חיפוש בתוכן האתר

סעודת פורים ע"ה – בית הרב, כפ"ח סעודת פורים (א) הדפסה דוא

בע"ה

סעודת פורים ע"ה – בית הרב, כפ"ח

סעודת פורים (א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ונוח מאויביהם" – קביעת החג ביום המנוחה

עניני מחית עמלק

[דברו על השפ"א שאומר שכל מחית עמלק היא "מחר" – "צא הלחם מחר בעמלק", "יבוא המלך והמן גם מחר", "וישבת המן ממחרת", "גם מחר" וכו'.] "מחה אמחה" כמו 'מחר אמחה'. "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – כל פעם זה גם לדור הבא, מחר... מחית עמלק היא בחינת קבלת שכר עליה נאמר "'היום לעשותם' ומחר לקבל שכרם".

מישהו שאל במייל על תרגום יונתם לפסוק "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" שכתוב מדרא דעולם הזה לדרא דמלך המשיח לדרא דעולם הבא – איך יתכן שיהיה עמלק בעולם הבא? [הרב הסביר כבר פעם בפורים שעמלק קם לתחיה כדי שיהיה אפשר למחות שוב ותהיה חיות במצוות.] אז צריך לשלוח לו, אבל רצינו לומר – קשור למה שהסברנו אתמול – שכל מקום שיש צמצום בסדר השתלשלות, כל מקום של חשך, יש גם אחיזה לעמלק. "בי' נברא העולם הבא", ו-י היא צמצום, אז גם שם יש איזה שרש של עמלק בדקות שבדקות, שאצל צדיקים, הרמוזים בי' של העולם הבא כנודע, הוא חמור מאד.

במדרש מובא על "מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – "מדורו של משה לדורו של שמואל לדורו של מרדכי ואסתר" ("מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" ועוד משה שמואל מרדכי אסתר עולה ו"פ "מלחמה להוי' בעמלק"[ב], דהיינו ו צירופי ג תבות "מלחמה להוי' בעמלק"!). יש לומר ששלשה דורות אלו, שכולם בעולם הזה, הם כנגד הנר"נ של עמלק, ואילו מלחמת עמלק בימות המשיח ומלחמת עמלק בעולם הבא הן כנגד הח"י (המקיפים) שלו. נמצא שיש ה מלחמות בעמלק, מתאים לכך ש-ה הדורות מאברהם ועד לעמלק – אברהם יצחק עשו אליפז עמלק = ה פעמים עמלק. הנר"ן שלו היינו כנגד עמלק אליפז עשו (ע"כ הכל בסט"א) ואילו החיה שלו כנגד שרשו הנעלם ביצחק, שייך למלחמת עמלק בימות המשיח, והיחידה שלו כנגד שרשו הנעלם באברהם, שייך למלחמת עמלק בעולם הבא.

[הרבה ניגונים והרבה דיבורים עם יונתן גודמן על ניגונים.]

נגנו "ויהי בימי אחשורוש".

"עבדי אחשורוש" גם בנקמה בגוים

"אכתי עבדי אחשורוש אנן" – אנחנו עבדים של אחשורוש, לכן לא אומרים הלל בפורים. לא רק ש"עבדי אחשורוש אנן", הדבר בא לידי ביטוי גם בעת שעשינו נקמה מאויבינו – הכל היה צריך להיות ברשות אחשורוש. מגלים תושיה ויוצאים להלחם, אבל הכל צריך להיות בגושפנקא דמלכא – עם רשות מאחשורוש. זה עוד יותר מביש – לא רק שמגביל אותנו בכלל להיות לו עבדים, אלא שגם כאשר כבר עושים משהו טוב, הנובע מנקודת היהדות שלנו, צריך להיות עם תעודת הכשר שלו, כך שבעצם כל מה שעושים הוא בשליחות אחשורוש, אנחנו עבדים שלו ועושים הכל בשליחות שלו. שוב, מאד מביש שהכל צריך להיות בשליחות שלו, בהתחשב איתו, מה יאמר אחשורוש.

לא רק שהוא שולח אותנו – מרשה לנו להנקם מאויבינו – אלא שצריכים להתחשב בו. "בתלת זימני הוי חזקה" – שלש פעמים כתוב "ובבזה לא שלחו את ידם". למה רק הרגו את האויבים, את עמלק, ולא שלחו  ידם בביזה? הרי מגיע לשלול אותם כמו שהגזרה של המן היתה "ושללם לבוז". רש"י כותב שכדי שלא לעורר עין צרה של אחשורוש – אם היו לוקחים את הכסף היה מעורר אצלו עין רעה. אפשר לחשוב ש"ובבזה לא שלחו את ידם" מחמת צדקות – היהודים צדיקים, רק הורגים ולא לוקחים את הכסף, כמו אברהם אבינו. אך רש"י אומר שלא זו הכוונה – הכוונה שפשוט התחשבו במלכות, בהיות היהודים תחת אימת המלך אחשורוש.

גם בקדושה "'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו עליך", וכך בכל מלכות (ועוד ביותר אצל מלכות של גוים) – יש אימה, ובכל דרך צריכים להתחשב איך המלכות תקבל זאת. זה להעמיק את ההבנה, מה כל כך גרוע בכך ש"עבדי אחשורוש אנן" – גם כשעושים תושיה וגבורה עושים בשליחות אחשורוש, וגם אחר כך כל הזמן צריכים להתחשב בו, לא לקחת שום דבר כדי לא לעורר אצלו עין צרה.

[נכנסו בשירה חבר'ה מיצהר]

מעלת השינה בפורים

[השפ"א אמר שמצטער שלא אכל יותר וישן פחות – כל גאולת פורים היא שישנו פחות, "בלילה הוא נדדה שנת המלך", ואכלו יותר, כל המשתאות.] כן, אבל עד אז ישנו הרבה – "ישנו עם אחד". ישנו הרבה, ואז התעוררו. פורים הוא חג של חשך. הרמ"א אומר שיוצאים ידי "עד דלא ידע" בשתיה ושינה. אם יש חג שיש בו מצוה לישון – זה פורים. אומרים שמי שסומך על הדעה הזו, לישון כדי לקיים "עד דלא ידע", הוא מתנגד. בכל אופן, יש כזה דבר, ובדור שלנו גם המתנגדים עושים "אתהפכא".

מת מצוה – מתנגד

אמרנו שהדבר היחיד שקודם לקריאת מגילה הוא מת מצוה. מתנגד אותיות מת-נגד. יש אחד ש"שויתי הוי' לנגדי תמיד" ויש אחד שהמת לנגד עיניו. יש זאת אפילו בקדושה, כמו "שוב יום אחד לפני מיתתך", שאדם מתנהג כאילו הוא הולך למות וזה מה שמעורר אותו לעשות תשובה. יש אחד שכל הזמן המת נגד עיניו, הוא מתנגד, וממילא גם דוחה את המגלה – הוא חושב שזה מת-מצוה, שמצוה לצייר את המת לנגדו. יש שם קדוש, שלא יודעים אם נגיע להסבר שלו[ג]סאל, ר"ת "סוף אדם למות". מי שחושב כך ומכוון את השם הזה הוא מתנגד – שם של מתנגדים (אפילו בני הפילגשים של אברהם אבינו קבלו שמות...).

מה ההבדל בסופו של דבר בין מתנגד לחסיד? שמתנגד, כמה שהוא יכול להיות גאון עולם – כמו הוילנער גאון – הכל יחסית מוחין דיניקה, וחסיד הוא מוחין דגדלות. [יש הרבה תורות על השם הזה בכתר שם טוב.] כדי לעשות נהפוך הוא, יש הרבה כוונות בשם הזה. חוץ מ"סוף אדם למות" יש את הכוונה של "אתה סתר לי [מצר תצרני]" – שייך לפורים, "אכן אתה אל מסתתר". עם ה-מ ("מצר") זה הס"מ, לכן צריך להפסיק, אבל בלעדיו שם סא"ל. זה גופא אומר ששם של קטנות – שם קדוש שמחיה את הס"מ, שם קדוש שמתאים למתנגד, מת-נגד. כל ענינו של הבעל שם טוב הוא להוציא אותנו ממצב של מוחין דקטנות, מוחין דיניקה, ולהביא אותנו למוחין דגדלות, תוך כדי שהוא מסביר לנו איך עלינו לעבוד את ה' כאשר נמצאים בקטנות כו'. והיינו סוד מחית עמלק (שבקרבנו), מחיה לשון מוחין כנודע.

"ישנו עם אחד"

כמו שישנים כדי לקיים את ה"עד דלא ידע", שלכאורה סברא של מתנגד, בכל אופן צריכים להפוך שיכול להיות גם אצל חסידים, במיוחד אחד שהגימטריא שלו היא "ישנו עם אחד". המן אמר שאלוקיהם של אלו ישן הוא  – "עורה למה תישן הוי'" – וגם עם ישראל ישן, כולם ישנים. ב"ישנו עם אחד" יש ט אותיות, שלש ברבוע:

י  ש  נ

ו  ע  ם

א  ח  ד

כתוב "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". לכאורה "גוי" הוא פחות מ"עם", וממילא "גוי אחד" הוא פחות מ"עם אחד" (רק שב"גוי אחד" יש את המעלה של "בארץ", משא"כ הנס של פורים, של "עם אחד" הוא בחו"ל). אנחנו "עם אחד", קשורים בעצם ל"הוי' אחד", וגם ה"עם אחד" שלנו ישן, "ישנו עם אחד". רק "עם אחד" עולה ענג, אבל יחד עם "ישנו" כבר עולה 489, שפע טל וכו'. הפנות של הרבוע הן אותיות שם א-דני – רמז מאד נדיר. באמצע יש את האות ע – כל ציור שיש בו ע באמצע הוא משהו מיוחד, יש לו עין אמצעית, הוא מסתכל עליך ואתה מסתכל עליו. עיקר השינה בעינים. מה הקשר בין א-דני בפנות ל-ע באמצע? כתוב "כי אתם המעט מכל העמים". חז"ל דורשים שאתם "ה מעט מכל העמים" – "כל העמים" הם ע ואתם סה משפחות (שם א-דני, המלכות) בפרשת פנחס, ה פחות מ"כל העמים". שאר האותיות, חוץ מהפנות, עולות משיח בן דוד. אם כן, רבוע מאד מיוחד של "ישנו עם אחד". איפה מוצאים אותו? כשהולכים לישון, כשישנים.

נגנו "ידין בגוים".

חג של מנוחה

כתוב כמה פעמים במגלה שקבעו את החג ליום המנוחה ולא ליום המלחמה שהיא לכאורה עיקר הנס. בפסח החג הוא יום יציאת מצרים, כמו יום הנצחון, אבל פורים וחנוכה הם ביום המנוחה. בחנוכה דורשים חנו-כה – חנו אותיות נחו – אבל עיקר החידוש שחוגגים את יום המנוחה הוא פורים דווקא, לפני חנוכה, וגם כתוב במפורש ומודגש במגלה כמה פעמים, "ונוח מאיביהם... ונוח בארבעה עשר בו... ונוח בחמשה עשר בו... כימים אשר נחו היהודים מאויביהם" (יש במגילה ארבע מנוחות – "ונוח... ונוח... ונוח... נחו" = מרדכי), שמחים בזמן של נח. בחג הזה קודם צריך להיות נח, זה חג נח – חג של מנוחה, גם אפשר לישון – יום המנוחה הוא יום שישנים.

עד היום-טוב היה מתח גבוה ביותר – שנה שלמה של מתח גבוה, אפשר לצאת מהכלים לגמרי, להשתגע לגמרי, מתח של שנה שלמה שמחכים ליום שלא יודעים מה יהיה גורלו – ופתאום בבת אחת המתח יורד ובא יום שכולו מנוחה, ואז עושים מיום הנח יום טוב.

נשיאת חן ומציאת חן במגילת אסתר

"ונוח מאיביהם" מזכיר לנו את "ונח מצא חן בעיני הוי'", כאשר חוגגים את פורים כדבעי מוצאים חן בעיני ה', כמו שאסתר נשאה חן בעיני כל רואיה וכו'. כתוב פעמיים שהיא נשאה חן: כשהיא באה לאחשורוש כתוב "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה", כשאתה ישן הרבה אתה מקבל פרצוף שכל אחד יכול להזדהות איתו, נדמה לו שאתה מהעם שלו. אחר כך "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך וגו'", ובאה במסירות נפש, וכתוב "ותשא חן בעיניו".

אחר כך, כשהיא מבקשת טובה מאחשורוש כתוב ג"פ "אם מצאתי חן בעיניך" – הביטוי השגור בתנ"ך. נשיאת חן כתובה רק במגלת אסתר, אבל לא מתאים לומר 'אם נשאתי חן בעיניך' – יש בכך התנשאות. נשיאת חן היא השלמה בין שני דברים שונים, נשיאת הפכים, אבל אם באים בשפלות למלך ואני עצמי אומר אז אומרת "אם מצאתי חן בעיניך" – שאני דומה לך, מוצאת חן בעיניך. לא מתאים שתאמר שאני אחרת ממך אבל יש כאן נשיאת חן של נשיאת הפכים. כנראה ב"פ נשיאת חן הם כנגד יחידה-חיה ואחר כך ג"פ מציאת חן כנגד הנר"נ שלה.

שנה של מסירות נפש

בכל אופן, "ישנו עם אחד", "ונוח מאיביהם", קבעו את היום טוב ליום המנוחה, ומכאן השתלשל שגם בחנוכה כך. אם כי בחנוכה יש שתי דעות, אבל בפורים פשיטא שהחג הוא ביום המנוחה.

יש הרבה ששואלים למה קבעו כך. הרי היו הרבה ציוני דרך של נסים. יש את היום שתלו המן, יום שני של פסח, שבאמת כתוב בשו"ע שצריך להרבות בו בסעודה זכר לנס תלית המן. יש את משלוח הספרים. למה יש ביטוי "א גאנץ יאר פורים"? אמרנו שהאומר הלל בכל יום הרי הוא מחרף ומגדף, אבל בפורים לכאורה יש הצדקה לחגוג כל יום בשנה ולומר הלל – ראוי לומר הלל, ורק מפני טעם לא אומרים – כי היתה מסירות נפש של שנה שלמה. מי שמזדהה עם פורים, יכול להזדהות איתו כל השנה – כל השנה היתה מסירות נפש שלהם. בזכות זה קבלנו את התורה מחדש.

חג על מלחמה בלי ועדת חקירה

בכל אופן, מה היחוד של יום המנוחה? שבעים פנים לתורה, ונאמר שני דברים – קשורים ל"אכתי עבדי אחשורוש אנן" (ואחר כך עוד דבר). לא רק שאנחנו במלכותו של אחשורוש והוא המלך ו"דינא דמלכותא דינא", אלא כמו שהסברנו שאפילו כאשר עושים דברים טובים – כמו נקמה באויבים – צריכים רשות שלו, אנחנו בעצם שלוחים שלו, ותוך כדי צריכים להתחשב בו, לא לקחת שום שלל כדי שעינו לא תהיה צרה בנו, "ובבזה לא שלחו את ידם", שרש"י אומר שזה מתוך התחשבות ברגש של אחשורוש.

במדינה הרגו חמשה ושבעים אלף, ובשושן הבירה הרגו ביום הראשון חמש מאות וביום השני עוד שלש מאות, וגם תלו את עשרת בני המן על העץ. במאמר מוסגר, דברנו על כך שהטבע הוא רצף נסים תכופים. הסמל לכך הוא האופן בו תלו את עשרת בני המן במחרוזת, כמו שכתוב בתרגום, כמו מחרוזת דגים (חדש אדר הוא מזל דגים). זו המחשה יפה לנסים תכופים – שכל רגע יש בן של המן תלוי על העץ. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו וכו' אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם" – כל רגע יש עוד בן המן ותכף תולים אותו, הם תכופים. בכל אופן, הרגו שם הרבה גוים.

למה ה' רצה שנקבע את היו"ט רק ליום המנוחה, "ונוח מאיביהם"? מה טמון במלים "ונוח מאיביהם"? יש לפרש שהיהודים – במיוחד היהודים שתחת איום אחשורוש, כל דבר תחת איומו, "אכתי עבדי אחשורוש אנן", כל הזמן דואגים מה הוא יאמר – קבלו רשות להרוג רק את האויבים המושבעים, רק את העמלקים. מה היה אפשר לעשות למחרת, אחרי שהרגו 75,000 גוים? מיד היהודים הטובים היו צריכים להקים ועדת חקירה אם לא היו פשעי מלחמה לפי תקנות האו"ם. לא פשוט, אתה הולך והורג ביום אחד חמשה ושבעים אלף גוים – מן הסתם פגעת במישהו חף מפשע, ירית בלי להבחין. מה צריך לעשות מיד? מיד להקים ועדת חקירה אם לא היה פשע מלחמה.

השאלה למה לא חוגגים את מסירות הנפש של כל השנה, שהיא עיקר נקודת היהדות? לא – ה' חכה לראות אם יקימו ועדת חקירה ביום המנוחה או לא. כשהוא ראה שלא מקימים ועדת חקירה – אז ה' אומר שאפשר לעשות יום טוב. "ונוח מאיביהם" – נח לכם שהרגתם את כל האויבים, בלי יותר מדי לבדוק בציציותיהם, בלי שום נקיפת מצפון. כל שמחת החג – השמחה הכי גדולה בשנה, עד דלא ידע – עומדת ותלויה לראות אם ישנה נקיפת מצפון או לא. נקיפת מצפון היא ממש ההיפך משמחה עד דלא ידע, שמחה ללא שום מעצורים. מצפון הוא ענין "הצפוני", שרש היצר הרע שבתת-מודע של האדם. רק אחרי "ונוח מאיביהם" אז "ועשה אותו יום משתה ושמחה וגו'". זה המבחן – האם אחרי שה' בנסים נותן לך את האויבים פתאום יש לך איזו נקיפת מצפון אולי הרגת מישהו שלא בדין[ד]. אם אין – יש חג. כאשר רואים שהכל בסדר, שהיהודים רק שמחים – נס שהיהודים שמחים אחרי שהרגו חמשה ושבעים אלף גוים – על הנס הזה אפשר לעשות יום טוב. על כך נאמר "ונוח מאיביהם". עד כאן פירוש אחד מתוך ה"שבעים פנים" למה קבעו את היו"ט ביום המנוחה דווקא.

נסים המלובשים בטבע – מתח שדורש מנוחה

יש עוד פירוש, קשור למה שדברנו אמש – על כך שפורים הוא נס שמלובש בדרך הטבע ואילו ביציאת מצרים הכל נסים גלויים. מה ההבדל? ה' הולך לעשות לנו נסים גלויים – הוא יודע שזה נס גלוי, ואנחנו גם אחרי כך וכך מכות סומכים על ה' שיכול לגמור הכל. אמנם שואלים למה ה' לא עשה הכל בזבנג אחד, שלח ברק וזהו, אבל סומכים על התכניות שלו – הכל בידיו יתברך, הוא יעשה את שלו, אנחנו סומכים עליו והכל נסים גלויים. בעצם כולנו רגועים, הכל יהיה בסדר. יש מתח, אבל כשיש הנהגה של נסים גלויים כולם רואים שהם נסים גלויים – הכל מה', וה' ודאי יכול לעשות בדיוק מה שהוא רוצה. לכן המתח אינו מתח קיומי עצמי, ולכן מיד כשקורה הסיום – השיא של הנסים, שהקב"ה מכה וגומר הכל, בליל מכת בכורות ויציאת מצרים – מיד מוכנים לשמוח. כל הזמן התכוננו לשמחה, ולכן אפשר לקבוע את הנס מיד בו ביום.

מה שאין כן כשהסדר הוא נסים נסתרים – אסתר היא נס נסתר – נסים שמלובשים בדרך הטבע, לא גלוי ולא פשוט בכלל מה תהיה התוצאה. אף אחד לא יודע מראש מה ילד יום ואיך תהיה התוצאה של כל הסיפור כאן – לא אנחנו יודעים בדיוק מה יהיה, לכן אנחנו באמת במתח גבוה כל השנה, גם אחרי ששלחו את הספרים השניים ונתנו לנו רשות להנקם, אבל עדיין היו הספרים הראשונים שנתנו רשות לאויבים להרוג בנו ר"ל, ולא ידעו עד הרגע האחרון מה ילד יום.

לא רק אנחנו במתח גבוה, אלא גם הקב"ה. כשיש נסים גלויים המתח הוא כמו שרואים סרט שיודעים מה תהיה התוצאה, כבר בטוחים בהפי-אנדינג. אבל כשיש נסים מלובשים בטבע אין שום בטחון בהפי-אנדינג, רק באמונה פשוטה. לכן פורים הוא חג של אמונה פשוטה – "ארור המן", "ברוך מרדכי" – ואפילו הקב"ה מלמעלה, היות שהחליט בבחירתו החפשית להלביש את הנס בטבע, הוא קצת מגביל את עצמו בתוך הטבע, וכשאתה בתוך הטבע לא מאה אחוז ברור מה יקרה פה. לכן כולם במתח קיומי.

כשאדם במתח מאד גבוה, גם כשהוא מגיע לשיא וקורה הנס – יש איזו התפרקות, אבל לוקח יום עד שהוא מרגיש טוב, צריך ללכת לנוח ולקום מחר בבקר, ואז המתח גמר להתפרק, הוא מרגיש טוב, לחשוב בדיוק מה היה ולראות את גודל הנס שמלובש בטבע, ואז הוא קובע יום שמחה. הפירוש הזה הוא יותר פשט, שיש תופעה בטבע שנס נסתר מלווה בהמון מתח אצל אנשים, וגם אצל הקב"ה – גם הוא בתוך הסיפור. ה' דווקא אוהב את הנסים המלובשים בטבע, את המתח הגבוה – זה סיפור-סיפור, ויחסית כשהכל ידוע מראש זה סיפור בשביל ילדים קטנים. סיפור למבוגרים הוא סיפור עם הרבה מתח. בסוף נגמר בכי טוב, הולכים לישון וקמים בבקר, רואים שהשמש זורחת – רואים עולם חדש, כמו שכתוב על מרדכי.

"ונוח מאיביהם" – חוזרים לנח

אם כן, היו לנו שני פירושים ו"ונוח מאיביהם", שקובעים את החג ביום המנוחה. קשור גם למה שדברנו שבפורים "אכתי עבדי אחשורוש אנן" שחוזרים לזמן האבות, ואפילו לפני זמן האבות – חוזרים לנח, "ונוח מאויביהם". לחיים לחיים, שיהיה נח לכולם.

מלך שמטבעו יוצא – להוציא הרבה כסף

[שמו כסף על השלחן] כתוב שמלך הוא אחד שהמטבע שלו יוצאת. בכלל, אם רוצים לקבל מלכות צריכים להדפיס כסף לתנועה – צריכים להתחיל להדפיס כסף, שהמטבע שלנו תצא. בלי להדפיס כסף המטבע שלנו לא תצא. צריך שיהיה לנו מטבע – אין משהו אחר. נחשוב מה לצייר שם. המטבע של אברהם אבינו – המלך הראשון – היה עם זקן וזקנה בצד אחד ובחור ובתולה בצד שני. צייר את עצמו ואת שרה בצד אחד של המטבע ואת יצחק ורבקה בצד השני של המטבע.

מה ההתחלה של המטבע? שיהיה הרבה כסף, שאפשר פשוט לחלק אותו לכולם – "מטבע יוצאת". בשביל שהמטבע תצא לכולם צריך שיתנו המון כסף, ואז אפשר לחלק אותו, והשלב הבא אחרי שאתה מחלק אותו שאתה מדפיס – אתה מחלק כל כך הרבה, אז למה שלא תדפיס בעצמך. [המלך קודם מטביע] אבל יש תהליכים, כדי שיהיה מלך צריך הרבה כסף. נברך את תנועת דרך חיים ואת כל מי שקשור שיצא הרבה כסף ואז נוכל להדפיס מטבע שלנו.

נגנו ניגון ר"ח כסלו.

"ונוח מאיביהם" – אתהפכא לאויבים

הפירוש הכי פשוט של "ונוח מאיביהם" הוא שנוח מאויביהם פשוטו כמשמעו – שניחא מהאויבים. כל זמן שנלחמים הם אויבים, אבל יום למחרת אפשר להגיע לאתהפכא – להגיד 'ברוך המן', הענין של סעודת פורים עד דלא ידע – ואז נוח מאויביהם, ניחא לנו מהאויבים. בתורה "ונח מצא חן" בלי ו, אבל במגלת אסתר כל פעם כתוב "ונוח" מלא ו. ונוח שוה 70 – 70 אומות העולם שהן האויבים שלנו, אנחנו כבשה אחת בין שבעים זאבים. בפורים נח לנו עם שבעים הזאבים, גם עמלק, הכל ניחא לנו – יש כבר "ושעשע יונק על חור פתן", כח להשתעשע עם הנחש, הכי נח מהאויבים שלנו.

הפירוש הזה חוזר לפירוש הראשון, שלא מקימים ועדת חקירה, היות שנח מהאויבים אנחנו מאמצים גם את התכונה של האויבים – הרע נעשה כסא לטוב לגמרי – כמו שגוי אף פעם לא יעשה ועדת חקירה על שנלחם, כך אנחנו "גוי אחד", גוי למעליותא. אם כן, יש לנו כבר שלשה פירושים למה נתקן ביום המנוחה, שלשה פירושי "ונוח מאיביהם".

ב. חג החשך (מאמר ר"נ מדובראוונע)

אתכפיא ואתהפכא – פסח-אור ופורים-חשך

עיקר הווארט היה שפורים הוא חג של חשך. אמרנו שפסח מצד אחד הוא חג של אור, מעבדות לחירות, שעם ישראל יוצא לאור – הוא חג של לידת העם, כמו שאומרים שהתינוק יצא לאור עולם – ה' הוציא אותנו לגמרי מהקליפה. לא הפכנו את הקליפה לטוב – היא עדיין רודפת אחרינו. אפילו קריעת ים סוף, עוד שלב, בו "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים", אבל בגדול אנחנו עדיין בתנועה של "כי ברח העם" – עבודה של אתכפיא, לא של אתהפכא. ואילו פורים הוא לגמרי חג של אתהפכא.

יש רמז יפה – שגם מי שבקי בגימטריאות בשיעורים אמר אותה – שפורים-חשך פסח-אור שוה בדיוק אתכפיא-אתהפכא. הווארט הוא להבין שדווקא פסח-אור הוא עבודת האתכפיא, ואילו פורים-חשך היינו האתהפכא, להפוך את החשך לאור, אור שמצד עצמו הוא חשך, מקורו בחשך העליון. החג האמתי של "ונהפוך הוא" הוא פורים, כעת.

מחיצות מתן תורה בשבועות והרפית "הדור קבלוה" בפורים

לכן גם לגבי קבלת התורה, "הדר קבלוה" בימי הפורים, ברצון. כל ההתנגדות והכפיה במתן תורה – מגיעים להר סיני אחרי כל מב המסעות ברוחניות, מט ימי ספירת העומר (שבהם מכוונים את השם של מב), ומקבלים את התורה, וכבר יצאנו מהרע, ואפילו שם יש "כפה עליהם הר כגיגית", ממד של אתכפיא. רק בפורים "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" – כולם בדרגה של משה רבינו, של יחידי סגולה, כמו רבי יוסי שאומר "יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום".

במתן תורה רק משה עלה להר, משה קבל תורה מסיני, והיו מחיצות-מחיצות, משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו והזקנים מחיצה לעצמם והעם מחיצה לעצמם – לאף אחד אסור לעבור את הגבול שלו, אסור לו להרוס את המחנה. בפורים אין את כל זאת, כל הגבולות והמחיצות מתבטלות. כתוב "מחצתי ואני ארפא" – "מחצתי" בשבועות, כשהיו מחיצות, "ואני ארפא", לשון הרפיה והורדת המחיצות, בפורים. לכן פורים הוא גם חג של רפואה (חג של תפארת, כמו שהוסבר אמש), שאת כל המחיצות של מתן תורה הרפיתי – "וקבל היהודים את אשר החל לעשות", "הדור קבלוה" ברצון ובשמחה.

גילוי אסתר המלכה "לעיני כל ישראל"

היתה עוד גימטריא יפה שלא אמרנו אתמול: הכל מתחיל מ-502, האותיות המשותפות של אתכפיא-אתהפכא, שוה "ארור המן", שוה "ברוך מרדכי", שוה "אמונה פשוטה". בתוספת ה מקבלים אתהפכא ובתוספת י מקבלים אתכפיא – סדרה בהפרשים של 5. 502 ,507, 512. יחד יוצא רבוע – 1521, טל ברבוע, כל זך המילויים של שם הוי' ב"ה.

הנקודה האמצעית של כל רבוע של מספר לא זוגי היא מספר השראה, וכאן הנקודה האמצעית היא 761, מספר ההשראה ה-20, שוה "לעיני כל ישראל" שבסיום התורה, שוה אסתר המלכה של פורים. אסתר המלכה, ששוה "לעיני כל ישראל", והיא "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – מגלת אסתר היא הפיכת עצם החשך, גילוי אור עצמי, אור חדש, חדש להיות אור, שהוא מהחשך העצמי שהוא העדר גילוי בעצם, הוא התכלית של כל התורה כולה, "תורה אור". משה רבינו גלה "לעיני כל ישראל" את אסתר המלכה, שהיא הנקודה האמצעית של טל ברבוע (סכום שלשת המספרים הללו שהזכרנו אתמול).

ד"ה "ויהי בימי אחשורוש" בשו"ת דברי נחמיה

עיקר הדיבור היה על חשך ואור. אתמול בלילה היו שני מקורות לדברים שדברנו: אחד הוא שיחה של הרבי על סוגית אי-אמירת הלל בפורים. מתוך שלומדים שיחה, בה הרבי מקיף ומסביר סוגיא בחז"ל, הלימוד כמו קרש קפיצה להעמיק בסוגיא ולהפיק עוד ועוד חידושים.

המקור העיקרי של אתמול, כל הענין של חשך ואור, שייך לדמות שהתחלנו לדבר עליה בט"ו בשבט – דמות לא כל כך מוכרת בחסידות חב"ד, רבי נחמיה מדובראוונא (שנולד ונפטר בט"ו בשבט), גדול בעלי הנגלה בחב"ד – ואמרנו בט"ו בשבט כבדרך אגב, שהיות שהוא חסיד כמה שספר השו"ת שלו הוא ספר עמוק בנגלה, הפלא ופלא, יש בתוך הספר שלו (בסוף חלק א) שני דרושי חסידות, ואחד מהם הוא ד"ה "ויהי בימי אחשורוש וגו'", הוא עיקר המקור של הדרוש שלנו אתמול בלילה. יש לו שם שני דרושים – "אני לדודי ודודי לי" ו"ויהי בימי אחשורוש". מאד מומלץ שילמדו, וכדי להשלים את ההתוועדות של אמש היה יפהפה להביא את הדרוש בשלמותו – משהו מופלא ועמוק ביותר.

פירוט מדרגות אור וחשך בסדר השתלשלות

עיקר מה שדברנו בסוף הדברים אתמול הוא סוף המאמר שם, מסקנת המאמר, בלי כל אריכות ההסבר – שיש חשך אמתי עליון, חשך אמתי תחתון, ובאמצע יש את סדר השתלשלות שכולו באמת אור אף שבכל דילוג מאור לאור יש שתי בחינות חשך. כל החשך שם הוא כדי לגלות את האור הבא, לכן הכל כלול באור – יש חשך-אור-חשך.

יותר בפרטי פרטיות, אם כשלומדים את המאמר כבר יודעים את סדר ההשתלשלות לפי קבלה וחסידות, יש בגדול תשע מדרגות – חשך למעלה, חשך למטה, ושבע מדרגות באמצע – אור-חשך-אור-חשך-אור-חשך-אור, ובתוך כל חשך שבין אור לאור יש בעצם שתי מדרגות חשך.

מה הן שבע המדרגות? אחרי החשך האמתי, החשך של ה' כביכול, "ישת חשך סתרו" בעצם, יש גילוי אור אין סוף. אצל רבי הלל קוראים לכך הדילוג הראשון מעצמות לאור אין סוף. אנחנו מסבירים שעצמות הוא בחינת חשך מלשון עצימת עינים. העצימה היא בדיוק איך שהוא מגדיר את המושג חשך בעצם – העדר גלוי בעצם (ואמרנו את הגימטריא היפהפיה – העדר גלוי שוה חשך). ברגע שמתגלה משם אור – זהו דילוג שלא בערך. יש אור אין סוף שלפני הצמצום. אחר כך יש חשך הצמצום שמטרתו לגלות אור. אחר כך הקו – אור. אחר כך א"ק שמעלים את האור. אחר כך אצילות – אור. בריאה – בורא חשך. יצירה – יוצר אור. בסוף יש את "אף עשיתיו", החשך ועד לחשך התחתון שאין תחתון למטה הימנו. זה המבנה בכללות.

כיסוי אור האצילות בחשך הבריאה

הוא מסביר מהי כל מדרגה בנפש (ומסביר גם בעבודה, מסביר בכמה צורות): הדוגמה העיקרית שאור האצילות – עצם השכל, "אבא מקנן באצילות" – אי אפשר לחשוב אותו בכלל באותיות. אותיות רק מסתירות ומעלימות על השכל. הוא לא כותב, אבל יש כאלה שמתארים חויה של בטול המחשבה, וכאשר המחשבה מתבטלת יש גילוי של אור גדול מאד, כעין אור אין סוף.

לאור הזה, אור האצילות, אין שום כלים במודעות הרגילה. לכן צריכים להסתיר את האור הזה – אי אפשר לחשוב או לחוות את מהות השכל. המחשבה הכי עמוקה שאתה יכול לחשוב על משהו, שאתה מעיין במשהו וחושב מחשבת שכל שאין בה אותיות מורגשות, אבל בכל אופן היא לא מהות אור השכל – היא לאחר הפרסה וההסתרה של מקור האותיות, עוד לפני שיש אותיות מורגשות במחשבה. אם האור עצמו הוא אצילות, יש פרסה בין אצילות לבריאה שמסתירה על האצילות, שאי אפשר לחוות את האור הזה ממש. בכל אופן, יוצא ממנו אור של תולדה – שאדם חושב באותיות לעצמו. הגילוי הוא אור גדול לעצמו, אבל הוא חשך לזולת – "בורא חשך" – לא יכול להתגלות לזולת.

חשך (עליון) לגריעותא וחשך (תחתון) למעליותא

יש שני חשך: לחשך העליון יותר, המסתיר על המהות, הוא קורא חשך לגריעותא, כי הוא גורע מהאור הקודם שאין לנו גישה אליו. אדם לא יודע בכלל איך קיים אור האצילות, כי אף פעם לא חווה אותו, לא ראה אותו, אדם לא יודע מהו אור השכל שלו, מהות השכל. הדבר הראשון שהוא חווה הוא מחשבה. [שום אדם לא חוה?] אמרנו שיש תמיד יוצא מהכלל, אבל בסדר השתלשלות, אם לא שוברים את הכללים, את המחיצות, לא יודעים מה זה. מה כן יודעים? יש מחשבה. יש מחשבה מאד עמוקה, יש מחשבה מאד מאירה – זה אור של תולדה, לא לפי ערך.

החשך העליון, שמסתיר על האור הקודם, נקרא חשך לגריעותא. למה הוא לגריעותא? כי גורע יחסית לאור העליון. החשך השני, שמאיר לעצמו אבל חשוך לזולת, נקרא חשך למעליותא, כי הוא מקור מה שעתיד להיות גילוי לזולת. יש שתי שכבות חשך בין אור לאור, ודווקא השכבה העליונה היא חשך לגריעותא (יחסית לאור הקודם) והשכבה התחתונה היא חשך למעליותא (יחסית לאור שבא אחריו לזולת). כך בכל מדרגה של חשך.

הוא הכי הרבה מסביר זאת ביחס לאותיות המחשבה. אור התולדה שבא מאצילות ומתגלה כאותיות המחשבה הוא עולם הבריאה. השכל שאני יכול לחשוב הוא יש מאין, בריאה חדשה לגמרי – כמו שכל שנופל ואיני יודע מהיכן, מה היה קודם. מהבריאה ליצירה גם צריכים שתי מדרגות כדי להגיע. יש משהו בעולם היצירה שגם צריך להסתיר על אותיות המחשבה כדי לגלות אותן כאותיות הדבור. מה שאמרנו כעת על חשך-אור-חשך-אור וכו' הוא כללים, אבל בפרטיות מסביר שבכל מדרגה יש שתי בחינות חשך. שוב, לחשך השני קורא חשך למעליותא, שכדי לגלות את האור. אותיות הדבור שמתגלות לזולת הן לא לגמרי אחרת ממה שאתה חושב – יש יחס בין מה שאתה חושב למה שאתה מדבר. אבל בין השכל עצמו למחשבה שלך יש פער מוחלט – זו בריאה חדשה.

בכל אופן, אם נחזור ונאמר זאת, בכל מדרגה יש חשך. [נכנס ר' יחזקאל סופר ועברו לנגן אחרי לחיים ואיחולי נחת הדדיים זה מזה ובכלל.]

"הענן והחשך" – חשך עליון וחשך תחתון

היינו באמצע להסביר שבין אור לאור יש שתי מדרגות של חשך. כתוב "יוצר אור ובורא חשך" – עולם היצירה למטה מעולם הבריאה. עולם הבריאה הוא אותיות המחשבה, חשך ליצירה, כי הוא רק "אור המאיר לעצמו" וחשך לזולת. דבור הוא אור לזולת, עולם היצירה. יש אור שלמעלה מהבריאה, אצילות, אבל אין לנו השגה בו. יש פרסה שמעלימה את האור – חשך – ואז עוד חשך של אותיות המחשבה, כי הזולת לא מכיר את אותיות המחשבה.

בכל מקום יש בין אור לאור שתי מדרגות חשך – חשך שמעלים את האור הראשון וחשך שהוא המקור של האור הבא. הפסוק שמסמיכים זאת עליו הוא "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה". יש ענן, שמסתיר את האור הקודם, וחושך, שהוא ההתחלה של האור הבא. כתוב שהענן נקרא חשך לגריעותא ביחס לאור הראשון, והחשך הוא החשך למעליותא ביחס לאור הבא. זה ווארט חשוב בחסידות.

פחתו והותירו על מה שכתוב בתורה

לעניננו, יש גמרא לגבי פורים, שעמדו לעם ישראל "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגלה" – אז שברו את הכלל, "הפרו תורתך". דברנו על כך הרבה אתמול בלילה. הותירו מקרא מגלה, אבל מה פחתו?

יש מפרשים שמסבירים שכאשר מגיע זמן קריאת מגילה אתה פטור מכל המצוות – גם אם אתה כהן גדול בבית המקדש או תלמיד חכם שיושב בבית המדרש. רק מדבר אחד אינך מפסיק – מת מצוה. [יש בפורים מת?] זה בדיוק מה שצריך להבין.

יש שתי מדרגות, שקודם כתוב "פחתו" ואחר כך "הותירו", הוא פורים הוא חג של חשך. באמת יש אתהפכא, "ליהודים היתה אורה", אבל כל אחשורוש הוא לשון שחרות, לילה, גלות היא לילה, "'אני ישנה' בגלותא", "ישנו עם אחד", "אכתי עבדי אחשורוש אנן", לכן לא אומרים הלל, "יהל אור". הכל חג של חשך. יש חשך תחתון, אחשורוש, ויש חשך עליון, "הוא אחשורוש".

"לא פחתו ולא הותירו" היינו שתי תכונות החשך של סדר השתלשלות – קודם יש את "הענן", "פחתו", חשך לגריעותא שמסתיר על האור הקודם, ואחר כך "הותירו", גם חשך, חשך למעליותא, ביחס לאור שיבוא אחריו. בכל התורה הנביאים לא עשו זאת, אלא רק בפורים – גם את הפחתו וגם את ההותירו, עברו על "בל תגרע" וגם על "בל תוסיף".

"בני אמי נחרו בי"

 [אתה יכול להוציא אותי מהחשך התחתון?] על זה כתוב "בני אמי נחרו בי". כתוב "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר [החשך] כיריעות שלמה [האש לבנה]" אבל "אל תראוני שאני שחרחרת [שחרות כפולה, השחור העליון ששייך להתגלות וגם שחור תחתון שלא שייך לשום גילוי] ששזפתני השמש [חשך טוב, אבל מה עושים עם החשך התחתון?] בני אמי נחרו בי" – "בני אמי" היינו כחות הגוף, החשך התחתון, והם "נחרו בי". "נחרו" לשון שרפה – לא שרפו אותי, 'נחרו אותי', אלא "נחרו בי", נשרפו בתוכי. צריך שהחשך התחתון ישרף בתוכי, יכלל בתוכי, זה מה שקורה כששותים יין שרף – משקה, ובכלל יין – בפורים, הפעולה היא "בני אמי נחרו בי", לחיים לחיים. זו ההתחלה. [לחיים, שיהיה לך נחת ממני]. שיהיה לכולם נחת מכולם – שנהיה "עם אחד".

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ב"מלחמה להוי' בעמלק" יש יה אותיות ("כי יד על כס יה"), משולש ה:

מ

ל  ח

מ  ה  ל

י  ה  ו  ה

ב  ע  מ  ל  ק

פנות המשולש – בקם – היינו שם קדוש, שדי (שם הברית ששם פוגם עמלק) באתב"ש, ס"ת האבות אברהם יצחק יעקב (רוא"ת האבות – אברהם [= יצחק] יצחק יעקב [= רפח] = מלכות = אברהם אברהם). בקם = 142, "מלחמה להוי' בעמלק" = 421 (יה בהשראה = "ונח מצא חן בעיני הוי'"), צירוף ספרות. מכח שם זה נלחמים בעמלק ומוחים את זכרו.

ג הפנות ו-ג הנקודות שבאמצעי הצלעות = 252 = ו"פ מב = ז"פ לו (ו ברבוע). ט האותיות הנותרות = 169 = 13 (אחד-אהבה) ברבוע.

"מלחמה... בעמלק" = 365 (יד בהשראה – "כי יד על כס יה"), שסה מצות לא תעשה, סוד יוסף הצדיק (תיקון הברית), שעל ידי מצות לא-תעשה (סוד "זה שמי לעלם" – "'שמי' עם יה שסה") מוחים את זכר עמלק.

[ג] הענין נתבאר בחלקו השני של השיעור.

[ד] במלחמת המלכים אברהם דאג מזה שהרג כל כך הרבה גוים שמא קבל את שכרו על כל מעשיו הטובים כו' (לא שמא פגע באיזה גוי חף מפשע [רק ביחס למלכי צדק, שם בן נח, חשב שמא יקפיד על מה שהרג כל כך הרבה מבניו]), עד שה' אמר לו "אל תירא אברם שכרך הרבה מאד". מכאן שהנקמה מהאויבים היא בחינת קבלת שכר, בחינת "מחר לקבל שכרם", סוד מלחמת עמלק כנ"ל. מתאים למה שהוסבר לעיל שמלחמת עמלק בעולם הבא (עולם קבלת השכר) הוא כנגד שרשו הנעלם של עמלק באברהם, היחידה של עמלק. מחר = אברהם (במלחמת המלכים הוא עדיין לא נקרא אברהם, אך זה גופא השכר שהוא עתיד לקבל...). אברהם אותיות מהר בא (למפרע), היינו מחר בא (כידוע שחז"ל מחליפים ה ב-ח. "שכרך הרבה מאד" ר"ת משה, כמבואר בכתבי האריז"ל. משה (ואתפשטותא דמשה שבכל דרא) הוא זה שנלחם בעמלק עד חורמה, בלי שום נקיפת מצפון (לא כמו שאול כו', ומה ש"ויחלש יהושע גו'" היינו על פי הדבור, להניח מקום ליהודים בימי מרדכי ואסתר וכו').

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com