חיפוש בתוכן האתר

זאת זכרון – ביאור תורה א - ט' מנחם-אב ע"ה – מאתים שנה להסתלקות החוזה מלובלין הדפסה דוא

בע"ה

ט' מנחם-אב ע"ה – מאתים שנה להסתלקות החוזה מלובלין

זאת זכרון – ביאור תורה א

יסודות השפלות

הרב יצחק גינזבורג שליט"א

הספר "זאת זכרון"[א] לחוזה מלובלין (שכונה גם 'החוזה מפולין') פותח בתורה ארוכה המכילה הנהגות ואזהרות שעל כל אדם לנהוג ("לדקדק בכל זה הנזכר למטה...") ואף לחזור אליו כמה פעמים בכל שבוע. תוכנה העיקרי של התורה הוא מדת השפלות בנפש. לקמן מובאים בדילוג ציטוטים של קטעים מתורה ארוכה זו (בכתב מודגש) עם ביאורים והרחבות (בכתב הרגיל).

יום היארצייט של החוזה מלובלין (שהשנה מלאו עצם שנים להסתלקותו) חל בתשעה באב ויש ענין מיוחד לעסוק בתורתו בימים אלה – החל מתשעה באב (כמסור בשם רבי הלל מפאריטש שלימוד חסידות מותר גם בתשעה באב) והלאה, בפרט עד שבת נחמו ובכלל בחדש אב. החוש הפנימי של חדש אב הוא מדת השפלות[ב] ויום הסתלקות החוזה – שהוא התייחס אליו בפירוש ברוח קדשו – הוא היום בו מורגשת ביותר השפלות בתוך חדש השפלות. גם לידת מלך המשיח בתשעה באב קשורה לתחושת השפלות של יום זה, כידוע[ג] (ומוסבר בהמשך) שמשיח יהיה ענו ושפל ביותר – "צמח שמו ומתחתיו [מחוית השפלות שלו, שמחזיק עצמו כ'עמק תחת'] יצמח"[ד].

א. שפלות האדם מכל הבריות

את כל הספר פותח החוזה בענין מדת השפלות, ו"בתר רישא גופא אזיל". כך שכל האזהרות המנויות בתחלת הדברים (המזכירות דוגמאות נוספות של 'סדר היום' ו'אזהרות' המופיעות בספרי צדיקי פולין ועוד) הן תחת הכלל הגדול של זהירות מגאוה והכרה בשפלות (ומשתמע ממילא כי בלא שפלות אין ערך לקיום כל שאר האזהרות דכאן):

להזהר מגאוה ולהכיר השפלות שגרוע מכל אדם ומכל הבריות

"אחור וקדם" – התקדמות מתוך חוית השפלות

שפלות האדם מכל הבריות נכרת בהתבוננות כי "יתוש קדמך" – "אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? ... שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית"[ה]. וכן דרשו על בריאת האדם בסוף כל הבריאה את הפסוק "אחור וקדם צרתני"[ו] – "אחור למעשה בראשית"[ז]. הכרת האדם שהוא ה"אחור" לכל מעשה בראשית – שגרוע מכל הבריות – היא המפתח ל"קדם", להתקדמותו בעבודת ה'.

על האדם להתבונן בכך שכל מה שנמצא בעולם קדם לו, ואילו הוא – מודעותו העצמית – נברא רק כעת, כאשר כל שאר הבריות הן בגדר נתון לפניו. מי שרואה את כל המציאות ככזו שנמצאה לפניו נמצא ביחסים של "פנים בפנים" עם כל הבריות. פחיתות האדם ביחס לכל הבריות שקדמו לו, היותו גרוע ממש מכל הבריות, היא היותו נפרד מכל שאר הבריאה – "פרט שיצא מן הכלל" ללמד על פחיתות ערכו בפני עצמו. ככל שהאדם חש בשפלותו ובנפרדותו הוא מתקדם להתחבר עם הכלל.

ב. שפלות האדם במקום מצוה

[ולהזהר] מלחוש על כבודו כלל במקום מצוה אדרבא להתבזות לכבוד הבוב"ה. ולמחול למי שמלעיג על התבזות ולא יתיירא מחלול ה' כי כן פירשנו מה דאיתא המרבה כבודו וממעיט כבוד שמים חלילה כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט המבזה כבודו ומרבה כבוד שמים כבוד שמים מתרבה וכבודו ג"כ מתרבה וקשה למה אמר וכבוד שמים מתרבה וודאי כן אלא אמר שלא יירא שלא יהיה חלול ה' ע"כ אומר לא כן כי כבוד שמים מתרבה ולא מתמעט כמו שמצינו במדרש גבי דוד המע"ה בפ' במדבר ע"ש ועיין מזה עוד להלן

בזכות השפלות זוכים לשמחת האמהות

ואיתא שם במדרש[ח] "אמר לה [דוד למיכל] של בית אביך היו מבקשין כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים הה"ד 'ונקלתי עוד מזאת', ואל תאמרי שהייתי שפל בעיני אחרים ולא נבזה בפני עצמי, ת"ל 'והייתי שפל בעיני'. 'ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה', אמר לה אותן בנות ישראל שצווחת אותן 'אמהות' אינן אמהות אלא אימהות לוואי יהא לי חלק עמהם לעתיד לבוא, הה"ד 'ועם האמהות אשר אמרת' לואי 'עמם אכבדה'".

עולה כי מי שמניח כבוד עצמו ומבקש כבוד שמים ("... ושחקתי לפני הוי'. ונקלתי עוד מזאת") ונבזה בפני עצמו באמת ("והייתי שפל בעיני"[ט]) זוכה שחלקו יהיה עם אימהות האומה – שרה, רבקה רחל ולאה[י]. כאשר חלקו של אדם הוא עם אמהות האומה הוא נעשה "כגמֻל עלי אמו כגמֻל עלי נפשי"[יא] (וכפי שממשיך המדרש שם לדרוש את כל פרק קלא בתהלים על מיעוט דוד המלך בכבוד עצמו וריבוי כבוד שמים – עיי"ש).

בנפש האמא – סוד האמהות – היא כח השמחה, בסוד "אם הבנים שמחה"[יב]. "הא [עילאה] בהא [תתאה] תליא – שפלות המלכות (הבת, ה תתאה שבשם) ושמחת הבינה (האם, ה עילאה שבשם) תלויות זו בזו. כך מומחש במעשה דוד, אשר רקד לפני ארון ה' בשמחה רבה ועצומה, וכן פסק הרמב"ם בסוף הלכות סוכה ולולב[יג].

השראת בטול המצוה במקום שפלות האדם

החשש שמא בזיון עצמו (במקום מצוה) עלול לגרום לחלול ה' נובע בעצמו מישות – מהמחשבה שהוא גדול באמת, ושכבודו המדומה בפני אנשים הוא כבוד התורה וכבוד המקום. מיעוט האדם את כבודו הוא מדת השפלות (פנימיות מדת המלכות, כנ"ל), בעוד קיום המצוה מצד עצמו צריך להעשות מתוך בטול גמור[יד] (פנימיות מדת החכמה) – העדר מודעות עצמית, כשהכל רק מכוון לגלות את ה' בעולם. כל מצוה היא גילוי שם הוי' בעולם, כפי שדרשו ש-מצמצוה) באתב"ש יה, והמשך השם, וה, גילוי במצוה – "הוי' בחכמה"[טו] שפנימיותה מדת הבטול.

אכן, "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא [חכמה-בטול] יסד ברתא [מלכות-שפלות]"[טז] – והבטול האמתי מאיר דווקא במקום השפלות (שכן טבע הבטול הוא כטבע המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך – משה רבינו, שמדתו בטול ובו נאמר "מן המים משיתהו"[יז], נמשך לדוד המלך, שמדתו שפלות כנ"ל). לכן בטול הישות בתכלית, ענין המצוה, מתגלה דווקא במקום השפלות – התבזות האדם לכבוד ה' – ודווקא כך הבטול של המצוה מרבה כבוד שמים. על מי שממעט את כבוד עצמו כדי להרבות בכבוד שמים, כדוגמת דוד המלך, ראוי להדרש מאחז"ל "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה"[יח] – "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו"[יט] וכבודו מתרבה דווקא על ידי המצוות ("לצוות") של האדם המשפיל את עצמו.

על ידי גילוי הבטול המוחלט לה' (פנימיות החכמה, ה-י שבשם הוי') במקום השפלות (פנימיות המלכות, מלכות דוד, ה תתאה שבשם הוי') עולה השפלות למקום השמחה (פנימיות הבינה, ה עילאה שבשם הוי'), שהרי הבטול והשמחה (חכמה ובינה, י ו-ה עילאה שבשם) מתיחדים תמיד בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

ג. זעיר ורב בעיני ה'

דאיתא בזהר דזעיר הוא רב ורב הוא זעיר. מי שהוא שפל בעיניו אפילו אם הוא באמת שפל גדול הוא רב לפני המקום ב"ה דאל"כ וודאי הוא בלא זה חשוב לפני המקום ב"ה ומי שהוא רב בעיניו הוא זעיר בעיניו למעלה אפילו אם הוא אדם גדול.

"השפל באמת" – גדלות בעיני ה' מתוך החזקה באמת

השפל בעיניו גדול בעיני ה', כמאמר הפסוקים "... אשכון ואת דכא ושפל רוח..."[כ] ו"לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"[כא]. בנוסף לחבת השפלות בעיני המקום, מי שיודע שהוא שפל – "ידע איניש בנפשיה" – ומחזיק את עצמו בשפלות (כאשר "תוכו כברו") אוחז במדת האמת, ובכך הוא גדול בעיני "הוי' אלהים אמת"[כב].

זהו סוד חותמו של רבי מענדלע ויטעבסקער, שהיה חותם "השפל באמת" (הגם שהיה גדול מאד, אך החזיק עצמו בשפלות עצומה, גרוע מכל אדם ומכל הבריות כנ"ל). "חותמו של הקב"ה אמת"[כג], ומי שמדתו אמת – אמתי בהכרת שפלות עצמו – חותם את הקב"ה על המציאות כולה. אדם המודה בשפלותו אוחז במדת האמת, אך אדם גדול – כרבי מענדלע – שבכל זאת יודע בבירור שהוא שפל (גרוע מכל אדם ומכל הבריות) אוחז במדת האמת לאמתו, מדת האמת של הקב"ה, עצמותו ומהותו יתברך ממש.

הכרת מעלות עצמו

נאמר שכשם שאדם צריך להכיר בחסרונות עצמו כך עליו להכיר גם במעלות עצמו[כד]. אף על פי כן, "מאן דאיהו רב", מי שמחזיק את עצמו כגדול מפאת מעלותיו – הגם שבאמת יש לו מעלות רמות שאין לזולתו – הוא שוטה ורחוק מן האמת.

שהרי, יש הבדל בין מכיר למחזיק: המכיר במעלותיו יודע היטב שאינן שלו רק מתנת שמים, וביחד עם הכרת מעלותיו יש לו גם את הכרת חסרונותיו (המתיחסים אליו דווקא[כה]). מה שאין כן המחזיק את עצמו גדול, שמייחס את מעלותיו לעצמו, ומעצמת ריחוקו ממדת האמת הריהו קטן מאד בעיני המקום (ככל דבר רחוק שנראה קטן – ככל שהוא רחוק יותר כך הוא נראה קטן יותר).

ד. "תפלה לעני" בדעת

זה ידוע מכמה ראיות שאין גבהות לפני המקום ב"ה וראיה דאיתא במדרש בזה אחד עני וא' עשיר שוין לפני המקום ב"ה ובמשה כתיב תפלה למשה וגם כתיב תפלה לעני וכו'. וקשה הא לא הוי דבר והיפוכו אלא ע"כ עני פירוש בדעת ועשיר בדעת. א"כ אפי' עני היפוך ממשה זה לעומת זה וודאי הוא שפל אנשים תפלתו מקובלת בכל אם הוא עני בדעתו גם כן.

תפלה מעומק השפלות

"ממעמקים קראתיך הוי'"[כו] – תפלה באה ממקום נמוך[כז], ממדת השפלות בנפש. עצם המלה תפלה היא מלשון שפלות (ת-ש מתחלפות זו בזו), והמתפלל מתוך שפלות נעשות לו נפלאות, וככל שהוא שפל ביותר כך נעשים לו פלאי פלאות ביותר.

על התפלה מתוך שפלות, תפלת העני בדעת, אומר דוד המלך "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני"[כח]. תפלת העני בדעת, שאין לו דעת כלל כבהמה, עולה עד לבהמה רבה שלפני האצילות[כט], למעלה מכל טעם ודעת, ומשם ממשיכה נפלאות (שאין הדעת תופסת בהם). כך אמר גם איוב: "נפלאות ממני [נפלאות נמשכות על ידי תפלתי מפני ש]ולא אדע" (כאשר נדרוש "[ואני בער] ולא אדע"-"[נפלאות ממני] ולא אדע" לגזרה שוה").

ה. "לחיבים טובות"

מי שהוא שפל יותר צריך טובות יותר וניכר ענוותנותו ית"ש במקום גדולתו יותר ובלבד כשייטיב לו הבורא לא יחזיק עצמו בשביל זה לצדיק כ"א יזכור שפלותו שהשי"ת עושה כן טובו' לחייבי' בטובו וחסדו הגדול.

דירה בתחתונים

"חייבים" היינו חוטאים (שפלים באמת) – ענותנותו של ה' היא מה שמשפיע כל טוב לחוטאים, מה שהוא יתברך "מלך עלוב", היורד למקום החוטא ומיטיב עמו. על החוטא רק לפנות אליו יתברך מתוך הכרה והודיה שהנו חייב (ובכל זאת מתחנן לפניו יתברך לרחם עליו באשר הוא שם). ההשפעה לחוטאים הנמוכים ביותר היינו מימוש תאות הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים[ל] (החיבים-החוטאים-השפלים) – "מצא מין את מינו", שפלות ה' (ענוותנותו ית') 'מוצאת' את שפלות האדם.

ו. שפלות אמת – קופה של שרצים

וזהו הטעם שאין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוי מאחוריו. פירושו פשוט שהוא שפל בעיניו אפילו שהוא שפל באמת... והטעם שאם הוא שפל בעיניו לא יתגאה בשביל שיענהו השי"ת ליתן לו כל רצונו יענהו המקום ברחמיו כל מה שירצה לטובת ישראל.

להרים את הצבור מלמטה

ידוע כי צבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים. מדוע יש למנות פרנס על הצבור דווקא מישהו שפל (אף אם הוא שפל באמת, שייך לחלק ה"רשעים" של הצבור)? לפי משל המנוף המפורסם של אדמו"ר הזקן[לא], כאשר רוצים להרים בנין יש לאחוז בקומה התחתונה שלו ולהרימו מלמטה. כך, כאשר רוצים להרים את כל בית ישראל צריך לעשות זאת מלמטה – לאחוז בקומת הרשעים דווקא – ולפיכך הפרנס צריך להזדהות דווקא עם הרשעים, להיות ממש מהם.

לכל קומה בבנין עם ישראל יש שיעור קומה שלם משל עצמה, ועל הפרנס להיות ראש שיעור הקומה של הרשעים (וכידוע שבעקבתא דמשיחא גדול הדור הוא בחינת ראש העקב של כנסת ישראל). במה נעשה הפרנס ראש הרשעים? על ידי הכרת שפלותו באמת, ופניתו אל השי"ת מהמקום בו הוא נמצא, ממציאות קופת השרצים התלויה לו מאחוריו.

ראש פירושו דעת-מודעות – ראש קומת הרשעים (שהוא-הוא ראש הדור) יודע יותר מכולם שהוא הגרוע מכולם. בידיעה זו מסוגל דווקא הוא, הראש, לרדת למטה מכולם (למטה מהרגלים של קומת הרשעים) על מנת להרים מעלה מעלה אותם ואת שתי הקומות שמעליהם (קומת הבינונים וקומת הצדיקים).

ז. הכרת טובת ה' מתוך ידיעת שפלות האדם

כי אינו דומה שמיעה לראיה דהיינו מה שאנו מאמינים ויודעים ע"פ תורתינו הקדושה למה שיודעים בעצמינו על ידי תפלותינו והבנותינו וייחלנו אל ה' שהוא עונה תמיד כי אם מה שהוא טובה גדולה שאינו עונה [ה' עונה תמיד, אך כאשר העניה עלולה להזיק לאדם או בעוה"ז או בעוה"ב הוא אינו עונה, וזהו טובה גדולה.] ע"כ מי שיודע כן אפשר לו לגלות סודות התור' ויפעול ניסים ונפלאות ע"י לטובת ישראל ולהיות אהבת הבורא ב"ה בלבו ויראתו כאחד הגדולים אשר בארץ אפילו הוא שפל שבשפלים ע"פ מדותיו וחטאיו ועונותיו שעשה ומה שהיה גרוע יותר אפשר לו יותר כי נקל לו להכיר שזה הוא רק טובות הבורא כנ"ל.

ראית האלקות בתפלה מתוך שפלות

על ידי לימוד התורה זוכה האדם לידיעה שבבחינת מוחין דאמא – שמיעה מרחוק. לעומת זאת, ידיעת האדם עצמו, על ידי תפילותיו, היא בבחינת מוחין דאבא – ראיה מקרוב, עליה נאמר "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[לב].

יחס זה בין תורה (שהיא שמיעה מרחוק, על ידי לימוד מאחרים) לתפלה (שהיא ראיה מקרוב, ידיעת האדם מעצמו) מזכיר את מאמרו של רבי פינחס מקארעץ[לג] על הפסוק "הוא תהלתך והוא אלהיך"[לד], "שהתורה נקראת קשוטי כלה, ולכן אפשר להבינה לאחרים, אבל התפלה היא עצם אלקות, כמאמר הכתוב הוא תהלתך והוא אלקיך, לכן אי אפשר להבינה לאחרים". אכן, דווקא על ידי עבודת התפלה – המזכה במוחין דאבא – ניתן לגלות את סודות התורה ולזכות ל"נביעת האין סוף".

הצדיק המתמיד בלמוד התורה לשמה זוכה לזכרון תמידי של "דברי אלהים חיים"[לה] ועד למדרגה של "'דבר הוי'' זו הלכה"[לו]. אך השפל – ואפילו הוא שפל שבשפלים באמת (כלשון החוזה הנ"ל) – המתמיד בעבודת התפלה (עד למדרגת "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו"[לז]) זוכה לפניו תמיד לזכרון ה' ממש, עצמותו ומהותו יתברך, ומתקיים בו "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[לח] (כל זוכר זוכה לאור – על ידי הזדככות הכלי שפועלת השפלות[לט] – יש זוכה לאור סתם ויש זוכה לאור גדול, דהיינו לגילוי עצמות המאור).

ח. השמירה מהשבת פנים מהמלך

כאשר שמעתי מאת הרב המגיד מראוונא [ממעזריטש] זצללה"ה אפילו המלך שואל בשלומו היינו אם כוונתו לש"ש בלבד וודאי עונה ולא ישיבנו המלך ב"ה ממנו פירוש לא יבוא לאדם גאוה מזה למשוך לו מזה שיהי' שב מהמלך הנ"ל כי הוא כאלו עובד עבודה זרה כידוע.

השבת הפנים מהמלך בהתפעלות שלילית (נוסח חב"ד ונוסח פולין)

ה' הוא "מלך השלום", "המברך את עמו ישראל בשלום" בענית תפלותיהם ומילוי כל בקשותיהם בשלמות (שעל כן חותם התפלה הוא "המברך את עמו ישראל בשלום"). מילוי הבקשות בשלום-בשלמות הוא על ידי "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" (שלמעלה מ"יאר הוי' פניו אליך ויחנך" – "יאר" הוא בלימוד התורה, "תורה אור", ו"ישא" בתפלה דווקא).

על האדם לדעת ולזכור תמיד שה' הוא הנושא את פניו אליו בשעת תפלה לענות לו וליתן לו את כל בקשותיו, להושיע את ישראל, הכלל והפרט, בנסים ונפלאות. כמובן, אל לנו להשיב את פנינו מפניו יתברך הנושא אלינו את פניו לקבל את תפלותינו ברצון. והנה, המתגאה מכך שהשי"ת שואל בשלומו ומשיב על בקשותיו הופך את עבודתו יתברך לעבודת עצמו, לפולחן עצמי שהוא עבודה זרה ממש.

בסגנון החב"די, הפולחן העצמי הוא כאשר אדם מתפעל מכך שה' מזכה אתו בהתפעלות המדות בתפלה – התפעלות האדם מעצם התפעלותו שלו, שבבחינת "לא יחפֹץ כסיל בתבונה [המעוררת בדרך ממילא התפעלות, בעוד האדם עצמו מרוכז בהתבוננות] כי אם בהתגלות לבו [כאשר המבוקש שלו הוא חוית ההתפעלות, בה הוא שקוע וממנה הוא מתפעל]"[מ], כמבואר בקונטרס ההתפעלות לאדמו"ר האמצעי.

בעוד בחב"ד הווארט של המגיד ממעזריטש מתפרש בכיוון של טהרת ההתפעלות אלקית בתפלה, השייכת לעבודת הבינוני, החוזה מפרש את אותו הווארט בכיוון של עבודת הצדיק (גם אם הוא שפל שבשפלים...) – המשכת ישועות לישראל בתפלה – כקבלת רבו המובהק, הרבי ר' אלימלך זי"ע (שכל ספרו נעם אלימלך עוסק בעבודת הצדיקים המובהקת הזו).

ט. מעלת האנוֹש

אמרתי ימים ידברו היינו מי שהוא צדיק ויש לו ימים הרבה כידוע שימים שאדם עובד בהם המקום הם נקראים ימים. אפשר משום שעוסק בתורה וכל המצות הם בכלל התורה שבאים מהתורה. והתורה נקרא אור ע"כ נקראים ימים כדכתיב ויקרא אלהים לאור יום. אמרתי דווקא ימים ידברו חדושי תורה ורוב שנים כמשמעו. היינו זקינים יודיעו חכמה. אכן רוח הוא באנוש היינו אפילו רוח הקודש הוא באנוש פירוש שפל בעיניו כי תואר אנוש הוא גרוע מכל שמות אדם לשון אנוש. מה שהוא שפל בעיניו ומיחל להשם יתברך מושיע לו אפילו מה שצריך לזה ניסים ונפלאות כי בזה נעשה רצון הבורא יותר שהי' רצונו בבריאת עולם להיטב לבוראיו ומי שהוא גרוע יותר צריך הטבה יותר וניכר בזה טובת הבורא וגם לא בא לו בשביל זה גאות... וגם אם אדם חסר גם זה יכול להשיג ולחדש חדושי תורה כמו שצריך להשומעים ממנו. וע"ז ונשמת שדי תבינם פי' להשומעים ממנו.

הנהגת השפל בזכות שומעיו

אנוש הוא הכינוי הגרוע ביותר לאדם, על שם חולשתו (במוחין או במדות)[מא], על דרך המושג אנוּש. לחולה אנוּש אין תקוה על דרך הטבע, ומשום כך כולו נמצא בתנועה של "בקש רחמים כעני בפתח"[מב] – פורש את תפלתו להשי"ת שיעשה לו נס.

והנה, סופי התיבות של "בקש רחמים כעני בפתח" הם משיח וכן אנוש ע"ה עולה משיח, העולה גם מקרה אבוד כנודע. דווקא האנוּש, בהיותו שפל בעיני, הוא כלי ראוי להשראת רוח הקדש בקרבו. מתברר כי לא "ימים ידברו" – לא התורה והמצוות של הזקנים-החכמים מתאימים להנהיג את המציאות ("ידברו" מלשון הנהגה, "דבר אחד לדור") – אלא דווקא רוח הקדש של הבאה לשפל באמת מכח תפלתו, תפלה שהיא כלי זינו של מלך המשיח, כנודע. מקור ההנהגה מכח השפלות והתפלה הוא "דוד מלך ישראל חי וקים"[מג], "נעים זמִרות ישראל"[מד], שאמר "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני".

מי שבבחינת אנוש שב לה' בלב נשבר בתשובה אמיתית, כמ"ש "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם"[מה]. בעל תשובה זו זוכה מן השמים לתורה מכח שפלותו, כלשון הפסוק "ושפל רוח יתמך כבוד"[מו], והרי "אין כבוד אלא תורה"[מז]. התורה לה הוא זוכה מן השמים מתאימה לשומעים ממנו, שהרי בזכותם, ולא בזכותו, נתנו לו חידושי התורה (שהרי מצד עצמו אין לו כל זכות ובכלל אין הוא למדן...) – כדי לזכות בהם את הרבים המתחיים מתורתו. על החיים מן התורה נאמר בה "הוי כל צמא לכו למים"[מח], "ואין מים אלא תורה"[מט] – טבעם של המים לרדת ממקום גבוה למקום נמוך, עד למקום הנמוך ביותר, ועל כן המים החיים והמחיים נמצאים אצל השפל ביותר (ולכן הלכה כבית הלל, "מפני שנוחין ועלובין"[נ]).

התורה השייכת לשומעים היא תורת אותו דור שהמשיח שבדור, האנוֹש-האנוּש שבדור, חי בתוך אנשי הדור ומֵשִׂיח אתם בענוה ושפלות. דווקא תורה זו היא אמתת ענין רוח הקדש, ובה ראוי להנהיג את הדור. על ידי אותה רוח הקדש – הרוח השורה באותו אנוֹש-אנוּש – מתקדש שם שמים ביותר והשי"ת מתגלה לכל כעצם הטוב ב"ה.

י. ההמשכה למשפיל עצמו

שמעו כי נגידים אדבר פי' שמעו ממני והטו אזניכם אלי כי אני איני רוצה לומר מה שידעתי כ"א מה שיושפע לי מהשי"ת עבורכם וזה מיקרי נגידים לשון נגיד ונפיק ומעין הנ"ל פירשנו הפ' מעלה נשיאים מקצה הארץ פי' אפילו מי שהוא שפל אנשים השי"ת מעלהו ומנשאהו וכן פי' מקימי מעפר דל וכו' להושיבי עם נדיבים פי' הממשיכים שפע לישראל בבקשתם עם נדיבי עמו הפועלים בבקשתם ובמה שיכולים לפעול להשיב בתשובה להיות עמו כדכתיב המתנדבים בעם כנ"ל.

התגלות שפלות המשיח

המשיח נקרא "משיח נגיד"[נא], לשון הגדה-המשכה – הוא יורד ונמשך לאנשי הדור בדיוק בהתאם למה שנצרך עבורם לקרבם בתשובה שלמה להשי"ת. בירידה זו המשיח הוא שפל באמת (בעוד משה, "גואל ראשון", הוא ענו מכל האדם, המשיח, "גואל אחרון", הוא שפל מכל האדם).

"שמעו כי נגידים אדבר" עולה בית משיח – המקום המסוגל ביותר לשמוע ולקלוט בפנימיות את דברי המשיח נגיד, המשיח שבדור, הוא ביתו (בו עיקר השראת השכינה המדברת מתוך גרונו). "מצא מין את מינו" (כנ"ל) – כשם שהשי"ת מתאוה לדירה בתחתונים, כך מלך המשיח מתאוה לבית. ואכן, השי"ת הבטיח לדוד מלכא משיחא "בית נאמן"[נב] (שהוא בית מלא אמונה – בית בו מתגלה בשלמות ה"רישא דעמא"[נג], הרדל"א של מלך המשיח[נד], שהוא סוד האמונה). מבואר בדא"ח שבביתו האדם מתגלה כפי שהוא בעצמו ממש, ללא לבושים כו'. בית משיח הוא המקום בו מתגלה המשיח בעצם שפלותו – ללא כל לבושי כבוד והסתרות – אך הוא הוא עצם רוממותו בעיני השי"ת (כנ"ל בסוד "מאן דאיהו זעיר איהו רב").

הנגיד הוא גם נדיב (בסוד "בן בג בג אומר הפך בה והפך בה") – "נדיבי עמו" – הבא להמשיך שפע ברכה לישראל ולעשות את ישראל לעם השי"ת, להחזיר את עם ישראל בתשובה שלמה (באופן המתקבל לאותו דור).



[א] המקור לשם הספר הוא הפסוק "ויאמר הוי' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (שמות יז, יד). על "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע" מפרש הבעל שם טוב כי לא די בקריאה בספר ("זכרון בספר") ויש לנסוע אל הצדיק כדי לשמוע את הדברים ישירות – כדי לקלוט את דברי הצדיק באיזון הנכון צריכים לכך שהוא יקיים בתלמידו "ושים באזני יהושע". ב"זאת זכרון" כתב החוזה מלובלין דברים ששם קודם לכן באזני תלמידיו כתורה שבעל פה.

התוכן של "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע" הוא מחית עמלק, ופתיחת הספר "זאת זכרון" בעניני השפלות – "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל" – מלמדת על קשר פנימי בין השפלות למחית עמלק, שהרי עמלק הוא קליפת הגאוה והחוצפה, "מלכותא בלא תגא". והרמז: "זאת" היינו המלכות שפנימיותה שפלות (כדרשה על "בזאת יבא אהרן אל הקדש" ובכ"ד), ו-שפלות עולה ב"פ זאת, יחס של "שלם וחצי" (וכשם ש"זאת" רומז למדת השפלות כך "זה" רומז למדת האמת – "משה אמת ותורתו אמת" הוא ש"נתנבא ב'זה'" – כאשר יחוד זה-זאת, יחוד יסוד-מלכות, הוא סוד יחוד האמת והשפלות, סוד "השפל באמת" שנתבאר לקמן בפנים; ורמז: זאת-שפלות זה-אמת עולה 1677, אחד פעמים "הוי' הוא האלהים", "שלם וחצי" של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"). בפרט הפסוק עוסק במחית עמלק על ידי ה', באתערותא דלעילא – "כי מחה אמחה" (לעומת "תמחה" שבחומש דברים) – כדרך עבודת פולין בה תיקון האדם בא על ידי התעוררות הצדיק מלמעלה למטה.

ורמז נוסף: בביטוי "זאת זכרון" בולטות ראשי התיבות זז, על דרך סגולת "זז מות" שמבאר הזהר בסוד ה"מזֻזות" (בכתב אשורי מכונים התגים זיינין – האות ז היא התג דקדושה המתקן את ה"מלכותא בלא תגא" של עמלק). והנה, בכל פרשית עמלק זו (בסוף בפרשת בשלח) חוזרת ז פעמים האות ז, במלים מזה ומזה זאת זכרון באזני (באזני הוא מנין האותיות בפסוק בו נאמר "זאת זכרון") זכר מזבח. בפרשית עמלק שבסוף פרשת כי תצא חוזרת ג פעמים האות ז, במלים זכור ויזנב זכר. היחס בין הופעות ה-ז הוא חלוקה של ג"ר וז"ת (ועל דרך חלוקת י המכות ל-ז בפרשת וארא ו-ג בפרשת בא). י המלים (הכוללות טל אותיות, ג פעמים יג) בהן מופיעות אותיות ה-ז עולות ביחד 1690 (כאשר המלים "זאת זכרון" עולות 691 ושאר המילים עולות 999, להשלים ל-1690, 'חילוף ספרות' של 691), היינו שממוצע כל מלה הוא יג ברבוע – שלמות גילוי ה-יג על ידי ה-ז (כנודע סוד הקשר בין שני המספרים החשובים האלה בכל התורה כולה).

[ב] בענין הקבלת החדשים לכחות הנפש הפנימיים ראה סוד הוי' ליראיו שער א פרק כח וביאור הדברים באריכות בחלקים ט-י בסדרת מבחר שיעורי התבוננות (על הקבלת השפלות לחדש אב ראה בפרט בשיעור לחדש אב בחלק ט שם).

[ג] ראה לוח "היום יום" לראש חדש מנחם-אב (!).

[ד] זכריה ו, יב.

[ה] סנהדרין לח, א.

[ו] תהלים קלט, ה.

[ז] ברכות סא, א (ובכ"ד).

[ח] במדבר רבה ד, כ.

[ט] שמואל-ב ו, כב.

[י] שרה רבקה רחל לאה דוד עולה יא פעמים מיכל (אשר בקרה את דוד על כך שהניח כבוד עצמו ונענשה ש"לא היה לה ילד עד יום מותה", כהמשך דברי המדרש בענין זה) – התכללות מיכל בכל עשר רמות המודע ועוד פעם אחת כ"חד ולא בחושבן" של העל-מודע. זהו גופא תיקונה של מיכל, שתזכה לילד בסופו של דבר (ואם כן, בעצם כיוון דוד בדבריו לטובת מיכל). עולה מכאן כי שפלות הבעל היא סגולה לפוריות האשה (וראה בראשית רבה ו, ד; לז, ז – הובא ברש"י לבראשית י, כה – על הקשר בין הקטנה עצמית לפוריות).

[יא] תהלים קלא, ב.

[יב] שם קיג, ט.

[יג] הלכות סוכה ולולב פ"ח הט"ו:

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב' ו') ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'.

[יד] וראה באורך אודות השפלות והבטול בעבודת האדם בכלל ובקיום מצוות בפרט במאמר "פרק בעבודת ה'" בספרנו לב לדעת.

[טו] משלי ג, יט.

[טז] זהר ח"ג רנו, ו.

[יז] שמות ב, י.

[יח] ברכות ו, ב.

[יט] אבות פ"ו מי"א.

[כ] ישעיה נז, טו. וראה מגילה לא, א; סוטה ה, א.

[כא] תהלים נא, יט.

[כב] ירמיה י, י.

[כג] שבת נה, א (ובכ"ד).

[כד] ראה לוח "היום יום" כ"ו חשון (ובכ"ד בדא"ח).

[כה] ראה לקו"ת בחקתי מח, ג ובארוכה ב"פרק בעבודת ה'" בספר לב לדעת.

[כו] תהלים קל, א.

[כז] ראה ברכות י, א.

[כח] תהלים עג, כב-כג.

[כט] ראה תניא פמ"ו.

[ל] תנחומא נשא טז.

[לא] תו"א בראשית ד, א.

[לב] דברים ד, לה.

[לג] הובא ונתבאר במאמרו של רבי הלל מפאריטש "ענין התפלה וההתבוננות" (יצא לאור עם ביאורים והרחבות בהוצאת גל עיני תשע"ג).

[לד] דברים י, כא.

[לה] עירובין יג, ב (ובכ"ד).

[לו] שבת קלח, ב (ובכ"ד).

[לז] ברכות כא, א (וראה מאמר "התפלה המתמדת" בספרנו הטבע היהודי).

[לח] תהלים טז, ח.

[לט] ראה יין משמח ח"ד שער שני בתורה "עדינות וזכוך" והנסמן שם הערה ט.

[מ] משלי יח, ב. ראה מאמרי אדה"ז ענינים עמ' קלג (הובא בספרינו שכינה ביניהם עמ' לד-לה ובהקדמת הספר כלל גדול בתורה).

[מא] ראה גם לוח "היום יום" ד' אלול.

[מב] מנוסח תפלת ראש השנה.

[מג] ר"ה כה, א.

[מד] שמואל-ב כג, א.

[מה] תהלים צ, ג.

[מו] משלי כט, כג.

[מז] אבות פ"ו מ"ג.

[מח] ישעיה נה, א.

[מט] ב"ק יז, א (ובכ"ד).

[נ] עירובין יג, ב.

[נא] דניאל ט, כה.

[נב] ראה שמואל-א כה, כח ומלכים-א יא, לח.

[נג] זהר ח"ג קלה, א.

[נד] וראה מלכות ישראל ח"ב במאמר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com