חיפוש בתוכן האתר

מצוות עשה "קדֹשים תהיו" ו"וידעת היום" בתניא - מוצאי י"ב תמוז ע"ה – נוף אילון הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי י"ב תמוז ע"ה – נוף אילון

מצוות עשה "קדֹשים תהיו" ו"וידעת היום" בתניא

סיום ספר התניא

לצפיה בשיעור בוידאו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. י"ב תמוז תשע"ה

חג הגאולה

לחיים לחיים. הערב אנחנו חוגגים את סיום ספר התניא – בע"ה נדבר על התניא קדישא. שמענו כעת מהמרא דאתרא, הרב גדעון בנימין שליט"א, את ההקדמה הכי טובה לספר התניא. היום גם חג הגאולה של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, לכן נפתח את הערב עם "פדה בשלום נפשי" – הניגון ששרים ביום הזה.

יום הולדת "הקֹל קול"

לחיים לחיים. היום גם יום ההולדת של הרבי הריי"צ – הוא בן קלה שנים, נכנס לשנת ה-קלו. לפי המנהג של הבעל שם טוב כל יום אומרים את פרק התהלים – גם כל אחד ואחד וגם של הרבי, וגם של הרבי הקודם מי שחסיד. אם כן, היום סיימנו את פרק קל"ה והתחלנו את פרק קל"ו של הרבי הריי"צ.

המעבר הזה הוא מאד מיוחד, מ"הקֹל" ל"קול" – "הקֹל קול יעקב" – הראשון חסר ו והשני מלא ו. על כך כתוב הפירוש בחסידות שחסר הוא דרך העלאה מלמטה למעלה ומלא ו זו דרך המשכה מלמעלה למטה. העלאה היא תפלה, קודם צריך להתפלל, קול תפלה, ומיד צריך "מבית הכנסת לבית המדרש" – להפוך את "הקֹל" ל"קול" מלא, קול תורה. כך מעבר השנים. כתוב "יודע הוי' ימי תמימים" – שנות הצדיקים מאד משמעותיות. כעת המעבר מ"הקֹל" ל"קול".

כשמחברים אותם יחד – "הקֹל קול" – מקבלים מספר מאד חשוב שחז"ל דורשים אותו, 271, בגימטריא הריון. יש מאמר חז"ל שימי ההריון הם רעא ימים, כמנין הריון. אם כן, מתוך החבור של קול התפלה – שהוא העלאת מ"נ, "אשה כי תזריע", "אשה מזרעת תחלה" – וקול התורה, הזכר, אזי "יולדת זכר". "וילדה זכר" היינו הגאולה, משיח, "שירו להוי' שיר חדש" – "שיר חדש" לשון זכר, שכבר לא מוליד עוד גלות ח"ו, אלא רק גאולה אמתית ושלמה.

זה הסימן כעת, "הקֹל קול יעקב". צריכים גם לרשת את "הידים ידי עשו" – גם אותן אנחנו צריכים כדי לבנות ולתקן את המציאות. כעת אני חושב שקשור גם ליעקב שלנו פה (שארגן את שיעור התניא ואת הסיום) – "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו", הכל למעליותא.

התחזקות בחסידות בחג הגאולה

בכל אופן, זהו גם חג הגאולה של הרבי הקודם, שכעת מלאו לו קלה שנים, והוא כותב ש"לא אותי לבד גאל ה' אלא את כל אשר בשם ישראל יכונה". כמו ששמענו קודם, לא צריך להיות – עדיין – חסיד חב"ד, אלא שייך ל"כל אשר בשם ישראל יכונה".

במכתב שהוא כתב אחרי השחרור שלו, אחרי הגאולה, הוא בקש – מה ששמענו פה מפי הרב – שכולם יתחזקו בלימוד החסידות, החל מספר התניא. כל הגאולה היא כדי שנלמד את הספר הזה לעומק, "אליבא דנפשיה", שכל אחד יקח ללב. ואז, כאשר יקויים "יפוצו מעינותיך חוצה", אזי "קאתי מר – דא מלכא משיחא" בחסד וברחמים, כמו שכתוב בספר הזהר "בהאי חבורא דילך [גם חבור של פנימיות התורה] יפקון ביה מן גלותא בחסד וברחמים". צריכים ללמוד זהר בדרך של "יתפרנסון מיניה", שהכוונה שיבינו בטוב טעם ודעת – הענין של אדמו"ר הזקן וספר התניא, "טוב טעם ודעת למדני". "טוב טעם" עולה "קול" מלא (שעולה ח פעמים טובטעם עולה ז פעמים טוב), "קול [פנימיות ה]תורה".

ב. שתי מצוות עשה שלא כדעת הרמב"ם בספר התניא

פסק אדמו"ר הזקן בתניא – שתי מצוות שלא כדעת הרמב"ם

רצינו הערב לדבר על שתי מצוות. יש תריג מצוות, רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה. הרב בנימין הזכיר בדבריו גם את הרמב"ם וגם את רס"ג, ששניהם – חוץ מספרי החקירה שלהם – עסקו במנין המצוות. לפני הגאונים, אף שכתוב בגמרא שיש תריג מצוות, אף אחד לא עסק במנין בפרוטרוט של המצוות. לכן יש כמה וכמה שיטות – הבה"ג, רס"ג, הרמב"ם. היום בדרך כלל, רוב הראשונים והאחרונים אחרי הרמב"ם, נקטו בשיטת הרמב"ם לגבי המצוות.

בספר התניא יש תופעה מאד מענינת. בעל התניא, אדמו"ר הזקן, הוא פוסק – פוסק הלכה. חוץ מספר התניא הוא גם חבר את שו"ע שנקרא בעולם שו"ע הרב. גדולי אותו הדור כינו אותו רב – "רב תנא ופליג" – לכן כך מכונה השו"ע שלו, ספר פסק הלכה. שמענו מהרב בנימין שיש הרבה ספרי מוסר וספרי חסידות וספרי קבלה – כל מיני ספרים של פנימיות ושל תיקון הנפש, תיקון מדות. הספר הזה, חוץ מכך שזכה להתפשט בעם ישראל, והוא מתפשט והולך, הוא גם 'פוסק' בכל מיני נושאים של נפש. מה פירוש 'פוסק'? מכריע בין דעות שונות. בכל דור ודור יש משה רבינו, שהוא המכריע. יש מושג 'דעת המכריע' – המכריע בגימטריא משה (דעת המכריע היא דעת משה), "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". לכן נוהגים לומר שספר זה הוא גם ספר פסק, חוץ מכל הפנימיות שיש בו.

מענין, ועל כך רוצים לדבר הערב, שכאן הוא פוסק שתי מצוות עשה מ-רמח מצות עשה של התורה לא לפי שיטת הרמב"ם – מצוות שאצל הרמב"ם לא נכללות במנין המצוות, אבל כן יש ראשונים או גאונים קודמים שכוללים את המצוות הללו במנין תריג מצוות. קודם נאמר אותן בפשטות, ואחר כך גם נקרא ונעיין בלשון אדמו"ר הזקן בתוך הספר.

מבנה ספר התניא

מצוה אחת הוא כותב בסוף הספר. הספר מחולק לחמשה חלקים:

החלק הראשון – ספר של בינונים, שמדבר בעיקר על אהבת ה' ויראת ה'.

החלק השני – שער היחוד והאמונה, שעוסק באחדות ה', "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יחודא עילאה בלשון הזהר, ובשכמל"ו, יחודא תתאה, התבוננות.

החלק השלישי – אגרת התשובה. הרבי הקודם, בעל יום ההולדת וחג הגאולה של היום, קבע שיעור יומי בספר הזה. היום הכי טוב למי שמקבל על עצמו ללמוד את הספר – שילמד לפי תקנת הרבי הקודם. מי שלומד את השיעור היומי בתניא נמצא כעת ב"אגרת התשובה" שעוסקת בתשובה.

החלק הרביעי – אגרת הקדש. מכתבים שאדמו"ר הזקן כתב לחסידים ולכלל ישראל בשנות הנשיאות שלו.

החלק החמישי – קונטרס אחרון[ב], הסברים עמוקים לכמה נושאים שכתב בקיצור בחלק הראשון של התניא והוא מאריך ומעמיק להסביר אותם כאן.

מצות "וידעת היום" – ידיעת מציאות ההשתלשלות

בחלק האחרון של התניא, קונטרס אחרון, אדמו"ר הזקן כותב שיש מצות עשה דאורייתא – "מצוה רבה ונשאה ועולה על כולנה", כלשונו – להתבונן על מנת לדעת את "מציאות ההשתלשלות". מאיפה לומדים את המצוה הזו? מהפסוק בפרשת ואתחנן "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". הוא אומר שהפסוק הזה הוא מצות עשה דאורייתא.

אפשר לתאר את תוכן הידיעה של "וידעת היום... כי הוי' הוא האלהים" בכל מיני צורות, והוא אומר שזו מצות ידיעת מציאות כל סדר השתלשלות – איך ה' ברא את העולם, מראשית סדר השתלשלות, הצמצום הראשון בלשון הקבלה, ועד העולם הזה התחתון. כל מה שכתוב בספרי הקבלה, בעיקר בכתבי האריז"ל. לפני כתבי האריז"ל היה קשה לקיים את המצוה הזו כפי שהוא מגדיר אותה. אמרנו שכן יש מי שקדם לו בין הראשונים שאומר שיש מצות עשה של "וידעת היום", אף שהרמב"ם לא כולל אותה כמצות עשה. יש לרמב"ם מצות האמנת אלקות, "אנכי הוי' אלהיך", ומצות אחדות הוי', "שמע ישראל וגו'", אבל אין לו את המצוה של ידיעת ה'. אפשר לומר שהיא כלולה אצלו במצוות הקודמות שהזכרנו, אבל הוא לא מייחד את "וידעת היום" כמצות עשה בפני עצמה.

מי אותו ראשון שאומר שזו מצוה (עוד לפני האריז"ל)? רבינו יונה. אחד מגדולי הראשונים, בן דורו של הרמב"ן, ויש לו גם שיטה על הש"ס (תלמידי רבינו יונה על מסכת ברכות), פירוש מאד חשוב על פרקי אבות, על ספר משלי, ספר שערי תשובה. יש לו גם הרבה ספרים שלא הגיעו אלינו. כנראה יש לו פירוש שלם על הש"ס שלא זכינו לו. בכל אופן, יש ספר שנכתב בתקופת האריז"ל על ידי שמש בית הכנסת של האר"י הקדוש – ספר חרדים. נכתב על ידי צדיק מאד גדול ומיוחד. הוא כותב שם הרבה שיטות במנין המצוות שאינן ידועות ומקובלות – שיטות ראשונים אחרים, חוץ מהרמב"ם ושיטות ידועות אחרות, שמנו מצוות נוספות במצוות עשה או ל"ת של התורה. הוא מביא שרבינו יונה פסוק ש"וידעת היום" זו מצות עשה מדאורייתא.

מצות ההתבוננות

רבינו יונה המובא בספר חרדים מגדיר את מצות "וידעת" הרבה יותר פשוט – התבוננות בגדולת ה' ("ידיעת מציאות ההשתלשלות", כהגדרת אדמו"ר הזקן בתניא, זה לשון של קבלה). הרמב"ם אומר שחייבים להתבונן כדי להגיע לאהבת ה' ויראת ה', אך לא עושה מההתבוננות מצוה בפני עצמה. רבינו יונה אומר שאם אתה עוצם עינים ומתבונן, או פוקח עינים ומקיים "עמֹד והתבונן נפלאות אל" – בנפלאות הטבע, בנוף הנפלא (אנחנו בנוף אילון...) – ומבין שזה ה' עשה, שהרי "אין דבר עושה את עצמו". התבוננות היא הסתכלות עמוקה במשהו – "עמֹד והתבונן" – לנסות להכיר מה קורה כאן בפנימיות. הוא עומד ומשתאה, משתומם ומתפלא. הוא אומר שעצם ההתבוננות בגדולת ה' הוא מצות עשה מן התורה, עוד לפני שהיא מביאה לאהבת ה' ויראת ה'.

יש משהו דומה לזה בחסידות, ששואלים על מצות אהבת ה' – איך בכלל אפשר לצוות למישהו 'תאהב!'? או שהוא אוהב או שאינו אוהב – איך אפשר לצוות על רגש בלב? לכן כתוב, בשם הבעל שם טוב, שאין הכי נמי. אם מסתכלים ברמב"ם רואים שהוא אומר שכדי לקיים את מצות האהבה צריך קודם להתבונן. לכן, מה שבבחירת האדם – שתיכף נדבר עליה, "ובחרת בחיים" – הוא להתבונן על מנת להוליד אהבת ה'. יש בתוך הראש שלנו זיווג של חכמה ובינה, אבא ואמא, ואם הם מתחברים-מזדווגים כדבעי הם מולידים רגש. צריך להוליד את האהבה והיראה על ידי שמתבוננים נכון. אם כן, מהי מצות האהבה? הוא לוקח לכיוון הפוך, שהמצוה בבחירה החפשית שלי היא להתבונן. המצוה שלי היא להתבונן עם כוונה מכוונת להוליד אהבה – מה יצא בסוף כבר לא עניני. אני צריך להתבונן ובכך אני מקיים את מצות האהבה. שוב, זהו כיוון אחר.

כאן הוא אומר שההתבוננות היא לא קיום מצות האהבה, אלא היא עצמה מצוה – ה' רוצה שיהודי יחשוב כל הזמן על ה', בלי שיהיה מותנה או אפילו מכוון לתוצאות של זה.

ידיעת מציאות סדר השתלשלות – לימוד תמצית קבלת האריז"ל

שוב, אדמו"ר הזקן פוסק מאד חזק בתניא, כ"מצוה רבה ונשאה העולה על כולנה" את מצות "וידעת", ולא מסתפק בהתבוננות אלא בכך שמגיעים לידיעה. הוא אומר שצריך להגיע ל"ידיעת המציאות" – נסביר יותר בהמשך – של סודות האריז"ל, השתלשלות העולמות. שוב, לפי רבינו  יונה – וכך גם פשט הרמב"ם – התבוננות היא להסתכל בטבע, במעשה בראשית, או להתבונן יותר עמוק, בשכלים נבדלים, במלאכים, במעשה מרכבה.

כאן כבר מדובר אחרי האריז"ל, אחרי גילוי הקבלה, כמו שצריכים ללמוד את ספר התניא – כדי לקיים את המצוה הזו צריך ללמוד לפחות "אוצרות חיים", קיצור עץ חיים של האר"י הקדוש, להכיר את סדר השתלשלות. עד כאן בתור הקדמה, בקיצור, מצוה אחת – שהוא פוסק כאן שהיא מצוה מן התורה על כל יהודי. משמע שעל כל יהודי ועל כל יהודיה – אין פה הבדל בין איש ואשה. יש מצוה שכל אחד וכל אחת ידעו את ה' – להתבונן בה' נטו.

מצות "קדֹשים תהיו" – "קדש עצמך במותר לך"

יש עוד מצוה, בחלק הראשון, שהוא עושה ממנה יותר ענין, מזכיר אותה כמצות עשה מן התורה פעמיים. כדי להגיע למצות "וידעת" צריך להגיע לסוף הספר, לחלק הכי עמוק. אבל החלק הראשון, ששוה לכל נפש – "ספר של בינונים", ש"היא מדת כל אדם" – הוא אומר שיש מצוה שהרמב"ם לא כולל אותה, ומהרמב"ן בפירושו על התורה (פירוש חשוב מאד) משמע שכן כולל את המצוה הזו. אבל בהשגות הרמב"ן על ספר המצוות של הרמב"ם משמע שהוא מסכים לרמב"ם, אף שבפירושו על התורה משמע שמחשיב זאת כמצוה של התורה – להלכה מודה לרמב"ם (כך מסביר הרבי).

יש אחרים שכן פוסקים זאת כמצות עשה דאורייתא, וכך אדמו"ר הזקן כותב כאן פעמיים – בפרק כז ובפרק ל. הוא כותב שיש מצות עשה דאורייתא של "קדֹשים תהיו" – תחלת פרשת קדושים, פרשה שנאמרה בהקהל לכל עם ישראל מפאת חשיבותה. היא פותחת, "הכל הולך אחר הפתיחה", "קדֹשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם", ובהמשך כתוב "והתקדשתם והייתם קדֹשים" (ביטוי שכתוב גם קודם, בסוף פרשת שמיני, וחוזר שוב בסוף פרשת קדושים).

מה המצוה המיוחדת כאן (שהרמב"ם לא כולל)? המצוה של "קדש עצמך במותר לך"[ג]. שאדם צריך לקדש את עצמו – על פי פשט הכוונה היא לפרוש – גם מדברים המותרים על פי תורה. בלשונו המפורסם של הרמב"ן בפירושו על החומש – לא להיות "נבל ברשות התורה". אף שהוא מאד מדגיש זאת בפירושו על התורה, כנראה שלהלכה לא פוסק זאת כמצוות עשה דאורייתא. מי כן פוסק כך? שוב צריכים להסתכל בספר חרדים, שכותב שמונים מצוה זו "בשם גאון ורבינו שלמה אבן גבירול". שוב, מצות עשה שכוללת זכרים ונקבות ל"קדש עצמך במותר לך".

המותר – מיותר (נוגע בעצם הנפש)

לא מדובר באיסורי התורה – "מה שאסור אסור" (כפתגם חסידי אדמו"ר הזקן באידיש). אצל יהודי צריך להיות כל כך מוטבע מה שאסור, שלא צריך כלל לחשוב על זה. אבל העיקר, שמה שמותר – אם לא צריכים אותו לצורך קיום הגוף, לצורך עבודת ה' – הוא מיותר. לא רק שמיותר סתם, אלא שיש מצות עשה דאורייתא לפרוש ממנו, לא לעשות אותו – הן באכילה, הן בשתיה והן בכל הנאה גופנית, הן בדבור, הן בכל חושי האדם.

יש מי ששקוע רק ב-ד אמות של הלכה, לא מסתכל אפילו מחוץ ל-ד אמות של הלכה שלו. חסידים לא נהגו כל היום להסתכל למטה לארץ, אבל בכל אופן בפנימיות כתוב ש-ד אמות של הלכה הן "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – ש-ד אמות הן ד אותיות י-ה-ו-ה (כפי שכתוב בתחלת השו"ע) – והוא אף פעם לא יוצא מהן.

יש ספרי חסידות – לא בחב"ד – שכאשר רואים איש אני רואה בעצם את שם הוי', י-ה-ו-ה (אם כי, כפי ששמענו קודם, ש"פרצופיהן שונים"), וכשמזדמן לראות אשה רואים א-ד-נ-י. "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" (איש הוא בחינת "עֶלֶם" ואילו אשה היא "לדר דר", היא מולידה דורות לעולם, "דור ישרים יבורך". "דר דר" = זאת). כל אשה היא שם אדנות וכל איש הוא שם הוי'. כך רואה אחד שלא יוצא אף פעם מתוך ד אמות של הלכה. כל זה הוא חלק מ"קדש עצמך במותר לך".

יש שיחה של הרבי, שהוא אומר שקיום כל התורה – כל האיסורים, "מה שאסור אסור" – נוגע עד להתפשטות הנפש של האדם. כלומר, קיום כל המצוות עושה תיקון של אור הנפש, כל הגילויים מהנפש, שהכל יהיה בקדושה, יהיה טוב – אך הוא לא נוגע לעצם הנפש של היהודי, היחידה שבנפש, "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך". לעצם הנפש נוגעת מצות "קדש עצמך במותר לך"[ד] – לפנים משורת הדין, שלפי הפסק כאן הוא שורת הדין שמי שלא מקיימה עובר עבירה דאורייתא. למצוה הזו יש סגולה מיוחדת, שנוגעת ומגלה ועושה תיקון – הלבשה של הדבר במציאות – גם בעצם הנפש של היהודי, כל אחד ואחת מעם ישראל.

כיבוש היצר אצל הרמב"ם

יש מי ששואל איפה בכל זאת הדבר הזה נמצא בתוך הרמב"ם? הרי הרמב"ם כותב בהלכות דעות ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" וכו'. באיזה מצוה הרמב"ם כולל "קדש עצמך במותר לך"? יש מי שכותב שכלול במצוה שהרמב"ם מביא ככותרת כל הלכות דעות (שבאות אחרי הלכות יסודי התורה) – הכל בא להסביר את מצות "והלכת בדרכיו", המצוה להתדמות אליו יתברך, "מה הוא רחום – אף אתה רחום; מה הוא חנון – אף אתה חנון; מה הוא ארך אפים – אף אתה ארך אפים". הרמב"ם מוסיף כמה דברים שחז"ל לא מזכירים, וביניהם "מה הוא גבור – אף אתה גבור". גבור הוא כפי שכתוב בפרקי אבות – "איזהו גבור? הכובש את יצרו". כיבוש היצר הוא לא להרבות בדברים מותרים – לא להיות נבל ברשות התורה. לכן אומרים' בצדק' שהרמב"ם כן כולל את הענין הזה – להתדמות לה' בתור גבור.

לפי פירוש הרמב"ם זהו גם תנאי בנבואה – נביא צריך להיות ענו וחכם וגבור ועשיר. הפשט – והר"ן בדרשותיו חולק על הרמב"ם בנוגע לפשט – שצריך להיות גבור כפשוטו, בעל שרירים, עם כח פיזי להרים את המשכן לבד כמו משה, ועשיר בחשבון הבנק. אבל הרמב"ם כותב שפירוש להיות גבור היינו שצריך להיות "כובש את יצרו" בנפש – בעל אתכפיא – "קדש עצמך במותר לך", ועשיר בדעת, "אין עשיר אלא בדעת" ו"איזהו עשיר השמח בחלקו".

בכל אופן, הרמב"ם והחינוך כותבים על מצוה זו של "והלכת בדרכיו" שנוהגת בזכרים ובנקבות – גם איש צריך להיות גבור וגם אשה צריכה להיות גבורה, "קדש עצמך במותר לך". בכל אופן, יש ראשונים שעושים מזה מצות עשה בפני עצמה. לפי דעתם יש גם את המצוה להתדמות אליו יתברך וגם את המצוה של "קדשים תהיו" – שיהודי מצווה להיות קדוש. כל היהודים הם עם קדוש, "ממלכת כהנים וגוי קדוש". צריך להיות קדוש, ובשביל להיות קדוש צריך לקיים "קדש עצמך במותר לך".

"קדש עצמך ב[תוך ה]מותר לך"

צריך לציין שכתוב בחסידות – וכך כתוב גם בתניא מהגמרא – שחכמים יודעים איך להשתמש בהנאות העולם הזה כדי להרחיב את דעתם לעבודת ה', כמו לאכול בשר שמן כדי להרחיב את הדעת ללימוד התורה בעומק. כך רבא כותב בגמרא. או לשתות יין מבושם להרחבת הדעת או עונג שבת. לפי זה מפרשים "קדש עצמך במותר לך" – לא פשט, אלא בדרך דרוש – שצריך לקדש את עצמך כאשר אתה עושה את המותר לך, לא פורש מן המותר לך.

הפשט הוא "קדש עצמך במותר לך" – מדת הפרישות. אבל הדרוש הוא שונה, ועל כך כתוב ש"אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל". לכן גם אפשר להבין אף לשיטת הרמב"ן למה קשה למנות זאת כמצוה, כי אז מאד קשה לומר שיש "יוצא מן הכלל", אבל משאירים קצת פתוח אז אמנם יש כלל, והכלל הוא כלל, אבל יש גם מקום ליוצא מן הכלל. כלומר, אפשר פשוט לקרוא אחרת את המשפט – להמשיך קדושה בתוך המותר לך, כאשר אותו מותר מרחיב את הדעת לעבודת ה'.

דווקא בתלמוד ירושלמי כתוב שכאשר אדם רואה משהו טעים ולא נהנה הוא עתיד ליתן על כך את הדין. שואלים כל ספרי המוסר – לא רק בחסידות – איזו מדה זו? כל דבר שמושך אותי צריך ללכת ולחטוף אותו, "חטוף ואכול"? הירושלמי הוא מוחין דאבא, מדרגה גבוהה, מדרגת ארץ ישראל. הוא מדבר על מצב שאדם יודע – במודעות טבעית, בטבעו היהודי הבריא – להשתמש בכל הנאה לעבודת ה', כלומר שדרך זה מכיר את ה' ומודה לה', מברך את ה'. יש צדיקים שאמרו שכל מה שהם אוכלים – לא מברכים כדי לאכול אלא אוכלים כדי שיוכלו לברך את ה'.

רבי זירא צם מאה תעניות לשכוח תלמוד בבלי כדי לזכות לתלמוד ירושלמי. יש פירוש אחד שהוא צם מאה תעניות כדי לשכוח את הפשט של "קדש עצמך במותר לך" – ראש של פרישות, של תלמוד בבלי – כדי לזכות לפשט של תלמוד ירושלמי, להחדיר את הקדושה בתוך המותר (בשביל להגיע לזה היה צריך לצום הרבה, תנועה קיצונית של פרישות מהנאות העולם הזה, ודוק).

אחרי כל הדרוש הזה, עדיין בספר התניא שהוא כותב שיש מצות עשה מן התורה של "קדשים תהיו" הוא לא מתכוון לדרוש הזה. הוא פוסק שיש מצוה שאדם יעשה אתכפיא, מצות עשה דאורייתא. שוב, הוא מדגיש זאת פעמיים בתוך הספר – משני פסוקים, "קדשים תהיו" ו"והתקדשתם והייתם קדשים". תיכף נקרא זאת בפנים.

סיכום

עד כאן מה שהקדמנו, שיש פה פסק על שתי מצוות עשה דאורייתא – מבין רמח מצוות – שהרמב"ם לא כולל. לכל מצוה כזו  יש אסמכתא של ראשונים קודמים. המצוה לדעת את ה', לדעת את סדר ההשתלשלות, היא "וידעת היום", והמצוה של "קדש עצמך" היא "קדשים תהיו". היות שיש פה תופעה מענינת כל כך, בהמשך ננסה גם להתבונן מה הקשר בין שתי המצוות האלה. הרי יש עוד הרבה מצוות שראשונים חוץ מהרמב"ם כוללים והרמב"ם לא כולל – חלקן מצוות מאד מענינות, 'יפות' ומיוחדות, כפי שנזכיר כמה מהן – אבל אדמו"ר הזקן בתניא פוסק כשתי המצוות האלה, "קדשים תהיו" ו"וידעת היום".

נאמר לחיים ונשמע עוד ניגון – ניגון שחובר לכבוד הגאולה של יב-יג תמוז, "ניגון הגאולה" של אדמו"ר הקודם, אדמו"ר הריי"צ. לחיים לחיים.

ג. מצות "וידעת" – "מצוה רבה ונשאה"

מעלת ידיעת סדר השתלשלות על קיום מצוות, ועל לימוד הלכותיהן וכוונותיהן

נתחיל לקרוא את המצוה בקונטרס אחרון, המצוה של ידיעת ה'. כאן, בקיצור, הוא אומר שיש קיום מצוה בפועל – כמו לקחת ארבעת המינים של סוכות ולברך ולנענע. כשאדם לוקח את האתרוג ביד, הוא כותב, שהוא תופס ממש בהתלבשות הכלים דמלכות דאצילות בתוך המציאות הגשמית של הפרי, פרי עץ הדר, האתרוג, וכך ממש תופס אלקות ביד. כשעושים מצוה תופסים ביד במהות האלקות.

הוא אומר שכאשר אני לומד את ההלכות של לולב ואתרוג צריך להבין בדיוק, ותוך כדי שאני לומד את ההלכה אני גם מצייר את החפצא – אז גם יש במחשבה ובדבור שלי תפיסת מהות של האלקות, בלימוד ההלכה של המצוה. הוא אומר שכשם שיש לימוד ההלכות, יש גם מצוה ללמוד את הכוונות – הסודות של המצוה – ש"לא גרע מלימוד ההלכה", רק שכאשר לומדים את הכוונה-הסוד אין תפיסת המהות אלא רק ידיעת המציאות.

חוץ משלשת הדברים האלה – קיום המצוה בפועל, לימוד הלכות המצוה (אי אפשר לקיים את המצוה בלי ללמוד את ההלכה, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה") ולימוד כוונות המצוה – יש משהו עוד יותר מהכל, שהוא עצם לימוד סודות הבריאה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ללמוד ולהתבונן עד שאני יודע ממש בידיעת המציאות את השתלשלות העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, איך ה' ברא את העולם.

ידיעת המציאות בהפשטת הגשמיות (לימוד קו"א)

אחרי שהוא אומר שיש מעלה בקיום המצוה בפועל, שתופסים את המהות באתרוג הגשמי, וגם לומדים את ההלכות וגם את הסודות ששייכות למצוה – ולכאורה ידיעת מציאות ההשתלשלות, לא שייכת למצוה מעשית, לחפצא של מצוה וכו', הוא אומר:

אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא ג"כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' [פסוק חשוב שדוד המלך אומר לשלמה המלך – "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל הלבבות דורש הוי' וגו'".] ומביאה ללב שלם [כלשון הפסוק "ועבדהו בלב שלם". יש מצוה לדעת את ה', והיא מביאה, בדרך ממילא, ללב שלם.] כו' שהוא העיקר [עיקר היהדות שיהודי יהיה קשור לקב"ה בלב שלם.

כעת הוא מגדיר מהי ידיעת המציאות של ההשתלשלות. לא רק ללמוד את הספר ולהיות בקי במה שכתוב בו, אלא:] והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות כו' [אומר בשתי מילים, אבל הן שתי מילים חשובות ביותר – יסוד היסודות של כל תורת החסידות, חסידות חב"ד במיוחד. אפשר ללמוד את ספרי הקבלה, אבל לתפוס אותם כפשט. שם הפשט שחסד הוא יד ימין למעלה וגבורה יד שמאל למעלה, וכך הלאה. למי שתופס זאת בפשטות, בחיצוניות, קוראים להשגתו 'הגשמה'. כנראה שלאריז"ל לא היה מנוס אלא להלביש את הדברים בהגשמה, אבל לקרוא ולהבין ולהיות בקי בכל הדימויים הגופניים – אין בכך שום מצוה, לדבריו, ויתכן שלא רק שלא קיימת מצוה אלא זה אפילו לגריעותא. הבעל שם טוב אומר שכאשר לומדים את הקבלה צריכים מאד להזהר לא להגשים אלקות. לכן הוא אומר שקיום מצוות "וידעת" – ידיעת הסודות של המציאות, לא של המצוות – היא הכרת הבריאה, "ידיעת מציאות ההשתלשלות", בהפשטת הגשמיות. לשם כך נתנה חסידות חב"ד, ולכן גם רצינו לדבר על כך. חסידות חב"ד מטרתה להכיר את כל נושאי הקבלה, אבל "להפשיט מגשמיות". הוא משתמש בביטוי הזה עוד פעם באגרת הקדש, שצריך לדעת איך להפשיט. לא פשוט איך להפשיט מגשמיות, אבל בלי הפשטה לא קיימת את המצוה הרבה והנשאה הזו.

כעת כותב מה שאמרנו, שהוא פוסק כאן (כדרכו כפוסק):] רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג [כותב בפירוש שיש מצוה אחת מתוך תרי"ג מצוות התורה – "וידעת היום וגו'".] והאדם צריך לקיים כל תרי"ג לפי שהן השתלשלות המלכות דחיצונית דכלים דאצי' [משתמש במושגי קבלה, כפי שנוהג בעיקר בחלק זה של התניא.] לכן צריך להרבות בקיום כל התרי"ג וקיומן בפועל [לכן גם הרבי רצה שחוץ משיעור תניא יומי לכל אחד יהיה שיעור רמב"ם – כדי להקיף ולדעת את כל המצוות. הוא אומר שיש מצוה אחת רבה ונשאה ועולה על כולנה – אבל היא אחת מ-תריג שאת כולן צריכים ללמוד ולקיים.] בפועל ממש במחדו"מ שהן בי"ע [במחשבה מורידים את האלקות לבריאה, בדבור ליצירה ובמעשה לעשיה.]

שו"ת על הפשטת הגשמיות

כמעט אין בספרי הקבלה נמשל חוץ אולי מהרמח"ל ואחר כך החסידות.

הרמח"ל הוא אכן הראשון שהבין שצריכים לחשוף את הנמשל.

אז כשלומדים את ספרי רבי חיים ויטאל, אין נמשל אלא רק משל באריכות – הרמח"ל אומר שלא צריך להכנס לכל פרטי הפרטים – אז מה זה? לא צריך ללמוד?

לפי דרך החסידות – הצ"צ מאריך בכך ב"שרש מצות התפלה" בדרך מצותיך – הבעל שם טוב מאד הזהיר לא ללמוד ישר את כתבי האריז"ל, לאחד שאין לו חוש ורקע בלימוד החסידות. אז לא היה את ספר התניא, אבל כמו שהזכרתם – היה רב ותלמיד, רב שמוסר לתלמיד את הנסתר (כמו האר"י למהרח"ו). הבעל שם טוב הזהיר לא ללמוד ישר בכתבי האר"י. צריך רב, אחר כך יש את ספרי חב"ד, שמטרתם הפשטה ושלילת ההגשמה. אומרים לתלמיד – יש כאן הרבה תלמידים, כן ירבו, כולנו תלמידים – לא להתחיל מכתבי האריז"ל אלא קודם למלא כרסו בחסידות ממש (כמו שהרמב"ם אומר למלא כרסו בש"ס ובפוסקים).

אבל חסידות זה מה שנוגע בנפש, לא סדר השתלשלות.

הדוגמה הכי פשוטה, בקבלה אתה לומד ש"חסד דרועא ימינא". הפסוק אומר "מבשרי אחזה אלוה". יש פירוש ש"בשרי" היינו הגוף הבשרי, אבל החסידות אומרת ש"בשרי" היינו "לב בשר" – המדות המתוקנת בנפש. כשאני אומר חסד, יד ימין, באה לי למחשבה מדת האהבה, "וימינו תחבקני". זו כבר הפשטה, שאיני חושב על יד ימין כיד ימין אלא ככח שמחבק באהבה – ואהבה היא סוגיא עצומה, יש אין ספור דרגות של אהבה. כמו שיש סוגיות שלמות בגמרא, כך מדת האהבה היא מסכתות שלמות של אהבה – מה פירוש "בכל לבבך", "בכל נפשך", "בכל מאדך" וכך הלאה. ברגע שחושבים על אהבה ביחס ל"חסד דרועא ימינא" זו כבר הפשטה. "מבשרי אחזה אלוה".

"לראות היש משכיל דֹרש את אלהים"

עד כאן הקטע שנוגע לנו, שאומר שידיעת ה' היא מצוה – אחת מ-תריג מצוות שאת כולן צריך לקיים. אמרנו שמי שקדם לו, שמונה את המצוה הזו, הוא רבינו יונה כמובא בספר חרדים. כל המצוות יוצאות מפסוקים בחמשה חומשי תורת משה, שאין נביא רשאי לחדש מצוה אחריו, אך מסמיכים גם על פסוקים בנ"ך בנוסף, כפי שמביא כאן בתניא את "דע את אלהי אביך וגו'".

גם בספר חרדים, אחרי שהוא כותב את הפסוק בתורה, הוא מביא את הפסוק של דוד המלך "הוי' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דֹרש את אלהים". זהו פסוק שבעצם חוזר פעמיים בתהלים, עם הבדל במלה הראשונה – פעם אחת שם הוי' ופעם שניה שם אלקים (בסוף בשני הפסוקים שם אלקים). בפסוק הראשון "הוי' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דֹרש את אלהים" ובפסוק השני "אלהים משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דֹרש את אלהים"[ה].

למה הוא רוצה את הפסוק הזה? כי מתוכו רואים שה' מחפש בעולם משכילים. לא משכילים כמו שמשתמשים היום... זה המקור לז'רגון החב"די, שמי שלומד טוב חסידות ומבין נקרא 'משכיל'. יש "אשרי משכיל אל דל". המשכיל הכי גדול בין חסידי חב"ד היה רבי אייזיק מהומיל, הכי עמקן בתורת החסידות – כתב הרבה ספרים. איפה ראינו שיש ענין להיות משכיל? אמרנו שכדי להבין טוב את החידוש במצוה הזו – החידוש הוא שלא רק כדי להוליד רגש של אהבה ויראה, אלא התבוננות לשם התבוננות, התבוננות להיות משכיל. לכן הוא מביא את הפסוק "הוי' משמים השקיף על בני אדם" – מחפש את כל היהודים, את כל בני האדם – "היש משכיל", האם יש פה איזה משכיל, ומהו משכיל? "דֹרש את אלהים".

"בכל לבי דרשתיך"

יש את הפסוק "בכל לבי דרשתיך". על ספר התניא כותב אדמו"ר הזקן בעמוד השער שמיוסד  על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", והספר בא להסביר איך עבודת ה' הפנימית קרובה לכל אחד ואחד. יש ספר מקביל של בן אדמו"ר הזקן, שער היחוד, שהוא הספר בחב"ד שבא על מנת שכל אחד ואחד יוכל לקיים את המצוה של ידיעת המציאות בהפשטת הגשמיות של כל סדר השתלשלות – מאור אין סוף שלפני הצמצום עד השלשול הקטן שבים בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו. זה הספר המקביל לעץ חיים של האריז"ל, שפשוט עובר שלב אחר שלב, דרגה אחר דרגה, עולם אחר עולם, פרצוף אחרי פרצוף – מסביר את כל סדר ההשתלשלות.

הוא כותב בעמוד השער שהספר מיוסד על הפסוק "בכל לבי דרשתיך". למה צריך ללמוד את כל סדר ההשתלשלות? למה צריך להיות מקובל? מקובל הוא לא אחד שכותב קמיעות ועושה מופתים, אלא אחד שיודע את ה' ומכיר את סודות הבריאה שנתגלו מן השמים לגדולי הדורות – במיוחד לאר"י הקדוש – ויודע אותם בהפשטת הגשמיות. יש משהו דומה לביטוי "הפשטת הגשמיות", ביטוי חשוב שמקובלים לא מבית המדרש החסידי השתמשו בו – הרמח"ל והגר"א – שצריך להכיר את הנמשל מתוך המשל. הגר"א, הגאון מוילנא, אמר שזה כל כך קשה וחידוש עד שבתחלה הוא עצמו היה מסופק אם רבי חיים ויטאל ידע את הנמשל (משפט כל כך חריף שקשה לומר אותו), או רק את המשל. בסוף הוא השתכנע, נוכח לדעת, שרבי חיים ויטאל – התלמיד המובהק של האר"י – ידע והשיג את הנמשל, מתוך דרוש אחד שהוא כתב. בכל אופן, הלשון בחסידות היא הפשטת הגשמיות. זה "משכיל דֹרש את אלהים" – אז אתה 'משכיל' שדורש את ה'.

סיכום פסוקי מצות ההתבוננות בתניא ואצל רבינו יונה

אחר כך רבינו יונה כותב עוד פסוק שלישי, שנדרש הרבה בחסידות ואפילו מובא שראוי לכוון אותו כל יום כשאומרים "שמע ישראל" – "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'". "שאו מרום עיניכם" ר"ת שמע – אף על פי ש"שמע" היינו חוש השמע, שמיעה, אך בתוך השמיעה הזו יש גם "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". "מי ברא אלה" אותיות "ברא אלהים" (קשור ל"משכיל דֹרש את אלהים"). בכל אופן, רבינו יונה מביא את שני הפסוקים האלה אחרי שהוא מביא "וידעת היום" – "הוי' משמים השקיף וגו'" ו"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'".

אם כן, עלו כאן חמשה פסוקי התבוננות: "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" (61 אותיות, מספר השראה וכן מספר שבת), "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" (75 אותיות, יחד עם 61 אותיות הפסוק הקודם יש כאן 136 אותיות – משולש 16), "הוי' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דרש את אלהים" (45 אותיות, משולש 9, כנ"ל הערה ה), "אלהים משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דרש את אלהים" (46 אותיות, וביחד עם 45 אותיות הפסוק הקודם 91 אותיות, משולש 13, כנ"ל), "[ואתה שלמה בני] דע את אלהי אביך ועבדו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש הוי' וכל יצר מחשבות מבין אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד" (98 אותיות בביטוי, הרבוע הכפול של 7).

בחמשת הפסוקים יש שכה אותיות, המשולש של כה:

ו

י  ד

ע  ת  ה

י  ו  ם  ו

ה  ש  ב  ת  א

ל  ל  ב  ב  ך  כ

י  י  ה  ו  ה  ה  ו

א  ה  א  ל  ה  י  ם  ב

ש  מ  י  ם  מ  מ  ע  ל  ו

ע  ל  ה  א  ר  ץ  מ  ת  ח  ת

א  י  ן  ע  ו  ד  ש  א  ו  מ  ר

ו  ם  ע  י  נ  י  כ  ם  ו  ר  א  ו

מ  י  ב  ר  א  א  ל  ה  ה  מ  ו  צ  י

א  ב  מ  ס  פ  ר  צ  ב  א  ם  ל  כ  ל  ם

ב  ש  ם  י  ק  ר  א  מ  ר  ב  א  ו  נ  י  ם

ו  א  מ  י  ץ  כ  ח  א  י  ש  ל  א  נ  ע  ד  ר

י ה  ו  ה  מ  ש  מ  י  ם  ה  ש  ק  י  ף  ע ל  ב

נ  י  א  ד  ם  ל  ר  א  ו  ת  ה  י  ש  מ  ש  כ  י  ל

ד  ר  ש  א  ת  א  ל  ה  י  ם  א  ל  ה  י  ם  מ  ש  מ  י

ם  ה  ש  ק  י  ף  ע  ל  ב  נ  י  א  ד  ם  ל  ר  א  ו  ת  ה

י  ש  מ  ש  כ  י  ל  ד  ר  ש  א  ת  א  ל  ה  י  ם  ד  ע  א  ת

א  ל  ה  י  א  ב  י  ך  ו  ע  ב  ד  ה  ו  ב  ל  ב  ש  ל  ם  ו  ב

נ  פ  ש  ח  פ  צ  ה  כ  י  כ  ל  ל  ב  ב  ו  ת  ד  ו  ר  ש  י  ה  ו

ה  ו  כ  ל  י  צ  ר  מ  ח  ש  ב  ו  ת  מ  ב  י  ן  א  ם  ת  ד  ר  ש  נ

ו  י  מ  צ  א  ל  ך  ו  א  ם  ת  ע  ז  ב  נ  ו  י  ז  נ  י  ח  ך  ל  ע  ד

ד. ארבע מצוות כלליות ויסודיות לדעת רבינו יונה

אם כבר הזכרנו את רבינו יונה, מתוך ספר חרדים, אמרנו שיש עוד כמה מצוות מאד מענינות – חשובות לדעת – שהוא אומר שהן מצות עשה מן התורה. מן הסתם גם החסידות סוברת ככה, רק שאין משהו מפורש בספר התניא שפוסק ככה. בכל אופן, היות שהגענו לרבינו יונה נאמר ממנו עוד שלש מצוות שהוא כולל במנין תריג – נדרוש משהו לכבודו:

זכירת חסדי ה'

כמו שיש לו את מצות "וידעת היום" לפי ההגדרה שלו – פשוט להתבונן בגדולת ה' – יש לו עוד מצוה הכרתית. אנחנו יודעים שיש שש זכירות, אבל יש לו מצוה נוספת – לזכור תמיד את חסדי ה' עמנו בעבר, וכל שכן וק"ו מה שה' עושה אתנו בכל יום ויום ובכל רגע ורגע תמיד. הוא לומד זאת מהפסוק בפרשת עקב, לפני "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך הוי' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר וגו'".

את הפסוק "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך הוי' אלהיך" הוא מונה כמצות עשה דאורייתא, ולומד ממנו שצריך לזכור את החסד שה' עשה עמנו על כל צעד ושעל – כל מב המסעות. כמו שגם רש"י כותב, שזוכרים מה קרה בכל מקום ואיזה חסד האבא עשה עם הבן. יש מצוה לזכור את כל החסד שה' עשה עמנו בעבר, וכ"ש וק"ו החסד שה' עושה עמנו מדי יום ביומו.

כשפתחנו את ספר חרדים בשביל רבינו יונה ראינו שם עוד כמה דברים טובים, שכדאי כבר להזכיר אותם. חלק מעצם היהדות של כל אחד ואחד – שיזכור שכל יום ה' עושה אתנו חסדים הכי גדולים. גם כשהולכים במדבר הגדול והנורא, עם הרבה נחשים ועקרבים וכל מרעין בישין – בכל אופן ה' שומר עלינו ועושה אתנו חסד. כ"ש וק"ו כשמגיעים יותר קרוב אל המנוחה ואל הנחלה, נכנסים לארץ ישראל.

מצות הבחירה בחיים – לפרוש מאיסור

מה עוד יש לו? עוד מצות עשה שהזכרנו קודם את הפסוק שלה בלי לומר שהיא מצות עשה. יש לו מצות עשה שקצת פלא שאף אחד לא מזכיר אותה כמצות עשה. בסוף משנה תורה כתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים". "ובחרת בחיים" לפי הרמב"ם – כמו עוד הרבה פסוקים – אומר משהו כללי, שכולל את כל התורה כולה, ולכן לא נמנה כמצות עשה ספציפית.

אבל הנה בא רבינו יונה ואומר ששתי המלים "ובחרת בחיים" הן מצות עשה מ-תריג מצוות התורה, שגדרה שאם בא לידך איסור ואתה פורש ממנו קיימת את מצות "ובחרת בחיים". כתוב "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע וגו' ובחרת בחיים". למה הזכרנו זאת? כי מקביל קצת  ל"קדֹשים תהיו". הוא לא כותב ש"קדשים תהיו" היא מצות עשה – זה מובא בשם גאון ורשב"ג – ולפי הרמב"ם לכאורה נכלל ב"והלכת בדרכיו". החידוש של "קדשים תהיו" הוא "קדש עצמך במותר לך". כאן אומר שברגע שבא דבר איסור ואתה פורש ממנו בכך קיימת מצות עשה דאורייתא של "ובחרת בחיים".

צריך לצרף את דעת הגאון, ולומר שאם באמת יש מצוה של "קדש עצמך במותר לך", אז גם המותר אם יש בו סתם תאוה הוא אסור, וברגע שאתה פורש ממנו אתה מקיים לדעתו את מצות "ובחרת בחיים". הוא כותב זאת לגבי איסורים, אבל לכאורה אפשר לומר גם לגבי דברים חיוביים – מצוות עשה. שאם יש יצר לא לקיים מצות עשה, או שיש קושי מיוחד בקיום שלה, ואתה מתגבר על הקושי ומקיים את המצוה – קיימת "ובחרת בחיים", במצוה, ברצון ה'. אם כן, יש לו עוד מצוה מיוחדת שהוא לומד משתי המלים "ובחרת בחיים".

מצות "לא תעשה" שלא להסיח דעת מה'

עוד דבר רביעי – נעשה איזה סדר של י-ה-ו-ה – יש לו מצות לא-תעשה שהרמב"ם לא מונה. הרמב"ן כן מונה אותה, אבל מפרש אותה אחרת. בחרנו כעת רק מצוות כלליות, שבדרך כלל הרמב"ם לא מונה מכיון שהן כלליות, כלומר שלדעתו הן כוללות את כל התורה כולה. כאן יש פסוקים כלליים שיש ראשונים שעושים מהן מצות עשה או מצות לא-תעשה במנין תריג. הוא מונה את "השמר לך פן תשכח את הוי' אלהיך".

"השמר" ו"פן" מורות על מצות לא תעשה. מצות לא תעשה, שאסור לשכוח את ה' אפילו לרגע. הרמב"ם לא מונה זאת כמצוה. לדעת הרמב"ן זו מצוה, וכן לדעת בן גילו והמחותן שלו – רבינו יונה – זו מצוה. רק שהרמב"ן מפרש ש"פן תשכח" היינו לא להעלות על הדעת מחשבות כפירה או ספק באמונה בה' או באמונה בחידוש העולם. אבל רבינו יונה כותב הרבה יותר פשוט ושוה לכל נפש, ש"פן תשכח" הכוונה פשוטו כמשמעו – לא לשכוח את ה', לא לשכוח שה' נמצא כאן, "לית אתר פנוי מיניה", ה' לפניך ואל תשכח אותו. זה דומה להלכה הראשונה בשו"ע, "שויתי הוי' לנגדי תמיד". כמו שיש מצוה שאסור להסיח את הדעת מהתפלין, וכמו הכהן הגדול שאסור לו להסיח את הדעת מהציץ, כך כל יהודי הוא גם כהן גדול – יש לו ציץ, "קדש להוי'" כתוב על מצחו, ואסור לו להסיח את הדעת מהקב"ה אפילו לרגע. המצוה הזו, דווקא עם הגדר של רבינו יונה, היא שפשוט אסור לשכוח את ה.

אחר כך הוא כותב מה יוצא ממנה. הוא מסביר שמכך שאדם לא מסיח דעת מהקב"ה הוא מגיע קודם כל ליראה, יראת שמים, "יראת הוי' טהורה". אחר כך הוא מגיע לצניעות. אדם שה' כל הזמן לפניו מגיע ליראה, אחר כך מגיע לצניעות – "הצנע לכת עם הוי' אלהיך" – ואחר כך מגיע ל"קישוט המחשבות" (ביטוי מאד יפה). כל הזמן ה' לפניו, וזה מקשט את המחשבות שלו – יש לו רק מחשבות טובות, מחשבות יפות, יפהפיות. מהי מחשבה טובה? יש ביטוי בחסידות – 'חשוב טוב יהיה טוב'. הוא מצייר את העתיד – תמיד יהיה טוב, תמיד אופטימי. אם ה' כל הזמן לפני אדם, זה מביא אותו לקישוט המחשבות. אחר כך הוא כותב שזה מביא אותו לתיקון המדות, עם כל ההתנהגות המחויבת לפי רצון ה' יתברך. שוב, יש לו – יראה, צניעות, קישוט המחשבות, תיקון המדות. הכל בא מכך שהאדם מצייר את ה' לפניו תמיד. כלומר, מקיים את הפסוק "השמר לך פן תשכח את הוי' אלהיך" – זו המצוה. אם כן, זו מצות לא-תעשה, אבל התוצאה שלה היא כל הדברים הכי טובים בעולם, הכי מושלם שיכול להיות. הוא מסכם את זה בסוף בפסוק מישעיהו הנביא, "בהוי' [בכך שאינו מסיח דעתו מהוי' ב"ה] יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל".

דרך הבעל שם טוב: "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון"

הדבר הזה לכאורה לא נפסק בפירוש בספר התניא (כמצוה במנין תריג), אבל נמצא כיסוד מוסד של תורת החסידות עוד לפני כן – הרי ספר התניא בא ממורנו הבעל שם טוב. הווארט הזה – בלי שכותב בפירוש שזו מצות לא-תעשה של "פן תשכח", אבל הענין לא להסיח את הדעת מה', כמעלה הכי גדולה בעבדות ה' – הוא מיסודי היסודות של החסידות.

הבעל שם טוב כותב זאת על הפסוק בתהלים "אשרי אדם לא יחשֹב הוי' לו עון ואין ברוחו רמיה". אומר הבעל שם טוב, בדרך דרוש, "אשרי אדם" – "אתם קרויים אדם" – "לא יחשב הוי' לו עון". הפשט הוא אדם שה' לא חושב לו עוונות, אבל הבעל שם טוב דורש – "אשרי אדם לא יחשב הוי'", שאם רגע אחד הוא לא חושב על ה', אזי "לו עון", זה נחשב לו לעון. הוא כל כך רגיש ל"שויתי הוי'", שאם תופס שלרגע הסחתי דעתי מהשם יתברך זו עבירה גדולה. אשרי כזה אדם. יש עוד פסוק, "אשרי אדם מפחד תמיד" – ממה הוא מפחד? מהסח הדעת. "אשרי" – מאושר – אותו אחד שמפחד תמיד מהסח הדעת. רש"י כותב שפוחד לשכוח את תלמודו, והכל מתחיל משכחת ה'. כאן מפרש הבעש"ט, על דרך רבינו יונה, "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון".

נמשיך ונקשר לסוף הפסוק, שבדרך כלל לא מקשרים – "ואין ברוחו רמיה". המלה רמיה פירושה להיות רמאי. בחסידות, במיוחד בחב"ד – יותר מכל שאר הזרמים של החסידות – המושג 'רמאי' הוא מאד חשוב בעבודה. עד כדי כך שהחסידים אומרים – כעת מדברים על הזכות של ספר התניא – שאם רוצים לתמצת את כל ספר התניא בשלש מילים הוא אומר 'אל תהיה רמאי'. אל תרמה את עצמך, אל תחשוב שאתה צדיק – "הלואי בינוני". איפה כתוב שלא צריך להיות רמאי? זה בעצם הביטוי הזה, באותו פסוק – פסוק של הבעל שם טוב. "ואין ברוחו רמיה", הוא לא מרמה את עצמו לגבי העבודה שלו. אפילו אחד בדרגה כזו, שכאשר מסיח את דעת מה' הוא מחשיב את זה לעון, יכולה להיות רמאות. אפילו בדרגה מאד גבוהה. אדרבא, אפילו בדרגות הכי עדינות ודקות בנפש יכולה להיות רמאות. לכן צריך לחבר יחד – "אשרי אדם לא יחשב הוי' – לו עון", וגם "ואין ברוחו רמיה", שלא ירמה את עצמו בכלל, שיהיה נקי וטהור, אמת צרופה, אמת לאמתו.

פרצוף ארבע המצוות

אמרנו, אם כן, ארבע מצוות מיוחדות של רבינו יונה שמובאות בספר חרדים. נעשה מהן י-ה-ו-ה, שיעזור להבין את הענין:

המצוה לא להסיח את הדעת מה', מל"ת, "השמר לך פן תשכח את הוי' אלהיך", היא נקודת החכמה בנפש, "הוי' בחכמה" – "שויתי הוי' לנגדי תמיד", לא להסיח את הדעת מה' – ה-י של שם הוי'.

המצוה להתבונן בגדולת ה' – שלפי התניא היא "וידעת היום" ו"דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם", התבוננות שמביאה (בדרך ממילא) ללב שלם – היא בינה, ה עילאה שבשם.

המצוה לכל יהודי לזכור בכל יום ובכל רגע את החסד שה' עושה אתי – ה' הוא אבא ואני בן או בת שלו, ואבא כל הזמן משגיח ועושה אתי חסדים גדולים – היא ב-ו שבשם. להרגיש שאני בן ואבא אוהב אותי ומשגיח עלי – הבן הוא ה-ו שבשם ה'. חסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין". יש להתבונן בה' ויש לזכור כמה ה' טוב. ההתבוננות נטו היא בינה, והזכרון (תמצית הדעת, נשמת התפארת-ז"א) כמה ה' טוב – טוב לי וטוב לכולנו, אבא טוב – הוא כנגד ה-ו שבשם.

המצוה האחרונה, "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים", באמת כוללת את כל התורה כולה – במלכות, בתכלית, בתכל'ס (המלכות מכונה "תכלית"). התכל'ס היא שאני צריך בכל רגע לדעת שיש לי בחירה חפשית – אף על פי ש"הכל צפוי" בכל זאת "הרשות נתונה". רשות היא ביטוי של מלכות – המלכות שלי. יש לי בחירה חפשית, כל הזמן יש סיכון מסוים – ה' הוא רק טוב ומיטיב, עושה איתי חסד תמיד, אבל אני צריך לבחור בין טוב לרע, וכל פעם שאני בוחר ברצון ה' אני ממליך אותו. בכך שאני בוחר בחיים אני ממליך את ה' עלי למלך – זה רצונו, "והיה הוי' למלך ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

ולסיכום:

י "השמר לך פן תשכח את הוי' אלהיך"

ה "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים"

ו "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך הוי' אלהיך זה ארבעים שנה"

ה "ובחרת בחיים"

עד כאן הרחבנו על עצם מצות ההתבוננות, לשד השמן של כל חסידות חב"ד, איך להתבונן.

ה. מצות "קדֹשים תהיו" בתניא

תניא פכ"ז – "והתקדשתם [מלמטה, ועל ידי כך] והייתם קדֹשים [מלמעלה]"

נחזור למצוה של "קדש עצמך". פעם ראשונה אדמו"ר הזקן כותב אותה בסוף פרק כז:

וז"ש רז"ל אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה לבד מה שמקיים מצות עשה של תורה [לא כותב כאן "קדֹשים תהיו", אלא בפרק ל כפי שנראה תיכף. אכן מוני המצוות שמונים זאת מביאים את המצוה מהמלים "קדֹשים תהיו", אך כאן הוא מביא מהמלים:] והתקדשתם וכו' [שיש בסוף שמיני ובסוף קדשים.] כשמקדש עצמו במותר לו

הוא מחלק את "והתקדשתם והייתם קדשים" לשני חלקים "והתקדשתם" לחוד ו"והייתם קדשים" לחוד. מה פירוש "והתקדשתם" בלשון התפעל? לשון התפעל אומרת שאדם עושה את עצמו, וממילא הדבר לא זורם אצלו באופן טבעי – הוא לא קדוש אלא מתקדש. כמו שבלשון החסידות עושים דיוק דומה בהבדל בין 'מתבטל' ל'בטל'. יש אחד שבטל במציאות – לא כאן, אין אני – ויש אחד שכל הזמן צריך להתבטל, הוא מרגיש עצמו 'יש' אך יודע שיש 'אין' שמהווה את היש שלו וכל הזמן בתנועה נפשית של התבטלות, בטול היש לאין. כמו שיש 'בטל' ו'מתבטל' כך יש 'קדוש' ו'מתקדש'.

הקדמה בדקדוק: כל לשון התפעל היא במלכות. הרי יש שבע צורות פועל בלשון הקדש – פעל ונפעל, פיעל ופועל, הפעיל והפעל. נאמר באותיות פורחות – קל ונפעל בחסד ונצח, פיעל ופועל בגבורה והוד, הפעיל והפעל בתפארת ויסוד. אבל בסוף יש מתפעל, במלכות – פעולה שחוזרת אל עצמו, אל הגברא, בתוך הגברא.

ופי' והתקדשתם שתעשו עצמכם קדושים כלומר אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מס"א [הוא לא צדיק שהוא קדוש, אלא "הלואי בינוני". כל הספר הזה מדבר לבינונים, לכן הוא מביא את הפסוק הזה – הבינוני לא קדוש, אבל עושה פעולת אתכפיא של התקדשות אף שאינו קדוש.] כי היא [הסט"א] בתקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי [שבלב. יתכן שהיא רק בלא-מודע שבלב, אך כל החידוש של התניא לומר שאל תחשוב שמכיון שהמודע שלך בסדר אתה בסדר – מי יודע מה יש לך בתת-מודע.] רק ש[עושה מצות עשה מן התורה ו]כובש יצרו ומקדש עצמו [הוא ה"איזהו גבור? הכובש את יצרו" של הרמב"ם. עד כאן פירוש "והתקדשתם", לשון התפעל.]. [אבל אחר כך בא להבטחה של התורה] והייתם קדושים כלומר סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהס"א ע"י שמקדשים אותו הרבה מלמעלה ומסייעים אותו לגרשה מלבו מעט מעט [כשאדם מתקדש כבינוני כולי האי ואולי יקדשו אותו מן השמים להיות צדיק, שהוא קדוש באמת.].

"מעט מעט אגרשנו מפניך" – בנין פרצוף רחל

הוא מסיים את הפרק בביטוי שחוזר פעמיים בתורה – "מעט מעט". כתוב פעמיים לגבי ירושת ארץ ישראל – "מעט מעט אגרשנו מפניך". "מעט מעט" בגימטריא רחל. בתקון רחל, תקון חצות, מכוונים זאת דמעה-דמעה. "רחל מבכה על בניה", מורידה שתי דמעות לים הגדול (ספירת המלכות), והן מתרגמות ל"מעט מעט אגרשנו מפניך". בנין ארץ ישראל הוא בנין פרצוף רחל, שהיא "מעט מעט".

כעת מסביר בנפש, שאם אדם עושה את ה"קדש עצמך במותר לך" ה' עונה אחריו מלמעלה ומגרש את הרע בפנימיות. האדם לא שליט על התת-מודע שלו, עובד רק במודע, אך אם עושה את תפקידו ה' יגרש את הרע מהלב "מעט מעט". האויב שלנו כאן בארץ אינו רק בחיצוניות אלא שהוא התת-מודע שלנו – הא בהא תליא (האויב החיצוני באויב הפנימי). על זה כתוב "מעט מעט אגרשנו מפניך". מתי? צריך לעשות משהו, צריך לעבוד בהתגברות, להיות גבור באתכפיא – "אתכפיא סט"א", שלכך קוראים "והתקדשתם".

תיקון הנוקבא – חוה ראשונה וחוה שניה

כמו שיש בסיום של פרק כז בתניא רמז ל-רחל – "מעט מעט" – יש גם עוד רמז מופלא שכאן (במצות עשה זו של "קדש את עצמך במותר לך") מדובר בתיקון הנוקבא (האשה, המלכות, סוד תשובה תתאה, תשוב ה תתאה, כפי שיתבאר). אולי הביטוי היחיד בתנ"ך שרמוזה בו בצורה הכי מובהקת חוה, האשה הראשונה, היא "והתקדשתם [ח אותיות, מלה נדירה באורכה] והייתם [ו אותיות] קדֹשים [ה אותיות. בתניא כתוב מלא, כמו בדרך כלל בתניא שכותב בכתיב מלא, אך בתורה כתוב חסר]". מספרי האותיות כאן כותבים את השם חוה. ה-ח של חוה אינה אות של שם הוי', אבל ה-וה של חוה הן יחודא תתאה של שם הוי', יחוד וה. נמצא שהמבנה "והתקדשתם והייתם קדשים" בעצם כותב את המלה חוה (והנה, "והתקדשתם והייתם קדשים" עולה 2180, כ פעמים "אם כל חי", העולה ה פעמים חוה במילוי – חית וו הא!). ראוי לחפש בכל התנ"ך מלה גדולה של ח אותיות, אחר כך מלה של ו אותיות ואחר כך מלה של ה אותיות כאשר שלש המלים מהוות ביטוי שלם – מסופקני אם נמצא.

כתוב פעמיים "והתקדשתם והייתם קדשים", אז למי שלומד כתבי האריז"ל יש כאן רמז לחוה ראשונה וחוה שניה. "והתקדשתם" היינו העבודה מצדנו, עבודת המלכות, ו"והייתם קדשים" מה שה' עושה מלמעלה. כמו שיש תיקון רחל יש תיקון חוה. ההופעה הכפולה – פעם אחת בסוף שמיני, בהלכות מאכלות אסורות, "קדש עצמך במותר לך" במאכל, ופעם אחת בסוף קדושים, באיסורי עריות – רומזת לפי קבלה, על פי מדרש מפורש, לשתי חוות, חוה ראשונה וחוה שניה. חוה ראשונה חזרה לעפרה ויש חוה שניה. אם כן, יש כאן רמז כל כך יפה שספק אם יש כמותו שוב בתנ"ך – ח-ו-ה אותיות בביטוי שלם.

האריז"ל אומר שחוה ראשונה היא שרש לאה, אותיות המחשבה, וחוה שניה היא שרש רחל, אותיות הדבור – עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא. כנראה שהגבורה הקדושה, "קדש עצמך במותר לך", לגבי מאכלות היא תקון חוה ראשונה, לאה. מאד מתקבל על הדעת. ואילו התיקון של עריות הוא התיקון של חוה שניה, של רחל. דווקא כך כותב כאן – מתכוון ודאי לפסוק בפרשת קדושים ולא לפסוק בפרשת שמיני – כי זהו הפסוק שבא בהמשך לכל פרשת קדושים, "קדשים תהיו", כדברי רש"י שבכל מקום שיש גדר ערוה יש קדושה.

תניא פ"ל

עוד פעם אחת אדמו"ר הזקן כותב זאת (את המצות עשה דאורייתא של "קדש עצמך במותר לך"), בסוף פרק ל:

ובפרט בענין לקדש עצמו במותר לו שהוא מדאוריית' כמ"ש קדושים תהיו [מביא את המלים מהן לומדים מוני המצוות.] וגו' והתקדשתם וגו' [מביא בסמיכות את תחלת הפרשה, "קדֹשים תהיו", ואת סוף הפרשה, "והתקדשכם וגו'", כשהחידוש שמוסיף בפרק זה את "קדֹשים תהיו".].

ו. שתי המצוות – תשובה תתאה ותשובה עילאה

שתי המצוות – תשובה-תשובה (תתאה ועילאה)

אחרי כל זה, נסיים ברמז. שאלנו מה יכולה להיות הסבות שדווקא בשתי המצוות האלה אדמו"ר הזקן מחדש שהן מצוות עשה דאורייתא – "קדשים תהיו" בחלק הראשון ו"וידעת היום" בחלק האחרון של התניא. כדי לענות נעשה גימטריא, כפי שאנחנו אוהבים. מתחיל מ"קדשים תהיו", הפסוק עליו הרמב"ן אומר הכי חזק שאסור להיות "נבל ברשות התורה", פרשה שנאמרה בהקהל, ומסיים ב"וידעת היום". נשים לב ששני הביטויים עם אותו מבנה – שתי מילים עם 5 אותיות ו-4 אותיות. נעשה את החשבון: "קדשים תהיו" (875) ו"וידעת היום" (551) עולה 1426 – פעמיים (ממוצע הביטויים) 713, תשובה. אחרי "וידעת היום" כתוב "והשבֹת" אותיות תשובה.

אמרנו את הרמז הזה, כי בהשגחה פרטית בשיעור היומי של היום (יג תמוז) בתניא – כפי שחלק בעל יום ההולדת והגאולה, הרבי הריי"צ (בתקנת החת"ת: כל יום ללמוד קטע-עליה בחומש עם רש"י מהפרשה, תהלים לפי החלוקה בחדש וקטע מספר התניא) – זהו המקום שמדבר על תשובה. אחרי שלשה פרקים שהוא מדבר על תעניות ואומר שהן טפלות לעיקר מצות התשובה הוא מגיע להגדרת עיקר התשובה שהיא בלב. אומר שיש שתי תשובות, כאשר כל תשובה נדרשת בזהר כ"תשוב ה" – תשובה תתאה, תשוב ה תתאה, ותשובה עילאה תשוב ה עילאה. יש תשובה של לאה ושל רחל, מחשבה ודבור, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא. הוא אומר בשם הספר ראשית חכמה שמה שכתוב בזהר שאין תשובה על פגם הברית הכוונה שתשובה תתאה לא מספיקה אלא חייבים להגיע לתשובה עילאה כדי לכפר על פגם הברית. כל זה החת"ת של היום.

עיקר החידוש כאן הוא שיש שתי רמות של תשובה, תשובה תתאה ותשובה עילאה, תשוב ה תתאה ותשוב ה עילאה. כעת ראינו רמז שאומר שתי תשובות – "קדֹשים תהיו" ו"וידעת היום [והשבת, אותיות תשובה]".

תשובה תתאה – כיבוש היצר

איך נסביר? אפשר לומר שבפשט גבורת האדם לכבוש את יצרו, לקיים גם את מצות "ובחרת בחיים" של רבינו יונה, מתוך ההכרה שגם דבר מותר שהוא תאוה בהמית שלי הוא אסור על פי תורה, צריך לעמוד על המשמר וכל הזמן לקיים אתכפיא – אפשר בהחלט לומר שזו תשובה תתאה.

יש ווארט מפורסם של הרב המגיד ממעזריטש, התלמיד המובהק וממלא המקום של מורנו הבעל שם טוב והרבי המובהק של בעל התניא, שמה שכתוב בתורה "אפשי ואפשי [בבשר חזיר] ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" היינו עבודת צדיקים, אבל בעל תשובה שנכשל באיסור וחזר בתשובה צריך להגיע בתשובתו לדרגה שיאמר "אי אפשי", שנמאס, שהוא רק רואה חזיר ומקיא מרוב מיאוס. לצדיק גמור אומרים 'אל תקיא', אדרבא – תאמר שאלמלא ציווי אבי שבשמים 'מה יש?'. אבל לבעל תשובה אומרים לומר 'אי אפשי'.

הווארט כאן מאד קרוב לזה – הוא קורא (ממשיך, מגלה) לעצם הנשמה שלו (כפי שאמרנו בשם הרבי) כדי לקיים "קדש עצמך במותר לך". אצל צדיק אין כל כך תאוות, אז לא כל כך רלוונטי לומר שמה שמותר מיותר, התאוות הבהמיות שלך. כל המצוה הזו נוגעת בעיקר לבעל תשובה, שצריך לקדש עצמו גם בתוספת – "מה שמותר מיותר". כתוב שאדמו"ר הזקן רצה לקרוא לחסידים לא 'חסידים' אלא 'בעלי תשובה'. הוא אמר שבסוף מה שהחליט שלא לקרוא לחסידים 'בעלי תשובה', השם הכי מתאים לכאורה והכוונה האמתית, כי אם הייתי קורא לחסידים בעלי תשובה היו חושבים שאני מתכוון שמי שאינו חסיד הוא רשע. אני מתכוון הפוך, שמי שלא חסיד הוא צדיק – רק שלא היו מבינים את הכוונה שלי, היו חושבים שאני חושב שמי שלא חסיד הוא רשע. לכן, בגלל זה, הוא נמנע מלקרוא לחסידים בעלי תשובה. בכל אופן, הענין של "קדש עצמך במותר לך" מאפיין בעל תשובה אמתי. זו דווקא תשובה תתאה – זה הבסיס של בעל תשובה, היסוד שלו, המלכות שלו.

תשובה עילאה (תיקון הברית) – ידיעת אלקות בהפשטת הגשמיות

מה שכתוב בסוף, המצוה להתבונן ולדעת את ידיעת המציאות של כל סדר ההשתלשלות בהפשטת הגשמיות – פשיטא שזו בינה, תשובה עילאה, תשוב ה עילאה.

מה שכתוב שדווקא תשובה עילאה מתקנת את פגם הברית, סימן שכמה שיש "קדש עצמך במותר לך" – שכתוב בהקשר של עריות, בהקשר של פגם הברית – התיקון האמיתי הוא על ידי התבוננות. פגם הברית הוא בזבוז כח עצמי, שאדם מבזבז את עצמו. יש ביטוי של הרבי הרש"ב שפגם הברית היינו מה שמעלים את השלמות העצמית של עצמו. כדי לתקן זאת צריך לקרוא מן ההעלם אל הגילוי את השלמות העצמית – להחזיר את הכח העצמי. הרבי הרש"ב מסביר שעושים זאת דווקא על ידי העמקה, עד הפשטת הגשמיות, בידיעת רזין דאורייתא. זה התיקון הכללי לפי דרך חב"ד – המצוה של "וידעת היום", "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם וגו'".

"הוי' בחכמה יסד ארץ" – שרש תשובה תתאה בקדש העליון

נסיים ממש בעוד ענין: אמרנו ש"וידעת" היינו הבינה בארבע המצוות המיוחדות של רבינו יונה, וכעת אומרים שזו בינה במובן של תשובה עילאה, בעוד "קדש עצמך" הוא תשובה תתאה, תיקון המלכות. אבל יש כלל גדול בקבלה שתיקון המלכות בא מאבא – "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא" בלשון הזהר, שהאבא מייסד את הבת. לעניננו, כשאני אומר "קדשים תהיו", "והתקדשתם והייתם קדשים" – המלה היא קדש, "קדש מלה בגרמיה", נבדל. בקבלה קדש היינו חכמה. כמו שקודם דברנו שחכמה היא "פן תשכח" – לא להסיח דעת מה' לרגע, "אשרי אדם לא יחשב הוי' לו עון ואין ברוחו רמיה" – כעת המושג קדש הוא חכמה.

אכן כתוב בחסידות בפירוש שכדי לקיים "קדש עצמך במותר לך" – שקיומו במלכות, תשובה תתאה – צריכים קדש, כח שבא מאבא, שיותר מהכח להתבונן. רוצים להשלים כאן את התמונה: מחד התבוננות היא ה עילאה, תשובה עילאה, עם הכח של תיקון הברית – כל המעלות המיוחדות. "קדש עצמך" היינו "והתקדשתם", לשון התפעל, תיקון הגברא במלכות, בבסיס, תיקון רחל, "מעט מעט אגרשנו" שהוא גילוי של תיקון רחל במלכות. אבל מאיפה בא הכח לעשות זאת? מגבורה דעתיק – "איזהו גבור" – שמופיעה ומתלבשת בחכמה עילאה דאצילות. כלומר, יש נקודת חכמה עילאה של ה' בנשמת כל יהודי, והיא מה שנותן את הכח ל"קדש עצמך במותר לך" (כמבואר באריכות במאמר של הרבי הריי"ץ בעל יום ההולדת והגאולה של יב-יג תמוז).

אם כן, לכל אחד יש מעלה – יש כאן שתי תשובות, אבל דווקא שרש תשובה תתאה באה ממקום עוד יותר עצמי, "קדש מלה בגרמיה", פנימיות אבא שהיא בטול, מדת ה"אין", "אַיִן מזל לישראל". יהודי עם ה"קדש" שלו יכול לקדש עצמו במותר לו. אחר כך הוא יושב ומתבונן ומעמיק עד שיודע את האלקות. תיקון הברית דורש את שתי המדרגות כאחת – כח להתקדש ולפרוש מעריות כפשוטו (תשובה תתאה) מהחכמה[ו] וכח להתבונן ולהעמיק כדי לתקן את הפגם (תשובה עילאה) מהבינה. ואם כן, שתי המצוות שמחדש אדמו"ר הזקן הן עצמן הכח לתקן את פגם הברית בשלמות.

"קדש עצמך במותר לך" מכח הרבים

אם כן, הנושא הערב היה שתי המצוות האלה בתניא, שלפיו כל יהודי מחויב בשתי מצוות עשה מדאורייתא – "קדש עצמך במותר לך" שנלמד מ"קדשים תהיו" ומצות "וידעת היום". כתוב "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם". יש פירוש אחד לפסוק הזה ש"כי קדוש אני הוי'" – קידוש ה', לשמו יהודי נמצא בעולם – תלוי ב"קדשים תהיו". יהודי מתגבר על תאוה – אף אחד לא רואה אם אני מתגבר ואוכל ביס אחד פחות או יותר – ויש משהו בקיום "קדש עצמך במותר לך" שהוא קידוש ה' (שיש לו השלכה לקידוש ה' ברבים).

יש פירוש ש"קדשים תהיו" נאמר בהקהל, כי כדי לקיים "קדש עצמך במותר לך" צריך כח של רבים. לפי זה זהו כח מיוחד שמקבלים כאן בארץ ישראל, כי רק בה יש דין של צבור, דין של רבים. משה רבינו אמר "קדשים תהיו" בהקהל, כהקדמה לכל המצוות, כי רק אם יש רבים וכח של רבים וגם בטול לכלל כל פרט מקבל את הכח לקדש עצמו במותר לו וממילא כך מקדש שם שמים. כתוב עוד יותר, "כי קדוש אני הוי' אלהיכם" – הוא גם מקדש את ה' וגם עושה אותו אלקיו, כמו שכתוב "ושבת עד הוי' אלהיך", עד שהוי' יהיה האלקים שלך, הטבע שלך, המודעות הטבעית שלך.

את כל הדברים האלה דורשים בפסוק "קדשים תהיו כי קדוש אני הוי' אלהיכם". כן תהיה לנו, שנזכה לגאולה האמתית – כמו שהיום הגאולה של הרבי הקודם, שנזכה לגאולה האמתית של עם ישראל בארצו, נזכה לקיבוץ גלויות שכולם יבואו לכאן ואז היובל ינהג, שער הנון. שתהיה הרבה ברכה בישוב, נוף אילון – שיהיה כאן הכי הרבה נוף יפה, גם בגשמיות וגם ברוחניות.

כעת ננגן את הניגון של הרבי בעל הגאולה, ניגון הבינוני של הרבי הריי"צ – ניגון חב"ד עמוק שהוא חבב ולכן הוא נקרא על שמו.

ז. נספח: שתי המצוות בסוד נהר די נור

בלימוד הקבוע בספר המאמרים תש"ה הגענו[ז] לקטע (מאות מ"א) בו הרבי ריי"צ – בעל יום ההולדת וחג הגאולה – מסביר את ענין נהר די נור התחתון (מבין שתי מדרגות בנהר די נור אודותן מדובר שם). לאחר היציאה מהגיהנם – בו נענשים ומתמרקים מאיסורי דאורייתא במחדו"מ – עדיין צריכה הנשמה לטבול בנהר די נור כדי להכנס לגן עדן, והענין שייך לנושא דנן:

ויש עוד מדרי' שהיא בדקות יותר [אחרי שאתה גומר את ה'שירות' בגיהנם ואתה יוצא. למה אתה צריך נהר די נור? הוא הסביר קודם שעונש הגיהנם היה בשביל רע בפועל ממש – אש זרה שהיתה לך בעולם הזה והביאה אותך לעבירות בפועל. אבל גם אחרי שאתה יוצא מגיהנם יש רע דק – ה'רשע' שלך לא יוצא ממך לגמרי, עדיין יש עליך תוית של רשע, וצריך עוד זיכוך. נשארה לך מדרגה שהיא בדקות יותר.], דעם היותו ג"כ רע מ"מ אינו רע גמור [לא התאוות, אש זרה ממש.] והוא הריחוק שנתרחק לבו מאלקו' [הוא יורד לעולם הזה וחי בו חיי גשמיות, ואז לבו מאד נתרחק] והי' כאבן [יחסית לקב"ה.] ולא יקבל במוחו ולבו גילוי אור אלקי כלל [הוא לא מסוגל, לא כלי לשום גילוי אלקות.] וכמת יחשב [יכול לחיות מאה ועשרים שנה בעולם הזה, והוא כמו מת שהולך ברחוב. למה הוא מת? כי הוא] בטמטום הלב וטמטום המוח [לא כלי לתכלית הכוונה לגלות אלקות בעולם הזה.], ו[למה הגיע לכזה מצב ביש? ]זהו מצד העדר עבודתו בתו' ותפלה [לא מקדיש את עצמו לעבודת ה'. ולמה? לא כי לא רוצה בכלל, אלא] מחמת טרדות נפשו [שהעולם הזה מסית אותו לרדוף את הפרנסה או  משהו אחר.] שהוא נתון ומסור לעניני העולם ומוטרד בהם ביותר, והיינו שעניני העולם תופסי' מקום אצלו מאד ומטרידים ומבלבלים אותו ומונעים מתו' ועבודה [העולם הזה כל כך חשוב לו שמונע אותו מעבודת ה'.] ועי"ז נעשה [האדם הזה, וכך הם רוב האנשים ה' ירחם,] חומרי וגשמי ביותר שמתגברים בו כחותיו הטבעי' [כמו שכתוב בתניא, שמיום ליום הגוף מתגבר והנשמה נחלשת.] והכחות דנה"א מתעלמים בו עד שאינו כלי לאור אלקי [כשהוא היה ילד היה בסדר – היה גילוי הנפש האלקית והיה ילד טהור. ככל שמתבגר יש לו יותר שכל, אך נעשה יותר שקוע בגשמיות וכחות הנפש האלקית מתעלמים ממנו. עד שהוא נעשה מטומטם – לשון טמא ואטום – שאינו כלי לאור אלקי.],

כי לאום מלאום יאמץ [שני היצרים שיש באדם, עשו ויעקב.] דכאשר הכחות דהנה"א [יעקב.] הן בהתגלות ה"ז פועל הביטול בהכחות הטבעי' [עשו.] אבל בהעדר העבודה [הוא טרוד, אין לו זמן ללמוד ולהתפלל בעבודה.] מתגברים הכחות הטבעי' וממילא הכחות דנה"א מתעלמים ובפרט בחומרי' וגסות גופו וטבעו [יש לו גוף וטבע, והוא הולך אחרי הטבע] שנעשה ע"י התאוות [חוזרים לתאוות, וככל שהוא חי – אוכל ושותה – עם תאוות, הגוף שלו נעשה יותר גס.] שאע"פ שלא נמשך אחר הרע [ולכן אינו בדין גיהנם. הכל כאן מתאר שהוא רע, אבל לא בדין גיהנם אלא משהו אחר, כי לא הביא אותו לעבירות בפועל. הוא רק נעשה כל יום בחיים יותר גס – יש לו תאוות, אך לא מביאות אותו עדיין לעבירות ממש] אפי' בהרהור עבירה [הוא אמר קודם שעל הרהור עבירה – "שקשה מעבירה" בלשון חז"ל – גם מקבלים גיהנם. כאן מדובר אפילו בפחות מזה, רק שטבעו נעשה גס ואטום, הוא לא כלי לאלקות בכלל. זה מצב רוב האנשים – יתכן שעושה מצוות, אבל ברוחניות הוא גס ואטום.] אבל בתאוות היתר הוא משוקע ומושרש ביותר [בדיוק הנושא שדברנו שלשום בערב, הנושא של "קדש עצמך במותר לך" שלפי אדמו"ר הזקן היא מצות עשה דאורייתא, ודווקא את המצוה הזו אינו מקיים – לא מסוגל לקיים את ה"קדש עצמך במותר לך", "קדֹשים תהיו", ועל זה צריך נהר די נור.

הוא עושה חילוק מהותי, שזו עבירה מדאורייתא, אך לא כזו שמקבלים עליה גיהנם. אחד שמשוקע בתאוות היתר – הכל אצלו כשר למהדרין, הכל בד"צ, אבל את כל הבד"צ שלו הוא אוכל בתאוה – צריך נהר די נור של עונש, אבל לא גיהנם. זו לא עבירה ממש, אלא רק לא קיים את "קדש עצמך במותר לך". אבל אדמו"ר הזקן אומר שגם זה אסור דאורייתא – עשה עבירה דאורייתא – אך יש כאן חילוק מהותי. לכן הרמב"ם אומר שאין זו מצוה מדאורייתא, אבל יש ראשונים – דעת גאון ורבינו שלמה אבן גבירול – שפוסקים שזו כן מצוה דאורייתא.]

ומבולע בזה כל חיותו הרוחני' [יש לכל יהודי חיות רוחנית, אבל היא נבלעת בתאוות היתר. במלה "מבולע" הוא ודאי מתכוון לפסוק "חיל בלע ויקיאנו" – הקליפה בולעת את החיל והחיות דקדושה, וצריך לגרום לה להקיא אותו. בינתים כל החיות הרוחנית בלועה בקליפה, שהיא הגסות והחומריות שלו. בשביל המצב הזה הוא עדיין זקוק לעונש, אבל לא עונש של גיהנם אלא טבילה בנהר די נור. אם כן, מה הסדר אחרי מאה ועשרים שנה? קודם צריך לקבל את העונש על עבירות ממש, כולל הרהורי עבירה שגם נחשבים לעבירה ממש – עונש הגיהנם, שהוא אש אוכלת אש. גם העבירות הן אש, הן באו בגלל התאוות שלך. יש לך גם תאוות מצד הטבע שלא מביאות אותך לעבירות ממש, אלא רק העבירה שאינך מקיים את "קדש עצמך במותר לך" – אינך מסוגל לקדש עצמך ואתה שקוע בתאוות היתר. אחרי גיהנם, אחרי שגומרים להתנקות מהעבירות, צריך טיפול של נהר די נור. יש שני טיפולים, ויתכן שצריכים שני מטפלים, שני רופאי נפש – אחד שמטפל בעבירות ושני שמטפל בתאוות היתר, משהו הרבה יותר עדין. מדובר בשני סוגים של תיקון נפש. צריך אחד, איזה רב אחד, שהוא גיהנם, וצריך רב שני שהוא נהר די נור, שמטפל ומוציא ממך את תאוות ההיתר.],

וע"ז היא הטבילה בנה"ד שאחר הבירור דגיהנם בתאוות רעות ממש בא אח"כ הזיכוך דנה"ב שהוא אש רוחני ודק יותר שמוציא ומכלה כל הגשמה גופני' וחומרי' שקבלה הנשמה בעוה"ז [אפשר לקשר זאת למצוה השניה שאדמו"ר הזקן פוסק בתניא, כפי שלמדנו – להתבונן ולדעת אלקות אבל בהפשטת הגשמיות מהשכל. "קדש עצמך במותר לך" היינו להוציא את ההגשמה מהגוף והתבוננות בהפשטת ההגשמה היינו להוציא את ההגשמה מהשכל – לכן אמרנו שאלה שתי דרגות תשובה, הוצאת הגשמת הגוף והוצאת הגשמת השכל, הנפש. כל פעולה להוציא הגשמה היא בחינת תשובה. נהר די נור הוא להוציא את החומריות שהנשמה קבלה בעולם הזה.],



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] מעניין שגם בשלחן ערוך של אדמו"ר הזקן יש "קונטרס אחרון", ביאורים עמוקים ורחבים בסוגיות ההלכה שהוא דן ומכריע בהן בשלחן ערוך. נמצא שדווקא ה"קונטרס אחרון" מחבר את ה"שני-אור", הנגלה והנסתר, של אדמו"ר הזקן. והרמז: קונטרס אחרון = משה משה – "משה [תורת הנגלה של משה] משה [תורת הנסתר של משה] לא פסיק טעמא בגווייהו", הכל אחד (ועל כן אומרים חסידים שהלימוד בשלחן ערוך של אדמו"ר הזקן הוא לימוד חסידות ממש), והחיבור מתחולל ב"מים עמקים" של ה"שני-אור", ב"קונטרס אחרון" (הקונטרס אחרון של השלחן ערוך הוא בסוד "מים עמקים דברי פי איש נחל נבע מקור חכמה" ואילו הקונטרס אחרון של ספר התניא קדישא הוא בסוד "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה"), ודוק.

[ג] "קדשים תהיו" ועוד "קדש עצמך במותר לך" = 2197 = 13 בחזקת 3, התעצמות מאד ב-אחד-אהבה (ב-ג דרגות של אהבה, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", כאשר עיקר הכח ל"קדש עצמך במותר לך" בא מ"בכל מאדך" – "עושין רצונו של מקום" – על ידי בטול אמיתי לרצונו, כדלקמן בפנים, והכל בא מ"שמע... אחד").

[ד] ורמז: "והתקדשתם והייתם קדשים" ועוד "קדשים תהיו" = 3055 = 5 פעמים תורה ("רצוא ושוב" וכו'), ממוצע כל תבה, סימן שמצוה זו כוללת את כל התורה כולה.

[ה] בפסוק הראשון יש מה אותיות, משולש ט:

י

ה  ו

ה  מ  ש

מ  י  ם  ה

ש  ק  י  ף  ע

ל  ב  נ  י  א  ד

ם  ל  ר  א  ו  ת  ה

י  ש  מ  ש  כ  י  ל  ד

ר  ש  א  ת  א  ל  ה  י  ם

יחד עם הפסוק השני, בו יש מו אותיות, יש סה"כ צא אותיות – משולש יג:

י

ה  ו

ה  מ  ש

מ  י  ם  ה

ש  ק  י  ף  ע

ל  ב  נ  י  א  ד

ם  ל  ר  א  ו  ת  ה

י  ש  מ  ש  כ  י  ל  ד

ר  ש  א  ת  א  ל  ה  י  ם

א  ל  ה  י  ם  מ  ש  מ  י  ם

ה  ש  ק  י  ף  ע  ל  ב  נ  י  א

ד  ם  ל  ר  א  ו  ת  ה  י  ש  מ  ש

כ  י  ל  ד  ר  ש  א  ת  א  ל  ה  י  ם

[ו] וראה גם בביאורי רבי לוי יצחק (ושיחות הרבי עליהם) לאגה"ת כי לשון הדוגמה לפגם הברית "עשר או עשרים פעמים וכן לעולם" רומזת לאות י (עשר) ומילויה יוד (עשרים) – עצם החכמה, האין, והתכללות עשרת כחות הנפש, מדות ומלכות, בחכמה – הכל מתאים לכך ששם פגם הברית ושם שרש הכח ל"קדש עצמך במותר לך".

וכמה רמזים: עשר עשרים = 1190 (ה פעמים רחל, "מעט מעט") = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". עשר עשרים פעמים = 1430 (הכל פעמים הוי' וכו'). "וכן לעולם" עולה רנב, ג פעמים פד צומות של תיקון פגם הברית לפי האר"י (כמבואר באגה"ק שם).

[ז] ביום רביעי י"ד תמוז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com