חיפוש בתוכן האתר

שביעי של פסח ע"ה – כפ"ח סעודת משיח הדפסה דוא

בע"ה

שביעי של פסח ע"ה – כפ"ח

סעודת משיח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. המשיח במצה: "עלה הפֹרץ לפניהם"

[לפני כוס ראשונה:] צריכים לכוון בארבע כוסות על המשיח.

נגנו ג' תנועות, ד' בבות, ניע זשורצי.

"עלה הפֹרץ לפניהם" – ס"ת מצה

הכוונה של המשיח צריכה להתפשט מארבע הכוסות גם אל המצה שאוכלים. אחד הפסוקים של משיח, שגם מובא במאמרי אחרון של פסח, הוא "עלה הפֹרץ לפניהם" – סופי תיבות מצה למפרע. כדאי לאכול עוד מצה בכוונה הזו.

צלם המשיח

הפסוק השלם כולל שלשה ביטויים: "עלה הפֹרץ לפניהם... ויעבֹר מלכם לפניהם והוי' בראשם". ברור שהתיאור שהכי קולע למלך המשיח הוא "ויעבֹר מלכם לפניהם", לכן יש גם בין המפרשים[ב] את הפסוק על הגאולה העתידה שמסבירים כי "עלה הפֹרץ לפניהם" מתייחס לאליהו הנביא, שבא לפני מלך המשיח עליו נאמר "ויעבֹר מלכם לפניהם", וכמובן "והוי' בראשם" מתייחס לה'.

עם זאת, במאמרי חסידות מובא בפשטות ש"הפֹרץ" הוא מלך המשיח, שבא מצאצאי פרץ – "מה פרצת עליך פרץ", "ואלה תולדות פרץ [תולדות מלא דמלא]... ועֹבד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד" שממנו מלכא משיחא, "ופרצת" (מתאים שנשיר אחר כך "ופרצת"). לכן מתאים להסביר את כל שלשת הביטויים בפסוק כמתארים שלש בחינות במלך המשיח, בסוד ה"צלם" של מלך המשיח.

חמש מדרגות הנשמה – נרנח"י – של המשיח מתוארות בחמש המדרגות בפסוק "הנה [א] ישכיל עבדי [ב] ירום [ג] ונשא [ד] וגבה [ה] מאד". בסוד הצלם, שלש המדרגות הראשונות, נפש-רוח-נשמה – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא" – נכללות ב-צ, "עלה הפֹרץ לפניהם". מדרגת החיה – "וגבה" – היא המקיף הקרוב, ה-ל שבצלם, "ויעבֹר מלכם לפניהם". מדרגת היחידה – "מאד" – היא המקיף הרחוק, ה-ם שבצלם, "והוי' בראשם". אחרי שני הביטויים של "לפניהם" יש ביטוי של "בראשם" – על דרך "שמחת עולם על ראשם" שנאמר במשיח, משיח הוא מאד שמח ומשמח, ובסעודת משיח צריך להיות מאד שמח.

משיח כפורץ

המדרגה הראשונה של המשיח היא "עלה הפֹרץ לפניהם". גם בפשט, אם רוצים להסביר גם את "עלה הפֹרץ לפניהם" וגם את "ויעבֹר מלכם לפניהם" על משיח מתאים לומר ש"הפֹרץ" היא המדרגה של המשיח עוד לפני שהוא מלך – המשיח הוא פורץ, ומי שהכי פורץ נעשה מלך המשיח. אצל כל יהודי יש ניצוץ משיח שמתגלה בכח הפריצה שלו, ומי שהכח הזה מתגלה בצורה הכי גדולה (ומתוקנת – אורות דתהו בכלים דתיקון) עולה מתוך השאר – "עלה מן הארץ" – ומתגלה כמשיח, "הפֹרץ".

צריך להיות פורץ במחשבה, בדיבור ובמעשה – שלשת הלבושים שהם עצמם כנגד הנר"נ (הכלולים כאן ב-צ שבצלם המשיח). צריכים לחשוב מחשבות פורצות, לדבר דיבורים פורצים ולעשות מעשים פורצים. הפריצה מתחילה מהמחשבה – לחשוב מחשבות פורצות. יש היום ביטוי 'לחשוב מחוץ לקופסא' – צריכים מחשבות שפורצות מחוץ לדפוסי החשיבה הרגילים. החשיבה צריכה לצאת מכל המיצרים וההגבלות, גם מה שהוא בגדר מצרים דקדושה.

הרבי מסביר[ג] שכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" – "יום צאתך" בלשון יחיד הוא היום בו יוצאים מהמצרים דקליפה, שצריכים לצאת מהם בבת אחת, ביום אחד. אבל יש "כימי צאתך מארץ מצרים" לשון רבים – צריכים כל יום לצאת שוב ממצרים, מעוד מדרגה של מצרים דקדושה. כל יום יוצאים שוב ממצרים, עד שמגיעים ל"ירדן ירחו", למשיח שהוא "מורח ודאין". יש דפוסי חשיבה של קדושה, צריכים לחשוב מחוץ לקופסא של רוב ה'דוסים', מחוץ לקופסא של רוב החב"דניקים – לא משנה מי, צריכים לפרוץ מהקופסא. מתוך המחשבות הפורצות צריכים לפרוץ גם בדבור ובמעשה.

תורת המלך – תורה חדשה מ"מלכם לפניהם"

המדרגה הבאה של המשיח היא "ויעבֹר מלכם לפניהם". המשיח הוא "מלך רב", הוא גם רב וגם מלך, והוא מלמד "תורה חדשה". הייתי יכול לחשוב שהתורה החדשה של המשיח היא דווקא מבחינת ה"רב" שבו, אך הרבי מסביר[ד] שה"תורה חדשה מאתי תצא" היא דווקא מבחינת ה"מלך" שבמשיח. אם המשיח אומר תורה מבחינתו כ"רב", יכולים להיות לו ההסברים הכי נפלאים לתורה של כל הדורות, אך "תורה של עולם הזה הבל היא בפני תורתו של משיח" וגילוי "תורה חדשה" באמת בא דווקא מבחינת המלך שבו. בעוד התורה של העולם הזה היא תורה שבבחינת שמיעה, הרי המשיח ילמד תורה שהיא בבחינת ראיה (וכפי שיוזכר עוד לקמן).

בערכי הכינויים על פי קבלה לפעמים "מלך" הוא בספירת החכמה, וכך נסביר כאן – זו מדרגת החכמה-החיה של המשיח, ה-ל שבצלם שלו, שממנה נובעת התורה שבבחינת ראיה (חכמה, בניגוד לתורה שבבחינת שמיעה-בינה).

"והוי' בראשם" – גילוי היחידה

המדרגה השלישית של המשיח, ה-ם שבצלם – המקיף הרחוק, מקיף היחידה – היא "והוי' בראשם". הביטוי מדבר בפשט על ה' עצמו, ולא על המשיח, וזו המדרגה בה המשיח מגלה כי "ישראל [אורייתא] וקודשא בריך הוא כולא חד". נשמת המשיח היא היחידה הכללית של עם ישראל והמדרגה הזו – ה"מאד" של המשיח – היא היחידה שביחידה. המשיח מגלה על עצמו שהוא אחד עם ה', וכיוצא בכך הוא מגלה ביחס לכל עם ישראל[ה].

הנקודה העיקרית בעבודה של מה שדברנו כעת היא שצריך להיות פורץ, במחשבה דבור ומעשה, כדי להביא את המשיח. החידוש העיקרי היה שהתורה של המשיח היא דווקא מבחינת "ויעבֹר מלכם לפניהם". כל זה הקדמה לכוס השניה.

נגנו הקאפעליא, ופרצת, ימין ה'.

ב. יסודות החסידות: שפלות וחיות

"ראתה שפחה על הים" – גילוי העצמות

המדרש אומר "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים"[ו]. הנביא יחזקאל ראה את המרכבה והגילוי בקריעת ים סוף הוא יותר ממעשה מרכבה. בלשון של חסידות, הגילוי של קריעת ים סוף הוא גילוי העצמות. מעשה בראשית היינו אור הממלא כל עלמין ומעשה מרכבה אור הסובב כל עלמין והגילוי של ים סוף – שלמעלה משניהם – הוא גילוי העצמות, כפי שאומרים בשירת הים "זה אלי ואנוהו", שכל אחד "מראה באצבעו ואומר 'זה'".

"יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה"

ראשי התיבות של "שפחה על הים" הם שעה, וזו השעה של "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". שעה עולה בגימטריא שלמה, ועל שלמה המלך יש ביטוי – "כסעודת שלמה בשעתו". כנראה שהשעה של שלמה המלך היא "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". עיקר החוש של החסידות הוא "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה", כדלקמן.

[אמרו לאחד האברכים שנולדה לו בת בפסח ששם מתאים לבת הוא צפֹרה, אותיות "הפֹרץ".] צפֹרה (אותיות הפֹרץ, בגימטריא שעה) הוא שם מתאים לבת, וגם יפה – שיינא בחב"ד – "יפה שעה אחת וכו'". וגם תרצה (בת צלפחד, שחיבבה ביותר את ארץ ישראל, למה נקרא שמה ארץ שרצתה – אותיות תרצה – לעשות רצון קונה) בגימטריא "עלה הפרץ לפניהם"!]

בזכות ר' מרדכי ברודצקי, שהוציא כעת דיסק של ניגוני רבי הלל מפאריטש יחד עם ספר של הסיפורים שלו, חזרנו על הרבה סיפורים מרבי הלל מפאריטש. אם היה לנו זמן היינו מספרים הרבה מהסיפורים – בע"ה נמשיך גם מחר ואז נספר. באחרון של פסח רבי הלל מפאריטש היה אומר יט מאמרי דא"ח – כנגד יב הגזרים של ים סוף וכנגד ז הנחלים אליהם יבקע הנהר לעתיד לבוא.

נעיר שבחוץ לארץ יש שני ימים – שביעי של פסח הוא החג של קריעת ים סוף ואחרון של פסח הוא החג של בקיעת הנהר – ורק בארץ מסמיכים את שתי הבחינות באמת, ביום אחד, שכולל גם את קריעת ים סוף ל-יב גזרים וגם את בקיעת הנהר ל-ז גזרים, את העבודה של יציאת מצרים (וקרי"ס הרומזת לע"ל) לעבודה העתידית של בקיעת הנהר.

שפחה – יסודות החסידות

בשביעי של פסח צריכים לחשוב על המשיח, להזדהות עם המשיח. יש את המשיח הכללי ובכל אחד יש ניצוץ של משיח – המשיח הכללי מגלה את ניצוץ משיח שבכל אחד, וגם גילוי של ניצוצות משיח באנשים רבים יוצר מסה קריטית שפועלת להתגלות וביאת המשיח הכללי. כשם שבשביעי של פסח מזדהים עם המשיח כך יש להזדהות עם ה"שפחה על הים".

לפני זמן מה שאלו – בחורי החמד שלנו, הבחורים בישיבה – על עבודת האתכפיא בדור שלנו. הם קראו את הספר על רבי שלמה-חיים קסלמן, המשפיע הדגול, שדבר הרבה עם הבחורים על אתכפיא ועל עבודת התפלה. יש מכתב מהרבי אליו שמודה לו על כך שהוא מדבר עם הבחורים על הנושאים האלה בפירוט ובהרחבה ומדגיש את הצורך בעבודות אלה גם בדורנו. יש גם הרבה התבטאויות של הרבי על עבודת האתכפיא השונה שיש היום מבדורות אחרים (כפי שעוד נזכיר).

לא ענינו מיד על השאלה, כי הבחורים קצת פספסו את העיקר אצלנו – העיקר אצלנו בעבודה הוא שפלות ובטול. כאשר מישהו נמצא בשפלות, שהוא "השפל באמת" – כפי שהיה חותם את עצמו רבי מנחם מענדל מויטבסק – השפלות מביאה לבטול ואז האתכפיא היא 'מהיכי תיתי'.

אם שואלים מישהו בתור משפיע, מה החסידות תובעת מאנשים? מה עיקר העבודה? התשובה היא שחסידות דורשת שפלות וחיות – צריכים להיות בשפלות ולהיות מלאי חיות בעבודת ה', חיות בלימוד התורה וחיות בקיום המצוות, כמו שאמרנו בפרק של הרבי לפני שנתיים: "במצותיו חפץ מאד". השפלות היא מיסוד העפר, שבקליפה הוא כבדות ועצלות – מנוגד לחיות, עושה שלא יהיה כח לקום בבקר – אבל בקדושה השפלות והחיות הולכות ביחד. בחור צריך הרבה שפלות אישית והרבה חיות לקפוץ בבקר מהמטה לעבודת היום בלימוד, בתפלה ובקיום המצוות. ההזדהות עם השפחה, "ראתה שפחה על הים", היא חיבור של שני היסודות האלה בעבודת ה' – שפחה נוטריקון שפלות חיות.

"חפץ הוי'"

הזכרנו שיסוד החיות הוא "במצותיו חפץ מאד". אנחנו בסעודת משיח, ומה ביטוי ההצלחה של משיח? בהמשך פרשת "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" בספר ישעיהו נאמר על המשיח, כפסגת ההצלחה שלו, הביטוי "וחפץ הוי' בידו יצלח". הפירוש הפשוט הוא כי "חפץ הוי' בידו יצלח" היינו חפצו של ה' מהמשיח המצליח בידו[ז], אך אפשר לפרש גם כי "חפץ הוי'" היינו חפצו הגדול של המשיח בה', ה"אשרי איש ירא את הוי' במצותיו חפץ מאד" שלו, המצליח בידו בכל פעולותיו.

בדרך הרמז, "חפץ הוי'" עולה בגימטריא צדיק – הצדיק אותו מהללים ומשבחים בפרק קיב בתהלים, הפותח ב"אשרי איש ירא את הוי' במצותיו חפץ מאד" וממשיך לשבח את הצדיק על סדר האלף-בית באותו אופן בו הפרק שלפניו שבח את ה' על סדר האלף-בית. אצל המשיח עצמו סוד הצדיק היינו ה-צ של הצלם, "עלה הפֹרץ לפניהם" – הפריצה מתוך חיות רבה בכל עניני הקדושה, במחשבה דבור ומעשה, כנ"ל (ועל פי המבואר לעיל כי דווקא בפורץ נאמר "עלה" – על דרך "ועלה מן הארץ" – היינו עלית-צמיחת החיות דווקא ממדת הארץ-השפלות, "צמח שמו ומתחתיו יצמח").

אם נקביל את הבטוי "חפץ הוי'" לחיות, היסוד שצריך להצטרף לשפלות, נראה קשר מספרי ביניהם – שפלות עולה ד פעמים צדיק, ד פעמים "חפץ הוי'", סוד היחס של "ואד יעלה מן הארץ". על פי הידוע שצדיק עולה ב פעמים אמונה הצירוף שפלות חפץ הוי' עולה יחד י פעמים אמונה, 1020, שעולה... [השגחה פרטית]. ומה עוד? עבודת בית..

כוונת המצה – מאד-מאד-מאד

הזכרנו כוונה אחת באכילת מצה – ס"ת "עלה הפֹרץ לפניהם". במלה מצה יש שלש אותיות, כאשר ממוצע כל אות הוא מה. כלומר, מצה היא מה-מה-מה. בפרשת ירידת המן חוזרת המלה "מה" שלש פעמים – משה רבינו אומר פעמיים "ונחנו מה" וכתוב על בני ישראל "ויאמרו מן הוא כי לא ידעו מה הוא". שני ה-מה של משה נעשים מן, בגימטריא צ, וכאשר הוא נכנס לתוך ה-מה השלישי נעשית מצה.

מה עולה אדם, נמצא שמצה עולה אדם-אדם-אדם. לפי זה צריכים להיות בבחינת אדם – שלש פעמים אדם – כדי לאכול מצה. או שאכילת מצה היא סגולה להפוך לאדם, לשלש פעמים אדם. העבודה של פסח היא להיות אדם, מענטש, כדי להתכונן לקראת מתן תורה – "דרך ארץ קדמה לתורה". עוד מעט מתחילים לומר פרקי אבות, שהם הכנה של דרך ארץ, של להיות אדם, לקראת מתן תורה[ח].

וכמובן, מצה עולה גם מאד-מאד-מאד, כאשר ה-מ של אדם עולה לראש, בבחינת "והוי' בראשם" הנ"ל. נתבונן בכוונת מאד-מאד-מאד באופן של "כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים" – בשלשה פסוקים עיקריים של "מאד":

  • בתורה פסוק עיקרי של "מאד", השייך לענין הפנימי של המצה, הוא האמור במשה רבינו (משה עצמו הוא מצה בחילוף ש-צ באותיות השינים) "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – פסוק של בטול וענוה כענינה של המצה.
  • בנביאים הפסוק של "מאד" הוא הפסוק בישעיהו שהוזכר – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".
  • בכתובים הפסוק של "מאד" הוא הפסוק בתהלים שגם הוא כבר הוזכר, מהפרק של הרבי לפני שנתיים, "אשרי איש ירא את הוי' במצותיו חפץ מאד".

המבנה של שלשת פסוקי המאד הנ"ל[ט] הוא הכנעה-הבדלה-המתקה: הפסוק הראשון, "והאיש משה ענו מאד", הוא פסוק של ענוה והכנעה. הפסוק השני, "הנה ישכיל עבדי, ירום ונשא וגבה מאד" היינו עליה והבדלה בתכלית. אך התכלית היא הפסוק השלישי, ההמתקה של "אשרי איש ירא את הוי' במצותיו חפץ מאד", כאשר כל העליה נמשכת חזרה להתלבש בקיום תורה ומצוות מתוך חיות וחפץ (וכידוע שחפץ אינו רצון בלבד, אלא רצון שמלובש בו תענוג – רצון שיש בו המתקה).

נגנו לכתחילה אריבער וניגון הכנה.

ג. ארבע מדרגות של קבלה: התכללות קבלת האריז"ל וקבלת הבעל שם טוב

ארבע קבלות

הביטוי "שפחה על הים", שהתחלנו לדרוש קודם, עולה בגימטריא 548. כמה עולה "[בית והון נחלת אבות ומהוי'] אשה משכלת"? 1096 – פעמיים "שפחה על הים", יחס של "שלם וחצי"[י] (הערך הממוצע של שתי תבות "אשה משכלת" עולה "שפחה על הים"). 548 עולה ד פעמים קבלה, ד פעמים "[שמע] בקֹלה" (וכמובן 1096 עולה ח פעמים קבלה). ידוע מרבי אייזיק מהומיל כי ישנן שלש קבלות – קבלת הרמ"ק, קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט. יש כאלה שאצלם עצם הביטוי קבלת הבעש"ט הוא חידוש – לא כל כך יודעים שדברי הבעל שם טוב, תורת החסידות, הם גם בגדר קבלה, אבל רבי אייזיק מסביר היטב כי אלה הן שלש קבלות – קבלת ה"השתלשלות", קבלת ה"התלבשות" וקבלת ה"השראה". בכל אופן, כאן יש לדרוש מהן ארבע מדרגות של קבלה.

אפשר לומר שמדרגת הקבלה הרביעית שיש לצרף למבנה הנ"ל היא הקבלה של המשיח, הקבלה של "תורה חדשה מאתי תצא" (וכמבואר שעיקר חידושו של תורת המשיח הוא בממד הפנימי של התורה דווקא). אמנם, אפשר לטעון כנגד כך שהקבלה של המשיח אינה דבר חדש, אלא כלולה כבר בקבלה של מורנו הבעל שם טוב. שהרי, ידוע שבמענה לשאלת הבעל שם טוב "אימתי קאתי מר?" ענה לו המשיח "לכשיפוצו מעינותיך חוצה, מה שלמדתי אותך והשגת". כלומר, קבלת הבעל שם טוב היא-היא הקבלה אותה מלמד המשיח, ולכן אין להחשיב אותה כקבלה רביעית. על אף שרבי אייזיק עצמו התבטא לפני הסתלקותו שיצטרכו "א נייעם סדר" – 'סדר' חדש בו יהיו בעל שם טוב חדש, הרב המגיד נ"ע חדש ואדמו"ר הזקן חדש – עדיין הכל כבר כלול בקבלת מורנו הבעל שם טוב. אם כך, צריכים התבוננות אחרת בה יש ארבע קבלות.

התכללות קבלת הבעש"ט וקבלת האריז"ל – יחוד מה ו-בן

המספר ארבע הוא בדרך כלל "שתים שהן ארבע", לכן מתאים להתבונן שיש כאן שתי קבלות שמתכללות זו בזו. היום אין מי שלומד את קבלת הרמ"ק כדרך בפני עצמה – היום מי שלומד קבלה לומד את קבלת האריז"ל או את קבלת הבעל שם טוב – לכן נתבונן שארבע הקבלות הן בעצם התכללות בין קבלת האריז"ל לקבלת הבעל שם טוב.

ככלל, בלשון הקבלה, היחוד וההתכללות העיקריים בעולם התיקון הם בין השמות מה ו-בן. כשרוצים להתבונן בהתכללות בין קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט צריכים קודם כל לדעת מהי כל קבלה. יש אנשים שחושבים בטעות שלימוד החסידות מתנגד ללימוד קבלת האריז"ל – זה ודאי לא נכון. מי שרוצה ללמוד – שילמד, רק כדאי לדעת מה היחס הפנימי בין החסידות לקבלת האריז"ל. האריז"ל עצמו אמר מה היחס בין הקבלה שלו לקבלת הרמ"ק – הוא אמר חריף מאד, שקבלת הרמ"ק היא תהו ביחס לקבלה שלו, שהיא תיקון. אנו ודאי לא היינו אומרים ככה... אבל כן נגיד שהיחס בין קבלת הבעש"ט לקבלת האריז"ל הוא כיחס בין שם מה לשם בן.

שם מה הוא בטול ושם בן הוא מציאות. קבלת האריז"ל היא קבלה של מציאות – היא מתארת את מציאות כל העולמות. קבלת האריז"ל אומרת מה יש – מי שרוצה לדעת מה יש בכל העולמות שילמד את קבלת האריז"ל. לעומת זאת, קבלת הבעל שם טוב – תורת החסידות – מלמדת מה אין בכל העולמות, מסבירה את הבטול השונה שיש בכל עולם, את דרגת הבטול שבעולם הבריאה, השונה מהבטול שבעולם היצירה ששונה מהבטול בעולם העשיה וכו'.

מה ד-בן – החסידות כביאור הקבלה

אם כן, קבלת האריז"ל לכשעצמה היא סוד שם בן, ובמבנה ההתכללות של הקבלות – בו יש ארבע קבלות, שכנגד מה ד-מה, בן ד-מה, מה ד-בן ו-בן ד-בן – קבלת האריז"ל היא סוד בן ד-בן. מהו שם מה ד-בן במבנה שלנו? רבי הלל מפאריטש אמר כי קודם שהתקרב ממש לחסידות חב"ד, כאשר זכה רק לטעום מכתבי החסידות שהגיעו אליו, הוא תפס את החסידות כביאור על הקבלה. רבי הלל מפאריטש בגיל 15 כבר היה בקי בכל כתבי האריז"ל. רבי הלל התחתן בגיל 12 – קראו לו 'חול המועד' כי לבש טלית גדול עוד לפני שהניח תפלין, כפי שמתפללים בחול המועד – והמשיך ללמוד קבלה עד שהיה בקי בה בגיל 15. כשהגיעו אליו מאמרים של אדמו"ר הזקן הוא 'טעם' מהחסידות והתפעל, והבין שהחסידות היא ביאור על הקבלה. לכן כשפגש בפעם הראשונה את רבי זלמן זעזמיר הוא בקש ממנו שיסביר לו קטע 'געשמאק' בכתבי האריז"ל על יסוד החסידות.

רק אחר כך זכה רבי הלל להכנס לעומק החסידות ולהתקרב לגמרי לדרך חב"ד. רבי הלל לא זכה שאדמו"ר הזקן יהיה ה'מוהל' שלו – רבי זלמן זעזמיר היה ה'מוהל' שלו, מי שהכניס אותו לחסידות (והדגים לו מה זה שנאת עמלק באמת, כריתת הערלה). כאן יש דוגמה חשובה שלא כולם זוכים שהרבי יהיה ה'מוהל' שלהם, ולפעמים יש משפיע גדול של אדם שהוא ה'מוהל' שלו. גם לפעמים הרבי שולח את המשפיע שלך לסיביר (לשון פנים מסבירות, דרגת המשפיע כנודע), אבל זה מה יש... בכל אופן, כאשר התקרב רבי הלל לחב"ד הוא הבין שחסידות היא מהות בפני עצמה, ולא רק ביאור על דברי הקבלה. בכל אופן, תפיסת החסידות כביאור על קבלת האריז"ל היא בסוד מה ד-בן בהתכללות שלנו.

בן ד-מה – חסידות בלשון האריז"ל

מהי ההתכללות של קבלת האריז"ל בתוך קבלת הבעל שם טוב עצמה, סוד בן ד-מה במבנה של ארבע הקבלות? כשלומדים ליקוטי תורה – ובעצם גם תניא – רואים שאדמו"ר הזקן מסביר את תורת החסידות תוך שימוש באותיות של קבלת האריז"ל. כך קבל אדמו"ר הזקן מרבו, הרב המגיד נ"ע, אך רוב תלמידי המגיד חלקו עליו בטענה שלשון הקבלה לחוד ולשון החסידות לחוד. כל מאמרי הדא"ח שמשתמשים בלשון האריז"ל בביאור עניני החסידות הם בסוד בן ד-מה, קבלת האריז"ל כפי שהיא נכללת בקבלת הבעל שם טוב.

מה ד-מה – מלשון הבעל שם טוב עד סיפורי חסידים

אם מאמרי החסידות של חב"ד הם בן ד-מה, מהו הסוד של מה ד-מה במבנה של ארבע הקבלות? אפשר להסביר שקבלת הבעל שם טוב המקורית, קבלת הבעל שם טוב בטהרתה, היא כתר שם טוב. ידוע שרבי הלל מפאריטש היה דבוק מאד בכתר שם טוב. היה לרבי הלל חברותא איתו הוא למד קבלה בצעירותו, ורבי הלל והוא היו נוסעים בקביעות זה לזה, ורבי הלל נסע אליו להיות איתו גם כשהוא נפטר. סמוך לפטירתו רבי הלל פתח לפניו כתר שם טוב והניח אותו עליו – על הלב או על העינים – ואמר לו 'תראה את אותיות הבעל שם טוב'.

אבל קבלת הבעל שם טוב היא לא רק תורת הבעל שם טוב עצמו. מי שרוצה ללמוד בן ד-מה ילמד מאמרי דא"ח, ומה ילמד מי שרוצה ללמוד את מה ד-מה? לקוטי דיבורים ובכלל סיפורי חסידים. רבי הלל מפאריטש, גדול המשפיעים בחב"ד, היה מחנך לחסידות קודם כל דרך סיפורים. כל אברך שהיה מגיע עליו להתחנך, עוד לפני שהוא היה מלמד אותו מילה אחת בתורת החסידות, הוא היה מרגיל אותו בסיפורי חסידים מסוימים. החסידות בטהרתה, בסיפורים ובשיחות של הרבי הקודם, לפני ההסבר באותיות האריז"ל, היא ה-מה ד-מה.

סיפורי רבי הלל מלפני החסידות

היו לרבי הלל שני סיפורים קבועים שהיה מספר לכל מחונך חדש, שנספר אותם כי הם קשורים ל"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה" שהזכרנו קודם. כדי להסביר שעיקר החסידות הוא חוש ב"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" רבי הלל היה מספר שני סיפורים מלפני החסידות, ומדגיש שסיפורים אלה שייכים למי שאין לו חוש בחסידות.

סיפור אחד היה אודות רבי אברהם בן אברהם הגר-צדק. הגר-צדק, שמסר את נפשו על קידוש ה', היה גדול מאד ופעל במסירות הנפש שלו פעולה גדולה בעולם. הגר"א מוילנה אמר שהוא בטל את טומאת הידים וכמעט שאין צורך ליטול היום ידים בבקר בעקבות רוח הטומאה שהוא העביר במסירות הנפש שלו, וגדולי ישראל רבים הפליגו במעלתו ובפעולה הגדולה שלו. רבי הלל ספר את הסיפור שלו, והוסיף דבר שלא כל כך ידוע – שהיתה לו אפשרות להמשיך לשמור מצוות בחשאי ולהמשיך לחיות. הוא הרי היה פוטוצקי, היתה לו משפחה של אצילים והרבה קשרים, והם לחצו בשבילו. אז הכמרים הציעו – כמו שעושים היום עסקת טיעון עם המשטרה – שהוא לא צריך לחזור ולהמיר את דתו, כפי שהיה לפני שיתגייר, אלא להוריד פרופיל ולהמשיך לשמור מצוות בחשאי. רבי אברהם לא רצה בכך, ואמר בהתלהבות שהוא הולך עד הסוף – ומת על קידוש ה'. עם כל הגדולה שלו, רבי הלל לא התבייש לומר שכל זה היה כי לא היה חסיד, אך אם היה חסיד היה יודע ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" וכדאי להמשיך לחיות ולקיים מצוות.

הסיפור השני של רבי הלל היה סביב המהר"ם מרוטנבורג, שכידוע נשבה על ידי גוים שרצו עבור פדיונו סכום עצום. המהר"ם אסר לפדות אותו, משום שהדבר מנוגד למשנה מפורשת ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם", והיה שנים רבות בכלאו עד שנפטר שם. גם אחרי שנפטר הגוים לא שחררו אותו, והוא שכב חלל שנים ארוכות. לא שמים לב, אבל גופו נשמר 14 שנה בכלא. רק אחרי התקופה הזו היה גביר שפדה את המהר"ם תמורת כל רכושו והביא אותו לקבר ישראל. בלילה שלאחר הקבורה התגלה לגביר המהר"ם בחלום ואמר לו שיבחר לו את שכרו על המעשה שעשה – או שיזכה להיות "עמו במחיצתו" בגן עדן, אך לשם כך עליו להפטר מהעולם מיד, או שיזכה בעשירות לו ולבניו ולבני בניו עד ביאת המשיח. הגביר אמר שהוא בוחר בגן עדן, קם בבקר – ומת. אמר רבי הלל שאם הגביר היה חסיד היה לו חוש בעולם הזה והיה מעדיף להמשיך לחיות כאן ולקבל את האמצעים – לו ולזרעו אחריו – לעשות מעשים טובים בעולם הזה. רבי הלל הוסיף שאם היה גם פקח היה אומר שרוצה זאת בתנאי שילדיו יהיו יראי שמים. רואים שיש משפחות עשירים – כמו הרוטשילדים – שעשו הרבה צדקות, בנו את הארץ, אבל עם הדורות ילדיהם ירדו מהדרך. צריך להיות חסיד, לדעת לבחור בעולם הזה, ולהיות חכם ולדעת מה בדיוק לבקש.

חסד שבחסד – געפיל ביוקר החסד

בהקשר של החינוך על ידי סיפורים אפשר להוסיף סיפור שראיתי ושימח אותי. מי שראה, יש כעת סרטונים של הסבר של ספירת העומר, ובסרטון הראשון הסברנו ש"חסד שבחסד" פירושו לאהוב את החסד והאהבה. אחד החסידים סיפר מה היה הסיפור הראשון והחדש שרבי הלל ספר כאשר הוא זכה להגיע אליו (כדלקמן שאצל רבי הלל ראשית החינוך היתה סיפורים). רבי הלל ספר שישבו החסידים ולמדו את דברי הרבי ש"חסד שבחסד" היינו געפיל – חוש והרגש – ביוקר של החסד. ישב שם למדן מהעיר חומץ, שלא היה חסיד, ואמר שאינו מבין מה הם מתפעלים מהביאור הזה. הרי "חסד שבחסד" הוא דבר פשוט (כפי שהסביר לו הרב שעמו למד קבלה) – חסד הוא אם יש לך נעלים מרופטות שכבר אינך לובש ואתה נותן אותה לעני (שאין לו נעליים), וחסד שבחסד הוא אם אתה גם נותן לו מסמר לתקן את הנעלים... רבי הלל הביא זאת כדוגמה לכך שחסידות היא הבנה בדרגה אחרת לגמרי. הסבר זה של געפיל-חוש בחסד היינו אותו ווארט שהסברנו – לאהוב את החסד.

סיכום הקבלות

בכל אופן, נסכם את המבנה שיצא לנו, לפי ארבע הקבלות כלולות כולן בקבלת האריז"ל וקבלת הבעל שם טוב:

מה ד-מה     ליקוטי דיבורים וסיפורי צדיקים

בן ד-מה      מאמרי דא"ח

מה ד-בן      החסידות כביאור לקבלה

בן ד-בן                קבלת האריז"ל

[ומה עם "אשה משכלת", עם שמונה מדרגות של קבלה?] שמונה מדרגות של קבלה היינו שבכל מדרגה יש פנימיות וחיצוניות. האריז"ל אמר שעיקר העומק של הקבלה שלו הוא שער פנימיות וחיצוניות, ההבנה שלכל דבר יש פנימיות וחיצוניות. פנימיות-חיצוניות עולה הלשון של פתיחת הרמב"ם – "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (שעולה מח במשולש וכו').

נגנו הבינוני, שאמיל, יחי, "בצאת ישראל".

ד. עבודה חדשה

דילוג על הפתח

פסח הוא לשון דילוג – בפסח הקב"ה "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (עליהם כתוב גם בפרק החדש של הרבי, "ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן"), "על ההרים" ו"על הגבעות" גם במובן של "על ידי" (כפי שרש"י מסביר על "והשיב לב אבות על בנים"), כדרשת חז"ל ש"על ההרים" ו"על הגבעות" היינו בזכות האבות והאמהות. פסח עולה ד פעמים דלג, היינו השרש דלג פנים ואחור. פסח הוא גם לשון חמלה, לשון רחמים (כמבואר ברש"י). נמצא שפסח הוא 'דילוג ברחמים' – ה' מדלג ברחמים. על מה הדילוג?

כל דילוג הוא מן הקצה אל הקצה – משני קצוות שהם הפכים. כשיש שני קצוות שהם הפכים בדרך כלל צריך ממוצע ביניהם. זה כל הסוד של הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל. בפסוק יש רק חש-מל, שתי הבחינות הקיצוניות – הכנעה והמתקה (וכלשון הפסוק בקהלת, "עת לחשות ועת לדבר") – אבל מורנו הבעל שם טוב הוסיף את המדרגה של המל האמצעי, את הממוצע של ההבדלה ביניהם.

דברנו על שני יסודות של החסידות – שפלות וחיות. שני היסודות הללו הם בעצמם הכנעה והמתקה, כאשר ממוצע ההבדלה שביניהם הוא עבודת האתכפיא[יא]. אמנם, בפסח הקב"ה מדלג ברחמים על שלב ההבדלה ואפשר להגיע ישר מהשפלות אל החיות. על כך נאמר "ופסח הוי' על הפתח" – שה' פוסח על מה שתמיד נתפס כפתח של עבודת ה', עבודת האתכפיא.

השפל בעצם

מי שלא מצליח לרכוש את השפלות, ונמצא בכל עת בעבודה עליה, זקוק להרבה עבודות של אתכפיא. אבל מי שזוכה להיות שפל בעצם – יכול לדלג על שלב האתכפיא ולהגיע מיד להמתקה-לחיות.

פעם הגיע חסיד מאזאריטש אל הצמח צדק. כשהצמח צדק שמע שהוא מאזאריטש הוא אמר לו שאזאריטש מגדלת בעלי מרה-שחורה. אחר כך הוא שאל את החסיד מה הוא צריך, והחסיד אמר שהוא סובל מהמחלה שהרבי הזכיר. הרבי אמר לו שילמד חסידות וכך יפטר מהמרה השחורה. החסיד אמר שכבר למד הרבה חסידות ולא הועיל לו, והרבי אמר לו – אתה לא מבין חסידות, לא יודע להעמיק. העומק של חסידות ודאי דוחה את המרה השחורה. אחר כך אמר לי הרבי שילך לרבי הלל, הוא יודע חסידות. הרבי הוסיף, אני יודע בו שהוא חסיד, ולא זו בלבד אלא שהוא שפל בעצם.

בזכות השפלות בעצם – השפלות שכבר נעשה בבחינת 'מודעות טבעית' – אפשר לדלג על האתכפיא ולהגיע ישר לחיות (ובכך לבטל את המרה השחורה).

שלשה רגלים – שלשה עיקרי אמונה

אנחנו עומדים ב"זמן חרותנו". חרות היא שיש לאדם בחירה חפשית. בפסח אנחנו יוצאים מהסגירה של מצרים – מכך שהאדם סגור בסיבתיות, בדטרמיניזם ובפאטאליזם – ומכירים שיהודי הוא בן חורין בעל בחירה חפשית מלאה.

שלשת הרגלים הם גם שלש הרגלים עליהם עומדים החיים היהודיים במשך השנה כולה. רגלים הן יסודות, הן עיקרים. אצל הרמב"ם יש יג עיקרי אמונה, אבל בספרים אחרים מרכזים את עיקרי האמונה. למשל, בספר העיקרים מופיעים שלשה עיקרי אמונה. לכן מתאים להתבונן ששלשת הרגלים הם בעצם שלשה עיקרי אמונה:

פסח הוא "זמן חרותנו", וכפי שהוסבר הוא העיקר של אמונה בבחירה חפשית – בחירה חפשית, אפילו שאינה מופיעה בעיקרי האמונה של הרמב"ם או של בעלי עיקרים אחרים, היא יסוד היסודות של כל היהדות[יב] (כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה). אם אין בחירה חפשית אין טעם בכל התורה והמצוות.

שבועות הוא "זמן מתן תורתנו", אליו שייך עיקר האמונה שהקב"ה מנבא בני אדם – שהקב"ה מתקשר עם הבריאה שהוא ברא, דרך התורה ודרך הנביאים ודרך ההשגחה הפרטית (עיקר האמונה שבספר העיקרים כולל את כל עיקרי האמונה של הרמב"ם בתורה ובמשה ובנביאים). כך מוסבר בדרשות הר"ן[יג] כי הדבור הראשון בעשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך וגו'" אינו מדבר על עצם האמונה בה' – כדברי הבה"ג, שלא שייך ציווי על עצם האמונה – אלא על האמונה בכך שה' מצוה את הברואים ונמצא איתם בקשר.

סוכות הוא "זמן שמחתנו", ואליו שייך עיקר האמונה של שכר ועונש (עיקר האמונה שבספר העיקרים כולל את כל עיקרי האמונה של הרמב"ם בנוגע להשגחה פרטית, לעבודת ה' וליעודים לעתיד לבוא). השמחה של חג האסיף היא על דרך "צדיקים יושבים [בסוכת שלום] ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

יציאת מצרים – יציאת מתפיסת ה"מצוי ראשון"

שוב, העיקר של בחירה חפשית אינו מופיע כאחד מעיקרי האמונה, אבל הוא היסוד של כל אמונת ישראל. החרות של "זמן חרותנו" היא יציאה מכל המצרים, כולל גם המצרים בנוגע לאמונה בה' עצמה (האמונה שהיא העיקר הראשון בספר העיקרים, הכולל את כל עיקרי האמונה של הרמב"ם ביחס למציאות ה' והפשטתו וכו'). הרמב"ם פותח את ספרו ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'" – אך "מצוי ראשון" נוטריקון מצר, שגם ממנו יש לצאת ביציאת מצרים.

"לידע שיש שם מצוי ראשון". "מצוי ראשון" הוא דבר, אך הקב"ה אינו 'דבר'. יש מדען מפורסם, דירק, שאמר ש'אלקטרון אינו דבר' (an electron is not a thing), ובוודאי שמי שברא את האלקטון הוא לא דבר. הרמב"ם כתב שהקב"ה הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, אבל המהר"ל 'צועק' עליו שהפכת את הקב"ה לשכל, ושכל אינו "קדוש". הקב"ה הוא קדוש ונבדל לגמרי, גם מההגדרה הזו של "מצוי ראשון".

הקב"ה אינו דבר והוא גם לא מישהו – הוא לא אובייקט ולא סובייקט. הקב"ה הוא לא 'אני' ולא 'אתה' – 'אני' הוא בדרך כלל סובייקט ו'אתה' הוא בדרך כלל אובייקט, והקב"ה הוא לא אובייקט ולא סובייקט. במתן תורה הקב"ה אומר "אנכי הוי' אלהיך" – "אנכי" הוא לא אני ולא אתה, הוא "אנכי מי שאנכי" שכולל גם אני וגם אתהז.

גילויים חדשים בעולמות, בתורה ובאלקות

הרבי מסביר במאמר[יד] כי לעתיד לבוא תהיה התחדשות, שצריכה לבוא לידי ביטוי בכל הרבדים – התחדשות בעולמות, התחדשות בתורה והתחדשות גם ביחס לאלקות:

על ההתחדשות בעולמות נאמר שלעתיד לבוא יהיו שמים חדשים וארץ חדשה. כשאומרים שמים חדשים וארץ חדשה אין הכוונה בהכרח לעולם גשמי חדש ואחר, אלא גם לתפיסה חדשה לגמרי של השמים והארץ. הרמב"ם מסביר כי ידיעת מעשה בראשית – מעשה שמים וארץ – היא ידיעת חכמת הטבע. הוא מסביר שלשכל האנושי אין כל השגה בצורה של הדברים – כצורה נפרדת מהחומר – אלא רק בדברים המורכבים מצורה וחומר, כשתפיסת האדם היא בעיקר בחומר. שמים חדשים וארץ חדשה היינו מעשה בראשית חדש, הבנה חדשה של "מעשה בראשית", שתופסת גם בצורה. כך מסביר הר"ן בדרשותיו[טו] כי אליבא דאמת ידיעת מעשה בראשית היא ידיעת העצם והצורה של הדברים (הוא מביא שהרמב"ם צחק על היוני גאלינוס שאמר שאינו יודע את הסבה לכך שמין המדבר, האדם, הוא צוחק, משום שהצחוק של האדם נובע מעצם הצורה שלו וזהו דבר שלא ניתן להשיגו). אותו מדען שהזכרנו קודם אמר שאי אפשר להבין מהו אלקטרון, אבל היום מתחילים להבין – המדע מתחיל להתקדם לקראת ידיעת המהות של הדברים, לקראת שמים חדשים וארץ חדשה (אך י"ל שתמיד ישאר 'סוד' של מעשה בראשית, תופעות בטבע שעדיין לא מבינים, שהרי "גבֹה מעל גבֹה שֹמר וגבֹהים עליהם").

ההתחדשות בתורה – "תורה חדשה מאתי תצא" – היא גילוי תורה מפנימיות עתיק. עד כה כל מה שהתגלה בתורה – כל הגילויים הכי נעלים של חכמי וצדיקי הדורות – הוא רק מחיצוניות עתיק. חיצוניות עתיק היינו תענוג מורכב, תענוג שמתלבש במשהו נוסף, ואילו פנימיות עתיק היינו תענוג פשוט שאינו מלובש במאומה (אמונה פשוטה שלמעלה מתענוג). בעולם הזה כל התורה היא תענוג מורכב – גם התענוג מתורה ומצוות הוא תענוג מורכב, "במצותיו חפץ מאד" (וכנ"ל ש"חפץ" היינו תענוג שמלובש-מורכב ברצון, רק י"ל ש"חפץ מאד" – בחינת "בכל מאדך" – פורץ את גדרי התענוג המורכב ומגיע לתענוג הפשוט, שאין התורה והמצות דבר זולת האדם המקיים אותם, שכך יהיה לע"ל כאשר "מצות בטלות", כמבואר בדא"ח) – ולעתיד לבוא תתגלה מדרגה של תענוג פשוט. התורה של העולם הזה היא תורה של שמיעה – תורה של הסברה והתלבשות בהשגה. ה"תורה חדשה" שיגלה משיח – "תורת המלך", התורה שבאה מבחינת המלך שבו, כנ"ל – היא תורה של ראיה, ראית המהות שיש בה תענוג פשוט ללא כל הרכבה. הרבי מסביר שאין סתירה בין מה שכתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו'" לבין העובדה שהמשיח ילמד תורה את כולם, כי התורה שהמשיח ילמד היא בבחינת ראיה – הוא יראה לכולם את המהות, וראיה כזו אינו נקראת לימוד (כמו הלימוד שבגדר שמיעה).

ההתחדשות שלעתיד לבוא תהיה אפילו ביחס לאלקות – שיהיו 'אלקים חדשים', גילוי והמשכה חדשה לגמרי של אלקות. הגילוי של 'אלקים חדשים' הוא מה שנתבאר לעיל – התפיסה החדשה שמשתחררת גם מהמצרים של "לידע שיש שם מצוי ראשון", הגילוי של "אנכי" שאיננו אובייקט ואיננו סובייקט, איננו אתה ואיננו אני.

עבודה חדשה (אתכפיא בדורנו)

הרבי אומר במאמר שכל הגילויים החדשים הללו הם על ידי "עבודה חדשה". הרבי מסביר באריכות כי בזמן שבית המקדש היה קיים היה גילוי אלקות ולכן גם מסירות הנפש היתה על פי טעם ודעת, ואילו בזמן הגלות יש עוצמה אחרת וערך גדול הרבה יותר למסירות נפש למעלה מטעם ודעת, והדברים גוברים ומתעלים בעקבתא דעקבתא דמשיחא עד כדי כך שניתן להגדירם כ"עבודה חדשה". "עבודה חדשה" היינו מסירות נפש מסוג חדש.

אחת ההתבטאויות של הרבי על האתכפיא בדורנו היא שכאשר היום בחור קורא בעיתון והוא מדלג על עמוד שיש בו תמונה לא צנועה – זו אתכפיא יותר מכל מסירות הנפש שהיתה ברוסיה. קל וחומר היום, כאשר יש מחשב, כשאפשר לגלוש באינטרנט לכל מיני דברים אסורים – כשמישהו נמנע מלראות דברים שאסור לראות זו עבודת האתכפיא של מסירות נפש שראוי לציון.

ניתן עוד הסבר עיקרי לעבודת האתכפיא החדשה כיום (והוא עיקר ה"עבודה חדשה" של דורנו – דור שהוא דור האחרון לגלות ודור הראשון לגאולה – בפרט כאן בארצנו הקדושה): פעם רבי הלל מפאריטש הסביר למישהו מהו "מח שליט על הלב". בדרך כלל מבינים ש"מח שליט על הלב" הוא השרש לכל עבודת האתכפיא בספר התניא, אבל רבי הלל הסביר באופן יחודי: אם אתה יושב בבית, עם כל הרכוש, הנכסים והאוצרות שלך, ולפתע באים שודדים כדי לשדוד אותך – כמו שהיום נכנסים מחבלים הביתה, ר"ל, עם הסכינים שלהם, עם הרובים שלהם, עם כל כלי הנשק שלהם – והאינסטינקט שלך הוא לברוח, הלב אומר לברוח. אבל אתה עושה חשבון בשברירי שניות שאם תברח – הם ישיגו אותך. הרודף יותר מהיר מהבורח – כמו שפרעה השיג את עם ישראל ביום אחד של רדיפה דרך שהם עשו בשבעה ימים, כמו שלבן הדביק את יעקב ביום אחד דרך של שבעה ימים. לכן, אומר המח ללב, אם תברח – הם ישיגו אותך ויהרגו אותך. מה שצריך לעשות הוא להשאר ולהלחם – אולי תפסיד והם יהרגו אותך, אבל זה מה שיקרה בכל מקרה אם תברח, ואולי ה' יתן לך כח ואומץ לעמוד מולם ולנצח.

העבודה הזו היא עבודת האתכפיא ("מח שליט על הלב") שנדרשת מאתנו היום, עבודה מיוחדת דווקא בארץ ישראל. צריך לקום ולעמוד, במסירות נפש, נגד הכוחות הפועלים בניגוד לאמונה הטהורה בה' ובתורתו על מנת לנצחם ולהפכם לטוב (אתכפיא המביאה לידי אתהפכא), והכל בדרך של "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" (לא כמו במשל הנ"ל של ר' הלל, ששם הוא "הבא להרגך השכם להורגו" כפשוטו, משא"כ לעניננו במלחמתנו נגד הממסד המתנכר ליהדות כו'), באופן המתקבל על דעת הציבור הרחב ככל האפשר (על ידי השקעה רבה בהסברה, החל מלימוד תורה, בעיקר הממד הפנימי שבה, לכולם, כולל גם לגוים, כמבואר בזמן האחרון – שכולם יחזרו בתשובה). "עבודה חדשה" זו מדלגת על רוב צורות עבודת האתכפיא של הדורות הקודמים (למעט שמירת העינים כנ"ל וגם שמירת הלשון), שהן עבודות של אתכפיא לשם אתכפיא, משא"כ עתה, פני ה"עבודה חדשה" של דורנו אך ורק לקראת גאולה, תיכף ומיד ממש, אתהפכא (ומעבר לאתהפכא).

על ידי ה"עבודה חדשה" נזכה לשלש בחינות ההתחדשות – שמים חדשים וארץ חדשה, תורה חדשה ו'אלקים חדשים'.

נגנו האפ קאזאק, שיר המעלות, ברכת המזון, ניגון ההקפות.

 



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה רד"ק (בפירושו השני) ומצודות עה"פ.

[ג] ד"ה "כימי צאתך מארץ מצרים" תשל"ט (קונטרס אחש"פ תשמ"ט – סה"מ מלוקט ח"ג) פרקים א-ב.

[ד] ד"ה "והמשכילים יזהירו" תש"כ.

[ה] והוא על דרך מה שנתבאר בהתוועדות ל"ג בעומר ס"ח ביחס לחמש פעולות המשיח ברמב"ם, שמכוונות גם הן כנגד נרנח"י, כי המדרגה האחרונה – החזרת כל העמים לעבוד את ה' שכם אחד – מיוחסת ברמב"ם בלי צנזורה לקב"ה ובהשגחה פרטית ברמב"ם המצונזר (רוב דפוסי הרמב"ם במשך הדורות) היא מיוחסת למשיח עצמו, והיינו משום שבדרגת היחידה מתגלה החבור העצמי של המשיח עם הקב"ה עד ש"כולא חד".

[ו] מכילתא בשלח ג.

[ז] וראה גם סעודת משיח ע"ג (שם נתבאר כי "חפץ הוי' בידו יצלח" היינו הפסגה של שלשת ביטויי הטוב להם זוכה המשיח, התקופה השלישית בימות המשיח, וכן הובאו שלשה מפירושי הפשטנים בפסוק, כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה).

[ח] וראה לקמן בהתוועדות צפרא דשבתא פרשת שמיני הרחבה בענין כוונת אדם-אדם-אדם ו"דרך ארץ קדמה לתורה".

[ט] הפסוק הראשון מדבר במשה רבינו, הפסוק השני במשיח והפסוק השלישי ב"איש" (ונעוץ סופן בתחלתן, שהרי בפסוק הראשון נאמר "והאיש משה"). משה משיח איש עולה ג פעמים הוי' פעמים אחד. שלשת ניבי ה'מאד' – ענו מאד וגבה מאד חפץ מאד – עולים ה פעמים ז פעמים יג.

[י] יחד – "שפחה על הים" "אשה משכלת" – עולה "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

[יא] כפי שדובר בעבר בארוכה, שהאתכפיא המבוארת בספר התניא אינה עבודת הכנעה אלא עבודת הבדלה, ואכמ"ל.

[יב] ונתבאר עוד לקמן, אחרי מוסף בשבת פרשת שמיני.

[יג] הדרוש התשיעי, וזה לשונו:

שאין אצלי המצוה הראשונה שהיא אנכי ה' אלהיך, להאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, כמ"ש הרב ז"ל. ואין לשון הפסוק מורה על זה כלל, עם היות שהוא בכלל דבריו. אבל עקר המצוה אצלי להאמין בכלל "שיש תורה מן השמים", ושדבר הש"י ואזהרתו מגיעים אלינו ולפיכך פתח ואמר: "אנכי ה' אלהיך" והשם הנכבד הזה מן ד' אותיות, הוא מורה על עלה מחוייבת המציאות, וזה לא בא על צד המצוה אבל על צד הדבר הפשוט שהיו מודים [בו] כבר, שלא היה להם ספק כלל שהיה [נמצא] בעולם מחוייב המציאות, אבל מה שהיה מחדש להם עכשיו ומצוה שיאמינו בו, הוא שאמר כמדבר בעדו, אני הוא אותו מחוייב המציאות מנהיגך, והוא פירוש "אלהיך", ואמר אחריו: אשר הוצאתיך, כאומר לחבירו [וכי] אינך מכירני, אני הוא אותו שעשיתי לך כך וכך והענין הפלוני. ועל דרך זה אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים. והנה שורש המצוה הזאת שנאמין שמאותו שכבר אנו יודעים שהוא מחויים המציאות, ושהשכל הנטוע באדם מכריח זה ואי אפשר לחלוק עליו בשום פנים, שממנו מגיעים אלינו מצות ואזהרות. הפך הדעת הרע, שחושב ומאמין מצד עיונו שזה ליאות וחסרון בחק הש"י, זו היא המצוה הראשונה, והיא בכלל לומר שנאמין שהשי"ת מנהיגנו ומזהיר אותנו.

[יד] ד"ה "כימי צאתך מארץ מצרים" תשל"ט (קונטרס אחש"פ תשמ"ט – סה"מ מלוקט ח"ג) פרק ה, וז"ל:

והנה זה שלעת"ל תהי' היציאה מכל המיצרים וההגבלות, הוא בנוגע לכל הענינים. שכל הענינים דלע"ל יהיו באין ערוך לגבי כמו שהם עכשיו. הן בנוגע להעולם, שאז יהיו שמים חדשים וארץ חדשה (עולם חדש), והן בנוגע לתורה [שעל ידה נברא העולם, אסתכל באורייתא וברא עלמא], שלע"ל יהי' תורה חדשה מאתי תצא, והן בנוגע להמשכת וגילוי אלקות, שהגילוי אלקות שיהי' לע"ל הוא גילוי חדש שנעלה באין ערוך מהגילוי דעכשיו, דכל הגילויים דעכשיו הם מחיצוניות עתיק ולע"ל יהי' הגילוי דפנימיות עתיק. וזהו מה שהגאולה העתידה תהי' בעיקר ע"י העבודה שבסיום זמן הגלות, כי מכיון שכל הענינים דלע"ל יהיו ענינים חדשים, לכן, גם העבודה שעל ידה נמשכים ענינים אלו צריכה להיות עבודה חדשה...

[טו] דרוש ראשון, וז"ל (ועוד האריך שם בדברים לפני ואחרי הקטע המצוטט):

אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אבל לא מאותו צד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם, אבל מצד מה שהידיעה נעלמת בו מצד המחקר, ולא תודע אלא בשפע אלהי, והוא: שיש לכל הנמצאים שני פעלים, פעל נמשך אחר חמרם, ופעל נמשך מצד צורתם אשר הוא עצמותם. והפעלים הנמשכים מצד חמרם, יודעו מצד החקירה ומצד השגת מקריהם אבל [הפעלים] אשר מצד צורתם, אי אפשר שיודעו בשום פנים מצד החקירה, אלא מצד מה שהוציאו הנסיון לאור. וגם כי נדע פעליהם מצד הנסיון, לא נדע [סיבת] פעליהם כלל. כי אנחנו נדע בפלפל שהוא מחמם ונדע סבת החמום להיות היסוד האשיי גובר עליו, מפני שזה נמשך אחר חומרו. אבל עם היות שנדע שהאדם צוחק ושנדע שהאבן השואבת מושכת הברזל, נדע זה מצד שהוציאו הנסיון, אבל לא נדע סבתו, מפני שהם [דברים] נמשכים אחר הצורה כי השער הזה סגור לכל דורש החכמה, במחקר אנושי לבד לא יפתח...

ולכן צחק הר"ם ז"ל על גאלינוס, כשאמר שהיות האדם צוחק לא ידע לו סבה, ואמר כי הוא מכת הנמנע שתודע לו סבה, כי הוא דבר יוצא מעצם האדם וצורתו.

הנה לפי זה מעשה בראשית היא חכמת הטבע האמתית, לא אותה שיתפלספו בה המתחכמים, והיא אמתת ידיעת עצמי הדברים, וזה הוא נמשך ונתלה בנותני הצורות שהם השכלים הנבדלים, ואי אפשר שיודע כי אם בשפע אלהי נבואיי, ולכן תהיה חכמת מעשה בראשית סמוכה ומצרנית למעשה מרכבה, ושניה אליה במעלה, כי שתי אלה החכמות תהיה בהם ההשגה ברוחניים שהם השכליים הנבדלים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com