חיפוש בתוכן האתר

"נתת ליראיך נס להתנוסס" תשי"א - ט"ו תמוז ע"ה – באר שבע הדפסה דוא

בע"ה

ט"ו תמוז ע"ה – באר שבע

"נתת ליראיך נס להתנוסס" תשי"א

בקור אצל דוד אור שי' שחר (חלק שני)

לצפיה בשיעור כולו בוידאו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נעשה הפסקה, נשיר קצת, ורוצים ללמוד מאמר של הרבי על י"ב תמוז – המאמר הראשון שהוא אמר בחג הגאולה יב-יג תמוז. המאמר הזה, יותר מכל מאמר אחר, מתאים לסבת המסיבה – דוד אור וכל מי שחבר שלו וכל מי שהולך באותו ראש. כדאי שכולם ילמדו אחר כך טוב-טוב את המאמר הזה – אין כמו המאמר הזה לעניננו. לחיים לחיים. [הרבי הריי"צ הגיע לביתו בט"ו תמוז.] משלים את חג הגאולה, הכל הולך אחר החיתום.

ניגנו ניגון חג הגאולה.

אמרנו שנלמד את המאמר הראשון שהרבי אמר לכבוד חג הגאולה – י"ב תמוז ה'תשי"א על הפסוק בתהלים ס "נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה":

בין עבודת הנסיונות לעבודת הבירורים

נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה [יש הרבה מאמרי דא"ח על הפסוק הזה. הפסוק הוא מהפרק האחרון שאמר הרבי הרש"ב בעלמא דין. הוא אמר עליו מאמר מאד עמוק, ואחריו הרבי הקודם ואחריו הרבי.], ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר [בעל הגאולה.] בהמאמר (ששלח למדינת רוסיא ונדפס זה עתה) פירוש התרגום, יהבתא לדחליך נסא לאתנסאה בי' כו',

ומבאר, שקאי על העבודה דמסירת נפש בעניני נסיונות דוקא [כל המאמר מדבר על שני סוגי עבודת ה', עבודת הבירורים ועבודת הנסיונות. יודעים שהרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים, ויש עוד עבודה שלעתיד לבוא – עבודת היחודים. אבל כאן הרבי יסביר שדווקא בסוף הגלות – בעקבתא דעקבתא דמשיחא, כעת, לפני ביאת משיח – מתגברת עבודת הנסיונות. יש פחות דגש על עבודת הבירורים ויותר דגש על עבודת הנסיונות. שוב, זה מאמר שהרבי אמר בתחלת הנשיאות – על פי מאמר הרבי הקודם – סימן שכבר אז עבודת הבירורים קצת יורדת בחשיבות, ועולה בחשיבות עבודת הנסיונות[ב].

ההבדל בין עבודת הבירורים, שיש בה איזה אור – אור בקצה המנהרה – ואילו בעבודת הנסיונות יש רק חשך כפול ומכופל. חוזר לפסוק שהזכרנו קודם, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך" – אחר כך יש "יהי אור" ואז יש בירורים, אבל המשיח נמצא בתוך החשך, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח".

שקו"ט עם המתברר (בירורים) לעומת התעצמות (נסיונות)

בעבודת הבירורים צריך להכנס לשקלא וטריא עם הדבר המתברר – סוג של התעסקות. בעבודת הנסיונות, כמו שהחברים שלנו יודעים טוב, הכי טוב לא להתייחס. עבודת הנסיונות כולה "מיניה וביה", בתוך האדם עצמו. ברגע הזה, כשהוא עומד בנסיון, תפקידו לא לברר את מה שמעמיד אותו בנסיון – אין לו עסק איתו – והעסק שלו הוא רק בינו לבין עצמו. זה עיקר ההבדל, שבעבודת הבירורים אתה עוסק עם משהו לבררו ובעבודת הנסיונות אתה מתעצם עם עצמך.

אם יש משהו טוב בדבר שמעמיד אותך בנסיון הוא יתברר ויעלה מעצמו, בדרך ממילא, על ידי ההתעצמות שלך. אם תתעצם מספיק, גם החוקר – או מה שלא יהיה – יחזור בתשובה בעצמו. לא החזרת אותו בתשובה בפועל, רק התעצמת בעצמך כאילו הוא לא כלום, אך על ידי זה גופא הוא עתיד לחזור בתשובה.] (שניתנת לבנ"י כדי לפעול בהם ענין של הגבהה ["הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".]),

עבודת הנסיונות – בגלות האחרון

ובזה חלוק גלות זה האחרון מהקודמים, שיש בו ריבוי העלמות והסתרים ביותר וריבוי נסיונות. ובאמת הנה זה עצמו הוא הוראה על הכח והעוז שניתן מלמעלה לכאו"א שיוכל לעמוד בנסיון, וזהו יתרון הכח ועוז שניתן בגלות האחרון על גלות מצרים (שהיתה שורש לכל הגלויות), דבגלות מצרים כתיב ולא שמעו גו' מקוצר רוח ומעבודה קשה [הרבי מוסיף דבר מאד חשוב: בכל הגלויות היו נסיונות, אבל לא היה כח לעם ישראל לעמוד בנסיון. והיות שלא עמדו בנסיון, צריך עוד גלות. מתי יגמר הסיפור של הגלויות? משהו חזק ביותר – גלות היא כדי שסוף כל סוף נעמוד בנסיון, ואז הכל יתבטל והיה כלא היה. בכל הגלויות שהיו לא עמדנו בנסיון, לכן צריך עוד גלות – דווקא בזמן הזה ה' נותן לנו, נוסך בנו, יותר ויותר כח לעמוד בעבודת הנסיונות, ואז באמת כל הסיפור יגמר, "והיה כלא היה" "ובא לציון גואל", וגם אותו אחד שכאילו לא התייחסתי אליו יחזור בתשובה מעצמו.]

(היינו שהעבודה דנסיונות רק בלבלה אותם כו' [היות שלא עמדנו בנסיונות העבר, הם רק בלבלו אותנו. אם אתה לא מסוגל לעמוד בנסיון זה מאד מבלבל את הראש. בלבול הוא סוד בלק ובלעם של פרשת השבוע, כנודע ומבואר במ"א]), משא"כ בגלות זה [האחרון דווקא, שהוא חשך כפול מכופל.] ניתן [לנו מהשמים] הכח והעוז [לא להתפעל מהנסיונות, 'אָן התפעלות', פתגם היסוד של חסידות חב"ד.] להכיר את האמת כי הם רק נסיונות בלבד [וכאשר עומדים בתוקף עצמי עושים בירור אבל בדרך ממילא – בהמשך הוא מוסיף גם ביחס לעבודת הנסיונות את המושג בירור. הטוב שיש בנסיון הוא הכח שיש ליהודי לעמוד בנסיון – כח מיוחד בסוף הגלות, שלא היה בכל ההיסטוריה – ובזכות הכח הזה תבוא הגאולה.].

גילוי התוקף העצמי והבטול העצמי עד שהנסיון "היה כלא היה"

וממשיך לבאר, שהנסיון הוא שהניצוץ האלקי הוא מוסתר ונעלם ביותר, דהנה, ענין הנסיון אינו כמו שאר דברים גשמיים המתבררים, שהבירור הוא ע"י ההתעסקות בהם שעי"ז מתברר הניצוץ ונכלל באלקות [כדי להוציא יקר מזולל אתה צריך להתעסק בו, העוסק עם מנוול מתנוול, צריך להתלכלך לשם כך, כפי שאנחנו דורשים על "לך לך", שנקרא גם 'לכלך', צריך ללכלך את הידים כדי לברר.], משא"כ בנסיון [עבודת הנסיונות, שהיא הגוברת בסוף הגלות, כמו שהחבר'ה יודעים.], שאופן הבירור הוא לא בההתעסקות בהדבר, כי אם התעסקות האדם עם עצמו, דהנסיון אינו דבר מצד עצמו, רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע, ולזאת הנה כל ההתעסקות של האדם הוא עם עצמו, לעורר את כח העצמי שבו כו' [ולעמוד בנסיון.], עד שמתבטלים כל המניעות ועיכובים (ע"כ דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתחלת המאמר בקיצור נמרץ).

ונקודת הענין, שדוקא בגלות זה האחרון, חושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא, שזהו סוף ההעלם וההסתר, ניתנו לבנ"י כחות שלא להתפעל מהנסיונות, והיינו עי"ז שמעוררים את הכח העצמי, שזהו תוקף עצמי, וגם ביטול עצמי [ההתעצמות בעבודת הנסיונות היא לגלות את התוקף העצמי שלך ואת הבטול העצמי שלך. לאורך כל המאמר הולכים יחד התוקף העצמי והבטול העצמי. יש ביטוי, גם של הרבי הקודם, בעל הגאולה – "תקיפות הבטול", דהיינו כח מה, חכמה, תקיפות (כח) הבטול (מה). כאן מדבר על תוקף עצמי ובטול עצמי, וכאשר מחברים את שתי התכונות יחד הם תקיפות הבטול. כלומר, בעצם דורשים בעבודת הנסיונות חכמה – פנימיות החכמה, פנימיות אבא פנימיות עתיק, שעליה כתוב "החכמה תעֹז לחכם", "עז ותעצומות". שתי תכונות עצמיות – תוקף עצמי ובטול עצמי, כי גבורה דעתיק (תוקף עצמי) מתלבשת במוחא סתימאה וממנו בחכמה דאצילות (בטול עצמי). (ויש לומר, שזהו הטעם שדוקא עבודת הנסיונות פועלת הגבהה והעלאה גדולה ביותר),

ובדרך ממילא מתבטל הנסיון והי' כלא הי' [עיקר הסימן הטוב שעמדת בנסיון, הוא שגם אצלך הכל "היה כלא היה". הרבי הקודם אחרי המאסר כתב ביומן שזוכר כל רגע – כל רגע יקר ולא היה מוותר עליו תמורת שום הון בעולם, וגם תמורת שום הון שבעולם לא היה מסכים לרגע נוסף. אומר שזכרון כל רגע מהמאסר יקר אצלו. מצד שני, כשאתה זוכה לעמוד בנסיון, הנסיון עצמו בסוף הוא "היה כלא היה" – כאילו לא היה נסיון. לכן הוא יקר, שלא היה כאן שום דבר, ולכן הוא לא מוכן לקבל אפילו עוד רגע אחד. הוא אומר שבעבודת הבירורים יש מולך מישהו שצריך לברר, אז צריך לבוא איתו בשקלא וטריא וגם להלחם – יש גם מלחמתה של תורה, להתווכח – אבל בנסיונות לא צריך שום שקו"ט, שום ויכוח, אלא רק לעורר בעצמו הבטול העצמי והתוקף העצמי. זה פועל העלאה גדולה ביותר, עד כדי העלאת מלך המשיח, "ירום ונשא וגבה מאד".].

הפועל הפעולה והנפעל

ב) [בכל עבודה – בירורים או נסיונות – צריכים להתחשב בשלשה דברים, שבלשון הרוגטשובר היינו הפועל והפעולה והנפעל. כאן כותב זאת כך:] וביאור הענין, דהנה, בכל עבודה, הן בעבודת הבירורים והן בעבודת הנסיונות, יש שלשה ענינים.

הדבר שבו צריכה להיות העבודה [צריך להחליט – כמו שהרבי הריי"צ נכנס לכלא ועל המקום היה צריך להחליט – האם מה שעומד מולי הוא שייך לעבודת הבירורים או שהוא שייך לעבודת הנסיונות, האם צריך להכנס לשקו"ט אתו או רק להתעצם בהתעצמות פנימית. זה החפצא – מה עומד מולי.].

האיש הישראלי שעליו הוטלה העבודה [הגברא.].

והאופן שבו נעשית העבודה עם הדבר המתברר או הדבר שבו מלובש הנסיון [האם לעבוד כמו בירורים או כמו נסיונות – מהי דרך הפעולה. ההחלטה בדבר השלישי באה על ידי התבוננות בדבר הראשון – המצב האובייקטיבי של הנפעל.].

ובכל שלשת ענינים אלו יש חילוק בין העבודה שנקראת בשם עבודת הבירורים לעבודה שנקראת עבודת הנסיונות.

הניצוץ שבנסיון

והענין בזה, דהנה, עבודת הבירורים היא באופן שמבררים את הניצוץ שישנו במציאותו של הדבר המתברר גופא, משא"כ בעבודת הנסיונות, הרי הדבר עצמו שבו נעשה הנסיון, אינו במציאות (וכנ"ל שהנסיון אינו דבר מצד עצמו, רק שהועמד להעלים ולמנוע). ומ"מ, כיון שיש כאן ענין של נסיון, הרי בהכרח לומר שיש בזה ניצוץ קדושה, כי, לולי ניצוץ קדושה לא יכולה להיות אפילו מציאות שהיא בדרך דמיון בלבד להעלים ולמנוע כו' [אפילו בדמיון גמור, שאין בו שום מציאות, חייב להיות ניצוץ – בלי ניצוץ לא יכול להיות גם דמיון (רק שהניצוץ, אור הניצוץ, מת, כדלקמן).].

וכמובן גם מהמובא בהמאמר – בנוגע לענין הנסיון – מ"ש בגלות מצרים ולא שמעו גו' מקוצר רוח ומעבודה קשה, שהרי בעבודת פרך שהיתה במצרים היו מלובשים כו"כ ניצוצות קדושה שנתבררו ונתעלו בעת יצי"מ [היו שם רב – "ערב רב" – ניצוצין מתוך רפח הניצוצות. כל הניצוצות האלה היו חשך גמור, בגדר מת, שהרי הכל היה נסיון – גלות של נסיון.], וכידוע בפירוש מאמר רז"ל על הכתוב וינצלו את מצרים [חלק חשוב ביותר של הגאולה.], שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים [שני פירושים של חז"ל שיש בהם איזה משחק מלים, דגן-דגים (וכן מצודה-מצולה לשון נופל על לשון, וכן אותיות ד ו-ל מאותו מוצא, ועוד, מילוי דלת ב-ל וכן מילוי למד ב-ד, כמבואר במ"א). דגן שוה דגים – וגם מתחיל אותו דבר – מספר שדברנו עליו קודם, נאו ("לא הביט און ביעקב"). יוצא שהניצוצות שיש בנסיון נמשלו לדגן או לדגים. מה צריך לעשות לפי זה? לא צריך להתייחס, אבל צריך לדגדג אותו... זו העבודה.], דהיינו, שהוציאו את כל ניצוצות הקדושה [הדגן-הדגים] שהיו שם.

ניצוץ כבוי – "חתיכה נעשית נבלה"

אלא, שהניצוץ קדושה שבנסיון הוא בהעלם והסתר ביותר [בבירורים יש ניצוץ, ואילו בנסיונות יש ניצוץ אך אין בו אור כלל – יש ניצוץ, אך הניצוץ מלובש ומובלע בהדבר, שבר הכלי שעושה את הנסיון, והוא בהעלם והסתר שאינו מאיר כלל ונעשה חשך.]. וזהו גם שעיקר ענין הנסיונות הוא בגלות זה האחרון בעקבתא דמשיחא, לפי שאז צריכים לברר את הניצוצות היותר קטנים והיותר האחרונים [שוב מדבר על בירורים, רק שהבירור בנסיון הוא בדרך אחרת. הניצוצות היותר קטנים הם "פכים קטנים" עליהם חזר יעקב – מצד אחד הם הכי קטנים, אבל מצד שני הכי חשובים. לא שכבר קופצים לעבודת היחודים – יש עדיין מה לברר – אבל לא ניצוצות שאפשר להוציא בדרך הרגילה של עבודת הבירורים, דרך של מלחמה ושקו"ט.],

שההעלם וההסתר שבהם גדול ביותר [ההבדל בין הניצוצות שאפשר לברר בדרך הרגילה לניצוצות שאי אפשר לברר הוא האם יש איזה אור קטן שנשאר. ניצוץ הוא אור. כשהכלים נשברו נפלו וירדו שברי הכלים ובתוכם ניצוצות. מהו ניצוץ? שאף על פי שהוא נפל למטה, הוא עדיין ניצוץ. כעת הוא אומר שיש ניצוצות קטנים ואחרונים, שחייבים להגיע אליהם כי אחרת הגאולה לא יכולה לבוא, אבל הם כבר אבדו את כל האור – הניצוץ הפך להיות חשך. מה שהניצוץ הפך להיות חשך גמור, בלי שום אור, היינו שנשארה רק מציאות הניצוץ אך בלי שום אור, וממילא הוא חשך גמור בדיוק כמו שבר הכלי, הקליפה הגסה, שכולה חשך.

איך לומר זאת בצורה אחרת? הוא לא משתמש בביטוי הזה, אבל בעבודת הנסיונות אתה עוסק בניצוצות שמתו לגמרי, שכבו, כמו נר שכבה. כל זמן שיש לו טפת אור – יש תקוה, אפשר להחיות אותו. אפשר לנפוח קצת – שקלא וטריא, לדבר איתו יפה, להוציא ולגאול אות. אך אם הוא כבר מת – אפשר להתייאש ממנו, הוא מת, גמרנו. לא, צריכים לעשות תחית המתים. צריכים להחיות את הניצוצות האלה. זה משהו שמת (מבחינת האור וההתפשטות שלו) וצריך להחיות אותו, ולשם כך יש את עבודת הנסיונות. אי אפשר להחיות את המת על ידי דבור – תחית המתים היא נס, "בעת שיעלה ברצונו יתברך". איך מקדמים את תחית המתים? עמידה בנסיון. אם אני מתעצם זה פועל שעצם המציאות של הניצוץ המת פתאום קם לתחיה. זה משהו עמוק ביותר. לפעמים כתוב שבנסיונות אין ניצוץ, אין מה לברר, לכן צריך רק להתעצם בעצמך.]. והיינו, שהניצוץ קדושה שבענין הנסיונות הוא מלובש ומובלע בהעלם והסתר כ"כ עד שאינו מאיר כלל, שלכן אי אפשר לקרותו בשם אור,

ועד שלפעמים איתא שהניצוץ קדושה עצמו נעשה חושך [אף שניצוץ על שם האור.], וע"ד חתיכה עצמה נעשית נבילה ["שקר החן", חתיכה-נבלה. "חתיכה נעשית נבלה" נאמר באיסורים  חמורים, כמו בשר וחלב, שכל אחד מהם מותר, אך כאשר מבשלים אותם יחד החפצא הופך להיות איסור גמור.]. וזהו החילוק בין הדבר המתברר להדבר שבו נעשה הנסיון, שבדבר המתברר יש ניצוץ שיכולים לקרותו בשם ניצוץ אור, כיון שהוא באופן של אור כו', משא"כ בנסיון, שלא נשאר מהניצוץ אלא מציאותו בלבד [לא נשאר שום אור מהניצוץ, אלא רק המציאות החשוכה-המתה שלו.], כי כל שאר הענינים (מלבד עצם מציאותו) [נבלעו בתוך הנסיון, כמו שהחתיכה נעשית נבילה.] הם בבחי' חתיכה נעשית נבילה.

עבודה עם העצם (נסיונות) ועבודה עם ההתפשטות (בירורים)

ומצד החילוק הנ"ל בין הדבר המתברר לדבר שבו נעשה הנסיון, נעשה גם החילוק בהאדם העובד ובאופן העבודה, שבענין הנסיונות צריך האדם לעבוד עם מציאותו, עצמותו ומהותו, ולא עם שאר הענינים שהם רק ההתפשטות שלו [הניצוץ אבד את כל ההתפשטות שלו. התפשטות היא יכולת הניצוץ להתבטא, שיש לו איזה אור. כאן אין לניצוץ שום ביטוי, שום אור, שום התפשטות. כמו שלניצוץ אין התפשטות, כך העבודה שלי צריכה להיות בלי התפשטות – רק בעצם שלי. כשאני מדבר איתך – זו התפשטות. אם בניצוץ שלך, שמעמיד אותי בנסיון, אין שום התפשטות של אור – בכל אופן ה' רוצה שאתה, שמעמיד אותי בנסיון, תקום לתחיה. הוא שלח אותי להתנסות על ידך, אני צריך לעשות משהו לשם כך – מה שאני צריך לעשות הוא רק להתעצם בעצמי. כמו שאתה בהתעצמות עצמית, אני כנגד זה צריך להיות עוד יותר בהתעצמות עצמית. נשאר אצלי דבר אחד – עצם נקודת היהדות שלי, התוקף העצמי שלי והבטול העצמי שלי, ותו לא מידי.] (כמו בהניצוץ קדושה שבדבר שבו נעשה הנסיון, שרק עצם מציאותו נשארה בשלימות). וגם אופן העבודה אינו בדרך מלחמה ושקו"ט, טענה ומענה (אויס'טענה'ן זיך), עד שפועל בירור והעלאה, אלא עי"ז שמעורר תוקף עצמי וביטול עצמי דוקא.

מלחמת התפלה ומלחמת האכילה – שני שלבי בירור

כעת מתחיל נושא חדש, ואומר לנו שבבירורים יש שתי רמות – כמו בתפלה, ובירור בפועל כמו אכילה וכו'. כתוב לא לאכול לפני התפלה. יש שני דברים שהם מלחמה – "שעת צלותא שעת קרבא" ו"נהמא אפום חרבא ליכול". לחם הוא לשון מלחמה – כדי להוציא את הניצוץ – אך צריך קודם להתפלל ואז לאכול. צריך קודם את מלחמת הבירור שנעשית בתפלה ואז בירור שני באוכל. בירור א' ובירור ב', מלחמה א' ומלחמה ב'. נקרא בפנים:

ג) ובפרטיות יותר, הנה תחלת ענין עבודת הבירורים הוא בשעת התפלה [הכוונה לתפלת חול. תפלת שבת היא משהו אחר, כולה תענוג, כמו שראינו לגבי "לא ראה עמל בישראל".], כמאמר שעת צלותא שעת קרבא. והיינו, דעם היות שכללות עבודת הבירורים [בגשמיות ממש] היא בשעת האכילה ושתי' או ההשתמשות בכל הענינים הגשמיים, מ"מ, כדי שלא זו בלבד שהדבר הגשמי לא יוריד את האדם למטה [שהאוכל לא ימשוך אותו למטה, לא יגשים אותו.], אלא אדרבה, שהאדם יוכל לפעול עלי' בדבר הגשמי, ויברר ויעלה את הניצוץ המלובש בו, צריך לפעול תחילה חלישות כללית הן בעצמו, בגופו ונפשו הבהמית [הוא כותב כאן שהמלחמה הראשונה היא בכלל והמלחמה השני היא בפרט. בירור א' הוא בכלל ובירור ב' הוא בפרט. קודם כל הבירור בכלל הוא לתת מכה כללית לחומריות. אחר כך, כשהוא אוכל הוא יוכל להעלות את האוכל ולא לרדת איתו. נתינת המכה הכללית לחומריות שלו היא המלחמה של התפלה.], והן בגשמיות וחומריות העולם.

וזהו ענין עבודת התפלה, שעת קרבא, שפועלת חלישות כללית בגוף ונפש הבהמית, והיינו, ע"י ההתבוננות שלפני התפלה, ואח"כ ע"י ההתבוננות בעת התפלה גופא בעבודת האופנים וחיות הקודש, שהם שורש הנפש הבהמית, שעי"ז פועל חלישות כללית בגופו ונפשו הבהמית [כמו שלמדנו קודם שיעקב צריך להחליש את עצמו – ישראל מוסיף גבורה ויעקב צריך להחליש. ההחלשה היא עידון – כשהוא מחזיר את נפשו הבהמית לשרשה (בשרפים וחיות הקדש) הוא מחליש את הגסות שלה.], ובדרך ממילא גם בחלקו בעולם [כשאדם פועל בעצמו הוא משפיע גם על העולם החיצוני. אחרי החלישות הזו אדם יכול למשוך את הניצוצות מהמציאות, כמו מגנט.].

וזהו הטעם שקודם התפלה אסור לאכול ולהתעסק בצרכיו, כי, קודם שפעל חלישות כללית בעצמו [ביי זיך. הכלל הוא לעבוד על עצמך קודם, ואחר כך אתה יכול לגשת החוצה ולעבוד על משהו/מישהו אחר.] ובחלקו בעולם, יש מקום לחשוש שלא זו בלבד שעדיין לא יוכל להעלות את הדבר הגשמי, אלא אדרבה, שהדבר הגשמי יוריד וימשיך אותו למטה. ורק לאחרי עבודת התפלה בא סדר העבודה דפת שחרית וכל שאר הענינים הקשורים עם עבודת הבירורים, כי, לאחרי שפעל חלישות כללית, שזוהי התחלת המלחמה, יכול לילך ולהמשיך במלחמה הב', נהמא אפום חרבא ליכול [המלחמה העיקרית של האוכל, לחם לשון מלחמה. יוצא שיש שתי מלחמות – מלחמה א' היא התפלה ומלחמה ב' היא האוכל או כל דבר שאתה עוסק איתו אחר כך בגשמיות.], לעסוק בבירור הענינים הגשמיים.

מלחמה (שקלא וטריא) – על בסיס מכנה משותף

והנה, תחלת עבודת הבירורים שהיא בעבודת התפלה (כנ"ל), היא באופן של התבוננות כו', וטעם הדבר, לפי שהניצוצים שבדברים המתבררים הם באופן שגם מלבד עצם מציאותם [עצם הניצוץ.] נשארו בהם גם כל שאר הענינים, שהם ענין של אור וקדושה כו' [בבירורים הניצוץ לא כבה, יש לו אור, ולכן צריך שכל – אור השכל – כדי לברר אותו.], ולכן אפשר לערוך עמהם מלחמה בדרך שקו"ט [להכנס לדו-שיח עם הניצוץ, בדרך של מלחמה וויכוח טוב ופורה.], טענה ומענה, עד שיפעל בהם בירור ועלי' [כל עבודת הבירורים היא כמו בית משפט שטוענים בו. כל זה היה בירורים, אבל הנושא שלנו הוא נסיונות:].

משא"כ בעבודת הנסיונות, כיון שהניצוץ דקדושה שבנסיון הוא באופן שחתיכה עצמה נעשית נבילה, שהניצוץ עצמו נעשה חושך, כמו החושך דגקה"ט לגמרי להבדיל [הניצוץ ששייך לקליפת נגה הוא כעת למעשה כמו ג"ק הטמאות לגמרי.], אזי אי אפשר לילך בדרך של מלחמה ושקו"ט, כיון שאין לו אחיזה כלל במה להתחיל המלחמה כו' [גם ווארט יפה: כדי להלחם עם מישהו או משהו צריך נקודת מוצא של אחיזה, על מה נלחמים. צריך איזו אחיזה, ובנסיון אין שום אחיזה. אי אפשר למצוא נקודת מוצא.

הוא אומר כאן בחצי משפט משהו שאפשר לפתח יפה: יש בן אדם שיש עדיין איזה מכנה משותף עמו – יש לי אחיזה שאני יכול לדבר איתו. יש איזה נושא לדבר, כמו בסיפור בעל תפלה של רבי נחמן – מענין אותך כדורגל? אז גם אותי מענין, בא נדבר על כדורגל. לא חייב להיות קדושה, אבל יש משהו שמחבר אותנו. יש מישהו במצב נתון שאין לו בו שום אחיזה. כל מה שהוא כאילו רוצה לדבר איתי – לא מענין אותו בכלל. מענין אותו משהו אחר, יש לו את התכניות שלו והוא גם משקר. לא יעזור שאני אחפש איזו נקודה שאפשר להתחיל איתו שיחה, כי אין כזו. ברגע שאני מבין שאין פה נקודת אחיזה, אני מבין שה' שם אותי כעת במצב של נסיון ולא במצב של בירור. אם יש משהו משותף איתו, שאפשר להתחיל בשיחה – נקודת אחיזה – זו עבודת הבירורים. אבל כאשר אין שום נקודת אחיזה, במצב הנתון, זה נסיון. אחר כך, כשאדם יעמוד בנסיון ונצא מכאן – גם אתה תחזור בתשובה ונהיה חברים פעם. אבל כרגע, בגלל כל הנסיבות, אין שום נקודת אחיזה – זה הסימן שאין כאן עבודת בירורים כלל, אלא רק עבודת נסיונות.].

עבודת הנסיונות – מלחמת אין ברירה

אלא אופן העבודה הוא ע"י התעוררות תוקף עצמי וביטול עצמי, שאי אפשר בלאו הכי [שאני צריך לעמוד על העקרון שלי, על האמונה שלי, שאי אפשר אחרת – 'ככה ולא אחרת', 'אזוי און ניט אנדרעש'.], ומוכרח לעמוד בנסיון, כי אין ברירה אחרת לפניו [אין ברירה. לשון נופל על לשון – או עבודת הבירורים, או שאין ברירה אלא רק לעמוד על עצמי בתוקף עצמי ובבטול עצמי.].

וכיון שעבודתו היא מצד התוקף העצמי והביטול העצמי, היינו, לא [הולך] מצד עניני התפשטות, הארות וגילויים [כמו שהניצוץ לא בהתפשטות.], עבודה ע"פ טעם ודעת, אלא מצד העצם, הנה מצד העצם [שאצל כל יהודי הוא בשלמות.] ביכלתו להוציא את הניצוץ המלובש בהדבר בו הוא הנסיון, כיון שגם בהניצוץ נשאר העצם בשלימות, כנ"ל [חידוש, שהוא התכלית, שמצד ההתעצמות שלו – השלמות שלו – הוא יכול להגיע גם לניצוץ השלם שבדבר. הניצוץ שלם, אבל מת, בלי שום אור והתפשטות. עם העצם שלו הוא יכול להגיע לאותו ניצוץ ולהוציא אותו. עבודת הבירורים היא "כולם בחכמה אתברירו" – על פי טעם ודעת. אבל זו יחסית חיצוניות אבא, "כלם בחכמה עשית", "כולם בחכמה אתברירו" – זה השכל של החכמה. בשביל עבודת הנסיונות לא צריך שכל אלא את עצם החכמה, כח מה, תקיפות הבטול – פנימיות אבא.].

עבודת הנסיונות – גילוי היחידה (כנגד היחידה דלעו"ז)

ד) וזהו גם מה שעבודת הנסיונות קשורה עם בחי' היחידה שבנפש [עבודת הבירורים, על פי טעם ודעת, היא בנר"נ. עבודת הנסיונות דורשת לגלות את המקיפים של הנפש.], שבכחה להפוך בחי' היחידה דלעו"ז [אפשר להגיע לעצם הניצוץ המת. מי שעומד מולי – החוקר – הוא היחידה דלעו"ז. הוא היחידה שבנפש, אבל היחידה דלעו"ז. בסתם שיחה, כשמישהו נכנס לבית חב"ד, זו לא היחידה שלי ולא שלו. אם הוא מסכים להניח תפלין פעם ראשונה בחיים יש גילוי יחידה, אך כשאני מדבר איתו יפה זו לא שיחת יחידה – לא יחידות. בחדר החקירה יש יחידות, צריך להרגיש שם יחידות ממש – גילוי היחידה שלו ושלך, אבל אצלו זו יחידה דלעו"ז. יוצא מכאן דבר גדול, עצה איך להתעצם בשעת הנסיון ("עצה מרחוק אמונה אמן", עצה והתעצמות – לשון נופל על לשון), להרגיש שכעת אתה נמצא ביחידות עם הרבי], בחי' היחידה דנפש הבהמית.

ולפעמים מבואר שכאשר מאיר בחי' היחידה שבנפש אזי אינו אפילו בדרך נסיון כלל [כי כשאתה מגלה את היחידה אין נסיון – כבר נצחת, "והיה כלא היה".], ומה שמ"מ ישנו נסיון, הנה הנסיון מתבטא בכך שיתעורר ויבוא לעבודה שמצד גילוי היחידה שבנפש, אבל לאחרי שמתגלה בחי' היחידה שבנפש [בשניה שמצליח לגלות אותה,] אזי העבודה אינה אפילו בדרך נסיון כלל [הנסיון מתבטל באותו רגע, היה כלא היה.].

גילוי היחידה – התענוג שבנפש

והענין הוא, דהנה, בחי' נפש רוח ונשמה, שהם הכחות הפנימיים שבנפש [הנשמה היא השכל, הרוח המדות והנפש היא הנה"י והגוף, הנפש הטבעית.], הם מכח השכל ולמטה, ולמעלה מהם הו"ע המקיף דחי' והמקיף דיחידה [קודם הזכיר רק יחידה, וכעת כולל את החיה:], שמקיף דחי' הו"ע הרצון, ומקיף דיחידה הו"ע התענוג [קודם ראינו באוה"ח "לא הביט און ביעקב" מצד הרצון "ולא ראה עמל בישראל" מצד התענוג – חיה ויחידה.].

והנה, ענין העבודה בדרך מלחמה ושקו"ט שייך רק בעבודה שמצד השכל ולמטה, משא"כ בעבודה שמצד רצון ותענוג [כתר, חיה-יחידה.] לא שייך ענין של שקו"ט, דממה נפשך, או שמתענג מדבר זה או שאינו מתענג ממנו [כעת אומר עוד משהו גדול מאד: הסימן שגילית את היחידה שבנפש, שם בחדר החקירה – אפילו הרבי הקודם, שהחוקר עומד מולו עם אקדח מכוון לראשו ביד, וצריך לומר לו שאתה לא פוחד. כלומר, לא צריך לומר שום דבר – אתה לא פוחד. כשהוא תמה ושואל אתה מסביר לו שאתה, שיש לך עולם אחד ושני אלוק אתה פוחד, אבל אני שיש לי אלוק אחד ושני עולמות איני פוחד. ברגע שנכנס הוא קבל החלטה איך לנהוג, אבל כאן אומר יותר מזה – הסימן שהצלחת לגלות את היחידה שבנפש הוא שאתה נמצא בתענוג, בכיף, עם האקדח לפנים שלך. הנצחון שלך – כל המשפחה בוכים, מה אתה עושה שם, איך אתה מתייסר, אבל אתה נמצא בכיף, אתה בתענוג הכי גדול.

התענוג הזה הוא הסימן האמתי של גילוי היחידה שבנפש. אם זה תענוג – ודאי אין פה נסיון בכלל, לא קשה בכלל. ככה בטלת את הנסיון, ובסוף בזכות זה אותו אחד גם יתעלה (יתכן שאצל גוי העיקר להגיע לרצון-חיה ואצל יהודי לתענוג-יחידה).]. והיינו, שכאשר העבודה היא מצד היחידה שבנפש, כח התענוג, הרי כיון שבפשיטות אצלו שמתענג מענין זה, אזי אין מקום לטענות ומענות ושקו"ט בדרך מלחמה [אין שום שקלא וטריא, שום משא ומתן עם הצד השני בכלל.].

השתוות על ידי גילוי התענוג

וכיון שהעבודה היא מצד היחידה שבנפש האלקית שמהפכת לקדושה גם את היחידה דנפש הבהמית, והיינו, שמוציא את התענוג של נה"ב מענינים גשמיים ועאכו"כ מענינים חומריים [שחומריות היא יותר גרועה ויותר גסה מגשמיות.], אזי נעשים אצלו כל הענינים הגשמיים והחומריים בהשתוות לגמרי [התענוג היינו שהיחידה בנפש שלו הפכה גם פנימה, עוד לפני שהוא הופך את היחידה שמולו – גם אצלו יש יחידה של הנפש הבהמית שלו, התענוגים בגשמיות. גילוי התענוג בקדושה שלו הופך את תענוג נפש הבהמית, והסימן הוא השתוות של קדושה. רבי הלל אמר שמי שלא הגיע למדת ההשתוות צריך לשרוף אותו עם החמץ בערב פסח.], ועי"ז בטלים כל עניני נסיונות.

וכפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק, שהמאמין לא יחוש משום יסורין בעולם, ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית, והיינו, שהסיבה לכך שהאדם מיצר ודואג על החסרון בענינים דבני חיי ומזוני רויחי [יש לו דאגות פרנסה, דרגות בריאות ודאגות משפחה. אם הוא דואג על הדברים האלה, הוא תפוס בהם וודאי לא נמצא בהשתוות.], הרי זה מפני שענינים אלו אינם בהשתוות אצלו, אבל כאשר נמצא במעמד ומצב שכל הענינים דבני חיי ומזוני רויחי הם בהשתוות אצלו, כי, מה שנוגע לו הרי זה רק ענין התומ"צ [וגם בני חיי ומזוני הם חלק מהתומ"צ שלו.], ומצד התורה הרי כל דעביד רחמנא לטב עביד [ולא שייכת דאגה. גם שאני יושב במצב הזה, שלכאורה לא נעים כל כך, אבל הכל מה'.],

אזי כל הענינים שבהם מנסים אותו נעשים אצלו בהשתוות, ובמילא בטל הנסיון [כדי לתקן את היחידה של מי שאתך בחדר – ביחידות – צריך קודם להגיע לגילוי היחידה שלך, שאין לך דאגה משום דבר בעולם. לכן אם הוא עומד עם אקדח – זה לא מדאיג אותך, אצלך הכל בהשתוות, בבני חיי ומזוני שלך. הכל אצלך בהשתוות, אז אתה בכיף – במקום אחר. החוקר מסתכל עליך ואומר שאתה משוגע, כבר במקום אחר, לא שייך. בסוף אותו משוגע הוא המנצח.]. וזהו גם הפירוש והביאור בהאמור לעיל שכאשר העבודה היא מצד היחידה שבנפש אזי אינו בדרך נסיון כלל, שזהו לפי שפעל בעצמו שכל מה שיארע יהי' אצלו בהשתוות לגמרי.

התגלות מסירות נפש (בדורות האחרונים) על ידי העלם השכל (בירידת הדורות)

ה) והנה אף שנת"ל שהניצוץ שבנסיון הוא בהעלם והסתר לגמרי עד שלא נשאר אלא מציאותו בלבד (שזהו החילוק הכללי שבין נסיונות לבירורים, וממנו באים בדרך ממילא כל החילוקים הפרטיים), הרי לאידך גיסא, ידוע שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר, וכיון שניצוץ זה ירד למטה כל כך עד שלא נשאר אלא מציאותו בלבד, הרי מובן שבזה נמצא הגבוה גבוה ביותר.

וע"ד דוגמא להמבואר בהטעם שענין המס"נ הוא בדורות האחרונים דוקא [מוסיף עוד ענין חשוב ביותר. למה בדורות הראשונים לא היה כח לעמוד בנסיון וכעת יש? אנחנו יותר טובים מכל הדורות, מאברהם אבינו והלאה?!], כיון שבדורות הראשונים היו בהתגלות עניני השכל [הם היו יותר טובים מאתנו בשכל.], והרי השכל מעלים על המס"נ [כמה שיותר שכל – יותר קשה למסור את הנפש. זה מהכללים החזקים בתורת החסידות – שכל הוא לא תמיד טוב. הוא טוב, אבל "אליה וקוץ בה" – הקוץ של השכל שמעלים על מסירות הנפש.], משא"כ בדורות האחרונים כו' [לנו ברוך ה' יש פחות שכל, וזה עושה מקום ליותר כח של מסירות נפש. לכן באמת מהבעל שם טוב והלאה, וכך הדגיש הרבי הרש"ב, הגאולה תבוא רק מכח אמונה פשוטה, ולא מכח השכל. בסוף יהיה גם שכל, שנזכה לדעת את ה', כמו שיסביר – אך כעת העבודה היא עבודה של מסירות נפש.].

וכשם שנקל לפעול ענין המס"נ על העקב שברגל יותר מאשר על הראש [אתה יכול לשים את העקב שלך במים רותחים, אבל את הראש אף פעם לא תשים במים רותחים. לעקב אין שכל, אז הוא מוכן למסור את הנפש, אבל לראש יש שכל ולא מוכן למסור את הנפש.], כמו"כ נקל לפעול ענין המס"נ בעקבתא דמשיחא [לשון עקב.] יותר מאשר בדורות הראשונים שהיו במדריגות עליונות יותר.

גילוי השרש הגבוה בניצוץ הנמוך והכבוי

ועד"ז יש לומר בענין הניצוץ שבנסיון, שכיון שלא נשאר בו אלא מציאותו בלבד, לכן נמצא בו הגבוה גבוה ביותר [הוא למטה-מטה ביותר אך משום כך גופא נמצא בו, בהעלם גמור, הכח של "הגבוה גבוה ביותר". מכאן נוכל להבין מי יכול לבוא אליו לעשות בו תחית המתים? דווקא מי שכעת מתגלה אצלו "הגבוה גבוה ביותר" (דהיינו מי שעומד בנסיון ומגלה את היחידה שבנפש שלו) שאז "מצא מין את מינו" וכח "הגבוה גבוה ביותר" שבניצוץ "חוזר וניעור". הפרק הקודם דבר על תענוג, כתר, והפרק הזה מדבר כבר על מסירות נפש. לא תמיד מזהים שמסירות נפש וכיף הולכים יחד – אדרבא – אך שניהם תופעות, גילויים, של היחידה שבנפש.].

הנסיון מביא לראית המהות

ו) ובזה יובן מ"ש כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת גו' [נאמר עוד כלל גדול: מתי שכל מעלים על מסירות נפש? רק שכל חיצוני, ידיעת המציאות, שהיא גדלות א'. עיקר גדלות א' הוא מצד אמא, וזה השכל שמעלים על המסירות נפש. גדלות ב', ובפרט גדלות ב' מצד אבא, היא ראית המהות – "כי עין בעין יראו". זו דעת עליה נאמר "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת" – שהנסיון מביא לידי דעת.

קודם הוא קטל את השכל, ופתאום בסוף אומר שדווקא בנסיונות נזכה לדעת את ה' כמו לעתיד לבוא. הנסיון דורש ממני עבודה בלי שכל, למעלה מטעם ודעת – גם גילוי תענוג עצמי, מדת ההשתוות – וגם נכונות למסור את הנפש בפועל ממש. היות שהגבוה ביותר מגיע למטה ביותר – החבור הזה, בין הכי גבוה להכי נמוך, מגלה את האמצע, את הדעת, אך זו לא דעת של העולם הזה, ידיעת המציאות בלבד, אלא דעת של ראית המהות.], היינו, שכדי שיהי' ענין הדעת וראי' באלקות [אומר בפירוש שזו ראיה, ראית המהות.] (לדעת), שזוהי התכלית דביאת המשיח, הרי זה ע"י ענין הנסיונות (כי מנסה גו' אתכם) דוקא.

וטעם הדבר, כי, בענין הנסיונות הרי הניצוץ הוא בהעלם והסתר ביותר, שלכן אי אפשר לפעול בו הבירור בדרך מלחמה ושקו"ט כו', אלא העבודה צריכה להיות באופן של הליכה בתוקף עצמי וביטול עצמי, שלזה באים ע"י גילוי היחידה שבנפש דוקא, וכאשר מתגלית בחי' היחידה דנפש האלקית, הרי היא מהפכת את היחידה דהנפש הבהמית, ובמילא פועל בעצמו שכל הענינים דבני חיי ומזוני הם בדרך השתוות לגמרי, ועי"ז [ממילא] מתבטל הנסיון (כנ"ל), ואז [ממילא] מתגלה הניצוץ שבו [בתוך הנסיון] וחוזר לקדושה, ולא עוד אלא שנעשה במדריגה עליונה ביותר [כי חוזר למקורו.], שהרי מה שירד למטה מטה ביותר הי' דוקא הגבוה גבוה ביותר [הכל רומז על משיח, שירד הכי למטה, בסתר המדרגה, ויעלה הכי גבוה, "ירום ונשא וגבה מאד". הוא בר נפלא ומשום כך הוא הוא מחיה מתים.].

תכלית הנסיונות – "ומלאה הארץ דעה את הוי'"

ז) וזהו גם הטעם שדוקא לאחרי הנסיונות שבחושך כפול ומכופל דגלות זה האחרון (שלאחריו יקויים היעוד את רוח הטומאה אעביר מן הארץ), שבו מבררים את הניצוצות האחרונים ביותר שהם בהעלם והסתר ביותר [ה"פכים קטנים", ש"יעקב לא מת" יש לו חוש בהם – לגלות שגם הם לא מתו. ידוע ש"פכים קטנים" שוה שטן, וכשמחברים מספר זה ליעקב הוא הופך להיות ישראל. כאשר הוא נאבק עם השטן ונצח אותו – מוסיפים את השטן ליעקב – ואז הוא מקבל את השם ישראל.], אזי יקויים היעוד מלאה הארץ דעה את הוי', שתתגלה הבטחת התורה כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת, היינו, שתכלית הנסיונות היא כדי שיתגלה ענין הדעת באלקות, דע את אלקי אביך [ועבדהו בלב שלם.].

ולכן ניתנה לנו עתה עבודת הנסיונות [כי רק כעת יש לנו את הכח לעמוד בה.] – לא באופן כפי שהי' בגלות מצרים שהי' רק ענין של בלבול, אלא כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר, ש"בגלות זה ניתן הכח והעוז להכיר את האמת כי הם רק נסיונות בלבד", ובאופן שיוכלו לעמוד בנסיון ע"י התעוררות כח העצמי, תוקף וביטול עצמי, ולעמוד בנסיון באופן שיוציאו את הניצוצות, ועי"ז יזכו לבוא לדעת את הוי' אלקיכם, והיינו, שהנסיון אינו בשביל עצמו [אומר עוד ווארט מאד יפה בסוף: כשנכנסים למצב של נסיון, כמו שיש מי שאומר ש'אתה לא כלום' צריך לומר ש'אני לא כלום'. כל הזמן אמרנו שהנסיון הוא כדי לגלות תוקף עצמי ובטול עצמי, אך זה בשביל הנסיון – להוציא את הניצוץ. הנסיון הוא לא בשבילי, לא בשביל עצם העמידה בנסיון, אלא בשביל "ומלאה הארץ דעה את הוי'", הדעת היא לכל הארץ – "והארץ האירה מכבודו".], אלא כל מה שמנסה הוי' אלקיכם אתכם אינו אלא כדי לדעת, לבוא למעמד ומצב דמלאה הארץ דעה את הוי' [לראות ש"כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'".].

ולכן, הנה כאשר נעמוד נגד (מ'וועט ביישטיין) כל ההעלמות וההסתרים, ונלך בדרך העבודה שלא להכנס לשקו"ט בדרך מלחמה, אלא לגשת לכל ענין בתוקף עצמי וביטול עצמי, היינו, שהן אמת שאני בעצמי איני מציאות כלל (איך בין טאַקע גאָרנישט) [אני לא מתרומם ומתנשא בעצמי בתוקף העצמי ובטול העצמי שלי, אני באמת שום דבר.], אבל כיון שהנני עוסק בעבודת הוי' אינני מתפעל משום דבר [דווקא בהיותי גארנישט.], ויודע אני שאי אפשר בלאו הכי, דער ענין מוז זיך דורכפירן – אזי מבטלים את הנסיון, ומבררים ומעלים את הניצוץ שמסתתר בו, ועי"ז פועלים בעולם את הגילוי שבמהרה בימינו יהי' בגלוי ממש ע"י ביאת משיח צדקנו. וההכנה לזה צריכה להיות ע"י עבודת כאו"א בזמן הגלות, ובפרט בגלות האחרון, ובגלות זה גופא בעקבתא דעקבתא דמשיחא, שכאשר כאו"א יעשה עבודתו [עד הסוף] בתוקף עצמי ובביטול עצמי [מתוך שהוא שום דבר בעצמו.], אזי במהרה נזכה כולנו שבעגלא דידן יתגלו כל הגילויים והאורות ועצמות ומהות א"ס ב"ה, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.

ניגנו ניגון ר"ח כסלו.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] שלש העבודות: ברורים נסיונות יחודים = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יש לומר שהן כנגד הכנעה הבדלה המתקה, וד"ל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com