חיפוש בתוכן האתר

סעודת ראש חדש תמוז - אדר"ח תמוז ע"ה – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אדר"ח תמוז ע"ה – כפ"ח

סעודת ראש חדש תמוז

לעילוי נשמת ר' וולוול פסח ב"ר ישעיה מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אור העינים

נגנו "אלי אתה" (אדה"ז וצ"צ).

חוש הראיה (תמוז) – השבירה והתיקון

לכל חדש יש אות ויש חוש. האות של חדש תמוז היא ח והחוש הוא חוש הראיה. השבט של החדש הוא ראובן – לשון ראיה. קשור גם לפרשת שבוע, פרשת קרח, שהשתתפו איתו בעדתו בני ראובן – דתן ואבירם וחמשים ומאתים איש. "דגל מחנה ראובן", רוח דרום, מקום החכמה ("הרוצה להחכים ידרים"). קרח הוא חכם – כל אנשי השם, כולם חכמים.

מצד אחד ראובן הוא הבכור – יעקב אומר לו "ראובן בכֹרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז" – אך הוא הפסיד את מעלתו זאת כי "פחז כמים אל תותר". הוא היה "פחז כמים" גם בגלל הראיה שלו. הראיה היא הכח שנשבר – השבירה היתה באור העינים של א"ק. כל התורה כולה היא כדי לתקן את הראיה – "אשר עשה [תקן] משה לעיני כל ישראל", לתקן את אור העינים, לראות איך "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", את ההתהוות התמידית, וגם לראות בעין טובה כל יהודי. כדי לראות את כבוד ה' צריך לכבד את הבריות – "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" – כך מגלים את כבודו של בורא עולם, "שהכל ברא לכבודו". הכל קשור לחוש הראיה.

אור העינים – מימי קדם למדע המודרני

אצל עמי קדם, וגם אצלנו, במסורת ישראל, במיוחד בספרי הקבלה – בעץ חיים של האריז"ל ובמאמרי חסידות עמוקים של רבי הלל מפאריטש – חוש הראיה הוא קודם כל הוצאת אור מהעינים, כמו האור שיצא מעיני א"ק. כך היה הדבר פשוט ומובן בימי קדם, אצל כל העמים, עד התקופה החדשה – הרנסס והמדע המודרני – ששללו זאת, כמו הרבה מיתוסים שניסו לשבור ולשלול מכל וכל. מהמיתוסים הכי גדולים שיש – בלשונם הם – הוא המיתוס שיוצא אור מהעינים, כך לדעתם. הם מסבירים שראיה היא אך ורק קרני אור השמש או אור ממקור אחר אחר שנופל על החפצא, על החפץ, ואז מגיע כאור חוזר לעינים ולמוח וכו'. אבל לומר שיש אור שיוצא מהעינים לקראת החפצא מופרך בעיניהם.

אף על פי כן, על פי מחקר שאיזה פרופסור עשה לאחרונה, חמשים אחוז מהסטודנטים באמריקה – בחורים משכילים – מאמינים שיש אור שיוצא מהעינים. קשה לשבור את ה'מיתוס' הזה שיוצא אור מהעינים. כנראה שיש דברים בגו. לא רק זה, אלא בא פרופסור אחד – ואחריו יש עוד כמה – ומעיז לומר, בעקבות ניסויים שקיים במשך הרבה שנים, שאכן ה'מיתוס' הקדום הזה נכון ואמתי. אם כן, זה מדע הכי מעודכן (cutting edge) – להחזיר עטרה ליושנה – שיש אור היוצא מהעינים, תגלית השייכת ל(ראש חדש )תמוז.

מיתוס התהו ומדע התיקון

ככל שימי קדם הם 'ימי קדם' – הם יותר קרובים לעולם התהו, בו עיקר העוצמה שיוצא אור מהעינים. כשהרבי נתן לנו את הנוסחא המשיחית של "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" כנראה התכוון גם לכך, שאורות דתהו הם אורות שיוצאים מהעינים. מהו המדע היום? לפי זה אפשר לתת ציון לשבח למדע, ששואף להיות שייך רק לעולם התיקון. בעולם התיקון, אם יש איזה רשימו של אור שיוצא מהעינים הוא רק רשימו בעלמא, שמאד קשה להבחין בו, לכן צריך לבוא פרופסור ולעשות ניסויים מאד עדינים כדי לגלות שאולי בכל זאת משהו יוצא מהעינים – שארית, רשימו. בעולם התהו זה היה מאד מוחשי. האריז"ל מתחיל את שער עולם התהו בכך שבת יענה במקום לדגור על הביצים היא מחממת אותם במבט עיניה – יש אור ממשי שיוצא מהעינים. כך האריז"ל פותח את כל הנושא של עולם התהו – עם תוקף האור שיוצא מהעינים.

סוד ההצדעה

יש סברא – וכך כתוב בספרי הרומאים מאותן שנים – לימים בהם המציאו את המנהג להצדיע למפקד בצבא. יש כל מיני סוגיות וסיפורי מעשה לגבי הצדעות. מאיפה בא המנהג להצדיע? יש הסבר שההצדעה החלה ברומא, והיא היתה בעצם שהחילים עשו מסדר והמפקדים הסתכלו חזק על כל חיל וחיל, ומרוב התוקף של אור העינים של המפקד פשוט הסתירו את הפנים שלהם, שמו את היד על העינים, ומכך נולד מנהג ההצדעה למפקד.

לכאורה, איך שלא נפרש את ההצדעה הזו, היא מנהג גוים. קצת פלא שגם הרבי אישר ואימץ את ההצדעה בצבאות ה' – שמצדיעים למפקד. כנראה שיש משהו בכח ההצדעה שמעורר את אור העינים, "אורות דתהו", שצריך רק להכניס אותם בכלים דתיקון – זה התפקיד שלנו – על דרך "אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

 האור הזה הוא שארית מעולם התהו. למה הוא היה באמת יותר אצל השליטים והמפקדים של רומא? כי רומא היא אדום, עשו, עולם התהו בעצמו ("ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל"). לכן יש באמת להניח שכאשר המפקדים של רומא הסתכלו על החילים יצא הרבה יותר תוקף של אורות דתהו, יותר מהמפקדים שלנו, כי הם התהו בעיצומו, עד שהיה צריך להסתיר את הפנים – להצדיע. כמו שהיום בכל רכב יש משהו להסתיר את קרני אור השמש – לכך שמשה ההצדעה.

חוש הרְאִיָה והבאת רְאָיָה

אם מנקדים את המלה רְאִיָה טפה אחרת היא נעשית רְאָיָה – הוכחה – הבאת רְאָיָה למשהו. כתוב בתורה "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". אם רואים שאיזה יהודי עושה משהו לא בסדר יש מצוה להוכיח אותו, אבל בלי לבייש אותו, בלי להלבין את פניו ח"ו, ובכלל להתחשב בו מתוך אהבת ישראל. באותה פרשה שכתוב "הוכח תוכיח" כתוב "ואהבת לרעך כמוך" ואדמו"ר הזקן אומר "'כמוך' ממש", וכך "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". יש פירוש ש"הוכיח תוכיח את עמיתך" היינו לשון הוכחה – להראות ולהוכיח לו את האמת.

רבי עקיבא אומר "תמהני אם יש בדור מי שראוי להוכיח", כי צריך להיות "הוכח" את עצמך ואז "תוכיח" את עמיתך (לפי פירוש הבעל שם טוב), "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים" (מאמרו של ריש לקיש), וכמו שאומר רבי נחמן שמי שלא יודע להוכיח נכון הוא פשוט מעלה סרחון, ריח רע, בתוכחה שלו. לכן "תמה אני אם יש מי שראוי להוכיח", ואף על פי כן זו מצוה בתורה. אפשר לומר שחדש תמוז הוא גם כח של ראיה וגם כח להביא ראיה – כח שיש בעינים בכלל.

"הוכח תוכיח" – לתקן באור העינים

אותו פרופסור שהוכיח-לכאורה שיש קרינה שיוצאת מהעינים – רוצה להוכיח שיש "עין הרע", תופעה שכל העמים מכירים בה. עוד סימן מובהק שמה שיוצא מהעין שייך לעולם התהו – עולם של "רע עין" ("רע עין" = 400 אנשי עשו כנודע). אבל אצלנו "מרובה מדה טובה", אנחנו צריכים להסתכל על כל דבר ועל כל אחד – על כל דבר שה' ברא לכבודו – בכבוד, לכבד אותו, כמו שאמרנו קודם, וזו הסתכלות בעין טובה. אז, תוך כדי כך, אפשר לתקן אותו.

שוב, חוש הראיה היא גם לשון הבאת ראיה-הוכחה, ואין הכוונה להביא ראיה על הניר – הוכחה כתובה – אלא להוציא משהו מהעינים שלך. להראות למישהו את האמת זה לא להראות לו משהו 'שמה' (מחוץ לעצמי) אלא להראות לו מתוך עצמי, מתוך העינים שלי. גם "הוכח תוכיח" לא מחייב להיות בדבור – אפשר להסביר על פי טעם ודעת, אך לא מחוי. אפשר לומר, בדרך דרוש על כל פנים, שהחדש של חוש הראיה וכח הראיה מלמד שהתוכחה הכי טובה ליהודי שאני רוצה להעיר לו – כדאי לך להיות יהודי טוב, לאהוב את עם ישראל ואת ארץ ישראל, להניח תפלין וכו' – היא בכח הראיה. איך מוכיחים? יש תוכחה בדבור, אבל התוכחה הכי מועילה וטובה היא להוכיח בעינים.

עיני הצדיק – תיקון במבט נוקב ואוהב

אם יש עינים מתוקנות, "טוב עין הוא יבורך", "הוא יברך", הוא ממשיך ברכה עם אור העינים, שאחרי שהכנסנו אותו בכלים דתיקון הוא המקור הכי חזק של תיקון וברכה, ואפשר פשוט להסתכל. מי שעובר לפני הרבי הוא כמו מי שעובר לפני המפקד שמסתכל – לרבי יש אור חזק בעינים, העינים הכי חזקות והכי טובות, "טוב עין". כשעוברים לפני רבי, לפני צדיק, מתביישים – יש לו עיני רנטגן, יש לו מבט אחד חד ונוקב, הוא מנתח אותי, נכנס לקרבי, אך כל הניתוח שעושה הוא בשביל לרפאות אותי. הוא לא צריך לומר מלה. צדיק, "ועמך כלם צדיקים", יכול להוכיח – התוכחה הכי טובה בעולם – ותוך כדי כך "ולא תשא עליו חטא".

מה זה "ולא תשא עליו חטא"? בעולם התהו היה חטא – חסרון ושבירה. אם מסתכלים יותר מדי חזק עצם ההסתכלות יכולה לשבור את הכלי. לכן, כמו שדברנו הרבה פעמים על מגע עדין – בין בני זוג ובכלל – כך צריך לתקן מאד את ההסתכלות בזולת. אין בנפש יכולת הבעה יותר מאשר בעינים, "עיניך יונים". זה מסר ראשוני בשביל החדש הזה, שתיקון העינים הוא היכולת להוכיח מתוך אהבה – ידוע שתוכחה עולה תוך-אהבה – רק במבט אוהב, בלי צורך לפתוח את הפה בכלל. לחיים לחיים.

נגנו שאמיל.

כמו שצריך מבט רך, אוהב ועדין – צריך להיות גם כח של מבט תקיף כדי לנצח. כשיש מלחמה, עיקר הנצחון הוא על ידי הראיה. קשור למושג שלנו "קביעה רצונית" – קודם יש אמונה ביעד, אחר כך יש רצון תקיף להגיע ליעד, אחר כך משכילים זאת בשכל, הסתכלות פנימית, ובסוף פוקחים את העינים להוציא את האור הזה לתוך המציאות.

תהליך הראיה – סוד האות ח

כל זה קשור לאות של החדש, האות ח, שענינה "והחיוּת רצוא ושוב", ח לשון חיות. לפי האריז"ל האות ח מורכבת מ-ו ו-ז, ויש לה חטוטרת ש'מצדיעה' למי שדר ברומו של עולם – החטוטרת מחברת בין ה-ו, שהיא "אור ישר", ל-ז שהיא "אור חוזר". לעניננו, ה-ו היא אור ישר שיוצא מהעינים וה-ז היא אור חוזר מתוך המציאות.

כלומר, האות ח עצמה – כמבואר אצלנו באריכות – מסמלת ומתארת יפה מאד את פעולת חוש הראיה בעינים. כדי להבין זאת לעומק צריך ללמוד את המאמר של רבי הלל, עם כל שלבי תהליך הראיה, עם האור היוצא והאור החוזר בכל הפרטים. בכל אופן, בכללות, זה סוד הצורה של האות ח – האות של חדש תמוז. גם רמוז בשם תמוז, שרומז ל-תם – לשון השלמה – וז, להשלים-לחבר את ה-ו וה-ז.

ב. מעלות רבי דוד מלעלוב

דרך רבי דוד מלעלוב – מיראה לתורה

לפני חדש, בראש חדש סיון, ספרנו סיפור ואחר כך דברנו על הווארט בעוד כמה שעורים – ווארט שלקוח מסוף הספר "מבשר טוב". רצינו בעצם לחבר שני ווארטים מהספר, אך לא הספקנו, ודברנו רק על הווארט של היהודי הקדוש על ההבדל בינו לעמיתו ר' דוד מלעלוב. נקרא שוב בפנים, ואחר כך נחבר עם עוד ווארט – לא חברנו, אך זו היתה הכוונה. אני רק קורא בפנים כדי שנזכור – תורה ויראה:

מובא שהיהודי הקדוש זצ"ל אמר פ"א למחותנו הרה"ק רבי דוד מלעלוב זצ"ל: הנפקא מינה ביני לבין מחותני מוהר"ד היא: שאני באתי מתורה ליראה, ורעי מוהר"ד בא מיראה לתורה (קדש הלולים).

[ממשיך בעל המבשר טוב למצוא מקור לווארט הזה:] והנה בתוה"ק מצינו הלשון 'למען תלמד ליראה את ד' אלקיך' [מכאן משמע שמתחילים מלימוד ומגיעים ליראה], ובתוס' מביא לבסוף: 'הי' גם הוא מכוין ליראת שמים ועוסק בתורה'.

התוספות הולכים על התהליך עד שהגיעו לתקנת "אותו האיש זכור לטוב, ויהושע בן גמלא שמו" והתקין שיושיבו מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. בתחלה רק אב היה מלמד את בנו. בהמשך הושיבו מלמדי תינוקות רק בירושלים, ומי שיש לו אבא להביאו הרויח ומי שלא הפסיד. בשלב השלישי הושיבו מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך והנערים היו באים רק בגיל 16-17, אבל מה עם הילדים הקטנים? עד שבא אותו האיש זכור לטוב ויהושע בן גמלא שמו והתקין שיושיבו מלמדי תינוקות מגיל צעיר (בני שש ובני שבע) בכל מקום, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל.

על השלב השני, בו הושיבו מלמדים בירושלים עיר הקדש, כתוב שכאשר כולם עולים לירושלים ורואים את הדרה בזמן שבית המקדש היה קים – רואים את יפי המקדש, את מורא מקדש, רואים כהנים בעבודתם ולוים בשירם ובזמרם וישראל במעמדים – מתוך חויה זו אדם בא ללמוד, לעסוק בתורה. מהי החויה של ירושלים? שירושלים היא שלמות היראה. כלומר, קודם הילד חווה חויה רוחנית והיא פותח את הלב ללמוד תורה. הסברא שכל הלימוד היה בירושלים היתה שקודם תבוא למקום עם יהודים צדיקים, מקום שמתנהג לפי התורה, ואז תהיה לך יראת שמים ומתוך כך תעסוק בתורה – כדרך ר"ד מלעלוב, שמיראה בא לתורה. חז"ל דורשים זאת על הפסוק הזה גופא, "למען תלמד ליראה", אבל פשט הפסוק הוא מ"תלמד" ל"יראה" – מלימוד באים ליראה. הסבר חז"ל הוא שמחוית יראה נפתח הלב ויש חשק לעסוק בתורה.

חותם בעל המבשר טוב:

והא לך אלו שתי הסברות: מתורה ליראה או מיראה לתורה, וכבר אמרו: גדול התלמוד שמביא לידי מעשה.

כיסוי לבו של רבי דוד מלעלוב על מחו העצום

הווארט השני שרצינו לקשר: החלק שבסוף הספר נקרא "עובדין טבין", והוא מסודר לפי סדר אלף-בית – קראנו תחלת אות ת, "תורה ויראה", וכעת קוראים את תחלת אות מ, על המח של רבי דוד מלעלוב. הווארט הקודם היה מהיהודי הק' וכאן ווארט מהאבני נזר – החתן של הקוצקער, הכל מאותו בית מדרש של פשיסחא. וזה לשונו:

הגה"ק בעל ה'אבני נזר' אמר: כל מה שהמוח שבראש מגלה, בא הלב ומכסה.

יש מח ולב – תפקיד הראש הוא לגלות ותפקיד הלב הוא לכסות. כל מה שהראש מגלה הלב מכסה. לכאורה הייתי חושב הפוך, כי הראש הוא חב"ד, עליהן כתוב "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ו-ה עילאה, בינה, היא עלמא דאתכסיא, ואילו הלב הוא כבר גילוי נגלות, "והנגלֹת לנו ולבנינו". האבני נזר אומר ש"כל מה שהמח מגלה הלב מכסה" – המח מגלה שכל עמוק, קודם כל לעצמו, ואז באמצעות הדבור שלו ("פתח פיך ויאירו דבריך") וגם באמצעות הכח שלו בעינים ("החכם עיניו בראשו", במקום המח), שמביא ראיה לענין, הוא מגלה, אך הלב מכסה.

הוא ממשיך זאת לגבי תפלין. אומר שהענין הנ"ל הוא תש"ר ("כל מה שהמח מגלה") ותש"י ("הלב מכסה"):

התפילין של ראש ושל יד, הם הגה"ק ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל והרבי ר' דוד'ל מלעלוב זי"ע,

הוא אומר שהתפלין של ראש של עם ישראל הם רבי יהונתן אייבשיץ – הוא התפלין של ראש, "מה שהמח מכסה". והתפלין של יד הם רבי דוד מלעלוב – הוא התפלין של יד של עם ישראל, "מה שהלב מכסה".

ממשיך להסביר האבני נזר:

היה לו לר' דוד מח כביר כמו הגאון ר' יונתן, אלא שרבי יהונתן גילה את מוחו, ור' דוד'ל כיסה אותו בלבו.

רבי דוד מלעלוב הוא לא אחד שמוכר כגאון עולם – יש ממנו ווארטים, אך לא כתב ספר, ודאי לא בנגלה. גם מגדולת הבעל שם טוב המתנגדים לא ידעו, כ"ש מגדולת הרבי ר' זושא. אומר האבני נזר, שרבי דוד מלעלוב – מאותו בית מדרש – הוא גדול כמו רבי יהונתן אייבשיץ, שכולם יודעים את גאונתו. הוא אומר שהיה לו אותו איי-קיו ואותו הלימוד בפועל (כידוע הווארט שלמדן הוא לא מי שיודע ללמוד אלא מי שלומד) – הוא אותו מח גם ביכולת וגם בפועל. אלא שרבי יהונתן גילה את מוחו ור' דוד'ל כסה אותו בלבו. יש אחד שכל מה שיש לו במח הוא מגלה. זה מה שהוא עשה, כתב ספרים, לימד, עשה מופתים מרוב הפקחות והשכל שלו. אבל רבי דוד'ל, את כל המח התקיף שלו כסה בלב.

מי שבא מיראה לתורה מכסה את הלב במח

אם כן, יש לנו כאן שני ווארטים שהצד השוה שבהם הוא ר' דוד מלעלוב – אחד משוה אותו לצדיק באותו דור (היהודי הקדוש) והשני משוה אותו לצדיק מהדור הקודם (רבי יהונתן אייבשיץ) ואומר שהם תש"י ותש"ר. צריך קודם להניח תש"י. הרבה פעמים אנחנו דורשים בח"י אלול – יש על כך גם שיחה של הרבי – שתש"י ותש"ר הם הבעש"ט ואדה"ז. רבי דוד הוא התפלין של יד (שכנגד הלב). הוא אומר שהעבודה שלו היא לכסות את המח בלב – לא סתם כיסוי, אלא ענין מיוחד לכסות בלב. זה ענין מיוחד שצריך להסביר. אלה התפלין של יד. ואילו רבי יהונתן אייבשיץ הוא לגלות את המח.

אם כי שהמשותף כאן הוא ר"ד מלעלוב, והשונה הוא היהודי הק' לעומת רבי יהונתן – אפשר להשוות את שניהם, כי ר' דוד הוא ר' דוד – יש כאן גילוי שהעיקר הוא מי ששוה בשני הווארטים. אפשר לחבר, שמי שבא מתורה ליראה – מחבר כל השכל שבמחו ללב – הוא רבי יהונתן אייבשיץ, ומי שבא מיראה לתורה הוא בחינת רבי דוד שמכסה את מוחו בלבו.

שתי דרכי התקשרות – מתורת החסידות לרבי ומהרבי לתורת החסידות

ננסה בקיצור להסביר את הענין, בקשר לנושא שדברנו עליו כמה פעמים. בין יהודים שמתקרבים היום לחסידות בכלל ולחב"ד במיוחד יש שני סוגים:

יש מי שמתקרב מלמעלה למטה, שפעם ראשונה רואה ספר של הבעל שם טוב או של אדמו"ר הזקן ומתלהב משכל התורה של החסידות. הוא פותח ולומד ומבין שיש כאן מסורת – הבעש"ט מקבל מאחיה השילוני וממנו המגיד וכו'. חסיד זה מאמין בשושלת שמגיעה מלעלה למטה.

אך יש הרבה סיפורים של חסידים לבביים, שעיקר ההתקרבות שלהם היה שפעם אחת נכנסו לרבי – לפעמים באקראי – או נקלעו להתוועדות חסידים, שהחויה היתה כל כך אדירה שעשתה להם סוויצ' בנפש ועל המקום הוא התחבר – כל החיים חלמתי להיות במקום הזה והנה מצאתי. אחר כך הוא מתחיל לפתוח ספרים, מה הרבי הזה אומר – מאיפה הוא בא, מי הרבי שלו, ממי הוא קבל, מי המשפיע שלו וכו'. כמו שמספרים על ר' ראובן דונין ע"ה וכיו"ב שהכל מתחיל מחויה – ממנה מסיק מסקנות ולומד כל החיים.

יש אנשים שאצלם הפוך, מתחיל מהשכל – גם סוג של חויה, אבל חויה שכלית. גם בשכל יש חויה. מתחיל מחויה של שכל, שנפתחו לו העינים ורואה שכל מופלא, שלא שער שיש כזה שכל. השכל קונה אותו, ומשם הוא יורד עד שמגיע לרבי ועד לחסידים – כתוב ב"היום יום" שכדי להיות מקושר חובה להתוועד עם החסידים של הרבי (ובכך גם לקיים את ההוראה של אדמו"ר הזקן לאהוב מה שהאהוב אוהב), הוא יורד מלמעלה למטה.

שכל ולב – תורה ויראה

בעצם יש את שתי הבחינות בשני הווארטים. הווארט הראשון שיש אחד שבא מתורה ליראה – היהודי הקדוש היה גאון, מתנגד, לפני שהתקרב לצדיקים. שוב, אולי לא הדגשנו זאת מספיק כשלמדנו את הווארט – היהודי הקדוש היה עילוי גדול, הכי גדול, מלא וגדוש תורה, עד שגלה את החסידות. כנראה שמה שקנה אותו הוא עדינות/חדות השכל של החסידות, ואז הוא נמשך לחסידות.

הוא נעשה חסיד הכי גדול וגם חדש דרך. כל חידוש הדרך שלו היה למורת רוחם של הרבה צדיקים של אותו דור, אפילו של הרבי שלו עצמו (כי היתה שם לשון הרע). הדרך שלו, של שכל של חסידות, התפשטה מאד בפולין – קוצק, גור וכו' – ונהרו אחריה מליונים. בכל אופן, זה אחד שמתחיל מתורה, מהשכל של ה', "אורייתא מחכמה נפקת". והוא דומה במדת מה לר"י אייבשיץ, שמה שיש לו בראש, בשכל שלו, הוא מגלה. הענין שלו הוא לגלות את השכל, כי זה השרש שלו. אחר כך הוא בא גם לחויה, אבל החויה הלבבית הרגשית היא יותר תורה שבעל פה. כאן אנחנו אומרים 'תורה שבכתב' במובן של מה שאדם מפרסם וכותב, ואילו תורה שבעל פה על מה שאדם לומד מסביב ללימוד.

רבי דוד מלעלוב מגיל צעיר התקרב לחסידות וגדל אצל צדיקי החסידות. יסוד היסודות של ילדותו הוא חוית החצר. ה' חנן אותו – "אתה חונן לאדם דעת" – עם שכל כמו ר"י אייבשיץ, כמו היהודי הקדוש. אבל הוא בא מתוך החויה, ולכן החויה היא עיקר אצלו.

מענין שהוציאו אינשי דלא מעלי לשה"ר אצל החוזה נגד שניהם. היו מחותנים וכו' – אף שכעת למדנו שהם אופי אחר, האופי האחר לא צריך להשפיע על הקשר לרבי. סיפרו עליהם לשה"ר בפני החוזה, ושניהם מתו בחיי החוזה מתוך קפידא שלו, בגלל אותה לשון הרע.

האות ח (חדש תמוז) – חכמה ויראה

אם כן, נחזור, יש מי שבא מתורה ליראה – מהשכל ללב. הכל קשור ל-ח של חדש תמוז, שיש בה המשכה מלמעלה למטה ועליה מלמטה למעלה. ח ממשיכה יראה – ח לשון "חתת אלהים". ח היא גם לשון חיות וחכמה, "החכמה תחיה". היא גם תורה ("כי הם חיינו וארך ימינו"), חיות היינו המשכת מוחין כידוע, וגם יראה (והפסוק מקשר ביניהם – "יראת הוי' [חת ופחד] לחיים").

יש ב-ח אור ישר, ה-ו, שדווקא בה יש את האורות המרובים דתהו – אורות העינים, תוקף הראיה, שהם התפלין של ראש, "בין עיניך". כנראה יש תפקיד מיוחד לתפלין של ראש שבאות לתקן את אור העינים, "לטוטפות בין עיניך", "לזכרון בין עיניך", כמו "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", ואילו תש"י הם כנגד הלב.

מה הכוונה שר' דוד מכסה את המח בלב? שמכסה את כל החידושים וההברקות שלו בחויה. רבי דוד מלעלוב מפורסם כאוהב ישראל (עד כדי מסירות נפש בפועל ממש). החויה היא של עם ישראל, חויה של צדיקים שהוא הסתופף בצלם מאז שחר ילדתו, חויה של מסירות נפש בעזרה ליהודי מתוך אהבת ישראל. הוא גאון, אבל כל השכל שלו מכוסה בתוך הלב שלו. כמו צוואת אבי הבעש"ט, שצריך יראת ה', לא לפחד מאף אחד ומשום דבר רק מה' לבדו, וצריך לאהוב כל יהודי באשר הוא שם. הבעל שם טוב כאן כמו רבי דוד מלעלוב.

אם כן, יש לנו כאן שני ווארטים, כל אחד מאד יפה בפני עצמו, שאפשר לחבר ביניהם – יש אחד שבא מתורה ליראה ויש שבא מיראה לתורה. יש אחד שמגלה את השכל ויש אחד שיש לו אותו שכל – או אפילו יותר – שמכסה את השכל כי היסוד שלו הוא חויה אלקית, יסוד של הסתופפות אצל צדיקים, של אהבת ישראל פשוטה. לחיים לחיים.

ר"ד מלעלוב אמר שכמו שהיום יש מסכת בבא קמא לע"ל יהיה מסכת רבי דוד מלעלוב. איך אפשר להסביר? מציתי את החיים שלי כחויה, ולעתיד לבוא תהיה מסכת של החיים שלי, שיראו שהם עומק-עומק התורה. לחיים לחיים.

ניגנו ניגון ר"ח תמוז ע"ג.

ג. העלמת שם יעקב ממחלוקת קרח לפי שתי הדעות בסוגית עדת קרח (אוה"ח)

המחלוקת האם יש לעדת קרח חלק לעולם הבא

אנחנו בפרשת קרח, שחלק על משה ואהרן. יש מחלוקת במשנה, סוגיא שלמה בפרק חלק בסנהדרין, האם לעדת קרח יש חלק לעולם הבא או שאין להם. רבי עקיבא אומר שאין להם, שלא יעלו מהשאול, שירדו ולא יעלו. רבי אליעזר, הרבי של רבי עקיבא – רבי אליעזר הגדול, שניהם בעלי תשובה – אומר שיעלו מהשאול, שיש להם חלק לעולם הבא.

את החדש הזה הקדשנו בדף התחדשות לבעל אור החיים הק', שההילולא שלו בסיהרא דאשלמותא של חדש תמוז – ט"ו תמוז. שוב, כל החדש מוקדש לאור החיים הקדש, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, לכן נפתח בווארט שלו להסבר המחלוקת הזו, האם לעדת קרח יש או אין חלק לעולם הבא.

הפרשה מתחילה "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" ולא כתוב "בן יעקב". רש"י מביא בשם חז"ל שיעקב אבינו בקש רחמים על עצמו שלא יזכר במחלוקתו של קרח, "בקהלם לא תחד כבודי", במחלוקת קרח. מסביר בעל אור החיים הקדוש, שלפי מאמר חז"ל זה שיעקב בקש רחמים על עצמו אפשר להסביר את המחלוקת.

דרשת שמות אבות קרח לגנאי – פגיעת הענף במקורו

הוא מקדים ואומר, כמו שתיכף נראה, שחז"ל מפרשים את כל שמות קרח ואבותיו בפסוק זה לגנאי – קרח על שם שעשה קרחה בישראל, יצהר שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, קהת שהקהה שיני מולידיו, לוי לשון לויה בגיהנם. כל אחד מהשמות הנזכרים כאן – שכולם צדיקים גדולים – נדרש לגנאי.

אומר בעל אוה"ח הק' שזהו פלא, איך לוקחים שמות של צדיקים ודורשים אותם לגנאי?! הוא מסביר שהדרשה לגנאי היא מה שקרח לקח את אבותיו, הצדיקים הכי גדולים כמה דורות, ופוגע בהם. כמו ענף של עץ שחלה, השאלה אם החולי כה ממאיר וקשה עד שפוגע במקורו – בענף שיצא ממנו. אם החולי יותר קשה – פוגע בענף יותר קדום. אם החולי עוד יותר קשה פוגע בענף ראשי שיוצא מהגזע. אם זה חולי מאד קשה וממאיר, בסוף הוא מגיע עד לגזע – הכל מתחיל מהענף הקטן.

האם הקלקול הענף (קרח) הגיע עד לגזע העץ (יעקב)?

הגזע של העץ הוא יעקב, וכל הענפים באמצע הם השושלת ממנה צמח הענף – מיצהר, מקהת ומלוי. השאלה האם הנגע – "אין ברעה למטה מנגע", נגע צרעת – נגע עד ליעקב או לא. כתוב שיעקב בקש רחמים שלא יזכר שמו במחלוקת, והוא אומר שאפשר לפרש בשני הכיוונים: פירוש אחד הוא שבאמת הגיע ליעקב, ולכן ראוי להזכירו, אך הוא בקש רחמים שלא יזכירו אותו. פירוש שני הוא שיעקב בקש רחמים שלא יגע בו ולא יגיע אליו. כמו שכתוב בהמשך הפרשה, בחת"ת של היום, "והמגפה נעצרה" – הנגע מתפשט ויעקב בקש רחמים שהוא יעצור ולא יגיע אליו.

אם היה מופיע שמו של יעקב היינו דורשים שעקב אותו לגיהנם – דומה ללוי, שלוה אותו בגיהנם, ובעל אוה"ח אומר שלווי הוא חד-פעמי ועיקוב לתמיד. עונשו של קרח הוא גיהנם – ירד לשאול תחתית. הדימוי של הגיהנם מתחיל בדרשות לגנאי של לוי. הפגם ביצהר – שהרתיח את העולם כצהרים, הפגם בקהת – שהקהה שיני מולידיו. הגיהנם מתחיל מלוי, ואם היה כתוב גם יעקב היה עוד יותר גיהנם. בסוף הגיע לו גיהנם, השאלה רק איזה – של לוי או של יעקב.

בכל אופן, יעקב אבינו בקש רחמים שלא יזכר. לפי האוה"ח, בכך תלויה המחלוקת: אם בקש רחמים שהנגע לא יגיע אליו כלל, ועצר את המגפה בבקשתו, יש לעדת קרח חלק לעולם הבא וגם יעלו בסוף מהגיהנם – ירדו ועולים. הפסוק שרבי אליעזר דורש שהם עתידים לעלות מהגיהנם הוא "מוריד שאול ויעל". פסוק בשירת חנה הנביאה, "הוי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל". מהמלה "ויעל" לומד רבי אליעזר – ומשמע שחז"ל מעדיפים את פירושו על הפירוש של ר"ע שמחמיר ומחייב אותם – שעתידים לעלות, שיש להם חלק לעולם הבא.

אם כן, יעקב בקש רחמים שהפגם לא יגיע אליו – אף שהיה חטא חמור שראוי שיגיע – או שהפגם הגיע אבל הוא בקש רחמים שלא יזכר, ואז אין להם חלק לעולם הבא ולא עתידים לעלות, כדעת ר"ע. כך מסביר בעל אוה"ח הק', וגם מסביר איך לוקחים צדיקים גמורים ודורשים אותם לגנאי – לא שהם בעצם לגנאי ח"ו, הם לשבח, אבל ממחיש את כח החטא, שלצאצא יש כח לפגום באבות אבותיו. עד כאן נכנס לסוגיא הזו של קרח.

ד. מרגלים אין להם חלק לעולם הבא (וביאור בעל אוה"ח בעצירת המגפה)

לימוד פרק "חלק" בחדשי הקיץ

לא יהיה לנו זמן לעבור על כל הסוגיא, אבל אני רוצה לפתוח כעת את הגמרא ולדייק בה עוד כמה דיוקים בסוגיא וגם בהקשר בו נאמרו הדברים. בכלל מתאים ללמוד את הפרק הזה בקיץ, כי מתחיל "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", כפי שמתחילים כל פרק בפרקי אבות שלומדים בחדשי הקיץ.

קהלי ישראל שאין להם חלק לעולם הבא

אחרי המשנה הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", שאומרת בכותרת ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – ואני מבין בפשטות שלכל יהודי, מי שלא יהיה, יש לו חלק לעולם הבא – ממשיכה המשנה בכך שיש יוצאי דופן שאין להם חלק. לפי סדר המשניות, המשנה השניה היא על פרטים – הדיוטות ומלכים – שאין להם חלק לעולם הבא. המשנה השלישית כבר מדברת על קהלים שאין להם חלק, כמו דור המבול ודור הפלגה וכו'. הם עדיין גוים, זה לא כל כך מפתיע, אבל בסוף המשנה השלישית הוא גם מגיע לקהלים – ציבורים – של יהודים. הכי חשוב לנו לדעת מה לגבי היהודים, הרי הפרק פותח ש"כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא", והרבה יותר קשה לומר שיש צבורים שלמים שאין להם חלק לעולם הבא.

"מרגלים אין להם חלק לעולם הבא"

גם במשנה וגם בגמרא יש מאמר מוסגר – מוסגר כי בירושלמי לא גורסים אותו כלל – לגבי המרגלים, שקראנו עליהם בשבת שעברה:

(מרגלים אין להם חלק לעולם הבא שנאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' וימותו בעולם הזה במגפה לעולם הבא)

את כל הענין של המרגלים לא גורסים. תמוה, הם הוציאו את דבת הארץ רעה – צריך לדעת אם יש להם חלק לעולם הבא. בכל אופן, לומדים מכאן ש"מגפה" הולכת על עולם הבא. עוד חשוב כאן שאין מחלוקת לגבי המרגלים הלא-נאמנים שאין להם חלק לעולם הבא.

"ותעצר המגפה... והמגפה נעצרה" – פעולת מידית ופעולה נמשכת

גם בפרשתנו יש "מגפה", "ותעצר המגפה... והמגפה נעצרה". "יצא הקצף", "החל הנגף" (יש נגע ויש נגף – האות פ היא חילוף האות ע לפי סדר האלף-בית – ומנגף באה המלה מגפה. מה שבכחו של אהרן, אוהב ישראל, לעצור את המגפה רמוז בכך שאהרן-מגפה הם בסוד "שלם וחצי", וכן אהרן עולה נגע-נגף).

אם אמרנו זאת נאמר עוד פירוש יפה של בעל אוה"ח הק': קודם היה כתוב "ותעצר המגפה" בפועל והסיפור שוב מסיים "והמגפה נעצרה" – למה צריך את הכפילות הזו? בקיצור הוא נותן לזה שני פירושים. פירוש אחד ש"ותעצר המגפה" בזכות הריצה של אהרן עם הקטרת, אבל כשהוא חזר לאהל משה אין יותר קטרת. אפשר לחשוב שכל זמן שיש קטרת היא עוצרת את המשחית – כמו שהיא מביאה פורענות היא עוצרת פורענות, כדברי רש"י – אבל אולי אחר כך המגפה חוזרת וניעורה. לכן היה צריך לכתוב "והמגפה נעצרה" לגמרי גם בלי הקטרת. פירוש אחד של פשט.

אתכפיא ואתהפכא למלאך המגפה

רצינו להביא זאת בגלל הפירוש השני: הוא אומר שהמלה מגפה – ומכאן אפשר ללמוד לכל דבר, כל מקרה שקורה בעולם – היא בעצם מלה שבאה לתאר את אותו מלאך המשחית שפעל את המגפה, ולא רק שפעל כך אלא טוען נגד אהרן שאני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה רבינו, שליח של בשר ודם. לכן אהרן מושך אותו – כל מה שמשה אומר הוא מפי הגבורה, בוא לאהל מועד ונשאל את השכינה במשכן. אחרי שבאים למשכן ושואלים את השכינה שמסכימה למשה רבינו כתוב "והמגפה נעצרה".

הפשט של בעל אוה"ח הוא שהמלה "המגפה" היא בעצם המלאך. "ותעצר המגפה" היינו שהמלאך נעצר, אך עדיין בעל כרחו – הוא לא מסכים. הוא ראה שאהרן עושה פעולה, ולא יכול להתנגד, אך טוען וצועק למה עושה כך. "ותעצר המגפה" בעל כרחה של המגפה. אחר כך, כשהוא מושך אותו לאהלו של משה רבינו, ואז הוא שומע מפי השכינה שהלכה כמשה אז "והמגפה נעצרה" מרצונה הטוב. המגפה כבר הסכימה, נגד הסברא הראשונה שלה – שאני שלוחו של מקום וכו' – לעצור מרצונה הטוב.

שתי הפעולות האלה בלשון החסידות הן אתכפיא ואתהפכא – קודם הוא עשה אתכפיא למגפה ובסוף עשה אתהפכא, הרע כסא לטוב לגמרי, "ומלאך רע עונה אמן", אמן בלב שלם. זו תכלית הכוונה, לשם כך ה' ברא את המלאך הרע – כשהוא עונה אמן הוא מקדש שם שמים והכל מתהפך לטוב. זה הסיום של החת"ת של היום.

מודעות המלאך בכל התרחשות בעולם

מכאן נלמד מה שאמרנו קודם, שבעצם בכל דבר שקורה בעולם יש מלאך ברקע שפועל. צריך לחשוב על כל דבר – בין אם פועל אותו מלאך טוב או מלאך לא טוב ח"ו – תכלית העבודה, עבודת הקטרת, "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" של רשב"י, היא בסוף לפעול (גם בלי הקטרת בפועל) שגם מלאך רע יענה אמן.

הרבה פעמים שאלנו למה צריכים מלאכים. הרבה פעמים דברנו שלכאורה מלאכים לא רלוונטיים, לא בראש שלנו, ולמה בכלל לדבר עליהם. לפי הווארט הזה, כל מה שקורה בעולם (כל 'מלאכה' שנעשית בעולם) הוא מלאך. רבי נחמן אומר שכאשר יבוא משיח בני האדם, נשמות עם ישראל, נהיה שליטים על המלאכים – נהיה שליטים על "מה פעל אל". ישאלו את הצדיקים כי הצדיק גוזר אומר והקב"ה מקיים. שוב,

זה ווארט שיוצא מבעל אוה"ח, שבעצם כל דבר שקורה בעולם הוא מלאך, כמו בסיפור הזה. מה הוספנו בכך שיש כאן מלאך? למלאך יש רצון. הוא כמובן כפוף לקב"ה, אבל יש לו מודעות ורצון, יש לו מה לומר, ותכלית הכוונה שגם העולם בחוץ – העולם הגויי (כעת מדברים על הפצת תורה לגויים), לגויים יש מלאכים – יענה אמן, הכל יענה אמן מרצונו, "והמגפה נעצרה".

ה. המחלוקת לגבי שלשה קהלים – גרסאות המשנה והגמרא

הגענו לכל זה מהלימוד לגבי המרגלים, שאין מי שחולק עליו – אבל לא גורסים אותו. אחר כך המשנה ממשיכה:

דור המדבר [שיצאו ממצרים, שקבלו תורה מהר סיני, שעשו את המשכן וכו'.] אין להם חלק לעולם הבא ו[אפילו ]אין עומדין בדין שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו דברי רבי עקיבא [עד כאן לא היתה מחלוקת, גם במרגלים, וכאן מתחילה מחלוקת.] רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח [דור המדבר הם "חסידי" שכרתו איתי ברית עם זבח למרגלות הר סיני. אם הפסוק קורא להם "חסידי" ודאי יש להם חלק לעולם הבא – אי אפשר לומר על חסיד שאין להם חלק לעולם הבא. כאן יש ראיה שאם אתה רוצה בטוח חלק לעולם הבא צריך להיות חסיד...]

שלש מחלוקות רבי עקיבא ורבי אליעזר – סדר האזכרות ו'ציור' המחלוקת

כאן יש כמה תמיהות. קודם כל, רבי אליעזר הוא הרבי של רבי עקיבא, אז לכאורה היה צריך להקדים אותו. שלש פעמים כאן כתוב הסדר הזה, רבי עקיבא ואז רבי אליעזר. כל פעם רבי עקיבא אומר על קהל שאין להם חלק, שלא יעלו, שלא יחזרו, ורבי אליעזר חולק על רבי עקיבא ומלמד עליהם זכות. לא ראיתי מי שאומר כאן את הפשט, שלכאורה היה צריך לכתוב את רבי אליעזר קודם – הפשט שחז"ל שמו כך כדי שיהיה לאו לפני הן. כל הפרק מתחיל בכך ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". מי שיש לו חלק לא צריך לכתוב, אין בו חידוש. לכן חייבים להתחיל ממי שאומר שאין להם חלק, החידוש, ואז חוזרים לומר שיש מי שחולק שגם הם בכלל "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

בכל אופן, אם רבי אליעזר הוא הרבי של רבי עקיבא, איך רבי עקיבא אומר אחרת מרבו? אמנם יש תנאים שהתלמיד אומר הפוך מהרבי, אבל כאן מההקשר קצת  משמע שרבי עקיבא אמר זאת לא כשהיה ר"ע גדול הדור אלא כשהיה בבית מדרש, עדיין תלמיד של רבי אליעזר. אז מדברים על הסוגיא הזו – על דור המדבר, עדת קרח ועשרת השבטים.

למה שמו את המרגלים בסוגרים? כי מיד אחרי המרגלים כתוב דור המדבר, שלכאורה כולל אותם. המרגלים הם שהשפיעו על כל דור המדבר, שמתו בגללם, אך לא כל כך צריך לכתוב אותם עצמם – במיוחד שעל המרגלים עצמם אין מחלוקת. על דור המדבר בכללותו יש מחלוקת.

כתוב כאן דור המדבר, שרבי עקיבא אומר כאן לכאורה בבית מדרש שאין להם חלק, ורבי אליעזר אומר לו – לא, רבי עקיבא תלמידי היקר, יש להם חלק, צריך להמתיק את הדין. קודם פרשת שלח, העדה הרעה, ואחר כך קורה שוב בפרשת קרח – לגבי עדת קרח – ואחר כך בעוד סיפור בנ"ך, בגלות עשרת השבטים על ידי סנחריב, האם חוזרים או אובדים לגמרי. בכל אחד משלשת אלה רבי עקיבא אומר 'רע', שאין להם חלק, ורבו רבי אליעזר אומר הפוך.

בין רבי אליעזר לרבי עקיבא

לכאורה שניהם מצד הגבורות – גם ר"ע הוא מצד הגבורה, וכ"ש רבי אליעזר, עד שהוא שמותי, שלפירוש אחד היינו מבית שמאי. אף על פי כן, רבי אליעזר, שיותר גבורה מרבי עקיבא, מצדיק את כולם – מעלה ומצדיק ומלמד זכות על כולם. רבי אליעזר הוא תלמיד של רבן יוחנן בן זכאי – הראשון בין חמשת התלמידים. האופי המיוחד שלו והמעלה שלו שהוא בור סוד שאינו מאבד טפה. כמו שהוא בעצמו בור סוד שאינו מאבד טפה, יתכן שיש לו אופי של "לא ידח ממנו נדח", שטפה אחת של עם ישראל לא הולכת לאיבוד. כל הגבורה שלו מתהפכת בסוף להיות חסד. כל מה שהוא לא שמע מרבותיו הוא אינו אומר – קצת כמו ר"ד מלעלוב שמכסה את המח שלו בלב.

רבי עקיבא הוא כמו תפילין של ראש – כל מה שיש לו בראש הוא מגלה (כל כל תג ותג הוא דורש תלי תלים של הלכות, דבר שמפליא גם את משה רבינו). הוא לא התחיל מלהסתופף בבית המדרש. גם רבי אליעזר לא התחיל בבית המדרש, אבל היה בן עשירים – מעמד הכי גבוה, אצולה. רבי עקיבא הוא בן גרים, מעמד הכי נמוך, והתחיל כרועה צאן כו'.

אנחנו רוצים להבין את אופי שלשת הקהלים האלה, שרק לגביהם יש מחלוקת בפרק חלק האם יש להם חלק לעולם הבא או שאין להם חלק. במשנה המחלוקת היא תמיד בין ר"ע לר"א (מעניין שעקיבא = 183 ואליעזר = 318, צירוף אותן ספרות. ביחד הם שוים ראש, כמו יוסף משה – "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – ראש בני ישראל. עקיבא הוא בן יוסף ואליעזר הוא בן משה).

שינוי הסדר בגמרא מהמשנה – הסמכת סוגיות "שבקה רבי עקיבא לחסידותיה"

אנחנו רוצים להבין את כל שלש המחלוקת. הגמרא משום מה – ומוזכר בהגהות הגר"א – מקדימה את סוגית עדת קרח לסוגית דור המדבר. בסדר המשנה הסדר הוא דור המדבר, עדת קרח, עשרת השבטים – סדר כרונולוגי. הגמרא מתחילה מעדת קרח, ומאריכה בה יחסית, ורק אחר כך מגיעה לדור המדבר, ואז לעשרת השבטים בהם היא מקצרת יחסית. הגר"א שם לב לכך, עד שרוצה לשנות את סדר המשנה שיתאים לסדר הגמרא.

מה המכנה המשותף של שתי הסוגיות האחרונות בגמרא? בגמרא, בשתי המחלוקת האחרונות – לגבי דור המדבר ועשרת השבטים – יש משהו שלא כתוב לגבי עדת קרח, ולכן מצדיק לחבר אותן. בשתי המחלוקות האחרונות אומר רבב"ח ש"שבקה רבי עקיבא לחסידותיה" – איך הוא כאן מחייב, במקום לדון לכף זכות את עם ישראל. רבי אליעזר, הרבי שלו, שמצד הגבורות – מזכה, והוא – מחייב. אין תירוץ לטענת "שבקה רבי עקיבא לחסידותיה".

הוא מביא ראיה שר"ע הוא חסיד, כי סובר ש"בני רשעי ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ילדים קטנים של רשעי ישראל, שמתים בקטנותם וקבלו חנוך של אפיקורסות. אבא שלהם אפיקורס, מה לגבי הילדים הקטנים שלו? דווקא ר"ע אומר שיש להם ואחרים אומרים שאין להם, אני רואה שהוא חסיד, שמצדיק את בני ישראל. אמרנו שאם אתה חסיד יש לך חלק לעולם הבא, אבל צריך לדעת מהו חסיד. מתוך הסוגיא גופא יוצא מהו חסיד – אחד שמלמד זכות על יהודים. אפילו שיש מקום לומר על יהודי שאין לו חלק לעולם הבא הוא מוצא ראיה – מכח האורות דתהו שלו, שיוצאים מעיניו על היהודים – איך להצדיק את היהודי, ללמד עליו זכות ולהעלות אותו מגיהנם.

לא נעשה כמו הגר"א, שנשנה את סדר המשנה. סדר המשנה הוא פשוט, לפי הסדר, אבל הגמרא משנה כי יש בה את הנקודה המיוחדת של "שבקה ר"ע לחסידותיה" שנוגע רק לשני המקרים האחרונים לפי סדר הגמרא. למה לא נוגע לעדת קרח, שגם בה ר"ע מחייב ור"א מזכה? למה רק על דור המדבר ועשרת השבטים אומרים "שבקה ר"ע לחסידותיה"? פשיטא שחז"ל מבינים שללמד זכות על קרח, ולדמות זאת למה שר"ע מלמד זכות על בני רשעי ישראל – לא דומה. ללמד זכות על דור המדבר חסיד צריך, ללמד זכות על עשרת השבטים חסיד צריך, אבל ללמד זכות על קרח כבר לא מתבקש – על קרח אני לא אומר "שבקה ר"ע לחסידותיה". [כי חולק על משה רבינו.] נכון, בכל אופן הוא 'חסיד' (כמו שאנחנו משתמשים בתואר 'חסיד'), ומי שחולק על הרבי שלו 'חסיד' לא ילמד עליו זכות. אם כן, על עדת קרח אין הו"א שר"ע ראוי לו ללמד זכות, לכן לא מבקרים אותו על זה.

שינוי לשון המחלוקת ושם המזכה מהמשנה לברייתות שבגמרא

לפני שנמשיך צריך לקרוא בפנים ולהבין. נשים לב שבמשנה הלשון שיש "חלק לעולם הבא" נאמרה רק על דור המדבר, ואילו בעדת קרח ועשרת השבטים כתובים לשונות אחרים (ורק בגמרא יש ברייתות שאומרות גם על שני האחרים "אין להם חלק לעולם הבא").

עדת קרח אינה עתידה לעלות שנאמר ותכס עליהם הארץ בעולם הזה ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא [ירדו חיים שאולה ולא עתידים לעלות.] דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר [בשירת חנה, שדווקא חושבת על בני קרח. שמואל בא מקרח, וראוי שבשירת חנה על שמואל בנה תתייחס לעדת קרח.] ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

כאן לפי סדר הגמרא יש הפסק, אבל במשניות הכל משנה אחת. הכל משנה ג' לפי סדר המשניות, וההמשך הוא:

עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינן חוזרים דברי רבי עקיבא רבי אליעזר אומר כיום הזה מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפילה להן [כעת, בגלות.] כך עתידה להאיר להם.

אמרנו שעל כל אחד משני האחרונים יש ברייתא שמשנה את הלשון – גם משנה את הלשון מ"עתידה לעלות" ו"עתידין לחזור" ל"אין להם חלק" ו"יש להם חלק" – וגם משנה את שם המזכה, המחייב זה עדיין רבי עקיבא אבל המזכה זה כבר לא רבי אליעזר אלא תנא אחר.

ברייתת עדת קרח – לר"י בן בתירא "כל העדה [דקרח] כֻלם קדֹשים"

לגבי עדת קרח:

תנו רבנן עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ותכס עליהם הארץ בעולם הזה ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא דברי רבי עקיבא רבי יהודה בן בתירא אומר [מפסוק אחר, ר"א הביא את הפסוק "מוריד שאול ויעל" והוא אומר:] הרי הן כאבידה המתבקשת שנאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי [חיתום תהלים קיט, הפרק של התורה, "הכל הולך אחר החיתום". חידוש לומר שהפסוק הזה הולך על עדת קרח. מה הקשר? יש כאן שני דיוקים, צריך להבין למה החליף את ר"א בר"י בן בתירא ולמה ר"י בן בתירא מביא פסוק אחר. הקשר בפסוק של חנה מובן, "מוריד שאול ויעל", אבל מה הקשר בפסוק מתהלים?].

אומר רש"י:

ר' יהודה בן בתירא אומר ויאבדו הרי הן כאבידה המתבקשת - ובאין לעולם הבא, שכך אמר דוד על בני קרח תעיתי כשה אובד בקש עבדך, הם תעו כשה אובד, ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדך ותביאם לעולם הבא:

מצותיך לא שכחתי - שקיימו כל מצותיך, כדכתיב (במדבר טז) כי כל העדה כולם קדושים:

פירוש מופלא, שלומד מתוך מאמרם "כי כל העדה כֻלם קדֹשים" – שאני חושב שזו אמירת קנטור נגד משה רבינו – לומדים חז"ל (לפי פירוש רש"י) שהם היו דוברי אמת. אם הם אמרו ש"כל העדה כֻלם קדֹשים" הם למדו זכות על עם ישראל, כולל אותם בעצמם – מי שראוי להוכיח הוא רק מי שבסדר בעצמו, וכנראה הם היו כל כך בסדר שיכלו לומר בלב שלם שכולם קדושים.

הייתי יכול לחשוב ש"כל העדה כֻלם קדֹשים" כי בכל יהודי יש נשמה אלקית, חלק אלוה ממעל ממש – משהו עצמי – ועל כך טוענים שכולם קדושים. כאן לומד כפירוש בעלי נגלה, שאי אפשר לומר שיהודי קדוש אם הוא לא מקיים מצוות, רק כי יש לו נפש אלקית. קדוש מקיים את כל התורה בפועל, ואם אמרו "כי כל העדה כֻלם קדֹשים" טענו – באמת, צדקו – שכל היהודים מקיימים את כל המצוות. לכן אמר דוד המלך בשם קרח – ויכול לומר זאת – "תעיתי כשה אבד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי".

ככה דורש רבי יהודה בן בתירא, ולא רבי אליעזר הגדול. מי היה קודם, ר"י בן בתירא או רבי עקיבא? אמרנו שרבי אליעזר הגדול היה רבו של רבי עקיבא. ר"י בן בתירא הוא מבני בני בתירא שוותרו על הנשיאות לטובת הלל הזקן, ויש סיפורים מרבי יהודה בן בתירא מזמן שבית המקדש היה קיים. יש חוקרים שאומרים שהיו שנים, אבל על פי הפשט הוא היה בזמן הבית ור"ע הוא אחרי חרבן הבית. גם כאן ר"ע הצעיר אומר שאין להם חלק לעולם הבא ומישהו זקן ממנו חולק עליו שיש להם חלק.

ברייתת עשרת השבטים – לר"ע משיח כועס על השבטים שדברו בגנות הארץ

הברייתא לגבי עשרת השבטים:

תנו רבנן עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול ויתשם ה' מעל אדמתם בעולם הזה וישליכם אל ארץ אחרת לעולם הבא דברי רבי עקיבא רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון [תלמידו של ר"ע. ר"ע הוא נשמה של גבורה – מעשרה הרוגי מלכות – לעומת ר"ש ש"אנן בחביבותא תליא מילתא". כאן הרבה יותר מסתבר, שתלמיד ממותק חולק על ר"ע.] אם מעשיהם כיום הזה אינן חוזרין ואם לאו חוזרין רבי אומר באים הם לעולם הבא שנאמר ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'.

גם כאן הברייתא משנה את החולק על ר"ע מרבי אליעזר למישהו אחר. רש"י מסביר ש"אין להם חלק לעולם הבא" היינו ימות המשיח. כל "עולם הבא" בפרק חלק הוא לאחר תחית המתים, אבל כאן אומר רש"י שהכוונה לימות המשיח – "שלא יקבלם משיח עם שאר גלויות". הכוונה שמשיח מכיר אותם, אפשר לזהות אותם, אבל הוא לא יקבל אותם.

למה הוא לא יקבל אותם? יש כאן מכנה משותף, עוד סבה להסמיך את דור המדבר – המרגלים 'בגדול' – לעשרת השבטים, כסדר הגמרא. רש"י אומר שהמשיח כועס על עשרת השבטים – כשם שמשה רבינו כעס על שמעון בגלל עריות, ולא רצה לברך אותו בהדיא, הכי מרגיז את משה רבינו זה יצרא דעריות, ומה הכי מרגיז את רבי עקיבא שאומר שמשיח לא יקבל את עשרת השבטים? – "לפי שספרו בגנות ארץ ישראל", כמו דור המדבר. עשרת השבטים, שהם מאות שנים אחר כך, ספרו בגנות ארץ ישראל, "כדאמרן לעיל, ובדבר הזה נענשו מרגלים", מאותה סבה נענשו המרגלים ונענש דור המדבר. יש פה מכנה משותף.

רואים שיש משהו במשיח שהוא פאנאטי על ארץ ישראל, הוא לא סובל יהודים שהם נגד ארץ ישראל. השאלה אם זה רק משיח בן יוסף או גם משיח בן דוד. בכל אופן, יש משיח אחד שלא סובל יהודים שהם נגד ארץ ישראל, על פי מה שכתוב כאן ברש"י. דוד הכי קשור לארץ ישראל, אומר "כי גרשוני היום מהסתפח וגו'" וממנו לומדים שכל מי שדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה.

ו. שלשת הדורות – פגמי חב"ד (וסוד הגלות והגיהנם)

דור המדבר – פגם הדעת

מכל הסוגיות כאן בגמרא, הכי ארוכה היא על עדת קרח, ובפרשתנו היה ראוי ללמוד את הכל – אך אין זמן, לכן רק נגיד כמה נקודות. רוצים להגיע לדבר אחד:

שלשת הקהלים האלה הם שלשה פגמים גדולים, שעל כל אחד מהם יש את מחלוקת ר"ע ור"א (במשנה). עיקר ההתבוננות שלנו איך לסדר את שלש הבחינות שיש כאן. מה יכול להיות המבנה המתבקש (צריך אבדה המתבקשת, אז צריך כאן משהו מתבקש). צריך לסדר את שלשתם, ולהבין למה דווקא בשלשתם חלקו ר"ע ור"א, ולמה חטא המרגלים הוא כנראה בכלל (ובמשנה הוא בסוגריים, לא מוזכר בירושלמי). המפתח לכאורה הוא בדור המדבר, דור אחד מהשלשה. גם יצאו לנו שני צירופים שונים, כי לפי סדר המשנה הצירוף הוא מדבר-קרח-שבטים ולפי הגמרא הוא קרח-מדבר-שבטים.

המפתח, כמו בכל דבר שמתחילים להתבונן בו, הוא רמז מובהק אחד. לדור המדבר יש עוד שם בחז"ל, קוראים להם "דור דעה", סימן שהבעיה של הדור הזה קשורה לדעה שלו – דעה לא מתוקנת. אם דור המדבר הוא דור דעה, מתבקש לומר ששני האחרים כנגד חכמה ובינה. מתבקש שכל הסוגיא של כן חלק/לא חלק, כן יעלו/לא יעלו, כן יחזרו/לא יחזרו היא סוגיא חב"דית מובהקת. דור המדבר הוא דור דעה.

עדת קרח ועשרת השבטים – גיהנם וגלות – התלבטות אברהם אבינו

במלה אחת, מה ההבדל בין עדת קרח לעשרת השבטים? זו סוגיא מפורשת בחז"ל – גלות וגיהנם. המגלה עמוקות קורא לזה ג"ג – גלות לעומת גיהנם. איפה פגשנו את הסוגיא הזו? סוגיא עתיקה מיסודות היהדות – סוגיא של אברהם אבינו בברית בין הבתרים. הקב"ה נתן לאברהם את הבחירה – גלוי וידוע לפני שבניך יעברו את רצוני, מה אתה בוחר להם, גלות או גיהנם? אברהם אבינו בחר גלות, שעבוד מלכויות.

כתוב על זה הרבה. כתוב שבהתחלה אברהם אבינו לא ידע מה לבחור, היה נבוך לגמרי, כי היה שקול. עד שהקב"ה עצמו עזר לו לבחור – כמו שכאשר משה רבינו היה צריך לבחור (כילד) ה' הזיז לו את היד – כך ה' אמר לאברהם אבינו שכדאי לבחור גלות. מוסבר בספרים מה היתה ההו"א של אברהם אבינו לא לבחור גלות – לגיהנם יש סוף אבל מה קורה בגלות אם מתבוללים לגמרי, עד כדי שקיעה והתבוללות גמורה בגוים? לכאורה עם ישראל, הבנים שלי, הולכים לאיבוד לגמרי, יותר גרוע מגיהנם. בגלות יש סכנה יותר גרועה מגיהנם – הגיהנם קצוב, וכמה שהעונש חמור וקשה ומייסר הוא נגמר (כמו שמסופר על אלישע אחר). כאשר העונש נגמר התיקון נעשה. אבל גלות יכולה להיות שקיעה והתבוללות גמורה בין הגוים – כמו שרואים גם היום – ואז יש אבדון לנצח ר"ל. לכן לאברהם אבינו לא היה פשוט מה לבחור עד שה' עזר לו.

ההמתקה לסכנת הגלות – "לא ידח ממנו נדח"

למה באמת גלות יותר טובה, אם יש סכנת התבוללות? כתוב בספרים שכמה שגלות היא לכאורה קשה, אבל עליה כתוב פסוק – שרבי מביא כאן לגבי עשרת השבטים – "ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", "לא ידח ממנו נדח" בגלל הקשר העצמי לה'. לפי רש"י "כל העדה כולם קדושים" לא הולך על הנפש האלקית, אלא על קיום מצוות בפועל, אבל יש קשר עצמי של יהודי לה'. גלות יותר טובה, כי ה' מגלה שכל יהודי הוא חלק מה', והגם שלא עושה מצוות, ואפילו מתבולל לגמרי, תמיד הוא כאבדה המתבקשת בזכות הניצוץ שלו. "תעיתי כשה אובד" כתוב על קרח, לפי ריב"ב, אבל מתאים גם לעשרת השבטים – כמה שיהודי מתבולל הוא מתבקש, אפילו במצב הכי גרוע.

כדי לבחור גלות במקום גיהנם בגלל השיקול הזה צריך להיות שפיץ חב"דניק, שפיץ תורת החסידות. גם כשיהודי משתמד, מתבולל, "אין לו חלק באלקי ישראל" – גם הוא יחזור, כל ניצוץ יחזור. לכן הלשון אם חוזרים או לא חוזרים. לגבי קרח – עולים או לא עולים. לגבי דור המדבר – יש להם חלק או אין להם חלק.

אברהם אבינו – 'חוש' בגלות

שתי מלות המפתח הן גלות וגיהנם, ויש משהו שלישי – דעה. יש עונש גלות, עונש גיהנם ומשהו שקשור לדור המדבר. קודם כל, הם מתים במדבר, אבל הבעיה שלהם היא בדעת. מה לגבי גלות וגיהנם? כתוב בפירוש על הסוגיא הזו של אברהם אבינו, שאברהם אבינו בחר בסוף בגלות – בהנחית ה' – כי מתאימה לשרש שלו, אך לא מתאימה לבנו יצחק. הגלות לא מתאימה ליצחק והראיה שלא הורשו לו לצאת מהארץ, הוא עולה תמימה, סימן שהוא לא מבין בגלות – הוא לא מבין איך יכולה להיות התבוללות ועדיין להשאר יהודי. הוא עולה תמימה, גר פה בארץ. אברהם הוא "לך לך", וגם כשבא לארץ ה' הוציא אותו בגלל הרעב, הוא 'מבין' בגלות וגם יודע ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול" כמו שהיה כאשר הוא עלה ממצרים ("ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב") – הוא 'מבין' בעבודת הבירורים של הגלות.

מי שיש לו ראש, שהשכל שלו הולך על גלות ולא על גיהנם, על עשרת השבטים ולא על עדת קרח, הוא חכמה. התיקון של גלות הוא מצד מוחין דאבא, לכן קשה מאד לקבל החלטה זו. מצד מוחין דאמא, שהכל קצוב, גיהנם הוא משהו קצוב ונגמר – קשה אבל נגמר. גלות יכולה להיות נצח. מוחין דאבא הם שגם גלות קצובה, "ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים" – פסוק שאומרים בראש השנה.

מוחין דאבא – בירור ניצוצות והפיכת הגולה לגאולה

למה גלות היא סוד מוחין דאבא? חכמה היא "אלהי אברהם". גלות היא תהליך של בירור – בגיהנם אין בירורים. בגלות הכל בא לברר, להוציא גרים. בכלל הכח לברר ניצוצות הוא "כלם בחכמה עשית", "כולם בחכמה אתברירו".

עוד דבר חשוב מאד אצל הרבי, שאפשר לקשר עם ג' תמוז בשבת קרח, שאמר שהעולם טועה שצריכים לברוח מהגולה – לא, צריכים להשאר בגולה (ח"ו), רק שצריך להחדיר לתוכה א. אז הגולה, שהיא חומר גלם סה"כ, הופכת לגאולה. הפסוק הוא "אאלפך חכמה". להבין שהגולה היא חומר גלם (גלם בגימטריא חכמה) – ה-י במבנה י-ה-ו-ה של חמר-צורה-פועל-תכלית. הגולה היא החומר, וצריך להמשיך את האלף – "אאלפך חכמה" שבא מהדיקנא, "נצר חסד לאלפים", והגולה הופכת לגאולה.

אם כן, גם הבירורים בגלות באים מצד מוחין דאבא וגם הפיכת הגולה לגאולה היא מכח החכמה, מוחין דאבא. גם עצם המכנה המשותף של גולה-גאולה הוא גל לשון גילוי ("גל עיני וגו'", בחודש תמוז, חוש הראיה) – כתוב שחכמה היא ראשית הגילוי ובינה ראשית המציאות. בבינה צריך להיות מציאותי, ומי שמציאותי מאד יכול לחשוב שגיהנם עדיף מגלות, אבל מי שחושב רק במושגי גילוי אלקות יודע שדווקא בגולה יכול להיות גילוי אלקות הכי גדול, בזכות "אאלפך חכמה", ואפשר להפוך את הגולה לגאולה מיניה וביה.

מכל הסיבות האלה, ועוד כמה שלא אמרנו, גולה היא בחכמה. עוד רמז פשוט מאד, עשרת השבטים רומזים לאות י, עשר, החכמה בשם הוי'.

שני צירופי שלשת הדורות

גלות היא מוחין דאבא, גיהנם הוא מוחין דאמא (והוא סוד "ויקח קרח" שעולה ד פעמים קח, קח בגימטריא גיהנם, שלקח את עצמו לגיהנם). דור הדעה הוא דעת.

קודם כל נעשה את שני הצירופים, של המשנה ושל הגמרא: צירוף הגמרא הוא מדבר-קרח-עשרת השבטים – והי, הצירוף מלמטה למעלה, מדעת לבינה לחכמה, צירוף ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם". הסדר של הגמרא, קרח-מדבר-עשרת השבטים, הוא הוי – צירוף הגבורה. באמת היסוד נוטה לגבורה ונוטל מן הגבורה. יש פה שני צירופים – במשנה צירוף היסוד (מתאים לששה סדרי משנה) ובגמרא צירוף הגבורה (מתאים לשכל הגמרא).

גלות היום – התרחקות מנטאלית מעם ישראל

עיקר החסידות בכל זה, ואם רוצים לעשות מכך מאמר, הוא להבין מה נקראת גלות ומה נקרא גיהנם. פרשת קרח היא גיהנם – לרדת חיים שאולה. יש מחלוקת אם אפשר לעלות משם או לא, ובסוף אתה תעלה. זה דיוק לשון המשנה, הגעשמאק המיוחד של דיוק לשון המשנה, שלא כולם דנים על עולם הבא – בעדת קרח שואלים אם יש לך סיכוי לעלות מהגיהנם, גם היום, ולגבי עשרת השבטים אם יש לך סיכוי לחזור בתשובה. בסוף אומרים שאין דבר שעומד בפני התשובה – גם עשרת השבטים יכולים לשוב, לחזור הביתה (בימות המשיח, מכחו של מלך המשיח המחזיר את כולם בתשובה). בדרך כלל תשובה היא בינה, אבל כאן החזרה בתשובה מכח מוחין דאבא, מכח תפילין דרבינו תם.

איך מסבירים היום את עשרת השבטים? השמאל, ממלכת הצפון. האם השמאל הקיצוני ביותר, שכבר אבד לגמרי בהשקפה שלו – התרחק מהימין עד הקצה האחרון – יש סיכוי שיחזור? מחלוקת ר"ע ור"א. מהו גיהנם? צריך להבין את שלשת הדברים האלה היום.

עשרת השבטים יכולה להיות גלות יהודים באמריקה או ברוסיה שהולכים לאיבוד, או שהכוונה לשמאל בארץ, שגם מאס בא"י כמו המרגלים ושהוא בעצם נמצא רחוק-רחוק, במנטליות שלו, במדינת הים, גם כשהוא יושב כאן בארץ. כל זה נקרא גלות. האם אפשר לחזור מהגלות, הגלות הכי רחוקה שיש? כן, אפשר לחזור.

גיהנם היום – 'חור שחור' של חובות

מהו גיהנם? לא גלות. מי זה אחד שנמצא בגיהנם, שהארץ פתחה את פיה ובלעה אותו. כתוב שבנק הוא אותיות נקב – הבנקים בלעו אותו, יש לו חובות שאי אפשר לצאת מהם. זו בעיה של הפרט. עשרת השבטים הם צבור גדול – רוב עם ישראל. עדת קרח היינו כמה גבירים, עשירים כקרח. איך אני יודע שקרח הוא שמאל, שהוא בינה? כי עשיר כקרח, עושר הוא בינה ("הרוצה להעשיר יצפין", "מצפון זהב יאתה"). באריז"ל כתוב שקרח בא משרש קין, אמא, בינה.

היום מישהו שהארץ בלעה אותו היינו שיש לו חובות כבירים, שלא יכול לישון בלילה. הגיהנם הוא בעיקר גיהנם של הפרט, שאדם נמצא בצרות צרורות – לא בגלל מאיסה בארץ ישראל או משהו, אלא שכנראה עשה משהו לא בסדר, אולי חלק על משה רבינו. כעת הוא מוצא את עצמו בלוע בתוך האדמה, הוא נפל לתוך חור שחור, לא יכול לצאת משם.

המחלוקת לגבי עדת קרח היא-היא המחלוקת בפיזיקה המודרנית האם אפשר לחזור מתוך חור שחור – האם מי שהלך שם לאיבוד יכול לעלות משם. זו מחלוקת היום במדע, האם אפשר לשחזר מידע שהלך לאיבוד בתוך חור שחור – יש מי שאומר שאפשר ומי שאומר שלא, ממש מחלוקת ר"ע ור"א.

אצל אנשים היינו אנשים שהאדמה בלעה אותם, הם בגיהנם בחיים – "חיים שאולה" – במצב שאין בו יציאה. הגיעו מים עד נפש, כמו שהיה כתוב בעלון על מה שקורה למי שבונה לעצמו במת יחיד – מישהו שמוצא עצמו בבור הכי חמור (מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מבמה לבור). אפשר לצאת או אי אפשר לצאת? זה תיקון של מוחין דאמא. זו המחלוקת לגבי עדת קרח.

'אין אבוד'

אנחנו פוסקים תמיד כמו הדעה השניה, ולכאורה זה פשט המשנה – מתחילים מהחידוש של "אין להם" ואז ממתיקים. מי שקורא את הגמרא – פשוט שפוסקים כדעה השניה, שחשבנו שיש כאן יוצאים מהכלל אבל אין כאן יוצאים מהכלל, חוזר ל"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

נאמר אחרת: יש אחד שהוא אבוד – מעשרת השבטים – אך לא מרגיש עצמו אבוד, הוא התבולל ומרגיש עצמו טוב. הוא מאושר באשור. אבל יש יאוש, עדת קרח – הוא בגיהנם, רע לו, ומיואש כי לא יכול לצאת משם. באים ואומרים ש"אין אבוד", עס איז ניטא קיין פארפאלן, אין אחד שנפל לבור של קרח ולא יכול לצאת משם. בלשון רבי נחמן, "אין שום יאוש בעולם כלל" – זה הולך על עדת קרח.

פגם הדעת – ספקנות

מהו דור המדבר? דור דעה, מה הבעיה שלהם? לאן הם הגיעו? השאלה אם אפשר לתקן אותם או אי אפשר לתקן אותם, וזו השאלה של "חלק לעולם הבא". הקליפה שכנגד הדעת היא עמלק, בגימטריא ספק. הפגם של דור דעה הוא עצם הספקנות בתורה, ב-יג עיקרי האמונה. יש היום הרבה עיתונים ואתרים של ספקנים – זו המודה הכי 'אין' היום, להיות סקפטי. מי שנתפס בזה, שהוא ספקן בעצם, הוא בבעיה – בעיה גדולה מאד איך להוציא אותו מזה.

לכאורה זו המחלוקת האם לדור המדבר, דור דעה, יש חלק לעולם הבא או אין חלק לעולם הבא. האם אפשר לצאת מהספקנות, שהיא קליפת עמלק, או שאי אפשר. יש מצוה למחות את זכר עמלק, אבל לשם כך צריכים מלך לפי פשט הרמב"ם. היום, שאין לנו בדיוק מלך, האם אפשר להתמודד עם קליפת עמלק ולנצח אותה? גם לדור המדבר היתה בעיה שלא האמינו מספיק במשה. קרח חלק על משה בפירוש, ודור המדבר פשוט הסתפקו – "כי חזק הוא ממנו". לא באו ואמרו שאתה לא צודק, לא בסדר – אנחנו מאד אוהבים אותך, משה, אבל אתה חי בפנטזיות. זו ארץ אוכלת יושביה, "כי חזק הוא ממנו". אפילו ב"חזק הוא ממנו" ספק למי התכוונו – "ממנו" בעצמנו או "ממנו" הקב"ה. בכל אופן, דור דעה פגומים דווקא בדעה שלהם, זו קליפת עמלק. השאלה היא האם יש עצה להציל אותם משם.

מוחין דאמא בעדת קרח – "הכל מן האשה"

נסיים רק בקריאה של עוד דבר אחד (מתוך הרבה שרצינו), עוד ראיה שעדת קרח היא בינה – שאומרים שדווקא האשה החליטה את החטא או את ההצלה ממנו, אשת און בן פלת הצדיקה ואשת קרח הרשעה, והכל השתלשל בגלל הנשים. מי שיזם כאן את כל הענין, לטוב ולרע, הוא האשה – זה דוגמה, מקור מובהק, למאמר חז"ל "הכל מן האשה". אם יש סיפור אחד בתורה שהוא המקור ל"הכל מן האשה" הוא הסיפור של קרח לפי חז"ל:

אמר רב און בן פלת אשתו הצילתו אמרה ליה מאי נפקא לך מינה אי מר רבה אנת תלמידא ואי מר רבה אנת תלמידא אמר לה מאי אעביד הואי בעצה ואשתבעי לי בהדייהו [נשבעתי שכאשר יקראו לי אבוא.] אמרה ליה ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו דכתיב כי כל העדה כולם קדושים ["כי כל העדה כולם קדושים", גם קרח ועדתו. מה הקדושה? שאם רואים אשה עם ראש פרוע הם בורחים.] אמרה ליה תוב דאנא מצילנא לך אשקיתיה חמרא וארויתיה ואגניתיה גואי אותבה על בבא וסתרתה למזיה [הורידה את המטפחת, את השייטל, וישבה על הפתח עם ראש פרוע.] כל דאתא חזיה הדר [כל אנשי קרח צדיקים, קדושים, ברגע שעוברים ורואים אשה בלי שייטל הולכים. באו לקרוא לאון להצטרף, הוא שוכב שיכור במטה והיא על הפתח עם ראש פרוע.] אדהכי והכי אבלעו להו [נבלעו בתוך האדמה. כך אשתו הצילה אותו מכל הסיפור.]

[מה לגבי אשתו של קרח?] איתתיה דקרח אמרה ליה חזי מאי קעביד משה איהו הוה מלכא לאחוה שוויה כהנא רבא לבני אחוהי שוינהו סגני דכהנא אי אתיא תרומה אמר תיהוי לכהן [לאהרן ובניו.] אי אתו מעשר דשקילתו אתון אמר הבו חד מעשרה לכהן ועוד דגייז ליה למזייכו ומיטלל לכו כי כופתא עינא יהב במזייכו אמר לה הא איהו נמי קא עביד [גם הוא היה לוי וכו'.] אמרה ליה כיון דכולהו רבותא דידיה אמר איהו נמי תמות נפשי עם פלשתים ועוד דקאמר לכו עבדיתו תכלתא אי סלקא דעתך תכלתא חשיבא [מצוה] אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך.

יש כאן סוגיא שלמה, נקצר – הווארט שהיא גרמה למחלוקת, קנאה לכבוד בעלה. יש כאן שני סוגי נשים, והגמרא מסיימת:

היינו דכתיב חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און בן פלת ואולת בידה תהרסנה זו אשתו של קרח.

יש אשה רעה שהורסת את הבית ואשה צדיקה שבונה את הבית. לא צריך יותר ראיה מזה שכל הסוגיא כאן הוא מוחין דאמא.

יש כאן הרבה דברים יפים, אבל מה שעשינו – וצריך להמשיך – הוא שדור דעה הוא דעת, בני קרח הם בינה ועשרת השבטים חכמה. עיקר הקושי שלנו – גם בארץ וגם בחו"ל – הוא עשרת השבטים. ה' יעזור שכדעת רבי אליעזר הגדול לא ידח ממנו נדח וכל ישראל יזכו לחלק לעולם הבא, כולם יעלו וכולם יחזרו.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com