חיפוש בתוכן האתר

"באתי לגני" פ"ו - י' שבט ע"ו – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

י' שבט ע"ו – כפר חב"ד

"באתי לגני" פ"ו

שיעור לבנות כתה ה' בבית ספר יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סוד הקרש

קבלת חיות ומסירות נפש מהרבי הריי"צ

שלום בנות. היום יום מיוחד מאד, י' שבט – ההילולא של הרבי הריי"צ, חמיו של הרבי. הוא היה מנהיג של מסירות נפש. הוא דרש מהחסידים שכדי להשפיע טוב על עם ישראל – ברוחניות וגם בגשמיות – צריך ממש למסור את הנפש, וככה עשו.

כתוב שהחדש הזה בכלל, חדש שבט, הוא חדש של התקשרות לצדיק. אולי אתן לומדות בבית ספר – לכל חדש יש את האות בה ה' ברא את החדש. האות של חדש שבט היא האות צ – צדיק. לפי סדר האלף-בית האות צ היא האות ה-חי, האות ה-18 – הצדיק הוא חי, הוא נותן חיות. כתוב "צדיק באמונתו יחיה" – הוא חי בעצמו וגם מחיה את כולם. לכן החדש הזה הוא חדש מיוחד להתקשר נפשית לצדיק, לקבל חיות וחשק לעבוד את ה' מה"צדיק יסוד עולם". היום הוא היום המיוחד המסוגל לכך – י' שבט. הצדיק המיוחד הקשור להיום, הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, החיות שלו היא חיות של מסירות נפש בשביל עם ישראל.

לימוד פרק ו בהמשך "באתי לגני" בפעם הרביעית

אותו יום הוא גם היארצייט של סבתא של הרבי הריי"צ, ששמה הרבנית רבקה, ועל שמה קרויים בתי הספר לבנות בחב"ד – בית רבקה. כל שנה הרבי היה אומר מאמר חסידות מיוחד ביום הזה. על פי פשט הוא לא ידע שזה הולך להיות יום ההסתלקות שלו, אבל היות שזהו יום ההסתלקות של סבתו הוא אמר מאמר חסידות מיוחד, הדפיס וחלק אותו שכולם ילמדו אותו ביום הזה. המאמר שהוא הכין בשנה בה הוא הסתלק בעצמו באותו יום ממש מתחיל "באתי לגני". ודאי כולם שמעו ואולי למדתם בכתה חלק ממנו.

"באתי לגני אחֹתי כלה" – ה' אומר שהוא רוצה לבוא לגן שלו, והגן שלו הוא העולם הזה כאשר יהיה כולו דירה לו יתברך. כשנעשה מקדש, כל אחד קודם כל יעשה מקדש בלב שלו – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – ושנזכה גם לבנות את המקדש בהר הבית בירושלים ושם ה' יתגלה. מה פירוש "ושכנתי"? שנראה את ההשגחה הפרטית, נראה את השכינה. כשהיו חטאים בתחלת הבריאה השכינה הסתלקה, עלתה מרקיע לרקיע עד לרקיע השביעי, וכשבאו צדיקים מאברהם אבינו ועד משה רבינו הורידו את השכינה למטה בארץ, עד לעיקר השראת השכינה במשכן. זה נושא המאמר.

יש בהמשך ארבעה מאמרים, עשרים פרקים סך הכל, וכל שנה הרבי נהג ללמוד בעיון ולומר בעצמו מאמר חסידות על פרק לפי השנה. היום 66 שנים ל-י' שבט המקורי, להסתלקות הרבי הריי"צ – 3 פעמים 20, 3 פעמים גמרו את כל ההמשך שיש לו 20 פרקים, וכעת עוד 6 בפעם הרביעית. כלומר, היום לומדים במיוחד את הפרק הששי ומתבוננים בו. היות שבהשגחה פרטית אנחנו יושבים פה יחד צריך לומר משהו משם.

להפוך שטות העולם הזה לשטות דקדושה

שוב, כל ההמשך מדבר על המשכן, על בית המקדש. המשכן במדבר היה עשוי מקרשים. הקרשים נקראים "עצי שטים עֹמדים". שטה היא סוג של ארז, עץ חזק. אבל שטה גם רומזת בעבודה הרוחנית שלנו להפוך את השטות של העולם הזה לקדושה. השטות של העולם הזה היא מה שאדם הולך אחרי תאוות זרות, עושה דברים סתם כי מתחשק לו בלי לעשות חושבים אם זה בא לו מצד הקדושה או לא – זו שטות. כתוב ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" – לכל אחד יש שטות.

צריך לבטל את השטות, לא לעשות שטויות, אבל יחד עם זה יש משהו עוד יותר נעלה – שאפשר להפוך את השטות לשטות דקדושה. מהי שטות דקדושה? מה שאמרנו קודם – הכח המיוחד של הרבי למסור את הנפש, בלי להתחשב בשום דבר ובאף אחד. שאם יש מצוה גדולה – לעזור ליהודי, לעזור לעם ישראל בכלל – עושים אותה ויהי מה, בלי להתחשב בשום דבר. ב"עצי שטים" עץ הוא לשון עצה – יש "עצה עמוקה בלב איש" איך להפוך את השטות הלא טובה של העולם הזה למסירות נפש עבור עם ישראל, שטות דקדושה.

קרש-שקר-קשר

לעצי השטים קוראים בתורה קרשים. חומר הגלם הוא עצי שטים, אבל כשכבר מעצבים ומכינים אותם בשביל המשכן הם נקראים קרשים. היות שכתוב בתניא שכל מה שה' בורא בעולם הוא בורא עם אותיות השם של הדבר בלשון הקדש, יש משהו מאד מיוחד במלה קרש שצריכים להתבונן בה. זו אחת הנקודות החשובות של הפרק שלומדים השנה, הפרק הששי של המשך המאמר "באתי לגני". מה זה קרש? אותיות ק-ר-ש – שלש אותיות לפי סדר האלף-בית, בסוף האלף-בית (רק האות האחרונה, ת, חסרה).

הרבי אומר שמהאותיות האלה אפשר לעשות עוד מילים. למשל, איזו מלה אפשר? [שקר.] נכון, שקר הוא הדבר הכי רע – "מדבר שקר תרחק". כתוב שהעולם הזה הוא "עלמא דשקרא", עולם השקר – עולם מלא דברים לא טובים שמעמידים פנים שהם טובים, אבל בפנימיות-באמת הם לא טובים, הם משקרים. כמו אחד שמנסה לפתות, כאלו שהוא טוב אבל הוא לא טוב – צריכים להזהר ממנו. כל העולם הזה הוא ככה, הוא כאילו מושך, אבל מה שהוא מציע מאחורי המשיכה הוא לא טוב – התוצאות לא טובות (והרי "איזהו חכם הרואה את הנולד"). מי שהולך אחרי השקר של העולם הזה, זו שטות רעה – שטות דקליפה. את השקר של העולם הזה צריכים להפוך, לעשות "עצי שטים עֹמדים", להעמיד את השטות במקום הנכון, בקדושה.

איזו עוד מלה אפשר לעשות מאותיות אלה? [קשר.] נכון, זו המלה הכי חשובה. אמרנו שהחדש הזה הוא חדש של התקשרות. כתוב בתניא שדעת היא כח ההתקשרות, להתקשר למשהו. דעת היא ההיפך משטות. שטות היא שאדם אבד את הדעת שלו לרגע, ועל זה נאמר "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". אבל מי שקשור – צריך להיות קשור לאמת – אף פעם לא יעשה עבירה. להיות קשור לאמת זה גם להיות קשור לצדיק – הנושא המיוחד של היום הזה, התקשרות. בלעומת-זה – הכוונה בלא-טוב – יתכן שאדם ימשך אחרי השקר, ואז יהיה לו קשר לשקר ח"ו. את זה הקרש – "עצי שטים עֹמדים" – בא להפוך, שהקשר יהיה אך ורק קשר לאמת ולטוב, וקשר כל כך חזק שהוא למעלה מטעם ודעת, עד כדי מסירות נפש, שטות דקדושה, כמו שאמרנו.

החיה קרש

אולי מישהי יודעת עוד פירוש של המלה קרש, חוץ מעץ? זו שאלה קשה... האם יש למלה קרש עוד משמעות? גם המורות יכולות לומר. [יש קרישה של דם.] כן, אבל קרש הוא גם שם של משהו. [זה שם של דג.] נכון, יש דג קרש, ויש גם חיה שנקראת קרש. קרש היא מלה מאד חיה. דג קרש אנחנו מכירים, אבל החיה קרש היא חיה מאד מיוחדת שחז"ל מציינים, ולא יודעים בדיוק מי היא ומה היא.

היא גם קשורה למשכן. כתוב שבמשכן מלמעלה היה מכסה מחיה מיוחדת שהיתה רק בזמן משה רבינו, היתה לשעתה – תחש. השכבה הכי גבוהה במשכן היא מעורות התחשים. מה אופי התחש? איך הוא נראה? חיה הכי יפה – התחש הוא ססגוני, עם כל הצבעים. יש מי שאומר שהקרש הוא התחש, ויש מי שאומר שהקרש הוא עוד חיה שמוזכרת בתנ"ך כמה פעמים – ראם. יש תחש, קרש וראם – אולי הכל אותו דבר.

קרן במצח – כח ההתקשרות לצדיק

מה מאפיין את החיה הזו, שהיום לא נמצאת אבל פעם היתה (כתוב שאדם הראשון אפילו הקריב את החיה הזו)? זו חיה עם קרן אחת בולטת במצח, וכל הכח שלה במצח. "וירם קרן לעמו" – זה מסמל את "קרן ישראל". זה גם כח במצח. איפה נמצא כח ההתקשרות, כח הדעת להתקשר למשהו למעלה מטעם ודעת? כתוב שזה כח במצח של היהודי.

נקח את המלה מצח. איזה עוד מילים אפשר לעשות מהאותיות שלה? [צמח.] מי נקרא צמח? [משיח.] כתוב "צמח שמו ומתחתיו יצמח". אז משיח קשור למצח. יש לו מצח הרצון – יש את קרן הקרש במצח שלו, מאד חזקה, ומקשרת אותו לאמת של ה' למעלה מטעם ודעת, במסירות נפש.

מה עוד אפשר לעשות ממצח-צמח? מה שאסור לאכול בפסח. [חמץ]. מה זה חמץ בנפש? חמץ הוא גבהות, גאוה, המדה הכי רעה. צריך לבער את החמץ ואז מתגלה אצל כל יהודי ניצוץ משיח – "צמח שמו ומתחתיו [מדת השפלות, הפך החמץ] יצמח" – והצמח יצמח לו במצח. אם כן, יש כאן הרבה מחשבות, הרהורים, שאפשר להתבונן בהם.

בכל אופן, מה שרצינו לומר על הקרש שהיא חיה מיוחדת – גם חיה יפהפיה וגם חיה חזקה מאד, עם רצון אדיר להתקשר לצדיק שמתבטא בקרן במצח. להיות קשור לצדיק, לעשות את המבצעים שהצדיק ממליץ עליהם. כל זה התיקון של הקרש של המשכן, קרש קפיצה להגיע לשטות דקדושה. על זה הרבי מדבר בפרק של השנה הזו.

ב. ד ו-ר – זיווגי האותיות לפי ציורן

ד ו-ר ו-ה ו-ק

נאמר עוד משהו, עוד ווארט: הרבי מדבר על ההבדל בין האות ד לאות ר. גם במשמעות ד ו-ר מאד דומות. בין השמות הנרדפים לעני ואביון יש שני שמות – דל ורש. כתוב שרש הוא עוד יותר עני מאשר דל. נמצא שבשמות של הדלת והריש יש מכנה משותף, וגם בציור שלהן הן דומות.

איני יודע אם למדתן בבית ספר – זה אחד הדברים שאנחנו מאד ממליצים ללמוד – את סדר האותיות בזוגות לפי האותיות. זה נושא מאד חשוב בלימוד אותיות הקדש (תשימו לב שעל ידי חילוף אותיות ד-ר הנ"ל קדש מתחלף בקרש), שאפשר ללמוד ממש בכתות הראשונות. זה ממש הנושא של הפרק הזה ב"באתי לגני". הוא אומר שהאותיות ד ו-ר הן דומות, זוג לפי הציור, רק עם הבדל קטן. הוא גם אומר ש-ה ו-ק הן זוג, שכל ההבדל שהרגל השמאלית של ה-ק יורדת למטה מקו הרצפה של האותיות. אבל ככה ה ו-ק דומות – שלשה קוים עם חלל בין שני הקוים לקו השמאלי.

פיתוח חוש הציור היהודי – זיווג האותיות לפי ציורן

צריך לפתח את חוש הציור, ואנחנו לומדים שחוש הציור מתחיל מציור האותיות. חוש הציור היהודי הקדוש, שצריך לפתח אותו, הוא קודם כל הציור של אותיות הקדש, והדבר הכי חשוב הוא ללמוד את יא זוגות האותיות לפי ציורן. נעשה כאן בקיצור, נראה מי יכולה להבין ולצייר בלב ובמח את האותיות:

מה הולך יחד עם א, מה הכי דומה ל-א? בדיוק קשור למה שדברנו עכשיו. [צ]. נכון, בדיוק – כתוב שה-צ היא בת הזוג של א. אלף היא "אלופו של עולם". לפעמים קוראים  לה' גם "צדיקו של עולם", אבל בדרך כלל הצדיק הוא היהודי – "ועמך כֻלם צדיקים" – צדיק בשר ודם. אז יש את ה-א ואת ה-צ, הם זוג – כמו איש ואשה.

מה לגבי ב? [כ] יפה.

ג? [היו כל מיני הצעות ובסוף הגיעו ל-נ]. זה קשור למאמר, שמתחיל "באתי לגני" – המלה גן היא זוג של אותיות, ה-נ היא בת הזוג של ה-ג.

ד כבר אמרנו – מה בת הזוג שלה? ר.

ה גם אמרנו – ק.

מה הולך עם ו? [ז] "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", ו הולכת עם ז.

מה לגבי ח? [ת]. ח הולכת יחד עם ת, צריך לומר חת"ת כל יום, ח ו-ת ועוד ת.

מה לגבי ט? קצת יותר קשה, אבל רואים. [פ] בדיוק, כשמסובבים ט על הצד היא הופכת להיות פ.

הכי קשה והכי חידוש הוא בת הזוג של יי היא רק נקודה, לכאורה שום דבר לא דומה לה. לשם כך צריך ללמוד בשו"ע הלכות כתיבת אותיות סת"ם. לאות י יש ציור – היא לא סתם נקודה על הדף – וכתוב שאם עושים אותה מדי גדולה אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא ל. י היא האות הכי קטנה ו-ל היא האות הכי גדולה, ודווקא הכי קטן והכי גדול יכול להתחלף. יש משפט בזהר "מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר" – מי שחושב שהוא הכי קטן הוא באמת גדול ומי שחושב שהוא גדול הוא הכי קטן. יש זעיר אנפין ואריך אנפין – גם בטבע יש קטן וגדול, והקטן והגדול משקפים זה את זה. זה אחד הסודות הכי מענינים באלף-בית. כשלא יודעים אם ספר תורה כשר או לא, מה עושים? מביאים ילד או ילדה רק בתחלת הקריאה – שיודע אותיות אבל עוד לא ממש לקרוא – ושואלים את הילד אם זו י או ל. ההלכה היא מה שהילד אומר. כל ההלכות בתורה הן מה שהרב אומר, אבל לגבי אותיות הילד הקטן מכריע את ההלכה – אם הוא אומר שזו י זו י ואם הוא אומר שזו ל זו ל, וכך לגבי שאר האותיות, ב או כ, ד או ר.

מה נשאר? מה הולך יחד עם מ? כתוב שהיו 2 אותיות שעמדו בנס בלוחות הברית – ס ו-ם. ם סופית היא סגורה, וגם מ פתוחה היא כמעט-סגורה, ובת הזוג של מ היא ס.

מה נשאר? עוד זוג אחד, שגם מאד מענין – ע, מי בת זוגה? [ש]. מה הקשר? איך ע דומה ל-ש? קודם כל, איך עבד כנעני יוצא לחירות אם האדון עשה לו משהו? [יוצא בשן ועין.] אם האדון הפיל לעבד שלו את השן או העין הוא יוצא לחירות. רואים בתורה שיש קשר בין שן ועין, בין שין ועין. עין ושין הן זוג. איך אפשר לראות את הקשר בין ה-ע וה-ש? [צריך לכופף את ה-ע.] אם קצת מעלים את הרגל של ה-ע היא הופכת להיות ש. יש דמיון מובהק בין ה-ע וה-ש.

חילופי אותיות לפי ציורן

מה שעשינו הוא נושא מאד גדול – על כל זוג יש תלי תלים של רמזים, דרושים וסודות שצריך ללמוד. אבל שוב, לפתח את חוש הציור לפי האותיות זה היסוד, הדבר הכי חשוב. ולסיכום:

  א       צ

  ב        כ

  ג        נ

  ד        ר

  ה       ק

  ו        ז

  ח       ת

  ט       פ

  י        ל

  מ       ס

  ע        ש

לפי זה אפשר לקחת כל מלה ולהפוך את האותיות שלה לפי הציור. למשל, נקח את המלה קרש – נהפוך כל אות לפי הציור לבן/בת הזוג שלה. ק-ה, ר-ד, ש-ע – מה יוצא הפוך? דעה. אמרנו שדעת היא התקשרות ואחד מצירופי קרש הוא קשר. רואים פתאום ש-קשר הוא דעה ו-עדה. זו דוגמה, שכל אחת תהפוך את אותיות השם שלה לפי ציור האותיות ותראה מה יוצא מזה. תרגיל לעשות אחר כך.

נקודת הבטול של ה-ד – "דע לומר תודה"

עיקר הנושא של הפרק השנה הוא ההבדל בין ה-ד וה-ר. הן מאד דומות, מה ההבדל בציור? ההבדל שב-ד יש נקודה – כמו י, ממש נקודה קטנה – למעלה בצד ימין, נקודה שבולטת. ה-ר היא חלקה ועגולה וה-ד מרובעת מצד ימין למעלה. את זה הוא מסביר בפרק השנה. גם הדל וגם הרש הם עניים, אבל הנקודה של ה-ד – הדל – היא התבטלות והכרת הטוב למשפיע שנותן לו.

ל-ד יש נקודה זו, לכן היא בקדושה, אבל ב-ר אין נקודה זו, לכן יש בה משהו שהיא נופלת לצד הלא-טוב, כי אין לה את נקודת הבטול והכרת הטוב ואמירת תודה רבה למי שנותן לו משהו. הנקודה הזו היא כמו שאומרים תודה רבה למי שנתן לי משהו. מה הקשר בין ד לתודה, מה אומרת דלת? [דע לומר תודה.] איפה ה-ד יודעת לומר תודה? דעת היא התקשרות. ה-ד יודעת לומר תודה בנקודה שלה בימין למעלה – שם יש לה בטול ויש לה תודעה טבעית, בלי לחשוב יותר מדי, לומר תודה. זה בדרך ממילא – כשנותנים משהו אני מגיב תודה רבה מהלב, בגלל נקודת הבטול הזו. שוב, זה הנושא של השנה הזו ב"באתי לגני".

ג. מדרגות של בטול

בטול האור ובטול הכלי – בטול הרב ובטול התלמיד

נסיים במשהו עמוק, ננסה לומר אותו בצורה מובנת לכולנו: בבטול, בנקודה של ה-ד, יש כמה וכמה מדרגות. יש מושג יסודי בחסידות שיש אור וכלי. אור הוא כמו איזה שכל – לומדים שיעור, איזה חידוש יפה. כלי הוא היכולת גם של השכל לקלוט, לתפוס ולהפנים את האור החדש. כלי הוא להכיל ואור הוא להאיר, להשפיע. כשיש כתה, מורה ותלמידה, התלמידה היא הכלי לקבל והתפקיד של המורה הוא להאיר. אלה הם אור וכלי. לכל אחד יש את הבטול שלו – כל אחד צריך בטול, התלמיד צריך בטול כדי לקבל והמורה גם צריכה בטול כדי להשפיע ולהאיר נכון, שהאור יכנס טוב לתוך הכלי.

כל אחד צריך בבטול שלו קצת לצמצם את עצמו, כל אחד צריך להיות ד. כתוב שזה הסוד של מלך ישראל חי וקים – איך קוראים לו? [דוד המלך.] דוד מלכא משיחא. דוד הוא ד ועוד ד. כתוב ש-ד ו-ד הן הבטול של המורה והבטול של התלמיד, הבטול של המשפיע והבטול של המקבל – ביחד עושה את השם של דוד המלך. אלה הם בטול של אור ובטול של כלי. עוד פעם, המשפיע הוא האור והמקבל הוא הכלי.

בטול התלמיד – הצמצום להקשיב

ננסה להסביר איך זה כתוב במאמר: הבטול של התלמיד – מאד חשוב לכל תלמיד ותלמידה – הוא שכאשר שומעים שיעור תורה האדם צריך קודם כל לא להסיח את הדעת, לא לחשוב על דברים אחרים. אם את מסיחה את הדעת וחושבת על משהו אחר ודאי שלא תקלטי מה שאומרים – את מאבדת קשר. צריך להיות קשוב (קשר וקשב הם גם לשון נופל על לשון), וכדי להקשיב למה שאומרים צריך בטול.

לא רק זה. יש תלמיד שהשיעור לא כל כך מענין אותו, והוא חושב על דברים אחרים – עליו לא מדברים (צריך לדבר אתו ולעורר אותו מחוץ לכתה). אבל יש תלמיד שהשיעור כן מענין אותו, רוצה לשמוע ולקלוט מה שאומרים, אבל התלמיד הזה חושב שהוא גם חכם, ולכן תוך כדי שהוא שומע מה שהמורה מסביר לו הוא מתחיל להתבונן, להקשות קושיות ולתרץ תירוצים – הכל תוך כדי השיעור. תוך כדי השיעור הוא מתחיל להתפלפל במח שלו. זה לא טוב.

יש מאמר חז"ל שהתורה "לא תמצא בגסי הרוח ובמי שמרחיב עליה לבו כים". התורה לא תמצא במי שיש לו גסות רוח – גבהות, חמץ, כמו שדברנו קודם. אפילו מסבירים יותר, שגסות רוח היינו אדם רוחני, אבל יש לו גסות – הרגשת היש – בתוך הרוחניות שלו. מי שמרחיב את לבו עליה כים הוא אותו תלמיד שתוך כדי ששומע הוא לא כולו רק כלי לקבל, בבטול – כעת שומעים, אחר כך נתבונן במה ששמענו. כעת רק מנסים לקלוט מה שאומרים. זה בטול של תלמיד – תלמיד טוב, שתוך כדי השיעור הוא לא מתחיל להתבונן יותר מדי בתוכן, אלא רק לקבל את האותיות, את האור שהמורה מקרין.

הקרנה היא כמו הקרן של הקשר שאמרנו קודם. מאיפה יודעים שיש לו קרן אחת? יש פסוק "ותיטב להוי' משור פר מקרִן מפריס" (ופירש רש"י ש"הוא שור שהקריב אדם הראשון", שור שבו ביום יצא מן הארץ קודם הקרן ואחר כך הפרסות; שימו לב ש"מקרִן" שוה בגימטריא ל"מפריס") – המלה "מקרִן" בתנ"ך הולכת על הקרן של הקרש (נ היא אות המילוי של ה-ש, היינו הקשר בין קרש לקרן).

בטול המורה – אור הדבוק במאור (אין)

מהו הבטול של המורה? בינתים מה שחשוב לכל התלמידים הוא כמובן הבטול של התלמיד. הבטול של התלמיד נקרא "אזעירת גרמה" – שמקטין את עצמו ומרגיש דלת, "דלית ליה מגרמיה כלום", והוא רק קשוב ופתוח לקבל. הוא עושה את עצמו נקודה בשביל לקבל. מה זה נקודה? שהוא לא חושב על שום דבר אחר, שאין לו הסח הדעת. זה לא פשוט, אבל זה תלמיד טוב – תלמיד שבסוף מאד יצליח. הוא גם יקלוט, ואחר כך יתבונן וגם יחדש חידושים – אחר כך יתבונן, ובינתים רק מקשיב טוב וקולט את השיעור.

מהו בטול עוד יותר גבוה? הבטול של האור הוא שהאור מרגיש שאין לו שום מציאות בפני עצמו חוץ מאשר זה שאור דבוק במאור. כתוב שאור אמתי הוא תמיד דבוק במאור, במקור ממנו הוא יוצא. יש אור שהוא כמו אור השמש – השמש מאירה אור. יש אור שכבר יצא מהשמש, אבל בהרגשה שלו הוא דבוק במאור ואין לו שום מציאות לעצמו בלי המאור. ההרגשה הזו היא הבטול של האור – הבטול של האור שכבר יצא מהשמש. כעת אנחנו אומרים מה שכתוב במאמר של השנה. אלה נושאים עמוקים, אבל בכל אופן נשתדל להסביר אותם.

בטול של אפס – האור בתוך המאור

יש בטול עוד יותר מזה. יש בטול של אור שהוא לא כלום בלי המאור – יצאתי מעצם המציאות של המאור ואני עדיין קשור למאור, דבוק במאור. ההתקשרות של התלמיד היא התקשרות של שאיפה לקשר כדי לקבל מהמשפיע – התקשרות של תשוקה, של שאיפה לקבל. הבטול של המשפיע הוא בטול שבעצם אינו כלום בלי המקור האמתי שלו – אם זה הרבי, אם זה הקב"ה. האם יכול להיות בטול עוד יותר מזה, נקודה של ה-ד בדרגה עוד יותר גבוהה? כתוב שיש בטול יותר גבוה. הבטול של המשפיע שאמרנו כעת הוא האור כמו שהוא דבוק במאור, אבל אחרי שהוא יצא מהמאור. יש את האור לפני שיצא מהמאור, הוא בתוך המאור – אחד שלא יצא בכלל.

כתוב שההבדל בין שני אלה הוא ההבדל בין המלה אין, אני אין, והמלה אפס, אני אפס (המלה אפס שוה בגימטריא לשלש פעמים המלה בטול, ללמד שהוא בטול בדרגה השלישית מלמטה). יש ביטוי "אין ואפס". האור שיצא מהשמש אבל עדיין דבוק בה הוא בחינת אין, אבל האור שבתוך השמש וטרם יצא ממנה הוא ממש אפס – עוד יותר מהבטול של אין.

בטול של 'מינוס' – החשך שקדם לאור

שוב, יש בטול של התלמיד שמקטין את עצמו ומקשיב מתוך שפלות ובטול. יש בטול של משפיע – משפיע אמתי, רבי אמתי, צריך להיות לפחות בבטול זה – אור הדבוק במאור, שהוא אין. יש "אין זולתך" ויש "אפס בלתך" – מדרגת אפס יותר גבוהה ממדרגת אין. יש בטול עוד יותר גבוה, שלגמרי קשה להבין, שהוא כל כך בטל שהוא אפילו פחות מאפס – עדיין לא הגיע למדרגת אפס. מה זה יכול להיות, שאחד הוא עוד פחות מאפס? [מינוס.] מינוס אחד או מינוס בכלל.

יסוד הבטול הוא בטול התלמיד, יותר ממנו הוא בטול המורה – בטול האור שיצא מהמאור אך דבוק בו – המורה צריך להיות אין. יותר גבוה מזה, בטול האור שבתוך המאור – אפס. יש גם יותר מזה, שמישהו הוא כבר מינוס (מצב שמתואר בחסידות כחשך שקדם לאור, גם לאור הכלול בתוך המאור שבבחינת אפס) –עוד לא הגיע למדרגת אפס.

בטול ושמחה

בזה נסיים. כתוב שבטול הולך יחד עם שמחה. יש ביטוי בזהר – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", שני רעים שלא נפרדים אף פעם. כמו שדברנו על זוגות, בן הזוג של הבטול הוא השמחה. חכמה ("חכמה מוחא", חכמה אותיות כח מה) זה בטול, אבל עיקר העבודה (שבלב, בחינת "בינה לבא") הוא "עבדו את הוי' בשמחה" (בגימטריא, שמחה משלימה בטול ל-ת – ארבע מאות, הרבוע של כ – אותה אות ת שהיתה חסרה לנו במלה קרש).

בזכות ההתקשרות לרבי שנזכה לכל מדרגות הבטול, שלפחות נזכה לטעום אותן בנשמה, קצת לחוות אותן, והעיקר שנצא מכאן עם הרבה רוח חיים של "עבדו את הוי' בשמחה", עם שמחת חיים, עם הרבה הודיה לה' כי טוב. הפשט של הבטול של הדלת הוא "דע לומר תודה" – שנדע לומר תודה שאנחנו יהודים (השם יהודי נגזר מהשרש הוד-להודות), שב"ה יש לנו תורה ויש לנו חנוך טוב. הרבי הריי"צ, בעל ההילולא של היום, אמר שכאשר לומדים אלף צריכים מיד ללמד אותה למישהו אחר. בפרט כשלומדים שיש לאלף בת זוג, האות צדיק, צריך ללכת ללמד. [הן הולכות מכאן למבצע נש"ק.] לזה התכוונתי, שיהיו הרבה נרות להרבה יהודים, להדליק אצל כל יהודי את ה"נר הוי' נשמת אדם" שלו. שנזכה שכל הצדיקים יעוררו רחמים עלינו ונזכה ל"וירם קרן לעמו".

ד. שאלות ותשובות

יש שאלות שהבנות כתבו על מה שהרב כתב לנו לפני כמה חדשים, אחרי שכתבתי לרב על המצב החברתי בכתה, לדבר הרבה בכתה על טוב וצדק. הבנות כתבו שאלות על ההתבוננויות שעשינו:

צדק וטוב – הצטדקות עצמית וטבע הטוב להיטיב

שאלה: למה הרב רצה שנדבר על צדק וטוב?

הסבה היא פשוט שמי שחושב במושגים של צדק הוא כל הזמן רוצה להצטדק. מה זה להצטדק? [להצדיק את עצמו.] להצטדק זה שאני יוצא צודק – אני ודאי צודק, אני בסדר. אם אני בסדר ויש איזה חיכוך או משהו בכתה – כנראה שמישהו אחר, החבר שלי, החברה שלי, לא כל כך בסדר. ראש של צדק הוא ראש של הצטדקות.

מה שאין כן טוב הוא ההיפך מזה – טוב הוא "טבע הטוב להיטיב". טוב הוא לא להצטדק, שאני צודק, אלא שבטבעיות אני עושה טוב. המלה טוב מאד קרובה למלה טבע, לכן כתוב "טבע הטוב להיטיב". יש מושג "טבע יהודי" – הטבע של יהודי הוא טוב, רוצה תמיד לעשות טוב לשני, מסתכל על השני בעין טובה. "טוב עין הוא יבורך", הוא מברך את כולם. להיות טוב הוא לא להצטדק, כי הצטדקות עושה פער בין אנשים – כל אחד חושב שאני צודק, וממילא אם אני צודק אתה לא צודק.

פסוק הצדק והטוב: "צדיק הוי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו"

שאלה: מה הפסוק או המקור של צדק וטוב?

כתוב שטוב הוא גם יושר, והפסוק הוא "צדיק הוי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו". רבי הלל דרש בהתוועדות את הפסוק, שה' הוא צדיק וודאי אוהב צדקות, אוהב צדק, אבל "ישר" – שהוא טוב – הוא "יחזו פנימו", הוא מגיע לפנימיות של ה' שהוא טוב.

טבע הנפש הבהמית וטבע הנפש האלקית

שאלה: למה הטבע שלנו הוא לראות את עצמנו במרכז, ואז צריך לעבוד על זה קשה?

זה טבע הנפש הבהמית, וה' עשה כך שיהיה עימות. אתן עובדות על זה שלשה חדשים – מעט זמן. לשם כך ה' ברא את זה. כמו שראינו בפסוק, לא שצדק הוא לא טוב – "צדיק הוי' צדקות אוהב", אם מישהו באמת צדיק וצודק אז בסדר, כל הכבוד לו... אבל הפנימיות והתכלית היא "הטוב והישר". הטוב הוא הטבע של הנפש האלקית, "טבע הטוב להיטיב", "טוב עין הוא יבֹרך כי נתן מלחמו לדל". דברנו על דל קודם, והפסוק אומר ש"טוב עין" הוא מי שנתן את הלחם שלו לדל. אתה אוכל, ופתאום בא דל – מי שטוב בעצם יקח את הלחם שלו, שהולך לאכול, ולפני ששם בפה שלו הוא נותן לחבר כי יש לו טוב עין (כמו בסדר אותיות האלף-בית העין, ה"טוב עין", קודם לפה). זה אוטומטי, בדרך ממילא, זה טוב.

אתכפיא המביאה לידי אתהפכא – האמת שבטבע השני

שאלה: עדיף לראות את השני בעין טובה מזויפת או עדיף לראות בצדק?

דברנו כעת שצריך להיות קשור לאמת, לא לשקר. לא רוצים לזייף, אלא באמת "טבע הטוב להיטיב". ה' ברא את האדם עם שתי עינים – עין ימין לראות באמת את הטוב של הזולת ועין שמאל כדי לבקר את עצמי. אני אחראי לתקן את עצמי. אני יכול לנסות להשפיע, לבקש רחמים על החבר שלי, שייטיב את דרכיו – אך איני יכול לעשות זאת בעצמי. בעצמי אני יכול לתקן רק את עצמי, ועין שמאל היא בקורת על עצמי. צריך שאדם יחנך את עצמו – הוא רואה את הצדק, וצריך חינוך שזה לא הכי טוב. לימוד הזכות על הזולת אינו זיוף. כתוב בתורה "בצדק תשפֹט עמיתך" – שם המלה צדק היא שהוא יהיה צדיק-צודק (הסברנו שהאות של חדש שבט היא האות צ – אם מחפשים אחר נקודת הצדיק בזולת אז נקודה זו מתגלה גם אצלי), לא אני.

כמו במאמר של "באתי לגני", כל העבודה הזו מתחילה מאתכפיא וממנה מגיעים לאתהפכא. יש דברים שמתחילים אותם מכפיה. מי שרגיל רק להעביר בקורת על הזולת, צריך לעשות אתכפיא – לא להעביר בקורת. בסוף מגיע לאתהפכא, זה הווארט של הרבי בעל ההילולא – שמאתכפיא מגיעים לאתהפכא. גם הרמב"ם כותב ככה, שאדם צריך להתרגל למדות טובות עד שהן הופכות להיות הטבע שלו, "הרגל נעשה טבע". יש לאדם טבע ראשון, לא מתוקן, וטבע שני מתוקן. דווקא הטבע השני הוא האמת של האדם, לכן כתוב ש"טבע שני" בגימטריא אמת.

שאלה: לפעמים קשה לי לראות יתרונות בחברה, איך אפשר להצליח בתוך החשך?

שוב, אפשר כל יום לנסות לקיים מצוה מעשית של לעשות טובה לחברה. אפילו שבתחלה עושים זאת באתכפיא – זה הופך להיות טבע. צריך לעשות טובה ליהודי. זה הימין – גם עין ימין וגם יד ימין, לתת. מה אני יכולה היום לתת, לא לקבל רק לעצמי. הרגע אמרנו שכדי לתת צריך בטול יותר גבוה מאשר הבטול לקבל. המקבל הוא התלמיד והמורה הוא הנותן. כדי להיות "טבע הטוב להיטיב" צריך בטול שבבחינת אין – אני אין וכל כולי רק בשביל לתת. זו עבודה – עבודת ה', "עבדו את הוי' בשמחה".

שאלה: האם צריך לראות צעצוע וממתק רק בעין שמאל?

אלא אם כן זה בשביל לתת למישהו אחר...

מקום החנוכיה – להגיע ל"רגל מן השוק"

שאלה: למה בחנוכה, שהוא חג פרסום הנס, החנוכיה צריכה להיות מתחת לעשרה טפחים? זה נראה כמו להחביא.

שמים את החנוכיה למטה מעשרה טפחים כדי שבאמת תפעל אתהפכא על המציאות הכי תחתונה. יש ביטוי "עד שתכלה רגל מן השוק" – צריך להגיע לרגלים של מי שהולך בשוק, הדרגות הכי תחתונות (שוק הוא גם לשון רגל), ושם להאיר ולהפוך לטוב.

שפלות אמת – משמחת ומדרבנת לעליה

שאלה (שחזרה הרבה): כשמדברים על צדק וטוב, החסרונות שלי והיתרונות של החברה, אז אני מזלזלת בעצמי ומעריכה רק את החברה?

בסדר, אנחנו מעריכים גם אותך... יש שפלות וצריך ללמוד מהי שפלות אמתית, שאדם יראה את החסרונות שלו וזה לא יביא אותו לידי עצבות או שום מדה רעה, אלא רק להיפך, שזה יתן לו תשוקה להתקדם. צריך להיות בשפלות, אבל שפלות נותנת שאיפה להתעלות בקדש. זו השפלות של דוד המלך – הוא הכי בשפלות והוא גם הכי שמח, עד כדי כך שהוא "בדחנא דמלכא", הבדחן של המלך העליון, של ה'. על זה כתוב "ויספו ענוים בהוי' שמחה" – מי שהכי ענו, הכי בשפלות, מוסיף כל הזמן שמחה בה'.

השפעה טובה על חברה – אהבה ואי-הגררות

שאלה: גם כשאני אומרת על החברה שהיא טובה, אבל למשל כשהיא עושה משהו הכי נורא – שהיא מתחצפת או מפריעה מאד – איך אפשר להצדיק אותה שהיא טובה? זה הרי לא נכון. רוצים להיות גם אמתיים, וזה גם קשה... איך עושים את זה?

מה שלא קל – לא קל. צריכים להיות דוגמה חיה בעצמך. אם כל הבנות בכתה אוהבות את החברה הזו, וכל אחת היא דוגמה טובה – בטוח, במאה אחוז, שזה ישפיע על החברה. צריך לאהוב אותה ולהיות דוגמה טובה, לא לעשות מה שהיא עושה, ואם אף אחת לא נגררת אחריה – זה ודאי ישפיע עליה שהיא תתפוס את עצמה, שככה לא מתנהגים, והיא תרגיש שבלב אוהבים אותה.

התחברות לתפלה

שאלה: מה יכול לעזור לי להתחבר יותר לנושא של התפלה?

תפלה היא ביטוי האמונה שלנו. אנחנו מאמינים שה' משגיח, ה' מקשיב. צריך להתבונן באמונה שה' כאן, הוא מקשיב לי, הוא אבא טוב, לראות בחיים שלי השגחה פרטית – ואז זה מעורר אותי, שאם יש לי בעיה יש כתובת אחת, הקב"ה, לבקש ממנו. צריך להתבונן הרבה בהשגחה פרטית ולחזק את האמונה שה' נמצא איתי. כלומר, שיש עם מי לדבר. אם האדם מרגיש שאין עם מי לדבר ודאי שלא בא לו להתפלל. צריך להרגיש שה' הוא משהו שחי וקים בחיים שלי.

שאלה: בתפלה שכל הבנות מתפללות יחד, וקשה מאד להתחבר, הקצב לא מתאים, מה עושים?

לכן מאד חשוב ללמוד פירוש המלות, לפרש כל יום משפט אחד מתוך התפלה. אסור שהתפלה תהפוך להיות רק מס שפתים או דקלום, לצאת ידי חובה – זה מאבד את הטעם של התפלה לגמרי. לכן צריך לפחות משהו מתוך התפלה להסביר, שאפשר לחשוב על התוכן של המלים, לומר אותן עם הרגש של התוכן.

שאלה: עדיף לפעמים להגיד רק כמה קטעים מתוך כוונה?

אם יש משפט אחד שאומרים בכוונה, גם אם השאר לא כל כך בכוונה – המשפט האחד שבכוונה מרים את הכל.

שאלה: הבנות כבר לקראת בת מצוה. יש מגמה להתפלל את כל התפלה? כעת מתפללים קטעים.

יש ודאי כללים בזה – כל כתה כמה מתפללים. בכל כתה צריך קצת יותר. עד בת מצוה צריך להתקרב לתפלה שכוללת לפחות את כל עיקרי קטעי התפלה – שתי תפלות ביום, גם שחרית וגם מנחה.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com