חיפוש בתוכן האתר

"למען תִּוָּרֵא" - בר מצוה אברהם-משה שי' אייכנבלט - י"א תשרי ע"ו – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

י"א תשרי ע"ו – כפר חב"ד

"למען תִּוָּרֵא"

בר מצוה אברהם-משה שי' אייכנבלט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תפלין של יד ושל ראש – אברהם ומשה

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב, שנה טובה ומתוקה, חג שמח – היום זה חג, 'גאטס נאמן', 'שם השם' – לחיים לחיים. נתחיל עם כמה מילים באנגלית, לכבוד האנשים כאן שמבינים יותר טוב באנגלית:

שתי מצוות התפלין – שני גיבורי הרמב"ם – אברהם ומשה (שמות הבר-מצוה)

המצוה הראשונה שבר מצוה מקיים היתה אתמול בלילה, מיד אחרי נעילה של יום כיפור – קריאת שמע של ערבית. מצוה מעשית ממש, במעשה, היתה הבקר – כשאברהם משה שי' הניח תפלין לפני תפלת שחרית והעליה לתורה. לפי הרמב"ם תפלין של יד ותפלין של ראש הן שתי מצוות. בתפלין של יד המצוה היא "וקשרתם לאות על ידכה" – לקשור את התפלין על היד, כנגד הלב – ואז "והיו לטֹטפֹת בין עיניך", להניח תש"ר על הקדקוד מכוון כנגד בין העינים.

לרמב"ם יש שני 'גיבורים' – אברהם אבינו ומשה רבינו – שני שמותיו של הבר מצוה. לא ברור ברמב"ם מי יותר גדול – לפעמים נראה שאברהם אבינו גדול ממשה רבינו ולפעמים נראה שמשה רבינו גדול מאברהם אבינו. אם כן, יש שני עמודים עליהם עומדת היהדות – שני השמות של בר המצוה. איך הם קשורים לשתי המצוות שבתפלין?

אברהם אבינו ומשה רבינו – תיקון הלב והראש

על אברהם אבינו נאמר "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" – אברהם אבינו הוא נשמה שהיא אב-טיפוס של חסד (כמו שכתוב "חסד לאברהם"), מכניס אורחים בגשמיות ומפרסם אלקות בעולם ברוחניות – "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". הוא הדמות של טוב, של אהבה, של אהבת ישראל ואהבת הבריות, ממנו הלב היהודי החם. המדה הראשונה של הלב – הכל הולך אחר הפתיחה – היא מדת החסד, עליה נאמר "יומם [דהיינו 'יומא דאזיל עם כולהו יומין'] יצוה [לשון צוותא, חיבור שאר כל המדות למדת החסד – החסד מלוה את שאר כל המדות כמו שבעל הבית – אברהם, 'האדם הגדול בענקים' לשון הענקה – מלוה את האורח] הוי' חסדו". ועוד מבואר בחסידות ששלש האהבות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" הן כנגד האבות אברהם יצחק ויעקב. נמצא שאברהם אבינו הוא בחינת "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך", בחינת לב כנ"ל.

משה רבינו הוא אמת, "משה אמת ותורתו אמת" – "זכרו תורת משה עבדי". הוא נותן לנו את התורה, כלומר שהוא הערוץ (הבטל בתכלית לה' נותן התורה) דרכו ה' נותן לנו את התורה – "תורת חיים", "תורת אמת" – והוא "ראש בני ישראל".

אם כן, אברהם ומשה הם כמו הלב והראש, בדיוק כמו במצות התפלין. בכל יום שאברהם-משה מקיים את המצוה המעשית של הנחת תפלין – שאז, כמו ששמענו במאמר, "מעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה", ממשיך אלקות בעולם – הוא מניח קודם את התפלין של יד, התפלין שכנגד אברהם (כפי שהוא בסדר הדורות, שאברהם קודם למשה), וכן אברהם במספר קטן עולה יד, התפלין על הלב, תיקון לב ישראל, ואחר כך באים לתפלין של ראש, שכנגד משה רבינו.

חבור אברהם ומשה – "שכרך הרבה מאד"

איך רואים בתורה קשר בין אברהם אבינו למשה רבינו? אחרי מלחמת המלכים, שאברהם ירא מכך שהרג הרבה אנשים וחשב שמא הפסיד את עולמו, ה' נחם אותו ואמר לו "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". האריז"ל אומר שראשי התיבות של "שכרך הרבה מאד" הן אותיות משה – ה' מבטיח לאברהם שיש לו שכר גדול מאד, שעתיד לצאת ממנו משה רבינו. היתה לאברהם מסירות נפש להציל את בן אחיו, אף שלא היה צדיק גמור, ובשל מסירות הנפש ה' הבטיח לו לזכות בנשמת משה רבינו – המח של העולם, מי שנתן לנו את התורה, ממשיך מוחין דגדלות לעולם (נמצא שעל ידי מס"נ להציל נפש מישראל – מלוט עתיד לצאת דוד מלכא משיחא, ודוק – זוכים למוחין דגדלות. וידוע פתגם אדמו"ר הזקן עה"פ "צדקה תרומם גוי" שעל ידי חסד אמיתי, בתנועה נפשית של מסירות נפש בעד הזולת, מזדכך המח "אלף פעמים ככה").

אם כן, הצירוף של אברהם-משה יוצא מפורש מהתורה, ממאמר ה' לאברהם "שכרך הרבה מאד". אז כל בקר כשאברהם-משה מניח תפלין, התפלין של יד הם אברהם והתפלין של ראש הם משה – כפי הסדר שלהם בדורות.

יחסי המח והלב

ישנם מאמרים עמוקים של רבי הלל מפאריטש שדנים מי יותר גבוה – המח או הלב. "מח שליט על הלב", אבל כתוב שרעותא דלבא – פנימיות הלב – גבוהה מהמח. בלימוד החסידות הבקר[ב] ראינו שפנימיות הלב תופסת במקום ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל". פנימיות הלב היא למעלה מהמח, אבל גם למח יש פנימיות. "אחד האמת" שורה בחכמה, בפנימיות המח, כמו שמובא בתניא מהרב המגיד. פנימיות המח היא למעלה מפנימיות הלב. אבל יש גם פנימיות לפנימיות – פנימיות פנימיות הלב. צריך להבין מה אומרות המדרגות האלה בקבלה.

בכל אופן, רבי הלל אומר שכל פעם באותה הרמה המח למעלה מהלב, אך יש ללב פנימיות שלמעלה מהמדרגה הקודמת של המח. עליה זו מדרגה לדרגה ממשיכה למעלה-מעלה עד אין סוף. בכל זאת, רבי הלל אומר שכאשר מגיעים לעצמות ממש אפשר להצביע על הלב, פנימיות דפנימיות הלב שלמעלה גם מפנימיות המח כו' – מדרגת הפנימיות שאין פנימית ממנה.

רבי הלל הוא אב-טיפוס של עובד בחסידות. רבי אייזיק, החבר שלו – אב-הטיפוס של משכיל בחסידות – יאמר שבהעלם העצמי של אור בעצמות המאור עיקר השרש הוא שרש המח. זה היחס בין משה רבינו לאברהם אבינו, שלא ברור מי יותר גדול – כנראה לפי שרש נשמתך, אם אתה שייך בשרש לאברהם אבינו או למשה רבינו, ויש נשמות מיוחדות שנמשכות דווקא לבחינה ההפוכה משרש נשמתם (היינו במי שבטל באמת שאצלו הלב מכיר דווקא בגדולת המח והמח מכיר דווקא בגדולת הלב).

שמחת המצוה

בכל אופן, שאברהם-משה יניח תפלין בשמחה – שהשמחה שלו בהנחת התפלין, וכפי שנאמר במאמר, תמשך הלאה והלאה. אנחנו נכנסים ל"זמן שמחתנו". בריקודים הרהרתי-התלבטתי אם כבר יוצאים ידי שמחת תורה. בכל אופן הלואי שנרקוד ככה בהתלהבות ושמחה יתרה גם בשמחת תורה. לחיים לחיים, שאברהם משה יזכה לקיים את המצוות בשמחה, לעשות נחת להורים ולסבים ולכל בני המשפחה ולכל ישראל.

ב. למחרת יום כיפור – "למען תִּוָּרֵא"

כעת נאמר כמה מילים בלשון הקדש:

כפרת יום כיפור ותחית המתים – סוד האמונה

אנחנו נמצאים למחרת יום הכיפורים, יום הקדוש, יום הסליחה – שה' סולח לנו. "אנכי אנכי הוא מֹחה פשעיך למעני" – למענו ה' סולח לנו על כל העוונות שלנו, "אחת בשנה", "עיצומו של יום מכפר". עצם היום מכפר, רק צריך להאמין בזה – כך כתוב בחסידות, שכדי לזכות לכפרת יום כיפור רק צריך להאמין ש"עיצומו של יום מכפר". אמונה היא משהו גדול מאד, תחית המתים – יום כיפור הוא מעין תחית המתים. כתוב בסוף מסכת סנהדרין, בפרק "חלק", ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" חוץ מכמה יוצאים מן הכלל לגריעותא, שעיקרם מי שלא מאמין בתחית המתים. ברגע שאתה מאמין בתחית המתים יש לך חלק לעולם הבא. גם תחית המתים וגם סליחת יום כיפור הן אמונה בעצמה. "צדיק באמונתו יחיה" – "באמונתו" אותיות ב אמונות, אפשר לומר שאמונה אחת היא בתחית המתים ואמונה שניה בכך שיום הכפורים מכפר, והא בהא תליא (שהרי יום הכפורים הוא שבת שבתון מעין עולם הבא שאין שם אכילה וכו', עולם התחיה).

"כי עמך הסליחה, למען תורא" – יום כיפור וגאטס-נאמן

בעשרת ימי תשובה אומרים בכל בקר לפני ברכו "שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי'", כנגד עשרה עומקים שמתקנים בעשי"ת, ושם יש פסוק חשוב מאד – "כי עמך הסליחה למען תורא". יש שני פסוקי "כי עמך", שניהם בתהלים. בפרק לו כתוב "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" ובפרק קל כתוב "כי עמך הסליחה למען תורא".

"כי עמך הסליחה" קורה ביום כיפור, אז מתי "למען תורא"? היום, 'גאטס-נאמן', 'שם השם', שמאחלים בו חג שמח, התחלת החג, גם התחלת סוכות וגם התחלת שמע"צ ושמח"ת. כבר היום ב"ה התחלנו את שמחת תורה. מיד לאחר "כי עמך הסליחה", מיד לאחר יום כיפור, מתקיים "למען תורא".

כתוב שכל עשרת ימי תשובה היו ימי יראה, ימים נוראים – תשובה מיראה. אחר כך, חג הסוכות, הוא כבר תשובה מאהבה ומשמחה רבה. גמר הנסירה הוא ביום כיפור, וכעת אנחנו כבר נפרדים, רק שצריכים להסתובב ולעמוד פנים בפנים עם ה'. הסיבוב לוקח ארבעה ימים, מהיום עד ערב חג הסוכות. לכאורה הכל הכנה ליחוד החתן והכלה בסוכות – החיבוק בסוכות, נשיקין בהו"ר והזיווג והקליטה עצמם בשמיני עצרת, תפלת הגשם. אם כן, לכאורה הימים האלה הם כבר מעבר מיראה לימי האהבה, אך לפי ההסבר הנ"ל על היום נאמר "למען תורא" – צריך להבין מה ה"למען תורא" של היום, י"א תשרי, 'גאטס-נאמן'. בעשרת ימי תשובה אמרנו "המלך הקדוש" – מלך הוא יראה – וכעת כבר אומרים "האל הקדוש", "חסד אל כל היום", אז מה הפירוש שכעת דווקא "למען תורא"?!

פירוש רש"י: "'אליו' ולא למדותיו"

כדי להבין זאת נאמר קודם את שני הפירושים העיקריים בפשט בפסוק הזה, רש"י והאבן עזרא. השאלה מה הקשר בין "כי עמך הסליחה" ל"למען תורא"?

רש"י מסביר שרק "כי עמך הסליחה" – אי אפשר לזכות לסליחת עוונות על ידי אף אחד אחר, שום מלאך וכו', אלא רק עמך הסליחה. לכן "למען תורא" – יש ליראה רק מה', כי אין שום סיכוי בעולם שמישהו אחר יסלח לך חוץ מהקב"ה. כך מפרש רש"י, שרק אצלך ה' הסליחה ולכן יראים רק ממך ולא משום דבר אחר, שום כח אחר בעולם. כלומר, אני ירא מזה שבכחו לסלוח לי.

שוב, לפי רש"י הפירוש הוא שאין לי אל מי לפנות חוץ ממך – "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כהוי' אלהינו בכל קראנו אליו", "'אליו' [לעצמותו יתברך ממש] ולא למדותיו", כפי שקראנו בהשגח"פ ב"היום יום" של הבר מצוה היום.

בשיעור הבקר גם אמרנו ש-תורה עולה אהבה פעמים בטול. בטול שוה גם "אליו", "'אליו' ולא למדותיו", אל העצמות. אם כן, מה התורה מלמדת אותי לפי הרמז הזה? שהאהבה – עד "בכל מאדך", עושין רצונו של מקום – היא "אליו", "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כהוי' אלהינו בכל קראנו אליו"[ג].

פירוש האבן עזרא: אם תסלח לי לא יתייאשו מהתשובה

האבן עזרא אומר פשט אחר. שני הפשטים טובים מאד, אך הם אחרים זה מזה. האבן עזרא אומר שדוד המלך אומר לקב"ה "כי עמך הסליחה", שאם תסלח לי (באמת הסליחה רק אצלך, אך לא אומר זאת בפירוש, לא צריך לומר זאת), ויש בכחך לסלוח לי – כולם יודעים מה עשיתי, עשיתי כך וכך, פגם הברית הכי נורא שיכול להיות, גם שפיכות דמים (הגם ש"כל מי שאומר שדוד חטא אינו אלא טועה", בכל זאת בפשט הכתובים ובהרגשתו של דוד המלך החטא הוא איום ונורא) – ואם תקבל את תשובתי ותסלח לי כולם יראו ממך. כתוב שחטא בת שבע היה בכ"ד אלול וסליחת ה' היתה ביום כיפור, כמו הסליחה על חטא העגל. כל מי שיודע מה שעשיתי, ורק ה' יודע אם עשיתי תשובה בלב שלם – אם יראו שסלחת לי אזי כל היהודים, וגם כל באי עולם, ייראו ממך ולא יתיאשו מהתשובה.

הרי כולם חייבים, ידע איניש בנפשיה מה שעשה, פגם כך וכך – אם לא היו רואים שה' קבל את תשובתי כולם היו מתייאשים. כעת, כאשר רואים שעשיתי מה שעשיתי וה' סלח לי מתעודדים שיש את מי לעבוד – איפה שאני נמצא, שעשיתי כך וכך, ה' יסלח לי, ובלבד שאעשה תשובה, כמו דוד המלך. זה פירוש האבן עזרא, פירוש מצוין, ש"עמך הסליחה למען תורא" על ידי כולם. והוא על דרך מאמר חז"ל ש"לא היה דוד ראוי לאותו חטא אלא להורות תשובה ליחיד".

ארבעת הימים בין יו"כ לסוכות – דחילו ורחימו ורחימו ודחילו

נחזור לשאלה שלנו: אמרנו עוד פירוש, פשוט לפי הזמן – "כי עמך הסליחה" ביום כיפור, "למען תורא" היום ("היום יום" של "בכל קראנו אליו"). אבל הקשינו שלכאורה היום כבר שייך להכנות לחג הסוכות באהבה ושמחה.

למה יש ארבעה ימים בין יום כיפור לסוכות? כנגד י-ה-ו-ה. היום כנגד ה-י, "הוי' בחכמה". יש שני פירושים למה היום נקרא 'שם השם'. יש פירוש כי אנחנו חוזרים היום לומר "האל הקדוש", אבל יש פירוש שמדובר כאן בשם העצם – "בכל קראנו אליו", "אליו ולא למדותיו". זה כל השנה, אבל יש משהו מיוחד היום – כל שם העצם מרוכז ב-י של השם, י שהיא צמצום לשון ריכוז (לא סילוק). ידוע שי-ה-ו-ה בנפש הם דחילו ורחימו ורחימו ודחילו. ה-י היא דחילו, יראה עילאה. ה-ה הראשונה היא אהבה רבה, ה-ו היא אהבה זוטא, אהבת עולם, וה-ה התחתונה היא יראה תתאה, יראת המלכות.

התחלת התהליך ביראה

זה כבר תירוץ: "למען תורא" בגאטס-נאמן כי היום הוא ה-י של שם הוי' – ההתגלות של כל שם הוי' באופן מרוכז בנקודה מצוירת, ב-י, שפועלת בנפש יראת הרוממות ויראת בשת. ידוע הווארט בחסידות שדווקא אחרי נעילה, אחרי הכל, חוזרים הביתה ואומרים גוט יו"ט, והרביים היו אומרים ש'כעת הזמן לעשות תשובה'. מה פתאום, אחרי נעילה ואחרי הכל, כעת הזמן לעשות תשובה?! אלא שהתשובה מתעלה.

מתקדמים ועולים מתשובה מיראה לתשובה מאהבה, אך כל תהליך אמתי מתחיל מנקודת יראה – יראה עילאה. אם התהליך הוא מלמטה מתחיל ביראה תתאה, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" בלשון התניא. גם נקודת האהבה – הראשית שלה היא יראה. כך מלמטה, והגם שיש התגלות של אור ישר מלמעלה למטה ראשית ההתגלות היא יראה – יראה עילאה. גילוי הוא אור. אור הוא טוב ואהבה, אבל ראשית הגילוי היא "ראשית חכמה יראת הוי'". אחר כך הגילוי מתפשט ונעשה אהבה.

יראת הגילוי בביאת המשיח

מה יוצא מזה? שכל גילוי – גם הגילוי וההתגלות של מלך המשיח – מתחיל מיראה. משיח הוא הכי טוב, כולו אהבה וחסד, לזה חכינו אלפי שנים, מאז בריאת העולם. אבל מה נרגיש ברגע הראשון כשמשיח יגיע? נרוץ מהר, נחבק וננשק אותו ונאמר "ברוך הבא מלך המשיח"? יש כבר שלטים, הכל מוכן... אבל אם משיח הוא משהו אמתי – ומשיח הוא משהו אמתי – וקודם כל משיח הוא הפתעה. גם אצל חסידים, שהכינו עצמם עם לימוד חסידות – לא כמו מתנגדים – משיח הוא הפתעה, אחרת הוא לא זה, כתוב "ופתאם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". אדרבא, כמה שיותר טוב החויה הראשונה היא יראה עילאה. זה מה שמרגישים היום.

יראת השחרור מתלות

מה קורא היום? עד כאן הבת היתה קטנה, היתה דבוקה אחור באחור עם ז"א. היא תלויה בהורים שלה, ברשות אבא שלה, הכל מסודר לה. פתאום מנסרים אותה, הנסירה נגמרה, ויש רגע ראשון שהיא מוצאת עצמה ברשות עצמה, עצמאית במדה מסוימת – היא משוחררת ומסוגלת להסתובב. קודם היא לא יכלה להסתובב, וכעת יכולה להסתובב ולפנות פנים בפנים למי שעתיד להיות בעלה.

אנחנו מדברים הרבה בתורת הנפש על שחרור מתלות – יסוד היסודות בתורת הנפש. שחרור מתלות פירושו נסירה. כשהנסירה נגמרה, בעשרת ימי תשובה, אני משוחרר וחפשי – יכול לרוץ. עד כאן היית תלוי במישהו, הכל היה מסודר – כמו עבד שלא רוצה להשתחרר, הכל מסודר לו, פוחד להיות עצמאי. אפילו אחד שכל הזמן צועק שהוא רוצה להשתחרר – גם הוא ברגע שבאמת ישחררו אותו ירגיש ברגע הראשון פחד, פחד מעצמאות. פחד מכך שפתאום אני ברשות עצמי, יכול לעשות משהו על דעת עצמי. זו גם החויה של ילד בר מצוה. בכל מצב חדש התגובה הראשונה צריכה להיות פחד – פחד חיובי, "פחד יצחק", פחד שמוליד צחוק.

י-ה-ו-ה: "ופחד, ורחב, לבבך, כי יהפך עליך וגו'"

אמרנו שיש על כך פסוק מובהק בנביא, בסוף ישעיהו כתוב "ופחד ורחב לבבך". זה כתוב על ביאת המשיח, שהתגובה הראשונה לביאת המשיח (לגילוי האור של ביאת המשיח – "אז תראי ונהרת ופחד וגו'") היא פחד. זה היום, ה-י של שם הוי'.

מ"ופחד" באה התגובה השניה – "ורחב לבבך". הפחד הוא הגילוי, ההפתעה – פוחדים מהטוב, פחד כמה שהטוב הזה הוא טוב. פחד נורא ("מה נורא המקום הזה" – המקום הכי טוב בעולם, "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים") ממה שפתאום נעשה טוב. זו השניה הראשונה. אחר כך יש "ורחב" בהתפשטות הבינה.

אז יש "לבבך" במדות הלב – ביום השלישי.

בסוף כתוב שיורשים את כל נכסי הגוים ("כי יֵהָפֵך עליך המון ים חיל גוים יבֹאו לך") – זה המלכות – כל הניצוצות הקדושים עולים ואנחנו מקבלים הכל. יתכן שאז יש שוב יראה, יראה תתאה (לפי הסדר הנ"ל של דחילו ורחימו ורחימו ודחילו) – שאנחנו לא יודעים מה לעשות עם כל הכסף.

אם כן, יש דחילו ורחימו ורחימו ודחילו. הדחילו הראשון – ה-י שבשם, "[אז תראי ונהרת] ופחד". אחר כך מתוך "ופחד" יש "ורחב", אחר כך "לבבך" ובסוף יש את ירושת כל הגוים ("חיל גוים יבאו לך"), כל ממונם ונכסיהם:

  י        ופחד

  ה       ורחב

  ו        לבבך

  ה       כי יהפך עליך המון ים חיל גוים יבאו לך

פחד של אהבה

בכל אופן, זה להסביר את המשמעות של היום (י"א לחדש תשרי שהוא כנגד ה-י של שם הוי'), "למען תורא" – הפחד מראשית הרגשת השחרור וגמר הנסירה, מעבר מקטנה להיות נערה וכעת צריך לחזור להיות פנים בפנים ולהיות בוגרת. שוב, הנקודה הראשונה היא פחד – "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – ובזכות זה מגיעים לאהבה. זהו פחד של אהבה. זהו פחד נוטריקון פֹה (גילוי של) אחד ("אחד האמת", שהוא לבדו הוא ואין זולתו, המתגלה בחכמה דווקא, כמבואר בתניא בשם הרב המגיד). אחד שלא חוה אף פעם אהבה, ופתאום נותנים לו לטעום את טעם האהבה – מגלים לו שיש אהבה בעולם, ואפילו אני יכול להיות שייך לאהבה – הדבר הראשון שהוא מרגיש הוא פחד.

שיהיה פחד טוב, פחד חיובי, פחד שמח. שיתקיים אצלנו "ופחד ורחב לבבך". זו גם החויה ביום הראשון של בר מצוה, שנעשה בר דעת. צריך לקבל דעת – דעת שיש פה מצב חדש. אבא ברך "ברוך שפטרני", כבר יש נסירה בינינו. עד הבר מצוה יש תלות, וכעת פתאום האבא מצהיר – נותן לילד להבין – שכעת אתה חפשי, לא תלוי בי, ברוך ה'. חפשי מתחיל מפחד (חפשי למפרע נוטריקון יש פחד), "ופחד ורחב לבבך"[ד], וזה בדיוק היום הזה – התחלת ההתגלות והיכולת להסתובב ולהדבק בחתן שלנו, של שיר השירים, הקב"ה. לחיים לחיים, שיהיה חג שמח וביאת המשיח נאו.

המשכת חמשה חסדים מהכהנים לחתן הלוי

נוסיף, צריך לדרוש בכבוד אכסניא. יש כאן מישהו ממשפחת גינדי הברוכה? בזכות האכסניא כאן – אם הבר מצוה היה בחו"ל לא היה זוכה וגם במנין חב"ד רגיל בארץ לא היה זוכה – הוא זכה לברכת כהנים של לא פחות מאשר חמשה כהנים (דהיינו סוד "ברכה שלמה", כנוסח ה"יהי רצון" שאומרים הכהנים כאשר עולים לדוכן – שלמה = ה פעמים כהן). בדרך כלל יש לנו כאן כהן אחד או שנים – כבר היו ימים שהגענו לחמשה – וכך היום היה משהו מיוחד, חמשה כהנים בזכות הבר מצוה.

מהם חמשה כהנים? חמשה חסדים (כל כהן הוא "איש החסד" כנודע). הבר מצוה מקבל דעת, וכתוב שבדעת יש עטרא דחסדים שכוללת חמשה חסדים. בין החמשה כהנים היום היו שלשה ממשפחת גינדי ועוד שנים – צריך לכוון אותם כנגד חמשה חסדים. הבר מצוה הוא לוי, יש קשר מיוחד בין הלוים לכהנים (שניהם מאותו שבט, שבט לוי, על שם "הפעם ילוה אישי אלי"), והיום בהשגחה פרטית – כתוב בחסידות שהשגחה פרטית היא סוד הרשימו, שישאיר רושם כל החיים – שביום הבר מצוה ברכו אותו חמשה כהנים. לחיים לחיים, שיהיה בר מצוה של חסד – השראה לעשות חסד כל החיים.

הפסקת ריקודים וניגונים.

ג. מסירות הנפש של אדמו"ר הצמח-צדק

כניסת הצמח-צדק לחדר בי"א תשרי

לחיים לחיים. שמנו לב שיש פה תמונה גדולה ויפה של אדמו"ר הצמח צדק, ויש לו גם קשר מיוחד להיום. בימי חב"ד כתוב שהיום – למחרת יום כיפור – הוא היום שהכניסו את הצמח-צדק לחדר. מתואר באריכות בדיוק איך אדמו"ר הזקן עשה זאת, עם הביצה והדבש וכל המנהגים – את הכל לומדים מהיום הזה, י"א תשרי, פחות משבועיים מהאפשערענש שלו. יש גם כמה סיפורים מהאפשערענש שלו.

הוא נולד בערב ראש השנה, והיום עשו את הכניסה לחדר. היום נוהגים להסמיך את הכניסה לחדר ליום ההולדת, אבל בעבר לא עשו דווקא ככה. היו שעשו בגיל ארבע או לפני גיל חמש ("בן חמש למקרא"). בכל אופן, אצל הצמח צדק היה בגיל שלש, רק כמה ימים אחרי. אם אדמו"ר הזקן בחר את היום שלמחרת יום הכיפור, גאטס נאמן, בשביל ראשית החינוך כפשוטו – חוץ מראשית החינוך של גזיזת השערות – סימן שזהו יום מאד מסוגל. לכן ראוי שנספר סיפור לכבוד הבר מצוה על הצ"צ.

מסירות נפשו כנגד הצאר (והתקרבות ראש המשכילים)

כידוע בשנת תר"ג היתה אסיפה בפטרבורג בקשר לגזרות קשות נגד החינוך היהודי שהוציאו המשכילים בהסכמת ממשלת רוסיה – רצו לכפות ולאלץ את כולם לקבל את התקנות של החדר המתוקן-המסוכן. אפילו הרבנים הגדולים שהיו שם, חוץ מהצ"צ, לא מסרו את הנפש ממש על הענין. אבל הצמח צדק בא על מנת למסור את הנפש, וכמו שכתוב על חנניה, מישאל ועזריה שלא מסרו את הנפש על מנת שיעשו להם נס – התכוונו למסור את הנפש ממש.

ברוב הישיבות הצאר לא היה נוכח. לפעמים הוא נהג להתלבש בבגדים פשוטים ולהסתובב, ורק מי שהכיר ידעו שהוא שם – הרבנים על פי פשט לא ידעו. בשלב מסוים, כשרצו להכריח את הרבנים לקבל את התקנות, הצמח צדק אמר שאם התקנות תעבורנה נגד התורה – שהצאר ידע שעוד חמשים שנה תהיה מהפכה ברוסיה וכל ממסד הצאר יתבטל. הצ"צ דבר באידיש, והרוסים לא הבינו, לכן היה מתורגמן – אחד החסידים שידע טוב רוסית. כשהוא שמע את המשפט הזה יוצא מפי הרבי הוא תרגם הכל חוץ מהמשפט הזה. הצ"צ הרגיש שהוא לא תרגם את המשפט הזה, ואמר למתרגם – החסרת משהו, תתרגם שוב, את הכל. הוא חזר על כל מה שאמר שוב, ועוד פעם השמיט את המשפט הזה. הצמח צדק הקפיד עליו ואמר שלא תרגמת כל מה שאמרתי. הוא חזר פעם שלישית, ואז היה ממש מוכרח לומר את המשפט הזה.

כשהצאר שמע זאת פניו החווירו והוא רמז – הכל היה ברמזים – למשטרה החשאית שהיתה שם שזו נקראת מרידה במלכות, ושמיד יאסרו אותו ו"אחת דתו להמית". כך יצא מפי הצאר, ועצרו אותו בצד. הצאר הזה היה רשע מרושע – והצמח צדק יותר מאוחר דאג גם לחסל אותו, עוד סיפור שלא נספר כרגע – אך היה ידוע גם כהפכפך. עבר כמה זמן – כמה שעות, חצי יום או יום – שהוא היה במעצר חמור מאד, כאשר עונש היפך החיים מרחף עליו. באיזה שלב הצאר סתם החליט לבטל זאת ואמר לשחרר אותו.

זו דוגמה – הרבה פעמים הוא נעצר, והלך על מסירות נפש. עד כדי כך שראש המשכילים, שקראו לו בצלאל שטרן, התפלא לגמרי ממסירות נפשו של הצמח צדק, עד כדי כך שאחרי הסיפור הזה הוא נסע באופן מיוחד לליובאוויטש להסתובב קצת בצלו ולשאול אותו שאלות. הוא התפעל מאד וחזר לחבריו באמירה שכל השכל שלנו בטל, גארנישט, מול השכל שלו. יש כמה ווארטים שלא נספר כרגע.

אהבה בתענוגים בזכות מסירות הנפש

רציתי לספר את הסיפור הבא (וחשוב שהבר מצוה ישמע): באותם ימים שאדמו"ר הצ"צ היה בפטרבורג היו שבתות, ובשבתות הוא התארח אצל אחד החסידים – הוא עם עוד כמה חסידים. באמצע סעודת שבת פעם אחת הרבי נכנס להתפעלות עילאית, התחיל לשיר ולנגן – כמעט הגענו לזה כמעט, אבל עוד לא, אפשר לנסות בהמשך אבל צריך להיות אמתי – והרבי הגיע למה שקוראים אקסטזה, קם מהכסא והחל לרקוד בחדר. החסידים לא ראו דבר כזה מימיהם, כנראה התגובה הראשונה היתה פחד לראות זאת. אחר כך אמרו המביני דבר שבאותו רגע הרבי זכה ל"אהבה רבה בתענוגים" כפי שמתואר בחסידות.

הווארט הוא שהסיפור קרה בשבת אחרי שבוע שלם ולפני שבוע שלם של מסירות נפש בפועל ממש בשביל עם ישראל, בשביל "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". כשליהודי יש מסירות נפש על עם ישראל הוא זוכה בשבת ל"אהבה רבה בתענוגים", אקסטזה גמורה של אהבת ה'.

אפשר לקשר זאת גם למצוה הראשונה הפשוטה שהבר מצוה מקיים – ק"ש של ערבית. אחת הכוונות של ק"ש היא נכונות למסירות נפש, כמו שכתוב במחזור לפני ק"ש בנעילה שאמרנו אמש – צריך לצייר, לראות את האש כדי לקפוץ לאש על קידוש ה'. מי שיש לו זאת בפועל מתקיים אצלו הפסוק הבא "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", "בכל מאדך" ממש, למעלה מכל מדידה והגבלה, אהבה בלי גבול. זה סיפור על הרבי הצמח צדק ששייך לבר מצוה – שיהיה לו מסירות נפש עבור עם ישראל ושיזכה לאהבה רבה בתענוגים ("ברוב שירה וזמרה", כלשון הרבי).

ד. מצוה ועבדות – אהבה ויראה

עוד דבר, שבו נסיים בע"ה:

בר מצוה: קבלת מצוות וקבלת דעת לעבודת ה'

לפני כמה ימים, בראש השנה, דברנו על מצוה לעומת עבודה. בר מצוה מקבל על עצמו עול מצוות – כך אפילו מגדירים את היום הזה, יום קבלת מצוות, לכן נקרא בר מצוה – אבל עיקר מה שהוא מקבל בפנימיות, כתוב בחסידות, הוא מקבל דעת, ודעת היא לא רק לקיים מצוות בפועל אלא בשביל עבודת ה'. כמו שדוד המלך אומר לשלמה בצוואתו – כששלמה היה בן 12, נכנס לשנת הבר מצוה, נעשה "מופלא הסמוך לאיש" – "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". הוא לא אמר לו 'תעשה מצוות' – דעת היא בשביל לעבוד את ה' בלב שלם ובנפש חפצה.

דברנו קצת על ההבדל בין עבודה למצוות, וגם אמרנו רמז – שנשמטה מהחזרה – שעבודה-מצוות ר"ת עם, "אין מלך בלא עם". מלך צריך עובדים וגם שיקיימו את מצוות המלך, אבל יש הבדל בין שני הדברים. אפשר להבין זאת לאור מה שאמרנו כעת, שכל התגלות – גם התגלות של שחרור, הדבר הכי טוב, יציאה מתלות (דהיינו גם ענין היציאה מגלות, בה אנו תלוים בחסדי אומות העולם, אלה שנאמר עליהם חזקה ששונא עשו ליעקב) – גוררת תגובה ראשונה של פחד חיובי, ומתוך הפחד יכולה לבוא הרחבות, "ופחד ורחב". כך גם לגבי עבודה:

יסוד כל המצוות – אהבת ה'

כתוב בחינוך קטן בתניא שלגבי מצוות צריך לחנך את הילד גם למצות היראה וגם למצות האהבה. רבי הלל, שהזכרנו קודם, אומר שביחס למצוות היראה כלולה בתוך האהבה, והא ראיה שכתוב בתניא שהיראה היא הכח המניע את כל מצוות לא-תעשה של התורה, אדם נמנע ולא עושה איסור מן התורה משום שירא, ואהבה היא הכח המניע את כל מצוות עשה.

מצוות עשה הן מתוך אהבה ומצוות לא-תעשה הן מתוך יראה, אך מה לגבי מצות היראה עצמה? "את הוי' אלהיך תירא" היא מצות עשה. מסביר רבי הלל, וכך מוסבר בעוד מקומות בחסידות, שהיות שמצות היראה היא מצות עשה הסבה שלה היא האהבה (והיינו כנ"ל בסוד השם אברהם של הבר מצוה, שכל מדות הלב נכללו במדת החסד, ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין" – גם הגבורה, היראה, יוצאת מהחסד, האהבה).

הזכרנו את המלה סבה כדי להזכיר את בעל ההילולא, הצדיק רבי אשר פריינד, שנפטר כשבר המצוה היה בן שנה. אצלו המלה הכי חשובה של השגחה פרטית היא סבה – צריך לחיות עם הסבות, שבאות מהסובב כל עלמין. הסבה של היראה היא גם אהבה, כלומר שהיראה כלולה באהבה, כי אהבה מניעה את כל מצוות עשה – כולל מצות היראה עצמה.

יסוד העבודה – יראת ה'

אבל אם נדבר על עמוד העבודה (ששרשו בבינה שמעל למדות הלב, "ועבד הלוי הוא", והוא מתגלה במלכות, בעבודת המלך) העיקר הוא היראה – זהו בדיוק ההבדל בין מצוה לעבודה. בראש של מצוות היראה כלולה בתוך האהבה, היראה מסובבת מהאהבה, אבל לגבי עבודה – "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא דווקא מצות היראה, והאהבה כלולה ביראה (בסוד "לית פולחנא [עבודה] כפולחנא דרחימותא"). לכן כשאומרים פסוק כמו שאמרנו קודם, "כי עמך הסליחה למען תורא", "תורא" היינו תהיה עבד ה'.

כך ברוב המקומות בתנ"ך יראה היא עבודת ה' בכלל. כשאני רוצה לומר שיהודי עובד את ה' איני אומר שהוא אוהב ה' אלא שהוא ירא ה'. להיות ירא ה' היינו להיות עבד ה'. אם כי שכותב בתניא שמצות היראה ומצות העבודה הן שתי מצוות, אבל הן אותו קו – לכן יש הו"א שהן אותו דבר, שעל כן צריך לחלק ביניהם. כללות עבודת ה' היא יראה. "כי עמך הסליחה למען תורא" – שתתחיל לעבוד את ה'.

עבודה מתחילה מבר מצוה

לפני בר מצוה הילד לא מחויב במצוות, אבל הוא מתחנך למצוות, והחידוש של התניא שמחנכים אותו לאהבה, ואדרבא, שמים דגש על האהבה. במדה מסוימת עשית מצוות שייכת לראש של הקטן – קטן מבין מהי מצוה, אבא אמר לי לעשות משהו וצריך לעשות. לא צריך בשביל זה דעת של בר מצוה. אבל עבודה לא שייך לילד קטן. להיות 'עובד' זה מתחיל מבר מצוה. לכן, מבחינת העבודה – ששייכת לגדול – האהבה גופא כלולה בתוך היראה. להיות עבד ה' היינו להיות ירא ה' בעצם, להיות יהודי ירא שמים.

זו השלמה חשובה לגבי מה שדובר קודם, שקשור ליחס בין מצוה לעבודה. נברך את הבר מצוה שיהיה עבד ה' אמתי, עם כל השמחה – כתוב "עבדו את הוי' בשמחה". יש "עבדו את הוי' ביראה", אבל היחוד של יהודי – כתוב במדרש שזה על יהודי – הוא "עבדו את הוי' בשמחה בֹאו לפניו ברננה". שתמיד יהיה עבד ה' שמח.

שיר המעלות.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] סיום מאמר "עמד וימודד" תש"ה.

[ג] "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כהוי' אלהינו בכל קראנו אליו" = 1768 = הוי' פעמים חיים (אהיה הוי' אהיה). הרוס"ת (כח אותיות) = 728 = 28 פעמים הוי' (הערך הממוצע של כל אות). יש שני "אליו" בפסוק – הראשון קאי על "גוי גדול" והשני קאי על "הוי'". הוי'-אליו = חכמה (שפנימיותה בטול = אליו ו"הוי' בחכמה"). גוי-גדול-אליו = 109. יחד = 182 = 7 פעמים הוי', יעקב. השאר = 1586 = אני פעמים הוי'. "גוי גדול" = 62, הוי', 26, בהיפוך ספרות, ודוק.

[ד] במספר סדורי, "ופחד ורחב לבבך" = 98 = "ופחד" במספר הכרחי, ללמד שהכל נכלל בחוית הרגע הראשון – "ופחד" (מצד נקודת החכמה, "נקודה דנעיץ" בשאר כל הספירות וכוחות הנפש). הס"ת של "ופחד ורחב לבבך" – כבד ("כבֹד אלהים הסתר דבר וכבֹד מלכים חקֹר דבר") = הוי' ב"ה, "הוי' בחכמה [פחד]". האמ"ת של "ופחד ורחב לבבך" = 300 = מצפץ, הוי' ב"ה באתב"ש (כידוע כוונת האר"י בסוד "ויעבר"), כאשר הערך המוצע של כל אות = 50, גילוי שער הנון. הר"ת של "ופחד ורחב לבבך" = 42, שם מב, ג ידות, ודוק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com