא יכול להגיע לארץ ישראל. לא משנה שהוא בלבל לכולם את הראש, רק ככה הוא יכול לזכות ל"אוירא דארץ ישראל מחכים", שהוא יכול לשנות שם. שם הוא תדמית, הזדהות. היכולת הזו, שהיא הפירוש הראשון של "אהיה אשר אהיה", היא חכמה. עוד פעם, חכמה היא אין, היולי, היכולת של "פושט צורה ולובש צורה".

השמות שבמדרש – כללות המדות

מה הדוגמאות שהמדרש נתן? אלקים, צבאו-ת, א-ל ש-די, הוי'. בעצם השמות האלה שהמדרש בחר כוללים את כל הו"ק, את כל המדות –מדות הן לבושים. אלקים הוא שם הדין, גבורה. צבאות הם נצח והוד בקבלה. א-ל ש-די הם חסד (א-ל) ויסוד (ש-די). שם הוי' הוא תפארת, רחמים. אז בעצם מבחר השמות של המדרש, מה שה' משנה ו"לפי מעשי אני נקרא", הם כל הלבושים, המדות-המדים של הלב. מי פושט ולובש אותם? חכמה, נקודת האין בנפש (בסוד "מה שמו ומה שם בנו").

צריך להסביר למישהו שאתה לא צריך להופיע כל הזמן באותה תדמית. אדם נמצא בבעיה, בשעבוד. אתה לא מלאך – מלאך הוא רק דבר אחד, יכול לעשות רק פעולה אחת. אם אתה מיכאל – אתה רק חסד. אם אתה גבריאל – אתה רק גבורה. אבל אתה אדם, אדם הוא אדם ומלאך הוא מלאך. אדם הוא רב-גוני, ואתה יכול להתדמות ולהופיע בכובע אחר לגמרי.

מכל השמות, באמת הכי עצמי הוא שם הוי', רק שאמרנו ש"אהיה אשר אהיה" הוא אפילו יותר כללי. אם צריך לבחור מבין השמות שהמדרש מזכיר מה הכי יהודי, הכי יהודי הוא שם הוי', מדת הרחמים, כי אנחנו רחמנים בעצם. אבל מי ששייך לשם הכי יהודי, הוי', גם צריך את הכובע של אלקים ואת הכובע של צבאו-ת, שלפעמים אתה צריך לעשות מלחמה נגד הרשעים, צבאו-ת, ולפעמים צריך לעשות דין, שם אלקים. לפעמים צריך לתלות, לחכות ולהתאפק ולהגביל, א-ל ש-די, "שאמר לעולמו די, שאמר לצרותי די". היכולת לכך, מקור השינוי, היא החכמה שבנפש – "אהיה אשר אהיה". שוב, זה פירוש של רבי אבא.

בינה: "אהיה" בשלשת הזמנים – תמיד עם הפנים לעתיד

אחר כך בא הפירוש השני, שאין "דבר אחר" ביניהם בלשון המדרש, לכן נשים את שניהם בחכמה ובינה, תרדלמ"ל. בפירושים האלה צריכים לגלות הכל לבני ישראל, לא מסתירים את "אהיה אשר אהיה" ומגלים רק "אהיה שלחני" – כאן מגלים הכל, אני הייתי ואני עכשיו ואני עתיד להיות. אמרנו שהפשט כמו "אני הוי' לא שניתי", אבל כעת נתבונן עוד קצת לעומק. סתם "אהיה" הוא עתיד. כאן מסבירים כנגד שלשת חלקי הזמן, עבר-הוה-עתיד.

לכאורה איך אפשר לפרש "אהיה" כ'הייתי' או כ'אני הוא עכשיו'? הרי "אהיה" הוא לשון עתיד, שאני עתיד להיות. בכלל, באיזו ספירה נמצא שם אהי'? בקבלה זהו השם של הבינה, אמא, אני עתיד להוליד, להוולד, להגאל. לכן זהו שם של גאולה, כי היא לידה ששייכת לאמא. כל גאולת מצרים היא בזכות הנשים, התחלנו מהרבנית, בזכות שפרה ופועה הנשים הצדקניות שמולידות את הגאולה עצמה – גם את הגואל וגם את הגאולה. אפשר גם לדרוש, מי הן שפרה ופועה? יוכבד ומרים. יוכבד היא האמא של משה רבינו, "ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא". את מי היא הולידה? את הגואל. מה לגבי מרים-פועה, את מי היא הולידה? את הגאולה, את המלכות, היא אם המלכות. אשה אחת מולידה את הגואל והמיילדת השניה מולידה את הגאולה עצמה ובזכותן, בזכות כל הנשים הצדקניות, אנו נגאל. בכל אופן, שם אהיה הוא שם של אמא, מי שמולידה, לכן אנחנו שמים פירוש זה בבינה, עם כל הזמנים של היה הוה ויהיה. לפעמים אומרים ש"הוי' מלך, הוי' מלך, הוי' ימלך לעולם ועד" – הזמנים שייכים למלכות, ה תתאה שבשם. כאן עבר-הוה-עתיד הם אהיה-אהיה-אהיה – "הא בהא תליא", ה עילאה, אמא, שהשם שלה הוא שם אהיה.

מה הווארט כאן בנפש? מאד עמוק. "אהיה" הוא עתיד להיות. אם אני שם את השם הזה בעבר מה אני אומר? שמהות העבר שהוא אומר 'אני אהיה' בעתיד. ומה המהות של ההוה? שההוה אומר 'אני אהיה'. ומה המהות של העתיד? הכי חידוש. זה שהעבר אומר 'אני אהיה' – פשיטא, כי העבר הוא לא תכל'ס אלא רק אמצעי. העבר אומר – חכו רגע, אני העבר "אהיה". גם ההוה אומר שאיני תכל'ס, אני ההוה "אהיה", תחכו למשיח בכל יום שיבוא (אהיה עוד היום, אם בקולו תשמעו). אבל מה עיקר החידוש? שגם העתיד אומר "אהיה". גם כשיבוא משיח, וישאלו – מי זה? מה זה? זו התכלית? סוף כל סוף הגענו לסוף? – העתיד יאמר אני "אהיה", עוד תחכו (גדר העוה"ב הוא "יעשה למחכה לו", גם בעוה"ב).

הראש הזה הוא יסוד של חינוך. יסוד שהיו חכמים גדולים שגם ניסו לנסח אותו, שבמוחין של אמא עילאה אנחנו תמיד בציפיה לעתיד – גם לעתיד נהיה ככה – שגם בעתיד נצפה לעתיד (וכידוע שפרצוף תבונה הוא סוד העולם הבא, שכבר בא וכעת בא ותמיד בא, הוה תמידי, ואילו פרצוף אמא עילאה הוא סוד לעתיד לבא, תמיד לעתיד לבא – סוד "עד [העולם הבא] ולא עד [לעתיד לבא]", "ולא עד" היינו "שלם וחצי" ביחס ל"עד"). שגם בעבר אני אהיה, וגם בהוה אני אהיה, וגם בעתיד אני אהיה. זה מה שמחזיק אותנו לעולם ועד, על זה כתוב "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון'", שגם בעתיד אין להם מנוחה, תמיד "אהיה". גם זה ווארט של קוצק. יש לו כמה ווארטים חריפים לגבי עולם הבא, אבל אם יתנו לו להיות "אהיה" גם לעולם הבא הוא ישמח. אם יאמרו לרבי מקוצק שבעולם הבא אין "אהיה" הוא יהיה מאד עצוב. זה יסוד של גאולה, שתמיד "אהיה", אני עתיד להיות – אין אף פעם מיצוי (לרע יש מיצוי, מיצוי הדין, אבל לטוב אין מיצוי). לא לרצות מיצוי. האני הזה – שאם אני אני כי אני אני אז אני אני – לא מיצתי שום דבר, זה 'אני אהיה'. זה ה"אהיה" של מוחין דאמא, של אמא עילאה.

חג"ת: ראש גדול, ראש בינוני, ראש קטן

גדול-קטן-בינוני – שלשת הקוים (אריך-קציר-בינוני)

מחכמה ובינה נגיע לפירוש הבא, שכולל את כל עיקרי המדות של הלב, חג"ת, אהבה-יראה-רחמים. זה הפירוש הששי, האחרון, הפירוש של רבי ענניאל ברבי ששון ששמו מופיע רק פעם אחת בחז"ל (על דרך השם אהיה שמופיע רק בפסוק אחד בתנ"ך). הוא אומר שאם אני רוצה אני גדול מכל גדול, אין סוף; אם אני רוצה אני קטן מכל קטן, כמו שערה אחת בראש של איוב; ואם אני רוצה אני ממוצע, אני מופיע בתוך הסנה (ראה רמב"ן מי הוא "מלאך הוי'" שראה משה בלבת האש וראה הכתב והקבלה דהיינו ה' שמצמצם את עצמו להדמות למלאך, לשון מלאכה עיי"ש). זה קשור לווארט של קוצק שהזכרנו, או שה' בכל מקום או שהוא באף מקום. להיות בכל מקום היינו להיות בכל סוג של מקום, או שהוא במקום הכי גדול, הכי קטן או באמצע.

איך נקראים חג"ת בקבלה? "חד אריך, חד קציר וחד בינוני" – כך ב"פתח אליהו". גדולת ה' עד אין סוף היא חסד, "לך הוי' הגדֻלה". איוב הוא מי שסבל יסורים, היתה כנגדו מדת הדין, ובסוף ה' מתגלה אליו בצמצום – הוא מצמצם את שכינתו בתוך שערת הראש שלו – ממש "חד קציר" ("קציר" היינו לשון חולי ויסורים), התגלות השכינה בצמצום הכי גדול, הקטן שבקטן, זו מדת הגבורה. דברנו כמה פעמים שיש במדע כאלה שאוהבים ללמוד אסטרונומיה, ללמוד על היקום הגדול (כמו אברהם אבינו איש החסד, "האדם הגדול בענקים"), ויש שהכי אוהבים ללמוד על חלקיקים אלמנטריים, הכי מיקרוקוסמוס (כמו יצחק אבינו שאינו מתפשט לרוחב, "גור בארץ", אלא חופר לעומק בתוך כל פרט ופרט של המציאות). זה בעצם שייך לשרש נשמה. מי שנוטה למקרוקוסמוס הוא משרש של חסד ומי שנוטה לחפש את ה' מדבר מתוך החלקיק הכי קטן, כמו השערה של איוב, שייך למדת הגבורה, הצמצום עד הצמצום האחרון. זה נכון וזה נכון, "חד אריך וחד קציר", ואחד גם משקף את השני ("ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"). יש משהו באמצע, התפארת, "חד בינוני" – שה' מדבר אתך מתוך הסנה. "והנה הסנה בוער באש", גבורה, אך "והסנה איננו אֻכל", חסד – מיזוג של דין וחסד. הסנה שייך למשה בעצם, שעולה שלש פעמים סנה – ממוצע כל אות של משה, סנה-סנה-סנה (כמו ששוה חזק-חזק-חזק). אחר כך הסנה הופך להיות הר סיני (שבו נתנה "תורת חסד" מפי הגבורה), כידוע. משה הוא נשמת התפארת, "משה מלגאו יעקב מלבר", לכן דווקא עם משה ה' מדבר בסנה.

בערת הסנה – השליש העליון

הקשר של הופעת ה' למשה מתוך הסנה לתפארת עולה ממשהו מופלא שיש קודם במדרש, שעל פי חכמת הקבלה ממש מוכיח זאת. נאמר בעל פה: קודם, במראה הסנה, המדרש אמר שבעצם ה' דבר עם משה רק מהשליש העליון של הסנה, שכתוב "לבת האש". המדרש מדמה את הסנה לגוף, הגוף של הפרצוף, ו"לבת האש" היא כמו מהלב ולמעלה – מהלב ולמעלה היינו השליש העליון של הגוף. ככה כתוב בפירוש בתוך המדרש, שה' דבר עם משה מהשליש העליון של הסנה, מהלב של הסנה ומעלה. מי שקצת מכיר בקבלה, המדרש הזה הוא פלאי פלאים, כי ככה בדיוק מתואר סוד התפארת – ש"תפארת גופא" וכתוב שהיא מתחלקת לשלשה חלקים, ומהלב של התפארת ומעלה נקרא השליש העליון. אז הנה מקור ממש מפורש לכל הסוד הזה של האריז"ל בתוך המדרש. כשה' מדבר עם משה הוא מדבר איתו מהשליש העליון, מהלב ולמעלה. מה מיוחד בשליש העליון של התפארת? שם יש חסדים מכוסים, אין שם את הרגשת היש הנפרד של האדם, אין שם התפארות אישית אלא רק לעשות נחת רוח לקב"ה – עבודת ה' מתוך תפארת (שיהיה "ישראל ['תפארת ישראל'] אשר בך אתפאר").

שוב, לא יכולה להיות ראיה יותר חזקה בפנימיות מאשר הדבר הזה. רבי ענניאל בעצם אומר שגילוי ה' הוא לפעמים חסד, לפעמים גבורה ולפעמים תפארת. כשהוא תופס את כל היקום הוא חסד, כשהוא מצמצם עצמו לתוך שערה הוא גבורה וכשהוא מדבר אליך מתוך הסנה – מהשליש העליון, הלב – הוא תפארת. במלים פשוטות, כשאתה מרגיש שה' מדבר אליך מתוך הלב – מהלב ולמעלה – זו תפארת בלי אינטרסים, בלי פניה לגרמיה, בלי ישות, תפארת נקיה. זו מדרגת משה רבינו.

לייקר את שלשת סוגי עבודת ה'

מה אומר הפירוש של החג"ת בנפש? להגיד שלפעמים ה' מתגלה הכי גדול, לפעמים הוא מתגלה הכי קטן ולפעמים הוא מתגלה באופן בינוני אומר שגם בעבודת הנפש יש מקום לכל הדברים האלה. לפעמים בן אדם צריך לבוא מאד ב'ראש גדול', כמו שקוראים לזה היום – הוא צריך להתמסר לשינוי הכי גדול, להפוך את כל המציאות. לפעמים בן אדם נמצא במצב הפוך – ה' יתגלה לו בדברים הכי-הכי קטנים, הכי 'ראש קטן', בברכה בכוונה, במלה של תפלה, בהרהור של אמונה. צריך לדעת שה' נמצא בדברים האלה, והשינוי הפנימי הכי קטן שקול למהפכה הכי גדולה במציאות, להשקיע בשינוי הזה ולשמוח כשמצליחים בו. יש גם דברים שנמצאים בין הכי גדול להכי קטן, הדברים הבינוניים. לפעמים אדם צריך להשקיע בסביבה הקרובה שלו – במערכת היחסים עם בן או בת הזוג, במשפחה, בכתה בה הוא לומד ובקשרים החברתיים – ודווקא שם ה' יתגלה אליו. מטפל טוב יכול לעזור למטופל לדעת איפה ה' מתגלה כעת, ולכוון אותו ל'ראש גדול', 'ראש קטן' או למשהו בינוני ביניהם[ב].

נו"ה: ה' עמנו בכל שעבוד ו'נשבר' עמנו בצרות

אחרי זה היו שני פירושים שאמרנו שהם מאד דומים, שבשניהם ה"אהיה אשר אהיה" הוא רק למשה רבינו ורק ה"אהיה" השלישי הוא לבני ישראל. בראשון "אהיה עמם בשעבוד זה אשר אהיה עמם בשעבוד אחר" וה' אומר שלמשה מודיע על שני השעבודים ולבני ישראל רק על השעבוד הזה. את הפירוש הזה נשים בנצח, הספירה של משה רבינו עצמו (דווקא כאן כתוב "לך אני מודיע להם איני מודיע", היינו דעת משה המתגלה לו במקומו במדות הלב, במדת הנצח). אמרנו שבפירוש הזה, עומק רום, אנחנו בשעבוד וה' משגיח עלינו מלמעלה (ממרום, "כי השקיף ממרום קדשו הוי' משמים אל ארץ הביט", "ממכון שבתו השגיח [ר"ת משה] אל כל ישבי הארץ"). לא שצר לו ממש, שהוא נשבר וחולה אתנו ממש.

יש פסוק "הוה על הוה", שבר על שבר, וכך מתפרש בפירוש השני "אהיה". בפירוש הראשון אין שבר של הקב"ה כביכול. בפירוש השני יש כבר שבר, והוא שייך להוד – "הודי נהפך עלי למשחית", "עלי" היינו על הקב"ה, "עלי למשחית". מאד דומה, אבל שם לא כתוב שרק לך אני מודיע ולהם איני מודיע. מה ששייך למשה בעצם הוא הראשון, והשני הוא ההמשך שלו – "בכל צרתם לו צר", "עמו אנכי בצרה" (בקערה של ליל הסדר החרסת, זכר לטיט ולבנים, במקום הנצח והכרפס, ס רבוא עבדו עבודת פרך, במקום ההוד – יחס של חפצא לעומת גברא. גם כאן, עיקר החידוש של הפירוש הזה אינו "בטיט ובלבנים הן עומדים ולטיט ולבנים הן הולכים", שעדיין מצד הנצח, אלא "ואני דניאל נהייתי ונחליתי" שמצד ההוד).

היציאה מהמשבר – הכנה לעמידה במשבר הבא

מה אומרים שני הפירושים האלה, נצח והוד, לגבי בן אדם? אצל כל בן אדם יש ניצוץ משה רבינו, שהוא בעצם ניצוץ משיח. יש משהו באדם שיש לי שני רבדים. יש את הרובד שחי את החיים כאן בעולם הזה ויש משהו פנימי מאד שלגביו אני צריך להיות משה רבינו. משה רבינו ("מן המים משיתהו", בחינת חכמה, "איזהו חכם הרואה את הנולד") צריך לדעת שתמיד יש עתיד – "אהיה" לשון עתיד – יש משהו נעלם שיתחדש. יש ברובד הפנימי שלי – משה רבינו שלי, גם של המטפל-היועץ וגם של המקבל – משה רבינו (ובסוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו").

אם מדובר ביועץ ומטופל הרבה פעמים היועץ מתוך נסיון יודע שהמשבר שמישהו עבר עתיד לחזור. אבל לך, המטופל, אסור לי לגלות שיהיה לך שוב את המשבר. אני צריך להבטיח לך שתצא מזה לגמרי, שלא יהיה לך עוד פעם, אף על פי שאני יודע שכן יהיה לך עוד פעם. בשביל מה צריך שיהיה לך עוד פעם? כי רק כשעוד פעם תזכי או תזכה לעמוד בכח עצמך ולהתגבר אז תתרפא באמת (בחינת גאולה שאין אחריה גלות, סוד "שיר חדש", לשון זכר כנודע). כעת אני יכול לעזור לך ולנחם אותך וגם לגאול אותך, לומר שהכל טוב – אל תחשוב על העתיד בכלל, "דיה לצרה בשעתה" – אף שאני יודע שיהיה עוד פעם. המשבר בסוף הוא המשבר שיביא לימות המשיח. כשאתה תתגבר על המשבר השני בכחות עצמך, מתוך הנסיון של המשבר הראשון – לכן מזכירים את יציאת מצרים לעתיד לבוא, הנסיון איך עברנו פעם אחת משבר – יבוא משיח. כשיהיה שוב משבר עם הנסיון נוכל להתגבר בעצמנו, ואז יבוא משיח.

אם נעמיק עוד יותר, לא רק שהמטפל צריך לדעת זאת, אפילו אני המטופל צריך לדעת זאת – לדעת ולא לדעת. לאדם חכם יש איזה רובד, איזה משה רבינו פנימי, שאומר שיהיה עוד פעם משבר אבל בע"ה גם אותו נעבור. צריך להיות איזה מחסום תוך הנפש שלי עצמה שאומר 'לא, רק עכשיו – נעבור את זה עכשיו ונהיה בריאים, נזכה לחיות חיים טובים עד מאה ועשרים, עד מאה ושמונים, חיים נצחיים'.

זה משהו מאד עמוק, ויש בכך גופא שני גוונים. יש את הגוון שאני עמו ויש את הגוון השני של "נהייתי ונחליתי". לפעמים זה שיש עוד מישהו בצרה שלי יותר מנחם אותי, וכ"ש וק"ו אם הקב"ה בכבודו ובעצמו נמצא איתי בצרה. זה גם מנחם אותי וגם מבטיח לי שנצא מזה. הקב"ה ודאי יצא מזה, ואם הוא יצא מזה גם אני אצא מזה. זה הוד ("הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו").

יסוד ומלכות: תשובת הפרט ותשובת הכלל

אחרי כל זה הגענו לסוף, רבי יוחנן. רבי יוחנן מדבר על שתי רמות, שהן יסוד ומלכות, על צדיקים ועל "עמך", על פרט ועל כלל. הוא אומר שלגבי הפרט, הצדיק, "אהיה אשר אהיה" – אם אתה רוצה אותי אני אתך, אם לא, שלום ולהתראות, עד שתרצה אותי. אבל במלכות זה לא עובד ככה, במלכות "בחמה שפוכה אמלוך עליכם", עד כדי שמגיעים לשבירת שינים, מרצונכם או מרצוני. אני אמלוך עליכם, זו כפיה לטובה.

איך הדבר הזה יכול להתבטא במה שנקרא טיפול או עזרה לזולת? יש עזרה פרטנית לזולת, ואם העזרה פרטנית צריך יותר שיטה קוצקאית, לדבר על האני האמתי, יש רק את זה, וממילא אין פה שום כפיה – רק שתבין. אם תבין אז תחליט מה אתה רוצה בחיים, תחליט אם אתה רוצה לחפש את עצמך. אתה לא תהיה אני אף פעם, ואם תהיה אתה – תלוי בך. כך עובדים עם הפרט. אבל כשעובדים עם הכלל, עם כלל ישראל, בכל אופן צריך כפיה. זה קשה, זה בעצם משבר, המשבר של המעבר מעבודה עם הפרט לעבודה עם הכלל, בדור שלנו. כשעובדים עם הכלל יש איזה ממד של הכרח, של כורח. אומרים לכלל שה' מלך וה' ימלוך כאן – לא יעזור לי ולא יעזור לכם. למה ה' רוצה להיות מלך? כי הוא אוהב אותנו. יכול להיות שאתה שונא אותו, אבל הוא אוהב אותך. הוא אוהב את כולנו והוא יהיה פה מלך. על זה אומר הרמב"ם שמלך המשיח יכוף את עם ישראל. מאיפה הוא לקח את זה? לא יודע אם באמת לקח מכאן, אבל יתכן מאד שהוא לקח זאת מהמדרש הזה. מלך המשיח יכוף. אבל, כמו שהרבי אומר, איך יכוף? בדרכי נעם. גם זו נשיאת הפכים. עוד פעם "אנשי קדש" – תהו אנושי, תהו בתוך כלים דתיקון, באופן המתקבל.

אם כן, כך עברנו על כל המדרש עם כל הפירושים ועשינו ממנו פרצוף, וניסינו להסביר איך הם נוגעים לעבודה הפרטית של כל אחד ואחת מאתנו, לקיים אצלו – ואצל מישהו אחר שעוזרים לו למצוא את עצמו, לא את עצמך. לגבי מטפל, הדבר הכי חשוב כאן שהמטפל לא צריך לרצות שאתה תהיה כמוני דווקא – אתה צריך להיות אתה, ואני אני, ושכל אחד יהיה הוא. אם כל אחד יהיה הוא בסוף נתחבר יחד ונהיה עם לתפארת, כל אחד עם פרצוף שונה וכל אחד עם דעה שונה.

בסוף צריך גם זיווג של המלכות, של "אהיה אשר אהיה" וגם "אהיה שלחני אליכם". איך זה הולך יחד? קשה להבין. משיח יעשה לנו את זה. אם כן, נאחל לכולם שנזכה ל"אהיה אשר אהיה", בזכות כל הצדיקים, הקוצקער ורבי לייבלה איגר יחד עם כל תלמידי מורנו הבעל שם טוב (שכולם  מכוונים לדבר אחד). אפשר לשמוע שוב את הניגון ששמענו בהתחלה, תוך כדי ההבנה שהניגון הוא מקור התורות ששמענו כעת. הרבנית חיה מושקא מייצגת את הנשים הצדקניות שבזכותן נגאל – היא תוליד גם את המשיח, את הגואל, וגם את הגאולה.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] וראה עוד ביתר הרחבה בתחלת השיעור (שהיה בהמשך אותו יום) לתנועת הנוער בית דוד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com