חיפוש בתוכן האתר

"אני בצדק אחזה פניך" - כ"ב אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ב אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

"אני בצדק אחזה פניך"

מסכת והלכות עבודה זרה (5) ולימוד לכבוד ישיבת חומש

לצפיה בשיעור בוידאו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "בצדק אחזה פניך" בצדקה ובפיוס

התחזקות בנתינת חומש לצדקה

בדרך כלל לומדים עכשיו משהו ממסכת עבודה זרה, אבל היום נלמד קודם משהו מהתניא, לכבוד ישיבת חומש. ידוע שהתניא מחולק כנגד ימי השנה – בחלוקה שעשה הרבי הקודם, הרבי הריי"צ – ויוצא תמיד שבתקופה זו, אלול ועשי"ת, לומדים אגרת הקדש, בה הנושא המרכזי של האגרות הוא מצות הצדקה. אדה"ז מסביר איך באתעדל"ת – מתן צדקה שלנו למטה – ממשיכים את כל האורות הכי גדולים מלמעלה.

הרבה פעמים היינו בחומש, ואיני זוכר אם פעם אמרנו ששם המקום, שם הישיבה, ששייך לנתינת חומש לצדקה. כל תלמיד שעולה במסירות נפש לחומש צריך – זו גם מסירות נפש – להדר שלא להסתפק בנתינת מעשר לצדקה אלא לתת לפחות חומש. אדה"ז פוסק בתניא שאם אדם נותן צדקה לכפר על עוונותיו – "וחטאך בצדקה פרוק" – אין הגבלה של "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", שהרי "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", וכשם שלרפואת גופו אדם יתן הכל כ"ש וק"ו לרפואת נפשו. זו החלטה טובה, במיוחד לימים האלה, שלפני ראש השנה – צריך לתת כמה שיותר צדקה.

"אני בצדק אחזה פניך" – ראית פני המלך במתן פרוטה לצדקה

אחד הפסוקים החשובים ביותר של צדקה הוא "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך" – כך מסיים פרק י"ז בתהלים. בישיבות חב"ד לומדים כעת בבא בתרא, ועיקר סוגית הצדקה בש"ס הוא בפרק א של בבא בתרא – כך יוצא בהשגחה פרטית. כתוב שם:

בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מביא דורון גדול למלך ספק מקבלין אותו הימנו ספק אין מקבלין אותו הימנו [או שהמלך מקבל או שלא מקבל, כי המלך לא זקוק לדורון שלך, יש לו די והותר, ובכך שהוא מקבל הוא עושה טובה לנותן ומכבד אותו בכך. לכן, כשאתה מביא דורון למלך לא בטוח שתמצא חן בעיניו מספיק כדי שיקבל – ספק אם יקבל וספק אם לא יקבל.] [ואם תמצא לומר מקבלים אותו ממנו] ספק רואה פני המלך ספק אינו רואה פני המלך [ואפילו אם מקבל ספק אם ירשה לך להגיש לו אישית את הדורון, לראות את פניו. ספק ספיקא – אתה מביא כל מה שיש לך למלך, וספק ספיקא אם תזכה לראותו.] והקדוש ברוך הוא אינו כן אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.

מהפסוק "אני בצדק אחזה פניך" לומדים שברגע שיהודי נותן פרוטה לעני, שבקיום מצות צדקה הוא נותן לקב"ה ועושה מצוה שכוללת את כל המצוות שבתורה, ואז "אחזה פניך", הוא זוכה לראות את פני המלך. כתוב שרבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, שנאמר "אני בצדק אחזה פניך". זהו מאמר חז"ל יסודי ביותר, שחוזר פעמיים באגרת הקדש בתניא – באותן אגרות שלומדים בחדש הזה, חדש אלול.

רמזי לשון הגמרא

בגמרא שם הלשון הוא "אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר אני בצדק אחזה פניך...". והנה, פלא, "אדם נותן פרוטה לעני זוכה ומקבל פני שכינה" = ד פעמים "אני בצדק אחזה פניך", כנגד ד אותיות שם המיוחד, שם הוי' ב"ה, שמאירות ב-ד העולמות אבי"ע. נמצא שבין לשון המקרא ללשון חז"ל יש יחס של א:ד, יחס מושלם כנודע, בסוד "ואד יעלה מן הארץ וגו'".

ועוד, בתוך הביטוי "אני בצדק אחזה פניך" ראשי וסופי התבות ("אני בצדק אחזה פניך") שוים לאמצעי התבות ("אני בצדק אחזה פניך"), תופעה מובהקת של "תוכו כברו". כך ראוי לקיים מצות צדקה, עם מעשה בפועל, "ברו", יחד-שוה עם דברים היוצאים מן הלב, "תוכו" (סוד מאמר חז"ל שמופיע בגמרא שם שכעת נתבונן בו, "הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות"), ודוק. כל הביטוי "אני בצדק אחזה פניך" עולה 438, "בית הוי'" כמו שיתבאר, שעולה 6 פעמים חכמה.

"הנותן פרוטה לעני... והמפייסו בדברים..."

נתבונן בעוד מאמר חז"ל מאד חשוב, שקשור למאמר הנ"ל (כפי שתכף נראה) שאנחנו ודאי מכירים:

אמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים [מה פירוש לפייס אותו? מר לו מר שהוא עני, ומוסבר בחסידות שהפיוס הוא לומר לו דברים המתיישבים על הלב עד שנחה דעתו שהוא עני, שמקבל את הדין ואפילו בשמחה. להסביר לו ש"לפום צערא אגרא" ועוד, עד שיקבל את הדין בשמחה. לשם כך צריך להזדהות במאה אחוז עם העני. אם אינך מרגיש אותך אז לומר לו שיקבל את הדין נשמע שאתה צוחק עליו. כתוב בחסידות שפיוס אותיות יוסף – כדי לפייס צריך להאחז בשרשו של יוסף הצדיק. יוסף הוא המשביר בר לכל עם ארץ, "משם רועה אבן ישראל", מפרנס את האבות והבנים, ודווקא הוא קודם כל מפייס. הוא מפייס, כפי שהסברנו, וגם יש לו כח למלא את מחסורו של העני בפועל ממש. איך שלא יהיה, המפייס את העני] מתברך בי"א ברכות

[שאלה בפשט: יש מי שחושב שאולי ה-11 כוללות את ה-6 – תוספת של 5 ברכות – אך הפשט לא כך אלא שמקבל תוספת של 11 ברכות. גם שייך ליוסף, לשון תוספת. יתכן שאין ליהודי הזה כסף – בא עני ומבקש כסף, ואין לו כרגע בכיס – הוא עדיין יכול לקיים את הפיוס ולזכות ב-11 ברכות. אם היה לו כסף בכיס והיה נותן לו בלי מאור פנים, בלי פיוס, היה מקבל רק שש ברכות, וכאשר הוא מפייס מקבל 11 ברכות.]

הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות דכתיב הלא פרוש וגו' ועניים מרודים תביא בית וגו' כי תראה ערום וגו' והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו' ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וגו' [אלה פסוקים שמונים 6 ברכות לנותן צדקה ו-11 ברכות אחרות למפייס. (אלה פסוקים שאומרים כשבאים לבית עלמין.) צריך גם לתת אז צדקה. מתי קוראים מפטיר של פסוקים אלה? ביום כיפור – תכלית התשובה שלנו.].

ברכות הנתינה וברכות הפיוס – י"ז ברכות

יש כאן תוספות מענין:

והמפייסו בדברים מתברך בי"א - יש מגיהין והנותן פרוטה לעני והמפייסו משום דמשמע להו דקראי איירי בנותן צדקה דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע [ומבינים ש"תשביע" היינו לתת פרוטה בנוסף ל"תפק לרעב נפשך".] ולאו מילתא היא דנפש נענה תשביע היינו תשביע בדברים שתפייסנו בדברים וע"כ [ודאי] לא גרסי' ליה דלההיא גיר' הוה ליה למימר מתברך בי"ז הנך שש דלעיל והני אחת עשרה.

יוצא שאם אתה גם נותן – יש פרוטה בכיסך – ובעיקר אתה גם מפייס אותו (ממש נמצא איתו, כמו שלמדנו בבקר שמי שטוב בעצם הוא ענו בעצם, משפיל עצמו בטבעיות ונמצא עם הכי ירוד ונבזה בטבעיות) אתה מתברך ב-יז  ברכות, טוב ברכות. מי שטוב בעצם זוכה ל-טוב ברכות, שמתחלקות ל-ו על הנתינה ו-טב (טוב בארמית) על הפיוס. בתוך פסוקי יא הברכות יש חלוקה של ט ו-ב? ב-ו הברכות יש את הנתינה ואז הברכות מתחילות בפסוק חדש, אבל ב-יא שתי הברכות הראשונות הן בפסוק של הפיוס ואחר כך יש תוספת של ט ברכות. [גם טוב השנים של יוסף מתחלקות ל-ו עד שהגיע לארץ ועוד יא בארץ עד שנמכר.] שש הברכות של הנתינה בפועל הן לתקן את חרן, ואחר כך הכח לפייס, עיקר החידוש של יוסף ביחס לאחיו, מקבלים בארץ ישראל.

מקור הברכות בנתינה ובפיוס

בחסידות מוסבר שהנותן פרוטה לעני מתברך ב-ו ברכות היינו שזוכה לגילוי אור ה-ו שבשם הוי' ב"ה, הגילוי של "פניך" (בפסוק "אני בצדק אחזה פניך" שממנו התחלתנו את ההתבוננות שלנו), עצמות ז"א, שלמעלה מ"פני", פנימיות המלכות, ה תתאה שבשם (ההבדל בין "פני" ל"פניך" לומדים ממשה רבינו שלא הסתפק בהבטחת ה' "פני ילכו" אלא דרש "אם אין פניך הֹלכים אל תעלנו מזה". מדרגת "פני" תתכן עדיין יניקת החיצונים, אין עדיין הבדלה מוחלטת בין ישראל לעמים, מה שאין כן לגבי דרגת "פניך" – "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"[ב]. ועל דרך זה, במזמור "לדוד הוי' אורי" שאומרים בימים אלו נאמר "לך אמר לבי בקשו פני, את פניך הוי' אבקש").

ומה שהמפייסו בדברים זוכה ל-יא ברכות היינו שזוכה לדרגה עוד יותר גבוהה של "פניך", לגילוי כתר עליון, "אור פני אל" (גילוי שע נהורין, שמקורם בפנימיות עתיק ומתגלים בפני אריך אנפין, בתיקון השביעי, החביב, תיקון "ואמת". "אור פני אל" = חשמל = "[אני בצדק אחזה פניך] אשבעה [בהקיץ תמונתך]". "אשבעה בהקיץ תמונתך" היינו הגילוי של תחית המתים – "וצדיק [יוסף אותיות פיוס] באמונתו יחיה" ממש, היינו כאשר מחיה את העני בדברי תנחומין המיישבים את דעתו – "והמפייסו בדברים מתברך ב-יא ברכות"), דרגת ה-יא, גילוי ה"חד ולא בחשבן". גילוי עתיקא (דרגת ה-יא) באמא, ה עילאה שבשם, סוד הנעם העליון, ומשם נמשך כמוחין דגדלות בפנימיות ז"א, והיינו ד-יא = הו שבשם.

ומכאן נבין את פנימיות כוונת מאן דגריס "והנותן פרוטה לעני והמפייסו כו'", דהיות שה-ו דה-יא (של המפייס) מתלבשת ב-ו המקורי (של הנותן) היא נחשבת על שם הלבוש כנודע ונמצא שבאמת על המפייס את העני גם לתת לו פרוטה בפועל (על מנת לממש את המשכת המוחין דגדלות מפנימיות אמא בז"א). ולפי זה, "[ונפש נענה] תשביע" משמע גם נתינה בפועל וגם פיוס בדברים (ומ"תשביע" זה זוכים ל"אשבעה בהקיץ תמונתך" – "מתברך ב-יא ברכות")[ג].

ב. ביאורי אדמו"ר הזקן ל"בצדק אחזה פניך" – התגלות ועבודה

שוב, רצינו לראות את המקומות שאדמו"ר הזקן מסביר את "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך". אם לא מדייקים אפשר לחשוב שההסבר דומה או זהה, אך באמת יש שינוי גדול בין שני המקומות.

אגה"ק ח: גילוי אלקות בתפלה

פעם ראשונה באגרת הקדש ח:

זורע צדקות מצמיח ישועות הנה מ"ש לשון זריעה במצות הצדקה וכמ"ש בפסוק זרעו לכם לצדקה כו'. יובן ע"פ מה שארז"ל ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך פי' כי גילוי אלקותו יתברך המתגלה במחשבתו של אדם וכונתו בתפלתו כל חד לפום שיעורא דיליה הוא בתורת צדקה וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו כו'...

בזכות נתינת הצדקה ה' נותן לאדם גילוי אלקות בתפלה בתורת צדקה. אחר כך אדמו"ר הזקן שואל שעל פי מדת הדין היה מגיע גילוי בעוה"ב בהתאם לנתינה בעוה"ז, ואילו גילוי אלקות בתפלה בעוה"ז הוא מעבר לכך, ומתרץ שה' נותן ממקום שהוא באין ערוך לנתינה ולכן זה מתגלה בכל העולמות.

אגה"ק יב: שלום באדם ובעולם

המקום השני הוא באגה"ק יב, בה הוא פותח בענין של "עושה שלום במרומיו", שכאשר יש גילוי אלקות מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש מתבטלים לגילוי וממילא נעשה ביניהם שלום.

ומודעת זאת מה שאמרו רז"ל על העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה [ומסתמא מי שעולה לחומש במסירות נפש לומד תורה לשמה, וגם כאן ראיתי היום שלומדים תורה לשמה ב"ה.]. פמליא של מעלה הם השרים [מיכאל וגבריאל.] והמדות הנ"ל שהן ההיכלות עליונים בעולם הבריאה שבזוה"ק ופמליא של מטה הן ההיכלות התחתונים ובפרט עוה"ז השפל המעורב טוב ורע מחטא אדם הראשון [בכל עולמות בי"ע יש טוב ורע, אבל בעולם העשיה רובו רע (בבריאה מיעוטו רע וביצירה חצי-חצי) והם מעורבים, ועד ש"הרשעים גוברים בו":] והרע שולט על הטוב כמ"ש אשר שלט האדם באדם כו' ולאום מלאום יאמץ [יעקב ועשו, ובכללות היינו תרבות יעקב ותרבות עשו. יש ווארט מפורסם של בעל התניא שסוף הגלות היינו גלות של יהודים ביד יהודים. עד עקבתא דעקבתא דמשיחא, ולא עד בכלל, היינו תמיד משועבדים אצל אומות העולם – כל הגלויות שלנו. בסוף ממש, לפני משיח, זו גלות של יהודים אצל יהודים. זה ווארט של אדמו"ר הזקן, ורואים עד כמה הוא נאמר ברוח הקדש. תיכף נגיע לאיזו הלכה בהלכות עבודה זרה ונדבר על כך עוד יותר. בכל אופן, כתוב שהרע שולט על הטוב וכו'.]

וכנראה בחוש באדם התחתון [ברגע שמתרגמים לפרט הרי הכל נמצא אצל היהודי, לא צריך לדבר ממציאות גוי חיצוני, כי בעולם הקטן שלי מאז ומתמיד יש ליהודי יצר טוב שהוא יעקב ויצר הרע שהוא עשו. לכל אחד יש את ה"לאום מלאום יאמץ" – זו מלחמת היצרים שלו.] הנקרא בשם עולם קטן שלפעמים הטוב גובר ולפעמים להיפך ח"ו [שלא הטוב גובר. אם היה בינוני היה תמיד בשליטה. אמנם לא היה מתפטר מהרע – רק הצדיק מתפטר מהרע – אבל היה שולט עליו. רוב האנשים הם "הלואי בינוני", עוד לא בינוני של תניא, ולכן לפעמים הטוב גובר ולפעמים להיפך ח"ו.

כעת הוא פוסק:] ואין שלום בעולם עד עת קץ [רוצים שלום, "גדול השלום", אבל יהיה שלום בעולם רק בביאת משיח. כל הסכמי השלום, כל החתירה וההשתדלות שיהיה שלום – בקהלת כתוב "עת מלחמה ועת שלום". העת האחרון, ה-כח, הוא "עת שלום" – והוא אכן העת האחרונה, העת שתתממש רק בביאת משיח. גם באדם הפרטי, רק כשהוא זוכה לגילוי פנימי של ניצוץ המשיח שבו יכול להיות אצלו שלום. הרמז הוא שלשון חז"ל "גדול השלום" שוה בגימטריא משיח בן דוד. גימטריא יפה שכדאי לזכור. אנחנו מאמינים ורוצים "גדול השלום", אך טרם קרה. מתי יהיה שלום?] שיתברר הטוב מהרע [וכל ניצוצות הטוב יצאו מהרע ויעלו] לידבק בשרשו ומקורו מקור החיים ב"ה ואזי יתפרדו כל פועלי און ורוח הטומאה יעבור מן הארץ כשיתברר מתוכו בחי' הטוב המחייהו [הטוב מחיה את הרע, וכאשר יתברר כל הטוב הרע יתבטל.] ובירור זה יהיה ג"כ ע"י גילוי אלקותו למטה בהארה רבה והשפעה עצומה כמ"ש כי מלאה הארץ דעה את ה' ונגלה כבוד ה' כו'

וזהו בכללות העולם לעתיד [בכל זה מתכוון לכל העולם כולו, שלום כפשוטו בכל העולם כולו.] אך באדם התחתון [יכול להיות מצב שלום, תכלית הבירור,] בכל עת מצוא זו תפלה או שאר עתים מזומנים להתבודד עם קונו [אנחנו תמיד אוהבים לצטט את האגרת הזו, הפעם היחידה בספר התניא שהוא משתמש בביטוי 'להתבודד' – ההתבודדות היחידה בספר התניא, שצריך "עתים מזומנים להתבודד עם קונו" חוץ משלש התפלות בכל יום.] כ"א לפי מעשיו זוכה למעין בירור זה ע"י עסק התורה לשמה וכן ע"י הצדקה [שאמרנו שצריכים להרבות בה בימים אלה, בערב ראש השנה.] כמ"ש ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך היא בחי' גילוי הארה והשפעת הדעת והתבונה להתבונן בגדולת ה' ולהוליד מזה דו"ר שכליים כנודע ועי"ז נברר הטוב לה' ונפרד הרע כמ"ש מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו....

ההבדל בין שני הביאורים: גילוי אלקות מול דעת ותבונה להתבונן

כמו שאמרנו קודם, אם קוראים את שני המקומות אפשר לחשוב שהביאור כמעט זהה. אך אם מעיינים – יש כאן דוגמה טובה למקום שצריך לעיין בתניא – רואים הבדל. קודם פרש את ה"פניך" על כך שה' נותן לך צדקה לפנים משורת הדין (הדין היה לתת לך שכר רק בעולם הבא, ולפנים משורת הדין הוא נותן לך גילוי אלקות במחשבה ובכוונה שלך בתפלה). כאן, באגרת הקדש יב, אומר קצת אחרת – אבל ההבדל משמעותי. קודם דבר רק על גילוי אלקות בכוונה וכאן אומר שה' נותן לך דעת ותבונה שלך, שיהיה לך דעת ותבונה להתבונן.

מדובר כאן בעבודת חב"ד, מה עושים בעתים המזומנים להתבודד עם קונו? קודם כל מתבוננים, זה העיקר. אם בא לך גם לדבר – בסדר גמור, אבל לא שהדבור הוא ההתבודדות. התבודדות, כשמה כן היא, היא להיות לבד עם ה', כשעיקר ההתבודדות הוא דבקות המחשבה והכוונה. אם נתת צדקה כאשר אתה הולך להתפלל או להתבודד ה' נותן לך דעת. קודם היה כתוב סתם הארה, גילוי אלקות, וכאן כתוב שה' נותן לך דעת ותבונה להתבונן בגדולת ה' ולהוליד דו"ר שכליים, ועל ידי הולדת דו"ר שכליים מתוך ההתבוננות – ב"דרך ארוכה וקצרה" – נפעל הבירור הרצוי בין הטוב והרע. אתה בורר את הבר מהפסולת, הטוב עולה לה', והרע נפרד ונופל למטה.

התגלות ועבודה

איך אפשר להסביר את שני המקורות? יש שיחה של הרבי שדברנו עליה ב-חי אלול. [זה היה השיעור לנשים.] השיעור מיועד לכולם – הנשים זיכו את כל עם ישראל וכעת ישיבת חומש מזכה את כל ישראל, ככה זה עובד. הרבי אומר שהבעש"ט הוא ההתגלות של חדש אלול ואדמו"ר הזקן הוא הכח לעבודה של חדש אלול. התגלות ועבודה הן שני עמודי תווך[ד]. ההתגלות של חדש אלול היא כמשל שאדמו"ר הזקן מביא בלקו"ת – "המלך בשדה". ההתגלות המקורית של חדש אלול היא התגלות יג מדות הרחמים שאין בכל השנה כולה, ואדמו"ר הזקן ממשיל זאת במשל "המלך בשדה". יש גם עבודה של חדש אלול, "אני לדודי ודודי לי", להתעורר קודם כל באתערותא דלתתא – "אני לדודי" – בחשק עצום להתדבק בה'. יש שיחה שלמה של הרבי על הענין, לפי שני ביטויים של הרבי הקודם על סגולת ח"י אלול, ובהערה הוא כותב שבעצם מדובר בבעש"ט ואדה"ז, שני המאורות הגדולים.

כאן יש דוגמה יפהפיה של שני הדברים בדברי אדה"ז על "אני בצדק אחזה פניך". באגרת הקדש ח מדובר על ההתגלות – מכיון שנתת צדקה ה' נותן לך גילוי אור אלקי בתפלה. בציטוט השני, שקראנו כעת קצת בעיון, מאגרת הקדש יב – כתוב שה' נותן כח לעבוד את ה'. הרי גם הכח לעבוד את ה' בא מה'. במאמר שלומדים בחסידות בבקר כתוב שבמתן תורה ה' נותן תורה ויחד איתה גם את הכח לקיים את מצות התורה. אי אפשר לצוות משהו בלי לתת כח למלא את הציווי. בכל אופן, יוצא כאן שבמתן צדקה ה' נותן לך דעת ותבונה, וצריך להשתמש בהן – בעבודת חב"ד של התבוננות באלקות והולדת דחילו ורחימו, אהבה ויראה. כאשר בעבודה שלך, "אני לדודי", תוליד דו"ר שכליים יהיה בירור הטוב מהרע ותזכה לשלום בנפש. כמו שתמיד אומרים, כמה שיש יותר תיקון הפרט – פרט ועוד פרט מצטרפים ("כל פרוטה [לשון פרט] ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול"). צריך לדבר על הכלל כמובן. פרט מצטרף לפרט ואז יש שלום בעולם, זוכים למשיח – כמה שיש יותר ניצוצי משיח פרטיים זוכים למשיח הכללי.

עד כאן התוספת מתוך עיון בספר התניא על הפסוק "אני בצדק אחזה פניך" על התגלות ועבודה.

"שבתי בבית הוי'"

תספרו איזה סיפור נחמד. מתי הייתם בשא-נור? [אתמול, אמרנו שם סליחות ראשונות.] יפה מאד. [בפעם הקודמת שהיינו זו היתה העליה[ה].] עבר בשלום? [כן, לגמרי.] ב"ה. [נשאר שם נקי מאז שהיינו פעם קודמת].

הגימטריא של הפסוק שלמדנו קודם, "אני בצדק אחזה פניך", שוה "בית הוי'" – "אחת שאלתי מאת הוי'... שבתי בבית הוי' כל ימי חיי". צריכים להיות בעלי-בתים על בית ה', להגיע מחומש ושא-נור להר הבית וגם שם לשבת. "אחת שאלתי מאת הוי' אותה אבקש שבתי בבית הוי' כל ימי חיי לחזות בנעם הוי' ולבקר בהיכלו". בינתים כל מקום שלומדים בו, מתפללים ולומדים בו הוא בחינה של "בית הוי'" – מקדש מעט, גם בחומש, גם בשא-נור. צריכים להיות בעלי בתים על "בית הוי'", בזכות החומש, בזכות הצדקה – "אני בצדק אחזה פניך" שוה "בית הוי'".

ב"אני בצדק אחזה פניך" יש 15 אותיות, צורה של משולש:

א

נ  י

ב  צ  ד

ק  א  ח  ז

ה  פ  נ  י  ך

א למעלה, ה של "אחזה" למטה בימין ו-ך בצד שמאל, אז פנות המשולש הן כמנין שם הוי' ושאר האותיות כמנין בית. כך הפסוק מתחלק בצורה טבעית-ציורית ל"בית הוי'". לדירה בתחתונים זוכים על ידי צדקה.

צדקה למקום הנכון

ה' יעזור שנתן הרבה צדקה, שהיא תגיע למקום הנכון – לעניים מהוגנים. כתוב בגמרא שאם רוצים להכשיל מישהו, אז אפילו כשנותן צדקה זה לא מגיע למקום הנכון – צריך גם לתת וגם שיגיע לאיפה שצריך להגיע. ודאי מי שתומך בישיבת חומש זה אחד המקומות שראוי שיגיע לשם. דווקא דברנו שכל מי ששייך לחומש צריך לתת הרבה צדקה, בזכות זה גם יתנו הרבה צדקה לישיבת חומש, שאפשר יהיה להגדיל תורה ולהאדירה, לחיים.

התחדשות באיכות ושיפור בכמות

היות ש"כמות מאכט איכות", שיהיו הרבה תלמידים – "מחיל אל חיל". כל כך הרבה תלמידים שאין כנגדם חיילים להפריע. היום כמות באמת עושה את האיכות, גומרת את הפעולה.

[לפני כמה שנים היינו פה אצל הרב והיה בחור אחד...] מתקדמים ב"ה.

"תקעו בחדש שופר", "חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם", צריך להתחדש ולהשתפר. התחדשות היא אור – אור חדש. השתפרות היא כלים ("החדש" הוא ענין של גילוי אור הלבנה המתחדשת מאין, סוד המולד, אך השופר הוא כלי – כלי זמר, "הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור"). התחדשות היא יותר באיכות, אבל השתפרות היא בכמות – צריך הרבה כלים. כתוב שיש התחדשות והתחזקות – שיפור הוא התחזקות, וזהו החידוש של תשרי. ההתחדשות נמצאת כבר בניסן ("החדש הזה לכם ראש חדשים"), והחידוש של תשרי הוא ההתחזקות – "תקעו בחדש שופר", "מצות היום בשופר" ואף שיש שם התחדשות לא מזכירים את ראש חדש בראש השנה. עיקר החידוש הוא השופר, ה"שפרו מעשיכם".

ג. ליצנותא דעבודה זרה

כעת לנושא הרגיל – נלמד הלכה בהלכות ע"ז. יש הלכה מאד מענינת ביו"ד סימן קמז. בתחלת מסכת עבודה זרה יש דין שלא נושאים ונותנים עמם לפני ימי אידיהן, והטעם – אחרי הפלפול בסוגיא – שלא ילך להודות לע"ז שלו, כפי שנלמד מ"ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך", שלא תגרום להשמעת שם ע"ז גם על ידי הגוי.

דברי הלבוש באיסור הזכרת שם עבודה זרה

אני קורא מתוך הלבוש סימן קמז:

א. אסור להזכיר שם ע"ז בין לצורך בין שלא לצורך דכתיב ושם אלקים אחרים לא תזכירו והנודר או נשבע בשם ע"ז הרי זה לוקה דכתיב לא ישמע על פיך וגו'.

ב. ודווקא שם ע"ז עצמה אסורה, אבל החגים שלהם שקורין בשמות בני אדם [מענין שדווקא החגים שלהם נקראים על שם בני אדם. הב"י בטור אומר שלא מדובר על החגים שלהם אלא על שמות הקדושים שלהם. להלכה לא משנה אם חגים או קדושים, רק שקדושים יותר ברור שהם בני אדם.] אין חשש להזכירם [כשמדובר בשם רגיל של בן אדם.] ובלבד שלא יקרא אותם בלשון חשיבות כמו שקורין אותם הגוים בלשונותם בלשון חשיבות [שאומרים סנט. זו הלכה למעשה ממש, כי יש כל מיני ערים בעולם שנקראות על שם השמות שלהם – מותר לומר את שם העיר? נוהגים, מי שמודע להלכה הזו, להוריד את ה'סנט'. למשל, בברזיל, לומר רק 'פאולו', באמריקה 'לואיס', 'פרנסיסקו' וכו'.].

ג. [זו ההלכה שקשורה לתחלת המסכת:] ואסור לגרום אפילו לגוי שידור או שישבע בשם עבודה זרה דכתיב לא ישמע בקמץ תחת השין שהוא מבניין נפעל כלומר לא יהא נשמע אפילו מאחרים על פיך בגרמה שלך [דברנו על כך בשיעורים הקודמים] ועיין לעיל לבוש התכלת סימן קנ"ו [באו"ח מופיע דין זה לענין איסור שותפות עם גוי, כדי שלא יבוא לשבועה בשם ע"ז. הדין מופיע גם באו"ח וגם פה ביו"ד בהלכות ע"ז.].

ד. ושם ע"ז הכתובה בתורה [אם ה' כתב בתנ"ך יש מצוה ללמוד ולומר את הפסוקים, ולכן] מותר להזכיר כמו כרע בל קרס נבו העורכים לגד שלחן וכה"ג כיון שהתורה הזכירת' אנו נמי נוכל להזכירה.

דברי הלבוש בהיתר ליצנותא דעבודה זרה

ה. [הכל קראנו כדי להגיע להלכה זו:] ומותר להתלוצץ בשם עבודה זרה [מותר לומר את שם ע"ז כדי להתלוצץ ממנה. כל אחד יכול לחשוב בדמיונו מה הכוונה. כאן כתוב בהלכה שמותר להתלוצץ בשם ע"ז.

צריך לשאול אם רק מותר או גם מצוה. למשל, כשלמדנו את סימן קנ"ו באו"ח כתוב ש"מותר לשנות מפני השלום", אבל אדמו"ר הזקן פוסק כנראה ששם "מותר" היינו "מצוה". קודם דברנו על שלום – מצוה לשנות מפני השלום. גם פה, מותר להתלוצץ משם ע"ז – כותב שם, כי כדי להתלוצץ מע"ז מותר לך לומר את שמה – והשאלה האם זו לא רק מותר אלא גם מצוה. מה היו החסידים אומרים ב'וידוי', ב"שוב יום אחד לפני מיתתך"? הסיפור המפורסם שכאשר הגיעו ל"לצנו" החסיד אמר שתכל'ס התלוצצתי רק ממתנגדים ועל זה אינני מתחרט, אדרבא, זה כתוב שמותר ומצוה – מותר להתלוצץ מע"ז, היינו מאחד שמחזיק מעצמו, עושה מעצמו פולחן עצמי, עובד את עצמו. אם התלוצצתי מאחד שיש לו ישות, שמחזיק מעצמו, וכל שכן מע"ז ממש – מותר ואפילו מצוה.]

כגון שיאמר לו [פעם יחידה בשו"ע שיורה להשתמש בביטוי כזה:] שקול ע"ז ואנח בשת שלך [תקח איזו עבודה זרה ותשים בתחת שלך.] פי' בתחת שלך מלשון חשופי שת [כעת תכלית הלימוד:] וכן מותר לומר לגוי אלקיך יהיה בעזרך או יצלח מעשיך [הוא מביא זאת מהרמ"א, שכותב כך בהגהה כפי שתיכף נראה. איך אפשר לומר לו כך?] שאין זה אלא דרך התלוצצות בעלמא.

בטור מביא הלכה זו ממאחז"ל ממגילה:

כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז.

התוספת על "ואנח בשת שלך, פירוש בתחת שלך" היא בבית יוסף.

מחלוקת הב"ח והט"ז על דברי הרמ"א ועל טעם הלבוש

על התוספת של הרמ"א שמותר לומר לו "אלהיך יהיה בעזרך" יש ב"ח ארוך שדוחה מכל וכל, כדאי ללמוד בפנים, ואומר שנפלה טעות סופר עליה התבסס הרמ"א. הוא מביא מפירוש המשניות לרמב"ם על כך שמותר להחזיק ידי גויים שעובדים בשביעית, מה שאסור לנו, שם כתוב גם שמותר לומר לו 'אלהיך יהיה בעזרך', אבל בדפוסים החדשים מתוקן ל"אלקים יהיה בעזרך", ה' ולא חלילה הע"ז שלו.

נקרא קודם דרכי משה (וכן פוסק ברמ"א):

כתב הרמב"ם פ"ה דגיטין בפירוש המשנה שמותר לומר לגוי אלהיך יהיה בעזרך או יצליח מעשיך.

הב"ח אומר שנפלה טעות בדפוסים, וממשיך:

והרב בהגה"ה העתיק לשון הרמב"ם כמו שמצא בדפוסים הישנים ולא דק והעירני לזה חתני [הט"ז] הרב הגאון כמהר"ר דוד הלוי נר"ו בהיותו אצלי בעסקי בהלכה זו [איני בקי בב"ח אם מצוי סיפור כזה, שמספר על משהו בינו לבין חתנו[ו].]. שוב ראיתי [וחשכו עיני...] שבעל הלבוש (ס"ה) [שגם היה קשה לו איך אפשר לומר, ולכן] כתב דמה שמותר לומר אלהיך יהיה בעזרך הוא מטעם שמתלוצץ בעבודה זרה ושרא ליה מאריה שכתב פירושים מדעתו וסברתו ולא חקר תחלה מקור מוצא הדין [קודם תחקור מאיפה הדין ואז תתחיל להתלוצץ...] ויגיע מדבריו להתיר מה שאסור מדין תורה [כשאתה בלי לחקור נותן טעם לגרסה מוטעית.].

נראה את הט"ז:

אלהיך יהיה בעזרך. אגב שיטפיה לא דק בהוראה זו כי למדה מדברי הרמב"ם סוף פרק ה' דגיטין ועיינתי שם שלא נתכוין לזה ח"ו להתיר אמירה זו אלא התם קאי על ומחזיקין ידי עוברי עבירה בשביעית דהיינו שעושין מלאכה בשביעית ואפ"ה יכול לומר להו אלהים יהיה בעזרך או יצליח מעשיך וקאי על השם יתברך אך שבדפוסים ישנים של רמב"ם כתוב אלהיך ובלי ספק הוא טעות סופר דאם כן אין לו שייכות לשם דלא מיירי מזה כלל וכן הוא בדפוסים חדשים בהדיא כמו שכתבתי ואמירה זו דאלהיך נראה שהוא איסור גמור [מדאורייתא, כפי שאמר הב"ח.] שמחזיק ידי עובדי אליל ובלבוש כתב הטעם להיתר לפי שהוא מתלוצץ עליו ואין זה כלום דמכל מקום העובד כוכבים סובר שבאמת אינו מתלוצץ [הגוי לא כ"כ חכם שמבין שמתלוצץ ממנו.] ונמצא מחזיק ידי העובד כוכבים בזה ע"כ אין לזה היתר כלל [ומסיים בסיפור שראינו בב"ח:] וכבר הצעתי כן בפני מו"ח ז"ל [הוא שקובע את ההלכה] וקבע כן להלכה בשמי.

הצדקת הלבוש גם לדעת הט"ז – ההיתר כשגם הגוי יודע שמתלוצץ

מה רצינו מכל זה? אנחנו אוהבים את הלבוש. אם עכשיו נדייק, הב"ח כתב פשוט שאסור מהתורה, אבל הט"ז הוסיף שהגוי לא מבין את הכוונה שלך, ומכאן משמע שרק לכן אסור, ואם היה מבין שאתה מתלוצץ מהע"ז שלו היה מותר. הב"ח אומר בסתם שהלבוש המציא משהו בלי לעיין במקור. אבל ברמ"א – שיתכן שהסתמך על גרסה מוטעית, אבל הכל בהשגחה פרטית – כתב זאת תחת הפסקה שמותר להתלוצץ מע"ז, שם הוסיף הגהה זו. הוא לא כתב טעם, אבל אם הוא כתב תחת ההיתר להתלוצץ יש להניח שחשב כמו הלבוש. היה יכול לכתוב זאת גם קודם בסימן זה, וכתב תחת ההיתר להתלוצץ – כבר מבקש את הפירוש של הלבוש, שיש כאן איזו התלוצצות. לכן הדרך מהרמ"א לפירוש הלבוש מאד קצרה.

מה הוא כותב? שזו דרך התלוצצות בעלמא. אם אתה דואג שיהיה ברור לשומע שאתה מתלוצץ לכאורה זה בסדר גמור. יתכן שהרמב"ם לא התכוון לכך כלל, ורק התיר 'אלקים יהיה בעזרך', אבל בהשגח"פ התגלגל שהרמ"א חשב שכתוב 'אלקיך יהיה בעזרך' והדבר נראה לו (כבר סבה מספקת להתחשב בזה כהלכה פסוקה) וכתב זאת תחת ההלכה של התלוצצות מע"ז, הלבוש כבר הבין שזו הכוונה, כי אומר זאת דרך התלוצצות, וכעת אנחנו רוצים בסוף להצדיק את הלבוש להלכה. מתי אפשר להצדיק? לפי הט"ז יוצא שמותר (ומצוה) אם מובן במאה אחוז – גם לגוי – שאתה מתלוצץ מהע"ז שלו.

חיזוק לפשט דעת הלבוש ממעשה אליהו ונביאי הבעל

אך עוד לאלוה מילין בהלכה זו (לחזק את פסק הרמ"א והלבוש): באליהו ונביאי הבעל נאמר "ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ. ויקראו בקול גדול ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם". הוא התלוצץ מהם ומאלהיהם אך הם לקחו את דבריו בשיא הרצינות – עיין מצודות ומלבי"ם שם.

מכאן אסמכתא לפשט פסק הרמ"א (ולפי הטעם שכתב הלבוש), שההיתר תלוי רק בהתלוצצות שלך – בזה אתה מקיים את מצות ההתלוצצות מע"ז – ואינו נוגע איך הגוי תופס את דבריך (הרי בכלל "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו"). אם אתה מתלוצץ מע"ז אז אתה מבטל אותה במקצת, ברוחניות, על כל פנים (כלומר שיש ענין רק במה שאתה צוחק על הע"ז, והוא ע"ד "יושב בשמים ישחק א-דני ילעג למו" – כל יהודי ביחס לגוי הוא בחינת "יושב בשמים". "יושב בשמים ישחק" = בטול במשולש, שלמות כד צירופי בטול, היינו בטול ע"ז על ידי התלוצצות ממנה. פסוק זה מובא בסוגיא הראשונה של מסכת ע"ז, עיי"ש). אם גם הגוי מבין את דברי ההתלוצצות שלך וזה פוגע בו אז בטלת את קליפת הע"ז גם בגשמיות, ודוק.

[יש סיפור שהרבי הרש"ב שמע ששר המלחמה של רוסיה אמר שהמצב קשה ורק האמא של אותו האיש יכולה לעזור, והוא הגיב שבאמת נראה שתעזור...]. זה לכאורה לפי הפשט של הרמ"א (והלבוש) כנ"ל (לא לפי הט"ז). שוב, יש היתר ויש מצוה להתלוצץ מע"ז, וגם בימינו יש ע"ז. השו"ע לא כותב ע"ז אלא 'אלילים' – אליל הוא 'דבר שאינו'. כל דבר שאינו הוא אליל. יש דברים שעושים רושם שישנם אך באמת אינם, גארנישט. גארנישט אחד, שעושה מעצמו יש גדול מאד, הוא ע"ז ומצוה להתלוצץ ממנו, לא רק מותר. בעצם ההתלוצצות היא היכי תמצי כדי להזכיר אותו על מנת לבטל אותו. ככה אסור להזכיר, "ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך", וכאן יש היתר להזכיר כדי להתלוצץ ולבטל. כנראה שגם כל השמות שמותר להזכיר – שכתוב בתורה – הם גם דרך התלוצצות.

שנת תשועה

שה' יעזור שנתן הרבה צדקה – נתחיל מחומש – וגם שנזכה לבטל את כל העבודה זרה, שתהיה שמחה גדולה, שנה שמחה. [התפללו מנחה וההמשך אחרי מנחה:] לחיים לחיים, שתהיה הצלחה רבה, הכל בשמחה ובטוב לבב, שנה טובה ומתוקה, שיהיה "דידן נצח", שתהיה גאולה שלמה – תשע"ו שוה שלמות. ביחד עם ה-ה של ה'תשע"ו אותיות תשועה – "הנותן תשועה למלכים הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה" (סיום ארבעת הפסוקים שאומרים לפני תפלת מוסף בימים הנוראים). שנזכה לשנת תשועה[ז], שדוד מלכא משיחא יבוא ויגאלנו תוך שמחה וטוב לבב מרוב כל.

עדים זוממים ועבודה זרה

יש עוד איזה סיפור מעשה לספר? הסיפור יכול להיות גם מה למדו, מה חידשו בלימוד במסכת מכות (למדו אודות עדים זוממים). [דנו בענין של משהו שאין בו מעשה שלוקים עליו, כמו ההלכה שלמדנו קודם שהנודר ונשבע בשם ע"ז לוקה שהוא משום חומרת ע"ז.] רואים שיש פה יוצא מן הכלל. אם אפשר לעשות גזרה שוה, כנראה שיש משהו בעדים זוממים שיש בו אביזרייהו דעבודה זרה. כל ענין ע"ז שהיא שקר אחד גדול. מי שנדבק בשקר, שלא מקיים "מדבר שקר תרחק", עלול להיות עד שקר. השקר הכי גדול הוא עבודה זרה, מקור כל השקרים.

[החידוש שחדשנו, שעיקר הבעיה בעד זומם שלא רק משקר אלא מתכנן את השקר – זומם]. כלומר שהשקר שלו זה לא רק משום מדה רעה בלב, נטיה לשקר, אלא שמכניס את המוחין שלו, החב"ד שלו, בזה, ובכך הוא מטמא את החב"ד שבנפשו (על דרך המבואר בתניא לגבי העוסק בחכמות חיצוניות שלא לשם שמים).

תיקון עד-זומם ועבודה-זרה על ידי עזות דקדושה בשנת "עז ו..."

קודם כל נשים לב, עד זומם אותם ראשי תיבות כמו עבודה זרה. לא סתם למדנו מסכת ע"ז, הכל בהשגחה פרטית, היא הלעו"ז של עז. אמרנו שכל סימני השנה הבאה הם תהא שנת עז ו... – עז וישועה (שייך לסוד תשועה כנ"ל), עז ואורה וכו'. ההלכה הראשונה בשו"ע הוא "הוי עז כנמר", צריך עזות דקדושה. עולים כל יום לחומש בעזות.

אוהבים לומר מסירות נפש (וגם קודם השתמשנו כמה פעמים בלשון מס"נ), אבל לא טוב לומר כך יותר מדי – זהו ביטוי ששמור למקרים מאד מיוחדים. לא צריך 'להשוויץ' במסירות נפש, אבל מותר 'להשוויץ' בעזות דקדושה. זו הברכה, שכולם יזכו לעזות דקדושה, וממילא כל העבודה זרה תתבטל וכל העדים זוממים יתבטלו, בזכות העז – מעז וישועה (בכתר) ועד עז וממשלה (במלכות), שתהיה עזות לעשות ממשלה חדשה, משופרת, להמליך את הקב"ה ולעשות פה מלכות ישראל. בספר יסוד ושרש העבודה הוא מסביר שכל תפלות ר"ה הן שתהיה פה מלכות ישראל – זה החידוש של הספר. שתהיה שנת "עז וממשלה" על ידי "עז ותעצומות", "עז והדר" וכו' וכו'. לחיים לחיים.

השיעור הראשון שלמדנו על ע"ז הוא איך לסדר את כל מסכתות סדר נזיקין לפי הספירות. הולך מאד חלק – שלש הבבות הן חב"ד. אחר כך סנהדרין ומכות הולכות יחד, ומכמה בחינות הן כמו מסכת אחת – הן החסד והגבורה. אחר כך ממשיך לפי הסדר. אפשר לקרוא את השיעור. אתה מקבל את כל השוטף? [אין לי כל כך מייל.] זו בעיה – צריך להיות רשום ולקבל את המיילים. אמרתי קודם לרב אלישמע שאם בדרך לחומש אתם נוסעים בשמונה וחצי בבקר אפשר לשמוע את השיעור בטלפון, תוך כדי שמקיימים את ההלכה הראשונה בשו"ע – "הוי עז כנמר". זו ההלכה הראשונה של הטור וההלכה הראשונה של שו"ע אדה"ז מהדורה בתרא. הבית יוסף, המחבר, מתחיל רק מ"גבור כארי", אבל הטור ואדה"ז מתחילים מתחלת המשנה – "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'". "גבור כארי" כתוב רק בסוף, אבל צריך להתחיל מהתחלה.

בטול עבודה זרה – בטול עלמא דשקרא

[ראיתי פעם סיפור שיהודי חסיד קרא ברש"י לפרשת יתרו שלא היה ע"ז שלא עבדה, ובמקום עבודה זרה קרא עולם הזה. מישהו תיקן אותו, אז הוא אמר – נו נו, גם עולם הזה.] היות שעוה"ז נקרא עלמא דשקרא, זו עבודה זרה. כל התורה היא לבטל ע"ז מהעולם, כדברי הרמב"ם, ואז "ובלע המות לנצח" "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", גם רצח (ומות בכלל), גם עריות, הם עבודה זרה. כל הרע שיש בעולם הוא עבודה זרה, לכן כל התורה היא לבטל עבודה זרה, שלא יהיו אלילים, שלא יהיה שקר בעולם (אלא רק "משה אמת ותורתו אמת"). שתהיה שנת הצלחה. אתם מוזמנים להגיע לכאן כל יום ראשון על הבקר, אבל פעם הבאה לא באיחור... היה לי פשוט חצי שעה של צער שלא הייתם פה – צריך רחמנות...



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ב"ונפלינו אני ועמך" רמוזה תבת "פניך". "פני" כולל רק את ה"אני" של משה רבינו, ואילו עיקר החידוש של "פניך" הוא ש"ועמך" בכלל מדרגת-הבדלת משה. "ונפלינו אני ועמך" = 429 = 3 פעמים 143 (11 פעמים 13). "מכל העם אשר על פני האדמה" = 1001 = 7 פעמים 143. הכל – "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" = 1430 = 10 (המתחלק לג"ר וז"ת) פעמים 143 = 55 (הכל = "האדמה", התבה החותמת את הפסוק) פעמים הוי' ב"ה וכו'.

[ג] היחס בין ו (ברכות הנותן פרוטה לעני) ל-יא (ברכות המפייסו בדברים) הוא ש-ו היא הנקודה האמצעית של יא. בסוף מסכת מכות מצאנו יחס זה: "בא דוד והעמידן [את כל תריג מצות התורה] על אחת עשרה...". ואחריו, "בא ישעיהו והעמידן על שש...". "אחת עשרה... שש" = 1584, המתחלק גם ב-11 (1584 = 11 פעמים 144) וגם ב-6 (1584 = 6 פעמים 264. 264 שוב מתחלק ב-6 – 264 = 6 פעמים 44. 144 ועוד 264 = 408, שמתחלק ב-6 וגם ב-17 – 408 = 17 פעמים 24 – 6 ועוד 11!). כאשר ממשיכים את סדרת 'נקודה אמצעית' זו: 6 (מספר זוגי שאין לו נקודה אמצעית) 11 21 41 81 161 321... – סכום ו המספרים הראשונים בסדרה עד 161 (שם קסא, סוד "'ונקה' – לשבים", אור אמא יונק מהמזל התחתון) = 321, המספר הבא בסדרה (כידוע הכלל בזה, שהיות שהסדרה מתחילה ב-6 לכן סכום 6 המספרים הראשונים בסדרה יהיה שוה למספר הבא). עד 81 ("אנכי", פתיחת עשרת הדברות) = 160 = "פניך" (לוחות הברית היו "כולו פנים") – "אני בצדק אחזה פניך" ("אחזה [אחזה = 21, המספר השלישי בסדרה] פניך" ר"ת אף = 81, סוד "אף עשיתיו", תיקון עולם העשיה, שבו "המעשה הוא העיקר", דהיינו "גדול המעשה" של מצות הצדקה, "והיה מעשה הצדקה שלום וגו'"), ודוק. במספר קטן אחרון, "אני בצדק אחזה פניך" = 6 – "הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות".

[ד] התגלות עבודה = 931 = 19 (חוה) פעמים 49 (7 ברבוע), מספר הברית ה-31 (אל). 31 הוא גם מספר ברית (ה-6). נמצא ש-931 הוא מספר ברית של מספר ברית, המספר ה-6 בסדרה בת 4 ממדים (ג ממדי המקום וממד הזמן יחד): 1 7 43 157 421 931 = 1560 = 6 פעמים 260, י פעמים הוי', הערך הממוצע של ששת המספרים הראשונים בסדרה. ארבעת המספרים הראשונים = 208 (יצחק) = 4 פעמים 52 (אליהו), הוי' הוי' (שלפני יג מדות הרחמים), הערך הממוצע. שני המספרים הבאים = 1352 = 2 פעמים 676, 26 (הוי') ברבוע (הוי' פעמים הוי'), הערך הממוצע. 931 = עולם שנה נפש, כללות הבריאה כמבואר בספר יצירה (הר"ת עש"ן = 420 = 7 פעמים 60, יהלום 20, וע"ה = 421, המספר שלפני 931 בסדרה הנ"ל. האוס"ת = 511 = 7 פעמים חכמה).

שני השרשים של התגלות-עבודה הם גלה-עבד =  76-38 – "שלם וחצי". יחד = 114 = 6 צירופי חוה (נמצא שגם היחוד של התגלות-עבודה הוא כפולת חוה וגם יחוד השרשים גלה-עבד הוא כפולת חוה [כאשר כל שרש בפני עצמו הוא כפולת חוה]. וי"ל שההתגלות היא סוד חוה ראשונה ואילו העבודה היא סוד חוה שניה, סוד לאה ורחל, וד"ל). כל שרש בהכאת אותיות = שרה שרה. שני השרשים בהכאה פרטית = מרים (שרה שרה ועוד מרים = 1300 = 50 פעמים הוי' ב"ה).

[ה] ראה שיעור י"ב אב ש"ז.

[ו] ומחיפוש בתקליטור התורני נראה שזו ההופעה היחידה של סיפור מעין זה (ואם כן ניתן ללמוד מכאן כלל גדול איזה לימוד מסוגל לקשר בין חותן וחתן...).

[ז] יש יג "תשועה" בתנ"ך כנגד יג מדות הרחמים. במ"ס תשועה = 70, ממוצע כל אות = 14 – דוד ושנות חייו – "הנותן תשועה למלכים הפוצה את דוד עבדו מחרב [חרב במ"ה = ג"פ ע, ממוצע כל אות] רעה" (יש בפסוק ג אותיות ע. המיקומים מתחלת הפסוק – 9 27 36 = 36 ו-36 = 72. מהסוף – 2 11 29 = 42, סוד שם עב, אור ישר, ושם מב, אור חוזר, ודוק).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com