חיפוש בתוכן האתר

חצי שבט המנשה - ליל שבת מטו"מ, אור ל-ב' מנחם-אב ע"ה – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

ליל שבת מטו"מ, אור ל-ב' מנחם-אב ע"ה – כפ"ח

חצי שבט המנשה

שלום זכר לנכד – בן להרה"ח יהודה-לייב שי' ויסגלס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

תמצית שיחת הרבי: חצי שבט המנשה נוחל בעבר הירדן המזרחי מכח דעת משה

[אבי הבן חזר על שיחה של הרבי[ב] בענין נחלת חצי שבט המנשה בעבר הירדן המזרחי. תמצית ההסבר של הרבי שמשה נתן לחצי שבט המנשה נחלה בעבר הירדן המזרחי – על אף שלא בקשו זאת – על מנת שגם ירושת עבר הירדן המזרחי, כפתיחה לירושת ארץ שלשת העממין (קיני-קניזי-קדמוני) לעתיד לבוא תעשה על ידי משה ומדעתו (שהרי כל הענינים החשובים – החל מהגאולה הראשונה ומתן תורה ועד הגאולה האחרונה – צריכים להפעל על ידי משה רבינו).

בעוד שהשבטים גד וראובן באו לרשת את עבר הירדן המזרחי מצד עצמם – באופן דיעבדי, בעקבות בקשה שלהם ומתוך אהבת ממון – הרי שחצי שבט המנשה (שהצטיין בחבת הארץ) עשה זאת באופן לכתחילאי ביזמתו של משה רבינו (ובאופן דומה מסביר הרבי בשיחה את נתינת הערים ללויים גם בעבר הירדן המזרחי).]

היחס בין יזמת השבטים גד וראובן לבין התיישבות חצי שבט המנשה מעבר לירדן הוא כיחס בין בירור ראשון לבירור שני, יחס שבין העלאת מ"נ מלמטה להמשכת מ"ד מבררת מלמעלה.

שני חצאי מנשה – משה-נ

בלשון הקדש חציה של דבר היא חלוקה – לאו דווקא לשני חצאים שוים. לפי זה יש לדרוש שהבחירה של משה בשבט מנשה (מעבר לחבת הארץ שלהם) לשמש כנציגיו בירושת עבר הירדן היתה בשל העובדה ששמו טמון בשם השבט, וחלוקת השבט לשני חצאים היא חלוקת השם מנשה ל-משה ו-נ (הראיה לקשר בין השמות משה ומנשה היא הפסוק אודות כהן פסל מיכה – "... ויהונתן בן גרשֹם בן מנשה" – בו כתוב מנשה ב-נ תלויה וחז"ל מלמדים כי מדובר במשה רבינו עצמו).

איזה חלק משני חצאי המנשה השאיר משה בעבר הירדן ואיזה חלק הוא שלח בארץ? מכיון שמשה רבינו רצה שחצי שבט המנשה ייצג אותו מתבקש לומר שהוא השאיר את חלק ה-משה מעבר לירדן – "שלוחו של אדם כמותו" וכאשר משה שולח את בני מנשה הוא בעצם שולח את עצמו, את משה שבתוכם.

לעומת זאת, ה-נ רומזת להסתלקות משה רבינו, רק בה השיג משה את שער ה-נ (ההופך את משה למשנה, כמבואר בספה"ק), והיא זו שנכנסת לארץ ישראל. משה התפלל "ואתחנן" תפלות כדי לזכות להכנס לארץ ישראל (בעבר הירדן המערבי) ולא נענה, ויש לומר כי אם היה זוכה משה לשער הנון הוא היה נכנס לארץ ישראל. שהרי, בתורה סוד שער הנון הוא סוד היובל – בו תלויות רוב המצוות הנוהגות בארץ – וקיום היובל תלוי בכך שכל יושביה עליה. קיום היובל תלוי בכל שכל ישראל יהיו בארץ ישראל – "כל יושביה עליה". יש לומר כי כדי שיתקיים היובל לנצח נדרש שגם משה רבינו – והוא העיקר – יהיה בכלל "כל יושביה עליה". העובדה שרק הארה ממשה נכנסה לארץ – הארת שער הנון, שהתגלתה בתלמידו-כבנו יהושע בן נון – אפשרה את קיום היובל לתקופה מסוימת, אך בסופו של דבר היובל בטל (כפי שנרמז בדברי בני שבט מנשה, שחבבו את הארץ, "ואם יהיה היֹבל"[ג], כדרשת חז"ל בזה).

"תורה צוה לנו משה" – דעת משה

ורמז נאה לכך ש"חצי המנשה" שנשאר בעבר הירדן עם בני גד ובני ראובן הוא חלק ה-משה שבהם: גד ראובן משה עולה תורה – "תורה צוה לנו משה". תורה עולה "רצוא ושוב", תכונה הבולטת אצל השבטים שנשארו בעבר הירדן מזרחה – הם נחלצו חושים ב"רצוא" להכנס לעבר הירדן המערבי ולהשתתף בכיבושו ובחלוקתו ואחר כך חזרו בדרך "שוב" לנחלתם בעבר הירדן המזרחי (כתכונת כל איש צבא – יוצא ובא). חבת הארץ של שבט מנשה – שחצי ממנו אף זוכה לנחלה בארץ ישראל שממערב לירדן, אליה היו אמורים להכנס כל השבטים לכתחילה – מחזקת את תנועת ה"רצוא" וההתקשרות לעבר הירדן המערבי.

ורמז נאה נוסף: כאשר מוציאים מהביטוי "חצי שבט המנשה" (ביטוי יחודי, בתוספת ה-ה למנשה, המשלימה אותו ל-20 ברבוע ומאפשרת לחצות אותו לשני חלקים שוים) – החוזר בתנ"ך עשר פעמים, בכל פעם עם אות שימוש נוספת לפניו – את אותיות משה, שאר האותיות (חצי שבט הנ) עולות דעת. כלומר, כל הביטוי עולה דעת משה – כנקודת השיחה, לפיו "חצי שבט המנשה" מיועד לצרף את דעת משה לפעולת ההתנחלות בעבר הירדן (וכן דעת משה עולה דעת המכריע, אחדות פשוטה, מקדש שלמה, דוד מלך ישראל חי וקים, ימות המשיח וכו' כנודע).

גילוי משה שלעתיד לבוא

כל סיפור כיבוש עבר הירדן הוא בבחינת "תורה חדשה" – הוא לא היה שייך מצד עצמו לתורת משה, כי לא הגיע מהתעוררות משה רבינו אלא מהתעוררות אחרים. בעוד שמבחינת גד וראובן זוהי "נחלה מבוהלת", הרי שהשתתפות משה 'לכתחילה' הופכת אותו לכיבוש משיחי, שהרי הוא מתחיל את ירושת המשיח של אומות קיני-קניזי-קדמוני. בתורה משה הוא בבחינת "גואל ראשון", אך הצטרפות משה לנחלת עבר הירדן המזרחי – דרך השליחות של חצי שבט המנשה – היא כבר בבחינתו כ"גואל אחרון".

כאשר תתגלה בשלמות בחינתו של משה כ"גואל אחרון" תתגלה בחינתו בשלמות, כוללת שער הנון. שהרי, אף שהוסבר כי חצי שבט המנשה שנשאר בעבר הירדן מזרחה הוא חצי ה'משה' שבו, יש זיקה מיוחדת גם לשער הנון: זיקת בני גד למשה היא בכך שבנחלתם זכו למשה שנטמן בהר נבו – הר נ בו – "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחקק ספון". הזיקה לשער הנון מתבטאת גם בכך שאחד מ-יא פסוקי התנ"ך (שרק שלשה מהם בתורה) המתחילים ומסיימים ב-נ הוא הפסוק שאומרים בני גד ובני ראובן בבקשת עבר הירדן המזרחי – "נחנו נעבֹר חלוצים לפני הוי' ארץ כנען ואתנו אחזת נחלתנו מעבר לירדן". וכן, ה-נ מתגלה בשמות שלשת העמים שאת ארצם יורשים לעתיד לבוא (מכח תחלת ירושת עבר הירדן על דעת משה, כנ"ל) – קיני קניזי קדמוני[ד] – שהם כנגד הג"ר, הנכללים בשער הנון של הבינה. כאשר יתחברו ביחד משה עם שער ה-נ – במשה העתידי, "הוא גואל אחרון" – קיום עם ישראל בארצו בשלמות, עם היובל, יהיו נצחיים. אחד משמות המשיח – משה כ"גואל אחרון" – הוא ינון, בסוד שער הנון (שלמעלה מה-מט – התכללות ז המדות, שכנגדן ז עממי כנען, זו בזו).

ורמז לסיום: גד ראובן חצי שבט המנשה (דעת משה) ועוד משה (משה עצמו, כ"גואל אחרון") עולה בגימטריא 1430 = הכל פעמים הוי' (הוי' הכל והכל הוי', ב"רצוא ושוב" של עצם הנשמה היהודית) וכו', שנזכה להתגלותו של מלך המשיח ("הוא גואל אחרון"[ה]) תיכף ומיד ממש!



[א] נרשם (משחזור בעל פה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] לקו"ש חכ"ח עמ' 210 ואילך.

[ג] ברוב המקומות בתורה כתוב "היֹבל" חסר ו אך גם יש "היובל" מלא ו (בלי ה הידיעה [שביחס לסוד היובל היינו עלית הנוק' לאמא, ה תתאה שבשם למקום ה עילאה, וד"ל], יש "יובל" מלא ו אך אין "יבל" חסר ו, רק "היבל"). י"ל ש"היבל" חסר ו היינו פרצוף אמא עילאה (בינה) שאין בו המשכה וגילוי למטה במדות (ז"א) ואילו "היובל" מלא ו היינו פרצוף תבונה שממנו המשכת מוחין לו"ק. ומוסבר בדא"ח שבנפש בינה היינו כח התפיסה (תפיסת הברק של החכמה) ותבונה היינו כח הקליטה (לשם הולדת מדות אהבה ויראה בלב). "היבל" = 47, "היובל" = 53. הערך הממוצע שלהם הוא 50 – שנת היובל! ועוד, 47 ו-53 הם שני מספרים ראשוניים רצופים, הראשוני ה-16 והראשוני ה-17 (ביחד גל, ה'שליש' של מאה ו'שני שליש' של חמשים, סוד לג בעמר ב"תספרו חמשים יום" כנודע). מבואר אצלנו במ"א שהיחוד של 47 ו-53 בנפש הוא היחוד של בטול וזכוך (בטול באור וזכוך בכלי, בטול בפנימיות וזכוך גם בחיצוניות) – בטול מצד "הבן בחכמה" (פרצוף אמא עילאה הכלולה באבא עילאה) וזכוך מצד "חכם בבינה" (יחוד ישסו"ת, התכללות ישראל סבא בתבונה), ודוק.

"משה זכה לבינה" היינו לאמא עילאה הכלולה באבא עילאה, עצם הבינה, "הבן בחכמה", שלמות הבטול במציאות הנתפסת היטב בכל מהות ומציאות הנפש וכוחותיה.

והנה, בביטוי "ואם יהיה היבל" – "ואם" = 47 = "היבל"! ובא ללמד ש"היבל" הוא "ואם" בעצם, מותנה בעצם (בהמצאות משה רבינו בארץ, שהוא דווקא זכה לבינה עילאה), וממילא "עתיד היובל שיפסוק" (לשון רש"י: "'ואם יהיה היבל'. מכאן היה רבי יהודה אומר עתיד היובל שיפסוק". "עתיד היובל שיפסוק" = 1093, מספר ה"מגן דוד" ה-דוד. "'ואם יהיה היבל'. מכאן היה רבי יהודה אומר עתיד היובל שיפסוק" = 1837, מספר ה"מגן דוד" ה-חי ["דוד מלך ישראל חי וקים"] = "זכור את יום השבת לקדשו". הערך הממוצע של ה התבות "מכאן היה רבי יהודה אומר" [= כתר; אין עוד "מכאן היה רבי יהודה אומר" ברש"י על התורה] = "ואם יהיה היבל" [= עדן, סוד יחוד או"א עילאין, "משה זכה לבינה"]!). אמא עילאה ("אם לבינה תקרא") היא בסוד "יהיה", "לעתיד לבא" (סוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"), ומה ש"עתיד היובל שיפסוק" היינו מצד זה שהיובל ללא המצאות משה רבינו אינו בגדר "עתיד" בעצם, וד"ל.

"ואם יהיה היבל" כל אות ברבוע = 2916 = 54 – חי חי חי – ברבוע!

[ד] בכל אחד משמות שלשת העמים העתידים להנתן לעם ישראל – "ואת הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני" – יש אותיות קין (כעיקר שמו של הראשון שבהם – "הקיני"), ללמד שכולם משרש קין. בעולם הזה, כ"גואל ראשון", משה הוא משרש הבל (ואילו קרח, בעל הפלוגתא שלו, הוא משרש קין), ואילו לעתיד לבא, כ"גואל אחרון" (כאשר גם קרח יודה לו, ואז "צדיק כתמר יפרח" להכלל במשה ממש – כאשר גם משה יכריז "כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם הוי'"), משה יכלול בעצמו את שרש קין (שגבוה בשרשו משרש הבל, כמבואר בכתבי האריז"ל), בסוד עלית השמאל מעל לימין (בעתיקא, ד"לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא" – שם השמאל הוא התגברות הימין מאד מאד, שם הימין הוא חיים והשמאל הוא חיי החיים), סוד הלכה כבית שמאי לע"ל (שכבר בשמו של משה קודם להלל, וכידוע שמשה הוא ר"ת מחלוקת שמאי הלל, ומחלוקת שמאי הלל = 1000, היינו אלף אורות שניתנו למשה במתן תורה, כדי שיוכלל גם משרש קין ויהיה שלם לגמרי, אך בחטא העגל נלקחו ממנו [ונשארו תריג אורות (תריג = אורות), תריג מצות, בגימטריא משה רבינו, ונחסרו 387 אורות להשלים ל-1000 – משה יֹבל = 387 (משה = חזק חזק חזק כנודע, משה יבל בה"פ = י פעמים חזק)], וד"ל).

[ה] מלך המשיח ועוד "הוא גואל אחרון" = 770, שביחד עם 1430 = 2200, שלמות של כב אתוון דאורייתא, "עשרים ושתים אותיות יסוד", כל אחת בהתכללות של יפ"י, "עשר ספירות בלימה" הכלולות זב"ז. 1430 = הכל פעמים הוי', 770 = הכל פעמים דוד, 2200 = הכל פעמים גואל

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com