חיפוש בתוכן האתר

סמינר מדריכי בית דוד - י"ב מנחם-אב ע"ה – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

י"ב מנחם-אב ע"ה – כפ"ח

סמינר מדריכי בית דוד

 

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[הרב עיין בחוברת הלימוד עיקרי פנימיות התורה.] ישר כח לכל העוסקים בחוברת ולמי שיעביר אותה.

א. העליה לשא-נור

התנדבות ה'נחשונים' מעוררת בתשובה את כל העם

בקשו להתחיל עם דברים לחברים שלנו שכעת עלו לשא-נור – כעת כולם בשא-נור בתוך הבנין, במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא, אז כולנו שם.

לכל החברים היקרים שבשא-נור – חזקו ואמצו המתנדבים בעם. מי שעושה פעולה של התנחלות בארץ ישראל הוא מתנדב כמו נחשון בן עמינדב שקופץ לים. בפעולה שלו הוא פותח דרך, סולל דרך לכל עם ישראל לעבור את הים, את המשבר, ולהגיע ליעד.

כתוב בחסידות שמי שמתנדב בעם בעצם מעורר את כל העם לעשות תשובה – לחזור בתשובה לה'. הרמב"ם מבטיח ש"סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הם נגאלים". כדי שהעם יתעורר צריך מתנדבים. לא שכל העם נמצא שם בפועל, בגשמיות, אך ברוחניות כל אחד שקצת מוסר נפש, שמתנדב – נחשון בן עמידנב, מתנדב עבור העם – מעורר את כל העם בכל אתר ואתר לעשות תשובה, ומכח התשובה תבוא הגאולה. שוב, חזקו ואמצו, ושהכל יהיה בשמחה – שתהיה התנחלות שמחה, זה העיקר, בשמחה ובטוב לבב מרב כל.

"יש קונה עולמו בשעה אחת" – הזדמנות פז לסירוב פקודה

גם מלה לכל אנשי כחות הבטחון שמסתובבים שמה. כל אחינו בית ישראל, אנחנו אוהבים אתכם מאד. כעת יש לכם הזדמנות פז לקדש שם שמים. כתוב שיש מי שקונה את עולמו בשעה אחת. שעושה משהו גדול חד פעמי, ולא משנה מה המצב הרוחני שלו – הוא קונה את העולם שלו בשעה אחת.

ככה יש הזדמנות פז לכל מי שנמצא, ופתאום זוכה שהנפש, המצפון היהודי האמתי שלו מתעורר, ואז הוא יודע שהוא צריך להקשיב לצו האלקי של התורה, ואם הצו האלקי תואם את האנושי מה טוב. אבל אם יש התנגשות ביניהם, שהם לא תואמים, הוא יודע שעלי להקשיב לצו האלקי. עלי להקשיב לצו שבעצם בא מכל העם שלי, מכל האחים שלי, ואם צריך לסרב פקודה הוא עושה זאת בכיף. יש לו הזדמנות פז לקנות את עולמו בשעה אחת ולקדש שם שמים. אנחנו מאחלים לכל החילים והשוטרים שיתפסו את הרגע הזה לקנות את עולמך בשעה אחת.

שוב, שיהיו בשורות טובות ו"דידן נצח".

ב. שנת הקהל – חידוש הקשר עם האדמה

עד כאן הקדמה. נשמע סקירה על מה שקורה [היתה סקירה ארוכה, עם התענינות של הרב בהרבה פרטים.]

שוערים ומשוררים

יש מדריכים שמנגנים? יש משוררים ויש שוערים. משה רבינו הוא מן המשוררים. יש מי שפותח שערים – גם חשוב מאד. אבל עוד יותר חשוב – משורר. צריך גם את זה וגם את זה. לפתוח שערים היינו שערי בינה. לשורר כבר בכתר. החוברת יפה מאד. יחד עם פתיחת השערים צריך הרבה "ברב שירה וזמרה" מהלב (שבנקודה הפנימית שלו שורה היחידה שבנפש).

שנת הקהל – דגש על הלב (לקבל מהמוחין ולהמשיך למעשה)

לפני כן, כשחשבתי על כך שתבואו, חשבתי גם מה יכול להיות דגש חשוב לשנה הבאה. קודם כל, הצורך להרבות בקבוצות מאד מתאים, כי השנה הבאה היא שנת "הקהל". אף על פי שעל פי הלכה "הקהל" הוא אירוע חד-פעמי בחג הסוכות, אך כל השנה נקראת על שמו ולכן הרבי מאד הדגיש שצריך כל השנה להקהיל קהילות. כל הפעולה של תנועה וסניפים וחבורות היא בעצם הקהלת קהילות.

ידוע שיש "עדת ישראל", "קהל ישראל" ו"עם ישראל". כולם הם "עמך" וצריך בסוף להגיע לכל העם. מתחיל עם עדה, אותיות דעה. כתוב ששלשת הכינויים האלה הם קו האמצעי, ספירות דת"י – דעת-תפארת-יסוד. עדת ישראל היא הדעת – בעלי דעה, אלה שיש להם דעת, גדלות מוחין. קהל ישראל היינו התפארת – הלב, הרגש, האהבה והרחמים. "עם ישראל" היינו הנה"י, היסוד, כחות המעשה בפועל – מה שקורה ברחוב זה עם ישראל. אם כן, בשנת "הקהל" הדגש אינו על הדעת אלא על הלב, על הקהל, על התפארת.

צריך לקבל מהדעת – מהעדה הקדושה, אפשר לומר שהמדריכים שיושבים כאן הם העדה והחניכים הם הקהל, צריך להקהיל כמה שיותר קהילות, כמה שיותר סניפים, והמטרה בסוף להגיע לכל עם ישראל – להמשיך ליסוד. כל פעולה, כל שבוע שיש פגישה, היא "הקהל" – כדאי מאד שזה יהיה בתודעה של כולם, שעושים "הקהל" וזו מצוה מיוחדת, לכן שיבואו עוד יותר חניכים. ענין ההקהל במשך כל השנה כולה הוא משהו ידוע, בזכות הרבי.

"מוצאי שביעית בן דוד בא"

מה אפשר להוסיף לזה, שנוגע לנו – לארץ ישראל ולכל מה שקורה אתנו כאן? וגם, השאלה – למה התורה אומרת לנו לעשות הקהל במוצאי שביעית? מה הקשר בין מוצאי שביעית להקהל? חוץ מזה שכתוב בגמרא שמוצאי שביעית היינו הזמן שבן דוד בא – גם שייך לתנועת בית דוד. השנה הבאה היא הזדמנות פז – ביטוי שהרבי אהב – להגיע למשיח בן דוד, לדבר עליו ולהתעצם איתו. למה בן דוד בא במוצאי שביעית? למה בא בשנת הקהל? את הקשר בין הקהל לבן דוד אפשר להסביר לפי מה שאמרנו – שאם עושים הרבה קהילות אנרגית הקדש מחלחלת ומפעפעת עד שמגיעה לכל העם. כמו שאמרנו קודם, בזכות המתנדבים בעם כל העם מתעורר ואז באה הגאולה – אז בן דוד בא.

שנת הקהל – התגברות החשק לאדמה

אבל יש פה בארץ עוד משהו – משהו פשוט שאיני זוכר כרגע שכתוב, אולי מישהו יזכור יותר – שהיחוד במוצאי שביעית הוא ששנה שלמה היה אסור לעבוד את האדמה. הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל הוא קשר של זיווג של איש ואשה, חתן וכלה, "יבעלוך בניך". שנה שלמה שאסור לעבוד את האדמה היא כמו זמן שלאיש ולאשה אסור להיות ביחד על פי ההלכה. מהי שנת הקהל, מוצאי שביעית? כמו ליל טבילה, שחוזרים להיות יחד. מה שאנחנו רוצים לומר – שבהחלט יכול להיות דגש, חוץ מכל מה שכתוב כאן בכל הדברים הטובים – שהשנה אחרי השמיטה היא השנה הכי מסוגלת להתלהב באהבת ארץ ישראל, אהבת האדמה ממש, שבאה לידי ביטוי מעשי בפעולות של זריעת זרעים ונטיעת כרמים ועצים, קשר עם האדמה. כל דבר שהיה מנוע ממני וכעת פתאום הותר – כל החשק מתגבר מאד. זה חשק של קדש.

"אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו"

נאמר עוד משהו: לכאורה הקשר לאדמה הוא דבר חיובי ביותר, ולשם כך ה' הכניס אותנו לארץ ונתן לנו את הארץ כדי לעבוד אותה. מה הפסוק של חדש אב? פסוק שממנו ילדים צריכים להתחיל ללמוד את טעמי ההפטרה, פסוק מהפטרת חזון – "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" (בטעמים). זהו יסוד לימוד השירה של ההפטרה. "תאבו" לשון אב – התלהבות של רצון, ארץ לשון רצון, "שרצתה לעשות רצון קונה" – והחוש של אב הוא שמיעה, השבט הוא שמעון. זה פסוק מובהק מתחלת ישעיהו, מהפטרת חזון, שהזמן להתכונן ליחוד עם הארץ הוא "תאבו" – דווקא אב, אב שלפני מוצאי שביעית. אז מתעורר ה"תאבו ושמעתם" ו"טוב הארץ תאכלו". יש ספר קבלה חשוב "טוב הארץ".

מצות הקהל – שמירה מהפרזה באהבת האדמה

בכל אופן, חז"ל אומרים משהו מפתיע – כמה שהקשר לארץ הוא טוב, היו כמה אוהבי אדמה בהפרזה שדווקא מתוך כך נפלו. מה עושים בתחלת שנת הקהל? מה הציור? שנה שלמה לא יכולתי לעבוד את האדמה. ממחרת ראש השנה – בו אסור לעבוד – מה אני עושה? קופץ עם הטוריה שלי לתוך השדה, עם חשק של "כמשוש חתן על כלה", ומתחיל לעדור את האדמה, להכין את האדמה.

בקושי אני חושב שעוד מעט יש רגל, צריך לעלות לירושלים. יתכן שהחשק הגדול לאדמה – אני יכול לשים את הידים שלי סוף-כל-סוף בתוך האדמה, אחרי ששנה לא יכולתי – אפילו קצת מסיח דעת מבית המקדש, מחג הסוכות. לכן התורה אומרת – כל שנה צריך לעלות לרגל לסוכות, אבל בשנה הזו יש משהו מיוחד, כולם עולים להיות יחד עם המלך ולקבל את התורה מחדש "כנתינתה מסיני".

מה הענין? אחד מאלו שמאד אהבו את האדמה ונפלו בשל כך הוא עוזיהו המלך. הוא עשה הרבה דברים, בנה את הארץ, אבל הביטוי בתנ"ך שהיה "אֹהב אדמה". יש רמז יפה ש"אהב" שוה ח ו"אדמה" שוה ן – אחד מרמזי ה-חן העתיקים שלנו. צריך שהחן יהיה 'חן אמת' ולא "שקר החן". "אין אמת אלא תורה". התורה רוצה שנאהב את האדמה, מאד רוצה, אך רוצה שקודם כל נקשר זאת לעם ישראל ולקבלת התורה מחדש. כדי לחזור ולשים את הידים באדמה – קודם נעשה הקהל, נשמע מפי המלך את התורה, נקבל את התורה בשמחה ב"זמן שמחתנו" – שיא השמחה. ואז, אחרי סוכות נחזור הביתה, "ויעקב הלך לדרכו", ונתחיל לשים את הידים באדמה – אז ה-חן של "אהב אדמה" יהיה 'חן אמת', "אין אמת אלא תורה", ואז "אמת מארץ תצמח" – הישועה והמשיח צומחים מהאדמה, "צמח שמו ומתחתיו יצמח", מתוך אהבת האדמה של היהודים.

מבצע "אֹהב אדמה"

כל זה דרוש כדי להציע לפתח את הענין וממש לעשות במשך השנה מבצע "אהב אדמה" עם 'חן אמת'. הכל מתחיל מהאמת של התורה והחסידות (החוברת) – אמת לאמתו, הקהל – אך צריך לקשר זאת לאדמה. אם מקשרים לאדמה ממשיכים מה"הקהל", מהקהל, לעם, לעמך, במעשה.

בכל סניף יש מקום לעשות גנה?

יש מקומות שיותר קשה...

הרב: צריך להסביר שמה שלא תעשה בעתיד – יש כמה דברים שמאד חשוב שיעבור על כל יהודי בחיים. אפילו אצלנו – עשינו את זה. צריך איזה תקופה שאתה זורע את האדמה כאן בארץ. יכול להיות שאחר כך לא תעשה את זה יותר – שיש לך מצוה אחרת, תהיה מורה, תהיה סוחר, תהיה חיל – אבל בארצנו הקדושה מאד חשוב לשים את הידים בתוך האדמה. השנה עם מלוא החשק לכך היא השנה הבאה.

נאמר עוד ווארט: שנות השמיטה הן כמו ימי השבוע. אם כן, שנת הקהל היא כנגד החסד, יום ראשון של מעשה בראשית. פנימיות החסד היא אהבה. כל שנת הקהל היא שנת האהבה – השנה הראשונה של המחזור של שבע שנים. הווארט הוא שכל מחזור השמיטה קשור לארץ ולכן האהבה של היהודי היא אהבה לארץ – "אהב אדמה", אדמת קדש. רק שהתורה אומרת שיש בכך קצת סיכון, קצת תהו. הראשון שאהב אדמה ונפל הוא קין. אם כן, זה גם משהו גדול מאד. כתוב שמשיח בן דוד הוא תיקון קין. "הוא גואל ראשון", משה רבינו, הוא הבל. "הוא גואל אחרון" הוא תיקון קין – התיקון של אהבת האדמה. תיקון קין הוא כמובן גם תיקון של אהבת ישראל – לא להרוג אחד את השני... קשור לכך שקין היה אוהב אדמה. חשבתי שמן הנכון שנזכיר זאת ולשלב בתוך העבודה.

בכל אופן, שכולם יזכרו את הטעמים של "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" – תוך כדי שעודרים את האדמה אומרים זאת. כך מנהג ישראל... [הרב הדגים]

שאלה: מה יש בטעמים האלו?

הרב: טוב הארץ, טוב טעם ודעת.

ג. "ולא תתאוה" – תיקון הלא-מודע ותאות צדיקים

חידוש עשה"ד בואתחנן – "ולא תתאוה"

עוד ווארט: קוראים השבוע פרשת ואתחנן, שבת נחמו. שם משה רבינו חוזר פעם שניה על עשרת הדברות. החידוש שיש מצוה – במנין תריג – בעשרת הדברות של ואתחנן שלא נמצאת בעשרת הדברות בפרשת יתרו, כי יש מלה שנוספת כאן. נוספת המלה "תתאוה" – תאוה, כמו שכתוב שהקב"ה התאוה לדירה בתחתונים – "לא תתאוה" היא מצות לא תעשה ממנין תריג, לפי הרמב"ם ושאר מוני המצוות, שלא היתה קודם.

"לא תחמוד" היינו האיסור לפעול, בדבור ובמעשה, לקנות מהזולת חפץ שאתה חומד, אבל "לא תתאוה" היינו איסור התאוה שבלב – שאתה רוצה בלב ומתכנן במחשבה איך תשיג ממנו את החפץ, בכך כבר עוברים על מצות לא תעשה מדאורייתא. כנראה שזה משהו שמאפיין את פרשת ואתחנן (דברי משה רבינו לדור השני, לדור שעתידים להכנס לארץ ולרשת אותה) – עשרת הדברות כאן, שהם כל התורה – שפתאום התורה מדברת לפנימיות, עושה ענין מתאוה שבלב, לאו דאורייתא.

רוב המצוות ככולן – כולן בעצם – הן מצוות מעשיות (גם המצות שהן חובות הלבבות צריכות לפעול בגשמיות ממש על דופק הלב כו'), הכל בחיצוניות. אין הרבה מצוות שהן בפנימיות. יש שש מצוות תמידיות. אפשר לשאול למה לא מונים מצוה זו כמצוה תמידית, בדומה ל"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שאדם צריך לשמור בכל רגע (בין שש ערי המקלט ברוחניות, כמבואר בהקדמת ספר החינוך). לכאורה צריך כל הזמן להיות בהיכון ובשמירה פנימית שלא להתאוות למשהו שאינו שלי. את העובדה שלא מונים את "לא תתאוה" במצוות התמידיות לכאורה צריך להסביר שמינות וזנות יותר שכיחות מאשר שאדם מתאוה ומתכנן איך להשיג משהו ממישהו. בכל אופן זו עדיין קושיא, שהרי יש לכולנו יצר הרע שרוצה דברים שאינם שלנו, ולכאורה זו היתה יכולה להיות מצוה תמידית. "לא תחמוד" לא תמידי, כי מדובר בדבור ובמעשה שאינם תמידיים, אבל "לא תתאוה" לכאורה כמו "ולא תתורו" (ובכל זאת צריך לחלק כנ"ל שהרהור היצר לחשוק בדבר שאינו שלי, על דרך ההרהור של "ולא תתורו", אינו עדיין הלאו אלא רק כאשר ההרהור בא לידי מחשבה מכוונת ממש, תכנון איך להשיג את הדבר, וזה לא שכיח תמיד).

חדירה אל הלא-מודע

החידוש הוא שמתייחסים לפנימיות. ככלל, אדם מודע למה שהוא מתכנן, אבל אפשר לקחת זאת עוד שלב – מה שמתחדש כל פעם שיש עוד ממד של תורה, "תורה חדשה". החימוד והקנאה – התכנון להשיג משהו שלא שייך לי – ודאי מתחיל עוד לפני ה"לא תתאוה" המודע. ה"תתאוה" מתחיל מהתת-מודע. את זה החסידות באה לחדש – להכנס יותר עמוק (לצורך ה"ביאה ראשונה" בימי יהושע היה די השלב הראשון של הכניסה לפנימיות, אך לצורך ה"ביאה שניה", ביאת המשיח, צריך גם את השלב השני של הכניסה לפני ולפנים, לכל הרבדים של הלא-מודע של הנפש). רוב המצוות הן בידים, יש קצת מצוות שחודרות פנימה, אבל יש לחדור עוד יותר פנימה. החדירה פנימה היא למחשבות, וחדירה עוד יותר עמוקה היא למה שאתה לא מודע בכלל שאתה חושב – אתה חושב מחשבות, אך באיזה מקום של "סתימאה", של לא-מודע.

להפטר מכל התאוות לשם תאות אלקות

מה הווארט? באותה פרשה גופא, אחרי עשרת הדברות, כתוב "שמע ישראל". התכלית של "שמע ישראל" היא הפסוק שאחריו – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". אדמו"ר הזקן אמר שאהבת ה' – ובפרט כשמגיעים ל"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – היא תאוה כמו כל התאוות שבעולם, אך כדי להגיע לתאוה הזו צריך להפטר משאר כל התאוות. אתה כבר יודע מהי תאוה, וכשתפטר מכל התאוות תהיה לך תאוה עם עצמה כמו כל התאוות שאתה מכיר (ועוד יותר), אבל יהיה לך כיוון וחץ מיוחד – חץ שיכול להתגלות בכל העצמה רק אם אין עוד חצים בכיוונים אחרים. אם אין לך כיוונים אחרים הכל מתמקד לכיוון הנכון – אהבת ה'.

איני זוכר אם כתוב בפירוש, אך ממש מתקשר – הפרשה שמחדשת את ענין התאוה היא דווקא עשה"ד במשנה תורה, וזו הפרשה שמגיעה בסוף לאהבת ה' עד "בכל מאדך". שוב, הווארט הוא שאהבת ה' היא תאוה, ואם תתקן את התאוה שלך – חושבים על תאות אכילה ושתיה, אבל בעשה"ד זו תאות-חמדה רעה, "לא תחמוד ולא תתאוה" – תזכה לאהבת ה'. התורה כאן לא משתמשת במלה תאוה לאכילה, כמו עיקר שימושו היום (וכמו כן במקום אחר בתורה, בקברות התאוה – "ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים". מבין מב המסעות, קברות התאוה היא המסע ה-יג, מסע ה-אהבה, ודוק). רואים שעיקר התאוה – בעשרת הדברות, דווקא בחותם שלהם – היא תאות ממון או תאוה להשיג משהו שלא שלך ומתאוה זו מסתעפות שאר התאוות ("ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברת התאוה" – מקבלת התורה במדבר סיני נסעו לקברות התאוה, מתאות ממון לתאות אכילה). אפשר להשליך את זה גם על תאות האכילה – אם אתה מתאוה לאוכל, אולי הוא לא שלך בפנימיות. הוא שייך לך, נמצא במקרר שלך, אבל הוא לא בשבילך (חשוב לחנך משחר הילדות שלא כל מה שנמצא במקרר שייך ומיועד לי). בכל אופן, זה קשר מאד חשוב בפרשת שבוע.

זה גם נושא מאד גדול לדבר עם נערים – נושא התאוה. לא שייך רק לשבוע הזה אלא לכל השנה. הנפילה של קין ואלו שאחריו בשל אהבת אדמה היא כי האהבה הפכה לתאוה שמופנית לא למקום הנכון. על צדיקים כתוב "תאות צדיקים אך טוב" – אך לשון מיעוט. מכאן כנראה לומד אדמו"ר הזקן – יש לצדיק תאוה, אך היא "אך", צריכה מיעוט, ואחרי המיעוט והבירור היא "אך טוב". זו התאוה של "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". זה מאד שייך לנערים, לדבר על תאוות – על כל סוגי התאוות, ושצריך להגיע לתאוה הטובה. פסוק אחד אומר "תאות צדיקים אך טוב" והפסוק השני – שניהם במשלי – אומר "תאות צדיקים יתן". קודם הצדיק מברר את התאוה שלו, שתהיה "אך טוב", ואז הקב"ה נותן לו את התאוה שלו – "תאות צדיקים יתן".

ד. התייחסות נכונה לנוער (שו"ת)

היחס לגיוס

שאלה: מה לענות כשחבר'ה שואלים לגבי הצבא?

הרב: השאלה עד כמה הנוער יכולים לקבל את הרוח של חזון שעדיין אינו במציאות אך אפשר לדבר עליו. אם אתה יכול לדבר על חזון – אתה יכול לדבר על הצבא שלנו. השאלה אם זה מצב שאפשר להסביר שמה שקיים הוא 'לא זה' וצריך משהו אמתי – אם זה צבא ואם זה בכל נושא אחר. או שמדובר בחבר'ה שרק רוצים את המציאות.

שאלה: אם יכולים להבין, מה צריכים להסביר בחזון?

הרב: בחזון צריכים צבא, אבל עד שהצבא הזה לא יעשה תשובה הוא לא בדיוק זה. אפילו אנחנו בעצמנו – היו הרבה שיעורים – לא פוסלים על הסף את הצבא. יש גם פעילים שלנו בתוך הצבא, 'גיס חמישי-משיחי' שלנו בתוך הצבא.

שאלה: להגיד להם להתגייס או לא להתגייס?

הרב: במציאות, אם יש עקרונות ועומדים עליהם, לא מחזיקים מעמד בצבא הרבה זמן...

שאלה: אולי לכל חבורה צריך להרגיש מה אפשר להגיד...

הרב: קשור למה שדברנו בהתחלה – יש ראש של העדה, ראש של הקהל וראש של העם. אלה מוחין אחרים.

הדרך הישרה – מלכות שבתפארת (התפר בין התורה למעשה)

בסופו של דבר העיקר הוא ההתלהבות. אם תהיה התלהבות הדבר יפרוץ. צריך התלהבות בתוך הלימוד, אבל כן חשוב שגם יהיה משהו בפועל – מבצעים.

שאלה: יש אגרת של הרבי שנקראת 'הדרך לכיבוש הנוער' – לבבא סאלי ולעוד מישהו. הרבי כותב שאנשים חושבים שצריך לדבר לימוד, וצריך כמה שיותר לדבר על צבאיות, על משימות ועל אחריות. השאלה אם זה נכון גם היום – אולי קצת השתנה?

הרב: הרבי דבר שהדרך הישרה שלנו להביא את הגאולה, להתעסק בלימוד (ולהפיץ) עניני גאולה ומשיח, היא ענין מלכות שבתפארת. כך יצא בהשגחה פרטית שיחת הרבי בנושא בספירת העמר. תורה היא תפארת, וצריך ללמוד את המלכות שבתפארת. אבל זה גם צריך לרדת למלכות ממש. מלכות שבתפארת היא המלכות של ה"קהל". המלכות של הקהל גובלת בנה"י, בעם.

שאלה: מה זה מלכות שבתפארת?

הרב: בפשיטות אומר שאתה נמצא בעולם הלימוד, לא ממש בעולם המעשה. אם מדובר בקהל זה גם עולם של רגש, לא רק של דעת. מה שהדעת והרגש גובלים במעשה היינו המלכות שבתפארת. אני מאמין שגם הרבי התכוון לכך – שזה עומד על הגבול, ואם נצליח במלכות שבתפארת ה' יעזור שהדברים ירדו עוד יותר, עד למלכות ממש.

מיעוט התאוות הרעות

שאלה: קודם הרב דבר שיש תאוות טובות – תאוה לה' – ויש תאוות לא טובות. אמרו אצלנו שצריך פשוט להתעסק רק בקדושה ואז מבטלים תאוות – "עשה טוב" ועל ידי כך "סור מרע". כעת הרב אמר שצריכים לדבר על זה – על מה לדבר?

הרב: אדה"ז אמר שצריך להפטר מהתאוות הרעות. איך? יתכן שבהחלט על ידי "עשה טוב". לא אמרנו שצריך ללכת יותר מדי ראש בראש עם התאוות. יש "אך טוב", צריך מיעוט – איך נעשה המיעוט? בהחלט יכול להיות על ידי אור שדוחה וממעט את החשך.

שאלה: יש מקום לדבר על זה?

הרב: על התאוות הרעות? כל אחד יודע מה הן. אין יותר מדי מה לדבר, רק בכללות לגמרי (כדי להבליט את התאוה הטובה, להבליט את האור על רקע החשך, "כיתרון האור מן החשך". החידוש הוא שישנה בכלל תאוה טובה, "תאות צדיקים", ועל זה צריך להרחיב את הדבור). אם תאמר את המלה "תאוות" כל אחד מבין את הכוונה.

מקומה של נשיאת הפכים בתודעת הנוער

יש עוד ווארט שעלה ממש בזכות העלון של השבוע, מתוך מאמר שמישהו כתב שם: לא צריך לדרוש מנוער גדלות מוחין. מהי גדלות מוחין? היכולת לשאת הפכים. אדרבא, כתוב "נער ישראל ואהבהו" כמו שמוסבר באיזביצא על מעשה פינחס. אם היה בגדלות מוחין היה מבין שיש למעשה זמרי שרש בקדושה, אז היה נמנע מהברען שלו לקדש שם שמים. על זה נאמר "נער ישראל ואהבהו" – נער שלא מבין יותר מדי, לא מבין בגדלות מוחין של נשיאת הפכים, שהרע הוא גם טוב וכל מיני סודות כאלה.

איך מסבירים את זה לילדים או לנערים? זה גם נושא מאד חשוב. החוברת הזו, ובכלל לימוד חסידות לעומק, חייבת לנגוע בענין של נשיאת הפכים – אחרת זה לא חסידות, לא החידוש של חסידות. הקונץ עם תנועת נוער הוא היכולת גם של הנער לחוש בזאת. כמו שאדמו"ר הזקן מסר את הנפש שגם לבינונים – זרע בהמה של עם ישראל, שמצד עצמם שייכים רק ליחודא תתאה – יהיה טעם ביחודא עילאה. החידוש הוא שנוער ידעו שיש באיזה מקום נשיאת הפכים, אבל תכל'ס אני לא שם ולא צריך להיות שם – ה' לא רוצה שאהיה שם, הוא רוצה שאהיה "נער ישראל ואהבהו".

זו עצמה נשיאת ההפכים הכי גדולה שיש – לתת איזה טעם של גדלות המוחין של החסידות, אך יחד עם זה תכל'ס צריך להיות "נער ישראל ואהבהו" עם כל הברען של נער, שלא מבין בנשיאת הפכים אלא יודע רק דבר אחד ועליו הוא הולך עם כל הכח והאמונה שלו, עם כל האכפתיות שלו וכל הכעסים שלו על מה שצריך לתקן במציאות. זו נקודה חשובה – אולי אם רוצים לאפיין כל מה שרוצים זו הנקודה הזו. חוש פנימי בנשיאת הפכים, אבל תכל'ס – המעשה הוא העיקר – צריך להיות פשוט מאד, עם כיוון ברור. במעשה איני מבין בנשיאת הפכים יותר מדי (ואז החוש הפנימי שלו נמצא בלא מודע), חוץ מכך שאני מבין שכל היהודים טובים – אבל צריך לפעול במסירות נפש (של נחשון בן עמינדב) למען תיקון המצב. המעשה הוא העיקר.

שתהיה שנת הצלחה, שנת הקהל. מט"ו באב כבר אומרים "כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה" – אפשר להקדים בעוד כמה ימים, ואז כבר היו"ט הכי מצוין, חמשה עשר באב, קשור ל"אֹהב אדמה", שיהיה חן אמת.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com