חיפוש בתוכן האתר

כח המחשבה בהלכה (אנגלית) - כ' מנחם-אב ע"ה – צפת הדפסה דוא

בע"ה

כ' מנחם-אב ע"ה – צפת

כח המחשבה בהלכה (אנגלית)

הילולת רלוי"צ שניאורסון וחנוכת בית משפחת לדרברג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים, שיהיה ישוב טוב, הרבה בריאות והרבה יצירתיות.

ניגנו ניגון ההקפות לרלוי"צ.

שרנו ניגון של רבי לויק, וכעת נשיר ניגון של הרבי – הקשר שלנו עם רבי לויק הוא דרך הרבי, מה שאנחנו יודעים על רבי לויק הוא מהרבי. נחבר את שניהם, האבא והבן.

ניגנו שאמיל.

א. כ' מנחם-אב – הקשר בין הרבי לאביו

מנחם-אב – קשר בין הרבי ואביו

כפי ששמענו, היום יום מאד מיוחד – היארצייט של האבא של הרבי, ר' לוי-יצחק. התאריך הוא כ' מנחם אב. שמו של החדש מאד חשוב – מתאר את הקשר של האבא של הרבי עם הרבי – מנחם-אב היינו 'מנחם', השם של הרבי, השם של משיח, "מנחם שמו", ו'אב'. זהו החדש של אב-מנחם, אבא של מנחם, אבא של הרבי. פירוש נוסף של מנחם-אב הוא שעלינו לנחם את האב (על חרבן ביתו והצרות שמצאו את בניו), אבל גם פירוש פשוט הוא שזהו החדש של האבא של מנחם.

היום בחדש – כ – הוא על פי קבלה (כפי שמביא הרבה פעמים האבא של הרבי וגם הרבי) כתר. כתר באב. אב הוא חכמה בקבלה, האות י, אבל קוצה של י מרמזת לכתר, לעל-מודע. כ מנחם-אב היינו קוצו של י של החדש הזה, חדש אב.

ועוד דבר מופלא ביחס לקשר בין האבא, ר' לוי יצחק, והבן, מנחם, ביום זה דווקא (ואיך שהיום הזה הוא היום העצמי ביותר של חדש מנחם אב, היום שממצה את היותו "חדש מנחם"): מתחלת השנה היהודית, המתחילה מראש חדש ניסן – "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – היום הזה, כ מנחם אב, הוא יום המנחם (היום ה-138 מ-א ניסן)!

אב ובן – קשר ופער-דעות

אנחנו מדברים הערב על הקשר והיחס בין האבא של הרבי לרבי. כמה שהיו קשורים, מפתיע ויפה לגלות שמדי פעם היו להם דעות שונות בענינים שונים. אפילו שמדובר ברבי ואבא שלו, יש מדור לדור שינוי, חידוש. דוגמה לדבר שיכולות להיות מחלוקות במשנה בין רבי שמעון בר יוחאי לבנו רבי אלעזר ועוד רבות דוגמאות כאלו.

יש לפעמים דברים גדולים שיש בהם דעות שונות – "אלו ואלו דברי אלהים חיים". אחד הדברים הוא ההבדל בסגנון. יש מכתבים שהאבא של הרבי כתב לרבי, והוא כותב לו שכאשר אתה כותב ומדבר דברי תורה – תנסה להכניס יותר קבלה ויותר גימטריאות לדברי התורה, שיהיה יותר מתובל. כל השנים הרבי לא כל כך ציית לעצת אביו בזה, אבל בשנתיים האחרונות שהרבי דבר, השיחות של 'דבר מלכות', הרבי כן עשה זאת – יש הרבה-הרבה יותר רמזים וגימטריאות, שלא מוצאים כך בכל השנים הרבות שהרבי לימד קודם. לפעמים אבא שלך אומר לך משהו, ורק כשאתה מגיע לגיל 90 בערך אתה לוקח זאת ללב... בפרקי אבות כתוב "בן תשעים לשוח" – אתה מתחיל להתכופף למה שאבא שלך אמר לך קודם ולא לקחת ללב עד כה. בהמשך נדבר על מחלוקת גדולה וחשובה בין הרבי לאביו בהלכה.

כ מנחם אב – שם קסא, מקור הקבלה

אם אומרים רק כ אב, בלי מנחם, עולה 23. מנחם עולה ו"פ 23. ב-מנחם יש ו"פ כ אב. לפי זה, כ מנחם אב עולה ז"פ כ אב, ז"פ 23. המספר הזה, ז"פ 23, הוא מספר חשוב בקבלה. דורשים לכבוד רבי לוי יצחק, שאהב מאד קבלה ואהב את הגימטריאות שבבסיס הקבלה. אצל האריז"ל הגימטריאות הם שמות ה' – אותיות השרש, מילויים וכו' וכו' (וכך מגיעים למספרים יותר ויותר גדולים).

המספר של היום הזה, כ מנחם אב, הוא שם מאד חשוב בקבלה – השם של לימוד הקבלה עצמו. ספר היסוד של הקבלה הוא ספר הזהר הקדוש. רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזהר, אמר שזהר בא מ'זיהרא דאמא עילאה' – משם באה הקבלה, לא מאבא אלא מאמא (וכידוע ששרש אמא עילאה גבוה משרש אבא עילאה). השם של אמא עילאה בקבלה – לכל פרצוף יש שם – הוא שם קסא[ב]. השם של אבא הוא הוי' והשם של אמא הוא אהיה – "אנא זמין למהוי" וגם "אנא זמין לאולדא" – שבמילוי יודין עולה קסא (אלף הי יוד הי). היום היחיד בשנה ששוה קסא הוא היום, מתאים לכך שרבי לוי יצחק היה גדול המקובלים בדורו.

לפעמים מסבירים ששם קסא הוא השם של שער החמשים של הבינה. יש חמשים שערי בינה, והשם קסא הוא השער החמשים, השגת העצם של האלקות. לפעמים כתוב שהשם הזה שייך למה שחז"ל אומרים שאדם ילמד לשונו לומר "איני יודע", כפי שלומדים ממשה רבינו, שאמר על המכה העשירית "כחצות" – ולא אמר בדיוק (רש"י אומר ששינה כדי שהחרטומים לא יטעו בחשבון ויאמרו שלא היה מדויק, אבל חז"ל אומרים כנ"ל). איני יודע עולה קסא – שייך ל"תכלית הידיעה שנדע שלא נדע". הידיעה שאיני יודע היא עצמה שער החמשים של הבינה – שאני מבין שאיני יכול להבין – לכן "איני יודע" שוה קסא, השם של שער החמשים.

ב. פרצוף המילים של 23

צמיחת הגאולה מתוך הכאב

המספרים הראשוניים ב-קסא (כ מנחם אב) הם 7 ו-23, 7 פעמים רק כ אב. יש משהו לא רגיל בתאריך זה, שהוא מהימים הבודדים שאפשר לקרוא את התאריך שלו בתור מלה – כאב. לא נשמע כל כך נחמד, שזהו היום של הכאב. הרבי הוא ממלא מקום אביו. הרבי אומר שמגיל רך מאד, מרגע שעמדתי על דעתי, ציירתי את הגאולה באופן של "אודך הוי' כי אנפת בי". רק כאשר משיח יבוא יראו איך כל צער הגלות היה נצרך ומביא את הגאולה. זהו היום של הכאב – הכאב על כך שמשיח לא כאן, עדיין לא בא. כאב על הצער והגלות שלנו ועל הצער והגלות של השכינה.

מנחם נקרא צמח (חושבנא דדין כחושבנא דדין) – "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – הגאולה צומחת מהנקודה הזו של הכאב (בסוד "אמת מארץ תצמח"). הרי כאב, 23, הוא הנקודה האמצעית של גאולה, 45.

23 הוא המספר הראשוני העשירי – "העשירי יהיה קדש להוי'", הוא המספר הראשוני העשירי והמקודש, יחסית למספרים הראשוניים. נשאלת השאלה – כמה מילים פשוטות בעברית שוות 23? יש 5 מילים כאלה:

חיה – הקשר לה' כבורא

אמרנו ש-כאב = 23. כששואלים מקובל מהו 23 מסתמא הוא יאמר שזהו המספר של חיה – המדרגה הרביעית בשמות הנשמה. מוסבר בחסידות, במיוחד אצל הרבי הרש"ב, שיש שתי רמות של אמונה בה' (סוד "וצדיק באמונתו יחיה" – "באמונתו" אותיות ב אמונות), כנגד שני האורות המקיפים של הנשמה, חיה-יחידה (סוד ה-לם של הצלם). יש אמונה בקב"ה בתור הבורא (אימננטי) – שלי ושל הבריאה כולה – והיא שייך לחיה שבנפש (חיה לשון "יחיה" – "וצדיק באמונתו יחיה").

המדרגה העליונה של הנשמה, היחידה, היא האמונה בה' כפי שהוא יתברך נמצא לפני הבריאה, אוא"ס שלפני הצמצום הראשון (טרנסצנדנטי). ליחידה שייך כח מסירות הנפש, שהיה מאד בתוקף ובגלוי אצל האבא של הרבי (כמו שהיתה אצל הרבי הריי"ץ, חמיו של הרבי). מהי מסירות נפש? נכונות למות על קידוש ה', כי הוא קשור למשהו שמעל הבריאה, מעל החיים של העולם הזה (לפי זה, "[וצדיק באמונתו] יחיה" מתיחס לחיים נצחיים, דהיינו חיים מצד היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך" – "יחיה" עם ד אותיות היינו יחידה). ביחידה הקשר הוא למשהו שלגמרי למעלה מעל הבריאה – "חי בעצם" שלמעלה מ"חיים להחיות". מה שהנשמה שלי מחיה את הגוף היינו "חיים להחיות", אבל עצם הנשמה היינו הקשר העצמי של היהודי עם עצמות ה' יתברך. בכללות, שתי הרמות נקראות בחסידות "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין".

הגענו לכל זה כי המלה השניה ששוה 23 היא חיה. זו מלה כה חשובה בבריאה, עד שההופעה של יצור חי ראשון היא "נפש חיה", ביום חמישי של מעשה בראשית. מה המלה האמצעית בכל שבעת ימי בראשית (שבהם 469 מלים, דהיינו המלה ה-235), בין המלה הראשונה, "בראשית", והמלה האחרונה, "לעשות" (שה' השאיר לנו מה לתקן ולעשות)? "חיה". רת"ס של כל מעשה בראשית היינו בראשית-חיה-לעשות – עולה 67 פעמים הוי' (בראשית-חיה עולה לו פעמים הוי' ולעשות עולה לא פעמים הוי', והסימן: "לולא האמנתי לראות בטוב הוי' וגו'", לולא אותיות אלול למפרע כנודע). המספר 23 עצמו חוזר הרבה פעמים בבריאה (לדוגמה: בפסוק השלישי של הבריאה, בריאת האור – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – יש 23 אותיות ואור = 207 = 9 פעמים 23) – מספר מאד חשוב.

חדוה-זיו-חוט

אם מחליפים את ה-י שבאמצע המלה חיה במילוי שלה (וד) מקבלים עוד מלה חשובה – חדוה, מלה נרדפת בעברית לשמחה. חדוה היא נקודת שמחה חדה – הנקודה הראשונה של הופעת השמחה. אז יש לנו כבר שלש מילים – כאב, חיה, חדוה. כאב ו-חדוה הם שני הפכים על פי פשט. לרבי אלעזר ברבי שמעון (שהזכרנו קודם, מי שלעתים חולק על אביו) היתה הרבה חדוה מכאב – הוא היה שמח ביסורים.

יש עוד מלה חשובה מאד ששוה 23. כתוב שלעתיד לבוא "צדיקים ['ועמך כלם צדיקים'] יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", גם זיו שוה 23. רואים שהזיו שייך לשכינה (אור = ט פעמים זיו).

יש עוד מילה אחת ששוה 23 – חוט. 3 מ-5 המלים מתחילות ב-חחיה, חדוה, חוט. החוט הוא הארה של אוא"ס הבוקעת לתוך מקום החלל הפנוי – קו וחוט של אור אין סוף, שסביבו נבנים א"ק וארבעת העולמות אבי"ע שלאחר הצמצום. הכל בא מהקו והחוט של אור אין סוף מלפני הצמצום אל תוך מקום הצמצום.

מבנה חמש המילים

אז יש לנו 5 מילים. הדבר הראשון הוא להתבונן – זו התבוננות אמתית, חדירה למשמעות של מילים ושל האותיות – ולשם כך צריך מבנה, מודל קבלי או חסידי, לפיו נבין את היחסים בין חמש המלים האלו:

שתי המלים הכי קשורות הן חיה ו-חדוה, פשוט חלוקה של ה-י ל-ו ול-ד – "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". החיה בנפש היא החכמה של הנפש, סוד ה-י של שם הוי' ב"ה. כתוב בתניא שהחכמה אינה שכל, היא התקשרות למה שלמעלה מהשכל. על החכמה נאמר "החכמה תחיה בעליה", בחינת חיה, "חיים להחיות". חדוה היא היא שמחה (שבה הרבה חיות, סוד "נקודה בהיכלא", היינו היחוד של "תרין ריעין כו'"), וכל השמות הנרדפים לשמחה הם מדרגות בבינה – "אם הבנים שמחה". חיה וחדוה הן שני הכוחות הפועלים את הבריאה התמידית (וכן בריאה לשון בריאות – בריאות הנפש ובריאות הגוף – תלויה ביחוד של חיה וחדוה).

מה עם חוט? הוא ה-ו שבשם, הקו שנמשך מ-ה עילאה שבשם – סוד חדוה (כאשר הנקודה שבראש ה-ו, מקבלת מנקודת החכמה, חיה) – לתוך חלל הצמצום.

מה עם ה-זיו? כשיושבים הצדיקים עם העטרות שלהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה מה בעצם מתרחש? נמשך אור מכתר עליון לכתרים שלהם (ודרך הכתרים שלהם לכל שיעור קומתם) – הזיו הוא אור הכתר, סוד קוצו של י שלמעלה מהחיה, סוד ה-י שבשם.

נשאר למקם את ה-כאב בנפש (ובספירות העליונות). הכאב הוא כנגד המלכות. "נעוץ סופן בתחלתן" ממש – שרש המלכות הוא ברדל"א, פנימיות הכתר-עליון, באותו מקום ("בתי גוואי") שבזמן הגלות נאמר עליו "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" – "מפני גאותן [דהיינו מלכותן] של ישראל שנלקחה מהם ונתנה לאומות העולם". הרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם" לחולל שינוי של ממש במציאות, להביא את המשיח בפועל ממש. ביחס לה' אין שינוי – "אני הוי' לא שניתי", ואפשר לחכות עד שיקרה. אבל אם יש כאב שהמצב קשה וצריך לשנות – יש דחיפה ליצור שינוי.

ולסיכום:

  קוצו של י     זיו

            י       חיה

            ה       חדוה

            ו        חוט

            ה       כאב

זו התבוננות קצרה ויפה, מלפני הרבה שנים – 5 המלים בלשון הקדש ששוות 23. הכל שייך להיום – כ אב – תיקון הכאב של המלכות. המלכות מתחילה ממלכות של הצד השני, ממלכי אדום שמתו, כך רואים בתורה ("לפני מלוך מלך לבני ישראל") – זו הסבה שחשים כאב בשל הגלות. אבל בשביל הגאולה צריך לעשות תכנית (שאכן מוּנעת מהכאב, אך בה הרבה שכל טוב, הרבה טוב טעם ודעת). ושוב, מעצמת הכאב צומחת הגאולה, והסימן: כאב ברבוע פרטי = ט פעמים גאולה (סוד ט ספירות עליונות המאירות במלכות).

לחיים לחיים.

ג. כח המחשבה בהלכה

מחלוקת הרבי ואביו: האם מחשבה פועלת רק על הגברא או גם על החפצא

אמרנו שנדבר על מחלוקת גדולה ועמוקה בין הרבי לאביו – מנחם-אב – על הכח של המחשבה בהלכה[ג]:

בלקו"ת של אדה"ז יש קטע שהוא מסביר ענין בהלכה, שאם אדם אומר בפיו על בהמה שהיא קדושה – היא קדושה לקרבן. הרבי שלח מכתב לאביו, שלכאורה לא צריך לומר בפה שמשהו הוא הקדש – מספיק לחשוב כך. זה ענין 'קיצוני' בהלכה, שמספיק לחשוב על משהו כדי להמשיך קדושה שתחול ותפעל על הבהמה. כשהבהמה קדושה אסור לך להשתמש בה לצרכיך, ואם אתה נהנה ממנה זו מעילה. כל הקדושה הזו חלה על הבהמה בכח האדם, והשאלה איזה כח נדרש כדי להפוך חולין לקודש. בלקו"ת כתוב שצריך דיבור, והרבי אומר שמשמע – מהרבה מקורות בש"ס וראשונים – שמספיק מחשבה.

האבא של הרבי עונה לו[ד] שלא – המחשבה שלך מועילה לחייב אותך לקדש את הבהמה בדבור. המחשבה מספיקה לחייב את עצמך, היא פועלת על ה'גברא' שלך, אבל לא מספיקה כדי שתחול קדושה על ה'חפצא' של הבהמה. אם אתה מחייב את עצמך במחשבה – אתה צריך להוריד את הקדושה לבהמה, איך? בדבור שלך. ושוב, הרבי מביא מקורות בגמרא וברמב"ם וכו' שמשמעותם, לפי דעת הרבי, היא שדי במחשבה כדי להוריד קדושה לבהמה, ולא צריך הקדשה בדיבור.

חוץ מהקדשת קרבן הרבי מביא עוד דוגמה מהפרשת תרומה ומעשרות – שמספיק לתת עיניך בחלק מהכרי ולהחליט שהוא תרומה, והוא נעשה תרומה והשאר נעשה חולין שמותר באכילה. האבא של הרבי עונה לו – מאד חזק – אתה לא מבין (ואני לא מבין איך אתה לא מבין...) שכאשר אתה נותן עינים בתרומה זה מוציא את השאר מטבל לחולין, ומאפשר לך לאכול מהשאר, אבל עדיין לא מספיק בשביל שתחול קדושת התרומה על החלק שכוונת במחשבה. כלומר, אם יבוא מישהו ויאכל בינתים את התרומה שהפרשת רק במחשב אין לו דין (ועונש) של אוכל תרומה. שוב, דעת האבא של הרבי שאי אפשר להוריד קדושה – על קרבן או על תרומה – בלי דבור.

הדיון הוא כאן מה הכח של המחשבה – המחשבה יכולה לעשות משהו, השאלה עד כמה. נתן דוגמה – אפשר לחשוב שאם התחייבתי לצדקה בפה אני חייב, אבל אם רק חשבתי זו מחשבה טובה ולא-מחייבת. זה לא ככה – למחשבה יש כח לחייב אותי. השאלה מה הכח שנדרש כדי להוריד קדושה על חפץ. האבא של הרבי אומר שהמחשבה פועלת על הסובייקט (הגברא), אבל אין לה כח להחיל קדושה על האובייקט (החפצא). הרבי לא מסכים, ואומר שיש כח במחשבה לצאת מהסובייקט ולפעול על האובייקט הפיזי – להוריד קדושה לבהמה שתהיה קרבן או להפוך חולין לתרומה ועוד הדוגמאות. ההתכתבות הזו של הרבי ואביו היתה בשנת תרצ"ד.

תכלית לבושי הנפש – לפעול במציאות

עשר שנים מאוחר, שנת תש"ד, שנת ההסתלקות של רבי לויק, הרבי כתב מכתב ארוך[ה] לרב אחד – הרב גרינגלאס –  ושם הוא מפרט-מסדר ארבע מדרגות של פעולת המחשבה בהלכה. אנחנו יודעים שיש שלשה לבושים של הנפש – מחשבה, דבור ומעשה. אחת המשמעויות של לבוש היא שיש לו כח לפעול על המציאות. יש כחות פנימיים – אהבה יראה וכו' – אך בלי הלבושים הם 'אוטוסטיים', אין להם תקשורת עם המציאות. ה' נתן לנו שלשה לבושים לא רק כדי להתייחס למציאות (לתקשר עם המציאות) אלא גם כדי לפעול על המציאות (באמצעות-מכח התקשורת שלנו עם המציאות).

לפי ההלכה, לכולי עלמא, יש כח לדבור לפעול על המציאות החיצונית ממש. כך, אם אתה אומר שהחיה הזו תהיה קרבן זה פועל שינוי בחיה הזו, היא נעשית קדושה, עם כל ההשלכות ההלכתיות של הענין. מעשה יכול לפעול על המציאות – בכך אין שאלה, אם שברת משהו או תקנת משהו עשית משהו במציאות, שינית משהו במציאות (עד כדי כך ששינוי מעשה קונה). עיקר החידוש הוא שלמחשבה יש כח לפעול על המציאות – על זה המחלוקת. הרבה סוגיות בגמרא ובראשונים ואחרונים מתדיינים בדיון הזה – לפעמים משמע בהם שהמחשבה יכולה לצאת מהאדם ולפעול על המציאות החיצונית, ולפעמים משמע אחרת.

בטח שהמחשבה לא יכולה לפעול על מה שלא שייך לאדם או לרכוש אותו אליו, ואפילו הדבור לא יכול להשפיע על מה שלא שייך לאדם. במעשה אדם יכול לפעול גם על דבר לא שלו, במציאות, אבל כעת מדברים על מה שעל פי הלכה אדם יכול לפעול במחשבה. שוב, דבור יכול לפעול על מה ששייך לך ובמעשה אפשר לפעול גם על משהו אחר – השאלה על המחשבה. לפי האבא של הרבי, המחשבה מחייבת את האדם אך לא פועלת על מה שחוצה לו, גם במה ששייך אליו. הרבי חושב אחרת, ומביא הרבה דוגמאות, שהמחשבה פועלת גם על חפץ בחוץ ובלבד שהוא שייך לך.

ארבע רמות השפעה של המחשבה

כפי שהוזכר, הרבי מביא ארבע רמות בהן המחשבה פועלת. הרבי מאמין – כלומר, מביא הרבה הוכחות לשיטתו – שהמחשבה פועלת גם על החפצא שמחוצה לאדם. את אותו רמב"ם שהרבי מביא כהוכחה לשיטתו האבא של הרבי (ועוד אחרונים) מבין אחרת.

רמה ראשונה: מחשבה נקיה שפועלת לבדה (הקדשת קדשים או תרומה)

הרמה הכי גבוהה שהרבי מביא היא שהמחשבה פועלת בלי צורך בשום פעולה חיצונית נוספת (כגון בהקדשת בהמה לקרבן במחשבה לבד כנ"ל).

רמה שניה: מחשבה שפועלת בזמן מעשה מסוים (מחשבת פיגול בקדשים)

הרמה השניה היא שלש מחשבות בקדשים – שכולם מסכימים להם – שאפשר לפסול קרבן במחשבה, מחשבת השם, מחשבת המקום ומחשבת הזמן. אם בעת השחיטה, או קבלת הדם, או הולכת הדם או זריקתו על גבי המזבח יש לכהן מחשבת חוץ – הוא פוסל את הקרבן. או שהוא חושב שהקרבן שייך לבעלים אחרים – הוא פוסל את הקרבן. או, שהוא חושב שיאכל את הקרבן שלא במקום המותר לאכול אותו או שהוא חושב שיאכל את הקרבן אחרי הזמן המותר. שלש המחשבות האלה פוסלות את הקרבן – וזה במחשבה לבד, לא צריך לומר דבר.

זו דוגמה של "מחשבה מועלת". בתחלת לקוטי דבורים של הרבי הריי"צ הוא מביא את הביטוי "מחשבה מועלת" – שלרבי יש כח במחשבה שלו להתקשר לחסידים שמאחורי מסך הברזל ברוסיה ולהוציא אותם משם, הכל בכח המחשבה. כעת מדבר על הכח של המחשבה לפי ההלכה, מתחילים להבין בנגלה.

מה ההבדל בין הרמה הזו לרמה הקודמת? ברמה הראשונה אני לא עושה שום דבר, אלא רק חושב להקדיש את הבהמה והיא קדושה. ברמה השניה יש לי מחשבה – מחשבה רעה (ברמה הראשונה היתה מחשבה טובה) – אך היא עובדת רק במשך הפעולה של אחת מארבע העבודות של הקרבן, על ידי עובד העבודה דווקא. אם אדם חושב אחת מהמחשבות האלה כשמשחיז את הסכין לפני כן – זה כלום. "המחשבה משוטטת תמיד", אדם תמיד חושב – אם יש לי אחת משלש המחשבות האלה סתם, המח שלי לא ממוקד, אבל זה לא משנה כלום בהלכה. יש כאן עוד חידוש, שהכהן פוסל במחשבתו קרבן שאינו שלו. זו עדיין נקראת מחשבה, ולפי הלכה המחשבה הפוסלת היא "לאו שאין בו מעשה" (לכן לא לוקים עליו) – אך זו מחשבה תוך כדי פעולה מעשית. זה הבדל דק. הפעולה היא כשרה והעברה היא רק במחשבה שלך.

רמה שלישית: מחשבה ומעשה שפועלים רק בתיאום (כלאי הכרם לדעת ר"י ור"ש ור"ע)

הרמה השלישית היא מצות לא תעשה האוסרת דבר מה אבל רק אם יש כאן מחשבה ומעשה מתואמים, שניהם יחד. דברים שאם אדם עושה אותם החטא הוא גם במחשבה-כוונה וגם במעשה, ובהיות שיש כאן גם חטא של מעשה אין זה לאו שאין בו מעשה וממילא לוקים עליו.

הדוגמה שמביא הרבי היא כלאי הכרם לדעת רבי יוסי ורבי שמעון במשנה – "המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חברו, הרי זה קדש, וחיב באחריותו. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, אין אדם מקדש דבר שאינו שלו". לדעת רבי יוסי ורבי שמעון (וכן להלן במשנה הבאה לדעת רבי עקיבא) אין עוברים על "פן תקדש" רק כאשר יש מחשבת בעלים – אין הדבר תלוי במעשה לבד (כמו במי שישפוך חלב לתוך קדרה של בשר של חברו, שודאי אסר עליו, שאין הדבר תלוי אלא במעשה ללא שום קשר למחשבה).

רמה רביעית: מחשבה שמציירת את המעשה (הבחנה בין שוגג למזיד; עשיה 'לשמה')

הרמה הרביעית (זו אחת הדוגמאות היפות להתבוננות-הגדרות של הרבי) היא שיש פעולה על המציאות על ידי מעשה, אבל צריך מחשבה ש'מציירת' את המעשה – מגדירה מה בדיוק אתה עושה.

הדוגמה לענין היא שאדם עושה עבירה – האם הוא צריך להביא קרבן? אם העבירה בשוגג הוא צריך להביא קרבן, ואם במזיד אז לא. יש כאן בדיוק אותו מעשה בפועל, אך מה שקובע אם היא שגגה או מזיד הוא המחשבה שלך. אפשר לעשות וידאו של הפשע שלך, אבל מה בדיוק עשית תלוי במחשבה שלך.

עוד דוגמה: כתיבת גט צריך להיות לשמה ולשמו ולשם גט – אם הוא לא חשב כך, אפילו שעשה בדיוק אותה פעולה הגט הוא שום דבר, מעשה קוף. הפעולה היא שמשפיעה על המציאות, אבל היא תלויה במחשבה.

הרבי אומר שברמה הזו אתה יכול להשפיע על משהו שאינו שלך. יש דין "אשר לא עֻבד מה" – מה קורה אם מישהו אחר עובד בפרה שלי? זו מחלוקת. למאן דאמר שפוסל היינו שמשייך דין זה לרמה הרביעית של הרבי, אך למאן דאמר שאינו פוסל (מפני שאין אדם יכול לפסול בכך פרה שאינה שלו) היינו שמשייך דין זה לרמה השלישית של הרבי. דוגמה נוספת, היא הדין שמשקים מכשירים לקבל טומאה כשהם ניתנים ברצון. האם מישהו אחר יכול להכשיר את הפירות שלי? זו מחלוקת. אם המחשבה פועלת יחד עם המעשה (הרמה השלישית של הרבי) – אתה יכול לפעול רק על מה ששלך. אבל אם המחשבה רק 'מציירת' את המעשה – אפשר לפעול על הפירות של הזולת, כי המעשה הוא הפועל והמעשה משפיע גם על מה שלא שלי.

ארבע הרמות בסוד הוי'

יש כאן התבוננות 'נקיה' של הרבי במונחים של הלכה בלבד (ללא שום הסבר גלוי של פנימיות), אבל אפשר בפשטות לעשות י-ה-ו-ה מהמבנה שהרבי מציג כאן:

האבא של הרבי מסביר בכמה מקומות שמחשבה היא חכמה (כמו שכתוב בזהר "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", מחשבה אותיות חשב מה ע"ד חכמה אותיות כח מה), נקודת ה-י שבשם (וכפירוש רש"י על "אז ישיר" שה-י על שם המחשבה). הוא לא מסכים שיש בהלכה את הרמה הראשונה של הרבי, אבל מסביר בכמה מקומות שמחשבה היא חכמה, היא אצילות. לפי זה, המחלוקת היא האם אצילות פועלת בעשיה. בכל אופן, הרמה הראשונה – של המחשבה הנקיה – שייכת לחכמה.

הרמה השניה – מחשבה תוך כדי עשיה מסוימת – היא עולם הבריאה, כנגד ה עילאה שבשם. הפעולה נעשית על ידי המחשבה בלבד – כאן המחשבה היינו בינה, המכונה אף היא מחשבה, המקננא בכורסיא, בעולם הבריאה – אבל עליה להיות קשורה לפעולה מסוימת, פעולת הבריאה בפועל (אחת מארבע עבודות הקרבן המכפרות – כפרה היא בבינה כנודע, וכן הכהן העובד את העבודה במקדש, בחשאי וברעותא דלבא, הוא בחינת הארת החכמה המאירה בבינה, סוד נקודה בהיכלא) – זו מדרגת הבינה.

שיתוף הפעולה, החבור, בין מחשבה למעשה – הוא ה-ו שבשם (ו החבור). הדוגמה היא דעה אחת בכלאי הכרם (שהוא ענין של ערבוביא – כל ערבוביא היא בעולם היצירה ששם מקום הטעות של שתי רשויות כמבואר בדא"ח ושם "אור וחשך משתמשים בערבוביא", שני המלאכים, יצר הטוב ויצר הרע).

המדרגה הרביעית היא שהמחשבה באה רק לצייר-להגדיר את המעשה אבל הפעולה ממש נעשית דווקא על ידי המעשה ולא על ידי המחשבה. מדרגה זו שייכת לעולם העשיה (שהמחשבה רק מפרשת-מציירת אותו), ה-ה תתאה של שם הוי' (מלכות מקננא באופן). זו דוגמה יפהפיה להבנת ההלכה לפי קבלה. אפילו ברמת העשיה יש כאן מחשבה. המגיד – שלבעל הבית ומשפחתו יש קשר אליו, הם צאצאים שלו – אמר ש'אצילות איז אויך דא', שאפילו ברמת העשיה צריכה להיות מחשבה, אבל המחשבה היא לא הפועלת.

הדרך לשנות את המציאות – בין 'שלך' ל'לא שלך'

ההפסק כאן בין שלשת העולמות העליונים לעשיה – "אף עשיתיו", עולם העשיה, ה'כאב' שדברנו עליו קודם – שאתה יכול להזיק גם למה ששייך למישהו אחר. לכן "המעשה הוא העיקר", העיקר בעולם שלנו הוא מעשה, כי צריך לצאת מעצמך – מחוץ למחשבה ולדבור שלך, שפועלים רק במה ששייך לך. יש לנו, כל התלמידים וכו', כאב על המציאות – איך משנים את המציאות. אמרנו לחבר'ה שלא לעשות מעשים בלתי מבוקרים, אלא העיקר להתעסק בדבורים, בהפצות וכו'. הפצות הן הדרך לפעול, אבל לפי ההלכה דבור יכול לעשות שינוי רק במה ששייך לך – אי אפשר לשנות מה שלא שייך לך על ידי דבור, וכ"ש על ידי מחשבה.

מה הכוונה שמשהו שייך לך? יש סיפור על התקרבות בעל התולדות יעקב יוסף לבעל שם טוב. הבעל שם טוב עמד בככר העיר וספר סיפורים, וכל האנשים התעכבו לשמוע ולא באו לתפלה. כשהתולדות, רב העיר, ראה שלא באים לתפלה הוא בא בכעס (ידוע שהיה קפדן בטבעו) לראות למה. הבעש"ט ספר סיפור ועוד סיפור, לאט לאט הוא התרכך, עד שבסוף אמר לו – רבי, כולנו שלך (שכחנו מהתפלה, כולנו שלך). באידיש אומרים איבערגיגבענקייט. בעל הבית שלנו הערב נקרא אברהם-דב – דב על שם המגיד ואברהם על שם רבי אברהם המלאך. אחרי הסתלקות המגיד כמה תלמידים, עם אדמו"ר הזקן, כתבו כתב התקשרות לר"א המלאך – מוסרים לך את הרנח"י שלנו, זו התמסרות. בתחלה התולדות כעס ובסוף אומר 'כולנו שלך'.

רואים שדבור ומחשבה פועלים על מה ששלך. אם אתה מדבר טוב, כמו הבעל שם טוב, אתה יכול להפוך אנשים שלא שלך להיות שלך. אבל כדי להשפיע על מי שממש לא שלך (בעל התולדות היה בכח להיות 'שלך' רק היה צריך להוציא את זה מהכח, מההעלם שישנו במציאות, לפועל. אבל כאשר מדובר במי שההשתייכות אליך היא בבחינת העלם שאינו במציאות הרבה יותר קשה כמובן) – צריך פעולות. אנחנו צריכים לדבר כדי לעשות יותר ויותר אנשים שלנו. אנחנו עדיין מעטים, 99% מהאנשים בעולם אינם שלנו (בינתיים...). השאלה היא איך צריך לפעול על אנשים שאינם שלנו, במעשה, או לפעול שכמה שיותר יהיו שלנו – בדבור ובמחשבה. אם פועלים על מי שאינם שלנו במעשה אפשר להגיע לשבירת הכלים – לזרוק פצצת אטום... צ"ע איך עושים מעשים, מעשים טובים (ומאירים) יחד עם מחשבה (כוונה ורעותא דלבא, אהבת ישראל צרופה) ודבור (דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם).

כח המחשבה – בהלכה ובפנימיות

הרבי מדבר על הרמות של הפעילות בהלכה. אם מדברים לא בהלכה, כמו שהרבי הקודם מדבר על "מחשבה מועלת" ("מחשבה מועלת" = "אורו של משיח" = "יפוצו מעינֹתיך [לשון עיון, מחשבה] חוצה [לפעול פעולה של ממש על החפצא שבחוצה]"), יש יותר השפעה. אבל גם הדוגמה שם היא השפעה של הרבי על החסידים שלו – על מה ששייך לו. [יש סיפורים שהרביים פעלו בראיה לשבור קליפה – מי שאינו שלהם.] יש עוד סוגיא גדולה על כח הראיה – יש לנו מאמר על "ראיה קונה". זה כח אחר – כח הראיה. לפני הרבה שנים היתה התוועדות בפורים בצמח-צדק, בה דברנו לראשונה על 'קביעה רצונית' – השפעה על המציאות החיצונית באמצעות אמונה-רצון-שכל-ראיה.

רואים שהרבי, הרבה יותר מאביו, נותן כח למחשבה לפעול על המציאות (בהלכה, ובנסתר זה יותר ויותר). זה מה שעושה את הרבי לרבי – הכח לשנות את המציאות במחשבה. יש עבודה של הרביים בחב"ד רק לחשוב על החסידים – כך הם מוציאים אותם מהגלות שלהם, המדות הלא טובות וכו'. זה כח המחשבה. אפשר לומר שהרבי לקח את כח המחשבה מהרבי הקודם, חמיו (כפי שכתוב בתחלת לקו"ד) – אביו חשב אחרת, אבל הוא התעצם עם המחשבה של הרבי הקודם.

מעניין שאביו של הרבי סובר כמו הפשט בלקוטי תורה של אדמו"ר הזקן (שצריך להקדיש בפה) ואילו הרבי סובר כמו אדמו"ר הזקן בשלחן ערוך שלו בהלכות פסח (בדין הפרשת מצה לחלה, שדי להפריש בדעת-מחשבה בלי צורך להוציא בפה. חידוש זה של אדה"ז נמצא בתוך סוגריים, היינו – לפי הכלל הידוע בזה – שהיתה בכוונת אדה"ז לחזור ולעיין בסוגיה אם אכן סברתו נכונה להלכה). מתאים מאד לר' לויק לפסוק כמו הפשט בלקוטי תורה ואילו לרבי לפסוק כמו החידוש של אדה"ז בשו"ע, ודוק.

ד. טהרת המחשבה

"איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם"

יש שלשה מקומות חשובים בתניא שמדובר על מחשבה (בסוף אגה"ק יט, בסוף אגה"ק כב, בתחלת קונטרס אחרון). במקום אחד (בסוף אגה"ק כב) הוא מסביר שאדם לא יחשוב דברים רעים על האחרים, והוא מביא את הפסוק מזכריה (נביא בתחלת בית שני, שנחשב משום שנאת חנם, העברה על פסוק זה, כמפורש ברש"י על הפסוק) – "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם". אפשר לפרש אל תחשוב לעשות דברים רעים לחברך, ואפשר לפרש אל תחשוב על הדברים הרעים של החבר שלך – כך לכאורה מפרש אדמו"ר הזקן, לא לחשוב על הרע (המדות הרעות והמעשים הרעים) של החבר בלב (הפשטנים מפרשים לא לחשוב לעשות לחברך רע, ויש לכלול בזה לא לחשוב וליחל שיקרה דבר רע לחברך).

בפרק הקודם בזכריה יש עוד פסוק דומה – "ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" (רק בשני פסוקים אלה בתנ"ך יש את הלשון "אל תחשבו בלבבכם", איסור מחשבה בלב). אדמו"ר הזקן בוחר את הפסוק השני שבו מופיע הביטוי "רעת רעהו" דהיינו לשון נופל על לשון. אדמו"ר הזקן מסביר שלחשוב רע על החבר יותר גרוע מלשון הרע. לשון הרע הורג שלשה, ומחשבה רעה עוד יותר גרועה – כך כתוב שם בתניא. זה אומר שמחסידים, ובעיקר חסידי חב"ד, נדרשת הרבה-הרבה זהירות במחשבה.

טהרת המחשבה – הכח ל"טראכט גוט וועט זיין גוט"

יש מחלוקת בין רבנים גדולים מהו בטחון בה'. האם בטחון הוא שה' יעשה את הטוב הנראה והנגלה בעיני – מאה אחוז, בלי שום ספק וספק-ספקא – או שבטחון הוא שמה שה' יעשה הוא טוב. הרבי מסביר שלחשוב שמה שה' עושה הוא טוב היינו אמונה, ואילו בטחון הוא לבטוח שה' יעשה כרצוני. יש חולקים וכתבו על זה ספרים, שאי אפשר לבטוח שה' בטוח יעשה טוב, אלא רק לבטוח שמה שהוא יעשה הוא טוב.

זו מחלוקת מן הקצה אל הקצה, לא בין הרבי לאביו אלא בין הרבי למתנגד. אבל התוכן דומה, כי בטחון הוא בעצם 'טראכט גוט וועט זיין גוט' (פתגם מהדורות הקודמים, אבל הרבי הדגיש אותו יותר מכל רבי אחר לפניו). זו הדוגמה שאנחנו תמיד מביאים לכח המחשבה. כדי שיהיה טוב – לך ולאחרים – צריך לשנות את המציאות, המחשבה משנה את המציאות.

איני זוכר אם הרבי אומר זאת, אבל אפשר לומר בדרך אפשר, על דרך המוסר, שהכח של 'טראכט גוט וועט זיין גוט' תלוי בשמירת המחשבה בכלל, כמו שכח הדבור לפעול על המציאות תלוי בשמירת הלשון. על ידי השמירה מכל רע של האבר או הכח בנפש מתעצמים אם האבר והכח לפעול את פעולתו הטובה במציאות. הכח של כל לבוש בנפש (מחשבה, דבור ומעשה) הוא פוטנציאל שצריך לצאת מהאדם ולפעול במציאות, אם אתה פוגם בכח הזה על ידי השימוש בו לדברים לא טובים אתה מחליש אותו, ועד כדי כך שאינו מסוגל יותר לפעול את פעולתו הטובה במציאות. מחשבת הצדיק פועלת כי שומר במאה אחוז את מחשבתו. איני זוכר אם הרבי אומר זאת, הרי הרבי עודד כל אחד לקיים 'טראכט גוט וועט זיין גוט'. אך י"ל שעיקר הכח לעשות זאת הוא כאשר לבוש המחשבה טהור ככל האפשר, ואז כשאתה חושב משהו הוא פועל. כדי שהמחשבה שלך תפעל בטוב הנראה והנגלה עליך להשתדל לחשוב כל הזמן טוב.

מחשבות זרות – ע"ז, ג"ע ושפ"ד

יש בתורה שלש עבירות של "יהרג ואל יעבור" – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כולן נמצאות בלבוש המחשבה. אפילו שהקב"ה לא מצרף מחשבה רעה למעשה – אצל יהודים – יש יוצא מהכלל אחד, עבודה זרה. בעבודה זרה ה' כן מצרף מחשבה רעה למעשה, אפילו אם אתה לא עושה כלום.

איך האבא של הרבי מסביר זאת (בתורת לוי יצחק בפירוש המשנה במסכת כלים)? הוא אומר שכל מחשבות האדם, חוץ מעבודה זרה, הן מעולם היצירה – שם המחשבות לא פוגמות במציאות של היהודי, לא עוברות ישירות למעשה (כאילו עשה). אבל מחשבות של אמונה והפך האמונה, שייכות לעולם האצילות – ועולם האצילות הוא עולם שבו המחשבה הלא טובה פוגמת מאד, בפועל. אלה מחשבות ברמה מאד גבוהה, ושם מחשבה פוגמת. בעולם היצירה – עולם של מט"ט, נער, עולם של נארישקייט – המחשבות לא באמת פועלות פעולה הרת אסון.

מה הכוונה שאדם חושב מחשבות זרות בתפלה? דווקא כשאתה עומד להתפלל באות מחשבות רעות. מה הן מחשבות רעות? בדרך כלל אנשים חושבים על מחשבות של עריות, מחשבות מיניות, אבל המחשבות הרעות האמתיות שצריך מאד מאד להזהר מהן הן מחשבות רצח. יש שלשה סוגי מחשבות רעות – ע"ז, עריות, רצח (לחשוב משהו רע על מישהו אחר). לחשוב משהו רע לא רק אומר לחשוב רע עליו, אלא יש פעולה קטלנית במחשבה הזו, כמו שכתוב שלשון הרע הורגת.

כעת זה כמו שמו"ס – שיחת מוסר... – שאם אתה רוצה לפעול טוב במחשבה שלך, 'טראכט גוט וועט זיין גוט' – שמור את המחשבה שלך. מחשבות כפירה – אין לאנשים (יכול להיות בלבולים והפרעות, אך מחשבת כפירה ממש שה' מצרף למעשה היינו שחושב ברצינות וגומר בלבו לעבוד ע"ז וזה אינו שכיח כלל וכלל אצל בני ישראל קדושים). מחשבות עריות – זה לא טוב, אבל שלה' לא באמת אכפת מהמחשבות האלה שלך (כמו שספרנו לא מזמן בשם הרבי מזעוויל). מה שאכפת לה' הוא מחשבות רצח, מחשבות רעות על הזולת. כעת אמרנו עוד ענין חשוב בנוגע למחשבות (קשור ל"טראכט גוט וועט זיין גוט").

ה. מבנה הנפש ביחס לדורות החסידות

העלאת התפלה דרך המלאכים – מכוונה לדבור

שוב, יש שלש רמות – מחשבה, דבור ומעשה. כשאדם מתפלל מלאכים לוקחים את מלות התפלה לה'. איך זה עובד? יש הרבה רמות של מלאכים אחת מעל השניה – הדבור אצל המלאכים עליונים הוא ברמת מחשבה אצל מלאכים שלמטה מהם. ברמה הזו יש תקשורת טלפתית. ברמה הכי נמוכה של המלאכים, הסמוכים אלי – המחשבות שלי הן מלים-דבור שלהם. הבעל שם טוב מסביר ביחס לתפלה את הפסוק "מי זאת עולה מן המדבר" – כדי שהדבור שלי יעלה צריך שתהיה בתפלה שלי יחוד של מחשבה ודבור, כוונה ודבור. כשאני מדבר בכוונה, המלאך לוקח את הכוונות שלי – הן המלים שלו – וחושב אותן בכוונה שלו, שהיא דבור למי שמעליו וכו'. זה תהליך שברגע אחד מעלה את התפלה שלי למעלה.

מה זה מזכיר? את האופן בו חז"ל מתארים את העברת מזרקי הדם בקרבן פסח – יש שורה של כהנים שעומדים סמוך אחד לשני ומעבירים את הדם מאחד לשני, מעבירים את המזרק המלא ומחזירים את המזרק הריק הכל במהירות הבזק. מליון פעמים יותר מהר – מהמהירות המוגבלת בגוף האנושי – המלאכים מעבירים את התפלה מאחד לשני. זה דימוי שמסביר איך לפי הקבלה התפלות עולות על ידי המלאכים – מדבור לכוונה בכל רמה. הכל בזכות שהאדם מחבר בתפלה שלו את הדבור עם הכוונה (החל מפירוש המלות הפשוט).

מחשבה פועלת – כח הדעת

מהי מחשבה? כח המחשבה הוא הכח של התמקדות וידיעה. יש מחשבות של חכמה, יש מחשבות של בינה ויש מחשבות של דעת. עיקר הכח במחשבה (לצאת מעצמי ולפעול פעולה של ממש במציאות החיצונית, הווארט של הרבי) הוא כח הדעת. "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" – אין לו דעת. הרבי רוצה "מחשבה מועלת" דהיינו מחשבה פועלת (מ ו-פ מתחלפות באותיות בומ"ף מהשפתים).

בכל חלופת המכתבים בין הרבי לאביו, מאז החתונה, האבא של הרבי מברך אותו בילדים. הרבי כאן תופס את הצד של כח המחשבה, כח הדעת שהוא כח ההולדה. שבירת הכלים התחוללה בכח הדעת. השבירה היא כאשר יש התמקדות שבאה ממקום של ישות, אבל התמקדות בזולת ונתינה מעצמך לזולת היא כח של תיקון, כח שמוליד משהו חדש – קיום מצות "פרו ורבו" ("והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד").

מחדו"מ בהתקשרות לרבי (ולרבי של הרבי)

כמו שהמלאכים לוקחים את התפלות שלנו למעלה, חסיד צריך למסור את עצמו לגמרי לרבי – 'כולנו שלך'. אני חומר – ואני מוסר את החומר שלי לרבי, שיעשה ממנו משהוא רוצה. כל אחד הוא 'ביג-נאת'ינג' והרבי עושה ממנו משהו. הרבי עושה מהחסיד משהו בכח המחשבה שלו, אבל גם אנחנו עושים משהו בכח המחשבה – מוסרים את עצמנו לרבי בכח המחשבה. רבי וחסיד הם כמו איש ואשה – יש כח של האיש ויש כח של האשה.

הרעיון האחרון שלנו הערב הוא שלבושי הנפש של האדם מקבילים לדורות. במלכות האדם נשפט לפי מעשיו – המעשים הם שלי. הדבור שלי חופף למעשים של הדור הקודם – הרבי שלי, המשפיע שלי, האבא שלי. הדבורים שלי באים מהרבי שלי. המחשבות שלי הן מדור אחד קודם – מהרבי של הרבי שלי.

הרבי אמר שלא צריך לחשוב למי הרבי הקודם קשור – אני קשור אליו ולא משנה למי הוא קשור. בעברית דור פירושו שורה. כל דרגה-שורה יותר גבוהה – באה מדור יותר גבוה. זה תרגום של ההסבר על המלאכים שמעלים את התפלה לדורות הצדיקים (וצדיקים הם הרבה יותר ממלאכים). המחשבות שלי נלקחות משני דורות קודם – דפוסי החשיבה שלי באים מהרבי של הרבי שלי, דרך הרבי שלי (שעל כן איני צריך למסור את עצמי לרבי של הרבי רק לרבי, ובכל זאת מקור המחשבה שלי מהרבי של הרבי שלי). סגנון הדבור שלי – נלקח מהרבי שלי. כל הביטויים שאני משתמש בהם – למדתי אותם ממנו ואני משקף אותם.

מבנה הנפש: אמונה-תענוג-רצון-שכל-מדות-מחשבה-דבור-מעשה

אלה שלשת לבושי הנפש, שפועלים במציאות. אבל אפשר לעלות עוד? כמה מדרגות יש בנפש לפי התניא? חמש. לא נרנח"י אלא מעשה-דבור-מחשבה-מדות-שכל. למעלה מהשכל יש את הכתר, שיש בו מדרגה אחת, שתי מדרגות או שלש מדרגות. שלש מדרגות הכתר הן רצון-תענוג-אמונה (מלמטה למעלה). כעת נאמר בקיצור:

הפרדס מסביר על "עשר ידענו שלש עשרה לא ידענו" שיש שני הסברים, ש-13 היינו ע"ס (דאצילות) יחד עם מחדו"מ (שכנגד שלשת העולמות התחתונים בי"ע) או ע"ס עם שלשה ראשי-ראשים שבכתר. שניהם נכונים. כל עשר הספירות נמנות כאן בתניא כשני דברים – מדות ושכל – ויש שלשה מתחת (מחשבה-דבור-מעשה) ושלשה מעל (אמונה-תענוג-רצון).

התקשרות לא-מודעת לכל הדורות דרך התקשרות מודעת לרבי של דורי

כעת נאמר בקיצור שכל מדרגה במבנה הזה מתקשרת לדור יותר קדום של הרביים. זה לא צריך להיות מודע – הכל במודע עובר דרך הרבי שסמוך אלי, ועלי להתקשר אליו. כל אחד יודע שיש לרבי הקודם את הרבי הרש"ב, אבל ההתקשרות היא לרבי שלי – התקשרות היא 'אני כולי שלך'. לא צריך לומר 'אני שייך לך' לרבי הקודם, ולמי שהרבי שלי שייך זו 'בעיה שלו'. זה משפיע עלי, אבל אני לא צריך לחשוב על זה. אם אצטרך לחשוב שאני מוסר עצמי לרבי ולרבי הקודם וכו' זה יהיה פיצול – צריך להתמסר לרבי אחד במאה אחוז (כמובן שאין זה סותר כלל וכלל מה שאנחנו מדברים תמיד על "אוהב צדיקים" כולם).

שוב, אני יודע שיש לרבי שלי רבי, אבל אני מתמסר לרבי שלי. יש סיפור על רבי זושא שלחסיד שלו נודע שיש רבי לרבי, הוא נסע אליו וזה הזיק לו. רבי זושא הסביר שכל עוד לא הקפדת על הרבי שלך, לא הקפידו עליך – כשאתה מקפיד שהרבי שלך לא מספיק טוב, שאתה נוסע ל'טופ', מקפידים עליך. ידוע ש"גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם". כך בדורות, ממשה רבינו יש שושלת הקבלה, כמו שהרמב"ם כותב ומונה את כל הדורות. בשבילנו החסידים הדורות מתחילים מהבעל שם טוב, ובחב"ד הם מתחילים מאדמו"ר הזקן, אבל צריך התקשרות לרבי של הדור שלי.

מבנה כחות הנפש בהקבלה לשבעה דורות בחב"ד

הרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם" – "המעשה הוא העיקר". הרבי אמר שעשיתי כל אשר ביכולתי, וכעת אתם תעשו – הכוונה על פי פשט היא שאני לא יודע להגיד לכם מה לעשות, אתם תטכסו עצה ותביאו משיח. זה בדיוק מה שאמרנו, שהמעשה הוא שלך.

הדבור הוא של הרבי – הרבי מדבר בי כמו אצל משה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו". גם אצלנו, כשחסיד מלמד חסידות – הרבי מדבר מתוך גרונו.

המחשבות הן מהרבי הקודם. החפיפה היא שמכל רבי מקבלים את המעשה שלו – המעשים של הרבי הם הדבור שלי, המעשים של הרבי הקודם הם הדבור של הרבי שהם המחשבה שלי וכו'. צריך לצייר, לכל אחד יש את כל הרמות וכל אחד עומד קומה אחת מעל השני – לי יש מעשה-דבור-מחשבה ולרבי יש מעשה-דבור-מחשבה, והדבור שלי מקביל למעשה שלו והמחשבה שלי לדבור שלו, אבל גם אליו יש מקביל, ובמקביל לדבור שלו ולמחשבה שלי יש את המעשה של הרבי הקודם.

מחשבה-דבור-מעשה מתאים לשלשה דורות (שבלשון רבי אייזיק מהומיל נקרא "סדר", כפי שדובר הרבה פעמים. חז"ל דורשים "אמרי שפר" "אמרי ספר" ועל דרך זה "סדר" היינו נוטריקון שלשה דורות, ודוק), אבל יחד עם שאר המדרגות יש עוד דורות. תמיד הכיוון כלפי חוץ (לדור הבא) הוא כח המעשה (של הדור העכשוי) – שאר המדרגות עולות כלפי מעלה.

נמשיך: מאיפה אנחנו מקבלים את המדות שלנו? הן נבנות מהרבי הרש"ב. מאיפה מקבלים את השכל שלנו? מהרבי המהר"ש. הרצון שלנו? מהצמח צדק. מאיפה מקבלים את התענוג שלנו, הגעשמאק בלימוד החסידות? מאדמו"ר האמצעי – זו הדוגמה הכי טובה כאן. מאיפה מקבלים את האמונה החסידית שלנו (כפי הסברי החסידות על אמונה בה')? מאדמו"ר הזקן. יוצא שיש משהו מיוחד בדור שלנו, שהוא חוזר ומקבל מכל המדרגות שלפניו – שהאמונה שלנו מקבילה לכח המעשה של אדמו"ר הזקן. האמונה שלנו מתחילה מאדמו"ר הזקן ועוברת דרך כל הרביים (המעשה של אדה"ז בדבור של אדה"א במחשבה של הצ"צ במדות של הרבי המהר"ש בשכל של הרבי הרש"ב ברצון של הרבי הקודם בתענוג-געשמאק של הרבי באמונה שלי), וממנו והלאה כל שאר הכחות.

המגיד והבעל שם טוב – עוד שתי רמות של אמונה ותענוג

מה שהוסבר עד כה מצוין לחב"ד, עובד מצוין, אבל נשאלת השאלה – צריך לחזור למגיד (שבעל הבית בא ממנו) ולבעל שם טוב.

צריך לומר ש"צדיק באמונתו יחיה" – באמונתו אותיות ב אמונות, יש שתי רמות של אמונה. הזכרנו את זה קודם (בנוגע לחיה-יחידה) שהאמונה בה' היא בשתי רמות. אמונה שיש לה לבוש אינטלקטואלי אנחנו מקבלים מאדמו"ר הזקן. יש אמונה פשוטה, שהיא לגמרי רדל"א – אין חב"ד כדי להסביר אותה. הקשר של יהודי פשוט עם פשיטות העצמות הוא עצמי לחלוטין, לא תלוי בשום לבוש והסבר – מדרגה זו של אמונה באה מהבעל שם טוב.

מה לגבי המגיד? שתי הרמות של אמונה ותענוג נקראות עתיק. רצון הוא פרצוף נפרד – אריך. יש ביטוי בזהר "עתיק דעתיקין" – הכוונה היא כמה רמות של עתיק, רמה על גבי רמה, אבל בכללות הכוונה שיש עתיק מעל עתיק, אמונה ותענוג (ג"ר וז"ת דעתיק) מעל אמונה ותענוג. כאן יוצא הדבר הכי עמוק בהתבוננות שלנו. אם אני אומר שהתענוג החב"די באה מאדמו"ר האמצעי, והאמונה החב"דית באה מאדמו"ר הזקן – מהבעל שם טוב באה האמונה הפשוטה, ואילו מהמגיד (שעל שמו נקרא אדמו"ר האמצעי) בא תענוג פשוט. התענוג החב"די הוא תענוג מורכב, תענוג שמלובש בשכל. החסידות של אדמו"ר האמצעי היא תכלית התענוג של חב"ד – התבוננות (בבחינת "רחובות הנהר" כנודע). אבל התענוג הפשוט בא מהמגיד. יש תענוג פשוט, בלי שמתלבש בשום דבר, רק תענוג באלקות (תענוג פשוט הבא במורגש, אך לא מורכב בשום דבר שכל וכו') – זה בא מהמגיד.

הבעל שם טוב הוא אמונה פשוטה, בלי מלים – אין מלים שיכולות לתאר אותה ולא צריך מלים (יהודי פשוט של הבעל שם טוב לא צריך מלים). זו גם הסיבה לכך שהבעל שם טוב לא כתב שום דבר. ישנם צדיקים גדולים שלא כתבו שום דבר, כי אין מלים, והעיקר ביניהם הוא מורנו הבעל שם טוב.

סיכום

בזכות חנוכת הבית – שתהיה כאן דירת קבע (שייך לפרשת עקב), עד ביאת משיח ועד בכלל, ובזכות הקבע הזה – קבענו כאן בהתבוננות שלנו מדרגות של כל שושלת הקבלה של החסידות דווקא כעת, בדור שלנו, אחרי אמירת הרבי "עשו כל אשר ביכלתכם" ואחרי ג' תמוז. "מקום הניחו לי אבותי" – המקום שהשאירו לי הוא לפעולות. כמו שאמרנו, פעולות מגיעות אפילו למי שאינו 'שלי'. דבורים באופן המתקבל אנחנו מקבלים מהרבי, וכל המדרגות כאן עוברות דרך הרבי, אבל בכל מדרגה יש צדיק חדש בתוך הרבי – דבור מהרבי, מחשבה מהרבי הקודם, מדות מהרבי הרש"ב, שכל מהרבי המהר"ש, רצון מהרבי הצ"צ (גם חשוב, שלרבי הריי"צ יש כח גדול של רצון), תענוג מורכב מאדמו"ר האמצעי, אמונה מורכבת מאדמו"ר הזקן, תענוג פשוט מהמגיד ואמונה פשוטה מהבעש"ט (טבלת סיכום מופיעה בעמ' הבא).

מחמשה עשר באב מברכים כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה – אפשר לסיים בניגון הזה.

 

הבעש"ט

המגיד

אדה"ז

אדהאמ"צ

הצ"צ

מהר"ש

רש"ב

ריי"צ

הרבי

חסיד

אמונה פשוטה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תענוג פשוט

אמונה פשוטה

 

 

 

 

 

 

 

 

אמונה

תענוג פשוט

אמונה פשוטה

 

 

 

 

 

 

 

תענוג

אמונה

תענוג פשוט

אמונה פשוטה

 

 

 

 

 

 

רצון

תענוג

אמונה

תענוג פשוט

אמונה פשוטה

 

 

 

 

 

שכל

רצון

תענוג

אמונה

תענוג פשוט

אמונה פשוטה

 

 

 

 

מדות

שכל

רצון

תענוג

אמונה

תענוג פשוט

אמונה פשוטה

 

 

 

מחשבה

מדות

שכל

רצון

תענוג

אמונה

תענוג פשוט

אמונה פשוטה

 

 

דבור

מחשבה

מדות

שכל

רצון

תענוג

אמונה

תענוג פשוט

אמונה פשוטה

 

מעשה

דבור

מחשבה

מדות

שכל

רצון

תענוג

אמונה

תענוג פשוט

אמונה פשוטה

 

מעשה

דבור

מחשבה

מדות

שכל

רצון

תענוג

אמונה

תענוג פשוט

 

 

מעשה

 

דבור

מחשבה

מדות

שכל

רצון

תענוג

אמונה

 

 

 

מעשה

 

דבור

מחשבה

מדות

שכל

רצון

תענוג

 

 

 

 

מעשה

 

דבור

מחשבה

מדות

שכל

רצון

 

 

 

 

 

מעשה

 

דבור

מחשבה

מדות

שכל

 

 

 

 

 

 

מעשה

 

דבור

מחשבה

מדות

 

 

 

 

 

 

 

מעשה

 

דבור

מחשבה

 

 

 

 

 

 

 

 

מעשה

 

דבור

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מעשה

 

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] השם קסא רמוז בפסוק "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" (אין עוד "אסק" בתנ"ך). הפסוק פותח "אִם" ע"ד "'אִם לבינה תקרא' א"ת 'אִם' אלא 'אֵם'" – קסא ("אסק") היינו השם של אמא עילאה. סימן הפסוק הוא "אך" ("אם... הנך") = אהיה (עיקר שם הבינה, אמא), שרש השם קסא. כל הפסוק, "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" = 1932 = זה פעמים קסא! לשם קסא יש זה צירופים. כאשר בונים סדרה בשלשה ממדים מארבעת המספרים 41 (אם) 161 (אסק) 390 (שמים) 746 (שם אתה [= שמות]) ומפתחים אותה עד 7 מקומות (הבסיס = 18, לפני 41 יבוא 12 – "משה נתנבא ב'זה'") – "כל השביעין חביבין" – נקבל ס"ה 4508 = כח (ז במשולש) פעמים קסא!

"אסק" (שם קסא) = 161 = 7 פעמים 23. במספר קדמי, "אסק" = 851 = 23 פעמים 37 = חיה פעמים יחידה. תוספת הקדמי = 690 (30 פעמים 23) = "משה משה" ("לא פסיק טעמא בגווייהו"), הרמוז בתבות "שמים שם אתה" ("מן המים משיתהו"), ודוק.

עוד רמזים בפסוק: שני הפעלים, "אסק... ואציעה" (161 = 7 פעמים 23, 182, יעקב = 7 פעמים 26, הוי' ב"ה) = 343 = 7 בחזקת 3, סוד "גשם נדבות", "שבעתים כאור שבעת הימים". שאר תבות הפסוק = 1589 = 7 פעמים ברכה, סוד "שבע ברכות". "ואציעה שאול" דורשים מלשון הצעת שאלה, וכך "אם אסק שמים" דורשים מלשון להסיק מסקנה (המסקנה היא בחינת "שמים"), והמסקנה היא – "שם אתה", דהיינו "תכלית הידיעה שלא נדע", סוד שער הנון של הבינה, עיקר סוד שם קסא, כמו שיתבאר.

והנה, אסק = 161 = 7 פעמים 23 – 7 היינו המספר הראשוני ה-5 ו-23 היינו המספר הראשוני ה-10 (כמו שיתבאר), נמצא ש'יסוד' המספר 161 (7 פעמים 23) הוא 50 (5 פעמים 10), רמז מובהק לכך ששם קסא היינו סוד שער הנון!

נמשיך להתבונן ב: כ מנחם אב = קסא. ראשי התבות – כ מ א = 61, השראה 6 (6 ברבוע ועוד 5 ברבוע), אוס"ת – נחם ב (חן מב) = 100, 10 ברבוע. מכאן יוצא שסוד קסא, חוץ מאשר היותו מילוי שם אהיה דיודין, הנו שם יהו (= אהיה) בר"פ (לפי צירוף היסוד, והי, או צירוף הגבורה, הוי, ודוק). נפשט את החשבון הנ"ל – n  בהשראה ועוד 2n-2 ברבוע: 1 9 29 61 105 161... נשים לב שהמספר 61, השראה 6, נמצא בסדרה – היינו ש-61 הנו 6 ברבוע (36) ועוד השראה 4 (25), ודוק. סכום ששת המספרים הראשונים בסדרה, עד קסא = 366 = 6 פעמים 61, נמצא ש-61 הוא הממוצע של הששה. עד 61 – 1 9 29 61 = 100, 10 ברבוע (המשלים את 61 ל-161, קסא, כנ"ל).

נתבונן בשם החדש לבד: מנחם אב ר"ת = 41 ("אם אסק וגו'"), השראה 5, אוס"ת = 100, 10 ברבוע. כאן עוד יותר פשוט לעמוד על הנוסחה, שהרי 10 ו-5 הם "שלם וחצי". הסדרה היא: 1 5 21 49 89 141... עד 141 = 306 (אשה, היהלום של טוב – "מצא אשה מצא טוב", רמז לשידוכים של חמשה עשר באב, סיהרא באשלמותא דחדש אב, סיהרא היינו אשה) = 6 פעמים 51 (הממוצע לא נמצא בסדרה).

[ג] המקורות למובא לקמן (שחלקם צוינו בהערות הבאות) נדפסו השנה עם הוספות ופענוחים בקונטרס "המחשבה בהלכה" (בהוצאת מכון 'אנכי').

[ד] לקוטי לוי יצחק אגרות קדש עמ' שא (שתי אגרות ברצף).

[ה] אגרות קדש ח"א עמ' רלט-רמ הערה ח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com