חיפוש בתוכן האתר

פרצוף ה"תועבה" בתורה - כ"ו אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ו אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

פרצוף ה"תועבה" בתורה

מסכת והלכות עבודה זרה (6)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "רחמנא".

א. שרש תעב

תועבה בתורה – עבודה זרה וחטאים נוספים

אנחנו לומדים נושאים הקשורים למסכת והלכות עבודה זרה. היום נעשה פרצוף, כדרכנו, על פי התבוננות בשרש חשוב שמופיע הרבה בתנ"ך – השרש תעב, שרש שמופיע רבות בקשר לעבודה זרה[ב]. יש גם פסוק חשוב בשירת האזינו, שעוד מעט נקרא בתורה, עם השרש תועבה. הכלל הוא שיש הרבה דברים שנקראו תועבה בתורה – הכי הרבה עבודה זרה, אבל יש עוד כמה וכמה דברים, עד כדי כך שיש פרצוף שלם עליו נעבור.

'תבוא עליך ברכה'

נפתח עם 'ממתק': בשנת תע"ב, בהיות מורנו הבעל שם טוב כבן ארבע עשרה שנה (ראה לקמן בסוד "יד ליד לא ינקה"), יסד את שיטתו המיוחדת של אהבת ישראל וגמ"ח בקרב חבורת הצדיקים הנסתרים (אליה הצטרף בהיותו בן אחת עשרה שנה). הצדיק הישיש רבי מאיר ברך אותו בשל כך "תבוא עליך ברכה" (במ"א מובא "תבוא עליו ברכה") ר"ת תע"ב, רמז לאותה שנה. מכאן סימן שטמונה בשרש זה ברכה נסתרת שעלינו לגלות (כאשר נלך בדרכו של מורנו הבעל שם טוב, המלמד אותנו להשכיל, לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא).

עביות וגסות

קודם נתבונן בשרש תעב: עיקר השער, שתי האותיות של השרש, הוא עב[ג]. האות ת היא תוספת (מאותיות האמנתי"ו, שאינן עיקריות בשרש). אם כי יכולנו לדרוש את השרש תעב כאומר תעה ב... – כמו "תעיתי כשה אובד" – שמתאים גם לעבודה זרה, אך לפי לשון הקדש יותר משמע שעיקר השער הוא עב, לשון עביות (יש רמז מובהק לכך בשירת האזינו שנראה בהמשך). לפי זה, באידיש תועבה היא גראבקייט – יותר עב מגסות.

יש גסות רוח, גס הוא הלעו"ז של שם סג בקבלה, ואילו עביות היא הלעו"ז של שם עב, שיותר גבוה. שם עב הוא בחכמה (והוא שם הוי' דמילוי יודין – יוד הי ויו הי – סוד ארבעים סאה מים של מקוה טהרה, וסוד ארבע היודין דס"ת "אני לדודי ודודי לי" כנודע. בספר יצירה מובא שחדש אלול נברא באות י, וארבע היודין הנ"ל הן כנגד ארבעים הימים האחרונים שמשה רבינו היה בהר, ימי רחמים ותשובה מאהבה, המסתיימים בחג העשור, י, יום הכפורים. הכל בסוד ה-י של שם הוי' ב"ה, נקודת החכמה והבטול האמיתי לה'), שם של בטול במציאות, אין ממש, כאשר הלעו"ז הוא דבר יש עב ממש, יותר עב מגס.

ריחוק, שקוץ ושנאה

התרגום מתרגם את שרש תעב בכל מקום לשון ריחוק, מרחק[ד]. הרד"ק בספר השרשים כותב שכל תועבה בתנ"ך היא לשון "שקוץ[ה] ושנאה". באמת בתורה מוצאים על עבודה זרה "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו", "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו כי שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא"[ו] (בפסוק זה השרש תעב מופיע שלש פעמים, פעם אחת כשם ופעמיים כפועל[ז], הריכוז הגדול ביותר של השרש בתורה), כפי שקראנו לפני כמה שבועות בתורה.

התעבות טובה והתעבות רעה

יש בהתעבות גם משהו טוב. כתוב בחסידות שמהתעבות האורות נתהוו הכלים. אור הוא דבר הכי מופשט, ראשית התגלות האור מתוך המאור – יש לעבות אותו באופן שלילי, לשקץ אותו, ויש לעבות אותו על מנת לעשות ממנו כלים, תהליך מאד חשוב בבריאה. אפשר לדרוש את ה-ת של תעב לשון התעבות – לא סתם עב, אלא דבר שמתעבה, נעשה יותר ויותר עב. בלעו"ז היינו לקחת אור ולמרוד בו – "מורדי אור" – ולעשות אותו יותר ויותר עב, יותר ויותר חשוך (כמו "בעב הענן"[ח] ופירש"י "במעבה הענן וזהו ערפל"). אנחנו צריכים "לאהפכא חשוכא לנהורא" והתועבה מעבה את האור והופכת אותו לחשך.

לדוגמה, מי שלומד תורה שלא לשמה, עליו נאמר "ופושעים יכשלו בם", לוקח את אור התורה ומעבה אותו, וממש הופך אותו לחשך, כמו באוניברסיטה. זו דוגמה של לקיחת אור ועיבוי והגשמה שלו. כך בתורה בכלל, ועוד יותר בלימוד הקבלה – סכנת ההגשמה היא לקחת את הדברים הכי רוחניים ולעבות אותם לגריעותא, לעשות תועבה מהקדש[ט] (שעל תועבה זו שנעשה מהקדש נאמר "לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל"[י]).

שרש התועבה במדות – "תועבת הוי' כל גבה לב"

בתורה תועבה תמיד כתובה על מעשה רע. כתוב על הרבה דברים, כשהעיקר – מבחינת הכמות – הוא עבודה זרה. השני בכמות הוא נושא העריות. אבל בספר משלי חוזרת הרבה פעמים המלה תועבה, בפרט בביטוי "תועבת הוי'", במשמעות של מדה רעה בנפש.

יש רק שני ספרים בתנ"ך בהם מופיע הביטוי "תועבת הוי'" – דברים ומשלי. בספר דברים כתוב ח פעמים "תועבת הוי'" ובמשלי כתוב יא פעמים "תועבת הוי'" – סה"כ יט פעמים בתנ"ך, אך רק בשני הספרים האלה. הסימן הוא חוה (ראשונה, שרש לילית כנודע) – צריך לתקן אותה, ח פעמים בדברים ו-וה פעמים במשלי. בתורה מדובר בעיקר במעשים ובספר משלי יותר במדות רעות. עיקר הדבר שה' מתעב – משקץ ושונא – הוא "תועבת הוי' כל גבה לב".

יש כמה פסוקים דומים, אבל זה הפסוק העיקרי – "תועבת הוי' כל גבה לב יד ליד לא ינקה"[יא]. הביטוי הזה – "יד ליד" – הוא מקור חז"ל ל"מדה כנגד מדה"[יב] – כך ה' מעניש. כתוב שעל שום מדה בלב ה' לא מעניש – רק על מעשים – חוץ מגאוה. על זה כתוב "יד ליד לא ינקה". איפה עוד כתוב "לא ינקה"? בהמשך ל-יג מדות הרחמים – זו כביכול המדה ה-יד, ש'שוללים' מ-יג מדות הרחמים, מסיימים קודם ב"ונקה". כעת נראה כמה מכוון: כמה שוה "לא ינקה"? 196, יד ברבוע (המדה ה-יד), "יד ליד [=] לא ינקה".

רואים שכל התועבות בעצם, בפנימיות, ברוחניות, כולן גאוה. גם עבודה זרה היא בפנימיות גאוה – עבודה זרה בנפש היא פולחן עצמי, כפי שכתוב בחסידות הרבה, ובמיוחד אדמו"ר האמצעי צועק על כך הרבה. הוא מסביר שכל שקר בעבודת ה' הוא תועבה, ע"ז, כי הוא גאוה, "תועבת הוי' כל גבה לב"[יג]. כמובן, הכוונה ל"גבה לב" לגריעותא. יש גם הגבהת לב למעליותא – כתוב ביהושפט "ויגבה לבו בדרכי הוי'". הוא מלך מבית דוד – שאמר על עצמו "והייתי שפל בעיני", הוא שפל באמת, אך אצל צאצאיו יש את תכונת "ויגבה לבו בדרכי הוי'". בכל אופן, סתם "גבה לב" הוא לגריעותא – "תועבת הוי' כל גבה לב".

ב. פרצוף ה"תועבה" בתורה

תועבה – שנאוי ומתועב אצל ה' (ולא נורמה חברתית)

נעבור על עשרת הדברים – תשעה שהם עשרה – שנקראו תועבה בתורה. אחת הסיבות שאנחנו עושים שיעור זה היא כי יש 'רבנים' מודרניים שרוצים לפרש את המלה "תועבה" כנורמה חברתית – מה שהחברה מרחקת. לכן, בפרט לגבי דבר מסוים, שמן הסתם כולנו יודעים מהו, רוצים לומר שאם הנורמה החברתית משתנה אולי אפשר להקל בהתייחסות אליו ר"ל. כמובן, זה גם שיבוש דעת, שטות, וגם כפירה בתורה לגמרי. לא נרחיב בכך יותר מדי.

מה מביא אותם לשטות הזו? הביטוי "תועבת מצרים". כמו שלמצרים יש את מה שהם מרחיקים, כך בכל תרבות ובכל חברה יש את מה שהם מרחיקים – הסכמה חברתית. כמובן, הדבר הראשון שמכחיש זאת לגמרי הוא הביטוי שאמרנו הרגע – "תועבת הוי'". [זו נורמה של כל החברים של ה', הוא קובע את הנורמה.] בדיוק. פלא שבאיזה מאמר שלהם שקראתי מתעלמים מכך ש"תועבת הוי'" (ביטוי שחוזר יט פעמים בתנ"ך כנ"ל) היינו שה' שונא ומשקץ זאת.

עבודה זרה (ושרשה בפולחן עצמי)

בכל אופן, מהם הדברים בתורה שנקראו תועבה? קודם כל, כמו שהרמב"ם כותב, כל התורה כולה באה לשלול ולבטל עבודה זרה. ברגע שאמרנו שבפנימיות התועבה היא "תועבת הוי' כל גבה לב" – שרק עליה כתוב "יד ליד לא ינקה" – פשיטא שעבודה זרה היא פולחן עצמי, גבהות לב.

כישוף

אחרי זה, כאשר מוזכר בתורה שכל הכישופים הם תועבות – כתוב שם שלש פעמים תועבה – הסיום הוא "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". סימן שתמימות – המדה הכי חשובה בחסידות, "הולך בתֹם ילך בטח" – היא ההיפך מכל התועבות והכישופים. עבודה זרה וכישוף אינם זהים, הם מצוות שונות בתורה, ואף על פי כן הרמב"ם כולל בתוך הלכות ע"ז את כל סוגי הכישופים. כלומר, שיש זיקה – אם אתה צריך לכלול את הנושא של כישוף אתה שם אותו בתוך ע"ז. בגדול, הכל נכלל בהלכות ע"ז אך בפשטות צריך להבחין בין ע"ז לכישוף.

כל פעם שיש שני דברים קרובים צריך איזה ממוצע שלא ברור לאיזה קצה הוא שייך. מה הדבר בתורה שלא ברור אם הוא ע"ז או סוג של כישוף? זהו ממוצע, שגם עולה מעלה-מעלה עד כתר עליון וגם יורד מטה-מטה עד המלכות – עבודת המולך, שיש שיטות שונות אם כלולה בע"ז או לא. גם זו תועבה, מולך לשון מלכות. עבודה זרה וכישוף הם בחב"ד, חכמה ובינה ("תרין ריעין כו'"), אבל הממוצע שביניהם נמשך למטה במלכות. עבודת המֹלך היא גם ההיפך מחינוך – היא קשורה לילדים, להעביר את הילדים באש זרה, ככה עובדים את המולך.

עריות – כלל ופרט

אמרנו שהדבר הראשון בתורה שנקרא תועבה, בכמות, הוא עבודה זרה – 9 או 10 פעמים, לפי מחלוקת המפרשים לגבי הפסוק בהאזינו. בעריות כתוב 6 פעמים לשון תועבה. בעריות יש כלל ויש פרט. כתוב ארבע פעמים תועבה על כל העריות, אבל כפרט כתוב פעמיים לשון תועבה על דבר אחד – משכב זכור[יד]. היות שזה נושא חם מאד היום, לכן מכאן הגענו להתבוננות שלנו היום, ורוצים לקשר את אותו פרט לעבודה זרה – כי התורה מקשרת את כל מה שנקרא תועבה לע"ז (תועבה סתם). הרמב"ם כותב שכל סטיה מינית היא סוג של פולחן בו היו עובדים העמים הקדומים את העבודה-זרה שלהם, וממילא יש בכך קשר לעבודה זרה.

שלשה כללי תועבה

אם כן, יש לנו שלשה כללים גדולים שנקראים תועבה – עבודה זרה, כישוף, עריות בכלל ובפרט משכב זכור. נשים לב שמשכב זכור נקרא בתורה פעמיים "תועבה", ויש עוד איסורי עריות שיש להם שם לואי פרטי בתורה – תבל, זמה ונדה. שוב, בעריות חוץ מהכלל יש כמה ביטויים פרטיים. יש בעצם ארבעה ביטויים פרטיים – תועבה (על משכב זכור), זמה, תבל, נדה (לא על איסור נדה אלא על ערוה אחרת מהעריות). הכל בחומש ויקרא. יש גם "חסד" לגבי אחות – נשמעת מלה יפה. אמרנו שהביטוי "תועבת הוי'" הוא רק בחומש דברים, אבל כל התועבות של העריות הן קודם, בחומש ויקרא. אז בעצם כל תועבות התורה הן בחומש ויקרא או בחומש דברים. עד כאן שלשת הכללים הגדולים.

יש עוד פרטים, דברים פרטיים בתורה, שנקראו תועבה. כנראה הכל קשור – הכל סוגים של עבודה זרה, יש בהם 'ריח' עבודה זרה, עריות וכישוף. למה שלשת הדברים האלה הם הכלל וכל השאר הפרטים? על שלשת הדברים האלה יש עונש מות. על כל שאר הדברים שנקראו תועבה אין עונש מות. לכן שלשת הדברים האלה הם הכלל.

פגם החב"ד: עבודה זרה, כישוף, עריות

היות שיש כאן שלשה כללים, אם יש לנו פרצוף שלם של ספירות – הם החב"ד. ההקבלה פשוטה מאד:

עבודה זרה היא כנגד החכמה, ההיפך מהבטול "בלתי להוי' לבדו" של החכמה.

אמרנו שכישוף הוא 'בת זוג' של עבודה זרה – הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – והראיה שהרמב"ם שם אותם יחד. בכל אופן, עבודה זרה היא היפך הבטול. מה הבעיה של מכשף? איך חז"ל מתארים זאת? שמכחיש פמליא של מעלה, כלומר, הוא מכחיש את סדרי הבריאה כפי שהקב"ה קבע במעשה בראשית. זהו פגם בבינה, בה יש את סדרי מעשה בראשית. הוא מכחיש את הכללים לפיהם ה' רוצה שהעולם יעבוד, הוא מתחכם. כמו שיש סברא בספר החינוך שכל ערבוב כחות בטבע הוא סוג של כישוף, כמו שעטנז, כלאים, בשר בחלב וכו' – ערבוב דברים שה' לא רוצה.

פשוט שעריות הן פגם בדעת. בדעת יש עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, ולפעמים היחס ביניהם כמו כלל ופרט. אמרנו שהמלה תועבה מופיעה ארבע פעמים על כל העריות – בסיכום פרשת עריות – וקודם היה כתוב בפרט על העברה ההיא. צריך לומר שהכלל שכל העריות הן תועבה הוא הלעו"ז של עטרא דחסדים, צד החסד. בכלל, ב-ז מצוות בני נח עריות הן כנגד החסד, והשרש בעטרא דחסדים, והעברה בפרטות שפוגמת בגבורה שבדעת היא משכב זכור. באריז"ל כתוב שאלישע אחר (מארבעת החכמים שנכנסו לפרדס, כנגד ארבעת המוחין כאשר הדעת מתחלקת לשתים) הוא כנגד עטרא דגבורות[טו] – יתכן שהיה פגום ב(נטיה ל)זה בפרט (אחר היינו רמז לצד האחור).

התועבות הפרטיות

עד כאן הכללים. עכשיו הפרטים לפי הסדר. לכל אחד מהפרטים יש רק פסוק אחד. על הכללים כתוב הרבה פעמים, כפי שהזכרנו – בע"ז 9-10 פעמים, בכישוף 3 פעמים ובעריות 6 פעמים[טז]. בכל השאר כתוב רק פעם אחת בתורה. יש הרבה עבירות בתורה, אז צריך להבין למה רק לאלה קוראים תועבה.

פגם החסד: מחזיר גרושתו

העבירה הראשונה שכתוב עליה תועבה היא "מחזיר גרושתו" – "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הטמאה כי תועבה הוא לפני הוי' ולא תחטיא את הארץ אשר הוי' אלהיך נתן לך נחלה". שוב, הרמב"ם ינסה להסביר שכל דבר כזה – כך היו נוהגים עובדי עבודה זרה של פעם. במחזיר גרושתו אין עונש מות. החזרת גרושתו היא פגם באהבה, פגם בחסד.

פגם הגבורה: זביחת בעל מום

אחר כך, המעלה על גבי המזבח בעל מום – "לא תזבח להוי' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת הוי' אלהיך הוא" ("כל דבר רע" בפסוק זה נדרש כ"כל דבור רע" ובא לרבות מי שמפגל את הקרבן. רש"י אומר שפיגול צריך להיות בדבור דווקא אך לפי הרמב"ם די במחשבה, כפי שדובר לא מזמן). בכלל, קרבנות – זבח – שייכים לגבורה ("רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף" בקו שמאל של הספירות, קו הגבורה, עמוד העבודה). הקרבת בעל מום, או "כל דבר רע", שנקראת תועבה לה' – נשים בגבורה.

פגם התפארת: מאכלות אסורות

אחר כך יש פסוק שכולל את כל המאכלות האסורות, הלכות שלמות ברמב"ם – "לא תאכל כל תועבה"[יז]. אסור לאכול דברים לא כשרים. כל מאכל אסור נקרא תועבה. הכל כאן בחומש דברים, מאכלות אסורות בפרשת ראה. למה מאכלות אסורות הוא פגם בתפארת? אכילה היא כמו שאומרים היום הכלה – צריך להכיל משהו. תפארת היא "תפארת גופא", מגדיל את הגוף. תפארת היא מגוון – אנשים אוהבים היום דיאטות מגוונות. יש כאלה שרוצים כל כך מגוון שגולש לתוך דברים אסורים – כנראה שהדברים האסורים הם מתוך התפארות (יש גאוה ויש התפארות).

פגם הנצח וההוד: כלי גבר על אשה ולבישת גבר שמלת אשה

אחר כך יש נצח והוד, שכתובים שניהם בפסוק אחד, אבל הרמב"ם ורוב מוני המצוות מחלקים – "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת הוי' אלהיך כל עֹשה אלה". הרמב"ם כולל גם את שתי המצוות האלה בהלכות עבודה זרה, כי סובר שכך היו עושים עובדי עבודה זרה. לפי רש"י – הפשט שמתקבל על דעת בני אדם – היינו אביזרייהו דעריות, שלא ישבו הנשים אצל הגברים ולא יבוא לידי תועבה ועריות (נו"ה מתחלקים ל-2 כמו שדעת מתחלקת ל-2). אז או שקשור לעריות או לעבודה זרה או לשניהם כי "הא בהא תליא". התדמות הגבר לאשה הוא פגם ב"איהו בנצח" והתדמות האשה לגבר היא פגם ב"איהי בהוד". לכן נשים את שתי המצוות האלו בנצח והוד. שתי המצוות בפסוק אחד, מתאים לכך שבתהו – בלעו"ז – נצח והוד הן ספירה אחת. אך במצוות התורה, שהיא כבר תיקון, אלו שתי מצוות.

פגם היסוד: אתנן זונה ומחיר כלב

אחר כך יש עוד תועבה, שמחלוקת בראשונים אם היא מצוה אחת או שתי מצוות – לפי הרמב"ם היא מצוה אחת אך לפי הרס"ג היא שתי מצוות – "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית הוי' אלהיך לכל נדר כי תועבת הוי' אלהיך גם שניהם". נשים זאת בספירת היסוד – "אתנן זונה" הוא פגם הברית. פעם למדנו על הפסוק הזה שיש מי שאומר ש"מחיר כלב" גם קשור לפגם הברית, כמו "אתנן זונה". [התועבה היא הכלב או ההבאה לבית ה'?] תועבה היא דבר שהוא שיקוץ ושנאוי, התרגום הוא "מרחק", והאיסור הוא להביא דבר מרוחק ובזוי לה'. אתנן זונה ומחיר כלב הוא כבר תועבה, ואסור להביא אותו לה' – עוד יותר גרוע.

פגם המלכות: עיוות משקלות (ועיוות הדין)

אחרון הוא המלכות, משהו לכאורה חדש ואחר לגמרי – פרשת משקלות ומדות, "אבן שלמה", "לא יהיה בכיסך אבן ואבן וגו' איפה שלמה יהיה לך". על מי שמעות את המדות שלו כתוב "לא יהיה לך", ורש"י כותב ש"'לא יהיה לך' כלום" אם אתה גונב ומאנה את הבריות. מי שמצדיק את ה"אבן שלמה" יתקיים בו "יהיה לך" – "יהיה לך הרבה", שפע ברכה, שנה טובה ומתוקה.

מכאן חז"ל לומדים בכלל לגבי עיוות משפט – זה אב טיפוס לגבי כל המשפטים. כל אחד הוא שופט. כשיש לך אבנים ואתה שוקל – כשאתה בעל חנות, בעל מכולת, אתה כמו שופט בישראל. אם אתה שופט צדק – אשריך. אם לא – אתה מתועב ושנאוי וכו', כל הלשונות הגרועים ביותר שרש"י כותב, ואתה מסלק את השכינה מישראל. אם כן, הדבר האחרון הוא עיוות משפט. אצל שופט עיוות משפט הוא לקיחת שוחד – איזה אינטרס גשמי, שגם בא מתוך ישות וגובה לב – והוא פגם במלכות.

מכל התועבות, תיקון המלכות הוא לתקן את המשפט, שלא יהיו עיוותים, כולל – הפשט – שאחד התפקידים החשובים של המלכות הוא לשמור על מה שקורה בתוך השוק, שלא תהיינה גזילות וגניבות. הדבר הזה הוא לכאורה משהו אחר לגמרי – הכל מתחיל מעבודה זרה ונגמר ב"אבן שלמה", שלא לעוות את המשקלות, לא לעוות את המשפט, "צדק צדק תרדֹף ("צדק מלכותא קדישא")[יח].

סיכום

חשבתי שנתבונן עוד קצת בכל הפסוקים, אך אין לנו זמן. זה פרצוף מאד 'נחמד' של כל התועבות שיש בתורה:

 

חכמה

עבודה זרה

 

בינה

כישוף

 

עטרא דחסדים שבדעת

עריות

עטרא דגבורות שבדעת

משכב זכור

 

חסד

מחזיר גרושתו

 

גבורה

הקרבת בעל מום

 

תפארת

מאכלות אסורות

 

נצח

לא ילבש גבר שמלת אשה

 

הוד

לא יהיה כלי גבר על אשה

 

יסוד

אתנן זונה ומחיר כלב

 

 

מלכות

עיוות המשקלות והמשפט

 

 

ברגע שעושים מהתועבות פרצוף הכל כבר הופך להיות דבר נחמד מאד (על ידי עשית פרצוף מעלים את הכל לעשר ספירות של עולם האצילות, עולם האחדות והאור כי טוב). שה' יעזור שנוכל להזהר מהכל, ולשם כך הכל חוזר רק לנקודה הפנימית, נקודת השפלות וההכנעה של החסידות – לא להכשל ב"תועבת הוי' כל גבה לב יד ליד לא ינקה". שכן תהיינה כל יג מדות הרחמים, עד "ונקה". זהו חדש הרחמים, שנזכה לכל המדות.

ג. "בתועבֹת יכעיסֻהו"

פירוש רש"י לתועבות – ג"ר של התועבות

נסיים בפסוק משירת האזינו: אמרנו שרצינו להביא ראיה יפה מרש"י בפרשת האזינו. מה הפסוק שם? "יקנִאהו בזרים בתועבֹת יכעיסֻהו"[יט]. מעוררים את קנאת ה' על ידי זרים ומעוררים את כעס ה' על ידי תועבות[כ].

קודם כל נשים לב מה היה כתוב בפסוק הקודם – "עבית". זו ממש ראיה שתועבה היא לשון התעבות – "וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית וגו'". על "עבית" רש"י (צריך לפרש ו)אומר "לשון עובי".

מה אומר רש"י על הפסוק שלנו? "'יקנאהו' – הבעירו חמתו וקנאתו. 'בתועבות' – במעשים תעובים כגון משכב זכור וכשפים שנאמר בהם תועבה". "יקנאהו בזרים" – קנאה היא בין בעל ואשה. מהי עבודה זרה בכל התנ"ך? בגידה, שמעוררת את קנאת ה', קנאת הבעל. קנאה היא מזרים (גברים זרים), עבודה זרה, אך תועבות הם עוד דברים, כפי שכותב רש"י – הוא משלים את הג"ר בפרצוף שלנו, מוסיף לחכמה (עבודה זרה) את הדעת (משכב זכור) והכשפים (בינה).

אבן עזרא ורמב"ן: התועבות בהאזינו הן עבודה זרה (וראיה מתהלים)

האבן עזרא חולק וכותב שתועבות הם גם אלילים, והרמב"ן מסכים איתו בלי להזכיר אותו (מענין מאד). הרמב"ן כותב כלל מאד חשוב: שכל שירת האזינו, תוכחת משה רבינו לפני הסתלקותו, היא אך ורק על עבירה אחת – עבודה זרה. שבסוף משה רבינו לא מוכיח על שום דבר. כמה שכתוב שאת משה רבינו הכי הכעיסו עריות, במעשה פעור – הוא מאד קנאי, כמו פינחס – אך בסופו של דבר כל שירת האזינו היא תוכחה רק על עבודה זרה, ולכן לא יתכן שפתאום מכניסים משהו אחר באמצע (כפי שמפרש רש"י), ולכן "בתועבת יכעיסהו" קאי גם על עבודה זרה.

יש לכאורה ראיה יפה לדעת האבן עזרא והרמב"ן מתהלים. צריך לחשוב איך רש"י יפרש זאת. מופיע בשלשת הפרקים שהוספנו היום לחדש אלול – עד פרק ע"ח. בפרק ע"ח יש פסוק מקביל לפסוק הנ"ל משירת האזינו, פסוק נ"ח, "ויכעיסוהו בבמותם ובפסיליהם יקניאוהו". בדיוק מקביל ל"יקנאהו... יכעיסהו..." אצלנו (רק בסדר הפוך, כעס לפני קנאה). כאן במקום זרים כתוב פסילים – ברור שהדבר הזר הוא הפסל, ה"חפצא" של העבודה-זרה. אבל לגבי התועבות ההקבלה בפסוק היא ל"במותם" – מתאים לאבן עזרא. במות אינן בדיוק אלילים, אבל מסוג עבודה זרה.

עוד יותר טוב למה שהסברנו שבמשלי מופיעה הנקודה הפנימית של כל התועבות, כל ה"עבית", הגראבקייט. מה פירוש "במותם"? "חדלו מכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא", שהוא נחשב כבמה. מהי במה בחסידות? "גבה לב". כתוב "ויכעיסוהו בבמותם" – מה שמכעיס את ה' הוא הבמה של העבודה זרה. גם אחד שמחפש במה להופיע בה – כמעט כולם, כל הקליפות היום הם כך. היה לנו שיעור בל"ג בעומר על במת יחיד, דף בפייסבוק וכיו"ב, שלכל אחד יש את ה'במת יחיד' שלו. בתהלים כתוב שמה שמכעיס את ה' הוא הבמות וכאן כתוב שהתועבות הן המכעיסות את ה'. עוד קשר יפה, שדווקא גאוה מכעיסה את ה'. בפרק א' בתניא כתוב שגאוה וכעס הם מיסוד האש של נפש הבהמית – קשר מובהק בין גאוה וכעס. כעס עולה י"פ גאוה – הביטוי המושלם (פי עשר) של גאוה הוא כעס. העביות, הגראבקייט של הישות והגאוה, היא המכעיסה את ה'.

קשר כל התועבות לעבודה זרה

נחזור לרש"י, בכל אופן רש"י אומר שכאן התועבות הולכות על שני דברים אחרים – משכב זכור וכישוף. מה הוא יעשה עם דברי הרמב"ן, שכל שירת האזינו עוסקת רק בעבודה זרה? יאמר כמו הרמב"ם, שכל הדברים האלה הם ביטוי של עבודה זרה – כישוף ודאי, וגם משכב זכור.

בכל אופן, "סוף דבר" – כשפים הם ודאי עבודה זרה, וגם במשכב זכור אפשר לומר שמטפח בנפש שניות – היפך השלום – כפי שרמוז בעונש "תועבה עשו שניהם" (תבה מיותרת-לכאורה[כא]). יש מאחז"ל במדרש שבגלל עבירה זו ה' "מרעיש הארץ". כלומר, כל הטומעל, כל המלחמות בין עמים שיש בעולם הן בגלל העבירה הזו – כי העבירה הזו היא קשר במין שלא יכול להתחבר, היפך החיבור והשלום. כל הנישואין בקדושה הם שלום, שלום בית, וזה בדיוק ההיפך – אי יכולת נפשית להתחבר למין השני, אי יכולת לשאת הפכים. כמו שכתוב על ההבדל בין לבן ליעקב, "העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב". מי שמתעטף בצמר של עצמו, מזדווג עם עצמו, עם המין שלו עצמו, הוא "העטֻפים ללבן". "הקשֻרים ליעקב" – מי שמתקשר עם המין השני, ורק אז אפשר להגיע לאחדות של "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". פרדוקס שממי שנדבק במין אחר יוצאים אחדות ושלום וממי שנדבק במין שלו יוצאים שניות וריבוי[כב], מקור של עבודה זרה.

[קוראים לזה '[מצעד ה]גאוה'.] ממש מכוון לגמרי, שזו תכלית "תועבת הוי' כל גבה לב יד ליד לא ינקה". כמובן, גם מעודד את העבירה של "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה" – קשר בין דעת לנצח והוד, בספר שלנו על רפואה הוא עיקר המשולש היום ברפואה, הקשר בין מערכת העצבים (דעת) למערכת ההורמונאלית (נצח) והמערכת החיסונית (הוד). זה היום נחשב למשולש העיקרי בחכמת הרפואה – תלות שלש המערכות האלה יחד.

שה' יעזור לנו שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, כל הברכות וכל הקדושה. שנעשה תשובה – שאנחנו נעשה תשובה וכל עם ישראל יעשה תשובה – "ומיד הן נגאלין".

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] תועבה = 21 פע' 23, עבודה זרה = 13 פע' 23. 13 ו-21 הם שני מספרי ברית וכן שני מספרי אהבה רצופים (13 ו-7).

[ג] השער עב גם מתחיל גם את השרש עבד – רמז לקשר מיוחד בין תועבה לעבודה זרה (העברה העיקרית – עברה נוטריקון עבודה זרה, וכנודע שאותיות ד-ז מתחלפות). וכן י"ל מכאן רמז שעיקר עברת המשכב זכור מצוי אצל עבדים כנעניים שבהפקרותא ניחא להו.

 

[ד] בספר איוב מצאנו "תעבוני רחקו מני". שני השרשים תעב רחק = 780, משולש טל (יוסף פנים ואחור) = ב"פ שמים (ממוצע כל תבה) = ו"פ עין, ממוצע כל אות. יש עוד "תעבוני" (= "יאר הוי' פניו אליך ויחנך") בספר איוב – איוב יט, יט (איוב = יט, היינו יט, יט, יט – ספר איוב, פרק איוב, פסוק איוב, בתלתא זימני הוי חזקה – איוב = חוה, וכמו שיתבאר בקשר לתיקון תועבה שהוא תיקון חוה) – "תעבוני כל מתי סודי" = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

[ה] צורת השם "שקוץ" מופיע רק פעם אחת בתנ"ך, בסוף ספר דניאל (המלה ה-23 מסוף הספר): "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שֹמם ימים אלף מאתים ותשעים. אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה. ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין". מקובל לפרש שה"שקוץ שֹמם" היינו המבנה הטמא, התועבה, העומד על מקום מקדשנו. "שקוץ" = 496, משולש 31 (בכל חמשה חומשי תורה השרש תעב מופיע 31 פעם, כמנין לאכה פעמים בפרצוף המובא לקמן ועוד ו פעמים שלא ביחס לעבירה) = מלכות. "שמם" = 380, היהלום של 19 (יש 19 "תועבת הוי'" בתנ"ך כמו שיתבאר). והוא עולה מצרים. נמצא ש"שקוץ שמם" הוא מלכות מצרים (כל הגלויות נקראו על שם מצרים שמצירים לעם ישראל). ועד"ז הר"ת של "שקוץ שמם" = 600, יהלום 24, ואוס"ת "שקוץ שמם" = 276, משולש 23. והנה, שתי המלים האחרונות של הספר, חזון תחית המתים, "לקץ הימין" = 335. בסוף הפסוק הקודם הופיע המספר 1335. לפי הרד"ק תועבה היינו לשון שקוץ ושנאה – תועבה שקוץ שנאה = 1335! הר"ת = 1000, והשאר = 335 ("לקץ הימין"). שלשת השרשים – תעב שקץ שנא = 1313 = תחית המתים!

[ו] "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו" (כאן האתנחתא של הפסוק) = 2146 = 37 פעמים 58. "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" = 3132 = 54 פעמים 58. כל הפסוק = 5278 = 91 (7 פעמים 13, משולש 13, אמן) פעמים 58 (חן). דילוג תבות: 2210, 85 פעמים 26; 3068 = 118 פעמים 26. בכל חלק של הפסוק יש "חרם" (= אברהם כו'). חרם חרם ("אברהם אברהם") = מלכות, אל-לא במשולש. יש תבה אחת בפסוק שהיא כפולת חן – "תתעבנו" = 928 = 16 פעמים 58, חן (והיא מתחלקת ל-תתע = יה פעמים חן ו-בנו = חן) = "תורה חדשה" = "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" וכו'.

[ז] "תועבה" = 483 = 21 פעמים 23. "ותעב תתעבנו" = 1406 = 38 פעמים 37 (היהלום של 37) – 'זוג' של 23 (חיה) ו-37 (יחידה). בשלש התבות יש ה-י אותיות (בכל הפסוק יש יה תבות) המצטיירות כמשולש של 5 באופן טבעי: 5 (תועבה) 4 (ותעב) 3 (תתע) 2 (בנ) 1 (ו). פנות המשולש הן אותיות תהו (ג פעמים 137 כו') – תועבה היא תופעה מובהקת של תהו. המשולש הפנימי הוא אותיות תעת, כמו השורה השלישית, אותיות תתע = 870 = 15 פעמים 58 (שאר אותיות הפסוק = 76 פעמים 58).

[ח] "עב הענן" = מאור, סוד "ישת חשך סתרו", וד"ל.

[ט] וראה גם מלכים-א כד, יד: "וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבֹת הגוים וגו'".

[י] יש לציין שסתם "קדש" הוא לשם משכב זכור. בתורה סמוכים זה לזה מעשה יהודה ותמר ומעשה יוסף ופוטיפר – במעשה תמר נאמר "קדשה" ופוטיפר חמד את יוסף למשכב זכור, איסור "קדש", כסדר האיסורים בפסוק. קדשה קדש = 813, הלעומ"ז של "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" = "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" = "ויאמר אלהים נעשה אדם". הערך הממוצע של "תהיה" "יהיה" = יה ברבוע (יה פעמים יהיהיה). הערך הממוצע של "מבנות ישראל" "מבני ישראל" = 841 = 29 ברבוע = 21 בהשראה. הערך הממוצע של "מבנות" "מבני" = 300 = 24 במשולש. "לא תהיה קדשה... ולא יהיה קדש..." = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי. כל הפסוק = 3013 = 813 (קדשה קדש) ועוד 2200. והוא עולה 23 (חדוה) פעמים 131 (ענוה), ומתחלק – "לא... ישראל ולא... ישראל" = 1150 = 23 פעמים 50 (הרבוע הכפול של 5), "... תהיה קדשה מבנות... יהיה קדש מבני..." = 1863 = 9 פעמים אור = 23 פעמים 81 (9 ברבוע, 3 בחזקת 4).

[יא] "תועבת הוי' כל גבה לב יד ליד לא ינקה" = 1250, הרבוע הכפול של 25 (5 ברבוע), שעולה שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה, שכולן יחד סוד תיקון חוה. "גבה לב" = 42 (בם), "יד ליד" = 58 (חן), יחד = 100 (יפי). ב"גבה לב" יש ג-ב (של "גבה") אותיות, ב"יד ליד" יש ה (של "גבה"; גב = ה) אותיות. נמצא שהכל רמוז ב"גבה", גבהות דקליפה.

[יב] מדה = ז פעמים ז, יד = ז ועוד ז. "מדה כנגד מדה" = 175 (חיי אברהם אבינו) = 7 פעמים 25 (5 ברבוע). "יד ליד" = 58. יחד = 233, "עץ החיים" (התורה הקדושה), מספר ה'אהבה' האהבה.

[יג] מי שהוא גבה לב טבעו להצטדק, להחזיק את עצמו תמיד כצדיק תמים (וכך לשדר לבריות מסביב). כך הוא משקר את עצמו. הוא מסתיר (גם מעצמו) את חסרונותיו וחולשותיו. זה בא לידי ביטוי בדבורו. הוא "אחד בפה ואחד בלב", אין "פיו ולבו שוים", אין "תוכו כברו", יש פער עצום בין ממד הנסתר שלו לממד הגלוי שלו. והנה, פלא, במלה תועבה "תוכו" היינו אותיות המילוי שלו – תו וו עין בית הא = "ברו" – תועבה! יש כאן רמז בפרט לאיסור משכב זכור, בו נאמר פעמיים "תועבה" (כמוזכר בפנים), היינו שהוא תועבה 'מלאה'. כאן גם רומז לנו סוד לשון הקדש שגם לתועבה יש תיקון, תיקון מיניה וביה – להיות "תוכו כברו", לא לרמות את עצמו בנוגע למדרגת עצמו, וכידוע פתגם החסידים שכל ספר התניא במשפט אחד הוא "אל תהא רמאי".

[יד] זכור (לפעמים העברה נקראת רק בשם זכור) = 233 הנ"ל ("יד ליד [לא ינקה]" דהיינו "מדה כנגד מדה").

בפסוק האזהרה כתוב "תועבה הוא" ובפסוק העונש כתוב "תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם". שני הביטויים יחד = 2808 = אהבה פעמים יראה, פגם בחו"ג (ועל פי המבואר לקמן התכללות מצד עטרא דגבורות שבדעת). תחלת ב הפסוקים הנ"ל עולת 11 פעמים תהו – "לא תהו בראה גו'" – וכן תועבה אותיות תהו עב (היינו התעבות האורות המרובים דתהו, על ידי השבירה, ההתעבות הרעה).

[טו] אלישע = תהו (משכב זכור היינו מעשה תהו כפשוטו – "לא תהו בראה [לא לשם משכב שאינו מוליד] לשבת יצרה [ישוב העולם על ידי נישואי איש ואשה – 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד', בולד הנולד]"), אלישע אחר = כתר (בחינת תהו, כידוע בכתבי האריז"ל). וביחד עם עטרא דגבורות (= "אורו של משיח" = "יפוצו מעינתיך חוצה") = 1521 = 39 (טל – "טל ילדותיך" = "הוי' אחד") ברבוע. וביחד עם משכב זכור (595, משולש 34, יהודי פעמים טוב) = 2116 = 46 ברבוע = 4 פעמים תענוג (23, חיה-חדוה, ברבוע) = תוֹעֵבָה עם הניקוד (תועבה = 483 = 21 פעמים 23, חיה; הניקוד = 46 = 2 פעמים 23, יחד = 23 פעמים 23).

[טז] נמצא שבשלשת הכללים יש יט לשונות של תועבה, סוד תיקון חוה כנ"ל.

[יז] "לא תאכל כל תועבה" = 1015 = 7 פעמים 145 (השראה 9 וכן מספר החשמל ה-10, המקודש) = 35 (מספר החשמל ה-5) פעמים 29. הסימן של הפסוק – האות הראשונה והאחרונה – הוא לה = 35 (כל שאר האותיות שבאמצע = 35 פעמים 28). יש בפסוק יג אותיות, צורת השראה. פנות ההשראה = 455 = 35 פעמים 13. השאר = 35 פעמים 16. הציר המרכזי = 525 = 35 פעמים 15, השאר = 35 פעמים 14. דילוג אותיות: 945 = 35 פעמים 27, 70 = 35 פעמים 2.

[יח] הקשר בין המלכות לחכמה – בסוד "אבא יסד ברתא" – רמוז ביחזקאל יח, יב-יג: "עני ואביון הונה גזלות גזל חבל לא ישיב ואל הגלולים נשא עיניו תועבה עשה. בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה" (וכן "דמיו בו" רומז לקשר המלכות לעטרא דגבורות שבדעת, בה נאמר "דמיהם בם", ודוק).

[יט] הס"ת של "יקנִאהו בזרים בתועבֹת יכעיסֻהו" = 452, הערך הממוצע של שתי התבות "תועבת הוי'", ללמד שסוף ותכלית הרע המעורר את קנאת ה' וכעסו הוא "תועבת הוי'". הרוא"ת של "יקנאהו בזרים" = 385 = שכינה, ושל "בתועבת יכעיסהו" = 655 = הקדוש ברוך הוא, שביחד (יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה) = 1040 = 40 פעמים הוי' ב"ה, לרמוז ש"תועבת הוי'" היא הלעו"ז של יחוד זה.

[כ] קנא, שרש קנאה, עולה כעס ע"ה כידוע. קנא כעס = אש.

[כא] ראה משך חכמה וחזקוני עה"פ, אך לשם המדויק בדבריהם אין צורך במלה "שניהם", כמו שכתב הראב"ע, עיי"ש. ורמז: שער תועבה – עב – רומז ל-עשו ב, "עשו שניהם" (ב ו-ש מתחלפות באתב"ש וכן המלה "שניהם" יוצאת מה-ש של "עשו", כידוע הכלל בזה).

[כב] ואף היחסים הלא מתוקנים בין איש ואשה, יחסים שהם בחינת אחור שמותירים שניות, נלמדים מפסוקי משכב זכור, שהרי רק בהם נאמר "משכבי אשה" (לרבות ביאה שלא כדרכה).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com