חיפוש בתוכן האתר

הלכה בטעמה – הלכות שבת (11) - כ"ו חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"ו חשון ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

הלכה בטעמה – הלכות שבת (11)

  1. הקדמת ערוך השלחן לסימן רמג (מקורות איסור אמירה לנכרי)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[בין מנחה לערבית]

גזרה לגזרה באיסור אמירה לנכרי

סימן רמג סעיף ב:

והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזרות [נגד הכלל שאין גוזרין גזרה על גזרה, כאן כן הוסיפו – למה? כי זה מעין דאורייתא.] כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל [שלא אמר לו כלום.] אסרו ליהנות בשבת ממלאכתו ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשה [שלא תהיה לו שום הנאה מהמלאכה שהגוי עשה עבורו.] משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבת [האמירה היא גזרה, וגזרו גזרה לגזרה.] וכן אם רואהו עושה מלאכה בשבת בשבילו פעמים שצריך למחות כגון אם יגיע לישראל ריוח ממנה אפילו לאחר השבת (ואם גם לו מגיע ריוח ממנה יתבאר בסימן רמ"ד ורנ"ב).

זו הקדמה לעיקר הנושא של סימן רמג. בהלכה הזו ראינו שאמירה לגוי היא מעין דאורייתא ולכן גוזרים גזרה לגזרה. אפילו לפי הטעם הכי פשוט של הרמב"ם, שלא לומר כדי שלא תבוא בעצמך לעשות מלאכה – דרבנן לגמרי – גזרו גזרה לגזרה.

מקור לשבות – פסוק בהקשר של שמיטה

יש כאן גם הקדמה של ערוך השלחן הנוגעת למה שלמדנו שלשום. למדנו שיש ארבעה טעמים לאיסור אמירה לגוי והקבלנו אותם לי-ה-ו-ה. יש שני מקורות בחז"ל שלא ראינו, אדמו"ר הזקן לא הביא, ולכן חשוב לראות את דברי בעל ערוך השלחן. שני פסוקים בשמות.

דע, דלבד ל"ט מלאכות הגמורות, עוד יש שבותים רבים שאסורים בשבת ואסמכינהו אקראי,

הפסוק שהוא יביא – "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" – נאמר בהקשר לשנת השמיטה. לכן הוא חשוב לנו במיוחד, שייך לשנה הזו. כתוב "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך".

אחר כך הפסוק לא ממשיך עם שמיטה אלא עם שבת – "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר". אחר כך פסוק שלכאורה לא קשור כבר לשבת – "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך". אחר כך עובר לשלשה רגלים.

אז יש שני פסוקים שמיטה, שבת הארץ, ואז פסוק של שבת בראשית. רש"י מסביר שאף שכל השנה היא שבת יש גם את השבתות הרגילות בשנה – לא לטעות שבשמיטה אין שבת בראשית.

שבת של התחשבות

דיוק מענין שלא כתוב כאן שאתה תנוח, אלא אך ורק למען המנוחה של אחרים – שורך וחמורך ובן אמתך והגר, תן להם יום חופש. כמובן זה הולך על כל השבתות של כל השנים. לא כתוב, אך למה דווקא בשנת השבע נותנים טעם זה ולא אומרים שאתה תנוח? כל ענין שנת השבע היא מנוחת הארץ – לא כדי שאתה החקלאי, העיקר, תנוח. ממילא קורה, אך לא זה הטעם. אמרנו שיש טעם פנימי, שנת שבתון, שתלך ללמוד בכולל. אך זה לא כתוב בתורה, כתוב שתהיה שבת הארץ – דווקא בשביל מישהו אחר.

איך קוראים היום להתחשבות בטבע? אקולוגיה. ההתחשבות בטבע היא היום נושא גדול מאד. שנת השבע היא להתחשב בארץ, וכעת הוא אומר שאותו דבר יום השביעי. מה אפשר ללמוד מכאן? התבוננות מיוחדת של השבתות בשנה הזו. היות שכל השנה היא שבת הייתי יכול לחשוב שלא צריך לשמור שבת. הוא אומר שאדרבא, מהשמיטה אתה לומד שצריך להתחשב במישהו אחר – שגם שבת לא תעקר ממקומה, בשביל להתחשב בשורך, חמורך, בן אמתך והגר.

"לעשות כל מצוות עשה באזהרה"

אחרי הפסוק הזה יש עוד פסוק – "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו". מה הפשט? רש"י אומר "לעשות כל מצוות עשה באזהרה", לעשות לאו ("תשמרו") על כל עשה ("אמרתי אליכם"). יש רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה, ובא פסוק שעושה מכל רמח מצוות עשה גם לאוים – אז יש עוד רמח מצוות ל"ת. קודם היו תריג מצות וכעת יש עוד רמח – סה"כ 861, המשולש של 41, העולה בית המקדש, ראש השנה ועוד הרבה ביטויים חשובים.

דורשים זאת כמה פעמים בכמה אופנים. לפעמים אומרים שעל אותן רמח מצוות עשה יש גם לאו בנוסף. לפעמים דורשים שמצוות עשה הן ידיעת החיוב ומצוות לא תעשה הן ידיעת השלילה. לפי הרמב"ם אפשר לדעת את ה' רק בידיעת השלילה אבל לפי החסידות יש ידיעת החיוב גם בעצמות, "ידעתיו הייתיו" של הרבי הרש"ב – דרגה זו היא עוד רמח מצוות עשה, עוד ידיעת החיוב. כתוב "תשמרו", זו מצות לא תעשה, אבל העיקר הוא העשה שבה – ידיעת החיוב שבשרש.

זהירות בשבת בדומה לזהירות ביחס לעבודה זרה

אם כן, לפי רש"י הפסוק הזה בכלל לא שייך לשבת, גמרנו עם השבת. אבל ערוך השלחן מביא מהמכילתא:

כדאיתא במכילתא פרשה משפטים אקרא ד"ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (שמות כג, יג): "למה נאמר? לפי שהוא אומר: "לא תעשה כל מלאכה"; אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה. דברים שהם משום שבות מניין? תלמוד לומר: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו". עד כאן לשונם.

גם מההקשר – "ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך" – מובן שלא מדובר דווקא בשבת. בכל אופן, מה כן? אפשר ללמוד מכאן גם ששבת שקולה כנגד כל התורה כולה. בשבת יש עשה ולא-תעשה, ואפשר ללמוד שכך בכל מצוות עשה – זו מצוה כללית, שבת שקולה כנגד כל התורה, ובהכל יש עשה ולא תעשה. בכלל, מוזר שבין שמיטה ושבת ושלשה רגלים יהיה פסוק כזה באמצע – אז יש הרבה מקום לדרוש. מה זה "ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך" – לא רק שלא תעבוד עבודה זרה, אלא אפילו לא תזכיר.

יש שני דברים שהם ככל התורה – שבת ועבודה זרה. "לא ישמע על פיך" ביחס לעבודה זרה דומה לשבות ביחס לשבת. לא תזכיר ולא תגרום למישהו אחר להזכיר – כמו גזרה לגזרה. כמובן, זה לא שבות, זה מדאורייתא, אבל לגבי עבודה זרה דומה לשבות ביחס לשבת.

"ארבעים חסר אחת"

אחר כך הוא מביא עוד ווארט, אך קודם לענין זה: הוא פתח שמלבד לט מלאכות יש עוד פסוקים רבים. מה הביטוי בלשון חז"ל ל-לט מלאכות? "ארבעים חסר אחת". מה עוד יש "ארבעים חסר אחת"? מלקות. למה לומר כך, ולא לומר שלשים ותשע? מה רמוז ב"ארבעים חסר אחת" בהלכות שבת? שיש ארבעים, אבל אחד מהם הוא חסר – חסר לענין עונש סקילה. אם כן, בלשון "ארבעים חסר אחת" יש רמז לשבות – השבות היא ה-40.

אם כבר הזכרנו זאת, כמה שוה "ארבעים חסר אחת"? ביטוי מאד מיוחד, וכל ביטוי מיוחד ראוי לחשב – לחשב היינו להחשיב. הביטוי עולה 1000. גם "שבע ברכות" שוה 1000 – ממשיכים לחתן ולכלה אלף אורות. מה הקשר? שבע ברכות בשבת אפשר לעשות גם בלי פנים חדשות, כי השבת עצמה היא פנים חדשות. יש משהו בכך שאתה נשמר מ"ארבעים חסר אחת" שמספיק כדי לעשות "שבע ברכות" לחתן וכלה. צריך להסביר יותר טוב את הקשר. בכל אופן, שניהם שוים אלף – רמז לאלף אורות שמשה רבינו קבל במתן תורה. את אלף האורות שהוא קבל לקחו ממנו בחטא העגל, והוא מקבל אותם בחזרה כל שבת – על כך אומרים "ישמח משה במתנת חלקו" – וזה רמוז בביטוי "ארבעים חסר אחת" (ר"ת אחא, סוד רבי אחא, שעולה י – ו-1000 עולה י בחזקת שלש). המספר הזה הוא "תלמיד ותיק" וכן ישראל בעל שם טוב – כמובא בכתבי רח"א ביכאווסקי, שכותב שדורשי רשומות דרשו זאת על "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני", הבעש"ט שעתיד לבוא ולחדש משהו אך הכל נאמר למשה מסיני.

בכל אופן, את הפסוק הזה צריך להבין בתוך ההקשר שלו, ומכאן לומדים חז"ל במכילתא דין שבות.

לימוד איסור שבות מ"אך את שבתֹתי תשמרו"

נראה את ההמשך:

ובפרשה כי תשא איתא במכילתא: "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא, יג), למה נאמר? לפי שהוא אומר: "לא תעשה כל מלאכה"; אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה. משום שבות מניין? תלמוד לומר: "את שבתותי", להביא דברים שהן משום שבות", עד כאן לשון המכילתא.

הוא מביא עוד פסוק ועוד מכילתא עליו. תחלת פרשת כי תשא היא השלמת מלאכת המשכן, ואחר כך יש את הכיור וכנו ושמן המשחה ופרשת הקטרת, ואחרי שגומרים את כל מלאכת המשכן – בפרשת כי תשא – מתחילה פרשת שבת, סיום "ראשון"-כהן של כי תשא:

ויאמר הוי' אל משה לאמר. ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני הוי' מקדשכם. ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה. ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש להוי' כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת. ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ידוד את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.

למה מובאת כאן פרשת שבת? לומד כמו שבפרשת ויקהל הובא – שצריך להזהיר על שבת על אף שיש מלאכת המשכן. רש"י אומר זאת:

"ואתה דבר אל בני ישראל" - ואתה אע"פ שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה.

"אך את שבתתי תשמרו" - אע"פ שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה שבת אל תדחה מפניה כל אכין ורקין מיעוטין למעט שבת ממלאכת המשכן:

לא פשוט, כי "אך את שבתתי תשמורו" אמור למעט במלאכת שבת, אך חז"ל לומדים כאן למעט ממלאכת המשכן – שאלה שהמפרשים שואלים.

מביא את המכילתא:

אך את שבתותי תשמורו. למה נאמר לפי שהוא אומר (שמות כ') לא תעשו כל מלאכה. אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה משום שבות מנין תלמוד לומר את שבתותי להביא דברים שהן משום שבות.

לפי הדיוק הזה מרבה שבות מהמלה "את" – "אך את שבתתי תשמרו". כמו ש"אך" הוא מיעוט כך "את" הוא ריבוי, אך הכלל הוא ש"את" הוא ריבוי של דבר שטפל לעיקר. אם כתוב "אך את שבתתי" יש כאן גם ריבוי – "את שבתתי".

שני סוגי שבות – עשיה בעצמו ואמירה לנכרי

אם כן, יש שתי מכילתות שאיסור שבות נלמד מהתורה, ואדמו"ר הזקן לא הביא אותן. למה צריך את שני המקורות? והוא מחדש חידוש נחמד, סברא טובה:

ונראה לי דתרווייהו צריכי, דבשבותי שבת יש שני מינים: האחת, מה שאסור לו בעצמו לעשות; והשנית, דכשם שאסור לעשות בעצמו, כמו כן אסור לו לומר לעכו"ם לעשות.

כאן האמירה לגוי היא סוג של שבות בפני עצמו בכך הוא נותן יותר חשיבות לאיסור האמירה לגוי. זו סברא שלו, והוא לא אומר איזה פסוק שייך למה. לכאורה צריך לומר שהפסוק הראשון הוא לאסור עליך והפסוק השני הוא על אמירה לגוי, כאשר שבות האמירה לגוי חלה גם על השבות של הראשון. כלומר, אסור לך לומר לנכרי לעשות גם דבר שאסור משום שבות. כך נראה לפי ההגיון שלו, אף שלא אומר בפירוש. הפסוק הראשון – "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" – מלמד איזו תוספת על איסורי שבת, איזה "ובכל". הפסוק השני – "אך את שבתתי תשמרו" – בא לומר שכל מה שאסור לך אסור גם לומר לגוי.

תוספת שמירה מדאורייתא על גבי השמירה מאיסורי סקילה

נראה עוד אסמכתא: באף אחד מהפסוקים רש"י לא מזכיר שבות, לא מביא את המכילתא לא פה ולא פה. פשיטא שלפי אדמו"ר הזקן – כשיטת כל הראשונים – הכל אסמכתא. כמו שלמדנו את ההקשר של הפסוק הראשון, נראה גם ההקשר של הפסוק השני – "אך את שבתתי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני הוי' מקדשכם", תכלית השבת היא לדעת, ואחר כך "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת". אם כן, יש פה שתי שמירות – "תשמורו" ו"ושמרתם". מה אפשר קצת לדייק פה? שאולי הפסוק הראשון הוא לא "מחלליה מות יומת" – גם שמירה, אבל בלי למות.

ואכן, ערוך השולחן כותב הלאה בשם הריטב"א, שכתב בשם הרמב"ן, שאיסורי שבות אינם כשאר איסורי דרבנן אלא כאיסורי תורה. שהרי, אם נאמר מן התורה שאסורה מלאכה ממש אבל משא ומתן מותר – שיהיה מותר לעשות ביזנעס בשבת – "וכי לזה יקרא יום מנוחה ושביתה?!". אם היהודי יכול לנהל את עסקיו בשבת, כמו שמנהל כל השבוע, לזה אני קורא שבת?! "שכל אחד יעסוק במסחרו וישב בחנות וימכור ויקנה, ואין זה אלא מן המתמיהים, אלא עיקר הענין הוא שבמלאכה ממש חייבה התורה סקילה ועל השבותים לא חייבה התורה סקילה". כלומר, הכל מדאורייתא, רק יש שני סוגים – יש דברים שחייבים סקילה ויש דברים שלא חייבים סקילה. זה כל ההבדל, "אבל על פי שלא חייבים סקילה איסורן איסור גמור כאיסור תורה" – זה לשון הרמב"ן שהןא מביא כאן.

זה יוצא בדיוק ממה שאמרנו – הפסוק הראשון אומר "אך את", מיעוט וריבוי (יש הרבה רמזים יפים בכך, יש שש פעמים בתורה שכתוב "אך את" ועוד פעם אחת מאיוב, כשה' אומר לשטן כאשר מוסר לו את איוב שיעשה בו מה שרוצה ואומר "אך את נפשו תשמור", הפעם השביעית-החביבה בתנ"ך) – ה"את" מרבה שבות וה"אך" ממעט את השבות מסקילה. אם אתה חושב שאפשר בשבת לשבת בחנות אתה מן המתמיהים – אין לך דעת, בשבת צריך לדעת את ה'. הפסוק הבא הוא "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם" – בפסוק הראשון לא כתוב "קדש", יש משהו במלאכות שהן פגם בקדש העליון, ולכן חייבים סקילה (המיתה שכנגד ה-י) – "מחלליה מות יומת". שוב, רמז מאד יפה שהפסוק הקודם בא לרבות שבות.

הגרסאות במכילתא על איסור אמירה לנכרי

נסיים את הענין:

ערוך השולחן מביא שהסמ"ג בהלכות יום טוב הביא עוד מכילתא, מפרשת בא – "'וכל מלאכה לא תעשה' לא אתה ולא חברך ולא גוי" – זו המכילתא שאדמו"ר הזקן מביא, והיא לא מדברת על שבות בכלל אלא רק על אמירה לגוי. למה הוא לא הביא את המקורות האחרים? אמרנו שהלבוש נוטה לפסוק שאמירה לגוי אסורה מדאורייתא – כי במכילתא שם כתוב בפירוש אמירה לגוי (משא"כ בשתי האחרות).

ערוך השולחן כותב את כל זה בסוגריים – ואומר שהסמ"ג מביא זאת, והט"ז, והב"י במקום אחר – אבל הגר"א אומר שהגרסה שלנו היא להיפך, ש"לא תעשה" לכם אבל נעשית על ידי גוי. כדרך הגר"א – שחסידים לא אוהבים בדרך כלל – להפוך את הגרסא. הוא אומר שיש לו ראיה לגרסת הגר"א, "ולגרסת הסמ"ג תמהני דלקמן שאם אומר רבי יונתן... מה אם בשבת אינו מוזהר על מלאכת עכו"ם יום טוב הקל לא כל שכן?!". אם כן, צריך לומר שהדרשה היתה להתיר אמירה לגוי, ורבי יונתן אומר שלא צריך פסוק כדי להתיר אמירה לנכרי (שהרי ההיתר נלמד בק"ו – אם בשבת החמורה מותרת אמירה לגוי, קל וחומר שהיא מותרת ביום טוב המותר ממנה). אם הדרשה היתה לאסור הלימוד היה צריך להיות הפוך. לכן הוא לא מביא את המכילתא שאדה"ז וכולם הביאו, כי הגרסה הפוכה, אלא מביא שתי מכילתות הפוכות – לכל השבותים ולאמירה לגוי, כפי שהוא מחדש. אם אנחנו כן מקבלים את גרסת הסמ"ג ודאי שצריך להביא, כי מפורש, אך הוא לא מביא כי חושב שהגר"א צודק. בהמשך הוא מביא – לענין אחר – את הגר"ז, את אדמו"ר הזקן.



[א] נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.

 

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com